פסקי דין על סיוון שרגא | פסקי דין על עדי אדלר | פסקי דין על אורלי גרינברג | פסקי דין על נפתלייב אילייטון | פסקי דין על בני נחום בנטו |

24953-02/17 א     01/12/2019




א 24953-02/17 סיוון שרגא נ' עדי אדלר, אורלי גרינברג, נפתלייב אילייטון, בני נחום בנטו








בית משפט השלום בעכו



ת"א 24953-02-17 שרגא נ' אדלר ואח'

1 דצמבר 2019




לפני
כב' השופטת
אביגיל זכריה

התובעת:
סיוון שרגא
ע"י ב"כ עו"ד אמסלם ואח'


נגד

הנתבעים
:
1. עדי אדלר
2. אורלי גרינברג
3. נפתלייב אילייטון
4. בני נחום בנטו
ע"י ב"כ עו"ד כהן


פסק-דין

מבוא והצדדים להליך

1.
לפניי תביעה כספית בסך 129,247 ₪ שהוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעים בגין הפרות שונות של חוזה שכירות בלתי מוגנת מיום 30.6.15 (
להלן - הסכם השכירות
).

התובעת הינה הבעלים והמשכירה של בית מגורים צמוד קרקע ברחוב הזית 80 במושב לימן, הידוע כגוש 18210 חלקות 37, 38 וגוש 18211 חלקה 21.
ההתקשרות אל מול הנתבעים נעשתה באמצעות אמה של התובעת, גב' שרגא אמירה שאף התגוררה בחלק מהמושכר בתקופה המתאימה.

הנתבע מס' 1 הינו מי שהתקשר עם התובעת בהסכם השכירות ביחס למושכר והתגורר במושכר בזמנים הרלבנטיים לתביעה יחד עם בת זוגו, הנתבעת 2, שאינה צד להסכם אולם ערבה לו.
הסכם השכירות היה קצוב לתקופה שמיום 1.7.15 ועד 30.6.16.
הנתבעים מס' 2, 3 ו- 4, הינם ערבים כלפי התובעת לקיום חובות הנתבע מס' 1 על פי הסכם השכירות.

תיאור ההליכים בתיק זה וההליכים הקודמים בין הצדדים
2.
בחודש מאי 2016 הגישה התובעת נגד הנתבע מס' 1 תביעת פינוי שהתבררה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת תא"ח 56798-05-16.
ביום 11.7.16 ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה המורה לנתבע מס' 1 לפנות את המושכר לאלתר ומחייב אותו בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,510 ₪.
ביום 14.8.16 הגיש הנתבע בקשה לעיכוב ביצוע פינוי המושכר עד ליום 25.8.16. ביהמ"ש נעתר לבקשת הנתבע וקבע בהחלטתו מיום 15.8.16, בין היתר, כי הפינוי יעוכב עד ליום 25.8.16, בכפוף לתשלום סך של 10,000 ₪ לב"כ התובעת. עוד נקבע באותה החלטה כי התשלום הנ"ל הינו על חשבון דמי השכירות וכל חוב נוסף של הנתבע כלפי התובעת. עוד נקבע שככל שתוגש תביעה כספית בין הצדדים, ייקבע בסופה מה יעשה בסכום ששולם, ובמקרה ולא תוגש תביעה כזו, יישאר הסכום בידי התובעת.
בפועל ועל כך אין עוד מחלוקת בין הצדדים פונה הנכס ביום 25.8.16.

3.
ביום 12.2.17 הגישה התובעת את תביעתה דנן בגין רכיבים כספיים שונים לרבות אי תשלום דמי שכירות, פיצוי בגין איחור במועד הפינוי, נזקים שונים שנגרמו למושכר ועוד.
משלא הוגשו כתבי הגנה על ידי מי מהנתבעים ניתנו כנגדם פסקי דין בהעדר הגנה על ידי כב' הרשמת הבכירה יונס (כתוארה אז) במהלך שנת 2017.
רק לאחר שהוגשו בקשות לביטול פסקי הדין אלה בוטלו במרץ 2018 והתיק הועבר לטיפולי באותו מועד.

משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה נקבע התיק לשמיעת ראיות.

מטעם התובעת הגישה תצהיר והעידה: אמה - גב' אמירה שרגא, שהינה גם מיופת כוחה עפ"י ייפוי כוח כללי נוטריוני מיום 8.2.06 (להלן - גב' שרגא). כמו כן הוגשה חוות דעת של מומחה, השמאי מיכה זכאי, לעניין הנזקים שהנתבעים לא עתרו לחקרו על חוות דעתו.
מטעם הנתבעים הגישו תצהירים והעידו: הנתבעים 1 -3. הנתבע 4 לא הגיש תצהיר ולא העיד.

לאחר שמיעת הראיות, הוגשו סיכומים בכתב והתיק בשל למתן

פסק דין
.

תמצית טענות הצדדים
4.
התובעת טוענת כי הנתבע מס' 1 הפר את הסכם השכירות במספר מישורים: אי פינוי במועד ותשלום פיצוי בגין איחור של 52 ימים מתום תקופת ההסכם ועד הפינוי בפועל; אי תשלום מלוא דמי השכירות; גרימת נזקים; אי תשלום מלוא החשבונות; אי עריכת ביטוח בניגוד להסכם ועוד.
לעניין הנזקים נטען כי במהלך תקופת השכירות נגרמו ליקויים שונים במושכר, שנובעים משימוש לא סביר ולא זהיר, שהתגלו לתובעת רק לאחר פינויו. לתמיכה בטענותיה אודות הנזקים ושיעורם, צירפה התובעת לכתב התביעה חוות דעת שמאית.
בסיכומיה צמצמה התובעת תביעתה בגין תשלום דמי שכירות לתקופה מ- 2/16 ועד לחודש 6/16.
עוד ציינה כי מכל סכום שייפסק יש לקזז את התשלומים הבאים: 15,000 ₪ ששולמו לתובעת כבטוחה לקיום התחייבויותיו של הנתבע לפי החוזה + 10,000 ₪ שהופקדו בידי ב"כ התובעת בהוראת בית המשפט כמפורט לעיל במסגרת תביעת הפינוי.
עוד נטען כי יש לחייב את הנתבעים מס' 2, 3 ו- 4 בתשלום הסכומים שייפסקו בהיותם ערבים לקיום חובותיו של נתבע מס' 1 על פי הסכם השכירות.

5.
בכתב ההגנה הנתבעים טענו להיעדר יריבות בינם לבין התובעת. לטענתם, אמה של התובעת, גב' אמירה שרגא, היא "הבעלים האמיתי" של המושכר, כהגדרתם, והיא זו שעמדה מאחורי הגשת התביעה דנן נגדם מטעמי נקמנות.
עוד נטען כי אמה של התובעת התגוררה בבית יחד עם הנתבע מס' 1 ובת זוגו (הנתבעת מס' 2) בכל תקופת השכירות בניגוד למוסכם, מבלי לשלם את חלקה בדמי השכירות ובתשלומים השוטפים הרובצים על המושכר. הנתבעים טענו עוד כי שילמו את מלוא חובותיהם ולא נותרו חבים לתובעת דבר.
נטען עוד כי הנתבעים לא איחרו בפינוי המושכר וזאת משום שמועד הפינוי הוארך על פי הוראת ביהמ"ש.
הנתבעים הכחישו את הטענה אודות אחריותם לנזקים שנגרמו למושכר, ככל שנגרמו, ולחילופין טענו כי סכומי הנזק הנתבעים הינם מופרזים ומנופחים לרבות אלה שצוינו בחוות הדעת.
לעניין הערבים נטען כי אין לחייבם בהעדר חבות של הנתבע 1 וכי בכל מקרה על התובעת למצות ההליכים כנגד הנתבע 1 בטרם תפעל היה כנגד הערבים.
בסיכומיהם עתרו הנתבעים לדחיית התביעה ולחילופין- ככל שייפסקו סכומים כלשהם לחובתם - נטען כי יש לקזז מתוך הסכומים הנ"ל סכום המשקף את השתתפותה של גב' שרגא בדמי השכירות ובהוצאות החזקתו השוטפת של המושכר.

דיון והכרעה
6.
לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, שמיעת עדויות הצדדים, הראיות שהוצגו וסיכומי הצדדים בכתב – דין התביעה להתקבל חלקית. להלן הנימוקים.

הראיות מטעם הצדדים
7.
כאמור מטעם התובעת הגישה תצהיר והעידה: גב' אמירה שרגא.
בתצהירה היא חזרה על עיקרי הטענות כפי שנרשמו בכתב התביעה והוסיפה כי פינוי הנתבעים מס' 1 ו- 2 בוצע במסגרת הליכי הוצל"פ שננקטו על ידי התובעת.
העדה נחקרה בפני
י על תצהירה.
העדה העידה בצורה ברורה, עקבית ושוטפת ומצאתי לתת בעיקרי עדותה אמון.
ניכר היה כי העדה בקיאה מאוד בפרטים השונים שהוצגו על ידה בנוגע להסכמות החוזיות שנכרתו בין הצדדים וביחס להתנהלות הנתבעים וכי היא הייתה הגורם הפעיל בהתקשרות. לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעים לבסס יריבות משפטית כלשהיא בינה וביניהם ועמדתה בעניין זה, לרבות בחקירתה הנגדית, לא נסתרה ולא הופרכה.

סוגיה נוספת בה לא מצאתי רלבנטיות לשאלות השנויות במחלוקת היא סוגיית ההבדלים בין הבית הגדול ובין יחידה נפרדת ואחרת – המנותקת כליל מהמושכר והמצויה באותם מקרקעין. הובהר בדיון, והדברים עלו גם מהסכם השכירות, כי העדה מטעם התובעת התגוררה בחלק מהבית הגדול (אותו חלק צמוד למושכר) וכי הנתבע 1 ומי מטעמו התגוררו בחלק אחר של אותו בית. נוכח התעכבותו הממושכת של ב"כ הנתבעים על הסוגיה (הגם שלא מצאתי כי הייתה בה אי בהירות משמעותית או נפקות של ממש לתביעה שבפני
י) העדה הסבירה יפה ובאופן סדור את ההבדל בין הבית הגדול שהתגוררו בו הנתבעים מס' 1 ו- 2 לבין בית אחר (בו לא התגוררו היא או הנתבע 1) המנותק כליל מהבית הגדול. העדה הסבירה עוד כי התגוררה במעין יחידת דיור מצויה בתוך הבית הגדול ובפועל צמודה לחלק אותו שכר הנתבע 1.

עוד הסבירה שבהתאם למוסכם בין הצדדים, השוכרים מלכתחילה שילמו דמי שכירות מופחתים (ראה לעניין זה: שורה 15- 35, בעמ' 18 לפרוט'; שורה 17- 24, בעמ' 22 לפרוט'), בשים לב לשימושה באותו חלק. העדה הבהירה פעם אחר פעם כי אין קשר בין נתון זה ובין המבנה האחר המצוי על אותו מקרקעין והסבריה היו מובנים לי והתקבלו על דעתי.
על אף שאלות חוזרות ונשנות בעניין זה, העדה חזרה על הדברים פעם אחר פעם באופן ברור וכאמור לא מצאתי רלבנטיות לסוגיה למחלוקת שבפני
י. הנושאים הובהרו הבהר היטב ולא היה בחקירה כדי לסייע לעניינם של הנתבעים ואפשר כי ההפך הוא הנכון.

במהלך חקירתה הנגדית הממושכת השיבה העדה על כל השאלות שהופנו כלפיה באופן מפורט, וזאת גם כאשר השאלות היו לא רלבנטיות למחלוקת נשוא ההליך ומתוך מה שנראה כניסיון ברור להסיט את תשומת הלב מהסוגיות העיקריות.
גם נושא ההתנהלות מול השוטרים וההליכים באותו עניין אינם רלבנטיים למחלוקת בתיק זה מאחר והם מתבררים בתיק אחר בפני
מותב אחר ואין בכוונתי להידרש לכך.

עם זאת לעניין הנזקים לא עלה בידי העדה מטעם התובעת להציג קבלות או ראיות אחרות המגובות במסמכים ועל כן התביעה תתקבל ביחס לרכיבים שהוכחו כדבעי ובחלקים המתאימים על פי אומדנא.

8.
עדות הנתבע 1 - עדי אדלר
.
בתצהירו חזר על עיקרי הטענות ותיאור ההליכים שנרשמו בכתב ההגנה והדברים כבר פורטו לעיל ואין צורך לחזור על הדברים. הנתבע הוסיף וטען בתצהירו כי הצדדים סיכמו ביניהם כי גב' שרגא תתגורר במושכר לתקופה של עד חודשיים לאחר תחילת תקופת השכירות, אלא שהיא המשיכה להתגורר שם בניגוד למוסכם ובניגוד לרצון הנתבע ומשפחתו.
אציין כבר עתה כי לטענה זו לא נמצא כל תימוכין בלשון הסכם השכירות או בראיות מהימנות אחרות. גם המכתב שלכאורה נשלח לאמה של התובעת בו היא נדרשת לפנות את המקום אינו נושא תאריך, לא ברור כלל למי נשלח, איך ומתי.

לאחר שמיעת עדותו בפני
י אקבע כי אין בידי לתת אמון בעדות הנתבע ואני דוחה אותה.
מדובר בעד מתוחכם מאוד, ששקל את תשובותיו בקפידה רבה וענה באופן מסויג ונעדר ספונטניות. ביחס לפריטים רבים השיב כי הוא "אינו זוכר" הגם שמדובר בדברים המצויים בליבת המחלוקת. העד התקשה מאוד להשיב ולו על השאלות הבסיסיות ביותר. תשובותיו היו עמומות ומתחמקות וניתנו באופן מפותל כך שלא ניתן היה להבין את הסבריו ותשובותיו. כך לדוגמא תשובותיו לעניין פינוי המושכר במועד הקבוע בהסכם (שורה 1- 6, בעמ' 33 לפרוט'); הסבריו ביחס להיעדרן של אסמכתאות המעידות על ההפקדות הנטענות שביצע בחשבון אחותה של התובעת בגין דמי שכירות (שורה 9- 13 ושורה 26- 28, בעמ' 33 לפרוט'). יוער כי בשלב זה של חקירתו ניכרה אי נוחותו של העד בהקשר זה בהתמודדותו עם השאלות שעניינן אי קבלת אישור על הפקדה בזמן אמת או אי יכולת לקבל אישור בדבר ההפקדה בדיעבד ולא נתתי בדבריו אמון כלשהוא.
ממילא מדובר בטענת "הודאה והדחה" שעל הנתבע היה להוכיחה והוא לא עמד בכך.
לכך מצטרפת הסתירה בין גרסתו של העד לעניין מועד הפינוי בפועל כפי שהוצגה בחקירתו הנגדית, שאינה עולה בקנה אחד עם גרסאותיו הקודמות כפי שהועלו על ידו בכתב ההגנה ובתצהיר שהוגש מטעמו, והינה שונה גם מגרסתו בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, ומהווה גרסה שלישית במספר (לעניין זה ראה: מוצג ת/1 ; שורה 29- 35, בעמ' 33 לפרוט', שורה 1- 22, בעמ' 34 לפרוט').

לאחר שמיעת עדותו אציין כי התרשמתי שהנתבע 1 היה מודע היטב לכך שמועד הפינוי החוזי היה 30.6 וכי לא הייתה כל הסכמה מראש להארכה כאמור.
תשובתו לפיה הוא ביקש ארכה מבית המשפט על מנת לפנות ביום 25.8 הייתה מטעה במובן זה שמועד הפינוי ננקב על ידי בית המשפט בהליך של פינוי שיזמה התובעת בחודש מאי 2016 ואין מדובר בהליך שהוא יזם או שהוא התייצב אליו. גם הבקשה למתן עיכוב ביצוע הוגשה חודש לאחר מתן פסק הדין ולמעלה מחודש לאחר מועד הפינוי החוזי. כאמור, מצאתי את אופן הצגת הדברים בחקירתו של העד כמטעה.
גם ההסבר לגבי "כניסת השבת" במועד הפינוי היה הסבר חדש שלא נשמע קודם לכך והוא עומד בסתירה לבקשה כפי שהוגשה מטעם הנתבע 1 ועל גביה ניתנה החלטת בית המשפט בחיפה ביום 8.9.16 (ת/1). גם הנתון כי הנתבעת 2 מצאה לנכון ללחוש על אוזנו של העד מהלך כל שלב זה של העדות – עד כדי הוצאתה מאולם בית המשפט כפי שתועד בפרוטוקול – אך הפחיתה את מהימנות העד עד איונה כליל.
עדותו נעדרה את הספונטניות והבהירות המצופה מעד בפרט כאשר מדובר בנושאים כה אישיים ומהותיים לכאורה וניכר היה כי העד מנסה להסיט את תשומת הלב לנושאים או לנקודות ספציפיות הנוחות לעמדתו ולהתחמק מהתמודדות עם ליבת המחלוקת.
לסיכום, עדותו לא הותירה רושם מהימן ולא מצאתי כי ניתן לבסס על פי קביעות עובדתיות כלשהן ככל שהן אינן מגובות במסמכים או בעדויות מהימנות אחרות.

9.
מעבר להתנהגותה במהלך עדותו של הנתבע 1 הרי שגם עדותה של נתבעת 2, גב' אורלי גרינברג
, בפני
עצמה לא היה בה כדי לעורר אמון.
מדובר בעדה מתוחכמת אשר כלכלה תשובותיה בזהירות ואשר האמת, כך התרשמתי, אינה נר לרגליה. ניכר היה שהעדה נוקטת בתשובות מתחמקות לשאלות שנשאלה ביחס להפקדות הנטענות שביצע הנתבע מס' 1 על חשבון דמי השכירות (שורה 11- 35, בעמ' 40 לפרוט') באופן שלא היה בו כדי לעורר אמון. נתונים שונים שהוצגו על ידי העדה כמעין "עובדות" לא נתמכו בראיות שהוצגו מטעמה כך לדוגמא ביחס לפרטים הקשורים בפינוי הנתבעים מהמושכר (שורה 18- 34, בעמ' 41 לפרוט'), וביחס לסכומים נטענים ששילמה
במזומן לגב' שרגא (שורה 14- 17; בעמ' 40 לפרוט'). ממילא כמו ביחס לנתבע 1 הרי שגם ביחס לסכומים אלה טענותיה מהוות טענות "הודאה והדחה" שעל הנתבעת הנטל להוכיחן ובכך - כשלה.
ממילא לא מצאתי רלבנטיות לטענותיה בעניין מגורי אמה של התובעת באותו מתחם מגורים -ופרט לטענות בעלמא לא עלה בידה להוכיח דבר וחצי דבר לעניין זה. אזכיר כי נטל השכנוע להוכיח את גרסתו של כל צד מונח על כתפיו של אותו צד ובעניין זה לא מצאתי שום בסיס לטענות הנתבעים ביחס למגוריה של אמה של התובעת ככאלה המנוגדים להסכם השכירות שבין הצדדים.

לעניין חתימה של הנתבעת 2 על כתב הערבות - העדה אישרה בחקירתה הנגדית שחתמה על כתב הערבות, אך טענה שהדבר נעשה ב"מרמה" כהגדרתה. טענת מרמה והדברים ברורים וידועים מחייבת פירוט מיוחד. במקרה זה פרט להעלאת טענות בעלמא לעניין זה, ללא כל פירוט וללא כל תימוכין, לא נעשה דבר ועל כן הטענה נדחית.
יצוין כי
הודאת הנתבעת
2 בחקירתה עומדת בסתירה לנטען על ידה בכתב ההגנה (סעיף 29) והדבר פוגם במהימנותה עוד יותר. תיאוריה בחקירה נגדית לעניין נסיבות חתימתה על כתב הערבות לא צוינו בכלל בתצהיר עדותה הראשית. משאישרה הנתבעת 2 את חתימתה כערבה על הסכם השכירות ובהעדר כל בסיס לטענותיה בדבר ביטול אותה ערבות הרי שטענותיה לעניין זה
- נדחות.
משלא מצאתי לתת אמון בעדות הנתבעת 2 הרי שאני דוחה את כל טענותיה.

10.
לעניין עדות הנתבע מס' 3: נפתלייב אילייטון
.
בכתב ההגנה אישרו הנתבעים כי הנתבעים 3 ו – 4 חתמו על ערבות ביחס לחיובי הנתבע 1 על פי הסכם השכירות (סעיף 13 לכתב ההגנה) ומכאן שלא הייתה כלל מחלוקת לעניין חתימת הנתבע 3 או הנתבע 4 לצורך העניין על כתב הערבות.
גם בתצהיר מטעמו אישר הנתבע 3 כי חתם על כתב הערבות אך טען שאין בסיס לטענות התובעת ביחס לחיובים נוספים וכי בכל מקרה עליה למצות את הפעולות כלפי הנתבע 1 בטרם תוכל לפעול היא כנגדו. הנתבע 3 הוסיף וטען כי הוא ביקר במושכר ומצא שהבית והגינה במצב טוב ותקין בניגוד לטענות התובעת.

העד נחקר בפני
י על תצהירו ומצאתי כי אין לתת בעדותו אמון.
הגם שכאמור במהלך כל ההליך הנתבע 3 אישר כי חתם על כתב הערבות לטובת הנתבע 1, ואף אישר זאת בפתח חקירתו, הרי שמשהוצג לו כתב הערבות טען כי אין מדובר בחתימתו.
אזכיר כי חתימת הערבים 3 – 4 על כתב הערבות כלל לא הייתה שנויה במחלוקת וכי הנתבע 3 בעצמו הודה כי חתם על כתב ערבות לטובת הנתבע 1. על כן גרסתו החדשה והכבושה בחקירה הנגדית הפחיתה ממהימנותו במידה ניכרת:
"ש.
אני מציג לך את הסכם השכירות נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. מציג לך את נספח ב' להסכם. האם זה השם ומס' הזהות שלך?
ת.
כן.
ש.
אני מציג לך את כתב הערבות. אתה מזהה את החתימה שלך?
ת.
אני לא חתום על כתב הערבות.
זה לא חתימה שלי.
ש.
לפני חצי דקה אמרת שחתמת עבור ערבות.
ת.
מה שהראית לי זה לא חתימה שלי. אני חתמתי עשיתי טעות כן.
אבל זה לא חתימה שלי.
ש.
למה אתה חושב שעשית טעות שחתמת?
ת.
שחתמתי על מישהו שהלכו לשכירות והם חברים צעירים עם ילדים והם צריכים ערב אז נתתי להם ערב. אני לא אומר שלא נתתי. נתתי. אבל מה שהראית לי זה לא חתימה שלי".
(ראה לעניין זה שורה 5- 7, בעמ' 29 ; שורה 15- 21, בעמ' 29 לפרוט').

העד היה עצבני מאוד במהלך כל חקירתו הנגדית והתקשה לענות על שאלות ב"כ התובעת באופן ענייני. לא נתתי שום אמון בטענתו החדשה כי החתימה המדוברת אינה חתימתו. היה ניכר כי העד בוחן את המסמך ברפרוף ומבלי לבחון אותו בעיון אלא לצאת ידי חובה ותשובתו נראתה בעיניי כמוכנה מראש. כאמור, משסוגיית החתימה כלל לא הייתה במחלוקת הרי שאין אני נדרשת לטענותיו בעניין זה שאך הפחיתו ממידת מהימנותו.

11.
כאמור לעיל הנתבע 4 לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ולא התייצב להמשך הדיון בפני
י (מעבר להתייצבותו בשלב הראשוני בפני
כב' הרשמת) ועל כן ניתן לכאורה לקבל את התביעה כנגדו בהעדר התייצבות.

הערה קצרה לעניין טענת העדר היריבות
12.
הנתבעים טענו להעדר יריבות בינם לבין התובעת מאחר ולעמדתם גב' שרגא אמירה, אמה של התובעת, היא הבעלים האמיתי של המושכר והיא זו שעמדה מאחורי הגשת התביעה נגדם.
דין טענה זו להידחות.

טענתם של הנתבעים אודות הבעלות בנכס לא נתמכה בכל ראיה ונותרה כטענה כללית בעל פה נגד שורה של מסמכים בכתב. החל מהסכם השכירות עצמו, עד הסכם מתנה מיום 11.3.13 (נספח 1 לתצהיר הנתבעים), לפיו התובעת קיבלה את המושכר נשוא התביעה במתנה מהוריה: שמואל ואמירה שרגא וייפוי הכוח הכללי שהוצג.
טענת הנתבעים לפיה הסכם המתנה נערך בשלב מאוחר יותר על מנת להתמודד עם ההליך הינה תמוהה וחסרת כל בסיס. נראה כי טענות הנתבעים הועלו ללא כל בסיס עובדתי או משפטי בבחינת הנייר סובל הכול ויש להצטער על כך. לעניין עצם העברת הנכס במתנה והתנהלות התובעת מול הוריה : מה לי באיזו דרך רכשה התובעת את בעלותה בנכס? על פי הרישום היא בעלת הנכס, ממנה שכר הנתבע 1 את הבית, וביחס לאותו בית נוהלו כל אותם הליכים בין הצדדים. מצאתי שעצם העלאת טענה מסוג זה נגועה ביותר משמץ של חוסר תום לב: ככל שהנתבע 1 טוען כי התובעת אינה הבעלים - מכוח מה שכר הוא את ביתה ? מכוח מה ישב הוא בביתה משך 14 חודשים?

עצם העובדה שגב' שרגא היא זו שהייתה הרוח החיה בהתקשרות אל מול הנתבעים אין בה כדי לגרוע מזכויותיה של התובעת במושכר וממעמדה כבעלת דין במסגרת הליך זה. זאת בין היתר, בשים לב להוראותיו של
ייפוי הכוח הנוטריוני הכללי (נספח א' לתצהיר התובעת), שלפיו התובעת מינתה את אמה גב' שרגא לטפל במקומה בכל העניינים הקשורים לנכסים שבבעלותה, לרבות המושכר נשוא הליך זה.
משכך, טענת העדר היריבות שהועלתה באופן חסר בסיס ונותרה בעלמא - נדחית.

מעמד התביעה כנגד הערבים
13.
הנתבעים 2- 4 הם ערבים מכוח חתימתם על כתבי הערבות להבטחת התחייבויותיו של נתבע 1 כלפי התובעת, בהתאם לסעיף 15 להסכם השכירות שכותרתו "בטחונות". בשים לב לאותו סעיף חתמו שלושת הנתבעים הנ"ל על כתב ערבות שצורף להסכם השכירות (נספח ג' לתצהיר התובעת) וכן על שטר חוב על סך של 15,000 ₪. כבר מצאתי לדחות את טענת הנתבעת 2 – ממנה חזרה היא בעצמה - לפיה אין היא חתומה על כתב ערבות ויש לראות את הנתבעים 2 – 4 כערבים להסכם השכירות וחיוביו.

עיקר טענתם של הנתבעים 2- 4 היא כי משלא מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי הרי שדין התביעה נגדם להידחות.
לאחר שמיעת העדויות ועיון בסיכומי הנתבעים - אין בידי לקבל טענה זו והיא נדחית.
ראשית יובהר כי עיינתי עיין היטב בסיכומי הנתבעים ולא מצאתי כל טענה או אזכור לעניין אי מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי או כל טענה אחרת הקשורה למעמדם של הנתבעים 2 – 4 כערבים ועל כן לכאורה יש לראות את טענות הערבים כטענות שנזנחו ולקבל התביעה כנגדם מטעם זה בלבד.

מטעמי זהירות אציין כי גם לגופו של עניין יש מקום לקבל את התביעה כנגד הנתבעים 2 – 4:
בחינת הוראות חוק הערבות, התשכ"ז- 1967 אל מול לכתב הערבות נשוא התיק כאן מעלה כי הנתבעים 2- 4 אינם בבחינת "ערב מוגן" או "ערב יחיד" ועל כן לא חלה לגביהם ההגנה הקבועה בסעיף 27 לחוק הערבות בדבר חובת מיצוי ההליכים.
אמנם, בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק הערבות אין הנושה רשאי לדרוש את מילוי הערבות מן הערבים בלא שדרש זאת תחילה מן החייב העיקרי ואולם דרישה זו פורשה באופן מצומצם. לכאורה בכדי לקיים את הוראת הסעיף די שתשלח התראה ע"י הנושה לחייב העיקרי זמן קצר לפני הפנייה לערב ואין כל צורך בנקיטת הליכים משפטיים בפועל כנגד החייב העיקרי כתנאי מוקדם לדרישת החוב מן הערב (ע"א 1873/05
יצחק דואק נגד בנק הפועלים בע"מ
(פורסם בנבו, 30.5.05) ; ע"א (חי') 2106/05
הרוש אילן נ' רוזנברג דב
(פורסם בנבו, 27.6.07)).

בענייננו, התובעת טענה כי הנתבעים 2- 4 קיבלו לידיהם מכתבי התראה בגין הפרת חובותיו של הנתבע מס' 1 על פי הסכם השכירות (נספח ד' לתצהיר התובעת). הנתבע 3 אישר בחקירתו הנגדית כי קיבל מכתב דרישה, טרם התביעה, ופעל לברר את הדברים ואף פעל לאתר את הנתבע 1 על מנת לשאול אותו (ר' פרוטוקול מיום 8.3.18).
הנתבע 4 לא הביא ראיות מטעמו ולא התייצב לדיון ועל כן דין הטענה כנגדו ממילא להתקבל.

לעניין הנתון כי כנגד הנתבעים 3,4 ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה בטרם שניתן כנגד הנתבע 1 הרי שלא מצאתי כי יש בכך כדי להועיל בשלב זה של ההליך בשים לב לכך שאותם פסקי דין בוטלו על ידי כב' הרשמת והדברים שבים ונבחנים במסגרת זו כאמור לעיל.
לעניין הנתבעת 2 הרי שפסק הדין בהעדר הגנה ניתן כנגדה במקביל לנתינתו ביחס לנתבע 1.
עוד יצוין כי הנתבעת 2 הינה בת זוגו של הנתבע 1 והייתה בקיאה ופעילה בכל הליכי הפינוי ולכן טענה מצידה, כערבה, לפיה לא הייתה מודעת לכך שהנתבע מפר את חוזה השכירות הינה יותר מתמוהה וחסרת תום לב.

ממילא יש לתת את הדעת על ההליכים שננקטו על ידי התובעת כנגד הנתבע 1 כפי שפורטו בסיכומי התובעת כהליכים העונים על הדרישה בעוד שהנתבעים זנחו כל טענה מצידם בעניין זה בסיכומיהם.
משכך הן מהפן הדיוני והן מהפן המהותי טענות הנתבעים 2 – 4 לעניין זה : נדחות.

הטענה בעניין המגורים של גב' שרגא והשתתפותה בעלויות
14.
לא מצאתי להידרש בהרחבה לעניין טענות הנתבעים ביחס למגורי אמה של התובעת במושכר ודין הטענות בעניין זה להידחות.
בקצרה אציין כי מהוראות הסכם השכירות עולה במפורש כי זכויותיו של נתבע מס' 1 בנכס כשוכר לא כללו את יחידת הדיור המוצמדת למושכר שהתגוררה בה גב' שרגא, וכי התובעת כמשכירה הייתה רשאית להשכיר את היחידה האמורה לשוכרים אחרים. ודוק- מדובר בנכס הצמוד למושכר ומהווה חלק ממנו, ולא בנכס האחר הנמצא במרחק מה ממנו. סכום דמי השכירות והנשיאה בהוצאות שוטפות לא נקשר בהסכם השכירות לחלק הצמוד ועל כן גם אם גב' שרגא היא הגורם שהתגורר שם בפועל הרי שהדבר אינו מעלה ואינו מוריד מחיובי הנתבע 1.

גרסתם של הנתבעים אודות "הנכס הצמוד" שלפיה הצדדים התכוונו לבית אחר קטן יותר הממוקם בקרבת המושכר – לא רק שלא נתמכה בשום ראייה אלא היא מנוגדת להוראותיו הברורות של ההסכם כי מדובר ביחידה הצמודה למושכר ומשוללת כל הגיון. מדוע שהמשכירה בהסכם השכירות תידרש לנכס אחר שכלל אינו קשור למושכר ואיזו עמדה יכולה הייתה להיות לנתבע, כשוכר, ביחס לאותו נכס ? הטענות משוללת הגיון פנימי ובכלל וכאמור לא נתמכו בראיות ולא שכנעו. ההתעכבות הממושכת על הסוגיה בחקירתה הנגדית של העדה מטעם התובעת לא הועילה לנתבעים בעניין זה. הדברים הובהרו על ידה יפה כפי שציינתי לעיל והתקבלו על דעתי.

עדותה של גב' שרגא בעניין זה לפיה הכוונה הייתה ליחידת הדיור הממוקמת במפלס התחתון של הבית, אשר הייתה בתוך המבנה אך מופרדת ממנו במחיצות גבס ודלת – הייתה מהימנה בעיניי והתיישבה עם יתר הנתונים ומצאתי לתת בה אמון.
לא רק שלא עלה בידי הנתבעים להביא ראיות התומכות בטענותיהם לעניין זה אלא ההפך הוא הנכון: לכאורה באם מגוריה של גב' שרגא נעשו בניגוד להסכמות הצדדים, היה מצופה שהנתבע 1 יפנה בכתב או ינקוט בפעולה מתאימה מיד לאחר תחילת תקופת השכירות או בסמוך לאחריה.
הנתבע הנ"ל לא נקט בכל פעולה כאמור ולא הצביע על כל הסבר, לא כל שכן המניח את הדעת, להימנעות זו (שורה 29- 36, בעמ' 36 לפרוט'; שורה 1- 3, בעמ' 37 לפרוט').
בהקשר זה אדגיש כי אין במכתב ( נספח 4 לתצהיר הנתבעים) שעניינו "דרישה לתשלום הוצאות", וממוען לגב' שרגא, כדי להעיד אחרת. מדובר במכתב שאינו חתום ע"י הנתבע ואינו
נושא תאריך כלשהו, כך שלא ניתן לדלות ממנו את המועד שבו נכתב ולא ברור אם בכלל נשלח לגב' שרגא. בשים לב לעדותו הרפה של הנתבע 1 בעניין זה כבאחרים, לא מצאתי ליתן בעדותו אמון.
משכך טענות הנתבעים ביחס לנפקות מגורי אמה של התובעת במקום והחיובים שהם מבקשים לגזור מכך - נדחות.

תשלום בגין דמי שכירות
15.
בסיכומיה התובעת עתרה לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות חודשיים שלא שולמו בסך של 25,000 ₪, ביחס לתקופה מחודש 2/16 ועד לחודש 6/16 ועד בכלל כאשר שיעור התשלום החודשי עומד על 5,000 ₪ לכל חודש בהתאם לסעיף 7 לחוזה השכירות.

הנתבעים בתצהיריהם ובסיכומיהם מאשרים כי לתובעת מגיע סכום בסך של 35,000 ₪ בגין דמי שכירות (ביחס לתקופה מחודש פברואר ועד אוגוסט) אולם טוענים כי הם שילמו את הסכום הנ"ל באופן הבא:
§
15,000 ₪ ששולמו על ידי הנתבע מס' 1 לתובעת במעמד חתימת ההסכם (בהתאם לסעיף 15.2 להסכם);
§

10,000 ₪ שהופקדו בידי ב"כ התובעת בהוראת בית המשפט, במסגרת תא"ח 56798-05-16, על חשבון דמי השכירות;
§

5,000 ₪ ששילמה הנתבעת 2 במזומן לגב' שרגא;
§

5,000 ₪ שהופקדו ע"י נתבע 1 בחשבונה של גב' מעיין שרגא, אחותה של התובעת, בהתאם לבקשתה של גב' שרגא.

16.
טיעוניהם הנ"ל של הנתבעים אודות תשלום דמי השכירות לתקופה הנ"ל הינם בבחינת "הודאה והדחה", שהנטל להוכחתם מוטל על כתפי הנתבעים. לשון אחרת, משלא חלקו הנתבעים על עצם זכותה של התובעת לקבלת כספים בגין חוב של דמי שכירות לתקופה המדוברת הרי שהנטל הוא עליהם להוכיח כי הם שלמו את מלוא חובם. בנטל זה לא עמדו הנתבעים.
לעניין הסך של 15,000 ₪ (ששולמו להבטחת התחייבויותיו של השוכר) אין חולק;
כך גם לעניין הסך של 10,000 ₪ (ששולמו בהתאם להחלטת ביהמ"ש של הפינוי מיום 15.8.16 על חשבון דמי השכירות וכל חוב נוסף של הנתבע כלפי התובעת).
ואולם, שני סכומים אלה לא נועדו לתשלום דמי השכירות במובן הרגיל של מונח זה:
התשלום בסך 15,000 ₪ היה מעין תשלום "לביטחון" שנועד להבטחת קיום כלל התחייבויותיו של הנתבע 1 כלפי התובעת על פי ההסכם ונמסר בשלב מוקדם של ההתקשרות.
התשלום בסך 10,000 ₪ היה תשלום עליו הורה בית המשפט במסגרת הליך של פינוי ולאחר שהתבקש עיכוב ביצוע על ידי הנתבע 1. בית המשפט קבע כי התשלום יהיה על חשבון חוב דמי השכירות וכל חוב אחר. משכך אין לראות בסכומים אלה משום תשלום דמי שכירות בזמן אמת ואפשר וניתן יהיה לזקוף חלק מהתשלומים על חשבון חוב דמי השכירות שהנתבעים מודים בו. זכותה של התובעת כמשכירה לקבלת סכומים אלה צמחה אך ורק בעקבות הפרת הוראות ההסכם ע"י השוכר -הנתבע 1, ולא במועד המוסכם לתשלום דמי שכירות כמתחייב על פי ההסכם.

ממילא בחודשים יולי אוגוסט לא היה הסכם שכירות תקף בין הצדדים (ונראה כי הנתבעים נתפסו לכלל טעות בעניין זה) ועל כן התובעת אינה יכולה ליהנות גם מדמי שכירות ביחס לחודשיים אלה וגם מהפיצוי המוסכם הנובע מאיחור בפינוי בחודשים אלה מאחר והדבר יהווה כפל פיצוי. התובעת עתרה לתשלום דמי שכירות עד יוני 2016 ולדמי פינוי באיחור מיום 1.7.16 ועד הפינוי בפועל וטענותיה בעניין זה מקובלות עליי עובדתית ומשפטית.

משכך אין לראות בסכומים הנ"ל משום תשלום דמי שכירות אלא תשלום על חשבון חיובים שונים לרבות דמי שכירות ואזכיר כי ההחלטה בדבר ההפקדה הותירה את שיקול הדעת בעניין זה למותב זה. משכך מצאתי לקבוע כי הסכומים הנ"ל (10,000 ₪ + 15,000 ₪) יקוזזו מהסכום שמצאתי לפסוק בסופו של יום לטובת התובעת, כשהקיזוז יעשה בשים לב למועד תשלומם בפועל.

ביחס לשני הסכומים האחרים של 5,000 ₪ כל אחד הרי שהנתבעים לא הצליחו לעמוד בנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו טענותיהם אודות ביצועם אם במזומן ואם בהפקדה בנקאית. כבר ציינתי מספר פעמים כי מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה" שלא הובאה ראיה בעניינה. האמירה הכללית של התובעת ביחס להפקדה נקודתית כזו או אחרת (שביחס אליה בלבד הוצג אישור) בה מנסים הנתבעים להיאחז אינה מהווה ראיה או אפילו ראשית ראיה לעניין זה. הסבריו של נתבע 1 להיעדר כל אסמכתא המעידה על ההפקדות שלאחר חודש 2.16 מעוררים תמיהה, בין היתר בשים לב לצירופה של אסמכתא מיום 11.11.15 לכתב ההגנה, המתעדת ביצוע הפקדה בנקאית בסך של 5,000 ₪ שביצע הנתבע בחשבון אחותה של התובעת.
עם כל הכבוד לאופן בו הוצגו הדברים בסיכומי הנתבעים, הרי שככל שהם "אינם מסודרים" כהגדרת בא כוחם הרי שבנסיבות אלה ובנטל הוכחה מסוג זה, אין להם להלין אלא על עצמם.

17.
נוכח הסכמת הנתבעים לקיומו של חוב דמי שכירות בגין התקופה הנ"ל הרי שיש לחייבם בתשלום סך של 25,000 ₪ בגין חוב דמי שכירות לחודשים פברואר 2016 עד יוני 2016 (ועד בכלל) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופת החוב דהיינו 15.4.16 ועד התשלום המלא בפועל.

תשלום בגין איחור בפינוי המושכר
18.
בכתב התביעה ובסיכומיה, התובעת עתרה לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 13,000 ₪ בגין איחור בפינוי המושכר בשים לב למועד הפינוי החוזי (שהיה 30.6.16) ועד הפינוי בפועל.

19.
טענות הנתבע לפיהן אין לראות בפינוי בסוף חודש אוגוסט משום פינוי באיחור בשים לב לעיכוב ביצוע שניתן על ידי בית המשפט בהליך הפינוי - נדחות. מדובר בטענה תמוהה שלא לומר מקוממת. אין מחלוקת כי הנתבע 1 לא פינה את המושכר במועד ואף לשיטתו שלו כעולה בחקירתו הנגדית לא התכוון כלל לפנות את המושכר באותו מועד בשים לב למצבו המשפחתי.

התובעת נדרשה להגיש תביעת פינוי נגדו עוד בטרם הגיע מועד הפינוי הנקוב בהסכם בשל הפרות אחרות. הנתבע 1 לא פינה את המושכר במועד החוזי ואף לא פינה אותו במועד שנקבע על ידי בית המשפט ב

פסק דין
ועתר לעיכוב ביצוע נוסף של אותו פינוי כפוי. הנתבע 1 לא פינה את המושכר במועד החוזי, הגם שברי כי לא ידע ולא יכול היה לדעת מה יהיה מועד הפינוי שייקבע בתביעת הפינוי. ממילא לא יכול היה לדעת עד לאיזה מועד, אם בכלל, יאריך בית המשפט את ביצוע הפינוי הכפוי וטענתו בעניין זה נגועה בחוסר תום ומשוללת הגיון.

להחלטה מיום 15.8.16 לפיה הוארך המועד לביצוע פינוי המושכר, שכבודה כמובן במקומה מונח, אין כל השלכה לעניין הסכמות הצדדים שקיבלו ביטוי בהוראותיו של ההסכם נשוא ההליך בקשר למועד הפינוי המוסכם מהמושכר וביחס לזכאותה של התובעת לפיצוי בגין האיחור בפינוי. סעיף 12.2 להסכם השכירות קובע פיצוי מוסכם בסך 250 ₪ בגין כל יום איחור בפינוי המושכר ביחס למועד החוזי שהוא 30.6.16. בנסיבות העניין, משאין מחלוקת בין הצדדים כי מועד הפינוי המוסכם נקבע ליום 30.6.16, וכי הפינוי בפועל בוצע רק ביום 25.8.16, הרי שיש מקום לקבל את התביעה בגין רכיב זה בשים לב למספר הימים * 250 ₪ לכל יום.
20.
נוכח הסכמת התובעת בסיכומיה כי יש לראות את מועד הפינוי כ – 25.8.16, ייספרו ימי האיחור מיום 1.7.16 ועד לאותו מועד.
הגם שמכפלת הימים מביאה לתוצאה גבוהה יותר מזו הנקובה בכתב התביעה הרי שלא ייפסק לתובעת יותר מכפי דרישתה ברכיב זה דהיינו: 13,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.8.16 ועד התשלום המלא בפועל.

תשלום חובות שונים שנצברו על המושכר
21.
התובעת עתרה לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 5,971.71 ₪ בגין חשבונות הארנונה, מים ואגרת ביוב, ששולמו על ידה מאחר שהנתבעים לא פעלו לתשלום חיובים אלה במועד (העתק מהקבלות צורף לתצהיר מטעם התובעת כנספח יג').

בהתאם להוראותיו של הסכם השכירות (סעיפים 7 ו-9 להסכם) הוטלה על השוכר החובה לשלם את התשלומים השוטפים הרובצים על הנכס בתקופת השכירות. נתבע 1 לא חלק על חובתו לשלם חובות אלה, ואף לא חלק על האסמכתאות שצורפו בעניין זה ע"י התובעת. כמו כן, טענתו של הנתבע לפיה שילם עבור אותם חשבונות (שורה 24- 26, בעמ' 34 לפרוט') לא נתמכה בכל מסמך ו/או בכל ראיה אחרת ודינה להידחות. טענתו לעניין חיובה של אמה של התובעת בחלק יחסי כבר נדחתה כאמור לעיל.

22.
נוכח האסמכתאות שהוצגו אני מקבלת את התביעה ברכיב זה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 5,971.71 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצוע התשלומים על ידה על פי הקבלות שהוצגו ועד התשלום המלא בפועל.

סוגית הנזקים במושכר
23.
התובעת טוענת שבתקופת השכירות גרם הנתבע 1 נזקים למושכר המוערכים על ידי השמאי מטעמה בסך 77,746 ₪, הכוללים בין היתר: סיוד דירה, רכישת מיטה זוגית חסרה, רכישת 3 שלטים חסרים להפעלת מזגנים, רכישת מפתח לכספת שאבד, ביצוע ניקיון כללי לבית; החלפת 4 פנסי תאורה בחצר; ביצוע ניקיון בשטח הגינה, חידוש צמחים, דשא וצינורות השקיה.
הגם שהנתבעים לא עתרו לחקור את השמאי, עדיין חוות דעתו עומדת לבחינת בית המשפט ועל התובעת מוטל הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהלותו הנטענת של הנתבע 1 לנזקים, מקור חובתו לשאת בהם ושיעורם. לאחר עיון בחוות דעת מצאתי כי היא מבוססת על נתונים תיאורטיים והערכות כלליות שאינם קשורים לנזקיה הספציפיים הנטענים של התובעת, ואין בהם כדי לתמוך בנושא העלויות הנטענות בתביעה. מלבד חוות דעת זו המבוססת על נתונים כלליים והצעות מחיר שקיבלה גב' שרגא, לא הוצגו חשבוניות ו/או קבלות ו/או אסמכתאות כלשהן למלוא הסכומים שננקבו על ידה כעלות התיקונים, ולא הובאו בעלי מקצוע שתיקנו את הנזקים במושכר, אם בכלל, כפי שנטען ע"י גב' שרגא בשלב הבאת הראיות.

לא עלה בידי התובעת להוכיח בראיות ממשיות אלו מבין הנזקים הנטענים הינם כאלה שנגרמו על ידי הנתבע 1 או כאלה החורגים משימוש סביר וזהיר. דומה כי הצדדים עצמם אינם חולקים על כך שלכל בית מגורים נדרשת תחזוקה שוטפת ואולם חלק מהנזקים שפורטו על ידי התובעת הינם נזקים שהם כתוצאה מבלאי טבעי וסביר ולא הוברר מדוע גם על פי לשון החוזה - על השוכר/הנתבע מס' 1 לשאת בעלויות אלה. למעלה מן הנדרש אציין כי גם בשימוש סביר וזהיר עלולות לקרות תקלות במכשירים שונים ולא עלה בידי התובעת להראות מדוע נזקים אלו כאמור אמורים ליפול על שכמם של הנתבעים דווקא.

מעיון ברשימת הנזקים כפי שפורטה בכתב התביעה ניתן ללמוד על כאלה הנובעים או יכולים לנבוע מבלאי סביר שאינו קשור להחזקה וממילא לא הוכח קשר סיבתי בין הליקויים הנטענים להתנהלותם של הנתבעים דווקא במשך תקופת השכירות וזאת בשים לב לאורך חיי הנכס, ולשימושים שנעשו בו במשך השנים. התובעת לא הציגה תמונות המשקפות את מצב המושכר טרם כניסת הנתבעים למושכר באופן שניתן היה ללמוד אודות מצב הנכס "לפני" ו"אחרי" ו/או לא הציגה כל ראיה חיצונית למצב המושכר טרם השכרתו.

עם זאת, מעדותה של נתבעת 2 עולה כי הבית לא סויד עם עזיבתם המושכר (שורה 33- 34, בעמ' 43 לפרוט') וזאת בניגוד להתחייבות הנתבע 1 בסעיף 4.2.ג' להסכם השכירות.
מעדותו של נתבע 1 לעניין מצבה של הגינה התרשמתי כי הוא עצמו מודה בכך שהגינה לא טופלה כראוי וכי מצבה הורע בתקופת השכירות (שורה 31- 36, בעמ' 35 לפרוט'; שורה 1-2, בעמ' 36 לפרוט') וזאת בניגוד להתחייבויותיו על פי ההסכם (סעיף 4.2.א'.ב' להסכם).
הגם שהנתבעים 1, 2 טענו שצילמו תמונות המתעדות את הבית והגינה, הרי שבפועל צורפו תמונות של הבית בלבד (ללא הגינה) דבר האומר "דרשני" לעניין מצבה של הגינה (ראה לעניין זה עדותו של תובע מס' 1 בשורה 17- 19, בעמ' 36; כן עדותה של נתבעת 2 בשורה 12- 17, בעמ' 43 לפרוט').

24.
בשים לב לאמור שוכנעתי כי נגרמו ליקויים כלשהם אשר נבעו משימוש לא זהיר ולא סביר שבעלותם על הנתבעים לשאת, ואשר יוערכו - בהעדר כלי פסיקתי מתאים אחר בנסיבות העניין ובהתחשב בסכומים בהם מדובר- על דרך האומדנא בשים לב לראיות שהוצגו.
לאחר ששקלתי בדבר, ושמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בתמונות שהוצגו מטעם הנתבעים ובחוות הדעת מטעם התובעת - אני פוסקת לזכות התובעת ברכיב זה סך של 10,000 ₪.

סיכום החיובים והזיכויים
25.
בטבלה הר"מ מרוכז סיכום הנזקים של התובעת על פי הוראות פסק הדין. עם זאת בשים לב לכך ששערוך הסכומים משתנה על פי הרכיבים השונים, ובהעדר נתונים לגבי מועד תשלומם המדויק של שני הסכומים שיש לקזז מהסכום שנפסק כאן, נרשמו עקרונות החישוב ועל הצדדים להשלים את הסכום המדויק לתשלום.
את סכומי הקיזוז יש לערוך על פי מועד תשלומם בפועל.

סעיף בפסק הדין
תיאור הנזק
סכום הפיצוי שנפסק
הוראות שערוך
17.
חוב דמי שכירות לחודשים 2/16 עד 6/16 ועד בכלל
25,000 ₪
בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.4.16 ועד היום.
20.
חיוב יומי מוסכם בגין איחור בפינוי מיום 1.7.16 ואילך ועד לסכום שננקב בכתב התביעה.
13,000 ₪
בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.8.16 ועד היום.
22.
חובות בגין תשלומי חשבונות על פי נספחים שצורפו.
5,971 ₪
ממועד ביצוע כל תשלום ותשלום המרכיבים את הסך הנ"ל ועד היום.
24.
נזקים למושכר – על דרך האומדנא
10,000 ₪
בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ואילך.

יש לקזז מהסכום שהתקבל:
(15,000 ₪ )
בהתאם למועד ביצוע התשלום המקורי לתובעת.

יש לקזז מהסכום שהתקבל :
(10,000 ₪ )
בהתאם למועד ביצוע התשלום בפועל לתובעת בהתאם להחלטת בית המשפט בהליך הפינוי.

לא מצאתי להידרש במסגרת זו לסך של 4,510 ₪ שנפסק כהוצאות משפט בהליך הפינוי טרם שלב עיכוב הביצוע. מדובר בחיוב נפרד שניתן על ידי ערכאה מוסמכת ועומד בפני
עצמו. בפני
התובעת פתוחה הדרך לגבייתו באמצעים העומדים לרשותה.

סוף דבר
26.
אני מקבלת את התביעה כנגד כל הנתבעים ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכום המתקבל מהחישוב האמור לעיל. התשלום יבוצע בתוך שלושים יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך דינה בשיעור כולל 10,000 ₪.
סכום זה הינו מעבר לכל סכום שנפסק בהוצאות ביניים במסגרת הליך זה.

לאחר ביצוע התחשיב הנדרש יהיה רשאי ב"כ התובעת להגיש פסיקתא לחתימתי.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ג' כסלו תש"פ, 01 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 24953-02/17 סיוון שרגא נ' עדי אדלר, אורלי גרינברג, נפתלייב אילייטון, בני נחום בנטו (פורסם ב-ֽ 01/12/2019)