פסקי דין על עו"ד ישראל שפלר | פסקי דין על יצחק אליהו דיין | פסקי דין על שולה דיין | פסקי דין על כונס נכסים רשמי תל אביב |

16913-02/16 פשר     17/06/2019




פשר 16913-02/16 עו"ד ישראל שפלר נ' יצחק אליהו דיין, שולה דיין, כונס נכסים רשמי תל אביב








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד


17 יוני 2019
פש"ר 16913-02-16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ. נ' דיין ואח'

לפני כבוד השופטת עירית וינברג-נוטוביץ


בעניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
ובעניין: יצחק אליהו דיין
(להלן "החייב")


המבקש:

עו"ד ישראל שפלר
(מנהל מיוחד)


נגד


המשיבים:

1.יצחק אליהו דיין
ע"י ב"כ
עו"ד דוד ששון

2. שולה דיין
ע"י ב"כ
עו"ד רוני קרדונר

3. כונס נכסים רשמי תל אביב
ע"י ב"כ
עו"ד דורן מזרחי


פסק דין


לפניי בקשה לביטול הענקה לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"מ – 1980 (להלן: "הפקודה") של זכויות החייב לרעייתו, ללא תמורה, בנכס ברח' דרך הים 20, חבצלת השרון בשטח של 2,676 מ"ר+ 15,414 מ"ר הידוע כגוש 8325 חלקה 42 וגוש 8323 חלקה 30 (להלן: "הנכס").

הרקע העובדתי
1.
הנכס נרכש ע"י החייב ורעייתו (המשיבה) בשנת 1998, בחלקים שווים.

2.
ביום 6/1/13 נחתמו ע"י החייב והמשיבה תצהירי העברה ללא תמורה וביום 15/10/13 נרשמה הערת אזהרה בדבר העברה זו.

3.
ביום 17/4/16 ניתן צו כינוס כנגד החייב וביום 15/3/17 נכנס לתוקף צו ההכרזה נגדו.

יוצא כי העברת הזכויות בנכס מהחייב למשיבה נעשתה כשלוש שנים לפני מתן צו הכינוס וכארבע שנים לפני צו ההכרזה.

4.
לטענת הנאמן
, בעת שנעשתה העברת זכויות החייב למשיבה, עמדו כנגד החייב תביעת בנק דיסקונט בסכום של 25 מיליון ₪, מספר תיקי הוצאה לפועל וצו מינוי כונס נכסים על זכויותיו בנכס (שנותר רשום, למרות שנראה כי החוב בגינו שולם זה מכבר, ע"י החייב) וכן משכנתא לטובת בנק המזרחי טפחות.

5.
בשל חובות החייב בזמן ההענקה וההליכים שננקטו נגדו, החייב לא היה בעל כושר פירעון באותו מועד, מבלי להיזקק לנכס.
כמו כן לא מתקיים אחד החריגים שבסעיף 96(ג) לפקודה.
לחילופין, טוען הנאמן כי יש לבטל את תצהירי ההעברה בהיותם הסכם למראית עין או חוזה פסול, בשל היותם כוזבים, שכל מטרתם היא הברחת נכסים מהנושים.

6.
לטענת המשיבה
, על הנאמן להראות שבעת ההעברה, חובות החייב עלו על שווי נכסיו, נטל הראיה הראשוני להוכיח זאת, מוטל על הנאמן.

א.
במועד ההעברה היה החייב בעל מניות בשתי חברות שבבעלותן מלון סנטרל פארק באילת (אין און דה פארק בע"מ ודיין פרויקטים מלונאיים בע"מ). אמנם, במועד ההעברה, רבץ על המלון באילת שעבוד לטובת בנק הפועלים, אך באותה עת, הבנק היה מוכן לסלק את השעבוד בתמורה לסך של 80 מיליון ₪, בעוד ששווי המלון הוערך ב-116 מיליון ₪ (המשיבה צירפה מכתב של ב"כ החייב לבא כוחה על המו"מ שניהל עם בנק הפועלים וחוו"ד שמאי מיום 21/8/11 ביחס למלון באילת).
לדבריה, יוצא כי בעת ההעברה, החייב היה בעלים של נכס ששוויו 36 מיליון ₪.

ב.
בנוסף, החייב רכש שני בתי מלון בגרמניה באמצעות נאמן מטעמו, יחד עם אחרים. במהלך שנת 2015 הבין החייב שהנאמן ושותפיו מרמים אותו והוא הגיש שתי תביעות בגין כך. אם החייב יזכה בהן, יתברר כי יש לחייב נכסים בשווי של עשרות מיליוני ₪ נוספים. לכן יש להמתין לתוצאות ההליכים המשפטיים ביחס לשני בתי המלון הנ"ל.

המשיבה הוסיפה כי הנאמן בפשיטת הרגל של החייב בחן את התביעות, קבע שיש בהן ממש וביקש למנות את ב"כ המשיבה כב"כ החייב, לצורך ניהולן.

ג.
המשיבה צירפה עמודים בודדים מתוך הצהרות הון של החייב מיום 31/12/11 ומיום 31/12/15 המעידים, לטענתה, על כי החייב היה בעבר עתיר נכסים וכך גם כעת. הליכי הפש"ר ננקטו נגדו רק בשל כך שמכלול ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו, טרם הסתיימו.

7.
באשר לחובות החייב, המשיבה טענה כי אין לקבל את טענת הנאמן כי לחייב חוב לבנק דיסקונט בסך של כ-200 מיליון ₪ (שתוקן בינתיים). בפועל, הבנק הגיש תביעה כנגד החייב ע"ס 25 מיליון ₪ בלבד ופסק הדין כנגד החייב ניתן בסכום זה. כמו כן יש לבדוק את הריביות שהוספו לחוב.
לבנק דיסקונט בטוחה בדמות שעבוד על מלון אחר באילת שלחייב זכיות בו (מג'יק סאן רייז בבעלות חב' אילונית בע"מ). הבנק מינה כונס נכסים למלון בשנת 2001, מאז פתיחת המלון ומנהל את המלון עד עצם היום הזה.

כלל החובות הנוספים של החייב לאותו מועד (מעבר לחוב לבנק דיסקונט) אינם עולים על 100,000 ₪ ומרביתם נפרעו זה מכבר.
8.
בתשובת הנאמן לתגובת המשיבה
נטען כי משהוכיח הנאמן את מהות ההעברה, מועדה, טיב הנכס ופרק הזמן הרלבנטי, עובר נטל השכנוע למקבל ההענקה.

9.
עוד נטען כי בטופס 5 (דין וחשבון על חובות ונכסים) (להלן: "הדו"ח על חובות ונכסים" או "הדו"ח") שהוגש ע"י החייב (נספח 5 לתשובת הנאמן), פירט החייב את חובותיו עובר למתן צו הכינוס ומהדו"ח עולה כי, לחייב חוב של 400 מיליון ₪ לבנק הפועלים וחובות נוספים בהיקף של 55 מיליון ₪.
כמו כן בתצהיר שהגיש החייב בשנת 2015 בתמיכה לבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ביחס לנכס (כשנתיים לאחר ההעברה), ציין החייב כי "מדובר בכינוס של בית מגורים השייך לאשתי ולי" (נספח 1 לתשובת המנהל המיוחד לתגובת המשיבה).

10.
הנאמן הוסיף כי לאחר שניתן צו הכינוס כנגד החייב, המשיבה הגישה תביעה לבית משפט לענייני משפחה (תיק 7386-06-16) ובה טענה כי מחצית רכושו של החייב שייכת לה וזאת בניסיון למלט רכוש של החייב מנושיו. החייב הגיש כתב הגנה בו הודיע כי הוא מסכים לתביעה ולאחר שהדבר התגלה לנאמן, הגיש החייב בקשה לבטל את פסק הדין. לטענת הנאמן, בכך מעלה המשיבה טענות סותרות ביחס להיקף נכסיו של החייב.

11.
הנאמן טען עוד כי העובדות עליהן הצהירה המשיבה ביחס למלון באילת והזכויות במלונות בחו"ל אינן ידועות לה מידיעתה האישית ואין היא יכולה להצהיר עליהן. מכאן שכל שנטען ע"י המשיבה הינו בגדר עדות שמיעה פסולה.

מתצהיר החייב שצורף לבקשה לעיכוב הליכים בהוצאה לפועל בחודש פברואר 2015, עולה כי החייב והמשיבה ראו עצמם שותפים בנכס ואיש מהם לא טען שהזכויות שייכות למשיבה בלבד. יש לראות בכך
הוכחה לכך שתצהירי ההעברה ללא תמורה הינם הסכם למראית עין.
זאת ועוד, בעת שנעשו תצהירי ההעברה, הנכס היה משועבד לבנק מזרחי טפחות וכן הייתה רשומה הערה בדבר מינוי כונס נכסים על זכויות החייב בנכס. משלא ניתן אישור בעלי השעבוד הנ"ל לביצוע ההעברה, הרי היא חסרת תוקף. כמו כן, המשיבה לא הביאה כל ראיה לכך שההעברה ללא תמורה דווחה לשלטונות מס שבח, כמתחייב.

12.
המשיבה מעלה טענות סותרות ביחס לאחזקות החייב בחברות. מחד, היא טוענת שהחייב היה בעל נכסים לרבות בעלים של כלל המניות בחברות המחזיקות את בתי המלון. מאידך, כדי לנסות למלט רכוש של החייב מנושיו, היא טוענת בתביעה שהגישה כנגד החייב, לבית משפט לענייני משפחה, לאחר מתן צו הכינוס, כי היא בעלים של מחצית מהאחזקות במניות.

תצהיר החייב

13.
לקראת ישיבת ההוכחות שנקבעה לדיון בבקשה, החייב הגיש תצהיר מטעמו ובו הצהיר כי העברת הזכויות בנכס למשיבה היה אמור להיעשות בסוף שנות ה-90, כשהנכס נרכש, אך נושא זה הוזנח ולא היו בידיו המסמכים שיאפשרו רישום הזכויות ע"ש המשיבה. לדבריו, מאז ומתמיד ראה בנכס כנכס של המשיבה.

14.
במועד ההעברה לא היו לו חובות כלשהם, גם לא לבנק דיסקונט והוא ביצע עסקאות משמעותיות שיש בהן כדי להוכיח כי לא היה חדל פירעון.

15.
לדבריו, בסוף שנת 2014 "נחתו עליו" מספר אירועים כלכליים כבדים: -

א.
עסקה שעמדה להיחתם עם רוכש כדי לסלק את החוב לבנק הפועלים – בוטלה ע"י הרוכש.

ב.
ערעור שהגיש בנק דיסקונט על

פסק דין
שדחה את תביעת הבנק כנגד החייב, התקבל.

ג.
הנכסים המלונאים בחו"ל הוברחו ע"י שותפיו.

16.
לדברי החייב, בשנים 2012-2014 חווה פריחה כלכלית ויש לבחון את מצבו בעת ביצוע ההעברה (2013) ולא לאחר מכן.

17.
החייב צירף לתצהירו מסמכים המעידים על ניסיונות שנעשו לרשום את הזכויות המועברות ללא תמורה ע"ש המשיבה, דיווח למס שבח על ההעברה ללא תמורה ומספר מסמכים המוכיחים לדבריו, כי היה בעל כושר פירעון במועד ההעברה, עליהם יורחב בהמשך.


עמדת כנ"ר
18.
הכנ"ר תומך בבקשת הנאמן.
לדבריו, הנאמן הצליח להוכיח קיומם של שלושת היסודות הנדרשים לפי סעיף 96 לפקודה ועמד בנטל הראייתי הראשוני והקל הרובץ לפתחו, ואילו המשיבה לא הצליחה להרים את הנטל בדבר אי צדקתה של הבקשה.

השאלות שבמחלוקת
19.
שלוש שאלות עיקריות טעונות הכרעה ואלו הן: -

א.
על מי מוטל הנטל להוכיח כי בזמן שנעשתה ההענקה, היה החייב בעל כושר פירעון של כל חובותיו, בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה (כאשר אין מחלוקת שההענקה נעשתה בפרק הזמן שבין שנתיים לעשר שנים, לפני שהחייב נעשה פושט רגל), וככל שהוא מוטל על הנאמן, האם הנאמן עמד בנטל?

ב.
האם הוכח כושר פירעונו של החייב בעת ביצוע ההענקה, דהיינו האם הוכח כי שווי נכסיו עלה על חובותיו במועד ההענקה, מבלי להיזקק לנכס.

ג.
האם ההסכמה בין המשיבה לחייב להעניק לה את זכויות החייב בנכס, מהווה חוזה למראית עין או חוזה פסול.

דיון והכרעה
נטל ההוכחה

20.
ההלכה לעניין נטל הראיה בתביעה לביטול הענקה ידועה ועקבית מזה שנים רבות.
בע"א 3853/93 עמי סדן נ' עו"ד אבירם רוזנטל נקבע: -

"בתביעה לביטול הענקה הנטל הראשוני לבסיס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלבנטית לעניין. מקום שמדובר בהענקה שבוצעה למעלה משנתיים לפני פשיטת הרגל ולפני שחלפו עשר שנים מיום ההענקה, תבוטל ההענקה בכפוף להגנה הנתונה למקבל ההענקה שלפיה בעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון גם בלא להיזקק לנכס מושא ההענקה ועל כן ההענקה לא פגעה ביכולתו לפרוע את חובותיו".

21.
בהחלטתי מיום 20/11/17 התייחסתי גם לשאלת נטל ההוכחה במקרה זה (סעיף 3 להחלטה). על החלטה זו הוגשה ע"י המשיבה רע"א 3044/18 בה נקבע במפורש (סעיף 8 להחלטה): -

"בקשת המנהל המיוחד להורות על ביטול הענקה מבוססת על סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"מ – 1980. לפי סעיף זה, הנטל הראייתי המוטל על הנאמן ממוקד בהוכחת העובדה שהתקיימה הענקת נכסים במועד הרלבנטי, על יסודותיה השונים. משעשה כן, עובר הנטל לתובעים מכוח ההענקה להוכיח "כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה" (ראו שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 324 (מהדורה שלישית, 2010). בענייננו דומה שהטענות על התקיימות יסודות ההענקה אינן שנויות במחלוקת ולמצער מבוססות על מסמכים ואסמכתאות..."
(ה.ש. - ע.ו.נ.).

האם הנאמן עמד בנטל הראייה המוטל עליו

22.
הנאמן עמד בנטל הראשוני המוטל עליו ואף למעלה מכך.
להוכחת ההענקה הנטענת, הנאמן צירף מסמכים רבים וביניהם הסכם מכר לפיו רכשו המשיבה והחייב את הזכויות בנכס בשנת 1998 בחלקים שווים, נסחי רישום של הנכס, תצהירי העברה ללא תמורה של החייב והמשיבה, פרוטוקול חקירת המשיבה ע"י הנאמן ביחס להענקה, תביעת בנק דיסקונט נגד החייב שהייתה תלויה ועומדת במועד הרלבנטי, תיקי הוצל"פ שהיו פתוחים כנגד החייב במועד הרלבנטי, דו"ח על חובות ונכסים שנחתם על ידי החייב ביום 21/6/16 (להלן: "הדו"ח").
ב"כ החייב טען כי הנאמן לא היה רשאי לצרף ראיות לתשובה לתגובת המשיבה והיה עליו לכלול את מלוא טענותיו וראיותיו בבקשה העיקרית.
בהקשר זה יצוין כי החייב בחר שלא להגיש תגובה לבקשה ולא התנגד בזמן אמת לצירוף ראיות במסגרת תשובת הנאמן. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים. מעבר לכך, לאחר שהתקיים דיון מקדמי בבקשה, ניתנה לשני הצדדים הזכות לצרף תצהירים וראיות, כך שלא נפגעה זכותו הדיונית של מי מהצדדים. רק לאחר שניתנה אפשרות להשלים תצהירים וראיות, הגיש החייב את תצהירו.

23.
הנאמן הגיש גם עותק מהבקשה לעיכוב הליכים שהגישו המשיבה והחייב ללשכת ההוצל"פ בחודש פברואר 2015 (כשנתיים לאחר ההענקה) כשבתצהיר התומך בה הוצהר ע"י החייב בסעיף 2 "מדובר בכינוס של בית מגורים השייך לאשתי ולי", ללמדך כי למרות ההעברה, מחצית הזכויות בו היו ונותרו של החייב.

24.
המשיבה והחייב לא נקבו בסיבה כלשהי להעברת הזכויות בנכס ע"ש המשיבה. בחקירת החייב בפני
הנאמן העיד כי בעת שבנק לאומי נקט בהליכי כינוס נכסים למלונית "הקונכיה" (שלחייב, לטענתו, היו זכויות בה), הוחלט להפריד בין נכסי בני הזוג, באופן ש"הקונכיה" תעבור לבעלותו הבלעדית והזכויות בנכס יועברו לידי המשיבה (נספח 2 לבקשה, עמוד ראשון). הסבר זה לא זכה לתמיכה במסמכים כלשהם, לא הוכח שהחייב בעל זכויות במלונית כנטען, ולמעשה המשיבה והחייב זנחו גרסה זו, העומדת בסתירה לבקשת המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה (לאחר תחילת הליכי הפש"ר) בה טענה כי 50% מהזכויות הרשומות ע"ש החייב, הן שלה.

25.
הנאמן הוכיח כי ביום 28.1.13 (שבועיים לאחר חתימת תצהירי ההענקה) החייב העביר לאחיו את מניותיו בחב' אילונית בע"מ, ללא תמורה, והדבר מוצא ביטויו גם בדו"ח על חובות ונכסים.

על פי הצהרת הון ליום 31.12.11, ערכן של המניות הנ"ל ננקב בסכום של כ-17 מיליון ₪. בהצהרת ההון ליום 31.12.15 נגרעו המניות הנ"ל מנכסי החייב. החייב נתן הסברים חמקמקים ולעיתים סותרים ביחס להעברה זו (עמ' 47-48 לפרוטוקול), אך עצם העברת נכס משמעותי של החייב במועד כה סמוך להענקה, מצביע על תכנית פעולה והערכות לקראת הבאות, כשהסיבה המסתברת הינה רצון החייב להבריח את נכסיו מפני נושיו, בשל חובותיו.
בעדותו, כשנשאל על המניות בחב' אילונית בע"מ שהועברו ע"ש אחיו העיד: - "תן 100,000 ₪, קח אותם". לדבריו העביר המניות ללא תמורה לאחיו "או ללא תמורה או בתמורה שהיא לא עניינך" (עמ' 46 שו' 30). בהמשך העיד כי "המניות הפכו להיות חלק מנייר טואלט, לא שוות כלום". כשנשאל על חובותיו ל"שוק האפור" הודה שהעביר את המניות ליעקב אמסלם, בגין חוב של 50 מיליון ₪. לבסוף העיד כי אחיו מחזיק במניות בנאמנות עבור ה"שוק האפור" (עמ' 48 שו' 14).

26.
לאור האמור לעיל, נראה כי הנאמן עמד בנטל הראשוני המוטל עליו להוכיח את ההענקה, מהותה, מועדה, הנכס שהוענק, העובדה כי החייב המעניק הפך פושט רגל בפרק הזמן שבין שנתיים לעשר שנים קודם להיותו פושט רגל, חובות עליהם הצהיר החייב עם כניסתו להליך הפש"ר וכו'.

עתה עובר הנטל למשיבה להוכיח שהחייב היה בעל כושר פירעון בחודש ינואר 2013, מועד ביצוע ההעברה, דהיינו שווי נכסיו עלה על גובה חובותיו.

האם המשיבה הוכיחה שהחייב היה בעל כושר פירעון במועד ההענקה?

27.
יאמר כבר עתה: המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בעת ההענקה היה החייב בעל כושר פירעון.

המשיבה עצמה העידה כי אינה מעורבת בעסקי בעלה (עמ' 43, שו' 27), וכי כל הנכסים הרשומים ע"ש החייב, משותפים לשניהם (עמ' 42, שו' 5, עמ' 45, שו' 11-14).
המשיבה לא ידעה למסור פרטים ולהשיב לשאלות ביחס לנכסים נטענים של החייב, מצבם המשפטי, שעבודים הרובצים עליהם וכו'.

אף תצהירו של החייב ועדותו בבית המשפט לא שפכו אור על חובותיו ונכסיו במועד ההענקה.
המסמכים שצורפו לתצהיר החייב וכן אלה שצורפו לתצהיר המשיבה הוגשו באופן חלקי בלבד, עמודים בודדים מתוך מסמכים שלמים, ללא כל הסבר מדוע לא צורפו המסמכים בשלמותם ומה מנע את הגשתם באופן גלוי ומלא.
לדוגמא, הוגשו עמודים בודדים מתוך הצהרות ההון, כתבי טענות שהוגשו לבתי המשפט בקשר לזכויות החייב במלונות בחו"ל הוגשו ללא נספחים, מכתב ב"כ החייב בדבר המו"מ עם בנק הפועלים (מבלי להביע עמדה לגבי משקל הראייתי של המכתב), הוגש ללא הסכם מצורף. כך גם ביחס למסמכים שצירף החייב לתצהירו המוכיחים לדבריו, ששילם כספים ברכישת זכויות במלונות בגרמניה.
מעבר למשקל המוגבל שיש למסמכים חלקיים כאמור, המגלים טפח ומסתירים טפחיים, הדרך בה בחרו המשיבה והחייב להעלות את טענותיהם ולהציג את ראיותיהם, מעידה כי לא הייתה בידיהם יכולת אמיתית להוכיח שהחייב היה בר פירעון במועד ההענקה.

28.
המשיבה הרחיבה בתגובתה ובסיכומיה בטענה כי יש לבחון את העברת הזכויות מהחייב אליה בהקשר כולל של שיתוף בין בני הזוג, תוך בחינת האפשרות שהעברת הזכויות עשויה להוות ביטוי לרצונם הכנה של בני הזוג לסיים את שיתוף הנכסים ביניהם ולעבור למשטר של הפרדה רכושית (ראה ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פד"י נז(3) 433).

לא ניתן לקבל את הטענה מקום בו לא ניתן כל הסבר להעברת הזכויות (כאמור, החייב נתן הסבר קלוש שלא נתמך בראייה כלשהי (סעיף 24 ל

פסק דין
זה) שנזנח על ידו, לאחר מכן) וההענקה אף לא לוותה בהסכם נוסף כלשהו ממנו ניתן היה ללמוד על ביטוי רצונם של בני הזוג. מעבר לכך, ב"כ המשיבה הפנה בסיכומיו לפסיקה ענפה המתייחסת להסכם גירושין ולפרידה בין בני זוג, בשונה ובמובחן מענייננו.

29.

על המשיבה היה להתמודד, בראש ובראשונה, עם דו"ח על מצב עסקיו של החייב מיום 21.6.16, אשר נחתם ואומת ע"י בא כוחו (נספח 5 לתשובת המנהל המיוחד).


30.
על פי הדו"ח, חובותיו של החייב למועד מתן צו הכינוס הגיעו לסך של למעלה מ-450 מיליון ₪. בדו"ח צוין, ביחס לכל אחד מהחובות, באיזו שנה נוצר והאם נפרע.


31.
בחלק ב' לדו"ח, החייב פירט את חובותיו כך: -

א.
חוב לבנק דיסקונט, לא נקוב סכום, צוין כי "החוב מוכחש ולחילופין נפרע על בסיס תשלומי החייב ו/או על פי בטחונות". כמו כן צוין כי לטובת בנק דיסקונט שעבודים בהיקפים גדולים והכנסות מהמלון.

ב.
חוב לבנק הפועלים בהיקף 400 מיליון ₪ משנת 2000, לחייב ערבות אישית. שעבוד על נכס מקרקעין באילת בשווי 103 מיליון ₪.

ג.
חוב לקיבוץ אילות בסך 250,000 ₪ (נכון ליום התצהיר) וכ-100,000 ₪ לשנת 2007, ע"פ

פסק דין
(הוצהר כי החוב נפרע בדרך של קיזוז חובות של קיבוץ אילות לחברת אילונית בע"מ בשליטת החייב).
ד.
חוב ליעקב אמסלם (לדברי החייב, מלווה ב"שוק האפור") בהיקף 50 מיליון ₪ משנת 2011. הסכום התקבל לצורך מימון עסקאות רכישת נכסי נדל"ן בגרמניה (הוגשו תביעות כספיות נגד צדדים שלישיים ע"י החייב).

ה.
חוב בסך 4 מיליון ₪ לאסף דיין (בנו של החייב) משנת 2005 ששימשו לתשלום חובות מיסים והליכים משפטיים. לטובת הבן שעבוד שני לאחר הבנק למשכנתאות.

ו.
חוב בסך 1 מיליון ₪ לשמעון אביטל משנת 2002 עבור מימון השקעה במפעל פרוגרס.

ז.
חוב בסך 1 מיליון ₪ משנת 2010-2011 עבור מימון השקעה במלון ברומניה, שלא יצאה אל הפועל.

32.
יצוין כי החובות המפורטים בדו"ח נוצרו שנים לפני מועד ההענקה ומהפרטים עליהם הצהיר החייב עולה כי היו שרירים וקיימים במועד ההענקה (לפחות 454 מיליון ₪, לא כולל החוב לבנק דיסקונט). רק ביחס לחוב לקיבוץ אילות בסכום שבין 250,000-100,000 ₪ נטען כי נפרע בדרך של קיזוז.

33.
באשר לחוב לבנק דיסקונט, החייב לא נקב בסכום החוב שהוכחש על ידו, ולחילופין טען כי נפרע על בסיס תשלומים ששילם ו/או על פי ביטחונות.
המדובר בחוב של 25 מיליון ₪ על פי

פסק דין
חלוט של בית המשפט העליון, המצטרף לחובות העצומים של החייב.
הסברו של החייב לכך שלא נקב בסכום החוב לבנק דיסקונט נעוץ בכך שהבנק הגיש כנגד החייב תביעה ע"ס 25 מיליון ₪ (לצרכי אגרה) לבית המשפט המחוזי בת"א וביום 22/10/13 ניתן

פסק דין
הדוחה את התביעה, מטעמי התיישנות. הבנק הגיש ערעור לבית המשפט העליון, שהתקבל ביום 25/12/14. לכן, לטענת החייב, במועד ההענקה (בשנת 2013), לא היה נגדו

פסק דין
ולכן לא היה חייב לבנק חוב כלשהו.

34.
אין לקבל טענה זו של החייב. על מנת לבדוק את שאלת כושר הפירעון של החייב במועד ההענקה, לא נבחן קיומו של

פסק דין
נגדו אלא קיומו של חוב. אין למעשה מחלוקת שהחייב חב בעת הרלבנטית לבנק דיסקונט את החוב אשר לגביו ניתן בשלב מאוחר יותר,

פסק דין
סופי ע"י בית המשפט העליון.
טענה דומה העלה החייב ביחס לתביעות חוב בתיק הפש"ר ולדבריו הוגשה נגדו תביעה אחת בלבד ע"י בנק דיסקונט ויש בכך כדי להוכיח שמצבת חובותיו לא עלתה על שווי נכסיו. כאמור, בבוא בית המשפט לבדוק את כושר הפרעון של החייב, הוא בוחן את מצבת חובותיו במועד ההעברה ולא את התביעות שהוגשו כנגדו, מה גם שמהתסקיר שהוגש ע"י הנאמן ביום 31/1/17 עולה כי נגד החייב הוגשו 7 תביעות חוב בסכום העולה על 200 מיליון ₪.

35.
בפרק בדו"ח המתייחס לנכסי דלא ניידי שהועברו לאחרים בתמורה או שלא בתמורה הצהיר החייב, כי זכויותיו בנכס הועברו למשיבה ביום 6/1/13 (עמ' 15 לטופס 5). כמו כן הצהיר על העברה נוספת לבנו ללא תמורה לפני שנים רבות והעברה של מניותיו בחברת אילונית בינואר/פברואר 2013 (במועד קרוב ביותר למועד העברת הזכויות בנכס למשיבה) לאחיו משה דיין, בשל "חבויות" (עמ' 18 לטופס 5).

36.
הדו"ח מהווה הודאת בעל דין והינו בגדר תצהיר מחייב (שאף קבועה בפקודה סנקציה במידה ומתברר שהמידע המוצהר בו כוזב). ככל שהחייב סבר כי הדו"ח אינו משקף נכונה את מצבת חובותיו למועד ההענקה, היה עליו לבקש לתקנו או להגיש ראיות לסתור את האמור בדו"ח.
החייב לא ביקש לתקן את הדו"ח ולא הציג ראייה כלשהי שיש בה כדי לסתור את הדו"ח שהוא עצמו הגיש והצהיר כי הנתונים הרשומים בו נכונים.

37.
ואתייחס למסמכים ולטענות שהועלו ע"י החייב באשר למצבת נכסיו במעמד ההענקה: -

ככלל יצוין כי המשיבה והחייב לא הציגו ראיות ומסמכים המעידים על זכויות החייב בחברות השונות ולא הוכיחו באיזה חלק ממניות החברות הנ"ל מחזיק החייב, שהינו בעל מניות במספר חברות, כעולה מהצהרות ההון.
מסמכים עליהם העיד החייב והתחייב להמציא, לא הומצאו על ידו (ראה עמ' 50 לפרו' שו' 3-4 ו-17-18). תחת זאת בסיכומי החייב והמשיבה הועלו טענות עובדתיות כאילו הוכחו בבית המשפט.
החייב מנסה להבנות מחוו"ד שמאי לשנת 2011 של מלון סנטרל פארק, אך לא הוכיח כי הזכויות במלון נושא חוות הדעת שייכות לו ובאיזה שיעור. לדוגמא, בבית המשפט העיד כי הוא בעלים של חצי ממלון מג'יק סן רייז וקיבוץ אילות מחזיק בחצי (עמ' 48 שו' 5), אך לא תמך זאת במסמכים.
כמו כן, לא הוצגו מסמכים בדבר השעבודים הקיימים על זכויות החייב (במישרין או בעקיפין), דבר שניתן היה בנקל לעשות, לו רצו בכך החייב והמשיבה.
לאור זאת נראה כי לא ניתן להימנע מהמסקנה שהחייב נקט בערפל ומסך עשן מכוונים וכי אין במסמכים שיכולים היו להעיד על זכויות החייב, כדי לתמוך בגרסתו.

זיכרון דברים למכירת הזכויות במלון אין ע"י חב' און דה פארק מיום 18/9/14, טען ביניים וחוות דעת שמאי

38.

לטענת החייב ביום 18/9/14 נחתם זכרון דברים בין המוכרת (חברת אין און דה פארק בע"מ בשליטת החייב) לבין הרוכשת, חברת בן יהודה 222 בע"מ לפיו זכויות המוכרת במלון יימכרו לרוכשת תמורת 73 מיליון ₪. זכרון דברים חתום ע"י הצדדים צורף כחלק מנספח 6 לתצהיר החייב, אלא שזכרון הדברים היה מותנה בתנאים, שעם התקיימותם, היה אמור להיחתם חוזה מכר. בינתיים, כפי שעולה מטען הביניים שהוגש לבית המשפט השלום בת"א (תיק 25276-01-15), בשל חילוקי דעות בין הצדדים לעיסקה, לא נחתם ההסכם והעיסקה נכשלה.

39.
זיכרון הדברים מתייחס לזכויות המשועבדות לבנק הפועלים, כשסכום החוב לבנק הפועלים, אליבא דהחייב עצמו, עולה עשרת מונים על סכום זכרון הדברים, שממילא לא התגבש לכלל הסכם מחייב.
זכרון הדברים נחתם למעלה משנה וחצי אחרי מועד ההענקה, ולא ברור אילו חלקים נמכרים בעסקה, האם של החייב או של גורמים נוספים וכו'.

40.
החייב מסתמך גם על חוות דעת שמאי שצורפה לתצהיר המשיבה כנספח 2, לפיה שווי המלון (סנטרל פארק) הינו כ-116 מיליון ₪ ועל מכתב ב"כ החייב לב"כ המשיבה, המתייחס למגעים שהתקיימו עם בנק הפועלים כדי להגיע לפשרה, מגעים שלא צלחו.
לטענת החייב העובדה שבנק הפועלים נאות להסכים לפשרה בסכום של כ-80 מיליון ₪ בעוד שווי המלון ע"פ חוו"ד שמאית הינו 116 מיליון ₪ מצביע על כי לחייב היה נכס ששוויו 36 מיליון ₪.
לא ניתן לקבל את טענת החייב כי יש במסמכים הנ"ל כדי להוכיח שהיה בעל נכס ששווה 36 מיליון ₪ וזאת מהטעמים הבאים:

א.
לא הוכח ע"ש מי רשומות הזכויות במלון, שיעור אחזקותיו של החייב בחברה בעלת הזכויות, שעבודים הרשומים על המלון, הערות אזהרה, עיקולים ככל שקיימים וכו'.

ב.
אין ליתן משקל כלשהו למכתבו של ב"כ החייב (נספח 1 לתצהיר המשיבה) המתאר באופן חלקי, כללי וחד צדדי מגעים למו"מ שהתקיימו עם בנק הפועלים, הן מהטעם שמדובר במו"מ בלבד שלא הבשיל לכלל הסכם מחייב והן מהטעם שלא צורפה למכתב טיוטת ההסכם שאוזכר במכתב, או עמדת בנק הפועלים לסכום המוצע. בכל מקרה אין בחוות הדעת, במכתב ב"כ החייב (נספח 1), בזיכרון הדברים ובטען הביניים, כדי לסתור את הצהרת החייב עצמו בדבר החוב לבנק הפועלים, אשר היה משמעותי ביותר גם במועד ההענקה, ועמד על כ-400 מיליון ₪.

כמו כן, החייב והמשיבה מסתמכים על חוו"ד שמאית מיום 14/8/11 לפיה שווי המלון הינו כ-116 מיליון ₪, כשלפי תצהירו של החייב, המרכיב המלונאי הוערך בסך 70 מיליון ₪ ולגביו התנהל מו"מ למכירתו. אף אם תתקבל חוות הדעת כמשקפת את שווי הזכויות במועד ההעברה, הרי שוב, אין בה התייחסות לזכויות החייב בחברה, שעבודים, הערות אזהרה, עיקולים, כינוס נכסים וכו'.
יוצא, אפוא, כי לא ניתן לקבוע דבר ביחס לשווי זכויות החייב במלון, במועד ההענקה.

לחייב זכויות בשני מלונות בחו"ל

41.
בתצהיר המשיבה הוצהר כי החייב רכש באמצעות נאמן שני בתי מלון בגרמניה ובמועד ביצוע ההענקה (2013), היו לחייב זכויות במלונות הנ"ל. במהלך שנת 2015 הבין החייב שהנאמן ושותפיו לרכישה הונו אותו ובעקבות כך הגיש שתי תביעות, שאם יזכה בהן, יתברר כי בעת העברת הזכויות בנכס למשיבה, החייב היה בעלים של שני בתי מלון בגרמניה בשווי עשרות מיליוני ₪.
המשיבה לא ידעה להשיב על שאלות ביחס לזכויות במלונות הנ"ל (עמ' 43 לפרו' שו' 27, 30).

42.
כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 20/11/17 טענת המשיבה ביחס לזכויות החייב בבתי המלון נטענה בעלמא בלי שצורפו מסמכים המעידים על זכויות אלה. כל שצורף ע"י המשיבה הם שני כתבי תביעה (ללא נספחים) כאשר באחד נתבע סעד למניעת קיפוח ופירוק מעין שותפות ובשני תביעה כספית על סך של כ-7.5 מיליון ₪.

43.
בהקשר זה יצוין כי בהצהרת הון של החייב ליום 31/12/15 החייב לא ציין שהוא בעל זכויות במלונות בגרמניה. כשהמשיבה נשאלה על כך בחקירתה, לא ידעה לתת הסבר כלשהו (עמ' 42 שו' 29 עד עמ' 43 שו' 30).

44.
בינתיים התביעה לסעד למניעת קיפוח המתייחסת לעסקת
eurotrade hotels
נמחקה בהסכמת החייב (ה.פ. 40538-12-15). גם המסמכים שצורפו לתצהירו של החייב (נספח 6), ככל שהם נוגעים לרכישת מניות
eurotrade hotels
, אין בהם כדי להוכיח שהיו בידי החייב כספים ממקורותיו שלו, לרכישת המניות.

מעבר לכך, החייב ציין בדו"ח והדבר הובא לידיעת בית המשפט בהזדמנויות שונות, שהחייב לווה כספים ממר אמסלם כדי לממן את רכישת הזכויות במלונות בגרמניה (ראה לדוגמא דברי הנאמן בבית המשפט בדיון מיום 13/3/18 העולים בקנה אחד עם גרסת החייב בדו"ח). עסקה זו של רכישת המניות בעסקת
eurotrade

הושלמה ביום 10/10/12, ושלושה חודשים לאחר מכן, בוצעה ההענקה.

45.
באשר לרכישת מלון באדננדוף גרמניה, במכתב מיום 10/6/13 שצורף ע"י החייב לתצהירו מיום 10/6/13, צוין כי עורך הדין מייצג "קבוצת רוכשים" (שזהותם אינה ברורה), המציעה לרכוש את המלון תמורת 850,000 ₪ יורו, אך לא צורפה כל ראיה שהחייב הוא הרוכש או שהחייב מימן ושילם את הסכום הנקוב בהצעה.

46.
לו רכישת הזכויות במלונות הנ"ל הייתה נעשית מכספים של החייב, ניתן היה בנקל להראות שהחייב (או חברות בשליטתו) משך ממקורותיו את הסכומים שהוצעו עבור רכישת המניות. החייב לא ניסה להוכיח זאת ואין במסמכים שצירף כל ראיה לכך שלחייב היו כספים, באמצעותם רכש את הזכויות במלונות בגרמניה.

47.
זאת ועוד, ממילא החייב טען כי הזכויות נרכשו ע"י חברות זרות, ולא על ידו באופן אישי, כאשר לא צורפו כל דו"חות כספיים על מצבם הכספי של החברות הנ"ל, השעבודים הרובצים על נכסיהם, ולא ניתן לדעת כלל מה שווי האחזקות, ככל שקיימות.

48.
עיון בכתב התביעה (בתיק 1620-02-16) מצביע על כי החייב טוען להשבה בסך של כ-3 מיליון ₪ ולפיצוי על אובדן הזדמנות עסקית בסכום של כ-4.5 מיליון ₪ (סכום שהינו נמוך לאין שיעור מחובות החייב במועד ביצוע ההנקה).

49.
מכל האמור לעיל עולה כי המשיבה כשלה להוכיח כי החייב היה בעל כושר פירעון במועד ההענקה, ולפיכך יש לקבוע כי מדובר בהענקה פסולה שיש לבטלה.

האם המדובר בהסכם למראית עין או חוזה פסול

50.
משקבעתי כי המדובר בהענקה פסולה שיש לבטלה, מתייתר הצורך לדון בטענה החלופית בדבר הסכם למראית עין או חוזה פסול.

51.
יחד עם זאת, אתייחס בקצרה גם לטענה


חלופית זו של הנאמן.

52.
טענת ב"כ המשיבה לפיה הנאמן "מפליג למחוזות רחוקים" בכך שחרג מגבולות הדיון בבקשה לביטול הענקה, בעת שהעלה טענות של חוזה למראית עין או הסכם פסול, דינה להידחות. כבר בבקשה המקורית הנאמן העלה טענות אלה (סעיפים 42-45 לבקשה למתן הוראות) והמשיבה התייחסה התייחסות עניינית לטענות הנ"ל.

53.
לגופם של דברים, בהתאם להלכה הפסוקה
חוזה למראית עין בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") הוא חוזה "פיקטיבי" במובן זה שהצדדים לחוזה הסכימו שלא לקיימו כלשונו, אף לא לפעול כלל (סימולציה מלאה), או לפעול בהתאם להסכמה שונה ונסתרת שאינה משתקפת מלשון החוזה (סימולציה יחסית). הנטל שנדרש להוכחת טענות מעין אלה הוא נטל מוגבר שמוטל על הטוען להיותו של החוזה חוזה למראית עין, כאשר ניתן להוכיח את הטענה על ידי הוכחת הנסיבות שברקע החוזה מושא ההתדיינות כמו גם ההתרשמות הישירה מבעלי הדין (ראה ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 582-583; ע"א 3642/11 כהן נ' גטאס, פסקה 6 (3.3.14);

רע"א 10098/16 בלומה רוזנפלד נ' ישראל קרויז

(4.1.17)).


54.
בדומה לחוזה למראית עין, גם חוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים הוא מצב שבו בין הצדדים לחוזה הושגה הסכמה בלתי חוקית או בלתי מוסרית או שסותרת את תקנת הציבור. הפסול יכול שיהיה באופן כריתתו של החוזה או בתוכנו של החוזה או במטרתו של החוזה (ראה: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.15))


55.
מהראיות שהובאו בתיק עולה כי במועד ההענקה החייב ביצע פעולות נוספות כדי "להתנקות" מנכסיו וכי היו לו חובות רבים לבנקים ול"שוק האפור". לא ניתן גם כל הסבר להעברת הזכויות בנכס מהחייב למשיבה כששני בני הזוג חיו בשיתוף, בשלום ותחת קורת גג אחד.
מסכת הראיות מצביעה על כי כוונתם המשותפת של המשיבה והחייב הייתה לסייע בידי החייב להעביר את נכסיו לאחרים כדי להסתירם מנושיו. לראיה, בהליכי ההוצאה לפועל הצהיר החייב שהנכס שייך לו ולמשיבה ללמדך שתצהירי ההעברה נעשו מסיבה אחת ויחידה והיא הברחת נכסי החייב מנושיו.
לכן נראה כי מדובר בהסכם למראית עין ובחוזה פסול .

סיכום

56.
לאור כל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשתו העיקרית של הנאמן וקובעת כי העברת זכויות החייב למשיבה מיום 6/1/13 בטלה.
אני מחייבת את המשיבה בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪ לקופת הנאמן ו-5,000 ₪ לכנ"ר.

57.
לא ניתן לסיים

פסק דין
זה מבלי להתייחס לאופן הבוטה והבלתי הולם שעו"ד דוד ששון
התבטא והתנהג כלפי בית המשפט (כעולה מפרוטוקולי הדיונים), התנהגות בלתי מקובלת, שאין לה מקום ואשר עדיף היה להימנע ממנה.

ניתן היום,
י"ד סיוון תשע"ט, 17 יוני 2019, בהעדר הצדדים.


חתימה











פשר בית משפט מחוזי 16913-02/16 עו"ד ישראל שפלר נ' יצחק אליהו דיין, שולה דיין, כונס נכסים רשמי תל אביב (פורסם ב-ֽ 17/06/2019)