פסקי דין על זמר שאול | פסקי דין על זמר דבורה | פסקי דין על הריס חנה | פסקי דין על גני דולינגר חברה לבנין והשקעות 1986 | פסקי דין על דולינגר אבירם | פסקי דין על דולינגר דבורה |

47522/05 א     04/01/2006




א 47522/05 זמר שאול, זמר דבורה, הריס חנה נ' גני דולינגר חברה לבנין והשקעות 1986 בע"מ, דולינגר אבירם, דולינגר דבורה




1
בתי המשפט
א 047522/05
בית משפט השלום תל אביב-יפו
04/01/2006
תאריך:
כב' השופט ברנר חגי
בפני
:

התובעים;

1 . זמר שאול

2 . זמר דבורה

3 . הריס חנה

בעניין:

נ ג ד
הנתבעים;
1 . גני דולינגר חברה לבנין והשקעות 1986 בע"מ

2 . דולינגר אבירם

3 . דולינגר דבורה
החלטה

1. התובעים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעים לתשלום סך של 501,951 ₪.

2. ביום 27.5.1990 נחתם הסכם קומבינציה (להלן: "ההסכם") בין התובעת 3, בעלה המנוח מרדכי הריס ז"ל והמנוח יוסף זמר ז"ל (להלן: "בעלי הקרקע"), לבין הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעים 2 ו-3 ערבו להתחייבויות הנתבעת לפי ההסכם. על פי ההסכם מכרו בעלי הקרקע את זכויותיהם בחלקה 187 בגוש 6167 (להלן: "המגרש") לנתבעת. במגרש היתה בעלת זכויות נוספת, גב' אהובה ענני ז"ל, שהחזיקה חנות מכולת בבנין אשר על המגרש. התובעים 1 ו-2 הם יורשיו של המנוח יוסף זמר ז"ל. ביום 26.10.1999 הגישו יורשותיה של ענני תביעה כספית בבית המשפט המחוזי נגד מספר נתבעים, ובהם בעלי הדין שבפני
י (ת.א. 2781/99). ביום 11.2.2004 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט ישעיה) את התביעה וחייב את התובעים שבפני
י לשלם ליורשות ענני סכום כולל של 366,951 ₪, אשר גם שולם בפועל.

3. התביעה הנוכחית מבוססת על סעיף 6(ו)(3) להסכם, הקובע כי הנתבעת תשפה את בעלי הקרקע בגין כל דרישה של ענני. לאחר מתן פסק דינו של כב' השופט ישעיה, דרשו התובעים שיפוי מאת הנתבעת, אך זו סרבה להעתר לדרישה. דבר זה, כך טוענים התובעים, מהווה הפרה יסודית של ההסכם המזכה אותם בפיצוי מוסכם בסך השווה ל- 30,000 דולר, כאמור בס' 16(ב) להסכם בשילוב עם ס' 6(י) להסכם, בו נקבע כי הפרת הוראות סעיף 6 (לרבות סעיף השיפוי) תחשב הפרה יסודית של ההסכם.

4. הנתבעים ביקשו לסלק את התביעה על הסף ולחלופין רשות להתגונן. נדון בטענותיהם כסדרן.

5. הנתבעים טוענים כי קיים מעשה בית דין החוסם את התביעה נגדם. לענין זה הם מתבססים על העובדה כי ביום 10.11.1999 הגישו התובעים תביעה נגדם ונגד ענני בבית המשפט המחוזי (תיק ה"פ 11390/99 שהפך לאחר מכן לת.א. 1727/01). הנתבעים טוענים כי בין שאר הסעדים, ביקשו התובעים לחייב את הנתבעת לשלם לענני את ההוצאות הכרוכות בפינוייה מהמגרש. לשם כך התובעים אף הסתמכו על סעיף השיפוי בהסכם. תביעתם זו נדחתה על ידי כב' השופט ישעיה, ועל כן קיים מעשה בית דין נגדם בענין זה.

אין בידי לקבל טענה זו. בת.א. 1727/01 טענו התובעים כי הנתבעת התחייבה להרוס את הבנין הקיים על המגרש אך לא עשתה כן. לפיכך התבקש בית המשפט למנות את בא כוחם של התובעים ככונס נכסים על זכויותיה של הנתבעת במגרש, לצורך הריסת הבנין. בית המשפט התבקש גם להסמיך את כונס הנכסים להוציא על חשבון הנתבעים את ההוצאות הדרושות לשם ביצוע ההריסה "לרבות ההוצאות הדרושות לצורך פיצוי ופינוי" של ענני.

בית המשפט המחוזי אמנם דחה את התביעה, אך זאת רק משום שקבע כי אין מקום להורות על הריסת הבנין, הואיל ולענני זכויות קניניות בחנות שבבנין. בית המשפט גם קבע כי אי ביצוע ההריסה על ידי הנתבעת אינו מהווה הפרה של ההסכם (ע' 25-26 לפסק הדין). ממילא לא נדונה השאלה הנוספת, שהתייתרה עם דחיית הסעד העיקרי של מינוי כונס נכסים, האם ראוי כי הנתבעת תשלם לענני את הוצאות הפינוי.

ברי איפוא כי לא נוצר מעשה בית דין בשאלה התלוייה ועומדת בתיק שבפני
י.

6. הנתבעים טוענים כי יש לדחות התביעה על הסף משום שהתובעים לא ביקשו רשות לפצל את סעדיהם בעת שניהלו את תביעתם הראשונה נגד הנתבעים בגדרו של ת.א. 1727/01, למרות שכבר ידעו שאם תביעת יורשי ענני נגדם תתקבל, הם יידרשו לשלם להם פיצויים.

גם טענה זו דינה להדחות. עילת התביעה הראשונה של התובעים היתה אי ביצוע הריסתו של הבנין, דבר שהיווה לטענתם הפרה של ההסכם. לכן ביקשו מינוי כונס נכסים שיהרוס את הבנין ושיוסמך אגב כך להוציא על חשבון הנתבעת את ההוצאות הכרוכות בפינוי ענני. בנסיבות אלה לא היתה כל סיבה כי יבקשו פיצול סעדים, שכן לו נתקבלה תביעתם, ממילא היתה נפתרת בעיית הפיצוי של ענני באמצעות הסמכתו של כונס הנכסים לשלם פיצויים לענני. רק דחיית תביעתם להריסת הבנין, ובמקביל, קבלת תביעתם של ענני לפיצוי, היא שיצרה את הצורך והעילה לבקש כיום סעד של שיפוי. אכן, שומה על תובע לרכז את תביעותיו בהליך אחד, אם עסקינן בסעדים אחדים בשל עילה אחת, כאמור בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, אך תקנה 45 אינה חלה במקרה דנן, שכן עסקינן בעילות תביעה שונות. נזכיר כי נזקם של התובעים התגבש רק לאחר שחוייבו לשלם פיצויים לענני, וכל זמן שהיה מדובר בדרישה בעלמא של ענני, ולו גם על דרך של תביעה משפטית, לא היה מדובר בנזק מגובש וממילא לא היתה לתובעים עילת תביעה שלמה ומגובשת נגד הנתבעים בענין השיפוי.

זאת ועוד, תביעתם הראשונה של התובעים הוגשה בבית המשפט המחוזי. התביעה הנוכחית הינה בסמכותו הענינית של בית משפט השלום. גם מטעם זה לא היה עליהם לבקש היתר לפיצול סעדים בעת ניהול התביעה בבית המשפט המחוזי, שכן פיצול הסעדים הוא הכרח הנגזר מהסמכות העניינית.

7. הנתבעים טוענים כי קיים מעשה בית דין נגד התובעת 3 בענין תביעתה לפיצוי המוסכם, הואיל וזו תבעה וזכתה בפיצוי מוסכם במסגרת תביעה נוספת שהגישה בבית משפט השלום נגד הנתבעים (ת.א. 82117/99), בסך השווה ל- 12,000 דולר, ולכן אינה יכולה לתבוע פעם נוספת פיצוי מוסכם. באותה תביעה טענה התובעת 3 כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא הרסה את הבנין, לא רשמה בטאבו את הבנין החדש שבנתה ולא מסרה לתובעת 3 שני מקומות חניה. התובעת 3 טענה כי כל אלה מהווים הפרה יסודית של ההסכם ומזכים אותה בפיצוי המוסכם. אינני סבור כי אכן קיים מעשה בית דין כאמור, שכן עילת התביעה הנוכחית באה לעולם עם מתן פסק דינו של כב' השופט ישעיה, שניתן ביום 11.2.2004, והיא לא היתה קיימת בעת שהתובעת 3 הגישה את תביעתה בשנת 1999. ממילא אין מקום לקבוע כי התובעת 3 צריכה היתה לבקש היתר לפיצול סעדים. יחד עם זאת, ברי כי התובעת 3 אינה יכולה ליהנות מכפל פיצוי מוסכם, ועל כן ככל שהיא זכאית לפיצוי מוסכם בתביעה הנוכחית, יש להפחית ממנו את הסכום בו כבר זכתה בגדרו של ת.א. 82117/99.

8. הנתבעים טוענים כי חלקו של המנוח יוסף זמר ז"ל בפיצוי המוסכם היה שליש בלבד, קרי, 10,000 דולר, הואיל ובעלי הקרקע היו שלושה במספר, וזכויותיהם לפיצוי מוסכם הן ביחד ולחוד. על כן, התובעים 1 ו-2, יורשיו של יוסף זמר ז"ל, זכאים לכל היותר לפיצוי מוסכם בסך 10,000 דולר. טענה זו בדין יסודה. כאשר עסקינן בשלושה מוכרים (הם בעלי הקרקע), המהווים צד אחד להסכם, הפיצוי המוסכם מתייחס לשלושתם ביחד ולחוד, ואין הכוונה שכל אחד מיחידי המוכרים יהיה זכאי בנפרד למלוא הפיצוי המוסכם. על כן, יש לסלק על הסף את תביעתם של התובעים 1 ו-2 למלוא הפיצוי המוסכם, ולהותיר על כנה את תביעתם לפיצוי מוסכם בסך 10,000 דולר בלבד, כפי חלקו של יוסף זמר ז"ל.

9. הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה, באשר התובעים ידעו על דרישתם של ענני לפיצוי לפני למעלה משבע שנים. דין הטענה להידחות. עילת התביעה של התובעים התגבשה רק לאחר שחוייבו על ידי בית המשפט המחוזי לשלם פיצויים לענני, קרי, ביום 11.2.2004.

10. הנתבעים טוענים כי התובעים אינם זכאים לשיפוי, משום שבית המשפט המחוזי קבע כי התובעים היו שותפים למעשי הנזיקין של הנתבעת שבוצעו כלפי ענני. על כן, סעיף השיפוי לא נועד לחול במקרים כגון דא. טענה זו של הנתבעים לא נסתרה, ובגינה יש ליתן להם רשות להגן.

11. הנתבעים טוענים כי התובעים הטעו אותם בכריתת ההסכם בכך שהתיימרו למכור להם שלא כדין גם את זכויותיה של ענני. טענה זו אינה מבוססת. בשורה ארוכה של סעיפים בהסכם קיימת התייחסות מלאה לזכויותיה של ענני במגרש ולכך שזכויות אלה אינן חלק מהמימכר (ראה למשל ס' 2 למבוא להסכם, ס' 3(ב) להסכם וס' 6(ב) להסכם). הנתבעים היו מודעים היטב לזכויות אלה, כעולה גם ממכתב בא כוחם מוצג נ/1 מיום 27.6.1990.

12. הנתבעים טוענים כי חובת השיפוי הותנתה בכך שהתובעים יאפשרו להם להתגונן בשמם מפני תביעת ענני, אך התובעים לא עשו כן ואף הטיחו האשמות בנתבעת.

אין בידי לקבל טענה זו. אכן, בהסכם נקבע כי זכות השיפוי מותנית בכך שהמוכר יאפשר לקונה להתגונן בשם המוכר מפני כל דרישה או תביעה של ענני, אך ברור כי הכוונה היתה למנוע מצב בו לא יהיה לנתבעת את יומה בבית המשפט ובעלי הקרקע לא יאפשרו לה להגן על האינטרסים שלה מפני תביעה של ענני. במקרה דנן לנתבעת ניתנה ההזדמנות להתגונן כראוי מפני תביעת ענני, הגם שבעלי הקרקע התגוננו בנפרד. אין כל טענה כאילו הייצוג הנפרד של בעלי הקרקע בהגנה מפני תביעת ענני הכביד על הגנתה של הנתבעת או גרם לה נזק כלשהו. אין למצוא בפסק הדין של כב' השופט ישעיה כל תימוכין לכך שהדיבור בשני קולות- הנתבעת לחוד ובעלי הקרקע לחוד, הוא שהכשיל את ההגנה מפני תביעת ענני.

13. טענת ההגנה האחרונה של הנתבעים היא טענת קיזוז. הנתבעים טוענים כי לנוכח המצג המטעה שיצרו כלפיהם בעלי הקרקע, כאילו כביכול שטח המגרש הוא 956 מ"ר, כאשר בפועל שטחו היה 878 מ"ר בלבד, קיבלו בעלי הקרקע שטח דירות גדול יותר ממה שהגיע להם.

טענה זו אין בה כל ממש. בעלי הקרקע גילו את כל העובדות כהוייתן לגבי שטחו של המגרש וזכויותיה של ענני, ועל כן אם באמת ובתמים נפלה טעות כלשהי אצל הנתבעת, הרי שלכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העיסקה. בשום פנים לא ניתן לייחס לבעלי הקרקע מעשי הטעייה כלשהם בנוגע להיקף זכויותיהם במגרש, ודי לעיין בהסכם כדי להיווכח כי גילו לנתבעת גילוי מלא אודות זכויותיה של ענני ושטחו של המגרש.

זאת ועוד, איני רואה כיצד נגרם בענין זה נזק לנתבעת. מנהלה הודה בחקירתו כי בעלי הקרקע קיבלו 41% מהשטח הבנוי ואילו הנתבעת קיבלה את היתרה. אם אכן היתה טעות בשטח המגרש, הרי שהנתבעת נהנתה מטעות זו יותר מאשר בעלי הקרקע, שכן חלקה בקומבינציה היה 59%.

14. סוף דבר, ניתנת רשות להגן בטענה לפיה התובעים היו שותפים למעשי הנזיקין של הנתבעת כלפי ענני ועל כן לא חלה חובת השיפוי וכן בטענה לפיה יש להפחית מהפיצוי המוסכם של התובעת 3 את הסכום בו זכתה בתיק קודם. כמו כן, מסולקת על הסף תביעתם של התובעים 1 ו-2 לפיצוי מוסכם בסך 30,000 דולר ונותרת על כנה תביעתם לפיצוי מוסכם בסך 10,000 דולר.

15. התובעים יגישו תצהירי עדות ראשית תוך 30 יום. הנתבעים יגישו תצהירי תשובה תוך 30 יום לאחר מכן. ישיבת קדם משפט תתקיים ביום 23.3.2006 בשעה 08:30.

16. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום ד' בטבת, תשס"ו (4 בינואר 2006) בהעדר הצדדים הנ"ל.

__________________
חגי ברנר
, שופט








א בית משפט שלום 47522/05 זמר שאול, זמר דבורה, הריס חנה נ' גני דולינגר חברה לבנין והשקעות 1986 בע"מ, דולינגר אבירם, דולינגר דבורה (פורסם ב-ֽ 04/01/2006)