פסקי דין על אבי גרא | פסקי דין על עו"ד (רו"ח) | פסקי דין על ד"ר יהושע רוזנצוויג | פסקי דין על עו"ד |

1708/05 עא     31/01/2006




עא 1708/05 אבי גרא, עו"ד (רו"ח) נ' ד"ר יהושע רוזנצוויג, עו"ד






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1708/05

בפני
:
כבוד הנשיא א' ברק


כבוד השופט א' גרוניס


כבוד השופטת ע' ארבל


המערער:
אבי גרא
, עו"ד
(רו"ח)



נ ג ד

המשיב:
ד"ר יהושע רוזנצוויג
, עו"ד



ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 11.1.05 בבש"א 24578/04 שניתנה על ידי כבוד הרשם ש' ברוך


תאריך הישיבה:
ב' בטבת תשס"ו
(2.1.06)

בשם המערער:
עו"ד י' בנקל; עו"ד א' כהן

בשם המשיב:
עו"ד פ' רובין; עו"ד מ' צברי



פסק-דין

1. בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד הרשם ש' ברוך) לפיו נדחתה על הסף תביעתו של המערער נגד המשיב מחמת התיישנות.

2. ביום 28.3.04 הגיש המערער תובענה נגד המשיב לתשלום סכום של כתשעה מיליון ש"ח. שני בעלי הדין הינם עורכי-דין. על פי האמור בתביעה, היו השניים שותפים בשותפות של עורכי-דין. עורכת דין נוספת הייתה אף היא שותפה בשותפות, אלא שבשלב כלשהו היא נפטרה. חלקו של המערער בשותפות הגיע, לטענתו, ל-25 אחוזים. המערער הוסיף וטען בכתב התביעה, כי לקראת סוף שנת 1996 הודיע המשיב למערער באופן חד צדדי כי בכוונתו לפרק את השותפות. עוד נטען, כי המשיב החל לבצע פעולות ליישום החלטתו בדבר פירוק השותפות, כך שבתקופה בין 31.3.97 ל-15.4.97 פיטר המשיב את כל עובדי השותפות. לטענת המערער בכתב התביעה, פורקה השותפות ביום 31.3.97. לכתב התביעה צרף המערער מסמכים שונים, ביניהם מכתב מיום 30.3.99 שנשלח אליו על ידי רואה חשבון א' זוהר. רואה חשבון זה היה בעבר רואה החשבון של השותפות. מכתבו נשלח על דעתו של המשיב. במכתב נאמר, בין היתר, כי המשיב הודיע למערער על החלטתו להיפרד בתחילת חודש נובמבר 1996 וכי המשיב נעתר לבקשתו של המערער "שהפרידה תתקיים רק בתום חודש מרץ 1997". המערער טען עוד בכתב התביעה, כי המשיב נטל לעצמו את חלקו של המערער בנכסי השותפות השונים, לרבות המוניטין שלה. חלקו היחסי של המערער בנכסי השותפות אשר נלקח על ידי המשיב, כך לפי האמור בתביעה, הגיע לסכום של 9,039,910 ש"ח.

3. בכתב הגנתו טען המשיב, כי המערער לא היה שותף מלא בשותפות וכי היה זכאי אך לחלק ברווחיה. כמו כן נטען, כי השותפות התפרקה עוד בשנת 1996 וכי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. המשיב אף גרס, כי המערער קיבל, שעה שהשותפות פורקה, סכומים גבוהים יותר מאלה שהוא היה זכאי להם. אשר למוניטין טען המשיב, כי המוניטין של השותפות, אפילו למשיב היה חלק בו (שכאמור הוכחש), נעלם עם הפירוק וכל אחד הלך לדרכו עם המוניטין שלו. המשיב אף הכחיש את הטענות נגדו כי לקח את נכסי השותפות וכן הכחיש את הנטען בתביעה באשר לשווי נכסי השותפות. המערער הגיש כתב תשובה ובו טען, כי נקבע על ידי השותפים שהפירוק יכנס לתוקף ביום 31.3.97. כן הוא טען בכתב התשובה שהליכי הפירוק נמשכו במהלך השנים 1997 ו-1998 וכי עילת תביעתו נולדה בסוף שנת 1998, כאשר התברר לו שאין בכוונת המשיב לחלק בין השניים את נכסי השותפות.

4. חודשים ספורים לאחר הגשתו של כתב התשובה עתר המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות ובשל היעדר עילה. על פי הנטען בבקשה, נולדה עילתו של המערער שעה שהמשיב הודיע לו בסוף שנת 1996 על פירוקה של השותפות. בבקשתו טען המשיב, כי לצורכי התיישנות יש למנות את התקופה מסוף שנת 1996 ועד ליום הגשת התביעה - 28.3.04. נוכח העובדה שחלפו למעלה משבע שנים עד שהמערער פנה לבית המשפט, הרי התביעה התיישנה, לגירסת המשיב. הטענה בדבר היעדר עילה סמכה על כלל, לו טען המשיב, לפיו בעת פירוק שותפות אין מחלקים את המוניטין, אלא כל אחד מהשותפים יוצא עם המוניטין שלו. הבקשה לסילוק על הסף לא נתמכה בתצהיר. המערער השיב לבקשה בכתב. טענתו בכל הנוגע להתיישנות הייתה, כי יש למנות את מירוץ ההתיישנות אך מסוף שנת 1998, שכן רק אז התברר לו שאין המשיב מתכוון לחלק את נכסי השותפות בהתאם לדין. עוד נטען, כי אף לפי שיטתו של המשיב חל הפירוק ביום 31.3.97 ורק מאותו מועד יש למנות את התקופה לצורכי התיישנות. באשר לטענה בדבר היעדר עילה, גרס המערער בתשובתו לבקשה לסילוק על הסף, כי אין יסוד לטענה שמוניטין של שותפות נמוג עם פירוקה. אף תשובתו של המערער לבקשה לא נתמכה בתצהיר.

5. בהחלטתו התמקד כבוד הרשם בטענת ההתיישנות, אותה ראה לנכון לקבל. משכך, הוא לא נזקק לטענה בדבר היעדר עילה. כבוד הרשם סמך על ההוראה שבפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן - הפקודה) , לפיה מועד פירוקה של שותפות הינו המועד בו נמסרת הודעה בדבר הפירוק, וזאת בהיעדר הסכם בין השותפים (הדברים נקבעו בסעיף 41 לפקודה). מאחר שההודעה בדבר הפירוק ניתנה בשלהי שנת 1996, יש למנות את תקופת ההתיישנות, לשיטת כבוד הרשם, מאותו מועד. כבר ממועד מתן ההודעה זכאי היה המערער לקבלת כספים, אלא שהתביעה הוגשה לאחר שחלפו למעלה משבע שנים מיום מתן ההודעה. לטענת המערער בעניין המועד של 31.3.97 כמועד הפירוק, הרי לשיטתו של כבוד הרשם, הפעולות שנעשו באותו מועד או לאחר מכן, בוצעו כחלק מהשלמת הליכי הפירוק ואין בכך כדי לשנות באשר למועד הרלוונטי, שהוא יום מתן ההודעה. לפיכך, הוחלט לדחות את התביעה על הסף.

6. בערעור שבפני
נו טען המערער, כי שגה כבוד הרשם בעניין המועד ממנו יש למנות את התקופה לצורכי התיישנות. לטענתו, היחסים שבין שותפים יוצרים חובת נאמנות של האחד כלפי משנהו. על כן, כך נטען, אין למנות את תקופת ההתיישנות אלא משעה שהמשיב כפר באופן מפורש בחובתו לחלק את נכסי השותפות על פי חלקם של השניים בשותפות. לגירסת המערער, עילתו נתגבשה רק משעה שקיבל את מכתבו של רואה חשבון זוהר מיום 30.3.99, שכן רק אז יכול היה הוא להסיק שהמשיב מתכוון ליטול לעצמו את כל נכסי השותפות. באופן חלופי נטען, כי השותפות לא פורקה לפני יום 31.3.97, שכן השותפים הסכימו שמועד הפירוק יהא המועד הנזכר. עוד נטען, כי בפועל המשיכה השותפות בפעילותה הרגילה עד ליום 31.3.97 וכי רק לאחר תאריך זה נעשו פעולות לביצוע הפירוק והשלמתו. לכן מעלה המערער את הסברה שהמועד המוקדם ביותר לצורך מניינה של תקופת ההתיישנות הוא יום 31.3.97. המשיב חוזר וטוען, כי המועד הרלוונטי היחיד לצורכי התיישנות הינו היום בו נתן הודעה למערער בדבר פירוק השותפות. לאור העובדה שההודעה ניתנה עוד בשנת 1996, ברור כי חלפה תקופת ההתיישנות, שהרי המערער הגיש את תביעתו ביום 28.3.04.

7. דעתנו היא, כי דינו של הערעור להתקבל. כאמור, בעלי הדין לא הגישו תצהירים במסגרת הבקשה שהגיש המשיב לסילוק התביעה על הסף. כבוד הרשם לא קיים לפיכך כל בירור עובדתי שהוא. בנסיבות אלה ניתן היה להכריע בבקשה לסילוק על הסף אך על סמך האמור בכתבי הטענות שהגישו בעלי הדין - כתב התביעה, כתב ההגנה וכתב התשובה. מעיון בכתבי טענות אלה אנו למדים, כי אין מחלוקת שההודעה בדבר פירוק השותפות ניתנה על ידי המשיב למערער עוד בסוף שנת 1996. ברם, בכתב התביעה טען המערער, כי השותפות פורקה ביום 31.3.97 וכי המשיב החל ביישום החלטתו בדבר פירוק השותפות לאחר 31.3.97. בכתב ההגנה, וביתר דיוק באחד מנספחיו, נאמר על ידי רואה חשבון זוהר בשמו של המשיב, כי זה האחרון נעתר לבקשתו של המערער שהפרידה תהא בסוף חודש מרץ 1997. כלומר, לכאורה אף לפי גירסתו של המשיב הוסכם על ידי השותפים, כי הפירוק יחול בסוף חודש מרץ 1997. סעיף 41(א)(3) לפקודה מורה לנו, כי שותפות שנתכוננה לתקופה לא מסוימת, ובכך עסקינן, תפורק כאשר אחד השותפים "מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות", וזאת בכפוף להסכם שבין השותפים.

בענייננו, אין מחלוקת על מועד ההודעה. ברם, ההודעה כפופה להסכם שבין השותפים. איננו יודעים דבר ולא נטען דבר באשר להסכמה כלשהי עם הקמת השותפות או שעה שהמערער הצטרף אליה. נזכיר, כי בכתב התביעה טען המערער שהשותפות פורקה ביום 31.3.97. בכתב התשובה נטען, כי נקבע על ידי השותפים שהפירוק יכנס לתוקף ביום 31.3.97. במכתבו של רואה חשבון זוהר נאמר כזכור, כי המשיב נעתר לבקשת המערער שהפרידה תתקיים רק בחודש מרץ 1997. לכאורה היינו צריכים לומר, על יסוד הטיעונים שבכתבי הטענות, כי שני בעלי הדין הסכימו שהפירוק יחול בסוף חודש מרץ 1997. אם כך, נראה ולוּ לכאורה, שיש צדק בטענת המערער. ברם, נראה לנו כי אין אנו נמצאים בשלב המתאים לקבוע קביעות עובדתיות. אומרים אנו זאת, מפאת שלא הונחה תשתית עובדתית כלשהי בפני
כבוד הרשם וממילא לא היה באפשרותו לקבוע ממצאי עובדה לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות. אין זה ברור כלל מה בדיוק הוסכם בין השותפים באשר למועד הפירוק ומה היחס או הקשר בין ההסכמה, אם הייתה, לבין הודעתו של המערער בסוף שנת 1996, כי בכוונתו להביא לפירוק השותפות. אף איננו יודעים מה בדיוק דובר בין שני בעלי הדין שעה שהמשיב נתן את ההודעה הנזכרת. במילים אחרות, ההכרעה בסוגיית ההתיישנות הינה תלוית עובדות. הואיל והעובדות לא נתבררו במידה הראויה והואיל ולא ניתן להסתפק בטיעונים העובדתיים שבכתבי הטענות לצורך הכרעה בשאלה שעל הפרק, ראוי היה שלא לפסוק בסוגיית ההתיישנות על יסוד התשתית המוגבלת הקיימת. נראה לנו, שאם בכוונת המשיב לחזור ולדבוק בטענת ההתיישנות, עליו להגיש בקשה חדשה שתיתמך בתצהיר. ניתן להניח שתשובתו של המערער לבקשה מעין זו, אם אכן תוגש, תלווה אף היא בתצהיר. אם אמנם כך יעשה, יצטרך בית המשפט או הרשם לשקול האם יש מקום להכריע בטענת ההתיישנות כבר בשלב המקדמי, או שמא בסופו של ההליך. כמובן שאם המשיב יגיש בקשה חדשה לסילוק על הסף, יוכל הוא להעלות בגדרה אף את טענתו, שלא נדונה עד כה, בדבר היעדר עילה. יובהר, כי נמנעים אנו במפורש מהבעת עמדה בשאלה האם ראוי להכריע בסוגיית ההתיישנות במקרה דנא בשלב מקדמי. כמובן שאף אין בדברינו עד הלום משום הבעת עמדה בכל הנוגע לגופה של טענת ההתיישנות.

8. אי לכך, הערעור מתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל כאמור לעיל. המשיב ישא בשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום של 30,000 ש"ח.

ניתן היום, ב' בשבט תשס"ו (31.1.06).

ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת











_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05017080_s07.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/








עא בית המשפט העליון 1708/05 אבי גרא, עו"ד (רו"ח) נ' ד"ר יהושע רוזנצוויג, עו"ד (פורסם ב-ֽ 31/01/2006)