פסקי דין על זאב רוזנשטיין |

6101/06 בש     05/02/2006




בש 6101/06 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל





זאב רוזנשטיין

בעניין:
המבקש
בני נהרי ואח'
ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
מדינת ישראל
המשיבה
פרקליטות המדינה
ע"י
המבקש בעצמו
ב"כ המבקש - עו"ד בני נהרי ועו"ד קרן נהרי

ב"כ המשיבה - עו"ד גל לברטוב ועו"ד יצחק בלום

נוכחים:

החלטה

1. לפניי בקשה של המבקש להורות בדחיפות על שחרורו ממעצרו.

2. כדי להבין את הרקע לבקשה, יש להציג את לוח הזמנים הרלוונטי לצורך עניינה של הבקשה:

א. ביום 5.1.05 הוגשה בקשה לעצור את המבקש עד תום הליכי ההסגרה וכן הוגשה בקשה להסגירו.
ב. ביום 17.2.05 ניתנה על-ידי החלטה לעצור את המבקש עד תום הליכי ההסגרה נגדו (ב"ש 4024/05).
ג. ביום 19.4.05 ניתנה על-ידי עמיתי, השופט י' צבן, החלטה להכריז על המבקש כבר-הסגרה (ב"ש 4023/05).
ד. ביום 30.11.05 ניתנה על-ידי בית המשפט העליון (המשנה לנשיא מ' חשין, השופט א' א' לוי, השופט א' רובינשטיין) החלטה, הדוחה את ערעור המבקש, תוך ציון כי "בדין הכריז בית משפט קמא על המערער כבר-הסגרה" (פסקה 69 לפסק-דינו של השופט לוי, עמו הסכימו יתר חבריו להרכב).
ה. מאז אותו מועד של פסק-דינו של בית המשפט העליון הוצגו בפני
י המסמכים הבאים, המתייחסים לפעולות השונות שננקטו על-ידי המבקש ושרת המשפטים.
ו. שרת המשפטים כתבה לב"כ המבקש ביום 4.12.05, כי עליהם לפרט את הטיעונים "אשר מצויים במתחם שיקול הדעת שרשאי שר המשפטים לשקול טרם ההסגרה, עד ליום 11.12.05" (מכתב זה הינו תשובה למכתבם של באי-כוח המבקש מיום 30.11.05, שלא הוצג בפני
י).
ז. ביום 8.12.05 פנו באי-כוח העורר, עו"ד נהרי, לשרת המשפטים, ובמכתבם אמרו, בין היתר, כי בדעתם למצות את ההליכים המשפטיים, כולל פניה לנשיא בית המשפט העליון, לצוות על עיכוב ביצוע החלטת ההסגרה עד למתן החלטה בעתירה לדיון נוסף, או, כמצופה, עד למתן החלטה בדיון הנוסף. בהמשך המכתב נאמר: "החלטה זו נתונה לשיקול דעתו של הנשיא הנכבד, נהיר כי אם תינתן רשות כאמור, אזי כאילו הוגש ערעור רגיל ואין עוד הכרזה שקיבלה תוקף סופי ואין ההסגרה עוד בת ביצוע".
ח. ביום 11.12.05 הגיש המבקש עתירה לדיון נוסף, כאשר בסופה נאמר: "בד בבד עם בקשה זו עותר המבקש כי הנשיא הנכבד יעשה שימוש בסמכותו ויצווה על עיכוב ביצוע החלטת ההסגרה עד למתן החלטה בעתירה, ולחלופין עד למתן החלטה בדיון הנוסף" (דנ"פ 11414/05).
ט. ביום 20.12.05 ניתן צו הסגרה על-ידי שרת המשפטים, הגב' ציפי ליבני, כאשר היא מציינת כי הדבר נעשה בתוקף סמכותה, על-פי סעיף 18 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - "החוק" או "חוק ההסגרה"), וזאת לאחר שפרטה קודם לכן באותו מסמך את החלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שהוזכרו לעיל.
י. ביום 30.12.05 ניתנה החלטה על-ידי נשיא בית המשפט העליון, בדנ"פ 11414/05 הנ"ל, שבה נאמר, בין היתר, כי "ניתן בזה צו עיכוב ביצוע זמני, עד למתן החלטה בבקשה לדיון נוסף".
יא. ביום 31.1.06 ניתנה על-ידי הנשיא ברק החלטה הדוחה את העתירה לדיון נוסף, ובה נאמר, בין היתר: "נוכח דחיית העתירה, מתבטל ממילא צו עיכוב הביצוע של החלטת ההסגרה".
יב. ביום 30.1.06 - לפני ההחלטה האמורה של נשיא בית המשפט העליון - הוגשה הבקשה שבפני
י, נשוא החלטה זו, שכותרתה "בקשה דחופה ביותר לעיון חוזר", והסעד המבוקש בה, הוא, כאמור, לשחרר את המבקש ממעצרו.
יג. הוריתי למדינה להגיש תגובתה עד ליום 2.2.06 (ראה החלטה מיום 30.1.06).
יד. המדינה הגיבה תחילה ביום 30.1.06.
טו. ביום 1.2.06 הוגשה הודעה מטעם המדינה, בדבר החלטת נשיא בית המשפט העליון, כאמור. איפשרתי לב"כ המבקש להגיב על כך, והוא נשאר איתן בדעתו, ולכן נקבע המועד לדיון היום, בו חזרו הצדדים על טענותיהם בכתב, ופיתחו את טיעוניהם.

3. תמצית טענות המבקש היא, כי פסק-דינו של בית המשפט העליון מיום 30.11.05 הוא פסק-דין סופי, ולכן, מאחר שחלפו 60 יום מאותו מועד, הכרזת המבקש כבר-הסגרה, היא בטלה, כאמור בסעיף 19(א) לחוק ההסגרה; אי-הגשת בקשה מטעם המדינה להארכת תקפה של ההכרזה, דבר שהייתה רשאית המדינה לעשות על-פי סעיף 20 לחוק, משמעה כי אין הארכת תוקף ההכרזה, ולכן אין בסיס משפטי להחזקת המבקש במעצר, ולפיכך מבוקש לשחררו.

4. תמצית טענות המדינה היא, כי מדובר בהליך שהסתיים רק ביום 31.1.06 בהחלטת נשיא בית המשפט העליון, ורק ממועד זה קיבלה הכרזתו של המבקש כבר-הסגרה, תוקף סופי.

5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את הבקשה, מכמה טעמים, כאשר בעיקרון מקובל עלי חלק ניכר מטענות המדינה, כפוף להערות מנקודת המבט שאותה אציג להלן.

6. טענת הסף הראשונה של המדינה, בדבר "מניעות", יש בה ממש, ולטעמי מן הראוי היה להציג טענה זו בצורה רחבה יותר, תחת מטריית הדוקטרינה של תום הלב, אשר חלה גם בהליכים דיוניים (השווה: פסק-דינו של השופט - כתוארו אז - א' ברק, בבר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי, פ"ד לה(3) 449).

7. כפי שתואר לעיל בסעיף 2, המבקש הוא זה אשר פנה, הן לשרת המשפטים והן לבית המשפט העליון, בבקשה כי תעוכב הסגרתו לארצות הברית. נשיא בית המשפט העליון נענה לבקשתו. במצב דברים זה, יהיה זה מנוגד לעקרון הבסיסי של תום הלב לקבל טענה של מבקש, החפץ כי יכירו במרוץ הזמנים של אותו פסק-דין שהוא ביקש את עיכוב ביצועו. לעניין זה ניתן לצטט דברים שאמר השופט ברק (כתוארו אז) במסגרת סוגיה אחרת, אך כוחם יפה גם לעניין שלפנינו (בג"צ 6156/92, עזבון המנוח איתן דגן נ' המפקח על הביטוח, פ"ד מז(1) 237, בעמ' 243, מול האות ב):

"לפי חוק ... מספר סמכויות של המנהל המורשה מותנות בתקופות זמן (קצרות) ממועד מינויו. בשל צו הביניים עומדות סמכויות אלה לפוג. נראה לנו כי בחישוב המועדים האמורים, אין לקחת בחשבון את המועדים שבגינם ניתן צו ביניים על-ידי בית משפט זה. צו הביניים של בית משפט זה מקפיא את מרוץ הזמן הסטטוטורי, שאם לא כן לא ניתן יהא לקיים ביקורת שיפוטית מלאה וראויה".

8. אין דרך אחרת לפרש את התנהגות המבקש ואת החלטת נשיא בית המשפט העליון בדבר עיכוב ביצוע, אלא זאת: מרוץ הזמנים הקבוע בסעיף 19(א) לחוק ההסגרה, הקובע כי יש להעביר את בר ההסגרה מחוץ לישראל תוך 60 יום, יחל מחדש ביום סיום ההליך של הדיון הנוסף.

9. נתאר לעצמנו, כי נשיא בית המשפט העליון היה נענה לבקשה לדיון נוסף, וקובע את הדיון בפני
ההרכב המורחב ביום ה-61 לאחר החלטת בית המשפט העליון בהרכב שלושת השופטים, האם נאמר כי מאותו רגע ואילך יש לשחרר את המבקש?! התשובה השלילית ברורה מאליה.

10. ב"כ המבקש מנסה להיתלות בדברי נשיא בית המשפט העליון בהחלטתו בדנ"פ הנ"ל, כאשר אמר כי "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" (פסקה 14 להחלטה). ברם, דברים אלה נכתבו במסגרת היחס שבין סמכות בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור לבין שיקול הדעת האם לקיים דיון נוסף, כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, ואין להם כל השלכה לגבי הפירוש של חוק ההסגרה.

11. עוד לפני כמחצית יובל שנים, טבע השופט ברק את האמרה הידועה, כי "מילותיו של החוק אינם מבצרים, שיש לחבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(4), 421, בעמ' 427, מול האות ז). אם שם נקבע כי מי שאיננו חוזר מחופש נחשב כבורח ממשמורת, לא כל שכן שניתן לפרש את סעיף 19 לחוק ההסגרה, הקובע כי "לא הוסגר מבוקש, או לא הועבר מחוץ לגבולות ישראל, תוך 60 יום מיום שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי - ההכרזה בטלה", באופן שהמלים "קיבלה תוקף סופי" יחולו על ההליך האחרון של בית המשפט, שהוא החלטת נשיא בית המשפט העליון שלא לאשר דיון נוסף. כך היה צריך לפרש סעיף זה, אילו עמדה השאלה בבדידותה; בקל וחומר שיש לעשות כן, כאשר המבקש הוא זה שהגיש את הבקשה לדיון נוסף, והוא זה שעתר לעיכוב הביצוע, ובקשתו זו נענתה.

12. גם בדבריו של פרופ' ש' ז' פלר, בספרו החשוב דיני הסגרה (ירושלים, תש"מ), נאמר כי "אפילו הפונה המבוקש [מי שמבקשים את הסגרתו] בבקשה לדיון נוסף בערעור, כל עוד לא ניתנה רשות לכך, ההכרזה היא סופית..." (פסקה 740, עמ' 444).

13. נקודה נוספת שעלתה במהלך הדיון חייבה אותי למחשבה, ולמעשה לאחר שעוררתי אותה, הסכים בא-כוח המדינה לתוצאתה. לפי שיטתי, ולמעשה זה היה קו החשיבה של המדינה, ההליך האחרון הקובע כי המבקש הינו מי ש"הכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי", הינו החלטת נשיא בית המשפט העליון, הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.
אם כך המצב, הרי שסמכותה של שרת המשפטים, על-פי סעיף 18 לחוק ההסגרה "לצוות על ביצוע הסגרתו של מבוקש שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי", מתחילה רק ביום 31.1.06, הוא מועד החלטתו האמורה של נשיא בית המשפט העליון. מכאן, שצו ההסגרה שניתן על-ידי שרת המשפטים ביום 20.12.05 (50 יום לפני החלטת נשיא בית המשפט העליון), היה מוקדם מידי.
אין מדובר כאן בעניין טכני, אלא במבנה משפטי שנקבע בחוק ההסגרה, הכולל 3 שלבים: הליך מינהלי בתוך לשכת היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים, האם להחליט לפנות לבית המשפט בבקשה להכריז על פלוני כבר-הסגרה; הליך שיפוטי בכל הערכאות, האם להכריז על פלוני כבר-הסגרה; הליך מינהלי נוסף של ביצוע הסגרה, שבו שיקול הדעת נתון לשר המשפטים על-פי סעיף 18 לחוק, וכפוף לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, כמו כל סמכות שלטונית אחרת (ראה, למשל, בג"צ 448/87 נקש נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 813; פלר, שם, בפסקה 734, בעמ' 442).
משמעות הדבר היא, כי בעת ששקלה שרת המשפטים את סמכותה לפי סעיף 18 לחוק, לא היה המבקש בגדר מי שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי, שכן היו תלויים ועומדים שני נושאים בפני
המערכת השיפוטית: האם לאפשר דיון נוסף; האם לאפשר עיכוב ביצוע עד להחלטה בדבר קיומו או אי-קיומו של דיון נוסף. משהוכרעו שני נושאים אלה בשלילה, בהחלטת הנשיא ברק ביום 31.1.06, אז, ורק אז, הפך המבקש למי "שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי", ולכן, רק מאותו מועד קמה סמכות שרת המשפטים על-פי סעיף 18 לחוק.

14. משמעות האמור לעיל הינה, כי על שרת המשפטים לשקול פעם נוספת את השאלה, האם לבצע את הסגרתו של המבקש לארצות הברית, על-פי הנתונים דהיום. יתכן כי לא חלו כל שינויים בנתונים או בנסיבות, אך אין זה מסמכותי להתייחס לכך. כל שאמרתי הוא, כי עצם קבלת גישתה של פרקליטות המדינה לעניין תחילת מרוץ 60 הימים על-פי סעיף 19 לחוק ההסגרה, יוצרת, מניה וביה, תוצאה נוספת, לפיה גם תחילת הפעלת סמכותה של שרת המשפטים מתחילה באותו מועד, קרי: 31.1.06.

15. ב"כ המדינה, עו"ד לברטוב, הביע היסוס בסיום סיכומיו, האם לבקש לחייב את המבקש בהוצאות.
כשלעצמי, אם היה מדובר בהליך אזרחי, לא הייתי מהסס לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה, שכן עצם פנייה לבית המשפט בבקשה מסוג זה, כאשר אותו צד הוא זה שהגיש את הבקשות לעיכוב ביצוע, מהווה סטייה מעקרון תום הלב, כפי שהוסבר לעיל. בתיקים אזרחיים רגילים, ואף בתיקים מינהליים, מן הראוי היה כי בית המשפט יביע את תגובתו כנגד גישה זו בקול רם וצלול, אשר בתיקים אזרחיים בא לידי ביטוי בחיוב הוצאות.
ברם, מצויים אנו בהליך פלילי, בעל אופי מיוחד, ולכן לא ראיתי לנכון לעשות שימוש באמצעי זה של חיוב בהוצאות.

16. התוצאה היא, כי הבקשה נדחית. להסרת ספק, מועד 60 הימים לעניין סעיפים 19 ו-20 לחוק ההסגרה, מתחיל ביום 31.1.06, הוא מועד החלטת נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, בדנ"פ 11414/05.

17. אין חיוב בהוצאות.

ניתנה היום, ז' בשבט תשס"ו (5 בפברואר 2006), במעמד המבקש ובאי-כוחו, ובאי-כוח המשיבה.
משה דרורי
, שופט

2
ב"ש 6101/06
בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני: כב' השופט משה דרורי
05/02/2006
תאריך:








בש בית משפט מחוזי 6101/06 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 05/02/2006)