פסקי דין על יצחק פיקרי | פסקי דין על לאוניד ארביט | פסקי דין על אמיר ברנד ואח' | פסקי דין על רשת עולם הדיו | פסקי דין על רפאל ולדיסלב וייצמן | פסקי דין על דניס ברויקוב ואח' |

15015-10/14 א     17/11/2019




א 15015-10/14 יצחק פיקרי, לאוניד ארביט, אמיר ברנד ואח' נ' רשת עולם הדיו בע"מ, רפאל ולדיסלב וייצמן, דניס ברויקוב ואח'








בית משפט השלום בעפולה



ת"א 15015-10-14 פיקרי ואח'

נ' רשת עולם הדיו בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
ויסאם חיר


תובעים

1.יצחק פיקרי

2.לאוניד ארביט

3.אמיר ברנד

4.אלון ברנד



נגד


נתבעים

1.רשת עולם הדיו בע"מ

2.רפאל ולדיסלב וייצמן

3.דניס ברויקוב

4.שחף אזולאי יחיאל





פסק דין



מבוא וטענות הצדדים בתמצית
1.
בפני
י תביעה כספית בסך כולל של 670,023 ₪.
2.
לטענת התובעים
, הנתבעים הונו אותם והציגו בפני
הם מצג שווא לפיו הנתבעת 1 היא בעלת זיכיון עולמי של מוצרי חברת
cartridge world
(להלן- "קרטרידג''"). הנתבעים גרמו לתובעים לרכוש זיכיונות ולהקים חנויות בערים: נתניה, באר שבע ורעננה. לאחר מכן, נעלמו הנתבעים עם הכספים אותם קיבלו. הנתבעים הציגו עצמם כאילו לאחר מכירת הזיכיונות, הם ימשיכו ויתנו שירותים מתאימים לכל אחד מהתובעים ואולם זאת לא נעשה בפועל. לשיטת התובעים, הנתבעים התחייבו ללוות כל אחד ואחד מהתובעים ולרבות בשלב לימוד הפן הטכני בתחום מיכלי דיו, תמחור ועבודה מול לקוחות וכן בשלב פרסום הסניף, הקמתו, עיצוב ובהמשך אספקה שוטפת של מוצרי דיו ולרבות של חברת קרטרידג'. התובעים דורשים את הסכומים אותם שילמו בעבור הזיכיונות, תשלומי שכירות, הוצאות שבוצעו לצורך התאמת הסניפים והכל בסך כולל של 670,023 ₪.
3.
לטענת הנתבעים 1 ו-4
, מדובר בתביעת סרק, התובעים נקטו בשיהוי ניכר. שכן, הזיכיונות נמכרו להם בשנת 2011 ואילו התביעה הוגשה בשנת 2014. לשיטת הנתבעים 1 ו-4, הסיבה האמיתית לתביעה הינה בכך שהתובעים קיוו להפיק רווח מסוים ומשזה לא הופק הם בחרו להפיל את האשמה על הנתבעים ולהגיש את התביעה דנן. התובעים ניהלו באופן כושל את החנויות בבעלותם וגרמו בעצמם למצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו החנויות. לכן, אין להם אלא להלין על עצמם. לטענת הנתבעים 1 ו-4, לכל אחד מהתובעים יש נסיבות אישיות אשר הן אלו שגרמו לו להיכשל ובכך להפר את הסכם הזכיינות בין הצדדים. ביחס לתובע 1 הוא היה בהליך גירושין, התובע 2 דובר רוסית בלבד, התובע 3 נשוי צעיר ואילו התובע 4 רווק שחזר לארץ לאחר תקופה ארוכה באירופה. עוד נטען, כי התובעים התקשרו עם הנתבעת 1 שהיא חברה בע"מ ולכן קיים מסך התאגדות בינה לבין הנתבע 4, מכאן כי דין התביעה כנגד הנתבע 4 להידחות. אין עילה להרמת מסך.
4.
לטענת הנתבע 2
, בזמנים הרלבנטיים הוא היה בעלים של חנות בתחום ממכר ציוד תקשורת, מחשבים וציוד הדפסה. הנתבע 2 כמו גם הנתבע 3, הם בעצמם זכיינים של הנתבעת 1. החנות של הנתבע 2 מכרה מוצרים בתחום בסיטונאות לחנויות אחרות. חלק מהתובעים ביקרו בחנות של שלו ולשאלתם לעניין רווחיות החנות הוא הפנה אותם לרואה החשבון שלו על מנת שיציג בפני
הם את המצב הכלכלי של החנות שלו. הנתבע 2 מודה, כי הוא לימד והכשיר את התובעים בתחום זה ולטענתו זה היה לבקשת הנתבע 4. כן טען, כי סיפק לתובעים ציוד וראשי דיו. הנתבע 2 טען, כי נתן סיוע מתאים ומעולה בכל התקופה בה הוקמו החנויות של התובעים וכי אין לו כל חלק בטענות שהועלו כנגדו על ידי התובעים או מי מהם.
5.
לטענת הנתבע 3
, הוא בעל חנות העוסקת בתחום דומה לזה של הנתבע 2. הנתבע 3 טען, כי גם הוא מוכר באופן סיטונאי לאחרים. לטענתו, הוא נתן שירות טכני ומענה לתובעים או מי מהם והוא מעולם לא נעלם להם. לטענת הנתבע 3, התביעה נולדה אך ורק בגלל שהתובעים הפסידו כספים בחנויות אותן פתחו. משהבינו כי ישנו חוסר כדאיות בעסקה בחרו לצמצם נזקים והגישו את התביעה דנן.
6.
התקיימו מספר דיוני הוכחות. פרוטוקול דיוני ההוכחות נפרס על כ- 200 עמודי חקירות. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. בעלי הדין העידו בפני
י וכן גם מקצת מבנות הזוג שלהם, הכול כמפורט בעדויות בפסק הדין.


דיון והכרעה
7.
בחינת טענות הצדדים מלמדת, כי אין חולק בדבר קשר עסקי כזה או אחר בין התובעים לבין הנתבעים 1 - 4, כל אחד וחלקו הוא בקשר העסקי. יחד עם זאת, על מנת להכריע בשאלת חובתו של כל אחד מבעלי הדין כלפי התובעים יש להכריע בשאלה העקרונית מה הבטיחו או הציגו מי מהנתבעים כלפי מי מהתובעים וכיצד הבטחה או מצג זה היה שונה ממצב הדברים בפועל. ככל שאכן יימצא, כי מי מהנתבעים נהג בחוסר תום לב ופעל כדי להונות מי מהתובעים הרי שיש לחייבו בדין בהתאם.
8.
ראשית, יש לבחון את הוראות הסכמי הזיכיון בין הצדדים.
מעיון בהסכמים אלו עולה, כי מי שהתקשר עם התובעים בחוזה מחייב היא רק הנתבעת מספר 1. באשר לחבות הנתבעת 1, הרי שסעיף 4 בהסכם בין הצדדים מחייב אותה להעמיד לרשות התובעים ידע מקצועי, להכווין, ללמד, לייעץ ועוד. ברם הסיפא של סעיף זה פוטר את הנתבעת 1 מכל אחריות לפעולות אלו. אין בהסכמים אלה כל זכר להתחייבות אשר נטען כי נטלו על עצמם מי מהנתבעים (ראו למשל העתק ההסכם המצורף לתצהיר התובע 1 בנספח ב'). יחד עם זאת, אין זה אומר כי יתר הנתבעים לא נטלו על עצמם התחייבויות, בין אם בעל פה ובין אם במעשה או במחדל אשר מקים כנגדם חבות בדין ביחס לתובעים. לצורך כך, אבחן להלן את הראיות.
9.
גרסת התובע 1
: התובע 1 הצהיר כי ביולי 2011 חיפש באינטרנט אחר מקור פרנסה נוסף (שם, סע' 1) אז נתקל במודעה של הנתבעת 1 (שם, סע' 2). לאחר מכן יצר קשר בהתאם לפרטים במודעה והגיע לפגישה עם הנתבע 4. במהלכה שוכנע התובע 1 לסור לסניף של הנתבע 2 בתל אביב על מנת להתרשם (שם, סע' 6 - 7). לשיטתו, הנתבע 4 הסביר כי "
זכיין ברשת יקבל ליווי צמוד החל משלב הקמת הסניף ועד לניהול הסניף באופן שוטף לפי חלוקה לשלבים
" (שם, סע' 14). לטענתו, בפגישה עם הנתבע 2, זה הציג בפני
ו נתונים לפיהם הרווח הגולמי יכול לעמוד על 20,000 ₪ בחודש (שם, סע' 16). בפועל לאחר החתימה על הזיכיון, הוא "נזרק למים" כלשונו וללא כל הדרכה מספיקה מצדו של הנתבע 2 או אחרים (שם, סע' 23 - 24). בעדותו בבית המשפט עלה, כי את החנות בפועל הוא פתח מספר חודשים לאחר מכן, ביום 26.9.2011 (פרוטוקול הדיון, עמ' 71, ש' 26 - 27). כן העיד, כי עם החתימה על הזיכיון הוא קיבל הדרכה מאת הנתבע 2 (שם, עמ' 71 ש' 30 - 31). בהמשך העיד, כי את החנות הוא סגר כ-4 חודשים לאחר מועד פתיחתה (שם, עמ' 72 ש' 33). כן העיד, כי הוא לא היה בחנות בפועל, אלא העסיק עובד אחר (שם, עמ' 73 ש' 1 - 3). בהקשר זה ייאמר כי העובד של התובע 1 לא עבר כל הכשרה ולא מצאתי כל תימוכין לכך שהתובע 1 ביקש ממי מהנתבעים להכשיר את העובד שלו (ראו והשוו עדות התובע 1 בדיון, עמ' 76 ש' 5 - 10). זאת ועוד, מעדותו של התובע 1 בבית המשפט עלתה התמונה לפיה הוא מעולם לא התכוון לעבוד בחנות אותה פתח, מהרגע הראשון הוא העסיק עובדים אחרים (סמנכ"ל ו-2 דיילות) והמשיך בעיסוקו העיקרי כשכיר בתחום ההיי-טק (שם, עמ' 74 - 75). עוד עלה כי התובע 1 מעולם לא שילם את מלוא התמורה בעבור הזיכיון וכי הוא ביטל מספר המחאות שמסר בידי הנתבע 4. כן עלה, כי הנתבע 4 הסכים ומחל על המחאות אלו מתוך רצון טוב. כאשר נשאל התובע 1 אודות עניין זה בחר להאשים שוב את הנתבע 4 וטען, כי הוא סוחר ממולח (שם, עמ' 77 ש' 15 - 35). בהמשך עדותו עלתה הסיבה האמיתית בפועל לכלל טענותיו של התובע. כל תביעתו כולה, הינה בתחושות סובייקטיביות והבנה כי הדרך להגשמת החלום הכלכלי מצריכה השקעה ומאמץ. התובע לא עבד בחנות אותה פתח, לא דאג להכשרת העובדים והמחדלים לא מעטים. ראו עדותו: "
...איך זה שלא נתתי צ'אנס לשחף או לעסק? אני עונה שהדימוי שלי שאתה מרגיש שנפלת בתוך ביצה ואתה שוקע. במצב כזה יש לך שתי אפשרויות או להיאבק בביצה ולטבוע או להבין שאתה עומד לטבוע ולהפסיד יותר ממה שהפסדת עד עכשיו ולנסות למזער נזקים...
" (שם, עמ' 78 ש' 26 - 29). דברים אלו מלמדים יותר מכל, כי הכול תחושות סובייקטיביות ולכל היותר טעות בכדאיות העסקה.
10.
גרסת התובע 2
: אישתו של התובע 2, הגב' ארביט, העידה גם כן. בעדותה אישרה, כי היא ובעלה היו יחדיו בכל הנוגע להתקשרות עם הנתבעת 1 (שם, עמ' 7 ש' 1). הגב' ארביט נשאלה האם עבדה בחנות והשיבה תשובה שלילית (שם, עמ' 8 ש' 5). כן עלה, כי הטענה המרכזית של הנתבע 2 ואישתו היא בנוגע לאופן התשלום בעבור ציוד שרכשו מספקים. אלו דרשו תשלום במזומן ואילו אישתו של התובע 2 העידה בבית המשפט, כי הנתבע 4 הדריך אותה ואמר לה שתנסה לקבל דחייה של שוטף+60 או שוטף + 90 עד כמה שאפשר (שם, עמ' 9). כאשר נשאלה הגב' ארביט היכן בהסכם בין הצדדים נכתב שעל הנתבעת 1 לדאוג לתנאי תשלום נוחים מול ספקים, היא השיבה שאין סיכום שכזה (שם, עמ' 10 ש' 12 - 15). זה הקו שהמשיך ועלה בעדותה של הגב' ארביט, התלונה העיקרית היא בנוגע לקו אשראי ולתשלום לספקים. כבר עתה אדגיש, כי טענה זו אינה יכולה ואינה מקימה כל חבות מצד מי מהנתבעים. מדובר בטענה אשר כל כולה שייכת להיערכות עסקית של מי שמתיימר לפתוח עסק מסחרי. נוסף לעדויות אלו יש להוסיף את עדותו של התובע 2 בעצמו אשר אישר, כי בתחילת הדרך היה ידוע לו היטב, כי הנתבעת 1 היא רשת בתחילת דרכה הלכה למעשה (שם, עמ' 53 ש' 3 - 7).
11.
גרסת התובעים 3 - 4
: בנוסף העידה גם אשתו של התובע 3 וגיסתו של התובע 4, הגב' הילה ברנד. הילה העידה, כי היא הייתה עדה לחתימת החוזה בין הצדדים ואולם הייתה פחות מעורבת בניסוח, כלשונה (שם, עמ' 30 ש' 8 - 9). הילה טענה, כי הקושי העיקרי היה דומה לזה שאצל יתר התובעים וכן הלינה כנגד מוצרים תקולים שהתקבלו על ידי הספקים השונים. ברם, כאשר נשאלה האם היא יכולה להוכיח עניין זה, בחרה לתת תשובה מתחמקת והתלוננה על חלוף הזמן (שם, עמ' 31 ש' 33 - 35), כלשונה: "
שאלה גדולה...
" (שם, שם, ש' 33). כמו כן, בדומה לאשתו של התובע 2, גם אשתו של התובע 3 הלינה כנגד תזרים מזומנים. לשיטתה, ברכישת הסחורה לחנות היה עליהם לשלם 25,000 ₪ וזה היה סכום מטורף עבורם (שם, עמ' 33 ש' 35). יודגש, כי הילה העידה שכל הנתבעים היו נהדרים בהתחלה וזאת העידה ממש לפני שהודתה בסיבה האמיתית לתביעה, העדר המוכנות הכלכלית להקים חנות (שם, עמ' 33). עוד מסתבר, כי התובע 3 בכלל לא חתום על הסכם מחייב בין הצדדים ולא על הסכם הזיכיון. אשתו של התובע 3 העידה, כי התובע 4 הוא זה שחתום בפועל (שם, עמ' 39).
12.
לסיכום,
ממכלול הראיות שוכנעתי, כי דין התביעה להידחות. בחינת הזיכיון בין הצדדים מלמד, כי הוא נכרת בין התובעים (פרט לתובע 3) לבין הנתבעת 1 שהינה חברה בע"מ. כן לא מצאתי בכל הראיות שהונחו ולרבות עדויות התובעים ובנות זוגם, כי מי מהנתבעים ולרבות הנתבעים 2 - 4 הונו אותם, הציגו בפני
הם מצגי שווא, פעלו כדי להכשילם או נקטו כל פעולה אחרת אשר יהא בה כדי לחייב מי מהם ביחס לתובעים ובנות זוגם.
לתצהירי עדותם הראשית לא צרפו התובעים כל ראיה או אסמכתא להוכחת "מצגי שווא" ועילת התרמית הנטענת.
למיותר לציין, כי חובת ההוכחה מוטלת על התובעים בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" וכי הטענה ל- "מצגי שווא" ותרמית מחייבת רף הוכחה גבוה יותר מהרף הרגיל והנהוג בהליך האזרחי. כן, לא הוכחו יתר עילות התביעה שנטענו על ידי התובעים.
13.
אחת מטענות התובעים היתה, כי לאחר פתיחת החנויות הנתבעים נעלמו להם ולא ענו לטלפונים. מנגד, לא ניתן כל הסבר כיצד הטענה האמורה עולה בקנה אחד עם הטענה, כי לאחר מספר חודשי עבודה, לחלק מהתובעים היתה בעיה בעבודה מול נתבע 2, הם פנו לנתבע 4 והוא העביר אותם לעבוד עם נתבע 3. מהאמור עולה, כי לא רק שאין "קנוניה" בין נתבע 2 לנתבע 4, אלא שטענה זו סותרת גם את הטענה, כי נתבע 4 נעלם מהתמונה לאחר קבלת דמי הזיכיון. הנה, הנתבע 4 נמצא ונותן פתרונות לבעיות שצצות במסגרת העבודה השוטפת.
14.
בנוסף לכך, התובעים התייחסו לנתבעים כמקשה אחת ולא עשו אבחנה ביניהם. אף על פי שתובע 3 טען, כי תבע את נתבע 2 רק בשל "הרגשתו הפנימית" (עמוד 145 שורה 25). תובע 1 בכלל לא היה בקשר עם נתבע 2 אך בכל זאת תבע אותו (עמוד 82 שורות 12-16). נתבע 4 והגב' הילה ברנד לא ראו את נתבע 2 מעולם טרם נרכש הזיכיון, אך טענו כי היה חלק ממצגי השווא.
15.
כמו כן עולה התמונה, לפיה כל התובעים כולם לא העריכו נכונה את כדאיות העסקה ונכנסו להרפתקה עסקית ללא בסיס כלכלי מספיק ולכל הפחות, ללא אורך נשימה. מבחינת העדויות עולה, כי כל החנויות שנפתחו נסגרו או הפסיקו פעילות לאחר זמן קצר. כמעט כל התובעים גמלו בליבם לצאת מהעסקה כבר עם השלבים הראשונים בהם היה עליהם לרכוש סחורה. לא ייתכן, כי מי שקיבלו הכשרה, ראו ובדקו את התנאים לפני כריתת החוזה ואף קיבלו סיוע לאחריו, יטענו כנגד הנתבעים 1 - 4 רק בדיעבד ושעה שהחליטו כי העסקה אותם בחרו לבצע אינה תואמת את חלומותיהם. על אף האמור בכתב התביעה, אף לא אחד מהתובעים הוכיח, כי הובטח לו רווח נטו. יתרה מזאת, תובע 1 הודה, כי לכל היותר דובר על רווח גולמי. והרי ידוע הוא, כי רווח גולמי אינו רווח נטו והפער בין השניים שמים וארץ.
16.
התובעים
לא הציגו, כי נערכה על ידם הערכת כדאיות על ידי בעל מקצוע, רואה חשבון או כלכלן. אף שנטען, כי הנתבעים הציגו בפני
הם מצגי שווא, תובע 2 העיד, כי הוא לא ראה בעצמו את המחזורים של נתבע 2 ונתבע 4 אלא רק, כי האחרונים אמרו לו מה היקף המחזורים שלהם.
אף אחד מהתובעים לא התייחס בחקירתו, כי נתבע 2 הציג מספרים לא נכונים ביחס לרווחיו בחנות. נתבע 2 ציין, כי נשאל אודות הרווחים בחנות והוא הפנה את התובעים לרואה חשבון שלו, אשר הציג בפני
הם את כל הנתונים והדוחות. לא הובאה כל ראיה או אסמכתא, כי הנתונים שהוצגו אינם נכונים. בנוסף, תובע 1 טען, כי ציפה להכנסות בסך של 20,000 ₪ על סמך טבלת אקסל שהציג לו נתבע 4, אך לא טרח לצרפה כנספח לתצהירו (עמוד 84 שורות 13-16 ועמוד 89 שורות 5-10). כמו כן, תובע 1 בחר שלא להביא לעדות את מר ליברמן ומר הוריסיו, אשר היו מועסקים על ידו בעסק שפתח. כמו כן, לא ביקש לזמן את אביו/שותפו של נתבע 3, אשר ייחס לו את "התרגיל" של לחץ אשר גרם לו בסופו של דבר לרכוש את הזיכיון (עמוד 86 שורות 34-35).
17.
התובעים טענו עוד, כי איכות המוצר היתה ירודה ובכל משלוח היה אחוז טונרים תקולים גבוה מאוד עד לכדי 70%. תובע 2 טען, כי הטונרים שהתקבלו מנתבע 2 אפילו היה 100% תקולים. טענה ברוח זו עלתה מעדותם של כל התובעים ונציגיהם. מנגד, התובעים לא הציגו דוגמית מאותם טונרים תקולים ולא הגישו חוות דעת מומחה שבדק את הטונרים האמורים ואישר את דבר היותם תקולים. להמחשה, כך השיב התובע 2 לשאלות בית המשפט בעניין זה:
"ש. איך אנו יכולים לדעת שזה אכן 70% תקולים.
ת. יש מסמכים
ש. תוכל להצביע על מסמך שזה 70% תקולים.
ת. זה אחוז לא רק של תקולים אלא דגמים של מדפסות ישנות.
ש. יש לך אינדיקציה איזה סוגי טונרים אלה ואיזה מסמך שהמדפסות האלה יצאו מכלל שימוש.
ת. אני זוכר את הסוגים. לא עבדנו עם זה . צריך להיות לי מסמך או פירוט. אשתי ניהלה את הכל, אני לא התעסקתי עם זה."
(ראו, פרוטוקול, עמ' 49 ש' 28-35).
18.
זאת ועוד. מעדותו של תובע 3 עלה, כי האחוזים של התקולים אינם מדויקים אלא "
זה מההרגשה ומהמכירה שלנו
" (עמ' 141 ש' 29-30). חרף הטענה ל- 70% טונרים תקולים, תובע 4 העיד, כי הסכסוך מול נתבע 2 היה בשל תנאי תשלום ולא בשל איכות מוצר לא טובה. תובע 4 אף השיב לשאלת בית המשפט מדוע לא שמרו חלק מהטונרים התקולים, כדי שיהיה אפשר לבדוק אותם ולהוכיח כי הם תקולים (עמ' 119 ש' 3-7). תובע 4 השיב: "
שמרנו את הדברים במשך מספר שנים במחסן של אחי יחד עם סחורה נלווית שלא הצלחנו למכור או להחזיר לספקים, מזג האויר עשה את שלו והמחסן מסוג 'כתר' שהיה בחוץ ונהרס וכל הסחורה נזרקה לפח
". בנוסף לכך, גב' הילה ברנד טענה, כי "
...בכל הזמנה שהיתה לנו ובכל פעם שהגיע המוצר אל בעלי העסקים, שהם כמובן בחלקם הגדול משפחה וחברים, המוצרים היו פגומים...
" (סעיף 33 לתצהיר). לא ניתן כל הסבר, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת, מדוע לא זומנו חלק מאותם לקוחות, בני משפחה או חברים, שיעידו אודות הזמנת טונרים שהתבררו כתקולים. לתובעים הפתרונים.
19.
למען שלמות התמונה אציין, כי אין ביתר טענות הצדדים או העדויות הנוספות כדי לשנות מתוצאת פסק הדין.
20.
לסיום יצוין ויוער, כי התובעים בחרו לתבוע את מלוא הוצאותיהם מבלי לפרט מה הרוויחו בכל פרק הזמן שהפעילו את חנויותיהם.
סוף דבר

21.
התביעה נדחית.
22.
התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 36,000 ₪ (12,000 ₪ לנתבעים 1 ו-4, 12,000 ₪ לנתבע 2 וסכום זהה לנתבע 3). הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים
.

זכור ערעור כחוק.


ניתן היום,
י"ט חשוון תש"פ, 17 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.















א בית משפט שלום 15015-10/14 יצחק פיקרי, לאוניד ארביט, אמיר ברנד ואח' נ' רשת עולם הדיו בע"מ, רפאל ולדיסלב וייצמן, דניס ברויקוב ואח' (פורסם ב-ֽ 17/11/2019)