פסקי דין על מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים | פסקי דין על מ.ו.השקעות | פסקי דין על בוטיק - שימור מבנים | פסקי דין על דני בשן | פסקי דין על אייל גרוס |

1916-05/19 עא     17/11/2019




עא 1916-05/19 מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ, מ.ו.השקעות בע"מ נ' בוטיק - שימור מבנים בע"מ, דני בשן, אייל גרוס








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 1916-05-19 מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ

ואח' נ' בוטיק - שימור מבנים בע"מ
ואח'




לפני
כבוד השופטת עמיתה
שרה דותן


מערערים

1.מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ
2.מ.ו. השקעות בע"מ


נגד


משיבים

1.בוטיק - שימור מבנים בע"מ
2.דני בשן
3.אייל גרוס




פסק דין


ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט אביים ברקאי) ב-ת"א 42547-11-18 מיום 1.4.19 , לפיו נדחתה על הסף תביעתן של המערערות, מן הטעם שההליך מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.
הרקע העובדתי:
בתאריך 24.5.10 נכרת בין המערערות למשיבים הסכם קומבינציה, המתייחס לשני בניינים לשימור בדרך יפו בתל אביב.
ממועד כריתת ההסכם ועד למתן פסק דינו של כב' השופט א' ברקאי מכלים הצדדים זמנם בשורה של הליכים, שברובם הינם הליכי סרק שננקטו ביזמת המערערות ואשר על-פי האמור בפסק הדין (ובפסקי דין נוספים שיפורטו בהמשך), תכליתם ניהול מלחמת התשה וניסיונות בלתי פוסקים לגרום למשיבים הוצאות ובזבוז זמן.
המשיבים צירפו למוצגיהם רשימת הליכים שנוהלו ומתנהלים בין הצדדים בקשר להסכם הקומבינציה, אולם לצורך ההכרעה בערעור שלפניי, אסתפק בפירוט ההליכים הנוגעים לזכייתם של המשיבים בתביעה שהגישו בסדר דין מקוצר נגד המערערות ב-תא"ק 9255-12-17, להשבת היטל השבחה ומע"מ.
בתאריך 19.2.18 דחה כב' הרשם (כתוארו אז) נ' שילה את בקשת הרשות להגן שהוגשה על ידי המערערות וחייבן לשלם למשיבים 2,593,956 ₪.
בתאריך 11.5.18 לאחר שנשמעו טענות הצדדים, חתם כב' הרשם על פסיקתא לפיה, חויבו המערערות לשלם למשיבים סך של 2,592,170 ₪.
בתגובה להחלטת כב' הרשם הוגשו על ידי המערערות שלוש בקשות לעיכוב ביצוע; הראשונה הוגשה לבית משפט המחוזי ביום 11.1.18 ביחד עם ערעור על החלטתו של כב' הרשם.
בהמשך להחלטה המורה למערערות להבהיר את עמדתן ביחס לערכאה בה אמור להתברר הערעור, הוגשה על ידן בקשה לבית משפט העליון למתן אורכה להגשת ערעור על פסק דינו של כב' הרשם ומאוחר יותר הגישו גם את הערעור עצמו.
בתאריך 1.5.18 נדחתה על ידי בקשת המערערות לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בתאריך 17.5.18 הוגשה על ידן בקשה חדשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט העליון. בקשה זו התייחסה, בנוסף, לפסק הדין מיום 19.2.18 להחלטה מיום 11.5.18 שבהמשך לה נחתמה הפסיקתא ולהחלטה מיום 13.5.18 שניתנה בהמשך ל"הודעה" שהוגשה על ידן, בה טענו, כי על המשיבה 1 (בערעור שלפניי) לשאת בסך של 90,929 ₪.
בהחלטה זו קבע כב' הרשם, כי "בית המשפט סיים מלאכתו בתיק עם החתימה על הפסיקתא. הנתבעים (המערערות שלפניי – ש.ד.) רשאים לפתוח בהליך המתאים ובערכאה המוסמכת..." (ע"א 2935/18-ב) למרות שבבקשה הנ"ל נכללה ההחלטה מיום 13.5.18, מטעמים השמורים עימן לא התבקש בית המשפט העליון לעכב גם את ביצועה של החלטה זו.
טעמיהן של המערערות
התבררו לאחר מתן החלטתו של כב' השופט י' אלרון מיום 25.6.18, עת הגישו לבית משפט השלום בתל אביב תביעה לתשלום 90,929 ₪ ש"נגזלו" מהן, לגרסתן, על ידי המשיבים (ת"א 27499-12-18), תביעה שנדחתה על הסף על ידי כב' השופטת נ' ברוורמן ביום 12.5.19, מן הטעם שהמערערות כללו בערעורן בבית המשפט העליון את ההחלטה מיום 13.8.10 ואין אפשרות להתדיין בהליכים מקבילים באותן הפלוגתאות והטענות, ויש בכך משום חוסר תום-לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט.
יוער, כי בתאריך 27.5.19 חזרו בהן המערערות מן הערעור בבית המשפט העליון, והוא נדחה.
לאחר שהוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט העליון, הגישו המערערות ביום 31.5.18 בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי, שלישית במספר, בה התבקש עיכוב ביצוע של החלטת הרשם מיום 13.5.18 אשר התייחסה ל"הודעה" כאמור לעיל.
בהחלטתו של כב' השופט י' אלרון הודגש, כי הסעד שהתבקש בבקשה האחרונה, זהה לסעד שהתבקש בבקשה אשר נדונה על ידו ובהמשך קבע:
"כאשר מדובר ב

פסק דין
כספי, ככלל, לא יעוכב פסק הדין, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, בעיקר כאשר מתעורר ספק באשר ליכולת ההשבה אם יתקבל הערעור."
עוד צוין בהחלטה: "כי נסיבותיו של מקרה זה אינן מצדיקות חריגה מהכלל לפיו יש לבצע את החיובים המוטלים על הצדדים מיד לאחר פסק הדין מבלי להמתין להכרעתה של ערכאת הערעור, וזאת על אף שמדובר בסכום גבוה של כ- 3,000,000 ₪ " (ההדגשות לא במקור-ש.ד.).
לאחר דברים אלה הוסיף כב' השופט אלרון התייחסות להתנהלות הדיונית חסרת תום-הלב של המערערות, אשר בכוונת מכוון נמנעו מלכלול בבקשה לעיכוב ביצוע אשר התייחסה לפסק הדין מיום 19.2.18, ההחלטה למתן פסיקתא מיום 11.5.18 ואת הפסיקתא עצמה מיום 13.5.18:
"התנהלות דיונית פסולה זו של המבקשים, אשר תכליתה היה להשיג יתרון דיוני באמצעות בחינת עניינם על ידי שתי ערכאות שונות במקביל, מצדיקה אף היא את דחיית הבקשה."
האמור לעיל משקף באופן תמציתי וקולע את אופן התנהלותן הדיוני של המערערות, אשר עושות ככל יכולתן לגרור את המשיבים להליכים רבים ככל האפשר, מתוך כוונת מכוון להתישם ולגרום להם הוצאות, וכך ראה את הדברים כב' השופט א' ברקאי בדחותו את תביעתן על הסף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט כפי שהדבר מצא את ביטויו בתביעה שנדונה על ידו.
עילת התביעה:
על-פי האמור בכתב התביעה לאחר שנדחתה בקשתן לעיכוב ביצוע פסק הדין (בתאריך 25.6.18) בהחלטה, בה נקבע באופן שאינו משתמע לשני פנים שעליהן לבצע מיידית את החיוב שהוטל עליהן, למרות סכומו הגבוה, המערערות לא פעלו על פי האמור שם.
לגרסתן של המערערות, "ביום 10.7.;8 בניגוד למצופה, בחוסר תום-לב קיצוני, פתחה הנתבעת 1 (המשיבה 1 בערעור) תיק בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, נגד התובעת (המערערת) שמספרו 511631-07-18 (להלן: "הליך ההוצאה לפועל")..." (כך לשון כתב התביעה).
בהמשך הבהירו המערערות על שום מה פתיחת תיק ההוצל"פ הינה התנהלות חסרת תום-לב באופן קיצוני.
על פי האמור בסעיף 27 בעקבות החלטת כב' השופט י' אלרון, התקיימה שיחה טלפונית בין ב"כ המערערות לבין ב"כ המשיבים, עו"ד צביקה מצקין, במסגרתה הבהירו המערערות כי החוב ישולם תוך לא יותר מ-90 יום, וביקשו את הסכמת המשיבים לכך. פרק הזמן שהוצע נדרש למערערות על מנת להעמיד שתיים מהדירות שבבעלותן למכירה, לצורך פירעון החוב.
מוסיפות המערערות ומציינות בכתב התביעה (סעיף 28), כי הצעתן לשלם את החוב עד תום 90 הימים, לאמור עד סוף ספטמבר 2018, היא הצעה סבירה וראויה בשים לב לגובה החוב, היות ונדרש זמן להעמיד סכום זה לתשלום.
עוד סברו המערערות, כי לאור התחייבותן לשלם את החוב במלואו, תוך פרק הזמן שהוצע, לא היתה כל סיבה והצדקה לפתיחת הליכי הוצאה לפועל, שלפי טבעם לא היו גורמים, במקרה הטוב, לגביית החוב קודם לכן.
ומה על פסיקת בית המשפט העליון, לפיה חיוב כספי יש לבצע באופן מידיי? נראה כי להשקפת המערערות, מדובר בהמלצה בלבד.
בהמשך התקיימו שיחות נוספות בין עורכי הדין, במהלכן הביעו המערערות נכונות שלא להתנות התשלום במכירת הדירות, אולם הצעתן נדחתה. המערערות סבורות, כי דחיית הצעתן מלמדת על כוונה לגרום נזק כלכלי רב ככל הניתן. ומשכך, הן תובעות השבת הוצאותיהן במסגרת תיק ההוצל"פ.
התנהלות המערערות בהליכי הוצל"פ:
לאחר שהמערערות לא פעלו על פי החלטת כב' השופט אלרון, והמשיבים פתחו תיק בהוצל"פ בתאריך 10.7.18, הגישו המערערות התנגדות בתיק ואף הוסיפו לה
טענת "פרעתי". בין היתר, נטען על ידן כי פסק הדין במסגרתו נפתח תיק ההוצל"פ דנן אינו חלוט.
בין שלל טענותיהן ייחדו המערערות שלושה עמודים לטענת חוסר תום-ליבם של המשיבים בפתיחת תיק ההוצל"פ.
עיון בנימוקים (סעיפים 39-57) להתנגדות נספח 9, במ/4, לתיק מוצגי המערערות), מעלה כי טיעוני המערערות, זהים ברובם לאלה שפורטו בכתב התביעה מושא הערעור שלפניי, וכוללים תיאור עובדתי של ה"משא ומתן" שסירבו המשיבים לנהל עימן.
לנוכח טענותיהן, כי המשיבים נהגו בחוסר תום-לב בכך שלא אישרו להן לשלם את חובן תוך זמן סביר והזדרזו ופתחו בהליכי הוצל"פ, התבקש רשם ההוצל"פ ליתן תשומת לב מיוחדת להתנהלותה החריגה של משיבה 1, "ולקבל טיעוני המבקשים לעצם היות תיק הוצל"פ זה '
'void
מעיקרו.
"
בטרם ניתנה החלטת רשם ההוצל"פ בהתנגדות הגישו המערערות בתאריך 26.6.18 בקשה דחופה לאישור הסדר לתשלום החוב. בבקשתן הציעו לשלם החוב בארבעה תשלומים עד יום 20.12.18.
המערערות הדגישו, כי נכונותן לשלם את חובן הפסוק הינה תחת מחאה. המשיבים התנגדו לבקשה לפריסת התשלומים ובתאריך 5.9.18 ניתנה החלטתו של כב' הרשם ע' מאיר, בה נדחו בקשות המערערות כיוון
שלהשקפתו בנסיבות מקרה זה, אין לאפשר פריסת החוב לתשלומים מאחר שהיה בידי החייבות זמן די והותר להסדיר את חובן לרבות בדרך של תשלום תחת מחאה, על מנת להימנע מנקיטת הליכי גביה.
כב' הרשם התייחס גם לטענת המערערות, לפיה המשיבים סירבו להגיע להסדר והבהיר, כי לרשם ההוצל"פ אין סמכות לכפות על הזוכה הסדר תשלומים כלשהו, וכל עוד לא בוטל או עוכב פסק הדין, לזוכה הזכות לפעול לגבייתו.
אשר לטענת חוסר תום-ליבם של המשיבים נקבע: "בכל הקשור לטענה בהיבט תום-הלב של הזוכה, יש לזכור כי המדובר הוא בהשבת כספים ששילמה הזוכה בעין, במקום החייבים, בגין תשלומי מס והיטל השבחה ולא ניתן להקל ראש בזכות הקניין של הזוכה.".
על החלטה זו לא הוגש ערעור והיא הפכה חלוטה.
אם סברו המערערות כי החלטת כב' הרשם בטענת חוסר תום-הלב שהועלתה על ידן ניתנה בחוסר סמכות, היה עליהן להגיש ערעור על החלטה זו כקבוע בסעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 ולא למחזר אותה בתביעה חדשה.
בדיון שלפניי, התבקשה ב"כ המערערות להבהיר על שום מה נטענו על ידן טענות חוסר תום לב לפני רשם ההוצל"פ, ואף התבקש על ידן סעד בהמשך לטענה זו שעה שבהליך מושא הערעור, נטען על ידן שטענת תום-לב אינה בסמכותו של הרשם, ולא נמצאה לה תשובה מניחה את הדעת.
על מנת שלא להאריך, אין אני מצטטת את תשובותיה המתפתלות.
בסוגיה זו ייאמר, כי בעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בשני הליכים שונים.
ראה לעניין זה ע"א 739/13 עו"ד בן-ציון נ' המועצה המקומית אבן-יהודה (ניתן ביום 6.10.14):
"כפי שצוין לא אחת, ההליכים המשפטיים אינם 'תכנית כבקשתך' בהם יכול פלוני לטעון פעם כך ופעם אחרת, ולסתור את דבריו שלו עצמו בהתאם לאינטרסים נשוא ההליך הרלבנטי (בע"מ
778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד סג(3) 111, פסקה י"ב (2009); בע"מ
4506/12 פלוני נ' פלונית, פסקה ה' (2012); רע"א 5988/13 מנאל חמאיסי נ' מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ
, פסקה ז' (2013)). אף אם הדברים אינם עולים כדי השתק שיפוטי מובהק שכן אין מדובר בהליכים שהתנהלו מול בתי המשפט והגיעו לידי קביעות שיפוטיות (ראו והשוו – רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ
נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ
), פ"ד נט(6) 625, 632-635 (2005)), די בחובות תום הלב וההגינות הבסיסיות כדי לקבוע כי אין אדם יכול לטעון לדבר והיפוכו ולצפות כי טענותיו יתקבלו בהתאם ל מבוקש בשעה פלונית (שם, ע' 637)."
בענייננו, הגדילו המערערות לעשות והעלו טענת חוסר סמכות עניינית, נגד טענה אותה טענו בעצמן.

מעבר לנדרש יצוין, כי אכן "ההלכה הרווחת היא כי ניתן להעלות טענת היעדר סמכות בכל שלב משלבי הדיון, ואולם, נפסק זה מכבר, כי במקרים מסוימים, לאחר שנידון העניין וניתנה בו הכרעה, לא יידרש בית
המשפט לטענת היעדר סמכות בשלב הערעור. זאת מטעמים של יעילות דיונית וכן, מניעות שיסודה בחובת תום הלב והרצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי הצד המפסיד."
מן המקובץ עולה, כי המערערות טענו טענת חוסר תום-לב כלפי המשיבים בהתנגדות שהגישו ונדונה על ידי רשם ההוצל"פ, וטענתן נדחתה. משכך, היו מנועות מלשוב ולהעלות טענתן בתביעה נוספת שהוגשה על ידן.
אשר לעילת התביעה גופה, המערערות טוענות, כי סירובו של ב"כ המשיבות להיעתר להצעה לשלם את מלוא החוב בתוך 90 ימים, שעה שבהחלטת בית המשפט העליון נקבע מפורשות שיש לבצע את החיוב באופן מיידי, מהווה התנהגות חסרת תום-לב ותומכות יתדותיהן באמור ב-רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד פ"ד מה(5) 661, בעמ' 667:
"בעל דין אינו חייב לספוג פגיעה כספית או להסכים לניסיון שלא לקיים חיוב חוזי. הצדדים חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל בין בעלי חוזה הוגנים (בג"צ 59/80) [5], בעמ' 834). התחמקות של צד לחוזה מקיום מלוא התחייבותו אינה יכולה להיחשב בשום נסיבות כדבר מקובל. זאת ועוד, הדרישה לקיום התחייבות מפורשת אינה יכולה להיחשב כשלעצמה להיעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה
לקיום התחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע (ע"א 158/80 [6], בעמ' 812).
אולם שונה המצב, אם מתבצע, על-ידי מי שזכאי לקבלת התשלום, תימרון כדי ל הכביד על קיום התחייבות, או כאשר יש באורח ההתנהגות של הנפגע משום היתפסות לפגם פורמאלי שולי או התחמקות מקבלת תשלום גרידא (ע"א 158/80 ]6] הנ"ל, בעמ' 812 מול אות השוליים ה).
בבת דברים אמורים, יש לראות התנהגותו של צד לחוזה בפרופורציות הנכונות, ואין לקבל כנאותים מעשים המעלים את המסקנה, כי צד לחוזה ארב למשנהו, כדי לתפוס כל החלקה או מעידה פורמאליות קלות ערך וחסרות משמעות, כדי שיוכל להתנער מהתחייבותו.
בנסיבות שלפנינו, מדובר על סירוב לקבל תשלום כעבור יום מהמועד שנקבע, אחרי שהתברר כי נפלה טעות שרוצים לתקנה על אתר, וכאשר לכל העניין לא היו השלכות ומשמעויות כלשהן, כי הצד השני לא לנפגע במאומה. הסירוב לקבל תשלום בנסיבות כאלה אינו הוגן והוא נטול תום-לב
"
עינינו הרואות, כי אין המשל דומה לנמשל מאחר שבעניין ג'רבי התייצב החייב במשרד ב"כ הזוכה ביום שנקבע לביצוע החיוב, אולם מחמת טעות, שילם רק חלק מן החוב ולמחרת היום התייצב כשיתרת הסכום בידו.
בענייננו, לאחר שנכשלו כל ניסיונותיהן של המערערות לעכב את תשלום חובן, העלו הצעה חדשה, לשלם את הסכום הפסוק לא יאוחר מחלוף 90 יום. דחיית ההצעה ה"נדיבה" בנסיבות אלה אינה יכולה להוות התנהלות חסרת תום-לב מצד הזוכה. עוד יצוין
לעניין זה, כי בפסק דינו של כב' הרשם נ' שילה, חויבו המערערות להחזיר למשיבים סכומי כסף נכבדים, אשר שולמו על ידם וכל עיכוב בתשלום הוסיף על נזקם של המשיבים בניגוד לענין ג'רבי, שם נקבע כי עיכוב של יום אחד בתשלום חלק מן החוב, לא גרם למשיב פגיעה כלשהי.
בפסק דינו פירט כב' השופט ברקאי את שלל ההליכים בהם נקטו המערערות שבסופו של יום הוכחו כהליכי סרק וסבר, כי מדובר בניצול לרעה של הליכי בית משפט.
בחינת סדרת ההליכים בהן נקטו המערערות על מנת להימנע מקיום חיוביהן, מעלה שאין גבול ליצירתיות בה נקטו בניסיונן לגרור את המשיבים להליכים חסרי תכלית.
בחודש נובמבר 2018 הגישו המערערות לבית משפט השלום בתל אביב, תביעה לתשלום 1,339,207 ₪ בגין חוב מע"מ. דא עקא, שסוגיה זו הוכרעה בפסק דינו של כב' הרשם נ' שילה, אשר דחה את טענותיהן של המערערות בסוגיה זו.
בתאריך 24.2.19 דחה כב' השופט רונן אילן את תביעתן של המערערות על הסף בשל מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא".
גם הסכום של 90,929 ₪, אשר על פי "הודעה" שמסרו המערערות לבית המשפט המחוזי, יש לנכותו מהפסיקתא, זכה להליך נוסף משל עצמו, למרות קביעתו של כב' השופט אלרון, כי אי הכללת סכום זה בבקשה לעיכוב ביצוע מהווה התנהלות דיונית פסולה, שתכליתה להשיג יתרון דיוני
באמצעות בחינת עניינם על ידי שתי ערכאות שונות במקביל.
ב-ת"א 27499-12-18 הגישו המערערות תביעה להשבת סך של 90,929 ₪.
ב

פסק דין
מיום 12.5.19 הורתה כב' השופטת נאוה ברוורמן על סילוקה של תביעה זו על הסף, תוך שהיא קובעת "כי אין אפשרות להתדיין בהליכים מקבילים באותן הפלוגתאות והטענות. יש בכך, משום חוסר תום-לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט."
יפים דברים אלה מקל וחומר גם בענייננו.
בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה 12) כותב המלומד אורי גורן (עמ' 358): "שימוש לרעה בהליכי בית משפט הוא עילה לדחיית תובענה, כאשר תובענה מוגשת לבית המשפט שלא בהליך אחד אלא בשיעורין, כאשר אין היא פורשת את מלוא היריעה והיא לוקה בהיעדר תום לב".
סבורה אני, כי בענייננו, הוכח באופן שאינו משתמע לשני פנים שהמערערות יוצרות יש מאין הליכים גם מקום שהמחלוקות הוכרעו בדיונים קודמים, מתוך כוונה להימנע מביצוע חיוביהן ורצון לגרום למשיבים הוצאות. משכך, בדין נדחתה תביעתן על הסף.
אשר להצעה להפקדת ערובה להוצאות בסך 100,000 ₪ שהועלתה על ידי במהלך הדיון בערעור, מאחר שהמערערות לא השיבו להצעה בדיון, נמנע מן המשיבים להתייחס אליה באותו מעמד. רק עם תום הדיון הודיעו המערערות בכתב, כי הן מקבלות את ההצעה.
לנוכח התנגדות המשיבים להצעה ומנימוקיה, אני סבורה, כי אין מקום להאריך את הדיון שלא לצורך.
לסיכום:
הערעור נדחה. המערערות ישלמו הוצאות בסך 20,000 ₪ (כולל מע"מ).
העירבון שהופקד יועבר לידי המשיבים באמצעות בא כוחם ויתרת ההוצאות תשולם בתוך 30 יום).
המזכירות תודיע לצדדים.
ניתן היום,
י"ט חשוון תש"פ, 17 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.













עא בית משפט מחוזי 1916-05/19 מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ, מ.ו.השקעות בע"מ נ' בוטיק - שימור מבנים בע"מ, דני בשן, אייל גרוס (פורסם ב-ֽ 17/11/2019)