פסקי דין על שמיר שרה | פסקי דין על כהן אליהו | פסקי דין על כהן עליזה |

4845/04 דמ     12/03/2006




דמ 4845/04 שמיר שרה נ' כהן אליהו, כהן עליזה




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב -יפו
דמ 004845/04


בפני
:
כב' השופטת דוידוב מוטולה סיגל

תאריך:
12/03/2006


בעניין:
שמיר שרה



ע"י ב"כ עו"ד
וייס דב

התובעת

נ ג ד


1 . כהן אליהו

2 . כהן עליזה



ע"י ב"כ עו"ד
שריזלי ירון

הנתבעים

פסק דין

פתיח

1. התובעת, גב' שרה שמיר, הנה מורה לריתמוסיקה במקצועה. הנתבעים, בני הזוג עליזה ואליהו כהן, מנהלים במשותף גן ילדים בגן יבנה בשם "המכללה לגיל הרך" (להלן – "הגן").

2. ההתקשרות בין הצדדים החלה ביום 1.9.03, כאשר סוכם בין הצדדים כי התובעת תלמד, בשלוש כיתות גן, שיעורי ריתמוסיקה, וזאת פעם בשבוע, שעה ועשר דקות סך הכול. התמורה שהוסכמה בין הצדדים עמדה על 1,560 ₪ בצירוף מע"מ, ושולמה מדי חודש בחודשו כנגד חשבונית מס.

3. עבודת התובעת בגן הסתיימה ביום 31.12.03.

4. התובעת הגישה תביעתה ביום 1.4.04, ובמסגרתה טענה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין הנתבעים, וכי סוכם ביניהם על העסקה למשך כל שנת הלימודים, היינו עד 31.7.04. התובעת עתרה למתן צו להחזרתה לעבודה (עתירה עליה לא חזרה במסגרת סיכומיה), ולחלופין – לקבלת שכרה עד סוף התקופה המוסכמת, משך שבעה חודשים נוספים.

5. הנתבעים הכחישו קיומם של יחסי עובד ומעביד. בנוסף הכחישו כי סוכם עם התובעת על עבודה עד סוף שנת הלימודים. לגרסתם, מלכתחילה סוכם על ניסיון של חודשיים – כאשר ניסיון זה לא עלה יפה והם אף הודיעו על כך לתובעת. רק לבקשתה, המשיכה ההתקשרות משך חודשיים נוספים, ובסיומם באה לידי סיום.

העדויות שנשמעו בפני
נו

6. התובעת מסרה בעדותה כי היא חברה בהסתדרות המורים, ונתונה באופן קבוע לפיקוח משרד החינוך באמצעות הפיקוח על החינוך המוסיקלי (אישור המפקחת מטעם משרד החינוך הוגש – ת/3). לדבריה, לא היתה בעלת עסק עצמאי אלא עבדה במספר גני ילדים במקביל, כאשר בכל יום למעט יום ו' לימדה 4 – 5 כיתות, ולכל גן הוציאה חשבונית - מס פעם בחודש. בנוסף, נתנה מדי פעם שירותים של הפעלה או שירה בציבור באירועים, כנגד חשבונית (עמ' 5 לפרוטוקול).

7. התובעת ציינה כי לגבי גן הילדים של הנתבעים, סוכם כי תשמש כמורה במהלך שנת הלימודים תשס"ד, וכך היה – תוך שקיבלה את השכר הקבוע שסוכם עמה ללא תלות במספר השיעורים המדויק שנתנה אותו חודש. בנוסף, מעבר לשעות הלימוד הקבועות חלו עליה חובות נוספות דוגמת השתתפות במסיבות (לרבות בשעות אחה"צ).

8. התובעת אישרה כי הגיעה לגן עם רכבה הפרטי, אשר היא בלבד נשאה בהוצאותיו, וכאשר במהלך השיעורים השתמשה באקורדיון שלה, ולעתים באביזרים נוספים שהביאה עמה. בנוסף, עשתה שימוש במכשיר "טייפ" של הגן, ולעתים בכלי נגינה נוספים שנמצאו בו (עמ' 6).

9. התובעת מסרה כי בסמוך לאחר מסיבת החנוכה, בה השקיעה שעות הכנה רבות, הודיעו לה הנתבעים בשיחה טלפונית כי היא מפוטרת לאלתר. הסיבה שניתנה לה היתה כי היא "יקרה מדי בשבילם, וכי אילו הייתי עושה להם הנחה, היו ממשיכים אתי" (סעיף 14 לתצהירה). התובעת הדגישה כי לא הצליחה למצוא מקום עבודה חלופי בהתחשב בכך שהיה זה אמצע השנה, ולכן נגרם לה נזק ממשי.

10. התובעת צירפה לתצהירה הקלטת שיחה שערכה עם הנתבע 1 בסמוך לאחר ההודעה על הפסקת ההתקשרות. במהלך השיחה – הגם שהתובעת באה בטענות ישירות על ההפסקה הפתאומית של עבודתה במהלך השנה – לא נאמר על ידי הנתבע 1 דבר בנוגע לתקופת ניסיון כלשהי, בנוגע לכך שנאמר לה כבר חודשיים קודם לכן כי לא עמדה בניסיון כלשהו, או בנוגע לכך שהיא עצמה ביקשה להאריך את ההתקשרות בחודשיים נוספים. מאידך, אמר הנתבע 1 את הדברים הבאים:
"את היית 100 אחוז שרה, אין לי טענות כלפי העבודה שלך, פשוט הסכום הוא יקר לי מאוד... אין לנו חוזה לכל השנה, אין לנו שום חוזה. גם את יכולת לבוא להגיד לי תשמע אלי, אני לא יכולה להמשיך, אז מה הייתי עושה?... אני רואה את הפער מחירים שאני מרגיש שאני משלם המון כסף, אני לא מוכן לזה... עכשיו המצב קשה, קשה לנו לשלם את המחירים האלה... אני מוכן, אמרתי לך אני לא סגרתי עם אף אחד ואני כן מרוצה ממך, ... אני יכולה לעשות לך הנחה, אני אמשיך איתך, אין לי בעיה, אבל בצורה הזו ובמחיר הזה אני לא יכול להמשיך".

בנוסף, כאשר שאלה התובעת מדוע נאמר לה הדבר רק בשלב מאוחר, השיב הנתבע 1 – "אני כבר הרבה זמן אומר לה תקשיבי, אני לא מוכן במחיר הזה, אז משכה ומשכה..." (כוונתו לנתבעת 2), וכאשר שואלת התובעת למה לא פוטרה לפני מסיבת החנוכה, השיב – "יצא ככה, לא יודע, יצא ככה".

11. הנתבעת 2 מסרה בעדותה כי היא שסיכמה עם התובעת על מתן שירותיה לגן, וזאת למשך תקופת ניסיון בת חודשיים בלבד – בסיומה ישקל המשך ההתקשרות (סעיף 3 לתצהירה). לדבריה, "אני לעולם לא מקבלת מפעילה לתקופה ארוכה, אני לא חותמת לשנה שלמה" (עמ' 10 לפרוטוקול). כאשר נשאלה שוב האם היא משוכנעת כי סוכם על תקופת ניסיון בת חודשיים, השיבה:

"אנחנו לא מקבלים אף עובדת, ומכיוון שסוג העבודה מאוד עדין, לשנה. אמרתי לה שהיא מתקבלת לניסיון. השיחה התנהלה כך שהיא תבוא לעשות שיעורים ואני במפורש מדגישה שאני לא מקבלת אף אחד לשנה. אמרתי לה שתעבוד חודשיים שלושה. כאשר אני מתבקשת לחדד אני עונה חודשיים והארכנו לה בעוד חודשיים".
(עמ' 13).

12. הנתבעת 2 טענה עוד כי לא היתה מרוצה ממסיבת החנוכה שאירגנה התובעת וזאת בשל "המומנט של המהירות, היא באה בלחץ ורצתה להוריד קטעים מסוימים במסיבה ולא הסכמתי. ברגע שהגיע לרמות כאלה, אמרתי עד כאן, עצור. בכסף שאני משלמת מגיע לי 100% ולא קיבלתי את זה. גם ההורים התלוננו על היחס שהיא נכנסה ויצאה. זה הקש ששבר את גב הגמל" (עמ' 10 לפרוטוקול).

עוד הוסיפה כי "לא יכולתי לעמוד בתשלום מבחינה כספית... יצאו לי ילדים מהמעון ולכן לא יכולתי לעמוד בתשלומים האלה. לכן ביקשתי את ההנחה שיהיה לנו הרבה יותר קל, זה נפל על אוזניים ערלות, וזה ביחד עם מה שקרה בחנוכה, לכן לא יכולנו להמשיך" (עמ' 11).

במקביל, המשיכה הנתבעת 2 לעמוד מאחורי הטענה לגבי הודעה ראשונית על הפסקת עבודה כבר לאחר חודשיים. לדבריה, "רצינו להפסיק לה את עבודתה אחרי חודשיים, ואז היא קיבלה עוד חודשיים... כדי שתסיים את שנת הכספים, וגם תכין את מסיבת חנוכה" (עמ' 11 – 12). עוד הוסיפה כי "היו תלונות של גננות שהיא מנגנת בשמיים, ולא בגובה העיניים של הילדים" (עמ' 13).

13. הנתבע 1 מסר בעדותו כי הוא שהודיע לתובעת, בתום חודשיים, "כי אין בכוונתי להמשיך לקבל ממנה שירותים, בעיקר לאור תפקודה שלא עלה בקנה אחד עם המחיר אותו גבתה מדי חודש" (סעיף 5 לתצהירו). לדבריו, "לאור הפצרות התובעת כי נמשיך לקבל את שירותיה לכל הפחות לחודשיים נוספים, עד לסוף שנת המס 2003 (עד לסוף 12/2003), הסכמנו להמשיך לקבל שירותים מהתובעת לחודשיים נוספים... כמוסכם בינינו, בחודש 12/03 נפסקה ההתקשרות בינינו, לאחר שהתובעת סיפקה לגן שירותים במשך ארבעה חודשים בלבד" (סעיפים 6 ו – 7 לתצהירו).

14. כאשר נשאל הנתבע 1 מדוע לא אמר לתובעת דבר על חודשיים ניסיון בשיחה הטלפונית שנערכה ביניהם לאחר סיום עבודתה, השיב – "לא חשבתי על זה. דיברה איתי בטלפון והייתי אולי עסוק. לא ידעתי שהיא מקליטה אותי" (עמ' 14).

הכרעה

15. מהאמור לעיל עולה כי עלינו להכריע במחלוקות הבאות:

א. א. האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

ב. ב. בהנחה שהתשובה לשאלה א' חיובית – האם סוכם בין הצדדים על התקשרות עד סוף שנת הלימודים תשס"ד, ו/או האם הנתבעים הפרו את ההסכם מול התובעת בדרך אחרת, ומהו הסעד הראוי.

16. ייאמר מראש כי עדות שני הנתבעים לא הותירה רושם אמין כלל ועיקר. ראשית, נוכח הפער הממשי בין כתב ההגנה שהוגש על ידם (ללא ייצוג), לעומת השיחה בין התובעת לבין הנתבע אשר הוקלטה ללא ידיעתו וצוטטה לעיל, ולבין טענותיהם במהלך הדיון בפני
– אשר נאמרו לאחר שניתנה להם ההזדמנות לעיין בתמליל ההקלטה.

כך, ולמשל, בכתב ההגנה נכתב כי עבודת התובעת הופסקה כיוון ש"אינה עומדת בקריטריונים להם ציפו", אך במהלך השיחה הטלפונית הדגיש הנתבע כי אין לו כל טענות כלפי התובעת מבחינה מקצועית וכי הבעיה היחידה המטרידה אותו היא המחיר אותו היא גובה, כך שישמח להמשיך ולהעסיקה לו רק תקטין את המחיר. לאור זאת בוצעה "התאמה" של הטענות בתצהירים ונכתב כי תפקודה של התובעת לא עמד בקנה אחד עם המחיר שגבתה. בנוסף, במהלך החקירות עלו טענות שלא עלו כלל קודם לכן – בין בשיחה הטלפונית, בין בכתב ההגנה ובין בתצהירים – בדבר קיצור כביכול של מסיבת החנוכה ובדבר טענות של הגננות על נגינה "שלא בגובה העיניים".

בנוסף, חלק מטענות הנתבעים נראו בלתי אמינות ובלתי סבירות על פניהן. כדוגמא – הטענה כי התובעת ביקשה להישאר עוד חודשיים עד סוף שנת המס(?), ולכן באה ההתקשרות לידי סיום דווקא בסוף חודש דצמבר. גם הנתבעים עצמם לא ידעו להסביר, בחקירותיהם, את ההיגיון מאחורי טענה זו.

17. עוד ראוי לציין כי הנתבע 1 עמד על זכותו להישאר באולם בית הדין בעת חקירתה הנגדית של רעייתו, ולאחר מכן – במהלך חקירתו שלו – חזר על דברים שנאמרו על ידה ולא צוינו על ידו כלל בתצהיר. כך, ולמשל, נזכר לפתע כי "פעם אשתי באה אלי ואמרה שיש בעיות אתה כי הגננות באות ומספרות שכאשר היא מנגנת, היא מסתכלת לשמיים" (עמ' 15) – וזאת לאחר ששמע את אשתו מעידה על כך מספר דקות קודם לכן. הדבר לא תרם לאמינותו בעיני.
18. עוד יצוין כי התובעת הגישה מסמך, על גבי נייר מכתבים של "מרכז הסתדרות המורים בישראל", מיום 3.10.91, בו הוגדרו תנאי העסקתם של מורים לריתומוסיקה (אך לא ברור על מי חל המסמך, ומכוח מה; כפי הנראה הוא מתייחס למורות המועסקות בגני ילדים עירוניים). בין היתר מציין המסמך כי "מורה לריתמוסיקה נחשבת כעובדת שכירה (ולא עצמאית) ושכרה כפוף לשינויים החלים בשכר עובדי ההוראה", וכי "ההתחייבות להעסקת המורה לריתמוסיקה בגן היא למשך שנת לימודים מלאה החל מ – 1.9 עד 30.6 של אותה שנת לימודים... אין לפטר מורה לריתמוסיקה באמצע שנה"ל".

ייאמר מייד כי לא נתתי משקל כלשהו למסמך זה, באשר לא הוברר מה מעמדו המדויק, וממילא לא הוברר אם הוא חל בדרך כלשהי על הנתבעים.

19. כבר נקבע לא אחת, כי מעמדו של מועסק נקבע על פי מאפייני מערכת היחסים בין הצדדים מבחינה מהותית, ולא על פי המוסכם בין הצדדים או הכינוי שנתנו למערכת היחסים ביניהם (דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג – תדיראן בע"מ, פד"ע כז 454, 462). המבחן העיקרי, לפי פסיקת בתי הדין, הנו המבחן המעורב, הבנוי משילוב של מספר מבחנים, שהדומיננטי בהם הוא מבחן ההשתלבות (ס' אדלר, "היקף תחולת משפט העבודה – מכפיפות לתכלית", ספר גולדברג (תשס"א) 17).

20. שני פנים למבחן ההשתלבות: הפן החיובי – האם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של ה"מפעל" ולפיכך אין הוא "גורם חיצוני" לו; והפן השלילי – האם האדם בו מדובר הנו בעל עסק עצמאי משלו (דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה – דוד בירגר, פד"ע ג' 177).

21. קיימים מבחני עזר נוספים, דוגמת כפיפות (ישירה או ארגונית); האם המועסק נהנה מסיכויי רווח ומסיכוני הפסד; האם נעשה שימוש בכלי עזר ומי השקיע בהם; כיצד הוצגו היחסים לצדדים שלישיים; האם קיימת בלעדיות למעסיק בפרק הזמן המוקדש לעבודה; האם יש לקוחות נוספים; האם קיימת מסגרת שעות קבועה; וכיו"ב – כאשר אף אחד ממבחני העזר אינו מכריע כשלעצמו, אלא החשיבות הנה לתמונה בכללותה (על פירוט המבחנים ראו, למשל, מ' גולדברג, "עובד" ו"מעביד" – תמונת מצב, עיוני משפט י"ז 19; לניתוח של המבחנים בפסיקה מהתקופה האחרונה ראו, למשל, ע"ע 300274/96 שאול צדקא – מדינת ישראל (גל"צ), פד"ע לו 625 ; ע"ע 300021/98 זאב טריינין – מיכה חריש ואח', פד"ע לז 433; דב"ע נה/5-2 ורדה דעבול ואח' – משרד העבודה והרווחה ואח', פד"ע כט 481; ע"ע 300245/97 משה אסולין ואח' – רשות השידור, פד"ע לו 689 ).

22. לאמור לעיל יש להוסיף כי את המונח "עובד" יש לפרש, לפי המגמה בפסיקה כיום, פרשנות תכליתית (בג"צ 5168/93 שמואל מור נ. בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ (4) 628; דנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב (4) 817). מכך נובע כי יש לתת למונח "עובד" משמעות אשר תגשים את תכלית החקיקה הרלוונטית, ולקחת זאת בחשבון בעת יישומם של המבחנים השונים. בנוסף, נובע מכך כי עשויה להיות משמעות שונה למונח "עובד" בהקשרים שונים.

23. המקרה הנוכחי הנו מקרה גבולי בעיני, ועל אף זאת הגעתי למסקנה כי המאזניים נוטות לכוון הכרה ביחסי עובד ומעביד. להלן השיקולים העיקריים לכך:

א. א. התובעת השתלבה ב"מפעלם" של הנתבעים, והעבירה שיעורים שהם חלק מהפעילות האינטגראלית של הגן, בזמנים שנקבעו על ידי הגן, תוך שימוש – בין היתר – באביזרים של הגן, ובהתאם להנחיות כלליות של הנתבעים. בנוסף, לקחה חלק בפעילויות נוספות של הגן דוגמת מסיבות ואירועים.

ב. ב. גם אם התובעת עבדה במשרה חלקית, ובמקביל לכך עבדה בגנים נוספים ו/או ביצעה עבודות נוספות – אין בכך כדי לשלול את קיומם של יחסי העבודה בין הצדדים. כדוגמא – אין חולק כי עוזרת בית המבצעת עבודה משך יום בשבוע בלבד או פחות מכך, וביתרת השבוע מנקה בתים אצל מעסיקים אחרים – נחשבת בפסיקה כעובדת שכירה, במשרה חלקית, ולא כנותנת שירותים עצמאית.

ג. ג. גם אם לא ניתן היה להעביר את התובעת לתפקיד אחר – הדבר נובע בראש ובראשונה מהיותה עובדת מקצועית ספציפית, ואינו משליך על העדרם של יחסי עובד ומעביד.
ד. ד. אין חולק כי התובעת נשכרה לביצוע העבודה על סמך כישוריה האישיים, וכי לא יכולה היתה לבצע את מטלותיה באמצעות עובדים מטעמה או מחליף כלשהו.

ה. ה. לתובעת לא היו למעשה סיכוני הפסד, שכן קיבלה "משכורת" קבועה מהנתבעים על בסיס חודשי, ולא היתה לה אפשרות ממשית "לייעל" את "עסקה".

ו. ו. בהתחשב באמור לעיל, אין לשים דגש על עצם ביצוע התשלום כנגד חשבונית מס, או על השימוש באקורדיון הפרטי של התובעת בעת השיעורים.

24. נותר לדון בטענתה הנוספת של התובעת, ולפיה סוכם בין הצדדים כי העסקתה תימשך למשך כל שנת הלימודים. לאחר שקילת העדויות בקשר לכך, אינני נותנת כל אמון בגרסת הנתבעים לפיה סוכם מראש, כביכול, על תקופת ניסיון בת חודשיים, ו/או כי כבר לאחר חודשיים הודיעו לתובעת כי אינם מרוצים מתפקודה (ובמקביל סוכם, לבקשתה כביכול, כי תישאר חודשיים נוספים). גרסה זו אינה סבירה על פניה, אינה עולה כלל ועיקר משיחתם המוקלטת של התובעת והנתבע, ואף הנתבעת בחקירתה הנגדית לא נראתה משוכנעת בה (כפי העולה מטענתה כי מסיבת חנוכה היתה "הקש ששבר את גב הגמל" – טענה העומדת בסתירה מוחלטת לטענה כי סיום ההתקשרות סוכם חודשיים קודם לכן).

הנתבעים אף לא ניסו לטעון כי קביעת תקופת ניסיון היא נוהג אצלם, או כי קבעו תקופה דומה עם המפעילה הנוכחית (הגם שנשאלו בקשר לכך במפורש).

אני קובעת לפיכך כי הנתבעים לא אמרו לתובעת דבר מה מפורש על תקופת ניסיון ו/או על העסקה למשך תקופה בת פחות משנת לימודים.

25. עם זאת, גם אינני סבורה כי הצדדים סיכמו באופן פוזיטיבי ומפורש כי התובעת תעבוד משך כל שנת הלימודים עד תומה. אני מסיקה זאת מהשיחה המוקלטת שבין התובעת לנתבע, במהלכה לא נאמר דבר על סיכום מפורש כלשהו. יש לקבוע לפיכך מה היה הסיכום מכללא בין הצדדים, בין היתר בהתאם להקשר התעשייתי. לאחר שקילת הטענות, אני סבורה כי ההסכמה מכללא בין הצדדים, היה לתקופת עבודה מירבית קצובה עד סוף שנת הלימודים (שכן איש לא העיד כי היתה כוונה כי ההסכם יימשך באופן אוטומטי גם בשנת הלימודים שלאחר מכן, אלא אם הצדדים יסכימו על כך במפורש), ועם זאת כי כל צד רשאי היה לסיים את ההתקשרות בכל עת כפוף למתן הודעה מוקדמת, וכפוף לחובת תום הלב הלוקחת בחשבון את הייחודיות הנובעת מהענף.

26. הייחודיות הנובעת מהענף מחייבת את שני הצדדים לזכור כי גן ילדים פועל – ככלל – באופן אחיד למשך שנת לימודים, כך שהפסקת ההתקשרות במהלך השנה עלולה להיות בעייתית לצד שההפסקה נכפתה עליו (בין לתובעת – נוכח הקושי למצוא מקום חלופי באמצע השנה; ובין לגן – נוכח המחויבות כלפי ההורים והילדים לרצף לימודי). לאור זאת, אני סבורה כי היה במקרה זה תנאי מכללא לפיו הפסקת עבודה במהלך השנה תיעשה מטעמים מוצדקים ותמי לב בלבד.

כך, ולמשל, אם התובעת לא היתה מבצעת את עבודתה לשביעות רצונם של הנתבעים ו/או הגננות ו/או ההורים, או לחלופין חל היה שינוי בתוכנית העבודה של הגן באופן שאין עוד צורך במורה לריתמוסיקה – היה הדבר נחשב כסיום עבודה בתום לב, כפוף למתן הודעה מוקדמת. עם זאת, אם התובעת היתה מחליטה באמצע השנה על הפסקת מתן השירותים בשל שההתקשרות אינה כדאית לה מבחינה כלכלית, ומפסיקה להגיע לאלתר אלא אם יעלו את שכרה באופן משמעותי – אינני סבורה כי הדבר היה מקובל על הנתבעים, או כי היה נחשב כסיום חוזה בתום לב מצידה.

27. כסיכום נקודה זו – פיטורי התובעת במהלך שנת הלימודים, ללא כל סיבה למעט החלטה כלכלית כי השכר שסוכם עמה בתחילת השנה גבוה מדי – מהווים בעיני פיטורים בחוסר תום לב, המנוגדים להסכמות מכללא בין הצדדים ולייחודיותו של הענף. על הנתבעים לפצות את התובעת בגין כך (תיאורטית זכאית היתה התובעת גם לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, אך לא תבעה זאת). עם זאת, הפיצוי לא יהא כל שכרה של התובעת עד סוף השנה כפי שתבעה, אלא פיצוי על עצם הפיטורים בחוסר תום לב.



28. בהתחשב בתקופת העבודה ובכלל הנסיבות, אני סבורה כי פיצוי ראוי במקרה זה עומד על שני חודשי שכר, היינו 3,120 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.1.04 ועד התשלום בפועל. לכך יש להוסיף את הוצאות המשפט, בסך 750 ₪ בצירוף מע"מ כדין, לתשלום בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

29. סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעת את הסכומים הנקובים בסעיף 28 לעיל.

30. על

פסק דין
זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, תוך 15 יום.


ניתן היום י"ב באדר, תשס"ו (12 במרץ 2006) בהעדר הצדדים

דוידוב מוטולה סיגל
, שופטת

ק: נעמי ט.










דמ בית דין אזורי לעבודה 4845/04 שמיר שרה נ' כהן אליהו, כהן עליזה (פורסם ב-ֽ 12/03/2006)