פסקי דין על ד"ר דוד פסט | פסקי דין על התאגדות לתרבות גופנית - הפועל באר שבע (ע"ר 1-004737-58) | פסקי דין על אלי להב | פסקי דין על אלי זינו | פסקי דין על הסתדרות העובדים הכללית החדשה -מועצת פועלי באר-שבע |
1931/98 עב 13/03/2006
עב 1931/98 ד"ר דוד פסט נ' התאגדות לתרבות גופנית - הפועל באר שבע (ע"ר 1-004737-58), אלי להב , אלי זינו , הסתדרות העובדים הכללית החדשה -מועצת פועלי באר-שבע
1
בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה באר-שבע
עב 1931/98
בפני
:
כבוד השופטת יהודית גלטנר-הופמן
סגנית שופט ראשי
חזי ירמיהו – נציג עובדים
אלי קפון – נציג מעבידים
13/03/2006
בעניין:
ד"ר דוד פסט
ע"י ב"כ עוה"ד:
מנחם חכמון
התובע
נגד
1. התאגדות לתרבות גופנית - הפועל באר שבע
(ע"ר 1-004737-58)
2. אלי להב
4. אלי זינו
ע"י ב"כ עוה"ד:
מיכל ראובן
3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה -
מועצת פועלי באר-שבע
ע"י ב"כ עוה"ד:
אלון לוין
הנתבעים
פסק דין
פתח דבר
1. התובע, רופא במקצועו, שימש כרופא של שחקני קבוצת הכדורגל "הפועל באר שבע" מתחילת שנות ה-60 עד לפיטוריו במאי 1998. על רקע עובדה זו, תובע התובע הפרשי פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, גמול בגין עבודה במנוחה שבועית, פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה וכן פיצויים על עצם הפיטורים לרבות פיצויי פיטורים מוגדלים וכן פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. תביעתו הכוללת הינה בסך 617,969 ש"ח.
2. הנתבעת 1, מעבידתו של התובע, התאגדה כעמותה ביום 29/3/84 אולם החלה לפעול כקבוצת כדורגל עוד בשנות ה- 50-60 (להלן – "הנתבעת 1" או "העמותה").
3. הנתבעת 3 (להלן – "ההסתדרות") באמצעות אורגניה ושלוחותיה, ובמקרה שלפנינו מועצת פועלי באר-שבע
(דאז – י.ה.) ומרכז הפועל הקימו את קבוצת הכדורגל "הפועל באר-שבע" בשנות ה- 60-50 והיו בעלי השליטה בקבוצה קודם להקמת העמותה ואף לאחריה. הנתבעת 3 קיבלה בשנת 1982 החלטה לרשום את קבוצת הכדורגל כ"עמותה".
4. בראשית שנות ה- 90 נתקבלה החלטה בהסתדרות להעביר השליטה והניהול של קבוצת הכדורגל מידיה לגורם פרטי. ההחלטה התקבלה על רקע חובות כספיים של הנתבעת 1 לגורמים שונים שהקשו את המשך תפעולה התקין. הנתבע 2 (להלן – "להב") נבחר (לאחר קיום מכרז) כבעל היכולת הכספית המוכחת לקבל לידיו את ניהול העמותה והפעלתה כנגד התחייבותו להעמיד משאבים כספיים לצורך סילוק חובות הנתבעת 1, לרבות איזון תקציבה העתידי.
ביום 20/7/95 נחתם בין "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – מרחב באר- שבע" לבין "ההתאגדות לתרבות גופנית – הפועל" (להלן – "מרכז הפועל") לבין להב הסכם להעברת זכויות השליטה והניהול בנתבעת 1.
5. להב ניהל והפעיל את הנתבעת 1 עד ליום 20/11/97, מועד בו נחתם הסכם בין אלי להב
לבין אלי זינו
(להלן –"זינו") ובין מרכז הפועל, בו הועברה השליטה והניהול לזינו שהצהיר על עצמו, כי הינו בעל היכולת הכספית המוכחת לקבל לידיו את ניהול הקבוצה והעמותה ולהפעילן.
6. תפקידו של התובע כרופא של הפועל באר-שבע לא היה עיסוקו העיקרי שכן עבד כרופא במחלקה האורולוגית בבית החולים סורוקה משנת 1969 עד שנת 2000. בין השנים 1978 – 2000 שימש כמרצה במדרשה לחינוך גופני בבאר שבע ומשנת 1991 עד למועד הגשת התביעה עבד בקופ"ח "מכבי". התובע אף העניק שירותיו לקבוצות ספורט נוספות ובמקביל לכל אלו ניהל קליניקה פרטית בביתו (סעיפים 43-38 לתצהיר התובע).
7. לאחר שזינו קיבל לידיו את השליטה והניהול של הקבוצה, פוטרו כל העובדים השכירים בנתבעת 1 לרבות התובע שקיבל מכתב הפיטורים מיום 1/4/98. הפיטורים נכנסו לתוקף כעבור חודש ב- 1/5/98 (מכתב הפיטורים – נספח ג' לתצהירו של התובע).
8. בעקבות פיטורי התובע שילמה הנתבעת 1 לתובע ביום 6/12/98 פיצויי פיטורים בסך של 90,950 ש"ח בגין תקופת העסקתו משנת 1980 ועד לפיטוריו (18 שנים ו-4 חודשים).
עיקר טענות התובע
9. התובע טוען, כי כל הנתבעים היו מעסיקיו בתקופות שונות החל מינואר 1960 ועד למועד פיטוריו במאי 1998 ולפיכך כולם חייבים לשאת בתשלומים שתבע, הן בשל היותם מעבידיו והן נוכח הטענה, כי קיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1. עוד טוען, כי הנתבעים 2-4 היו בעלי השליטה וניהלו בפועל את הנתבעת 1 תוך התחייבות אישית לסילוק תביעותיו.
10. באשר לנתבעים 2 ו-4 - טוען התובע, כי חבותם כלפיו הינה גם אישית ונובעת מכוח הסכמי העברת הבעלות והשליטה של הנתבעת מס' 1 לידיהם. כמו כן, טוען לעירוב נכסים של הנתבעים הנ"ל עם נכסי הנתבעת 1 המצדיקה הרמת מסך.
באשר לנתבעת 3- מוסיף התובע, כי אחריותה וחובתה לתשלום זכויות התובע נובעות מהיותה בעלת השליטה והניהול של הנתבעת 1 טרם התאגדותה כעמותה ואף לאחריה, עד למכירת הקבוצה לידיים פרטיות, שליטה וניהול שנעשו באמצעות הוראות תקנון העמותה.
11. התובע טוען, כי על יחסי העבודה בינו לבין הנתבעים חלה "חוקת העבודה" לעובדי מוסדות ההסתדרות (להלן- "חוקת העבודה"). כן נטען, כי הנתבעת 1 הינה "מוסד הסתדרותי" ולפיכך תובע תשלום זכויותיו, מכוח הוראות "חוקת העבודה", היינו, פדיון חופשה בגין 189 ימי חופשה ובסך של 40,088 ש"ח; פדיון 15 ימי הבראה ובסך של
7,350 ש"ח; תמורת הודעה מוקדמת בגובה של 3 חודשי שכר ובסך 15,908 ש"ח (סעיפים 4 ו-5 לפרק 17 ב"חוקת העבודה") פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה בסך 65,150 ש"ח ופיצויים על עצם הפיטורים.
12. התובע טוען, כי במשך 7 השנים האחרונות לעבודתו, עבד בכ- 140 שבתות ולפיכך זכאי לגמול בגין עבודתו בימי מנוחה בסך של 45,832.58 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין.
13. לטענתו, בגין כל תקופת עבודתו הרצופה בנתבעים זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור 203,623 ש"ח שחושבו על פי שכר חודשי קובע בסך של 5,333.62 ש"ח. התובע מודה בקבלת פיצויי פיטורים בשיעור 90,950 ש"ח ביום 6/12/98 ותובע תשלום יתרת פיצויי פיטורים בסך של 112,673 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד פיטוריו עד לתשלום בפועל. כן תובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין הסך 90,950 ש"ח ממועד פיטוריו (1/5/98) עד למועד בו נפרע הסכום בפועל (6/12/98).
14. עוד טוען התובע, כי פוטר מעבודתו בשרירות לב ובחוסר תום לב, שלא על פי העילות המפורטות ב"חוקת העבודה". התובע איבד מקור פרנסה, מוניטין, זכויות להמשיך ולעבוד וסטטוס של עובד קבוע ולפיכך תובע פיצוי בגין עצם פיטוריו, לרבות פיצויי פיטורים מוגדלים כעובד קבוע של ההסתדרות ובסך של 200,000 ש"ח בשל הנזקים שנגרמו לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.
עיקר טענות הנתבעים
הנתבעת 1
15. הנתבעת 1 מודה בקיומם של יחסי עובד מעביד בינה לבין התובע, אולם לטענתה התובע עבד משנת 1960 ועד ל-1980 בהתנדבות, כמו רבים אחרים, עבור הנתבעת 1, מיוזמתו ומרצונו החופשי, שלא בתמורה כלשהי וללא ציפייה לשכר כלשהו. הנתבעת 1 מכחישה את משך תקופת עבודתו של התובע ואת טענתו בדבר רציפות עבודתו, שכן לטענתה התובע נעדר מעבודתו, במשך התקופה הנטענת, לתקופות העולות על 3 חודשים, לצורך השתתפות בהשתלמויות רפואיות בחו"ל . בתקופות אלו, נאלצה הנתבע 1 לשכור תחתיו שירותיו של רופא אחר.
16. עוד טוענת הנתבעת 1, כי התובע הועסק במשרה חלקית בלבד ולא במשרה מלאה כטענתו. שכרו הקובע היה 5,100 ש"ח (שכר אחרון). לאור תקופת עבודתו (מ-1980 עד 4/98) שולמו לתובע פיצויי פיטורים עוד בטרם הוגש כתב ההגנה. הנתבעת 1 חולקת על זכאות התובע לקבלת פיצויי הלנה כלשהם בשל מחלוקת כנה הקיימת בינו לבין הנתבעת 1 בשאלת משך תקופת עבודתו ורציפותה. יתר על כן, מיד ובסמוך לאחר פיטורי התובע, הוצע לו לפנים משורת הדין, תשלום העולה על זה ששולם לו, אולם התובע דחה את הצעתה הנדיבה של הנתבעת 1.
17. הנתבעת 1 שוללת הטענה, כי "חוקת העבודה" חלה על יחסי העבודה שבין הצדדים ומוסיפה, כי התובע נמנע מלהעלות טענה כלשהי בקשר לכך במהלך כל תקופת עבודתו ולמעשה ויתר על כל טענה בעניין זה.
18. הנתבעת 1 דוחה את טענות התובע בדבר זכאות לפדיון חופשה ופדיון דמי הבראה וטוענת, כי שולמו לתובע במלואם במהלך תקופת עבודתו ואף ביתר. כן דוחה את תביעת התובע לקבלת גמול בגין עבודה בשבתות לרבות פיצויים על עצם הפיטורים ופיצויי פיטורים מוגדלים.
הנתבעים 2 ו-4
19. הנתבעים 2 ו-4 מכחישים קיומם של יחסי עובד מעביד בינם לבין התובע, וטוענים טענה מקדמית להעדר סמכות עניינית לבית הדין בשל חוסר יריבות בינם לבין התובע. כן חולקים על הטענה בדבר "הרמת מסך". בסיכום טענותיהם נטען, כי הנתבעת 3 שלטה למעשה שליטה מוחלטת בנתבעת 1 עד שהועברה השליטה והניהול לגורמים פרטיים, היינו, לאלי להב
ולאלי זינו
. כמו כן, חוזרים הנתבעים 2 ו-4 על טענות הנתבעת 1 באשר למעמדו של התובע מראשית שנות ה-60 ועד לשנת 1980 וטוענים, כי עבד בהתנדבות ללא שכר מיוזמתו ומרצונו החופשי וכן מכחישים זכאותו לקבלת הזכויות שתבע בתביעתו מהטעמים שפרטה הנתבעת 1 בטענותיה.
הנתבעת 3
20. אף הנתבעת 3 מכחישה קיומם של יחסי עובד מעביד בינה לבין התובע. הנתבעת 3 טוענת, כי למיטב ידיעתה, התובע ביצע תפקידו במרבית השנים בהתנדבות וללא שכר. עוד טוענת הנתבעת 3, כי הנתבעת 1 הינה גוף משפטי נפרד וכל תשלומי השכר אשר בוצעו לתובע, אם אכן בוצעו, נעשו בנפרד מזה של הנתבעת 3. לטענתה, שירותי התובע ניתנו למועדון הכדורגל של הנתבעת 1 בלבד ואם התובע אכן זכאי לסכומים אותם תבע, הרי שעליו להיפרע בגינם מן הנתבעת 1 בלבד וזאת לפי הוראות החוק.
21. הנתבעת 3 חולקת על טענת התובע בדבר חלות הוראות "חוקת העבודה" וכן חולקת על זכאות התובע לקבלת כל הזכויות שתבע בתביעתו.
22. במהלך שנת 1995, נחתם הסכם לפיו הועברה השליטה והבעלות בנתבעת 1 לידי להב. הנתבעת 3 היתה אמנם צד להסכם זה, אך לא כמעסיקתו של התובע. יתרה מכך, אף התובע עצמו, למרות שתבע את הנתבעת 3 לא ראה בה כמעבידתו. אין לתובע כל עילה המצדיקה חיוב הנתבעת 3 מכוח "הרמת מסך". כמו כן, העלאת הטענה כלפי הנתבעת 3 מעידה, כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת 3.
השאלות שבמחלוקת
23. מי היה מעבידו של התובע והאם התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין מי מבין הנתבעים?
24. מהו מעמדם המשפטי של הנתבעים והאם יש מקום בנסיבות העניין להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבעים 2-4?
25. מה היתה תקופת העסקתו של התובע אצל מי מן הנתבעים? והאם התובע מילא תפקידו ברציפות לעניין סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים?
26. מה היה היקף משרתו של התובע לאורך כל תקופת העסקתו?
27. האם זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים ואם כן, מהו שיעורם?
28. האם זכאי התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ו/או פיצויי הלנת שכר?
29. האם זכאי התובע לפיצויים על עצם הפיטורים, לרבות פיצויי פיטורים מוגדלים?
30. האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית ופדיון דמי הבראה?
31. האם חלה על הצדדים "חוקת העבודה" לעובדי מוסדות ההסתדרות, ההסכמים, ההסדרים והנוהגים החלים על מוסדותיה? במידה וכן, האם התובע זכאי מכוחה לתשלום זכויותיו?
32. האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובע, והאם זכאי התובע לגמול עבור עבודה בשבת?
33. האם חלה התיישנות על עילות התביעה?
העדים
34. מטעם התובע העידו בפני
נו התובע עצמו, מר משה מצרי, ששימש כמעסה בנתבעת 1 בין השנים 1962-1978, מר אריה אלימלך, ששימש כגזבר הנתבעת 1 ב- 1960, מר פרחי אהרון, שימש כיו"ר קבוצת הפועל באר שבע מ- 1974 ועד ל- 1976, מר שושן שלום, שימש כגזבר הנתבע 1 בין השנים 1971-1974, מר יחיאל מור - שימש כמאמן ושחקן בנתבעת מ- 1959 ועד ל- 1963. ומר שאול סימון, ששימש כגזבר הנתבעת בשנים 1978- 1980.
35. מטעם הנתבעים 1,2, ו-4 העידו הנתבעים 2 ו-4, מר יוסי אורה, שימש כמנכ"ל קבוצת הכדורגל משנת 1988 ועד ל- 1994, הגב' טובה פסט, אשת התובע, מר אוחיון יהודה, ששימש בין השנים 95-92 כגזבר הנתבעת 1 וכן משמש בתפקיד זה גם כיום, מר ינקו נוחם, שימש כגזבר הנתבעת 1 בשנים 1988-1990, מר נעים ברזני, שימש כיו"ר הנתבעת 1 בשנים 1977- 1985 וחבר הנהלה בין השנים 1969- 1985, מר רן פסח, שימש כיו"ר הנתבעת 1 מ-1992-1995.
36. מטעם הנתבעת 3 העידו עו"ד דב קיבילוביץ, ששימש כיועץ המשפטי של הנתבעת 3 בשנים הרלוונטיות, הגב' רות באני- שימשה כסגנית מנהל כוח אדם בנתבעת 3 בין השנים 1988-1990 ומ- 1995 משמשת כמנהלת כוח אדם בנתבעת 1, הגב' רות קובי – עובדת "מרכז הפועלים" מ- 1982 ועד היום. משנת 1992 משמשת כחשבת מרכז הפועל. ועד היום מר מאיר בביוף- שימש כמזכיר מועצת פועלי באר שבע ויו"ר ההסתדרות משנת 1999 ועד ל-2001 ועו"ד יוסף אליהוא, שימש כמנכ"ל כספים בנתבעת 3 מ-1999 ועד ל- 20001. מ-2002 מונה ליו"ר אגף הכספים בנתבעת 3. שימש גם כחבר בוועד העמותה- הנתבעת 1 עד ל-1998.
מעמד התובע- עובד או מתנדב
37. עיקר המחלוקת בסוגיה זו, כפי שעולה מטענות הצדדים היא השאלה האם התובע קיבל שכר עבור עבודתו כרופא של קבוצת הכדורגל או שמא מדובר בהתנדבות ללא זכאות לקבלת שכר ולפיכך אין לכלול תקופה זו בתקופת עבודתו של התובע לצורך חישוב פיצויי- הפיטורים.
38. נקדים ונאמר, כי מן התשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפני
נו הוכח, כי התובע קיבל שכר עבור עבודתו לפחות משנת 1965 ועד למועד פיטוריו ב- 4/98 ואין לראותו בתקופה זו כמי שעבד כמתנדב, כטענת הנתבעים.
39. התובע טוען, כי עבד ברציפות כרופא של "הפועל באר שבע" החל משנת 1960 ועד לפיטוריו ב- 4/98, סה"כ 38.4 שנים. הנתבעים אינם מכחישים העובדה, כי התובע העניק שירותיו לקבוצת הכדורגל, אך לטענתם התובע לא קיבל שכר עבור עבודתו ופעל בהתנדבות, זאת עד לתחילת שנות ה- 80'.
40. על מהותם של יחסי התנדבות עמד בהרחבה השופט שמואל צור בפסק הדין בפרשת
אהובה (אגי) פרידמן ( ע"ע 1270/00, פד"ע לח 39). מפאת חשיבותם, יובאו דבריו בלשון הכתוב שם:
" המתנדב הוא עובד במובן המילולי של מושג זה, לאמור - הוא מבצע עבודה עבור מעסיק. עם זאת אין מתקיימים במתנדב יחסי עובד ומעביד עם מעסיקו . בדרך כלל סממני המתנדב הם שהוא בא לעבודה מרצונו. הוא מבצע עבודה בלא תמורה כספית. הוא אינו צד לחוזה עבודה. הוא אינו קשור במסגרת מחייבת של שעות עבודה או ימי עבודה. הוא אינו מחויב לתקופת עבודה מוגדרת ורשאי לחדול מלעבוד בכל עת שיחפוץ. הוא אינו נתון למרות המעסיק. מעצם טיבם, יחסי ההתנדבות אינם מעוגנים בהסדר חוזי מוסכם או במסמך בכתב, אף שאין לשלול אפשרות זו. עבודת המתנדב אינה מצמיחה זכויות מכח הסכמים קיבוציים ובאין הוראה מיוחדת בחוק, לא חלים עליהם משפט העבודה המגן, למעט חובת המעסיק לבטח את המתנדב לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי .....".ו
על ייחודה של מערכת היחסים של התנדבות ועל אופן הבחנתה ממערכת יחסי עובד - מעביד, אמר השופט צור כך:
" יחסי עובד מעביד ויחסי התנדבות הם תרתי דסתרי במובן זה שקיומם של יחסים מן הסוג האחד שולל את קיומם של יחסים מן הסוג האחר. אין מצבי כלאיים. בדרך כלל, ההבחנה בין יחסי עובד ומעביד לבין יחסי התנדבות היא פשוטה ומובנת מאליה: העובד עובד בשכר. הוא קשור עם מעסיקו במערכת של זכויות וחובות הדדיים, שמקורה ביחסים החוזיים שביניהם. העובד נתון למרות המעסיק והפסקת עבודתו - בין ביוזמתו ובין ביוזמת המעסיק - יוצרת מערכת של תוצאות בעולם המשפט. לעומתו, ביסודם של דברים, המתנדב פועל בלא שכר. לעיתים הוא אינו כפוף למסגרת מחייבת של שעות עבודה. הוא בא והולך כרצונו והפסקת עבודתו יכולה להעשות בכל עת, בין אם על ידו ובין אם על ידי המעסיק בלא תוצאות משפטיות. עם זאת לא תמיד קו הגבול בין שני הסוגים הוא ברור וחד משמעי. טול, למשל, עובד המועסק בלא שכר. האם הוא עובד או "מתנדב". כפי שראינו, אי תשלום שכר הוא רק אלמנט אחד מבין מספר אלמנטים היכולים להצביע על סוג העבודה. עצם קיומו של אלמנט אחד (בדוגמה שלנו אי תשלום שכר) – הוא שלעצמו - אין בו כדי להכריע. כדי להגיע לתוצאה הנכונה יש צורך לבחון את מכלול היחסים שבין הצדדים ולהכריע על פיהם".נ
41. מכאן, שהשאלה אם התקיימו יחסי עובד מעביד, או יחסי התנדבות בין הצדדים, היא עניין שבעובדה, הנלמד מכלל נסיבותיו של המקרה הספציפי, ויוכרע על יסוד התשתית הראייתית.
42. התובע פרט בתצהירו את נסיבות קבלתו לעבודה ב"פועל באר שבע". לגרסתו, לאחר עלייתו לארץ והגיעו לבאר שבע בתחילת שנות ה-60, הכיר את אנשי הפועל, על רקע פעילותו הספורטיבית. לגרסתו, פנה אליו מר כספי ז"ל, שהיה באותה העת חבר הנהלת "הפועל" ומנהל הקבוצה הציע לו לעבוד בפועל באר שבע כאיש רפואה. התובע, אשר היה סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, קיבל את ההצעה בשתי ידיו.
(סעיפים 48-69 לתצהיר התובע). התובע הצהיר, כי מר כספי ז"ל הציע לו שכר עבור עבודתו בסך של כ- 120 ל"י לחודש.
התובע הדגיש בתצהירו, כי החל לעבוד אצל הנתבעים כבר בשנת 1960, עוד בעת שהיה סטודנט לרפואה ונתן שירותים רפואיים, אותם היה מוסמך לתת וכן במהלך תקופת שירותו הצבאי כחייל סדיר בשנים 1963-1965.
43. התובע העיד, כי כאשר התקבל לעבודה שכרו היה 160-150 ל"י (עמ' 72, 89 לפרוטוקול וסעיף 62 לתצהיר התובע). התובע העיד, כי למיטב זכרונו שכרו עמד על סך של 120 ל"י.
מר מור יחיאל, אשר שימש כמאמן הקבוצה בשנים הראשונות לעבודת התובע, הצהיר והעיד , כי התובע עבד ב"פועל" החל מ-1960 . מר מור לא ידע אם התובע קיבל שכר עבור עבודתו, אך העיד כי הוא עצמו קיבל שכר עבור עבודתו( סעיף 12 לתצהירו, ע"מ 147 לפרוטוקול).
מר אלימלך אריה, העיד כי התובע קיבל שכר עבור עבודתו וכי הוא עצמו כגזבר, הכין לתובע את משכורתו. (סעיף 12, 15-14 לתצהירו וע"מ 55 לפרוטוקול).
מר מצרי העיד, כי עם קבלתו לעבודה ב-1962, התובע נמנה על צוות העובדים בנתבעת 1 וכי הוא והתובע קיבלו שכר עבור עבודתם.
כך גם העידו מר פרחי אהרון ומר שושן שלום ( ע"מ 13 לפרוטוקול ). (24-1).
פרחי העיד, אמנם כי לא טיפל בכספים וכי לא ראה את השיקים שניתנו לתובע אך העיד, כי זכור לו כי כולם קיבלו כסף וכי חוץ מההנהלה אף אחד לא עבד בחינם והדגיש, כי לעתים התובע קיבל את השיק במגרש (עמ' 19-18 לפרוטוקול).
מר שאול סימון, אף הוא העיד, כי עם הצטרפותו לנתבעת 1, ניתנה לו הוראה כגזבר הנתבעת לשלם לתובע שכר, על פי קביעת יו"ר הקבוצה (עמ' 45 לפרוטוקול).
44. אף מן המסמכים שהוצגו בפני
נו, ניתן ללמוד כי התובע עבד אצל הנתבעת 1, החל משנות ה-60, כך למשל מ- ת/101 (אישור העסקה משנת 1989) עולה, כי התובע עבד כרופא ספורט מזה 29 שנים.
מ-ת/106, ת/107, ת/108- אישורי ניכויי מס לשנים 1976-1979, עולה כי התובע אכן עבד אצל הנתבעת 1 בשנים אלו, שהן חלק מתקופת המחלוקת.
אמנם התובע לא צירף תלושי שכר או כל אישור אחר המעיד על קבלת שכר עבור השנים שקדמו לשנת 1976, אולם אין בכך בכדי לסתור מסקנתנו, לפיה היה עובד של הנתבעת 1 כבר בשנות ה-60 ואילך, אשר נתמכת במכלול הראיות שצורפו לתובענה זו. ( ת/106,
ת/101).
45. גם טענת הנתבעים, לפיה התובע היה מתנדב שכן לא היה קשור במסגרת מחייבת של שעות או ימי עבודה, אין בידינו לקבל. מן העדויות עולה, כי התובע הגיע אל מועדון הנתבעת 1 כ-4 ימים בשבוע, לפני האימונים או אחריהם ובימי שבתות, בעת משחקי הבית בנתבעת 1. אמנם, מעצם אופי תפקידו של התובע, אין הוא נדרש להופיע בכל יום בנתבעת במסגרת שעות מוגדרות. אכן, שעות פעילותו היו גמישות ולעיתים התובע עשה עבודתו בביתו, אך בכך אין, כאמור, לשלול מעמדו כ"עובד" ובוודאי אין לראותו כמתנדב בגין תקופה ארוכה זו של מתן שירותים כרופא היחיד של קבוצת הכדורגל.
46. זאת ועוד. הוכח בפני
נו, כי התובע היה מחויב לעבודתו והוא לא היה רשאי לחדול מלעבוד בכל עת שיחפוץ. פעילותו של התובע, כרופא ספורט, היתה חיונית לקיומה הסדיר והתקין של הקבוצה. כך למשל, עולה כי בפעמים בהם התובע יצא לחופשה או חל"ת, בשל השתלמויות בחו"ל, היה צריך לדאוג למחליף, שכן הנתבעת 1 לא היתה יכולה להמשיך בפעילותה הסדירה. (עדותה של טובה פסט עמ' 163 לפרוטוקול ועדותו של אהרון פרחי, עמ' 10 לפרוטוקול).
47. אף הטענה בדבר אי קיומו של קשר חוזי בין הצדדים בתקופת המחלוקת אינה שוללת לכשעצמה קיומם של יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת 1, שכן על פי פסיקת בית המשפט העליון אין צורך בקיומו של קשר חוזי כדי להגיע למסקנה, כי בעובד מדובר (בג"ץ סרוסי).
48. עם זאת, סבורים אנו , כי יש לראות בתובע כ"עובד" החל משנת 1965 בלבד. מן העדויות עולה, ועל כך אין חולק, כי התובע קיבל את הסמכתו ורישיונו לעסוק ברפואה רק בשנת 1963, כלומר בשנים 1960- 1963 היה סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. התובע העיד, כי עזב באותה התקופה את באר שבע לשנתיים וחזר להתגורר בה בשנת 1961 (עמ' 136 לפרוטוקול וכן עדותה של טובה פסט, בע"מ 158 לפרוטוקול), כשבמהלך לימודיו התגורר אף בירושלים.
לא סביר בעינינו , כי בתקופה זו התובע אכן עבד אצל הנתבעת 1, בעיקר מן הטעם שטרם קיבל הסמכתו ולא היה בידיו רישיון לעסוק ברפואה.
גם באשר לשנים 1963-1965, בהן שירת התובע שירות סדיר בצה"ל, לא ניתן לראות כחלק מתקופת עבודתו.
התובע טען בעניין זה, כי שירת בבסיס "פיקוד הדרום" בבאר שבע ובשעות אחה"צ עבד אצל הנתבעת, מבלי שניזקק לאישור מיוחד לעבוד בעבודה במהלך שירות הצבאי. טענה זו, לטעמנו לא הוכחה ואין לראות בתובע "עובד" בתקופה זו.
49. לסיכום, נאמר, כי אמנם כל העדים העידו כי כל חברי ההנהלה לרבות יו"ר והעסקנים לא קיבלו שכר על פעילותם (אריה אלימלך בעמ' 52 לפרוטוקול והעד פרחי בעמ' 8 לפרוטוקול) וניתן להסיק, כי אכן עסקו בפעולה התנדבותית מכוח אהדתם לקבוצה אך מאידך העידו, כי העובדים והשחקנים אכן קיבלו שכר על שירותיהם למשל (עמ' 13 לפרוטוקול מר פרחי ועמ' 26 לעדות של שושן שלום). גם ד"ר פסט לא הכחיש את העובדה, כי אהב ואהד את קבוצת הכדורגל אך אין להתעלם מן העובדה, כי במשך תקופה בלתי מבוטלת נתן שירותיו המקצועיים כרופא לקבוצה ויש להבדיל בין מעמדו בתפקידו זה לבין היותו אוהד הקבוצה. האחד אינו גורע ממעמדו של משנהו.
50. לפיכך, אנו קובעים, כי תקופת עבודתו של התובע כרופא קבוצת הכדורגל "הפועל באר- שבע" הינה בין השנים 1965- 1998.
רציפות היחסים
51. התובע, כאמור טוען לרציפות ביחסי העבודה בינו לבין הנתבעים, החל מ- 1960 ועד למועד פיטוריו ב-1998, כמשמעותו בסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים ואילו הנתבעים מכחישים טענה זו. לטענתם, התובע נעדר מעבודתו, מספר פעמים בשנת 1988 לתקופות העולות על שלושה חודשים, לצרכיו הפרטיים, אשר הביאה לנתק ביחסי העבודה בין הצדדים והנתבעת 1 טוענת לראשונה בסיכום טענותיה, כי יש לשלול זכאות התובע לפיצויים לשנים 1988-1963 ולפיכך זכאית להשבת פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע לשנים 1988-1980.
52. הנתבעים תולים טענתם בעניין זה בת/ 114, אישור על משכורת וניכויים לשנת המס 1988. ממסמך זה עולה, כי התובע עבד אצל הנתבעת 1 מ-1/1/88 ועד ל- 31/3/88 ומיום 1/8/88 ועד ל – 31/11/88. קרי בחודשים אפריל עד יולי 1998, הופסקה עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1. הנתבעת אף טוענת, לראשונה בסיכומיה כי היא זכאית להשבת סכום פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע עבור השנים 1980-1988, בשל הניתוק ביחסי העבודה בשנת 1988.
התובע, אשר הכחיש טענה זו, צירף לסיכומיו פירוט ריכוז תשלומים לחודשים 6/88-3 (נספח ד1' לסיכומיו), אולם לא ניתן להעניק למסמך זה משקל ראיתי כלשהו, שכן שמו של התובע אינו מופיע כלל על טופס זה ולא ברור האם מדובר בסכומים ששולמו תובע, אם לאו. לכאורה, עולה כי התובע אכן נעדר מעבודתו בחודשים 7/88-4 .
53. למרות האמור לעיל, מוטב וטענת הנתבעת 1 בדבר ניתוק יחסי עובד ומעביד לא היתה נטענת ואין ספק, כי יש לדחותה ולו מהטעם, כי נטענה לראשונה בסיכום הטענות ובניגוד להודעתה בקיום יחסי עובד ומעביד ולו החל משנת 1980. נוסיף ונאמר, כי אף אם לא הובאה כל ראיה בדבר הנפקת תלושי שכר לתקופה של 3 חודשים אין ספק, כי אין מדובר בניתוק יחסי עובד ומעביד אלא לכל היותר ב"הפסקה ארעית" ביחסים שאינה עולה כדי ניתוקם שכן אין ספק, כי ד"ר פסט המשיך למלא תפקידו בנתבעת 1 גם לאחר התקופה הנ"ל וברציפות עד למועד פיטוריו. לא הוכחה כל כוונה לניתוק יחסי עובד ומעביד בין הנתבעת 1 לתובע. אף מחומר הראיות עולה, כי הנתבעת 1 אישרה, כי התובע הועסק אצלה שנים רבות (ת/101 – אישור העסקה מטעם הנתבעת 1).
54. למותר לציין, כי לא הוכח שד"ר פסט זנח את עבודתו בתקופות הנ"ל.
55. במקרה דנן, מן העדויות וחומר הראיות שהוצג בפני
נו, עולה כי התובע עבד במשך כל עונת המשחקים ואף בתקופת הפגרה, עת עסק בהכנת השחקנים לקראת עונת המשחקים הבאה, בהתאם להיקף משרתו, החל משנת 1965 ועד למועד פיטוריו. תקופת היעדרותו בשנת 1991 היתה בגין חל"ת שאושר על ידי הנתבעת 1 (ת/102).
56. די באמור לעיל כדי לקבוע כי התובע עבד ברציפות החל משנת 1965 ועד ל-5/984.. .....
זהות הנתבעת מס' 3
57. התובע והנתבעת 3 חלוקים באשר לזהות הנתבעת מס' 3. טוען התובע, כי התביעה הוגשה נגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה שמקום מושבה במועצת פועלי באר שבע כפי שפורט בכותרת כתב התביעה ואילו הנתבעת 3 טוענת, כי מנוסח כתב התביעה עולה, כי "מועצת פועלי באר שבע" היא זו הנתבעת בתביעה ויפוי הכוח לתיק זה נחתם על ידי מזכיר מועצת הפועלים, מאיר בביוף (עמ' 310-309 לפרוטוקול).
58. טענות התובע מקובלות עלינו בסוגיה זו ואין ספק, כי התובע הוא זה שקובע את זהות הנתבע/הנתבעת ולא הנתבעת עצמה. העובדה שמועצת פועלי באר שבע פורטה בכתב התביעה אינה הופכת אותה לנתבעת אלא יש לראותה כאורגן של הנתבעת 3 ולצורך העניין והמקום להמצאת כתבי בי-דין.
59. עוד יודגש, כי הנתבעת 3 טוענת, כי מועצת פועלי באר שבע הינו גוף משפטי עצמאי אולם לא הובאה כל ראיה לטענה זו, כי אכן מדובר בתאגיד בעלת אישיות משפטית נפרדת. ככלל, מועצת פועלים, על פי חוקת ההסתדרות (כהגדרתה בתקופה הרלבנטית לתביעה) הינה אורגן של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ולאחר מכן של "הסתדרות העובדים הכללית החדשה".
60. זאת ועוד. טענות הנתבעת 3 בדבר מעמדה המשפטית של מועצת פועלי באר-שבע
אינה נתמכת בעדותו של מאיר בביוף.
61. יפוי הכוח הוגש מטעם מועצת פועלי באר שבע כשהוא חתום על ידי מאיר בביוף. אולם, אין בדעתנו בשלב זה להיעתר לתביעת התובע ליתן
פסק דין
נגד הנתבעת 3, היינו, "ההסתדרות" בגין אי הגשת כתב הגנה מטעמה ולפיכך כל שייפסק לעניין חובתה של הנתבעת מס' 3, אם ייפסק – תחוייב בו "ההסתדרות".
זהות המעביד
62. טענת התובע היא, כי כל הנתבעים היו מעבידיו ועוד טוען, כי הנתבעת 3 היתה מעבידתו של התובע גם בתקופה בה הנתבעת 1 התאגדה כעמותה.
63. הנתבעת 1 מודה בכתב הגנתה וברשימת המוסכמות (סעיף 3 לכתב ההגנה, ס' 7 לרשימת המוסכמות), בקיומם של היחסים האמורים, אך זאת רק ביחס לשנים 1980 – 1998 ובאופן חילופי החל מ- 4/76 (סעיפים ב/1 ו-ב/16 לסיכומים). עוד טוענת הנתבעת 1 לראשונה בסיכום טענותיה, כי יש לראות בנתבעת 3 כמעבידתו של התובע בתקופה הקודמת ל-1980 שכן הנתבעת 1 הוקמה בראשיתה על ידי הנתבעת 3 ונשלטה באופן מוחלט על ידה ובאמצעות זרועותיה במרחבים השונים. כך, בבאר שבע, היתה מועצת פועלי באר שבע, בעלת השליטה והניהול בנתבעת 1 באופן רצוף ומוחלט, עד לשנת 1995- מועד העברת הבעלות והשליטה לידי להב. לטענתה, מנהלי הנתבעת 1 וגזבריה נבחרו ומונו כולם על ידי הנתבעת 3.
64. הנתבעת 3 טוענת, כי מעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובע ומפנה למבחנים שפורטו בפסיקת בית הדין באשר לזיהוי המעביד התומכים לגירסתה במסקנה כי הנתבעת 1 ורק היא היתה מעבידתו של התובע.
65. התובע טוען, כי הנתבעת 3 היתה מעבידתו גם בתקופה מאז רשומה של האגודה כעמותה והחל משנת 1984 שכן ההסתדרות שלטה שליטה מלאה בנתבעת 1 והיתה למעשה הגורם האמיתי שהפעיל את קבוצת הכדורגל באר-שבע. ההסתדרות ולא אורגני העמותה היא זו שקבעה מי יהיו חבריה, מי יהיו מנהליה, מי יהיו גזבריה, מי ינהל את חשבונותיה והיא זו המובילה והקובעת. ההסתדרות ומרכז הפועל הקימו את הנתבעת 1 אך היא זו ששלטה וניהלה את הנתבעת 1 באמצעות הוראות התקנון של העמותה במקום שהדבר ייעשה על ידי אורגני העמותה ומוסדותיה. התובע מגדיר את הנתבעת 1 כ"עמותת בלון"או "עמותת מעטפת". לפיכך, טוען, כי יש לראותה כמעבידתו של התובע גם בתקופה בה הנתבעת 1 התאגדה כעמותה וכן מכוח דוקרטרינת "הרמת המסך" מכוח היותה של ההסתדרות בעלת השליטה בנתבעת 1.
66. ערים אנו לעובדה, כי בשאלה המשפטית בדבר זיהוי המעביד של התובע קיימות שתי תקופות בעבודתו, היינו, התקופה טרם התאגדה הנתבעת 1 והתקופה שאחריה. הוכח, כי הנתבעת 3 לרבות בעלי התפקידים במועצת פועלי באר שבע היו בעלי היוזמה בהקמת קבוצת הכדורגל שנקראה "הפועל באר שבע" ולאחר מכן על פיו הוראת "חוקת ההסתדרות" פעלו לאיגודה כעמותה. אך לצורך הכרעה על מי מבין הנתבעים כמעבידים לשלם זכויותיו של התובע, אין ספק, כי הנתבעת 1 היתה מעבידתו לצורך חיובה בתשלום הזכויות שתבע גם בגין תקופת העבר על פי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים. באשר לזכויות הנוספות שתבע מדובר בזכויות בגין תקופת עבודתו שאין מחלוקת, כי הנתבעת 1 היתה מעבידתו על פי כל המבחנים לזיהוי המעביד שפורטו בפסיקת בתי הדין ויש לדחות טענות התובע, כי הנתבעים 4-2 היו מעבידיו, אשר יש לחייבם בתשלום זכויותיו מכוח מעמד זה.
67. מירב המאפיינים, הקשרים והזיקות הן בין התובע לנתבעת 1 . למותר לציין, כי התובע ראה את עצמו כעובד של הנתבעת מס' 1 במשך כל תקופת עבודתו גם טרם הנתבעת 1 התאגדה כעמותה (מכתב בא-כוחו מיום 13/4/98 בדרישה לתשלום זכויותיו) ודי בכך כדי לקבוע, כי יש לראות הנתבעת 1 כמעבידתו של התובע.
68. לא חסכנו מעצמנו גם את בחינת מסקנתנו הנ"ל לאור מבחני זיהוי המעביד וכדלקמן:
האופן בו ראו הצדדים את היחסים ביניהם
69. התובע העיד, כי שימש כרופא הנתבעת 1, החל לעבוד אצלה וכשהפכה הנתבעת 1 לעמותה, ציין מפורשות, כי שימש כרופא העמותה ( ראה- ס' 11 לתצהיר התובע, ע"מ 85 לפרוטוקול מיום 4/3/03 ). התובע אף מציין במכתבו אל מר להב מיום 30/10/97 ( נ/2) כי שימש כרופא של אגודת הספורט ומאוחר יותר של עמותת הספורט של הפועל באר שבע מאז תחילת שנות ה-60 באופן רצוף ועד למועד כתיבת המכתב.
אף ממכתבו של ב"כ התובע אל הנתבעת 1, עולה כי התובע ראה בה כמי שחבה לשאת בכל ההוצאות והחיובים כלפי התובע, מכוח היותה מעסיקתו של התובע.
מי קיבל את התובע לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה
התובע העיד, כי התקבל לעבודה על ידי מר זלמן כספי ז"ל, אשר היה חבר ההנהלה בפועל באר שבע. (סעיפים 57- 69 לתצהיר התובע, ע"מ 107 לפרוטוקול מיום 18/5/03). אף מעדותו של מר פרחי, עד התובע, עולה, כי חברי ההנהלה ויו"ר הקבוצה בחרו את עובדי הנתבעת 1 ולא מועצת הפועלים או כל גוף אחר מטעם הנתבעת 3 (ע"מ 8 לפרוטוקול מיום 25/6/02).
עוד עולה מן העדויות, כי התובע כלל לא התקבל לעבודתו בשלב כלשהו על ידי האגף למינהל וכוח אדם של הנתבעת 3 או על פי הכללים הנהוגים ב"חוקת העבודה" החלה על עובדי מוסדות ההסתדרות ומעולם לא דווח כעובדה (ראה סע' 4,5 לתצהירה של הגב' באני, ע"מ 319, 321 לפרוטוקול מיום 6/5/04).
מן האמור עולה, כי התובע התקבל לעבודתו על ידי אנשי הנתבעת 1 עוד בטרם התאגדה.
בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני
מי עליו להתפטר
מחומר הראיות שהונח בפני
נו, עולה כי התובע פוטר מעבודתו על ידי הנתבעת 1, כאשר מכתב הפיטורים שנמסר לתובע, נשא את שמה של הנתבעת 1 והחותם עליה היה זינו. עוד עולה, כי הנתבעת 3 כלל לא היתה מעורבת בקבלת ההחלטה לפטר התובע, אם כי התחייבה להעביר כספים לנתבעת 1 לתשלום פיצויי הפיטורים של עובדיה, במסגרת הסכם שנחתם בינה לבין אלי להב
ביום 20/7/95. (ע"מ 207-208 לתעודת עובד הציבור של עו"ד מנחם ליברמן).
מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של התובע ומי חייב לשאת בתשלומו
מעדויות הצדדים , עולה כי מכלול תנאי עבודתו של התובע נקבעו על ידי יו"ר הקבוצה בנתבעת 1 ושאר מנהליה. כך למשל עולה מעדותו של התובע, כי בקשות לתוספות בשכר העובדים והחזר ההוצאות נקבעו על ידי יו"ר הקבוצה, בנוכחות הגזבר. ההחלטות הסופיות בעניין התקבלו על ידי הנהלת הקבוצה שאישרה או דחתה את הבקשה (ע"מ 108 לפרוטוקול מיום 18/5/03). חיזוק לכך ניתן אף למצוא בעדותו של מר מצרי, אשר העיד כי הסיכום בעניין שכרו נעשה עם יו"ר קבוצת הכדורגל בנתבעת 1 ומעדותו של מר סימון, לפיה תנאי עבודתו לרבות שכרו של התובע נקבעו בהתאם להוראות יו"ר הקבוצה. (ע"מ 46 לפרוטוקול מיום 25/6/02, ס' 18 לתצהירו של מר סימון). אין מחלוקת, כי במשך כל תקופת העסקתו של התובע בתקופה שאינה שנויה במחלוקת – הנתבעת 3 לא שילמה שכרו אלא שכרו שולם על ידי הנתבעת 1. גם התובע בתצהירו מאשר זאת.
כיצד דווחו היחסים לרשויות המדינה
מתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו ומטופסי 106 שהגיש (נספחים לתצהירו
המשלים) עולה, כי הנתבעת 1 הוגדרה כמעבידתו.
מי נתן לתובע חופשות וממי צריך היה לבקש אישור לחופשה
מן העדויות שנשמעו בפני
נו עולה, כי בפעמים בהם יצא התובע לחופשה, להשתלמויות בחו"ל ולחל"ת, דיווח להנהלת הנתבעת 1 וקיבל את אישורם. ראה בעניין זה עדותם של מר אלימלך (ע"מ 58 לפרוטוקול מיום 18/12/02), מר פרחי (ע"מ 8 לפרוטוקול מיום 25/6/02) , מר שושן (ע"מ 27 לפרוטוקול מיום 25/6/02).
מי פיקח על עבודתו של התובע ולמרותו של מי סר
מטבע הדברים, עבודתו של התובע שימשה את שחקני הכדורגל בנתבעת 1. בשל אופי תפקידו של התובע, הפיקוח על עבודת התובע אמנם לא היה מלא, שכן הוכח כי התובע ביצע חלק מעבודתו מחוץ לכותלי הנתבעת 1 ובקליניקה הפרטית שלו, אך הפיקוח על עבודת התובע במגרשיה נעשה על ידי מנהלי הנתבעת 1 ומאמן הקבוצה.
70. מעבר לכל האמור, כן עולה גם מן העדויות שנשמעו בפני
נו, כי התובע השתלב במסגרת עיסוקה העיקרי של הנתבעת 1. תפקידו של התובע בנתבעת 1 היה נחוץ והכרחי להמשך פעילותה ואילו במערכת היחסים בין התובע לנתבעת 3 אין כל זיקה בין עיסוקה העיקרי לתפקיד בו שימש התובע ואין ספק, כי הקשר החוזי נרקם בין התובע לבין הנתבעת 1.
71. אמנם הוכח בפני
נו, כי הנתבעת 3 היתה מעורבת בניהולה של הנתבעת 1, ולו עד להעברת זכויות השליטה והניהול בנתבעת 1 לידים פרטיות, והיא באה לידי ביטוי בין היתר מכוח העובדה שעל פי תקנון הנתבעת 1, הנתבעת 3 ומרכז הפועל חברים בעמותה ומוקנות להן זכויות שונות כאמור בתקנון ובכלל זה הזכות למנות 60% מחברי ועד העמותה (הנהלת העמותה) ולהמליץ על מינוי יו"ר לרבות החשב. מעורבותה של הנתבעת 3 בניהול הנתבעת 1 באה לידי ביטוי גם בהעברת כספים ותקציבים לנתבעת 1, במינוי בעלי תפקידים שונים אך לטעמנו, אין די במעורבות זו בכדי ליצור יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת 3 במישרין. אין ספק, כי בין הנתבעת 1 והנתבעת 3 היתה קיימת מערכת יחסים חוזית, שבאה בעיקר לידי ביטוי בתיקצובה של הנתבעת 1 על ידי הנתבעת 3 (עדות זינו בעמ' 296 לפרוטוקול) אך במישור היחסים בין התובע לנתבעת 3 לא קיים כל קשר ממשי העשוי להצביע על קיומם של יחסי עובד מעביד. הוכח בפני
נו, כי התובע מעולם לא התקבל לעבודתו על ידי הנתבעת 3 או מי מנציגיה, לא קיבל את שכרו ממנה, לא פוטר על ידה , היא לא פיקחה על עבודתו ולא היתה קיימת כל זיקה במישור יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת 3. לפיכך, אנו דוחים טענת התובע לחיוב הנתבעת 3 כמעבידתו לצורך חיובה בתשלום זכויותיו שתבע מכוח מעמד זה.
עילת הרמת המסך
72. התובע טוען לחיובם של הנתבעים 4-2 בתשלום זכויותיו בשל היותם בעלי שליטה בנתבעת 1, ובגין עילות שעניינן "הרמת מסך". כמו כן נטענה טענה, כי יש לחייבם באופן אישי בשל ההתחייבויות שלקחו על עצמם לפרעון חובותיה של הנתבעת 1 בהסכמי העברת השליטה והניהול ללהב (הסכם מיום 20/7/95) ולאחר מכן לזינו (הסכם מיום 20/11/97).
73. תכליתה של "הרמת מסך" הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעלי המניות. "הרמת מסך" כזו מכוונת נגד בעלי המניות המבקשים לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון, הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מירמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. "הרמת מסך" אינה עניין שבשגרה אלא חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת כאשר הנטל מוטל על התובע להוכיחן.
נ
בדב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 נקבע כי: "הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. הטלת אחריות וחיוב בחוב של תאגיד על נושא משרה בתאגיד או על בעל שליטה למעשה, תתכן רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק סביר תרמית בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה".
74. על מנת לחייב אורגן בחברה באופן אישי ולהרים את מסך ההתאגדות על התובע להוכיח, כי קיימת עילה ותשתית ראייתית לטענתו, לרבות העבודה כי נהג בחוסר תום לב או ברשלנות או בתרמית או שמסך ההתאגדות נוצל על ידו לרעה באופן המצדיק את הרמתו.
75. עוד נציין, כי לצורך "הרמת מסך" אין צורך בהצטברות כל העילות יחדיו אלא די במקצתן או אף באחת מהן כדי להצדיק את המהלך. (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש עיתונות – אילת בע"מ ואח', עבודה (ארצי) כרך ל"ג (39) 35).
76. ראוי לציין, כי סוגיית "הרמת המסך" או חיוב אורגן או בעלי שליטה מכוח אחת מהעילות המצדיקות "הרמת מסך" מתעוררת ברוב רובם של ה מקרים, כאשר מדובר בתאגיד משפטי שאינו סולובנטי ובעקבות כך אינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו או שמצהיר על כך מפורשות.
77. אחריות אישית של יחידי האורגן פורטה אף בסעיף 54 לחוק החברות (שבוטל לאחרונה) ועל פיו נקבע בין היתר כי רשאי בית משפט לייחס זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים אם התקיימו התנאים הקבועים ל"הרמת מסך" בסעיף 6(ג) לחוק החברות בשינויים המחוייבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור.
78. למען הסדר הטוב יצויין, כי בתקופת עבודתו של התובע, לרבות במועד פיטוריו טרם נכנס לתוקפו חוק החברות, תשנ"ט – 1999 אולם, החוק ביטא את המצב המשפטי ששרר טרם כניסתו לתוקף, כפי שקיבל ביטוי בפסיקה שצוטטה לעיל.
79. כללי "הרמת מסך" בעמותה זהים לכללים החלים על חברה אם כי הכל בשינויים המתחייבים מאופייה המיוחד (דיני עמותות/מאת בן ציון גרינברגר ונחמיה בן טור/עמ' 37).
התביעה לחיובה האישי של הנתבעת 3
80. נקדים ונאמר, כי לא הוכח, ולו בראשית ראיה, כי יש לחייב הנתבעת 3 בתשלום זכויות התובע מהנימוקים שפרט ב"כ התובע בסיכום טענותיו (סעיף 181 לכתב הסיכומים). התובע טוען לעילות בגין "הרמת מסך" גם בתביעתו נגד ההסתדרות (סעיף 181(ח) לכתב הסיכומים) אולם, מסקנתנו, כי לא הוכחו היסודות לחייב הנתבעת 3 בעילות של "הרמת מסך", לרבות בגין טענת התובע, כי שלטה שליטה מלאה בנתבעת 1 ולא אורגני העמותה. למותר לציין, כי התובע בכתב תביעתו, טען הטענה באופן כללי בסוגיית "הרמת המסך".
81. נשאלת השאלה האם יש לחייב הנתבעת 3 בתשלום זכויות התובע מכוח הוראות הסכם העברת השליטה והניהול בעמותה ללהב?
בהסכם מיום 20/7/95 שנחתם בין הנתבעת 3; מרכז הפועל לבין להב לא הוכח, כי ההסתדרות לקחה על עצמה התחייבות אישית כלשהי אלא ב"התחייבות לשפות את העמותה בגין תשלום פיצויי פיטורים לעובדי העמותה המועסקים על ידה במועד חתימת ההסכם ושלא תעלה על 200,000 ש"ח כערכם ביום 30/6/95" (סעיף 6/ד' להסכם). ד"ר פסט נכלל ברשימת עובדי העמותה באותה עת אם כי אין ספק שטרם פוטר.
התחייבות ההסתדרות לשיפוי העמותה בשיעור 200,000 ש"ח ניתנה על פי הסכמה שהושגה עובר להעברת השליטה לאלי להב
על פי סעיף 6/ד' להסכם ובהסתמך על נתונים של רואה חשבון יצחק זיגדון (שלא צורפו לתיק) ובכל מקרה, הסיכום הנ"ל התקבל כאשר טרם נטענה טענת התובע בדבר זכאות לקבלת פיצויי פיטורים לתקופה נוספת בת כ-20 שנה.
מנספחי תצהירו של התובע עולה, כי רק ב-10/6/97, היינו, בסמוך להעברת השליטה והניהול לזינו צויינה על ידי התובע תקופת עבודתו בת כ-37 שנים (מכתבו של עו"ד דברת לשמואל אביטל יו"ר האגף למשק וכספים בהסתדרות מיום 10/6/97 – נספח י"ז לתצהירו של התובע). למכתב צורף נספח התומך בגירסה זו כאשר עו"ד דברת טוען, כי חוב בגין הפיצויים גדול יותר ומגיע לסך של כ- 400,000 ש"ח (במקום 200,000 ש"ח שהתחייבה ההסתדרות בשיפוי עם העברת השליטה ללהב). כמו כן, נספח י"ח לתצהירו של התובע מיום 15/7/98 הינו מכתב וטבלה שהמציא עו"ד אליהוא יוסף לשמואל אביטל, גזבר ההסתדרות. באשר לתקופת עבודתם ושיעור תביעתם של חמשת העובדים השכירים של הנתבעת 1 כלפי הנתבעת מס' 1 בעקבות פיטוריהם על ידי זינו. ד"ר פסט נכלל ברשימה זו.
82. התחייבות ההסתדרות ומרכז הפועל לשפות את העמותה קיבלה ביטוי גם בסעיף 14 להסכם שכותרתו "חובות וחבויות בלתי ידועים". נציין, כי האפשרות שד"ר פסט יהיה זכאי בעתיד לפיצויי פיטורים, אם יפוטר לא היתה בבחינת חוב בלתי ידוע במועד העברת השליטה בנתבעת 1 ללהב אלא "הבלתי ידוע" היתה העובדה, כי במועד חתימת ההסכם עם להב טרם הועלתה, ככל שעולה מהראיות שבתיק, טענתו בכתובים, כי מדובר בתקופת עבודה נטענת משנות ה-60. עוד נציין, כי התחייבות ההסתדרות לשיפוי הנתבעת 1 בסעיף זה הותנתה במילוי תנאים מסוימים שפורטו בסעיף.
83. התחייבות ההסתדרות לשיפוי העמותה בגין תשלומי פיצויי פיטורים אינה מקנה עילת תביעה עצמאית של התובע נגדה לחיובה בתשלום זכויותיו בתביעתו הנוכחית.
84. הנתבעת 1 העלתה לראשונה בסיכום טענותיה את הטענה, כי הצדק מחייב כי תוטל על הנתבעת 3 חבות תשלום הפיצויים בגין שנות ה- 60 וה- 70, היינו עד למועד הקמת העמותה והוסיפה, כי הנתבעת 3 היא אחראית הבלעדית לכל הנעשה בעמותה עד לשנת 1995. יכול ומדובר בטענה צודקת. אולם, אין די בכך כדי להוכיח עילת תביעה של התובע נגד הנתבעת 3 לחיובה האישי בתשלום זכויותיו. בסופו של דבר חובת תשלום פיצויי הפיטורים על פי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים חלה על המעביד האחרון ויכול כי בנסיבות המקרה שלפנינו ולאור הצהרות הנתבעת 3 בהסכמים שחתמה עם להב, הנתבעת 1 שחוייבה ב
פסק דין
זה, רשאית לחזור בתביעה לשיפוי או השתתפות – אולם תביעה שכזו לא הוגשה בתיק הנוכחי ואין די בטענה של עשיית צדק כדי לחייב הנתבעת 3 בחיוב הזכויות שתבע התובע מהנתבעת 1.
למותר לציין, כי זינו במהלך עדותו העיד, כי יש לו תביעה מול ההסתדרות (עמ' 270 לפרוטוקול).
85. בנסיבות אלה, לא מצאנו כל מקום לחייב הנתבעת מס' 3 בתשלום זכויות התובע בעילה כלשהי ודין התביעה נגדה להידחות.
התביעה נגד להב (נתבע 2)
86. התובע תובע את להב בתשלום הזכויות שתבע בטענה, כי הוכח שהיה מעבידו בתקופה בה שלט וניהל את הנתבעת 1, לרבות בתקופה בו הועברה השליטה והניהול לזינו. כמו כן נטענו טענות לחיובו בעילות של "הרמת מסך" ובשל חיובו האישי על פי ההסכם שחתם ביום 20/7/95 כאשר קיבל לידיו את השליטה והניהול בקבוצה ובעמותה.
87. לא הוכחה עילת תביעה נגד להב לשלם את הזכויות שתבע התובע בתביעתו הנוכחית או לשאת בחובות הנתבעת 1 בגין תביעת התובע. טענות התובע, כי להב ניהל את הנתבעת 1 גם במועד שלאחר העברת השליטה לידי זינו וכי היה מעין שותף של זינו, כעילה לחיובו כמעביד – לא הוכחה ויש לדחותה. (סעיף 179 לסיכומי התובע).
88. טענת התובע, כי להב פעל לריקון הנתבעת 1 מהכנסותיה והעדפת נושים, תוך פגיעה בעובדי הנתבעת 1 ולעירוב נכסים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 וחיובו האישי – לא הוכחה.
89. מעיון בהסכם מיום 20/7/95 אין להסיק, כי להב לקח על עצמו לפרוע חובות התובע בגין תשלום פיצויי פיטורים באופן אישי. סוגיה זו הוסדרה מפורשות בהסכם בין להב לבין ההסתדרות ומרכז הפועל (סעיף 6 ו-14).
90. כל שניתן להסיק, כי להב התחייב לשאת בהשתתפות חלק הפיצויים בגין התקופה בה ניהל את הנתבעת 1.
91. ביום 20/11/97 העביר להב את זכויות ניהול הנתבעת 1 לידי זינו, באישור מרכז הפועל. במסגרת הסכם זה, קבעו הצדדים, כי כל חוב או התחייבות כספית של הנתבעת 1, שהעילה אינה נובעת מעונת 97/98 תחול על להב בלבד ולהב יהיה אחראי לה בלבד. (סעיף 5/א' להסכם מיום 20/11/97).
92. התובע פוטר ביום 1/4/98, במהלך עונת 98/97 כאשר זינו היה בעל זכויות הניהול בנתבעת 1 ולא להב. זינו אישר בעדותו, כי הוא שילם את פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע בסך של 90,950 ש"ח (ע"מ 211 לפרוטוקול) והודה, כי קיבל מלהב את הכסף עבור התקופה בה ניהל להב את הנתבעת 1 במסגרת התחשבנות בין השניים כאשר זינו העיד, כי הכסף שקיבל מלהב לא הוצא מהעמותה (עמ' 291 לפרוטוקול).
93. לא נטענו כל טענות מטעם הנתבעת 1 או זינו לחבות כשלהי של להב כלפיהן בגין השתתפותו בתשלום פיצויי פיטורים לתובע עבור התקופה בה ניהל את הקבוצה.
94. טענותיו העובדתיות של התובע בסיכום טענותיו ככל שנטענו כנגד להב – לא הוכחו. התובע טען טענת תרמית, עירוב נכסים, הברחת רכוש, העדפת נושים, התנהלות בחוסר תום לב, מציאות של "מימון דק" ומפנה למציאות של התנהלות בלתי חוקית וסטיה של מנהלי ובעלי השליטה בנתבעת 1 מתקנון ההתאגדות (סעיף 140 לסיכום טענותיו). גם אם צודק התובע, כי תקנון הנתבעת 1, שביקש להב לשנות כדי להפכו לבעל שליטה או לנשיא העמותה, למנהל ולמפעיל בלעדי של הנתבעת 1 – נפסל, (מכתבה של שרה בן שאול וייס עו"ד ויועצת משפטית ברשם העמותות מיום 3/3/01 – עמ' 13 לתע"צ) אין די בכך כדי להוכיח טענה של תרמית או הברחת נכסים או חוסר תום לב מצד להב, לרבות עירוב נכסים המצדיקים חיובו האישי בזכויות התובע על פי
פסק דין
זה. כל שהוכח, כי להב השקיע את כספו בנתבעת 1 ולקח על עצמו תשלום חובות הנתבעת 1 עד לתקופה מסוימת, לרבות תשלום חבויות מס. אולם מכאן ועד למסקנה, כי יש לחייבו מכוח הרמת מסך או בחבות אישית בתביעת התובע – הדרך רחוקה והבסיס העובדתי לטענה זו לא הוכח.
95. לפיכך, אנו קובעים כי התביעה כנגד להב - דינה להידחות.
התביעה נגד הנתבע 4- אלי ז'ינו
96. באשר לזינו טוען התובע, כי כל טענותיו כלפי להב ביחס לחבותו האישית כבעל שליטה או מכוח עילת "הרמת המסך" נכונות גם כלפי זינו. התובע מוסיף ומדגיש כי זינו מודה, כי הנתבעת 1 עברה לידיו הפרטיות, וכי הוא שימש כבעליה, לאחר שרכש זכויות הבעלות מלהב ובמסגרת הסכם זה התחייב לשאת בחובות ובזכויות הנתבעת 1.
התובע טוען, כי זינו נהג בנכסי הנתבעת 1 כבשלו, תוך כדי עירוב בנכסיו האישיים עם נכסי הנתבעת 1. כך לטענתו, חשבון הבנק של הנתבעת 1, נפתח על שמו של זינו וכי הוא שימש כבעלי החשבון באופן אישי. התובע טוען, כי זינו נהג להעביר לעובדי הנתבעת 1 כספים מחשבונו האישי ואף הודה, כי כספי הפיצויים של התובע הוצאו מכיסו הפרטי. עוד טוען התובע, כי זינו עשה אף שימוש בכספי חברות אחרות נוספות המצויות בבעלותו לתשלום חבויות של הנתבעת 1 , כגון תשלום שכר עבודתם של עובדי הנתבעת 1. לפיכך, טוען, כי יש לחייב את זינו בתשלום זכויותיו מכוח היותו מעסיקו וכן מכוח דיני הרמת המסך.
97. זינו, דוחה את טענות התובע וטוען, כי הינן חסרות בסיס עובדתי מוכח שכן התובע העיד, כי מדובר ב"הסקת מסקנות" שנבעו מתוך שמועות ודיבורים ושיחות מסדרון (עמ' 124 לפרוטוקול ועמ' 24-23 לסיכומי הנתבעים 1, 2 ו-4). גם זינו טוען, כי השקיע כספים מכספו הפרטי בנתבעת 1 ואין מדובר בעירוב נכסים שכן על פי הדו"חות הכספיים של הנתבעת 1 ניתן לראות, כי הכספים הנ"ל נרשמו בנתבעת 1 באופן מסודר כ"הלוואת הנהלה" וכך דוווח לכל הרשויות הרלבנטיות.
כמו כן נטען, כי לא הוכח שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת למטרותיו האישיות כבעל שליטה ולא הוכחה הברחת נכסים מהנתבעת 1 על מנת לשרת מטרתו האישית ובכל מקרה נטען, כי הטענה, כי הנתבעים 2 ו-4 ביקשו לתקן את תקנון העמותה על מנת "לשאוב כספים" מאת הנתבעת 1 היא טענה מרושעת שלא הוכחה ולו בראשית ראיה.
98. הפסיקה שצוטטה לעיל בדבר העילות לחיובו של אורגן באופן אישי או בעל שליטה בחובות החברה אינן מובילות למסקנה, כי יש לחייב את זינו באופן אישי בחובות הנתבעת 1 בגין עילות אלה. מדובר בחריג לכלל.
99. הנימוקים לשלילת אחריותו האישית של זינו זהים לנימוקים בדבר שלילת אחריותו האישית של להב הן בשל עילת "הרמת המסך" והן באשר לחיובו האישי מכוח הסכם רכישת הניהול של הקבוצה מיום 20/11/97.
100. באשר לעילות בגין "הרמת מסך" – זינו העיד, כי לאחר שקיבל לידיו את הקבוצה בנובמבר97 התקבלה החלטה של הנהלת הקבוצה לפטר את העובדים השכירים ביניהם התובע (עמ' 262 ו-303 לפרוטוקול). ההחלטה התקבלה כ-4-3 חודשים לאחר שקיבל את הקבוצה, כאשר היועץ המשפטי של האגודה הוסמך לנהל את המו"מ לגבי הפיצויים. מדובר היה בעו"ד אליהוא. זינו העיד, כי קיבל מאת להב את רשימת העובדים ואת היקף הסכומים שיש לשלם וכן קיבל התחייבות מההסתדרות שהיא נושאת בפיצויים עד גבול של 200,000 ש"ח (עמ' 263 לפרוטוקול). זינו אישר בעדותו, כי היה ברור לו כי הוא צריך לשלם את הפיצויים.
בנובמבר 97 הובאה בפני
ו רשימה של רואה החשבון זיגדון ושבה היה פירוט של הסכומים המגיעים לכל עובד (עמ' 268 לפרוטוקול). במסמך זה צויין, כי לתובע מגיע 180,000 ש"ח (עמ' 269) אולם הוסיף: "זה דף חשבון לכל עובד ועובד. לא לקחתי על עצמי אחריות לטפל בנושא, כי מדובר בחוב העבר . אמרתי שהם יטפלו בו... הפועל באר שבע היתה מנוהלת על ידי אלי להב
תקופה מסוימת, תקופה לפניה היא תקופה אחרת. כל תקופה היא תקופה בפני
עצמה ובכל תקופה מי שהיה אחראי באותו זמן נושא באחריות לשלם" (עמ' 269 לפרוטוקול).
כשנשאל "לכן לא שילמת את ה- 180,000 ש"ח" השיב: "לא אני הייתי צריך לשלם. להב או ההסתדרות היו צריכים לשלם (עמ' 269 לפרוטוקול) ואף הוסיף והדגיש, כי בעבר שילם בגין עובדים גם עבור התקופה של ההסתדרות וכי יש לו תביעות מול ההסתדרות (עמ' 270 לפרוטוקול).
101. לא הוכחה הטענה בדבר עירוב נכסים שנטענה כלפי זינו כתנאי לחיובו האישי בגין "הרמת מסך". מסקירת רוב רובם של פסקי הדין העוסקים בסוגיית "הרמת המסך" עולה, כי עירוב נכסים כשלעצמו, שאינו מלווה בתרמית או כאשר לא הוכח שהחברה הינה חדלת פרעון אלא חיה וקיימת, לא ישמש עילה ל"הרמת מסך". בכל המקרים שפורטו בפסיקה הוכח, כי בית הדין הארצי נעתר להרמת מסך משום שהוכח שהעובדים עמדו בפני
"שוקת שבורה" ובעקבות כך הגישו תביעתם אך במקרה שלפנינו התובע לא הוכיח עובדה זו. הוכח, כי העמותה הינה אישיות משפטית חיה ונושמת ופעילה. כמו כן לא הוכח, כי מדובר בעמותה שהינה "פיקציה" אן "עמותת במלון" כפי שטען התובע בסיכום טענותיו. גם אם הליכי שינוי התקנון שביקשו להב וזינו לערוך לא אושרו על ידי רשם העמותות. ככל שעולה מעיון בנספחי תצהירו של רשם העמותות בתקופתו של זינו התקבלו החלטות על ידי האסיפה הכללית של העמותה גם אם הוא זה שניהל את העמותה.
העובדה שהתיקונים לתקנון לא אושרו אינה מובילה למסקנה כי זינו פעל בתרמית או בהונאה כדי להבריח נכסים או כי פעל בתרמית או כי השתמש לרעה במסך ההתאגדות של העמותה לתועלתו האישית. ההפך הוא הנכון. זינו הזרים כספים לנתבעת 1.
102. בנסיבות אלה, הטענה בדבר עירוב נכסים, לצורך עילת "הרמת מסך" לא הוכחה כלל וכלל ואינה רלבנטית שכן מדובר באדם שהשקיע מכספיו הפרטיים למען קיומה ופעילותה של הנתבעת 1 ולקח על עצמו באופן אישי את תשלום חובותיה תוך מתן התחייבויות וערבויות אישיות. הוכח מנספחי תצהירו של רשם העמותות, שהוגשו מטעם התובע כראיה, כי זינו הזרים כספים לנתבעת 1 במסגרת "הלוואת בעלים". כך עולה מהדוחות הכספיים הנושאים את חתימתו של רואה החבון זיגדו שצורפו לתעודת עובד הציבור ולא נסתרו.
103. על פי הראיות שבתיק חשבון הבנק של הנתבעת 1 נפתח על שמו של זינו בלבד. החשבון נקרא אמנם אלי זינו
– הפועל באר שבע אולם זינו שהיה בעל החשבון ובעל זכות החתימה באופן אישי, העיד, כי אין מדובר בחשבון פרטי (עמ' 274 לפרוטוקול). טען, כי החשבון נוהל בנאמנות ויש מסמך נאמנות בבנק אוצר החייל. כן הדגיש, כי פקיד הבנק הוזמן לאסיפה הכללית וזינו חתם וקיבל אשראי עבור העמותה בשיעור 450,000 ש"ח. הסיבה שציין זינו בעדותו, כי חשבון הנאמנות נפתח על מנת לזכות בקבלת אשראי – זכות שלא הוענקה לעמותה שהינה מלכ"ר, מקובלת עלינו ולא נסתרה ראיה כלשהי.
104. העובדה, כי זינו שילם בשיקים פרטיים זכויות העובדים שפוטרו על-ידי העמותה (נ/15 ו-נ/18) וכן פרע ישירות החובות למס הכנסה על פי הסכם ההעברה אין בה כדי לקבוע, כי בעירוב נכסים מדובר לצורך חיובו האישי בגין "הרמת מסך".
105. למעלה מן הדרוש יצויין, כי ההנאה שמבקש בעל המניות להפיק מהגבלת האחריות עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות.
106. לפיכך, ומכל שנאמר לעיל אין לחייב את זינו באופן אישי כבעל שליטה או בגין עילות שמקורן ב"הרמת מסך".
107. נשאלת השאלה האם ניתן לחייבו באופן אישי בגין הסכם רכישת השליטה והניהול של הנתבעת 1 מיום 20/11/97? תשובתנו שלילית. מעיון בהוראות ההסכם עולה, כי יש להבחין בין חובות העמותה שלקח על עצמו זינו באופן אישי (סעיף 4 להסכם) לבין הגבלת אחריותו בדבר תשלום חבויות מותנות ושעילתן קודם לעונת 97/98– אלה יחולו על להב בלבד (סעיף 5 להסכם). זאת ועוד, בנספח להסכם צויין מפורשות, כי "למען הסר ספק מצהירים הצדדים כי להב בלבד ישא במלוא עלויות פיצויי הפיטורים של עובדי העמותה אך זאת רק עד ליום 1/7/1997 והיה ויחוייב זינו בתשלומם של פיצויי פיטורים ואלה ישולמו בפועל".
108. מהוראות ההסכם מיום 20/11/97 אין להסיק התחייבות אישית של זינו לתשלום זכויות התובע שתבע בתביעתו. לפיכך, לא הוכחה גם עילה לחיובו האישי מכוח ההסכם הנ"ל ודין התביעה נגד זינו להידחות.
109. מכל שנאמר לעיל ובמצטבר יש לחייב את הנתבעת 1, מעבידתו האחרונה של התובע בתשלום זכויות התובע שתבע בתביעתו הנוכחית.
"חוקת העבודה" לעובדי מוסדות ההסתדרות: (להלן – "חוקת העבודה")
110. התובע טוען, כי הוראות "חוקת העבודה" חלות על יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת 1 לאור הוראת סעיף 6 ל"חוקת העבודה" בה נקבע, כי הוראות החוקה יחולו על כל העובדים שמקבלים משכורת במוסדות ההסתדרות על פי רשימת המוסדות והמפעלים כמפורט בנספח ד' ל"חוקת העבודה".
111. בנספח ד' ל"חוקת העבודה" בפרק הדן ב"מוסדות בעלי זיקה ארגונית/תקציבית/עסקית" נקבע שהחוקה חלה על כל העובדים מכל המקצועות והסוגים העובדים ב"מרכז הפועל וסניפיו".
112. טוען התובע, כי הנתבעת 1 הינה מוסד הסתדרותי וסניף מסניפי הפועל ולו מהטעם, כי עד לשנת 1995 היתה הנתבעת 1 בשליטתה המוחלטת של ההסתדרות ומרכז הפועל. מדובר במוסדות הסתדרותיים גם כיום ולראיה, התובע מפנה להוראות תקנון הנתבעת 1 אשר לא שונו ממועד היווסדה וכן מפנה לעדותה של רות קובי, חשבת "מרכז הפועל" שהעידה, כי: "הפועל באר שבע היא סניף של מרכז הפועל שמקבל הקצבות דרך מרכז הפועל מהמועצה להסדר הימורים דרך מרכז הפועל" (עמ' 328 לפרוטוקול). יצויין, כי כאשר התבקשה העדה לאשר גם כי "חוקת העבודה" חלה על הפועל באר שבע מכוח היותה "סניף" של מרכז הפועל השיבה בשלילה והוסיפה, כי אינה מתמצאת בהוראות "חוקת העבודה".
113. הנתבעת 3 טוענת בעניין זה, כי הנתבעת 1 מעולם לא היתה מוסד הסתדרותי ש"חוקת העבודה" חלה עליו, שכן "חוקת העבודה" חלה על מרכז הפועל וסניפיו ולא על קבוצות הפועל באשר הן. עוד טוענת הנתבעת 3 כי שליטה כזו או אחרת בזכויות הניהול של הנתבעת 1 או קיומה של זיקה ניהולית היסטורית אינה מכניסה את הנתבעת 1 – "הפועל באר שבע" , בגדר "מוסד הסתדרותי" כאמור בחוקה.
114. עוד מוסיפה הנתבעת 3 וטוענת, כי "חוקת העבודה" הינה הסדר קיבוצי אשר חל ביחסים בין צדדים ליחסי עבודה ככל שאלו הסכימו עליהם . הסדר זה הופך להיות חלק מחוזה העבודה האישי של העובד כאשר קיימת הנחה מבוססת כי העובד והמעביד הסכימו לעצב את החוזה בהתאם לה והיא אינה חלה מקום בו נעדרת תשתית ליצירת הסכמה מכללא. במקרה שלפנינו, נטען, כי מעולם לא הסכימו הצדדים לתחולת "חוקת העבודה" על התובע. אף התובע עצמו מעולם לא תבע זכויות מכוחה ולכן יש לראות בכך וויתור על זכויותיו . התובע נמנע במשך כל השנים מלטעון כי זכאי הוא לזכויות מכוח החוקה ולכן יש לראות בו כמי שויתר על כך במפורש והן מכוח התנהגות ושיהוי על זכויות שבהסדר קיבוצי.
115. התובע חלק על טענת הוויתור וטען, כי לא היה מודע לזכויות לכן לא יכול היה לוותר עליהן.
116. הנתבעת 1 שוללת חלות הוראות "חוקה העבודה" וטענותיה מקובלות עלינו. לטענת הנתבעת 1, גם בתקופה טרם התאגדותה כעמותה פעלה כגוף נפרד ועצמאי אשר אמנם נשלט על ידי מועצת הפועלים או ההסתדרות אולם אין בעובדה זו כדי להוביל למסקנה, כי קבוצת הפועל באר שבע היתה אז "סניף" או מוסד הסתדרותי. מראשית דרכה הנתבעת 1 ועובדיה לא היו עובדי ההסתדרות. שכרם לא שולם באופן ישיר על ידי ההסתדרות או מועצת הפועלים אלא באמצעות תקציבים שהזרימו אלה לנתבעת 1 ובעלי התפקידים בה דאגו לשלם השכר. מכל מקום, מאז 1984, כאשר הנתבעת 1 התאגדה כעמותה והתנהגה ככזאת ומרכז הפועל או ההסתדרות המשיכו כבעבר לשמש צינור להעברת כספים לנתבעת 1 ממקורות שונים לרבות מהמועצה להסדר ההימורים בספורט. גב' רותי באני אסרף שמאז 1988 עובדת בהסתדרות העידה, כי התובע לא היה עובד הנתבעת 3 ואינו מוכר לה. עו"ד קיבלוביץ הסביר בתצהירו כי המונח "סניפים" נותר ממונחים היסטוריים ללא כל תוכן משפטי ומנהלי. עדותו לא נסתרה.
הקשר היחיד הקיים מאז 1984 ועד כה בין הנתבעת 1 ל"פועל" הוא בשם ובסמל וכן בעובדה שמרכז הפועל שימש צינור להעברת כספים (עדות להב, אלי זינו
, מר אורה ורן פסח).
117. זאת ועוד. פרק ט' לחוקת ההסתדרות, שעניינו "ארגון הפועל", קובע כי:
"1) התאגדות לתרבות גופנית "הפועל" הינה חלק בלתי נפרד מהסתדרות העובדים הכללית החדשה וסרה למרותה המלאה".
2) ....
3) ...
אך כפי שעולה מהוראות הפרק הנ"ל מדובר בהוראות באשר לאופן ניהול הספורט הייצוגי על ידי העמותות שתוקמנה לרבות אחריות מנהלי העמותות לתקציב העמותות ולניהולן.
118. סעיף 1 לחוק הספורט תשמ"ח – 1988 (להלן – "חוק הספורט") מגדיר מהי אגודת ספורט וקובע, כי אגודת ספורט:
"חבר בני אדם – העוסק בענף או בענפי ספורט מסוימים והמסונף לאירגון ספורט או הפועל כתאגיד עצמאי"
מתוך הגדרה זו עולה, כי על מנת שגוף ייחשב כ"אגודת ספורט" עליו לפעול כתאגיד עצמאי או להיות מסונף לארגון ספורט.
119. הנתבעת 1 הינה בבחינת "אגודת ספורט" הפועלת כתאגיד עצמאי בעלת תקנון המסדיר את פעולתה הכולל גם הוראות בדבר משמעת, ועדת ביקורת וכדומה. הנתבעת 1 אינה בבחינת גוף המסונף לארגון ספורט וגם מטעם זה אין לראותה כ"סניף" של מרכז הפועל.
120. עובדות המקרה ב
פסק דין
ע"ב 2797/98 ליאוניד בוגוסלבסקי נ' הסתדרות העובדים החדשה (נספח ט"ו לסיכומי התובע) אליו הפנה התובע לתמיכה בגרסתו - אינן זהות לעובדות המקרה שלפנינו. שם נידונה שאלת זהות המעסיק כאשר מי מהנתבעים לא היו מאוגדים כאישיות משפטית נפרדת ונקבע, כי על פי מבחני הפסיקה באותו מקרה ההסתדרות היתה מעבידתו של התובע.
121. לא הוכח, כי יש לראות את התובע כ"עובד" שקיבל את שכרו מ"מוסד הסתדרותי". כפי שהוכח לעיל התובע קיבל את שכרו מהנתבעת 1 כמעבידתו. בטרם התאגדה הנתבעת 1 שולם שכרו מתוך תקציבים שהוזרמו להנהלת הנתבעת 1 על ידי ההסתדרות באמצעות מועצת הפועלים או דרך מרכז הפועל. הוכח בפני
נו, כי התובע מעולם לא התקבל לעבודה בהתאם להוראות "חוקת העבודה", הוא לא מסר פרטיו האישיים לנתבעת 3, כמקובל על פי החוקה, התובע לא שילם דמי חברות בוועד העובדים כמתחייב על פי החוקה ומשכרו לא נוכו ניכויים נוספים המתחייבים מכוח "חוקת העבודה".
משכך,כשברי לכל, כי התובע במשך כל תקופת עבודתו אצל הנתבע 1, לא נשא בחובות מכוח "חוקת העבודה", אינו יכול לטעון לקבלת זכויות מכוחה.
זאת ועוד. התובע עצמו העיד, כי מעולם לא ראה עצמו כמי שחלה עליו החוקה וכי מעולם לא תבע זכויות מכוחה עד למועד הגשת תביעה זו (ע"מ 97 לפרוטוקול מיום 14/3/03).
122. לפיכך, מסקנתנו היא כי לא הוכח, כי התובע זכאי לזכויות מכוח "חוקת העבודה".
היקף המשרה
123. התובע טוען, כי הועסק על ידי הנתבעת 1 במשרה מלאה ואילו הנתבעת טוענת, כי התובע הועסק על ידה במשרה חלקית בלבד, כפי שאף משתקף מתלושי שכרו.
124. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח היקף משרתו. התובע לא עמד בנטל הנ"ל למרות ניסיונותיו לעשות כן בסיכום טענותיו. אל לנו לשכוח, כי מדובר ברופא שעבד בתפקיד בכיר בבית החולים "סורוקה" ובמשרה מלאה וכן עסק בתפקידים נוספים שפורטו לעיל. הנתבעת 3 טוענת, כי התובע עבד בהיקף משרה של 5 ש"ש. התובע פרט בסיכום טענותיו את שלל התפקידים שנדרש לבצע במהלך עבודתו כרופא הקבוצה (סעיף 38 לסיכום הטענות) ומשווה את היקף משרתו של התובע למשרת מורה או מרצה באוניברסיטה או אחות בבית חולים אשר מוכרים כמי שעובדים משרה מלאה אף אם עובדים 20 ש"ש או 24 ש"ש. לטענתו, היה כונן במשך 24 שעות 7 ימים בשבוע לטיפול בשחקנים ולפיכך אין לראותו כמי שעבד במשרה חלקית.
125. עם כל ההערכה לתפקידו של ד"ר פסט גרסתו אינה מקובלת עלינו.
126. מן העדויות שנשמעו בפני
נו, עולה בבירור, כי התובע עבד אצל הנתבעת בין 3 ל-4 ימים בשבוע, בימים ב'-ה', בהם התקיימו אימונים, לשעות ספורות בלבד. התובע לא היה חייב להיות נוכח במהלך כל האימון, אלא בתחילתו או בסופו. בנוסף לכך, התובע הגיע אל משחקי הבית של הנתבעת 1, אשר נערכו בשבתות, פעמיים בחודש ולעיתים התלווה אל משחקי החוץ של שחקני הנתבעת 1. וכך העיד התובע בעניין זה:
"ש. במסמך הנ"ל אתה כותב שאתה מבקר במועדון פעם פעמיים בשבוע ובתצהיר שלך בסעיף 15 ז' אתה מספר לנו שחלק מעבודתך בפועל ב"ש כללה ביקור של פעמיים עד ארבע, מדוע עשית זאת?
ת. כאשר כתבתי את המסמך הזה לא רציתי שיהיו טענות, אח"כ עשית מה שהיית צריך ממש לעשות , ביקורים אחד או שניים, במציאות הדברים היו שונים לחולטין. השטח היה מדריך אותנו, אם היו פציעות הייתי בשטח. ...
ת. אני אומר לך לפני או אחרי ,אם היו פצועים הייתי צריך לבוא לפני כי קיבלתי דיווח, אך אם לא היו פציעות לא הגעתי אלא רק אחרי האימון ולפעמים במהלך האימון. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות לפני האימון, באימון ולאחר האימון". (ע"מ 120 לפרוטוקול מיום 18/5/03). (הדגשה שלי – י.ה.).
גם מעדותו של מר יחיאל מור ניתן ללמוד כי התובע לא נדרש להיות נוכח במגרש בזמן האימון, אשר העיד כי " רופא לא צריך לשבת משעה 15:00 ועד 17:00, אם הוא בא לחמש דקות לבדוק מבחינה רפואית, אם יש לו טיפול, הוא לוקח את השחקן לשעה שעתיים, הוא לא יושב על ידי במגרש כל היום " ( ע"מ 153 לפרוטוקול מיום ). כך גם העיד מר יוסי אורה ( ע"מ 184,197 לפרוטוקול מיום 26/6/03).
127. עוד עולה, ועל כך אין חולק, כי התובע עבד ברציפות משנת 1969 ועד לשנת 2000 במחלקה האורולוגית בבי"ח סורוקה בבאר שבע. בין השנים 1978-2000 עבד אף כמרצה במדרשה לחינוך גופני בבאר שבע ומשנת 1991 ועד היום עובד בקופת חולים "מכבי" כרופא עצמאי התובע אף העניק שירותיו לקבוצות ספורט נוספות ובמקביל לכל אלו ניהל התובע קליניקה פרטית בביתו ( סעיפים 38-43 לתצהיר התובע). ברי לכל, כי עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1 ,אשר אף לגרסת התובע , היתה בשעות אחה"צ והערב ובשבתות (סעיף 44 לתצהיר התובע) לא הייתה יכולה להיות במשרה מלאה.
128. לפיכך, לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי התובע הועסק במשרה חלקית. התובע ציין בסיכום טענותיו, כי סוגיה זו רלבנטית רק לשיעור דמי ההבראה (אם כי הדבר נכון גם לגבי חישוב חופשה שנתית – י.ה.) ולצורך כך אנו קובעים, כי מדובר בהיקף של 50% בלבד, אצל הנתבעת 1.
שכרו הקובע של התובע לצורך תשלום זכויותיו
129. התובע טוען, כי השכר האחרון ששולם לו עמד על סך של 5132.38 ש"ח. לטענתו, הנתבעים לא שינו את שכרו בערכי ברוטו, כאשר שולמו במשק תוספות שכר עפ"י צווי שר העבודה. לגרסתו, בתקופה של כשנתיים האחרונות, השתלמו 3 תוספות יוקר לעובדים במשק, אשר גם התובע היה זכאי ליהנות נהם. לפיכך, יש לקבוע, כי שכרו האחרון הקובע לצורך תשלום זכויותיו הוא בסך של 5302.69 ש"ח. עוד טוען התובע, כי שום טענת השתק או ויתור בעניין זה, אינה נחשבת ,שכן זכות העובד לתוספת נובעת מהסכמים קיבוציים שהורחבו בצו הרחבה, כשאת תוספות היוקר, יש לחשב על בסיס סכומי ברוטו של השכר ולא נטו.
130. הנתבעים טוענים, כי שכרו הקובע של התובע, הינו השכר כמפורט בתלושי השכר שצורפו על ידי הנתבעת 1 בהליך גילוי המסמכים, מהם עולה כי שכרו האחרון של התובע משנת 1998, עמד על סך של 5098 ש"ח ברוטו וכי חישובי התובע וטענותיו בעניין זה נסמכים על שכר ששולם לו בסוף שנת 1996 ולא בשנת 1998.
131. מעיון בתלושי השכר שצורפו לתביעה זו, (התלושים שבין 4/96 – 11/97 שצירף התובע וכן התלושים האחרונים משנת 1998 שגילתה הנתבעת 1) עולה, כי שכרו של התובע, אשר עלה באופן הדרגתי החל מ-8/96, עמד על סך של 5,132 ש"ח וכך עד ל- 10/97 שבו שכרו הופחת לסך של 5,107 ש"ח ועד ל- 5,098 ש"ח. הנתבעת 1 לא הסבירה את פשר השינוי בשכרו של התובע ומשכך אף לא הוכיחה הצדקתו, אינה יכולה לסמוך חישוביה על שכר זה, שקדם למועד פיטוריו וכאמור, הרע את תנאי שכרו.
132. לפיכך, סבורים אנו, כי בנסיבות העניין, יש לקבוע כי שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו יעמוד על סך של 5,132 ש"ח.
גובה פיצויי הפיטורים
133. מכל המקובץ לעיל, מסקנתנו היא, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו הרצופה משנת 1965 ועד למועד פיטוריו ב- 1/5/98 ברציפות. שכרו הקובע של התובע עומד על סך של 5,132 ש"ח וויתקו הוא 33 שנים ולפיכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 199,356 ש"ח.
מסכום זה יש לנכות את סכום פיצויי הפיטורים ששולמו לו על ידי הנתבעת 1 בסך של 90,950 ש"ח ולפיכך זכאי התובע לסך של 78,406 ש"ח.
זכאות התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים
134. התובע טוען, כי הוא זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הן עבור חלק הפיצויים ששולם לו ב- 6/12/98- כ- 7 חודשים לאחר מועד פיטוריו והן עבור יתרת הפיצויים שתבע בתביעתו.
135. הנתבעת 1 חולקת על זכאות התובע לקבלת פיצויי הלנה שכן נתגלתה מחלוקת של ממש באשר לתקופת עבודתו של התובע בשל טעות כנה שמקורה באי-ידיעת המציאות לאשורה, כאשר סכום פיצויי הפיטורים שבו הודתה הנתבעת 1 שולם לאלתר.
136. על חובת תשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים במועדים שנקבעו בחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: "החוק") נכתב רבות. בית הדין הארצי חזר ושנה בפסקי דין רבים כי דרך המלך שנקבעה בחוק היא שעל שכר עבודה או פיצויי פיטורים שלא שולמו במועדם יש להוסיף פיצויי הלנה (ראה: מאמרו של הנשיא אדלר "פיצויי הלנה : חוק ופסיקה ", שנתון משפט העבודה ו (תשנ"ו), 5 בע"מ 7).
עם זאת, נקבע כי :
"לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי...הנה כי כן בעיני לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה" (ראו ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – ג'וליה מימון, עבודה ארצי כרך לג(36) 25". ( צוטט בע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ -מונטסנוט איילין אייל ,
פסק דין
מיום 24.11.2005).
סעיף 20 (ד) לחוק קובע:
"הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחויבים,
לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית-דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה:
(1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית-הדין;"
וככללו של דבר נקבע, כי "אין למעביד זכות או סמכות לעכב תחת ידו שכר עבודה או פיצויי פיטורים המגיעים לעובדו. אי תשלום במועד של זכויות אלה מסכן את המעביד בחיוב פיצויי הלנה שהם כאמור עונשיים. בכל מקרה ולגופו ועפ"י נסיבותיו לבית הדין לעבודה ולו בלבד , הסמכות והחובה שהוענקה לו בסעיפים 18 ו-20 (ד) לחוק , להפעיל שיקול דעתו ולקבוע אם יש מקום לשלול או להפחית את פיצויי ההלנה". (ע"ע 235/05 אליס בלאן נ' המועצה המקומית מג'אר , פס"ד מיום 19/12/05).
137. במקרה שלפנינו, אין חולק, כי התובע פוטר מעבודתו והיה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. אף הנתבעת 1 הודתה, כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, אך הצדדים נחלקו באשר לתקופת עבודתו של התובע ושיעור הפיצויים שזכאי להם. אין אף חולק, כי ב"כ התובע שלח ביום 13/4/98 מכתב אל הנתבעת 1, בו התריע בפני
ה על תשלום זכויות התובע במועדן, אחרת תסתכן בתשלום פיצויי הלנה. כמו כן, צרף התובע לתצהירו מכתבים ששלח בא כוחו לאחר הגשת התביעה (נספח כ' לתצהיר התובע). הנתבעת 1, אשר הגישה כתב הגנתה ביום 9/12/98, שילמה לתובע את חלק פיצויי הפיטורין המוסכם בסך של 90,950 ש"ח, מספר ימים טרם מועד זה ( ב- 6/12/98).
138. מר זי'נו העיד, כי אין לו הסבר מדוע לא שילם ב- 5/98 את פיצויי הפיטורין המוסכמים וניתן להסיק מעדותו, כי לא היתה לו כל סיבה אמיתית המצדיקה עיכוב בתשלום הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת. זינו העיד, כי ידע שעל הנתבעת 1 לשלם לתובע פיצויי פיטורים עם סיום יחסי העבודה שבין הצדדים (עמ' 267 לפרוטוקול) אולם, לא ידע לתת הסבר מניח את הדעת לעיכוב של מספר חודשים בתשלום. בתחילה העיד, כי פיצויי הפיטורים לא שולמו לתובע משום שהתובע סירב להגיע לפשרה. אחר כך חזר בו מעדותו וטען, כי לא היה נתק של ממש ביחסים למרות פיטורי התובע, שכן התובע המשיך להגיע אל מועדון הנתבעת 1, ולבסוף הודה, כי "אין לי כל הסבר מדוע לא שילמתי" (עמ' 266,267 לפרוטוקול). גם לשאלת ב"כ התובע מדוע לא שולמו לתובע פיצויי פיטורים עליהם לא היתה מחלוקת, עם הגשת התביעה, לא ידע להשיב (עמ' 268 לפרוטוקול).
139. לא נעלמו מעינינו העובדות וטענות הנתבעת 1 בשמה ובשם אלי זינו
, כי הנתבעת 1 ונציגיה השונים ניהלו עם התובע מו"מ לאורך כל הדרך להסדרת תשלום זכויותיו, זאת עוד בטרם מסירת מכתב הפיטורים לתובע. עדות זו אף נתמכת במסמכים ובראיות שצורפו לתובענה זו ואף עולה מעדותו של התובע (ע"מ 98-96 לפרוטוקול מיום 4/3/03). לדבריו של זינו, כ- 4 או 5 חודשים טרם מסירת מכתבי הפיטורים לעובדי הנתבעת 1, ובכללם התובע, החלה הידברות עימם מול יועצה המשפטי של הנתבעת 1, עו"ד אליהוא ומול עו"ד דברת, אשר ייצג את הנתבע 4 (ע"מ 264, 265, 270 לפרוטוקול מיום 6/11/03).
עוד העיד, כי ברגע שקיבל ייעוץ משפטי שילם את הכספים שאינם שנויים במחלוקת, זאת כלשונו: "מתי שקיבלתי הנחיות מהייעוץ המשפטי שילמתי את הכספים המגיעים." ( ע"מ 266 לפרוטוקול מיום 6/11/03 ).
140. מעדותו של זינו עולה, כי גם לעובדים הנוספים שפוטרו למשל, לפרישמן, לאבו-חצירה ולדורית צבעון, שולמו פיצויי הפיטורים בשנת 99-98.
141. זאת ועוד. הנתבעת 1 טענה, כי עמד בפני
ה קושי רב בבירור הפרטים, העובדות, הטענות ואישורם וכי הליך הבירור נמשך זמן רב. טענה זו, בשים לב לתקופת עבודתו של התובע ובעובדה כי המדובר בדליית מסמכים ופרטים משנות ה-60', מקובלת עלינו. מר ז'ינו העיד בנקודה זו, כי מיד לאחר המו"מ עם התובע, החל בירור מעמיק של העובדות הנטענות ולצורך כך נפגש עם גורמים שונים ורבים בכדי לבדוק את תקופת עבודתו הנטענת של התובע וכך גם הנתבע 4, מר יוסי אורה והיועמ"ש של הנתבעת 1 ( ע"מ 288-289 לפרוטוקול מיום 20/4/04). כן ציין זינו בעדותו, כי:
"הפועל באר שבע" היתה מנוהלת על ידי אלי להב
תקופה מסוימת. תקופה לפניה היא תקופה אחרת. כל תקופה היא תקופה בפני
עצמה ובכל תקופה מי שהיה אחראי באותו זמן נושא באחריות לשלם.
ש. מה שאתה בעצם אומר שלא הפועל באר שבע היתה צריכה לשלם לתובע אלא לפי שיטתך ההסתדרות בתקופה שניהלה את הקבוצה ואלי להב
, ואתה בתקופתך?
ת. נכון. אמת." (עמ' 269 לפרוטוקול).
142. אף טענת הנתבעת 1 ,לפיה היתה קיימת מחלוקת אמיתית וכנה ביחס לתקופת עבודתו של התובע בשורותיה, סוגיה שעלתה לראשונה מספר חודשים לפני פיטוריו, מקובלת עלינו וזאת אף ניתן ללמוד מטענותיהם הרבות של הצדדים ביחס למחלוקת זו, אשר מצאה ביטוייה בעשרות ובמאות עמודי פרוטוקול של עדויות, מסמכים וראיות. אין ספק, כי מחלוקת זו ביחס לתקופת עבודתו של התובע, המהווה את חלק הארי בתובענה זו, הצריכה התייחסות מעמיקה ובירור יסודי שהינה בבחינת עילה ראויה שהביאה לעיכוב בתשלום פיצוי הפיטורין , כולל החלק בו הודתה הנתבעת.
143. במכלול הנסיבות וטענות הצדדים שפורטו לעיל ולאור הוראות חוק הגנת השכר ושיקול דעת בית הדין, אנו סבורים, כי יש להבחין בין סכום פיצויי הפיטורים אשר לגביו לא היתה מחלוקת לבין יתרת הפיצויים הנתבעים. באשר לחלק הפיצויים, אשר לא היה שנוי במחלוקת – משלא הצביעה הנתבעת 1 על טעם שהצדיק עיכוב תשלום פיצויי הפיטורים במשך כ-7 חודשים ממועד כניסת הפיטורים לתוקף, הרי יש לחייבה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים על חלק זה ולו ממועד הגשת כתב התביעה. מאידך, באשר ליתרת סכום פיצויי הפיטורין שנתבע, שוכנענו, כי אכן היתה מחלוקת כנה בין הצדדים בדבר עצם קיום החוב, תקופת עבודתו של התובע ורציפותה, לרבות על מי לשאת בתשלום החוב – סוגיה שהיתה במחלוקת בין הנתבעים בינם לבין עצמם, לפיכך, אין לחייב הנתבעים בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים עבור חלק זה.
144. לפיכך, הנתבעת 1, תשלם לתובע בגין הסך 90,950 ש"ח הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/5/98 עד 1/10/98 (מועד הגשת התביעה) וממועד זה עד ה- 6/12/98 תשלם פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור 20% לחודש. הסך הנ"ל ישולם תוך 30 יום ממועד
פסק דין
זה.
יתרת הפיצויים בשיעור 78,406 ש"ח ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/5/98 עד לפרעון המלא בפועל שלא יאוחר מתום 30 הימים ממועד
פסק דין
זה ובמידה ולא ישולמו במועד הנ"ל, ישאו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כחוק מתום 30 הימים עד לפרעון המלא בפועל.
זכאות התובע לפיצויים בגין עצם הפיטורים
145. התובע טוען, כי פוטר מעבודתו בלי כל עילה, מבלי שנעשה לו שימוע, בחוסר תום לב ושלא בהתאם לדרכי הפיטורין הקבועות ב"חוקת העבודה", תוך התעלמות ממעמדו ומויתקו.
התובע, טוען בתצהירו, כי בנסיבות שהביאו לפיטוריו לא היתה כל הצדקה. זינו, אשר רכש את הבעלות על הנתבע 1, החליט בשרירות וללא כל עילה לפטר את כל העובדים השכירים בנתבעת ובכללם את התובע. לטענתו, זינו, הסביר, כי העילה לפיטורים המסיביים של כל עובדי הנתבעת1 היתה נעוצה בשיקולים כלכליים, תוך העדפת קבלת עובדים חדשים תחת העובדים הוותיקים, בכדי לחסוך בכספים. ורק בשל שכרו הגבוה של התובע, אשר נבע כאמור מויתקו החליט זינו לפטרו מעבודתו. מעבר לכך, טוען התובע כי פיטוריו נעשו בניגוד להוראות "חוקת העבודה". כך למשל, החוקה קובעת רשימה סגורה של עילות לפיטורי עובדים ובמקרה דנן, אף עילה לא מתאימה לפיטורי התובע. כמו כן, התובע היה עובד מצטיין שזכה להערכה רבה על תיפקודו והפיטורים, כפי שנעשו ללא כל התראה, פגעו פגיעה קשה בכבודו של התובע.
עוד טוען התובע, כי נגרם לו נזק משמעותי כתוצאה מפיטוריו, שבאה לידי ביטוי בפגיעה במוניטין שלו, ירידה בהיקף עבודתו ופגיעה בזכויות נוספות להן הוא זכאי לקבל בגיל פרישה. כן טוען, כי בנסיבות פיטורים של עובד קבוע במוסדות ההסתדרות נוהגים להעניק לעובדים פיצויי פיטורים גבוהים מאלו הקבועים בחוק. על כן, לטענתו זכאי הוא לפיצויים על עצם פיטוריו בסך של 200,000 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
146. הנתבעים טוענים, כי פיטוריו של התובע נעשו כדין ולאחר התייעצות ומו"מ עם כל העובדים. לטענתם,האקט של הפיטורים הכוללים שננקטו אל מול העובדים על ידי הנתבעים 3 ו-4 , היו בכדי לאפשר הסדרת חיוביהם לפי העובדים. כך גם מרבית העובדים שכביכול "פוטרו", המשיכו ונשארו לעבוד באותו מקום עבודה. יתרה מזו, אף התובע המשיך בעבודתו בנתבעת 1, לאחר מועד פיטוריו , על בסיס התנדבותי. גרסת התובע, לפיה פיטוריו נעשו ללא כל התראה, בשרירות ובהיחבא, הינה מופרכת. התובע היה מעורב בכל הליך הפיטורים ואף בזה של שאר העובדים, בשל מעמדו וכבודו.
התובעים הציעו לתובע סכומי כסף נכבדים, שהיו אמורים לכסות את סכום פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי, אך התובע בחר שלא להמשיך בעבודתו, אלא לפתוח תובענה זו. באשר לטענה בדבר הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מפיטוריו, טוענים הנתבעים, כי לא הוכחה ובסיכום טענותיהם, טוענים הנתבעים, כי הוכח אף אחרת, שכן מן החשבוניות שהציג התובע עולה, כי הכנסותיו של התובע בשנים האחרונות ולאחר מועד פיטוריו, לא פחתו ואף גדלו.
הנתבעת 3 טוענת בסיכומיה, כי אין לחייבה בתשלום פיצויים על עצם הפיטורין ו/או פיצויי פיטורים, שכן היא לא זו שפיטרה את התובע ומשום שלא היתה מעסיקתו ולחילופין, אף אם היתה מעסיקתו, הרי שלאור חילופי מעבידים וקיומו של מעסיק חדש, אין לחייבה בתשלום פיצויי פיטורין.
147. במקרה דנן, מן התשתית הראייתית שהוצגה בפני
נו ומן העדויות ששמענו באשר לנסיבות פיטוריו של התובע, עולה, כי עם העברת השליטה והניהול לזינו החל האחרון בהליך של פיטורים כלליים של כל עובדי הנתבעת 1. אמנם, מן העדויות עולה, כי המניע העיקרי לפיטורי העובדים היה השיקול הכללי והסדרת החובות בין הנתבעים השונים לתשלום זכויות העובדים, אך לטעמנו, אין בשיקול זה לבדו בכדי להוות עילה שאינה מצדיקה פיטורי התובע.
התובע טוען, כי פיטוריו נעשו ללא כל התראה ובאופן פתאומי. עם זאת, מן העדויות שנשמעו בפני
נו , עולה כי התובע היה מודע להליכי הפיטורים הכוללים שנעשו בנתבעת 1. עוד עולה, כי בין התובע ובין נציגי הנתבעת 1 נוהל מו"מ באשר לסכומים המגיעים לתובע, אך אלו לא צלחו.
אכן, התובע עבד שנים רבות אצל הנתבעת 1, לשביעות רצון הממונים עליו , מודעים אנו אף לגילו של התובע, אולם בשקלול מכלול הנסיבות , אין בהם בכדי להצדיק מתן סעד בגין עילת תביעה זו. אין המדובר בעובד, אשר זהו מקום עבודתו היחידי או העיקרי. הוכח בפני
נו, כי התובע עבד בנתבעת 1 במשרה חלקית בלבד , וכי עבודתו העיקרית נעשתה במסגרת אחרת. התובע אף לא היה זכאי לקבלת פנסיה מן הנתבעת 1 ואף לא טען זאת, גם אם היה ממשיך לעבוד עד "גיל פרישה".
התובע, היה מודע להליך פיטוריו, הוא ניהל מו"מ עם הנתבעת 1 באשר לזכויותיו ואף קיבל הודעה מוקדמת עם פיטוריו. כמו כן, לא הוכח כי התובע פוטר בחוסר תום לב או בשרירות ולפיכך, דין התביעה בגין רכיב זה- להידחות.
148. באשר לטענת התובע בדבר זכאותו לקבלת פיצויי פיטורים מוגדלים מכוח נוהג הקיים במוסדות ההסתדרות ( סעיף 102 לסיכומי התובע), כבר נפסק, כי הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על כתפי הטוען לו. רמת ההוכחה חייבת להיות גבוהה וברורה ונדרשת לצורך כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. (ראה- ע"ע 465/03, שמחה כהן נ' פלסטין פוסט בע"מ (לא פורסם), פסק הדין מיום 20/6/05).
במקרה דנן, התובע כלל לא הניח את התשתית הראייתית הדרושה ומכל שכן, לא השכיל להוכיחה.
149. עוד טוען התובע, כי בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים על עובדי ההסתדרות ומוסדותיה, זכאים עובדים קבועים במוסדות ההסתדרות, העובדים שוויתקם הוא מעל ל-25 שנים, זכאים לפיצויי פיטורין בשיעור של 250% וכן עובדים שוויתקם הוא מעל ל-30 שנים זכאים למענק של 10 חודשי הסתגלות.
ההסכמים שפורטו על ידי התובע אמנם הסדירו הענקת פיצויי פיטורים מוגדלים לעובדים שמסלול הפנסיה התקציבית אינו חל עליהם, בהתאם לוותקם, כמפורט בטבלה בסעיף 4.4 להסכם משנת 95 וסעיף 9.4 להסכם משנת 1998, אך לא הוכח, כי הסכמים אלה חלים על התובע (עדות רות באני בעמ' 321 לפרוטוקול) ולפיכך דין התביעה לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים להידחות.
זכאות התובע לפדיון חופשה שנתית
150. התובע טוען, כי היה זכאי לתשלום פדיון חופשה שנתית עם מועד סיום עבודתו אצל הנתבעים בסך של 40,088 ש"ח עבור 189 ימי חופשה שנצברו לזכותו במהלך 9 השנים האחרונות לעבודתו ולאחר קיזוז 90 ימים בהם הודה, כי ניצל בפועל. מדובר בתביעה לימי פדיון על פי הוראות "חוקת העבודה". עוד טען התובע, כי אין להחיל את תקופת ההתיישנות על פי חוק חופשה שנתית אלא רק על חלק החופשה שזכאי לה התובע מכוח הדין ובמקרה הנדון מדובר בתביעה לחופשה מוגדלת מכוח חוזה או הסכם קיבוצי לרבות החוקה.
151. הנתבעת 1 טוענת, כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה שנצברו לזכותו ולפיכך אינו זכאי לתשלום נוסף בגין פדיון חופשה שנתית. עוד טענו הנתבעים להתיישנות עילת תביעה זו, מעבר לתקופה העולה על 3 שנים ולחילופין טענו, כי אף אם התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית , הרי שהוא זכאי לפדיון של 36 ימים בלבד.
הנתבעת 1 טוענת, כי אין חולק על כך שעונת המשחקים בנתבעת נמשכת 10 חודשים בשנה. אין אף חולק על כך שהתובע קיבל שכרו עבור 12 חודשים בשנה, למרות שבמהלך הפגרה, לא מתקיימת פעילות אצל הנתבעת, למעט יציאה למחנה אימונים שנמשך כשבוע ימים. יוצא איפוא, שתקופה של חודש ימים, לכל הפחות, הינה תקופה של היעדר פעילות מוחלטת , שמהווה חופשה מלאה לעובדי הנתבעת 1. מכאן יוצא שהתובע ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו עפ"י דין ולא צבר ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו ולפיכך אינו זכאי לתשלום בגין רכיב זה.
152. נקדים ונאמר, כי טענות התובע בדבר זכאותו לימי חופשה שנתית מכוח "חוקת העבודה", דינן להידחות, מן הטעם, כי נקבע בפסק הדין, כי "חוקת העבודה" אינה חלה על יחסי העבודה שבין התובע לנתבעת 1.
153. חובת ההוכחה מוטלת, איפוא, על המעביד הנתבע ולא על העובד התובע, להראות, כי העובד זכה למלוא החופשה החוקית המגיעה לו בהתחשב עם אפשרויות צבירתה ועם התיישנות הזכות לקבלתה. (ראה- דב"ע נו/299-3 אריה לוי ואח', נ' סומיה גונזגה, פד"ע ; דב"ע לג/65-3 פרחי נ' אשל, פד"ע ה 113; דב"ע מב/ 17-3 גולן ואח' נ' ממן, פד"ע יג 321. )
154. במקרה שלפנינו, הנתבעת 1 לא ניהלה כל פנקס חופשה ולא פירטה את מספר הימים שנצברו לזכותו של התובע מידי שנה בשנה. הנתבעת 1 לא השכילה להוכיח, כי אכן התובע שהה מידי שנה בחופשה בת חודש ימים. אין די בעדויות שנשמעו בפני
נו כדי לקבוע באופן חד-משמעי, כי התובע שהה בחופשה מידי שנה במשך חודש ימים. (ראה: עדותם של מר שושן, ע"מ 28 לפרוטוקול מיום, מר מצרי, ע"מ 70 לפרוטוקול מיום, מר מור ,ע"מ 146 לפרוטוקול מיום, מר אורה , ע"מ 192 לפרוטוקול,והגב' פסט, ע"מ 158 לפרוטוקול).
155. בנסיבות אלה, אנו מאמצים את הודאת הנתבעת 1 בדבר זכאות התובע לקבלת פדיון בגין 36 ימים. בשים לב לשכרו הקובע, יש לזכות התובע בפדיון חופשה בשיעור 8,398 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/5/98 עד לפרעון המלא בפועל.
(8,398 ש"ח = 36 x 22 : 5,132).
זכאות התובע לפדיון דמי הבראה
156. התובע טוען, כי מעולם לא קיבל דמי הבראה מן הנתבעת 1, בכל תקופת עבודתו ולפיכך זכאי הוא לדמי הבראה בסך של 4,900 ש"ח בגין השנתיים האחרונות לעבודתו. עם זאת, טוען התובע, כי מכוח "חוקת העבודה", זכאי הוא ל-5 ימי הבראה נוספים לאלו המוקנים לו מכוח הדין בכל שנה ולפיכך זכאי הוא לדמי הבראה מוגדלים בסך של 7350 ש"ח.
157. הנתבעת 1 טוענת, כי התובע אינו זכאי לדמי הבראה, שכן רעייתו העידה, כי היא ובעלה יצאו לחו"ל על חשבון הנתבעת יותר מפעם אחת, אך נמנעה מלספר מתי ארעו הדברים, לפיכך נטען כי התובע אינו זכאי לדמי הבראה.
158. כלל הוא, כי הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה על פי צו ההרחבה מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד, מצידו הוכיח , כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה. בית הדין הארצי לעבודה סבר, כי שעה שהוכחה עבודה רצופה בת שנה, הטענה לתשלום דמי הבראה היא טענת "פרעתי". (ראה- דב"ע נו/283-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' אחמד עומר, לא פורסם). על כן, יש לדחות טענת הנתבעים, לפיה התובע לא הרים נטל ההוכחה בעניין זכאותו לדמי הבראה.
159. אמנם, יוסי אורה העיד, כי בנתבעת 1 לא מקבלים הבראה וכי מחנה אימונים זו הבראה (עמ' 196 לפרוטוקול) אך מוטב וטענה זו לא היתה נטענת שכן יש לדחותה על הסף.
160. עם זאת, דמי הבראה ופדיונם משולמים בהתייחס לתקופת העבודה של העובד, הזכאי לתשלום ולהיקף משרתו. במקרה דנן, כאמור לעיל, התובע הועסק במשרה חלקית בלבד בהיקף של 50%, כאמור לעיל ולפיכך דמי ההבראה ישולמו לו באופן יחסי לחלקיות המשרה.
161. לפיכך, אנו קובעים, כי התובע זכאי למחצית דמי ההבראה שתבע בתביעתו עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, בהתאם להיקף משרתו בסך של 2,450 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/5/98 עד לפרעון המלא בפועל.
זכאות התובע לגמול בגין עבודה בשבת
162. התובע טוען, כי הוא זכאי לגמול עבור עבודה בימי מנוחה בסך של 45,832 ש"ח שכן לגרסתו, אין חולק על כך, כי עבד בין היתר, גם בשבתות והתייצב לעבודתו אצל הנתבעים לפחות בשתיים או שלוש שבתות בחודש. התובע כימת את תביעתו בגין רכיב זה עבור 7 השנים האחרונות לעבודתו, מפאת התיישנות התביעה. לטענתו, עילת התביעה ברכיב זה מבוססת בעיקר על "חוקת העבודה" והדין, שכן על פי סעיף 31, פרק 9 ל"חוקת העבודה",בעד שעות עבודה בשבת זכאי העובד לקבל תוספת של 75% מהשכר הרגיל. הואיל והשכר הנתבע על ידי התובע כשכרו הקובע, אינו כולל גמול עבור עבודה בימי מנוחה, הרי שזכאי הוא לתשלום נוסף עבור עבודתו.
163. הנתבעים טוענים, כי התובע אינו זכאי לגמול בגין עבודה בשבת, שכן התובע זכה לטענתם למנוחת פיצוי העולה על 36 שעות כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה וכי שכרו של התובע כלל שכר עבור עבודה בשבת, זאת בהתאם להיקף משרתו של התובע. לחילופין, טוענים הנתבעים, כי התובע אינו זכאי לגמול בגין עבודה בשבת, שכן חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובע בשל קיומם של יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים ומבלי שהיה עליו פיקוח או שליטה באשר לזמני עבודתו. עוד טוענים הנתבעים, כי המדובר באדם, אשר מעולם לא העלה כל טענה בעניין וכעת,עם הגשת התובענה דנן, העלה אותם לראשונה מזה 38 שנה.
164. מן החומר הראייתי שהונח בפני
נו ומן העדויות ששמענו עולה, כי אימוני הכדורגל בנתבעת 1 התקיימו בימים שני עד חמישי אחר הצהריים, בימי שבת התקיימו המשחקים ובימים שישי וראשון לא התקיימו אימונים. אף התובע הודה, כי יום ראשון היה יום מנוחה , שכן ביום לאחר קיומו של משחק, השחקנים לא היו מתאמנים (ע"מ 87 לפרוטוקול מיום 4/3/03) ובימי שישי בד"כ לא היתה כל פעילות (ע"מ 121 לפרוטוקול מיום 18/5/03). כך גם העידו בעניין זה יחיאל מור (ע"מ 146, 147 לפרוטוקול מיום 19/6/03), משה מצרי (ע"מ 73 לפרוטוקול מיום 16/1/03), אוחיון יהודה (ע"מ 171 לפרוטוקול מיום 26/6/03).
165. הוכח, כי התובע נכח במשחקי הבית של הנתבעת בימי שבת שהתקיימו פעמיים בחודש ובאשר למשחקי החוץ, בהם השתתפה הנתבעת עולה, כי במהלך העשור האחרון לעבודתו, זאת אף לאור תקנון ההתאחדות לכדורגל, לא היתה נחוצה נוכחותו של התובע במשחקי החוץ, אלא רק במשחקי הבית (ע"מ 123 לפרוטוקול מיום 19/6/03) .
166. מכל האמור לעיל, עולה כי התובע, זכה למנוחה של לפחות 36 שעות רצופות לשבוע (מיום שבת ועד ליום ב' אחה"צ) ולפיכך אינו זכאי לגמול נוסף עבור עבודתו בשבת.
זאת ועוד. אף טענת הנתבעים באשר לאי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על התובע, מקובלת עלינו. מן העדויות שנשמעו בפני
נו, עולה כי מסגרת שעות עבודתו של התובע היתה גמישה, זאת בהתאם למעמדו ותפקידו של התובע, פעמים רבות הוא עבד בקליניקה הפרטית שלו ושם קיבל את שחקני הנתבעת. על התובע, לא היתה מוטלת החובה להיות נוכח בכל אימוני הנתבעת ובכל משחקיה, אלא מספר פעמים בשבוע ובהתאם לצורך. אף התובע העיד כי מעולם לא הדפיס כרטיס נוכחות וכי לא היה עליו פיקוח, אלא פעל בהתאם לשיקול דעתו והוא זה שנשא באחריות הרפואית בנתבעת באופן בלעדי. לפיכך, יש לקבוע כי אף מטעם זה ,דין התביעה בגין רכיב זה – להידחות.
זכאות התובע לפיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה
167. התובע טוען, כי הוא זכאי לפיצוי בגין אי ניצול 1,152 ימי מחלה ובסך של 65,150 ש"ח שצבר במשך תקופת עבודתו, מכוח "חוקת העבודה". התובע סומך טענתו בעניין זה על האמור בפרק שנים עשר ב"חוקת העבודה", שעניינו "חופשת מחלה ונכות", וכן על האמור בחוזר האגף למינהל וכוח אדם מיום 30/12/87, אליו צורף ריכוז כללים בדבר פיצוי בעבור ימי מחלה בלתי מנוצלים.
168. במקרה דנן, כמפורט לעיל, "חוקת העבודה" אינה חלה על הצדדים ולפיכך אין התובע זכאי לפיצוי בגין רכיב זה. עם זאת ולמעלה מן הדרוש יצוין, כי אף אם היינו קובעים, כי "חוקת העבודה" חלה על הצדדים, הרי שלא ניתן היה לזכות התובע בתשלום בגין רכיב זה שכן על פי הוראות החוקה והכללים שצורפו לתיק, מוענק הפיצוי לעובדים שפרשו לגמלאות ולא ניצלו ימי המחלה שנצברו לזכותם. רות באני העידה, כי התובע אינו זכאי לפדיון דמי מחלה שכן לא פרש לפנסיה. (עמ' 321 לפרוטוקול מיום 6/5/04).
במקרה דנן, וכפי שטענו אף הנתבעים, אין חולק על כך, כי התובע פוטר מעבודתו ולא פרש לגמלאות ולפיכך אינו זכאי לתשלום בגין רכיב זה.
טענת התובע, כי הנתבעים לא היו רשאים לפטר אותו ולמנוע ממנו פרישה לפנסיה ובכך מדובר בניסיון לעשיית עושר ולא במשפט - טענה זו, אין בידינו לקבל וממילא טענה זו לא פורטה כלל בפלוגתאות ונטענה רק בסיכומיו והתובע לא הוכיח בסיס עובדתי ומשפטי לטענה.
מעבר לכך, אף התובע עצמו מודה במקום אחר בסיכום טענותיו ( סעיף 101), כי אם היה מגיע לגיל פרישה בנתבעת, היה זכאי לקבל פיצוי זה.
169. לפיכך, התביעה בעילה זו – נדחית.
זכאות התובע לדמי הודעה מוקדמת
170. במקרה דנן, אין חולק על כך, כי התובע קיבל הודעה מוקדמת בת חודש ימים כדין, טרם פיטוריו. עם זאת, טוען כי הוא זכאי להודעה מוקדמת ארוכה יותר- בת 3 חודשים, מכוח "חוקת העבודה", הקובעת בפרק 17, סעיף 4 , כי עבד במוסד הסתדרותי שהועסק למעלה מ-10 שנים זכאי הוא להודעה מוקדמת בת 3 חודשים.
171. אף כאן משנקבע לעיל, כי "חוקת העבודה" אינה חלה על הצדדים, במקרה דנן, הרי שהתובע אינו זכאי להודעה מוקדמת ארוכה יותר מכוח החוקה ולפיכך יש לדחות את התביעה בגין רכיב זה.
סוף דבר
172. הננו מחייבים את הנתבעת 1 לשלם לתובע :
א. פיצויי פיטורים, לרבות פיצויי הלנת פיצויי פיטורים הכל כמפורט בסעיפים 133 ו- 144 ל
פסק דין
זה.
ב. פדיון חופשה בשיעור 8,398 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/5/98 עד לפרעון המלא בפועל. (8,398 ש"ח = 36 x 22 : 5,132).
ג. מחצית דמי ההבראה שתבע בתביעתו עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, בהתאם להיקף משרתו בסך של 2,450 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/5/98 עד לפרעון המלא בפועל.
173. הסכומים שנפסקו לתובע ישולמו תוך 30 יום ממועד פסק הדין.
174. התביעות לתשלום תמורת הודעה מוקדמת, גמול בגין עבודה במנוחה שבועית, פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה ופיצויים על עצם הפיטורים – נדחות.
175. התביעות נגד הנתבעים 4-2 – נדחות.
176. הנתבעת 1 תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20,000 ש"ח + מע"מ. הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 יום מיום פסק הדין.
177. בשל מעורבותה ומעמדה של הנתבעת 3 בנתבעת 1 ברוב תקופת עבודתו של התובע עד להעברת השליטה והניהול לנתבעים 2 ו- 4 – לא מצאנו כל מקום לחייב את התובע בהוצאות ושכר טרחה בגין דחיית התביעה נגדה.
178. כמו כן, לא מצאנו כל מקום לחייב את התובע בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין דחיית התביעה נגד הנתבע 2 ו-4.
179. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר הרשום עם אישור מסירה.
ניתן היום י"ג באדר, תשס"ו (13 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.
___________________ ____________________ _______________________
י. גלטנר-הופמן - שופטת נציג עובדים – חזי ירמיהו נציג מעבידים – אלי קפון
ס. שופט ראשי
001931/98עב 734ויקי גוטפלייש
עב בית דין אזורי לעבודה 1931/98 ד"ר דוד פסט נ' התאגדות לתרבות גופנית - הפועל באר שבע (ע"ר 1-004737-58), אלי להב , אלי זינו , הסתדרות העובדים הכללית החדשה -מועצת פועלי באר-שבע (פורסם ב-ֽ 13/03/2006)