פסקי דין על יאיר לוי | פסקי דין על צבי פולג | פסקי דין על עליזה סיון |

6920/94 עא     06/12/1995




עא 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, עליזה סיון




(פ"ד מט (2) 731)

בבית המשפט העליון

ערעור אזרחי מס' 6920/94
השופטים: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

המבקש: יאיר לוי
עו"ד ר' תגר
נגד

המשיבים: 1. צבי פולג

2. עליזה סיון
עו"ד א' פוזנר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' פרוקצ'יה) מיום 10.11.94 בר"ע 602/93, בו נתקבל ערעור על החלטתו של בית-המשפט השלום בירושלים. הבקשה נדונה כערעור.
פסק דין
המשנה לנשיא ש' לוין
: 1. סכסוך בין בעלי דירות בגבעתיים הביא להגשת תובענה לבית-משפט השלום בירושלים, ובה עתרו שני המשיבים, שהאחר מהם מתגורר בגבעתיים והאחרת בירושלים, לחייב את המבקש להרוס מבנה ומחסן שבנה בחצר הצמודה לבית ולשלם למשיבים את ירידת ערכה של דירתם (47,682 ₪) וכן פיצוי בגין השימוש שהמבקש עשה ברכוש המשותף ופיצוי בגין "עוגמת נפש" (20,000 ₪). בית המשפט השלום פסק שהוא נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה והעביר את העניין לבית-המשפט השלום בתל-אביב-יפו; אך בערעור לבית המשפט המחוזי נהפכה הקערה על פיה ונקבע שהסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית-משפט השלום בירושלים.

הדיון בבקשה זו הועבר להרכב של שלושה. ראינו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

2. השאלה היחידה הראויה לדיון בערעור זה היא אם חלה על המקרה שלפנינו תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לאמור, האם ניתן לראות במקום מגוריה של המשיבה בירושלים כ"...מקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות", אף-על-פי שנכס המריבה מצוי באזור השיפוט של בית-משפט אחר והאירועים שעמדו בבסיס התובענה אירעו באותו אזור. לא נראה לי שיש מקום לדון בגדר בקשה זו בשאלות אחרות (כגון בשאלה אם הסעד הראשון שבכתב התביעה מצוי בסמכותו העניינית של בית-משפט השלום); ואתעלם לעניין פסק-דין זה מהוראת סעיף 9 לכתב התביעה, שמהאמור בו יוצא שהמבקש התחייב להרוס מה שבנה ולפצות את המשיבים על נזקיהם בגבול 10,000 ש"ח, משום שבעלי הדין לא טענו בעניין זה בערכאות שקדמו לי.

2. שופט בית-משפט השלום הגדיר נכונה את השאלה שבמחלוקת כדלקמן: "האם 'המקום שנועד לקיום ההתחייבות' כמשמעו בתקנה 3(א)(3)... אף המקום שנועד לקיומו של חיוב הנובע מהדין במשמע, או שמא אך ורק המועד שנועד לקיומו של חיוב הקשור או הנובע מחוזה?". שתי הערכאות שקדמו לי לא חלקו על כך שמכוח הוראות הדין המהותי, המצויות בסעיפים 44 ו-61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מוטלת חובה על המבקש לשלם את הפיצויים הנתבעים ממנו ואת דמי השכירות הראויים (גם) במקום מושבה של המשיבה-הנושה בירושלים; אך אליבא דבית-משפט השלום, אין סדרי הדין הולכים בעקבות הדין המהותי, שלעניינם קיים הרצון (התחיקתי) להיטיב דווקא עם הנתבע. השופט המלומד סבר שקבלת הפרשנות שכנגד עשויה לרוקן את התקנה שבמחלוקת מתוכנה. לעומת זאת סבר בית המשפט המחוזי שיש ליתן לתקנה האמורה פרשנות רחבה המתאימה את הוראותיה להוראות הדין המהותי.

3. אנו סבורים שהדין הוא כגירסת בית המשפט המחוזי; הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי: ע"א 54/53 החברה הישראלית למשכנתאות ולבנין בע"מ, תל-אביב נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח 981, (יש להגיש תביעה לתשלום אגרת רישום על-פי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג 1983, ואגרות הון לבית המשפט בירושלים שם יושב רשם החברות); המ' 543/64, 544 מ' בסן נ' י' בסן, קטין על-ידי אמו, פ"ד יח (4) 417, (תביעת מזונות לבנו של הנתבע במקום מגוריו של הבן); ע"א 572/76 ז' יוספן ואח' נ' ד' יוספן פ"ד לא (1) 729, (חבות במזונות של בעל כלפי אשתו, במקום מגוריה); רע"א 28/90 שרותי אשראי מסחרי (ישראל) בע"מ נ' מירון (מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע'מ, פ"ד מד (1) 519, (מקום תשלומם של דמי שכירות לפי סעיף 14(ב) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, קובע גם את הסמכות המקומית) ועוד.

ער אני לעובדה שפסק-דיננו יכול שיצמצם במידה ניכרת את היקף התפרסותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות. אכן המקרה שלפנינו יוכיח; כבר שנתיים שבעלי הדין מתדיינים לגבי מקום הסמכות המקומית ועדיין לא נכנסו לטרקלינו של המשפט שיכריע בסכסוך שביניהם לעיצומו. בדין כתב פרקליט המשיבים בסיכומו כי במקרה שטעמי נוחות מחייבים את הדבר, עדיין קיימת אפשרות של רגולציה של מקום השיפוט על-ידי פנייה לנשיא בית המשפט העליון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

הערעור נדחה. המבקש-המערער ישלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ד בכסלו תשנ"ו (6.12.95).








עא בית המשפט העליון 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, עליזה סיון, [ פ"ד: מט 2 731 ] (פורסם ב-ֽ 06/12/1995)