פסקי דין על עומר אבוטיר | פסקי דין על עירית ירושלים | פסקי דין על מר ניר ברקת ראש העיר ירושלים | פסקי דין על מינהל קהילתי תלפ"ז ואח' |

19737-05/18 תצ     01/12/2019




תצ 19737-05/18 עומר אבוטיר נ' עירית ירושלים, מר ניר ברקת ראש העיר ירושלים, מינהל קהילתי תלפ"ז ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



ת"צ 19737-05-18 אבוטיר נ' עירית ירושלים
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
עודד שחם


תובעים

עומר אבוטיר
על ידי א' בוטח
, עו"ד


נגד


נתבעים

1.עירית ירושלים

2.מר ניר ברקת, ראש העיר ירושלים
על ידי ח' כהן
, עו"ד
3.מינהל קהילתי תלפ"ז

4.מר יואב רוטשילד מנהל המינהל הקהילתי תלפ"ז

על ידי י' שילה
, עו"ד, וד' פלד
, עו"ד



פסק דין



בפני
י בקשה לאישור תובענה ייצוגית.
1. עניינה של הבקשה בטענת המבקש להפליה בתעריפים הנגבים מן המשתמשים והמנויים במרכז ספורט המצוי ברח' דוד רזיאל 29, שכונת ארמון הנציב, ירושלים (להלן – מרכז הספורט). בדיון שהתקיים ביום 26.9.19 התברר כי לאחר הגשת ההליך, השתנה המצב העובדתי, כך שעתה נגבה תעריף אחיד מכל הבאים בשעריו של מרכז הספורט. בנסיבות אלה, לא הייתה עוד מחלוקת, כי ההליך מיצה את עצמו, וכך קבעתי בהחלטה מאותו יום. בהמשך להחלטה האמורה ועל פיה, הוגשו טיעוני הצדדים בשאלת ההוצאות. לעניין זה אדרש עתה.
2. לטענת המבקש, ההליך גרם לשינוי המתואר לעיל בתעריפים הנגבים על ידי מרכז הספורט. המבקש טוען, כי הדבר מלמד על חשיבות ההליך, אשר הביא לשינוי במדיניות בלתי חוקית. בתוך כך, נטען כי ההליך יצר שוויון בין תושבי העיר ירושלים, והשיב את כבודם של מי שידם לא הייתה משגת לרכוש מנוי על פי התעריפים שנהגו בעת הגשת ההליך.
3. שאלה אחת העולה מטיעון זה היא האם, מלכתחילה, מדיניות התמחור מושא ההליך עלתה כדי הפליה אסורה. נוכח האופן בו הסתיים ההליך, אין מקום לקבוע מסמרות בשאלה זו אגב הכרעה בשאלת ההוצאות. עם זאת, בנקודת המוצא, ניתן לומר, במלוא הזהירות, כי מעיון בתשובות שהגישו המשיבים 3 - 4, על צרופותיהן, עולה ספק של ממש אם המשיבים סיפקו תשתית או הסברים מניחים את הדעת לפער הבולט שהיה, בעת הגשת הבקשה, בין התעריפים שנגבו ממי שהם תושבי השכונה בה מצוי מרכז הספורט, ובין מי שאינם תושביה. טענת המשיבים 3 – 4, כי לא הוכחה הפליה על בסיס של השתייכות לאומית, אינה גורעת ממסקנה זו, המבוססת על הפליה בין תושבי השכונה למי שאינם כאלה, בלא התייחסות להשתייכות כאמור.
4. יש גם יסוד להניח, גם כאן כהנחה שמרנית, כי נוכח לוחות הזמנים לפעולת המשיבים, ההליך שבכותרת תרם, לכל הפחות, תרומה משמעותית לשינוי המהותי שחל באופן פעולתם של המשיבים. אין בפני
י הסבר ברור אחר העשוי ללמד מה יכול היה לחולל את השינוי האמור. המשיבים 3 – 4 טוענים, בהקשר זה, כי התעריף שנקבע לכתחילה נבע מכך שמרכז הספורט היה בתקופת הרצה, אשר עתה הסתיימה (ראו פסקה 8 ואילך לתצהיר המשיב 4). הזיקה בין תקופת הרצה לבין התעריף הבלתי שוויוני שנקבע לכתחילה לא הובהרה די הצורך. בהתחשב במידתו המופלגת של הפער במחירים שננקט לכתחילה (3,200 ₪ לשנה לתושב השכונה, לעומת 6,000 ₪ למי שאינו כזה), קשה להתרשם כי מדובר בהסבר מלא וממצה. יוער, כי הסבר זה נעדר ממכתב תשובה שניתן על ידי משיבים 3 – 4 בזמן אמת (3.12.17, נספח ג' לבקשה לאישור תובענה ייצוגית). לחסר זה עצמו גם אין בפני
י הסבר משכנע.
5. משיבים 3 – 4 טוענים, כי מדובר במקרה של הסתלקות מן הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, לגביה נקבע כלל של העדר טובת הנאה לתובע המייצג או בא כוחו, אלא באישור בית המשפט (סעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות)). ברם, על פי המתואר לעיל, מדובר במקרה הקרוב יותר במאפייניו למקרה של הודעת רשות על חדילה מגבייה (ראו סעיף 9(ב) לחוק), לגביו נקבע כי בית המשפט רשאי לפסוק גמול למבקש, ושכר טרחה לבא כוחו, על יסוד השיקולים המפורטים בסעיפים 22(ב) ו – 23 לחוק. במצב זה, נחלש במידה משמעותית משקלם של טיעוני משיבים אלה, בדבר הסיכונים הכרוכים בהסתלקות מתוגמלת. בתוך כך, חל עיקר הגיונה של הלכת בית המשפט העליון לפיה מקום בו הוגשה הודעת חדילה על ידי הרשות, ככלל יש לפסוק גמול ושכר טרחה לתובע הייצוגי ובא כוחו, אם הוכח קשר סיבתי בין הגשת התובענה לבין הודעת החדילה והפסקת הגביה (פסקה נג לפסק הדין של כב' השופט א' רובינשטיין בעע"ם 2978/13
מי הגליל – תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ נ' יונס
(23.7.2015)).

6. על רקע זה עולה כי קיימת הצדקה לפסוק גמול למבקש, ושכר טרחה לבא כוחו. בחוק תובענות ייצוגיות פורטו שיקולים אותם יש, בין השאר, להביא בחשבון בקביעת גמול כאמור, והם (סעיף 22(ב) לחוק) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה (ס"ק (1)); התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה (ס"ק (2)); ומידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית (ס"ק (3)). שיקולים דומים פורטו לגבי שכר הטרחה (ראו סעיף 23(ב) לחוק), אליהם מצטרפים האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך (ס"ק (4) להוראה האמורה), והפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית (ס"ק (5)).
7. הצדדים חלוקים בשאלת החשיבות הציבורית של הבקשה. אף כי אין חולק שבסמוך לשכונה בה נמצא מרכז הספורט, נמצאות שכונות אשר עיקר תושביהן ערבים, בהליך זה לא הוכחה הטענה בדבר הפליה על בסיס השתייכות לאומית, אשר לא נטענה בפה מלא. עיקר הקושי בהתנהלות המשיבים נבע, כנזכר לעיל, מהעדפה בלתי מוצדקת, לכאורה, של תושבי השכונה על פני מי שאינם כאלה, וזאת גם תחת ההנחה, הנוחה למשיבים, כי בתקופת הרצה יש הצדקה להעדפה מסוימת של תושבי השכונה. בהסרתה של הפליה יש בוודאי חשיבות ציבורית. כרוכה בה גם תועלת לא מבוטלת לקבוצה של מי שאינם תושבי השכונה. עם זאת, חומרתה של ההפליה בה מדובר אינה שקולה להפליה הנובעת מתיוג "חשוד", כגון השתייכות מגדרית, לאומית או אתנית. תיוג כזה לא הוכח במקרה הנוכחי. הדבר מקרין על החשיבות הציבורית הכרוכה בהליך.
8. מסיבה זו, ניסיונו של המבקש להסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 689/16
נסאר נ' עיר השעשועים בע"מ
(7.5.2018) אינו יכול להתקבל באופן מלא. באותה פרשה, אכן צוין, בין היתר, הצורך לעודד הגשתן של תובענות ייצוגיות שמטרתן לקדם ולהעלות למודעות סוגיות חברתיות וציבוריות בעלות חשיבות (בפסקה 15 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ברון). בה בעת, שם נדון מקרה של הפליה בכניסה לפארק שעשועים, על בסיס השתייכות לאומית. משזה אינו המקרה בפני
י, אין מקום לקבוע גמול ושכר טרחה בגובה דומה לאלה שנקבעו באותה פרשה.

9. משיבים 3 – 4 טוענים כי הבקשה הוגשה משיקולים זרים. לטענתם, הן המבקש והן בא כוחו עובדים עבור קיבוץ רמת רחל, שהבריכה המצויה בו היא המתחרה הקרובה ביותר של מרכז הספורט. על פי הטענה, מטרתה של הבקשה, אפוא, היא לשרת אינטרס עסקי של מתחרה של המשיב 3. משעה שהמשיבים שינו באופן מהותי את מדיניות התמחור מושא הבקשה, בעקבות הגשת ההליך, קשה לקבל כי מדובר בהליך סרק, שנועד להשיג מטרה זרה. אדרבא, על פניו, מדובר בהליך שעל פניו עלה בו עניין ממשי, שדרש תיקון, ואף הוביל לתיקון. מסקנה זו עומדת בעינה, גם אם במישור העובדתי נכונה הטענה בדבר זיקה של המבקש ובא כוחו לקיבוץ רמת רחל.
10.
טרחה וסיכון של התובע
. המשיבים 3 – 4 טוענים שלא היו כאלה. התובע לא ידע, למשל, שרק שני אנשים שאינם תושבי השכונה רכשו מנוי בתקופה הרלוונטית. ברם, הקושי בהתנהלות המשיבים נגע לא רק למי שרכשו בפועל מנוי, כי אם גם למי שנמנעו מרכישת מנוי, בשל המחיר שנקבע. מן הבקשה עולה כי הושקעו בעריכתה מאמץ ועבודה שאינם מבוטלים. לכך יש לתת משקל.
11.
פער בין סכום התובענה לסכום שנפסק
. סכום התובענה עלה על 800 מיליון ₪. גם תחת ההנחה שהיה בטיעוני המבקש ממש, צודקים המשיבים 3 – 4 בטענה כי מדובר בסכום מופרז, ובמידה משמעותית. גם לכך יש לתת משקל.
12. בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו, יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, ולפסוק למבקש גמול בסך של 10,000 ₪, בצירוף הסכום ששולם כאגרת בית המשפט; ולבא כוחו שכר טרחה בסך של 50,000 ₪, אליו אין לצרף מע"מ. סכומים אלה ישולמו על ידי משיבים 3 – 4 לא יאוחר מיום 8.1.20.
13. כאן המקום להתייחס לעניינם של משיבים 1 – 2, הם עיריית ירושלים (להלן – העירייה) וראש העיר. מכתב התשובה שהגישו משיבים אלה עולה, כי המרכז נמצא בנכס השייך לעירייה (ראו סעיפים 9, 40 לכתב התשובה). עולה עוד, כי העירייה הקצתה למנהל הקהילתי המנהל את מרכז הספורט רשות להשתמש במבנה שבבעלותה (סעיף 56 לכתב התשובה). כן עולה, כי 40% מהנהלת המרכז הקהילתי מורכבת מנציגי העירייה (שם, בסעיף 49).
14. מן הבחינה המשפטית, טענתו העיקרית של המבקש לגבי משיבים אלה מבוססת על סעיף 3(ג) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000, לפיו בעלים של עסק בא בגדרו של "מי שעיסוקו" בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, עליו חל החוק. ברם, צודקים המשיבים בטענתם, כי אין זהות בין בעלות במקרקעין עליו נמצא העסק, לבין בעלות בעסק עצמו. מן החומר לא עולה תשתית ממשית לבעלות של העירייה בעסק עצמו. גם לא עולה זיקה משמעותית של העירייה למדיניות המחירים שביסוד ההליך. לכך יש להוסיף, כי יש ממש בטענת משיבים אלה, כי חוק תובענות ייצוגיות שולל הגשתה של תובענה ייצוגית "... לפיצויים בגין נזק שנגרם על ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה של הרשות ביחס לאותו צד שלישי" (סעיף 3(א) לחוק). בנסיבות אלה, ובאין פניה מוקדמת של המבקש למשיבים אלה (ראו עניין
מי הגליל
הנ"ל), לא ניתן לקבוע כי קמה עילה לכאורית נגד משיבים 1 – 2 במידה העשויה להצדיק חיובם בהוצאות.
15. עם זאת, משהמשיבים לא צירפו את מסמכי ההתקשרות בין העירייה לבין המנהל הקהילתי, טיב הקשר בין גופים אלה לא התברר באופן ממצה. בנסיבות אלה, התוצאה המאוזנת היא שלא להשית הוצאות על מי מהצדדים לבקשה, ככל שהדברים נוגעים לחלקם של משיבים 1 – 2. לפיכך, ביחס למשיבים אלה, לא ייעשה צו להוצאות.
16. סוף דבר, אני מורה על סגירת התיק, ועל חיוב משיבים 3 – 4 בשכר טרחה, גמול והוצאות, הכול כמפורט לעיל.
ניתן היום,
ג' כסלו תש"פ, 01 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.













תצ בית משפט לעניינים מנהליים 19737-05/18 עומר אבוטיר נ' עירית ירושלים, מר ניר ברקת ראש העיר ירושלים, מינהל קהילתי תלפ"ז ואח' (פורסם ב-ֽ 01/12/2019)