פסקי דין על בתיק  בתיק | פסקי דין על שותפות בר בריבוע | פסקי דין על בתיק  בתיק | פסקי דין על בורגתה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית |

64469-09/14 א     29/12/2019




א 64469-09/14 בתיק  בתיק, שותפות בר בריבוע נ' בתיק  בתיק, בורגתה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ








בית משפט השלום בנתניה



ת"א 64469-09-14 שותפות בר בריבוע
ואח' נ' בורגתה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית
בע"מ ואח'

ת"א 17567-07-14 עובדים בע"מ-ח.פ570010520 נ' שותפות בר בריבוע


תיק חיצוני: תיק עזר


בפני

כבוד השופטת
גלית אוסי שרעבי


תובעת ונתבעת שכנגד בתיק

64469-09-14
נתבעת בתיק

17567-07-14

שותפות בר בריבוע


נגד


נתבעת ותובעת שכנגד בתיק

64469-09-14
תובעת בתיק
17567-07-14

בורגתה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית
בע"מ






פסק דין


לפני שתי תביעות שהדיון בהן אוחד.

טענות הצדדים:
1.
בתיק

17567-07-14 נדונה תביעת "בורגתה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
" (להלן: "בורגתה") לפינוי הנתבעת, "שותפות בר בריבוע
" (להלן: "בר"), ממקרקעין המצויים בתחום מקרקעי בורגתה ששימשו לשאיבת מים מבארות בורגתה. כן עתרה בורגתה לחיוב בר בתשלום סך 94,978 ₪ בשל עמלות הפקת המים המגיעות לבורגתה עבור החודשים יוני 2012 ועד פברואר 2013 (כולל).
בהחלטתה בבקשת בר למתן רשות להתגונן מפני התביעה, קבעה כב' הרשמת י' אונגר-ביטון (כתוארה אז) כי בר זכאית להתגונן מפני התביעה הכספית בטענת הקיזוז שהעלתה. עם זאת, ניתן

פסק דין
חלקי המורה לבר לסלק את ידה מהמקרקעין.

2.
בתיק

64469-09-14 הגישה בר תביעה ע"ס 700,776 ₪ כנגד בורגתה בשל תשלומי יתר ששילמה בר לבורגתה כעמלות בגין הפקת המים מהבארות ובשל נזק שנגרם לבר עקב השקיית בורגתה במי קולחין שטח הסמוך לאחת מבארות המים. כן תבעה בר פיצוי מוסכם עפ"י ההסכם בין הצדדים בשל ביטולו ע"י בורגתה, וזאת שלא כדין.
בורגתה מצידה הגישה תביעה שכנגד נגד בר ע"ס 326,421 ₪ בטענה לפיה בר לא שילמה עמלת הפקה לבורגתה עבור שאיבת מים בכמות העולה על 2.1 מיליון קוב לבאר ולא שילמה הפרשי הצמדה בגין עמלות ההפקה. בנוסף תבעה בורגתה הפסד הכנסות שנגרם לה, משחדלה בר מיוזמתה להפיק מים מהבארות, כמו גם, את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם בין הצדדים בשל הפרת בר את ההסכמים.
בורגתה אף הגישה הודעת צד ג' כנגד גיורא אוהד (להלן: "צד ג'") ע"ס 95,084 ₪ בשל החזקתו את השטחים החקלאיים הסמוכים לבאר שמימיה זוהמו, עפ"י טענת בר. לפיכך טענה בורגתה כי, ככל שנגרם לבר נזק כלשהו בגין השקיית מי קולחין, על צד ג' לשפות את בורגתה בשל כך.
צד ג' הכחיש את עצם האירוע הנטען, את אחריותו הנטענת, כמו גם את הנזק הנתבע והקשר בינו לבין צד ג'.

3.
מטעם בורגתה העידו מר קטן יוסי (להלן: "יוסי") ששימש כחבר ועד האגודה וכיו"ר האגודה, וכן מר סבח יצחק (להלן: "יצחק") שהינו יו"ר ועד בורגתה וחבר ועד האגודה. מטעם בר העיד מר יוסף רז (להלן: "רז") שהינו בעל השליטה בחברת נ.ד. רז פיתוח עסקי פרויקטים בע"מ, השותפה ב"בר". כן העידה גב' איילת נעים לבנון (להלן: "איילת"), סמנכ"ל הכספים בחברת "אנגל", השותפה אף היא ב"בר". צד ג' העיד בעצמו.

דיון:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בתצהירי העדים ונספחיהם, בחקירות העדים, במוצגים שהוגשו ובסיכומי ב"כ הצדדים, להלן החלטתי.

רקע

4.
בטרם אתייחס לכל אחת מטענות הצדדים, מן הראוי לסקור הרקע ליחסי בר ובורגתה. בורגתה קיבלה מרשות המים רישיון להפקת מים מבארות המים המצויות בתחום המקרקעין שברשותה תמורת היטלי הפקה שעליה לשלם לרשות המים. בשנת 2002 המחתה בורגתה את זכות הפקת המים מהבארות לבר למשך תקופה מצטברת של 15 שנים, לפי הסכמים מיום 25/11/02, 08/01/04, 19/01/04 ו-01/08/07 (להלן: "ההסכם הראשון", "השני" וכיוב' בהתאמה). בהסכמים התחייבה בר עצמה לשלם במישרין לרשות המים את היטלי ההפקה בגין כל קוב מים שתפיק וכן לשלם לבורגתה עמלות הפקה בסך 12 אג' בתוספת מע"מ לכל קוב מים שתפיק, וזאת עד כמות של 2.1 מיליון קוב לבאר (להלן: "הכמות המירבית"). יצוין כי בר עצמה קיבלה מחברת "מקורות" תשלום עבור המים שהפיקה, ובר שילמה לרשות המים את היטלי ההפקה. בהסכם הרביעי הוסכם על שינוי בשיטת תשלום היטלי ההפקה, כך שחלף חובת בר לשלם את ההיטלים לרשות המים אחת לשנה בגין השנה החולפת, התחייבה בר למסור מראש 12 המחאות חודשיות לרשות המים כמקדמות על חשבון ההיטלים, תוך עריכת תחשיב הפרשים ותשלומם בתום כל שנה. לטענת בורגתה, ההסכם הרביעי נחתם בשל כך שבר צברה חוב בגין ההיטלים לרשות המים, ואילו רשות המים דרשה את תשלומם מבורגתה דווקא, בהיותה בעלת רישיון ההפקה. בחודש 08/07 הטילה רשות המים עיקולים על כספים המגיעים לבורגתה ממשרד החקלאות בשל אי תשלום חובות היטלי הפקת המים של בר לרשות. בורגתה הגישה תביעה כנגד בר לענין זה שנדונה בת.א. 4509/08, במסגרתה הגיעו הצדדים להסכם פשרה לתשלום החוב.

תביעת בורגתה חוב עמלות לתקופה שבין 06/12 – 02/13
5.
אין חולק כי בר חבה לבורגתה הסך 94,978 ₪ בגין עמלות הפקת המים מחודש 06/12 ועד 02/13, כפי שנתבע ע"י בורגתה. ערה אני לטענת בר בבקשתה לרשות להתגונן מפני תביעתה זו של בורגתה, לפיה העמלות שולמו בגין חודש 06/12, אלא שלאחר חקירת המצהיר מטעם בר, נקבע בהחלטה לענין מתן רשות להתגונן כי: "העד אישר את החוב לתובעת בגין העמלות... אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה לתובעת את העמלות לתקופת התביעה... אני מוצאת כי הנתבעת זכאית להתגונן בטענת הקיזוז כנגד החיוב הכספי". מכאן כי הקביעה לענין החוב האמור בעינה עומדת.

תביעת בר להשבת עמלות הפקה ששולמו ביתר ותביעת בורגתה לחיוב בר ב-1 אג' נוספת בשל הפקה מעבר לכמות המירבית
6.
בר טענה כי יש לקזז מסכום החוב האמור בגין העמלות, כמו גם לחייב את בורגתה במסגרת התביעה הכספית שהגישה בר, להשיב לה תשלומים ששילמה לבורגתה ביתר כעמלות הפקה בגין הפקת מים מעבר לכמות המירבית.
ההוראה הרלבנטית לענין זה מופיעה בסעיף 26 להסכם הראשון הקובע:
" 26. א. מעניק הרישיון יהיה זכאי לקבל 12 אגורות בתוספת מע"מ בגין כל קוב מים

שיופקו עד כמות של 2.1 מיליון קוב לבאר.

ב.
בגין הפקת מים מעבר לכמות הנ"ל – יהיה מעניק הרישיון זכאי לקבל 1 אג'

בתוספת מע"מ בגין כל קוב.



ג.
היה ותהיינה למקבל הרישיון הזמנות לאספקת מים נוספים, בין מהמדינה ובין


מגורמים אחרים (לרבות פרטיים) בגין הפקת המים כאמור יהיה מעניק הרישיון


זכאי לקבל את הסכום שיוסכם בין הצדדים".
7.
בר טוענת כי שאיבת המים הגיעה לכמות המירבית כבר בשנת 2007 ביחס לאחת הבארות ובשנת 2009 ביחס לבאר השניה. אולם בטעות המשיכה לשלם לבורגתה, גם עבור מים שהופקו מעבר לכמות המירבית, עמלה בסך 12 אג' לכל קוב מים שהופק, במקום אגורה אחת בלבד, כהוראת סעיף 26(ב) האמורה לעיל. בר, לטענתה, גילתה טעות זו בבדיקה שערכה נוכח התביעה שהגישה נגדה בורגתה. לפיכך יש להשיב לבר הסכום ששולם ביתר, כטענתה, בסך 462,391 ₪ (קרן).
בורגתה מצידה טענה לשיהוי רב בהעלאת הטענה וכי מדובר בטענה כבושה. בנוסף טענה כי הפקת מים ע"י בר מעבר לכמות המירבית הופקה בעצם בהתאם ל"הזמנות לאספקת מים נוספים", כאמור בסעיף 26(ג) להסכם, בגינן היה על בר לשלם לה את "הסכום שיוסכם בין הצדדים". אין מדובר בהמשך הפקת מים רציפה מעבר לכמות המירבית אלא הפקה לפי צווי רכישה ספציפיים שהוצאו מעת לעת ע"י רשות המים לבר, ובסה"כ הפיקה בר 4,858,057 מיליון קוב מעבר לכמות המירבית. בר לא גילתה לבורגתה דבר קבלת צווי הרכישה לאספקות מים נוספות ולכן הצדדים לא סיכמו את המחיר בגין עמלות ההפקה על המים הנוספים שהופקו. לפיכך, על בר לשלם בשל כך לבורגתה מחיר ראוי שלא יפחת מ-13 אג' לקוב מים מעבר לכמות המירבית. לחילופין, וככל שהפקת המים מעבר לכמות המירבית נעשתה ללא צווי רכישה ספציפיים וחל סעיף 26(ב) להסכם, הרי הוא מחייב את בר לשלם לבורגתה עמלת הפקה בסך 1 אג' המצטרפת לתשלום של 12 אג' לקוב מים הקבוע בסעיף 26(א). כלומר, על בר לשלם לבורגתה עמלה בסך 13 אג' לקוב מים מעבר לכמות המירבית. מאחר שבר שילמה 12 אג' לקוב, נותר לה לשלם לבורגתה סך 48,580 ₪. זהו אף הסכום הנתבע ע"י בורגתה בתביעה שכנגד.
בר בתשובה טוענת כי סעיף 26(ג) להסכם מתייחס להזמנות אותן לא ניתן היה לצפות במעמד חתימת ההסכם לאספקת מים נוספים, ואין הוא מתייחס להקצאות נוספות של רשות המים. בר התחייבה בהסכם לספק כל כמות מים מעבר לכמות המירבית, ככל שתידרש ע"י נציב המים, ומצב זה הוסדר בסעיפים 26(א) ו-(ב) להסכם. סעיף 26(ג) עניינו מעבר ומחוץ להסכמים, שכן הוא עוסק בהזמנות נוספות, בין מהמדינה ובין מגורמים פרטיים אחרים, ולא בהקצאות בשל הזכייה במכרזים ע"י המדינה באמצעות רשות המים. בר, לשיטתה, לא קיבלה הזמנות לאספקת מים נוספים. בר הוסיפה וטענה כי בורגתה קיבלה מרשות המים בזמן אמת את הצווים והיתה מודעת לכמות אספקת המים. בורגתה מעולם לא העלתה דרישה להעביר לה תשלום בסך 13 אג' לקוב מים.

8.
כאמור, בסעיף 26(ב) הוסכם כי בגין הפקת מים מעבר לכמות המירבית, תהא בורגתה זכאית לקבל 1 אג' + מע"מ בגין כל קוב מים. למקרא פשט הלשון אתה למד כי הפקת מים מעל ל-2.1 מיליון קוב לבאר, תזכה בעמלה בסך 1 אג' לקוב. למעשה, הוראת סעיף זו, כשלעצמה, הינה ברורה ואיננה טעונה פרשנות. עם זאת, הוראת סעיף 26(ג) עוסקת במקרה בו תהיינה "הזמנות לאספקת מים נוספים, בין מהמדינה ובין מגורמים אחרים (לרבות פרטיים)", אז בורגתה תהא זכאית לקבל את "הסכום שיוסכם בין הצדדים".
אימתי עסקינן ב"הפקת מים מעבר" לכמות המירבית, המזכה בעמלה בסך 1 אג' לקוב (סעיף 26(ב)), ואימתי עסקינן ב"הזמנות לאספקת מים נוספים" המזכות את בורגתה ב"סכום שיוסכם בין הצדדים" (סעיף 26(ג))?
לכל אחת מבעלות הדין סברה אחרת ביחס לכוונת כל אחת מהוראות סעיף 26 האמורות. לא ניתן לומר כי סברות אלה נקיות מאי בהירות, אך בשקלול מכלול השיקולים כפי שיובאו להלן, אני מוצאת להעדיף את סברת בר לענין זה.

9.
אין מחלוקת כי בר התחייבה לספק מים בכמות שתידרש ע"י רשות המים לתקופה של 15 שנים, אף לאחר שהושלמה המכסה המירבית. כך בסעיף 24 להסכם הראשון נקבע כי "באם ידרש על ידי נציב המים", מתחייבת בר לספק "כל כמות מים נוספת שתידרש". הוראה זו מתיישבת עם הוראת סעיף 26(ב) להסכם לפיה בגין הפקת מים "מעבר" לכמות המירבית, תהיה בורגתה זכאית לקבל 1 אג' לקוב. סעיף 26(ג) עוסק ב"הזמנות לאספקת מים נוספים", היינו, ב"הזמנה" נוספת ולא ב"דרישה" של נציב המים. בר הפיקה מים מעבר לכמות המירבית בהתאם לדרישת רשות המים ולפי צווי הרכישה שהוצאו מפעם לפעם (ראה ת/1, צו רכישה מיום 31/07/03, בו קבע נציב המים, בין היתר, כי עם תום תקופת תוקפו של הצו יהיה הוא רשאי להאריך תוקפו "בכמות אשר אקבע.. ומקורות תהא חייבת לרכוש את המים מאת המפיק"). גם בהסכם המשולש בין בורגתה, בר ו"מקורות" (ת/3) נקבע כי: "מקורות תשלם למפיק תמורת כל מ"ק של מים שיסופקו לה מעבר לכמות הכוללת, בכמות שתקבע, באם יורה על כך נציב המים בצו הרכישה..." (ראה סעיף 8.2). היינו, כשמדובר בהפקת מים מעבר לכמות המירבית בהתאם לדרישת/הוראת נציב המים, חל סעיף 26(ב) ועל בר לשלם לבורגתה 1 אג' בגין כל קוב מים.

10.
אין בידי לקבל את סברת בורגתה כי סעיף 26(ב) חל ביחס לעמלת הפקה ככל שבר תפיק מים בכמות של עד 10% מעבר לכמות שאושרה בצו הרכישה. ראשית, משום שאם כך היה, מצופה היה כי יירשם מפורשות כי תשלום 1 אג' חל ביחס לאותם 10% שהופקו מעל למכסה. אך הדבר כלל לא מצוין בסעיף 26(ב) החל על הפקת מים מעבר לכמות המירבית, ואין בו כל מגבלה שתהא זו כמות הכלולה ב-10% מעל הכמות המירבית. שנית, בהסכם הראשון אין כל אזכור ביחס לזכותה של בר להפיק מים מעבר למכסה בשיעור 10%. אם כך, מדוע ייקבע התעריף אותו יש לשלם למקרה אליו ההסכם כלל איננו מתייחס. שלישית, גם בהסכם שנחתם שנתיים לאחר מכן, ביום 19/01/04 (נספח ב' לתצהיר יוסי), מופיע סעיף 26(ב) בדיוק באותו נוסח. אף בהסכם זה אין זכר לאותם 10% נטענים. רביעית, לראשונה אוזכרה אפשרות הפקת מים בסטיה שלא תעלה על 10% מהאספקה המאושרת, בצו הרכישה מיום 04/08/08 (ת/6). ברם, לא ניתן לומר כיום כי כוונת הצדדים בסעיף 26(ב) להסכם משנת 2002 התייחסה לעמלת הפקת מים בסטיה של עד 10%, כשזו אושרה רק בצו שהוצא כשש שנים (!) לאחר חתימת ההסכם הראשון וכארבע שנים לאחר חתימת ההסכם משנת 2004.

11.
הצדדים טענו ארוכות אף ביחס להיגיון המסחרי – כלכלי של כל אחת מההוראות האמורות ועשו כן בעיקר בהסתמך על הנתונים כפי שהיו בפועל, שנים לאחר חתימת ההסכם. כך ניסתה בר לטעון להפסד מעסקה זו בשל חיובה ב-12 אג' לכל קוב מעבר למכסה המירבית חלף 1 אג', ואילו בורגתה טענה לרווחיה הגבוהים של בר, אם תחויב לשלם לה רק 1 אג' לקוב מעבר לכמות המירבית ולחוסר הגיונו של התעריף האמור. ספק בעיני אם, בנסיבות המקרה דנן, נכון להתחקות אחר כוונת הצדדים ביחס לסעיף 26 כפי שהיתה בעת כריתת ההסכם, וזאת בדיעבד ובהתאם לנתוני רווח או הפסד שהינם תולדה של ביצוע ההסכם משך שנים רבות. בנקודת הזמן עובר לחתימת ההסכם, לא הוכח כי דובר על קביעת עמלת הפקה שונה רק ביחס להפקת מים בשיעור של עד 10% מהמכסה המירבית, והדבר ממילא לא אוזכר בהסכמים. מכל מקום, יש אף הגיון בהסברה של בר כי, בשים לב לעובדה שהיה עליה להמשיך ולתחזק את הבארות גם מעבר לתקופה של 15 שנים, אם באה על כך דרישה מרשות המים, היה עליה להיות ערוכה להפקת מים בכל מקרה, בהיקף קטן כגדול. מכאן ואף בשל העדר הוודאות לענין זה ובאשר לתמורה אותה תקבל בר במקרה זה, הופחתה העמלה לה תהיה זכאית בורגתה במקרה זה. ערה אני לטענות בורגתה לענין זה ביחס לכך שלכאורה בר קיבלה השתתפות מאת מקורות גם ביחס לחומרים ולתחזוקת המקום, וכי דווקא לאחר שנות ההסכם הבסיסיות מכסה בר את הוצאותיה. עם זאת, בשקלול כל האמור לעיל, גם להסברה של בר יש הגיון מסחרי.
כך גם בורגתה ניסתה להראות שאין היגיון לקבוע יחס שונה בין התעריף שקיבלה בר ממקורות עבור הפקת המים לבין העמלות שתקבל בורגתה מבר. עם זאת יש לזכור כי בעת כריתת ההסכם הראשון בין הצדדים, טרם נקבעה התמורה שתשלם מקורות לבר. על אף זאת, הדבר לא מנע מבר ומבורגתה להסכים על תעריף העמלות בסך 12 אג' לקוב עד המכסה המירבית, כך שממילא לא הוכחה הקורלציה בין תעריף מקורות לעמלה שהיה על בר לשלם לבורגתה.
12.
מכל מקום, סעיף 26(ג) נוקט לשון של "הזמנות לאספקת מים נוספים". כבר ראינו כי הצווים לא היו בגדר "הזמנות". באותו סעיף יש גם התייחסות להזמנות "בין מהמדינה ובין מגורמים אחרים (לרבות פרטיים)". כאן גם קיים היגיון כי, ככל שיהיה מדובר בצד ג' אחר, כגון, רשות מקומית, שתזמין מים מבר, התמורה תהא נתונה למשא ומתן ומכאן, כנגזרת, אף יסכמו בר ובורגתה מה תהא עלות העמלה לבורגתה, כפי שמתחייב מלשון סעיף 26(ג) להסכם. ערה אני לכך שסעיף 26(ג) מתייחס גם להזמנות מים "מהמדינה" וכן לכך שכדי להפיק מים ככלל היה צורך בקבלת צו מרשות המים, כפי שאף אישר רז, המצהיר מטעם בר. עם זאת, ההסכם צפה מקרה בו תהיינה הזמנות שהן מיוחדות וחיצוניות לצווי הרכישה המוחלטים שהם בגדר דרישה של רשות המים להפקת מים, כפי התחייבותה הבסיסית של בר. יכול שבטעות נכללה אף המדינה בסעיף זה ויכול שלא. עדיין מתיישבת, לטעמי, סברתה של בר מסברת בורגתה, שעה שלשון סעיף 26(ב) ברורה והיא איננה מתייחסת כלל לרכישת המים בשיעור 10% מעבר למכסה המירבית. אם תאמר כי כל הפקת מים מעבר לכמות המירבית בהתאם לצווי הרכישה באה בגדר הוראת סעיף 26(ג), הרי הוראת סעיף 26(ב) לכאורה מיותרת. ניסיונה של בר לייחס אותה לעמלות המגיעות להפקת מים בשיעור 10% עודפים הינו מאולץ.

13.
ואם בסעיף 26(ג) עסקינן, הרי נקבע בו כי אם תהיינה הזמנות לאספקת מים נוספים, בורגתה תהא זכאית לקבל את "הסכום שיוסכם בין הצדדים". הן רז מטעם בר והן יוסי מטעם בורגתה הצהירו כי כל שיח או משא ומתן לענין זה לא נערך. היינו, גם בורגתה עצמה לא העלתה "בזמן אמת" כל דרישה לסכם תעריף כלשהו לענין העמלה המגיעה לה מעבר למכסה המירבית. הסברה של בורגתה הינו כי "בזמן אמת" לא ידעה שהופקו מים מעבר לכמות המירבית, ברם, יש לזכור כי צווי הרכישה ובהם כמות הפקות המים הנדרשות הופנו גם לבורגתה. מתקשה אני לקבל את הסברו של יוסי מטעם בורגתה לפיה בורגתה לא קיבלה את צווי הרכישה לידיה, הגם שאלה הופנו אליה, אך את דרישות התשלום מרשות המים היא קיבלה לידיה. מכל מקום, בורגתה קיבלה את העמלות מבר באופן שוטף ויכולה היתה לדעת בהתאם להיקפן האם הופקו מים מעבר לכמות המירבית אם לאו.

14.
זאת ועוד, לשיטת בורגתה יש להחיל את סעיף 26(ג) להסכם על כל הפקת מים מעבר למכסה המירבית ולקבוע כי יש להעמיד את העמלה ע"ס 13 אג', שהינו שכר ראוי, לשיטתה. למותר לציין כי לתעריף זה אין כל זכר בהסכמים בין הצדדים וממילא בורגתה לא הביאה ראיות להוכחה כי זהו "התעריף הראוי", מקום בו מדובר בהפקת מים מעבר למכסה המירבית.
15.
בכל הכבוד, אין בידי אף לקבל את עתירתה החלופית של בורגתה לפיה הפקת מים מעבר למכסה המירבית תזכה אותה ב-1 אג' נוספת לכל קוב מים, בהסתמכה הפעם על סעיף 26(ב) להסכם. גם לענין זה הוראת הסעיף ברורה. הגם שננקטה המילה "מעבר" בהתייחס לכל כמות מים מעל למכסה המירבית, הרי לא נרשם באותו סעיף כי תשולם 1 אג' בנוסף על העמלה הקבועה בסעיף 26(א) להסכם, בסך 12 אג' לקוב. נרשם באופן ברור "יהיה מעניק הרישיון זכאי לקבל 1 אג'". הא ותו לא. אין הסעיף מצריך כל פרשנות לענין זה שכן אין בו כל אי בהירות, וכמפורט לעיל, אף הגיונו המסחרי בצידו. יצוין כי בדיוק אותה הוראה מצויה גם בהסכם השני שנחתם בשנת 2004.

16.
לאור כל האמור אני קובעת כי בגין הפקת מים מעבר ל-2.1 מליון קוב לבאר, היה על בר לשלם לבורגתה עמלת הפקה בסך 1 אג' + מע"מ בגין כל קוב. בפועל שילמה בר לבורגתה עמלה בסך 12 אג' לקוב. לא נעלם מעיני כי בר נזכרה להעלות דרישתה להשבת כספי העמלות ששולמו ביתר רק במסגרת בקשתה למתן רשות להתגונן מפני תביעת בורגתה, ולאחר מכן במסגרת התביעה שהגישה. בר הסבירה כי נוכח הגשת תביעת בורגתה היא ערכה בדיקה במסמכיה ומצאה כי שילמה בטעות לבורגתה כספים ביתר. בר העמידה תביעתה לענין זה בסכום כספי העמלות ששולמו ביתר ב-7 השנים שקדמו לתביעה. הגם שמדובר בטענה שלא הועלתה קודם לכן ועל אף השיהוי בהעלאתה, אינני רואה שלא לקבל את תביעת בר לענין זה בשים לב לטענתה כי המשיכה לשלם בטעות את עמלת ההפקה הקבועה בסך 12 אג' לקוב. אין מניעה להורות כיום על השבת הכספים ששולמו ביתר, נוכח גילוי הטעות ע"י בר.
כפועל יוצא מהאמור, נדחית ממילא תביעת בורגתה נגד בר בטענה שלא שולמו לה עמלות בסך 13 אג' לקוב מים בשל הזמנות לאספקת מים נוספים.

17.
עם זאת, בבוא בית המשפט להורות על השבה עליו להתחשב גם בשיקולי צדק. במקרה דנן, בשל השיהוי הניכר האמור, כשטענת בר הועלתה שנים ארוכות אחר ביצוע התשלומים בפועל ורק בשל בדיקת מסמכי בר נוכח הגשת תביעת בורגתה, כשהיה ביכולתה של בר לדעת האמור עוד קודם לכן, אינני סבורה כי נכון יהיה להורות על חיוב בורגתה בריבית בשל סכומי העמלות ששולמו ביתר לבורגתה. לפיכך, לסכום הנתבע בגין מרכיב זה יתווספו הפרשי הצמדה למדד בלבד ממחצית התקופה.



תביעת בר את הנזק בשל השבתת הבארות
18.
בכתב תביעתה טענה בר כי בורגתה השקתה במי קולחין שטח הסמוך לאחת הבארות, כתוצאה מכך הזדהמו מי הבאר ומשרד הבריאות הורה ביום 19/07/12 (ראה נספח 9 לתצהיר איילת) על הפסקת השאיבה ממנה. השאיבה חודשה בחלוף 3 חודשים (ביום 21/10/12), ולפיכך, לטענת בר, בורגתה חבה בתשלום אובדן הכנסות בר לתקופה זו בסך 95,084 ₪.
בסיכומיה טענה בר כי בורגתה או צד ג' הפרו את חוק המים, פקודת בריאות העם ותקנותיה, כאשר הטפטפות נפרסו בתחום רדיוס המגן מהבאר ובוצעה השקיה במי קולחין באופן רשלני. בענייננו, לטענת בר, חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר נמלט".

19.
בורגתה טענה בכתב הגנתה כי היא לא השקתה את השטח הסמוך לבאר במי קולחין ואין היא אחראית להשקיה. צד ג' שכר את הקרקע הסמוכה לבאר על מנת לעבדה לפי הסכם בינו לבין בורגתה, ולפיכך על בר להפנות תביעתה אליו. צד ג' היה קבלן עצמאי שהתחייב לשפות את בורגתה בגין כל נזק שייגרם
והנובע מהחזקתו ושימושו בקרקע. בורגתה אף הכחישה את הנזק הנתבע ע"י בר וטענה כי בר יכולה היתה לפעול להקטנת נזקיה.

20.
בתשובה טען צד ג' כי קיבל את אישור משרד הבריאות לתקינות רדיוס הטפטפות שהציב. ההשקיה מתבצעת במי קולחין מטוהרים, העוברים דיגומים
סדירים ע"י אגודת המים. כן טען כי לא נמסרה לו בזמן אמת הודעה על האירוע ובכך נמנעה ממנו האפשרות לבוחנו, כמו גם, את הנזקים הנטענים והמוכחשים. בתצהירו טען כי הטפטפות טרם נפתחו לצורך השקיה, למעט פעולות טכניות לבדיקת הצנרת, וכי פעל בהתאם להוראת פקח משרד הבריאות והעביר את הטפטפות לרדיוס תקין, ואף ניתן אישור משרד הבריאות לענין זה. אילו היה פועל בניגוד להוראות משרד הבריאות, היה זה האחרון מפעיל כנגדו וכנגד בורגתה סנקציות פליליות וצו הפסקה לגידולים.

21.
ב"כ בורגתה וצד ג' התנגדו להגשת מכתב משרד הבריאות, נספח 9 לתצהיר איילת, שלא באמצעות עורכו. ברם, הן בורגתה והן צד ג' הודו ואישרו למעשה את האירוע הנטען. בורגתה, במכתב תשובתה למשרד הבריאות מיום 24/07/12 (ת/4), מאשרת כי ערכה בדיקה בענין ומסרה תשובתה באשר למיקום השעונים ומרחקם מהבאר. כן מסרה דו"ח השקיה ועתרה לזירוז פתיחת הבאר לשם מניעת נזק כלכלי. היינו, בזמן אמת בורגתה היתה מודעת לאירוע הנטען, לא טענה להעדר אחריות לו ואף טיפלה בענין מול משרד הבריאות.

22.
גם צד ג', שטען בתחילה כי לא היה מודע לאירוע בזמן אמת, אישר בחקירתו הנגדית כי

פרש צנרת במקום ו"פתחנו פעם אחת מים כדי לראות שהצינורות מחוברים" (ראה שורה 31 בעמ' 46 לפרוטוקול) ולמעשה אישר כי הזרים מי קולחין לצורך בדיקת הצנרת. הוא טען כי לא ידע מהו רדיוס המגן, אך נאמר לו שבשנים קודמות השקו עד 50 מ' מהבאר ואישר כי הוא פעל במרחק 36 מ' מהבאר (ראה שורה 33 בעמ' 47 לפרוטוקול), בדיוק כפי שנטען ע"י משרד הבריאות במכתבו. הוא אף אישר כי הנתונים שמסרה בורגתה במכתב ת/4 ובמענה לדרישת משרד הבריאות נמסרו למעשה על ידו ועל ידי אדם נוסף שעבד עימו. הוא הצהיר כי בזמנו לא נאמר לו שיש חשש לזיהום המים, ולשיטתו, אף לא יכול היה להיווצר, בשים לב לכמות המועטה בה השקה. עם זאת, התראת משרד הבריאות היתה מעצם הנחת הצנרת שאמורה לשמש להשקיה ברדיוס המגן ובשל כך "עלולה לזהם את מי השתיה". ואכן צד ג' אישר כי פעל להקטנת ולהזזת הצנרת בהתאם. בשים לב לאמור ובניגוד לנטען על ידו בתצהירו, צד ג' ידע גם ידע בזמן אמת אודות קיומה של באר סמוכה, אודות הבעייתיות בהצבת הצנרת בתוך רדיוס המגן ואף היה מודע לכך שהציב את הטפטפות בתוך רדיוס המגן. ממילא היה עליו לדעת כי הדבר עלול לגרום להפסקת שאיבת המים מהבארות, נוכח מעורבות משרד הבריאות בענין ולאור הצורך בהזזת הטפטפות מחוץ לרדיוס המגן.

23.
אחריות בורגתה לאירוע נובעת מהחזקתה במקרקעין ובהיות אלה בשליטתה, וככזו היה עליה לפקח על
הנעשה בה, כולל באמצעות צד ג' לו השכירה את המקרקעין. צד ג' אחראי בהינתן כי התרשל בהצבת הטפטפות בתוך רדיוס המגן, באופן שהוביל לעצירת משרד הבריאות את היתר הפקת המים מהבאר עד להסדרת הענין. ממילא צד ג' אחראי, מכוח ההסכם בינו לבין בורגתה, לשפות את בורגתה בגין כל תשלום שתחויב לשלם עקב נזקים שנגרמו נוכח שימושו של צד ג' במקרקעין ששכר.

24.
בורגתה פנתה למשרד הבריאות במכתב האמור מיום 24/07/12, הביאה בפני
ו נתונים וביקשה אישור לפתיחת הבאר. משרד הבריאות השיב במכתב מיום 01/08/12 (ת/5), שנתקבל אצל בורגתה ביום 05/08/12, כי הוסרו קווי ההשקיה בקולחים ברדיוס המגן וכי נדרשת תקופת צינון בת כחודש ימים ובתחילת חודש ספטמבר תבוצע דגימה בקידוח. בר פנתה לבורגתה בענין זה והודיעה לה כי כל הנזקים כתוצאה מהפסקת השאיבה יחולו על בורגתה. ביום 21/10/12 נתקבל אישור משרד הבריאות להפעלת הקידוח.
בר לא הראתה איזו פעילות ביצעה מצידה על מנת לצמצם את תקופת השבתת הבאר. היא לא הראתה כי מיד בראשית ספטמבר איפשרה עריכת דגימה של המים לשם בדיקת משרד הבריאות על מנת לזרז קבלת האישור לשאיבת הבאר מחדש ולא הביאה כל ראיה למועד ביצוע אותה דגימה והעברתה למשרד הבריאות.

25.
אף אם אניח שלא ניתן היה לפעול לזירוז קבלת האישור ואכן מדובר בהשבתה של הבאר למשך 3 חודשים, סבורני כי בר לא עמדה בנטל להוכיח את הנזק שנגרם לה כתוצאה מכך. בר לא הגישה חוות דעת מטעמה לענין הפסד ההכנסות שנגרם לה. בר הסתמכה לענין זה על תחשיב, נספח 12 לתצהיר איילת. גם אם היה מקום להתבסס על עדות איילת, שהינה רואת חשבון בהשכלתה וסמנכ"ל כספים בחברת האם של בר, אין בכך כדי לסייע לבר.
מהתחשיב עולה כי הקצאת השאיבה שניתנה לבר לשנת 2012 עמדה על 560,000 קוב, ואילו בר הפיקה בפועל 473,770 קוב בלבד. ההפרש, 86,230 ש"ח, במכפלת התעריף אותו היתה בר מקבלת, בתוספת הוצאות לבדיקת איכות המים, ובניכוי הוצאות תפעול (עמלת הפקה לבורגתה והוצאות חשמל), עומד על הפסד הכנסה לבר, עפ"י הטענה, בסך 91,537 ₪, ובתוספת ריבית למועד הגשת התביעה, ע"ס 95,084 ₪. איילת אישרה בחקירתה הנגדית כי התחשיב לא נערך על ידה אלא ע"י רואה החשבון שי אביגדור "שהוא כפוף לי", אותו אביגדור שנתן תצהיר בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן, אך לא נתן תצהיר עדות ראשית בהליך זה, הגם שנוכח בישיבת ההוכחות. אביגדור אף כתב את המכתב לבורגתה לענין נזקי הפסקת שאיבת הבארות בזמן אמת, ועל אף זאת לא העיד בפני
במהלך שמיעת הראיות. איילת, שכלל לא עבדה אצל חברת האם בתקופה הרלבנטית, לא זכרה אם עיינה בדוחות הכספיים לשנים 2010 – 2013. היא לא צרפה כל מסמך חשבונאי נוסף לתמיכה בתחשיב. לא ד"וח רווח והפסד, ד"וחות מע"מ או ד"וחות מס הכנסה. היא הפנתה לנספח 6, תחשיב נוסף של בר שלא נערך על ידה. היא לא ידעה להצהיר כמה שעות ניתן היה לעבוד כדי להפיק מים מהבאר וכמה שעות עבדו בפועל. היא לא ידעה לפרט את עלויות התחזוקה לבאר, "אבל יש את זה בהנהלת החשבונות". לא ניתנו אסמכתאות נוספות לביסוס התחשיב האמור, כמו גם, לאופן תחשיב ההוצאות המפורטות בו. זאת ועוד, הגם שנרשם בשני התחשיבים כי בר הפיקה בפועל בשנת 2012 473,770 קוב, הרי בתחשיב נספח 6 צוין בהערות כי ההכנסה ב- 2013 כוללת גם הכנסה מהיטל הפקה בגין החודשים 10-12/12 שלא נרשמה בספרים בשנת 2012, כך ממש. על פניו ממילא התחשיב, שהינו מסמך ערוך ע"י מי מטעם בר, מצריך פירוט ואסמכתאות ולא ניתן להסתמך עליו להוכחת אובדן ההכנסות של בר מהתקופה בה הבאר הושבתה. בוודאי שעה שהעדה מטעם בר לא הראתה בקיאות בכל פרטיו. לכך יש להוסיף כי איילת אישרה שבסופו של יום, לא היתה לבר ריווחיות בהמשך שאיבת הבאר, בלא קשר להשבתת הבאר.
26.
לאמור יש להוסיף כי העד רז מטעם בר אישר כי את הנתונים הטובים ביותר אודות כמויות מים שנשאבו בפועל או אודות עלויות התחזוקה של הבארות יכול לתת שי אביגדור. הוא אף הצהיר כי, ברגיל, התפוקות השנתיות היו פחותות מכמות ההקצאה השנתית "בגלל ענין תחזוקה. מקורות הפסיקה מידי פעם את העבודה בגלל עודף כלור או חוסר כלור סה"כ התפוקה היתה נמוכה יותר בכל שנה ולכן 2.1 נגמרו ב-4 שנים ולא ב-3" (ראה שורות 14-16 בעמ' 19 לפרוטוקול).
בשים לב לכל האמור, לא מצאתי כי עלה בידי בר להוכיח, בהתאם לנטל המוטל עליה, את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהשבתת הבארות. לפיכך תביעתה לענין זה נדחית.

תביעות בורגתה ובר את הפיצוי המוסכם
27.
כזכור, נוכח עיקולים שהוטלו על כספים שהגיעו לבורגתה מצד ג' בשל חוב בר בהיטלים לרשות המים, הגיעו הצדדים להסכם נוסף ביום 01/08/07 (להלן: "הסכם הבטוחות"). בורגתה טוענת כי בר הפרה הסכם זה; היא לא מסרה לרשות המים שיקים מעותדים מראש על חשבון תשלום היטלי המים, באופן שהוביל למשלוח דרישות והתראות מטעם רשות המים כלפי בורגתה לתשלום ההיטלים. בר לא שילמה את חובותיה לרשות המים, לא המציאה אסמכתאות לפירעון התשלומים החודשיים לרשות המים, לא דוחות ביחס לכמויות ההפקה בפועל ולתחשיב ההיטלים, לא המחתה את זכותה לקבלת כספים מצדדי ג' לבורגתה ואף לא שילמה את חוב עמלת ההפקה לבורגתה בגין החודשים 06/12-02/13.כך גם הפסיקה בר את השאיבה מהבארות באופן יזום בחודש 02/13 ובאופן המהווה הפרה של ההסכם עם בורגתה. בשל הפרות אלה או חלקן, תובעת בורגתה את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם הבטוחות בסך 25,000 $.

28.
ייאמר מיד כי מר שי אביגדור, המצהיר מטעם בר שנחקר במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, אישר כי בר לא העבירה שיקים כמתחייב מהסכם הבטוחות ואף לא דוחות ביחס לכמויות המים שהופקו. חקירתו במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן צורפה כחלק מהראיות בתיק

. גם הגב' איילת אישרה בעדותה שלא קוימו הוראות הסכם הבטוחות ע"י בר וכי אין היא חולקת על עדות מר אביגדור.
לכאורה כבר כאן ניתן היה לקבוע כי בורגתה זכאית לקבלת הפיצוי המוסכם, אלא שבר טוענת להיפך.

29.
לטענת בר, בורגתה כפתה עליה לחתום על הסכם הבטוחות וניצלה את מצוקתה של בר אותה עת, נוכח רצונה להתחבר לחשמל כשהיא תלויה לענין זה בהסכמת בורגתה.
אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, ענין החיבור לחשמל כלל לא מוזכר בהסכם הבטוחות, ואם אכן נחתם ההסכם רק בשל הצורך בשיתוף פעולה מטעם בורגתה לענין חיבור החשמל, מצופה היה כי חיובה של בורגתה לענין זה יירשם בהסכם. ולא כך הוא. שנית, להסכם הבטוחות המציאה בר ערבות מטעם חברה נוספת, ואף פרוטוקול הדירקטוריון מטעמה לאישור החתימה על הערבות, צורף להסכם הבטוחות. שלישית, רז עצמו, המצהיר מטעם בר, העיד על עצמו כי היה מעורה "מאחורי הקלעים" בהסכם הבטוחות ולמעשה אישר כי כלל לא קרא אותו ואין הוא יודע מדוע נוצר. הוא, לטענתו, ידע על טענת הכפיה משיחות עם אנשים אחרים מטעם בר, שאת שמם לא פירט, והדברים מדברים בעד עצמם. רביעית, טענת הכפיה לא הועלתה בשום שלב במהלך שבע השנים ממועד החתימה על הסכם הבטוחות ועד לתביעת בורגתה, בשנת 2014. תביעת בורגתה כנגד בר מכוח ההסכם בשנת 2008 נסתיימה בהסדר פשרה (נ/2), כך שבר לא הדפה אותה בשל אותה "כפיה" נטענת. גם בתכתובת בין ב"כ הצדדים בשל דרישת בורגתה מבר לעמוד בתנאי הסכם הבטוחות, לא העלתה בר את הטענה לחתימה על הסכם הבטוחות בכפיה. העדים מטעם בר, רז ואיילת, לא ידעו להצהיר מידיעה אישית על העובדות לביסוס טענת הכפיה. נספח 8 לתצהיר איילת לא נכתב על ידה, ומכל מקום, גם בו מצוין כי החתימה על ההסכם נדרשת נוכח עיקולים שהוטלו בעבר ביחס לבורגתה בשל חובות בר לרשות המים. מכל מקום, טענה לביטול הסכם גם בשל כך שנחתם בכפיה יש להעלות בתוך זמן סביר, ולא זה המקרה שבפני
נו. מר אביגדור הצהיר: "נחתם ההסכם, התחברנו לחשמל ולא היו טענות עד אז" (ראה שורה 15 בעמ' 3 לפרוטוקול, נספח ז'2 לתצהיר יוסי). ואם לא די בכך, בר עצמה תובעת את הפיצוי המוסכם מבורגתה מכוח אותו הסכם לגביו היא טוענת כי נחתם בכפיה.

30.
טענת בר לפיה לא היה עליה למסור את השיקים המעותדים בהתאם להסכם הבטוחות לאור הפסקת תשלומי מקורות לבר איננה ממין הענין, וצודקת בורגתה בטענתה כי הסכם הבטוחות נכרת בדיוק על מנת למנוע טענת "גב אל גב", היינו, תלות בורגתה בהעברת הכספים ממקורות לבר ומבר לבורגתה. לפיכך הוסכם כי בר תשלם מקדמות על חשבון ההיטלים באמצעות הפקדת השיקים. באשר לטענות בר לטעויות רשות המים בתחשיב ההיטלים או בדבר צפי שהיה קיים לחקיקת חוק שיוביל לביטול החיוב בהיטלים, בגינם לא ביצעה בר את התשלומים - כל אלה הינם ביחסים בין בר לרשות המים או למקורות, אך אין בהם כדי לשנות מהחיובים בין בר לבורגתה בהתאם להסכם הבטוחות. אי ביצוע התשלומים ע"י בר הוביל לדרישות נציבות המים כלפי בורגתה לתשלום החוב בגינם. אמנם סופו של יום בורגתה לא נדרשה לבצע תשלום כלשהו לרשות המים בשל חובות בר, אך כל אותה עת היתה בסיכון שמא רשות המים תנקוט כנגדה בהליכי גביה, כפי שעשתה בעבר, בשל חוב בר כלפיה. ככל שחל שינוי בנסיבות מאז נכרת הסכם הבטוחות, יכולה היתה בר להודיע על ביטולו או לבקש לשנות איזה מתנאיו, אך היא לא עשתה כן. מכל מקום, אף נספח ט' לתצהיר יוסי, מכתב מטעם רשות המים, דוחה את מרבית השגות בר לענין חישוב ההיטלים וקובע כי חוב ההיטלים לשנים 2007-2012 עומד על כ-3 מיליון ₪.

31.
יש עוד להתייחס לטענת בר כאילו בורגתה זנחה את טענותיה לענין הפרת הסכם הבטוחות. תכתובות בין ב"כ הצדדים מאז שנת 2011 מעידות כי לא כך הוא. ב"כ בורגתה פנה לב"כ בר בטענה להפרת הסכם הבטוחות ובשים לב לחובות בר לרשות המים, בגינם קיבלה בורגתה דרישות תשלום מרשות המים. בורגתה נאותה ליתן לבר אורכה להסדיר תשלום חובה לרשות המים, כמו גם, נכונה היתה לבחון מחדש את המשך קיומו של הסכם ההפקה והסדרת מנגנון תשלום הבטוחות. בתגובה שילמה בר 4 מיליון ₪ ביום 28/11/11. נוכח יתרת חוב נוספת, שב והודיע ב"כ בורגתה לב"כ בר על הפרת ההסכם ע"י זו האחרונה ועל הצורך בכך שהצדדים יבואו בדברים בניסיון להגיע להסכמה לתנאים להמשך פעילות בר בבארות. בר לא השיבה לפניה נוספת זו. בחודש 06/12 פנתה בורגתה לבר בדרישה לפעול עפ"י חובתה למתן דיווח חודשי על כמות ההפקה, אז גם נתקבלה דרישה נוספת מרשות המים לבורגתה לתשלום חוב היטל הפקה לשנת 2009 בסך כ-700,000 ₪. שוב פנה ב"כ בורגתה לב"כ בר בהתראה על הפרת ההסכם ונקיטת הליכים כנגד בר. בר דחתה טענות בורגתה ובורגתה שבה ועמדה על טענותיה גם בשנת 2013. בחודש 12/13 חוב ההיטל עמד על כ-3 מיליון ₪ לשנים 2007-2011, וכן ע"ס כ-300 אלף ₪ לשנת 2013, בהתאם לדרישה מחודש 06/14. בורגתה שלחה מכתב התראה נוסף בשנת 2014 (לאחריו הזדרזה בר לשם כמיליון ₪ על חשבון חובה), והגישה תביעתה בחודש 07/14. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי בורגתה זנחה את טענתה להפרת ההסכם ע"י בר או לזכותה לבטלו. אין מקום לבחון את שאלת הפרת ההסכם או הנזק שנגרם לבורגתה ב"מבחן התוצאה", היינו, לטעון כי מחמת שבורגתה לא שילמה בפועל לבסוף לרשות המים את חוב בר, הרי אין בכך הפרה של ההסכם מצד בר. משך התקופה הארוכה בה היתה בורגתה חשופה לאפשרות שיינקטו כנגדה הליכי גביה בשל חובות בר לרשות המים ודרישותיה החוזרות ונשנות מבר להסדיר חובותיה אלה, שחלקם הוסדרו רק עקב פניית בורגתה לענין זה, אלה מהוות הפרת ההסכם ע"י בר, המזכה את בורגתה בתשלום הפיצוי המוסכם על פיו.

32.
ערה אני לכך שבורגתה לא תבעה את הפיצוי המוסכם מלכתחילה בתביעת הפינוי וכי עתירתה לפיצול סעדים בענין זה נדחתה. עם זאת, בהחלטתו מיום 14/05/15 דחה בית המשפט את עתירת בר לסילוק התביעה שכנגד על הסף, וקבע כי ממילא טענותיהם ההדדיות של הצדדים מתבררות באותו הליך, ואין משמעות רבה לדיון בתביעת הפיצוי המוסכם במסגרת תביעת הפינוי או במסגרת התביעה שכנגד. לפיכך, אין מניעה לדון לגופה בתביעת בורגתה לענין הפיצוי המוסכם.
לאור כל האמור, אני קובעת שעל בר לשלם לבורגתה את סכום הפיצוי המוסכם לפי הסכם הבטוחות. מכאן ממילא נדחית תביעת בר את הפיצוי המוסכם בטענה כי בורגתה הפרה את ההסכם בשל הגשת תביעתה, אותה יש לראות כהודעה על ביטול ההסכם, שלא כדין.

תביעת הפסד הכנסות לבורגתה כתוצאה מהפסקת הפקת מים מהבארות ע"י בר
33.
בורגתה טוענת כי בר, בהתאם להודאתה, הפסיקה לשאוב מים מהבארות מחודש 02/13 ועד לפינוי בפועל בחודש 12/14, ולפיכך תבעה את העמלות שהפסידה עבור תקופה זו.
בר טוענת, מנגד, כי יכולה היתה להפיק מים רק בהתאם לצווי רכישה, וכי ההקצאה שניתנה לה בצו משנת 2012 ממילא מוצתה, כך ששאיבותיה נסתיימו בראשית שנת 2013.

34.
לא מצאתי כי בורגתה עמדה בנטל להוכיח טענתה זו די הצורך. בר טענה כי ההקצאה מוצתה עד שהפסיקה את שאיבת המים בחודש 02/13. גם אם בר אישרה כי לא היה זה ריווחי עבורה להמשיך להפיק מים, ממילא לא הוכח כי ניתנו עוד צווי רכישה מכוחם חייבת היתה בר להמשיך לשאוב. העובדה כי בר קיבלה בשנים קודמות הקצאות מעבר להקצאה הבסיסית איננה מחייבת מאליה את המסקנה כי גם בשנת 2013 היה באפשרותה לקבלן. אף בורגתה לא הפיקה מים מהבארות לאחר שבר הפסיקה את החזקתה בהן והעבירה אותן לבורגתה.

35.
בכל הכבוד, אינני סבורה, כטענת בורגתה, כי כבר בהחלטה לענין הבקשה למתן רשות להתגונן נקבע כי בר הפרה את ההסכמים לענין זה. באותה החלטה נקבע כי בהפסקת השאיבות גילתה בר את כוונתה שלא לממש עוד את זכויותיה על פי ההסכמים עם בורגתה וכי הפסקת השאיבה מהווה הודעה על סיום תקופת הרישיון, המקנה לבורגתה את הזכות לקבל חזרה לידיה את החזקה במקרקעין שהועמדו לרשות בר. אין האמור מהווה קביעה כי בר הפרה את התחייבותה להמשיך להפיק מים מהבארות או כי מדובר היה בהפסקה יזומה של בר.

36.
מכל מקום, אף לענין תחשיב הפסד ההכנסה הנתבע ע"י בורגתה, לא הובהר די הצורך מדוע דווקא תחשיב ממוצע ההכנסה בהתאם להכנסה משנה קודמת הינו התחשיב הנכון והראוי להפסד ההכנסה הנטען. בשל כל האמור, תביעת בורגתה לענין זה נדחית.
תביעת בורגתא לתוספת הפרשי הצמדה על עמלות ההפקה
37.
ההסכמים בין הצדדים אינם כוללים מנגנון הצמדה למדד של עמלות ההפקה אותן על בר לשלם לבורגתה. לפיכך בר שילמה לבורגתה במהלך השנים את עמלת ההפקה נומינלית. לטענת בורגתה, כשם שבר קיבלה את התמורה ששולמה לה ממקורות כשהיא צמודה למדד (בהתאם למסמך עדכון חובת רכישת מים מטעם רשות המים מיום 03/04/12, נספח יד' לתצהיר יוסי), כך עליה לשלם לבורגתה הפרשי הצמדה כדין לפחות ל-7 השנים קודם להגשת התביעה, שכן מחובתה לקיים את ההסכם בין הצדדים בתום לב וכן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

38.
בר טענה בכתב הגנתה כי המסמך האמור נשלח גם לבורגתה בזמן אמת והיא לא העלתה כל טענה בהקשר להצמדת העמלות. כן טענה בר כי עוד קודם להוצאת נספח יד' האמור היו התעריפים ששילמה מקורות לבר מוצמדים ממילא לפי הוראת סעיף 112א' לחוק המים, ורק מועד עדכונם שונה בנספח יד' האמור. בורגתה ידעה זאת, ולא ביקשה לכלול בהסכמים עם בר את מנגנון ההצמדה. בנוסף טענה בר כי תחשיב בורגתה את הסכום הנתבע בגין רכיב זה איננו ברור, האם הוא מתחשב בתקופת ההתיישנות ועל אילו נתונים הוא נסמך.

39.
יצוין כי לא מצאתי התייחסות מטעם בר לענין זה בסיכומיה, עם זאת, לא נסתרה טענת בר. כבר בהסכם המשולש בין בר, מקורות ובורגתה (ת/3) צוין (בסעיף 9) כי התמורה אותה משלמת מקורות לבר תעודכן לפי סעיף 112א' לחוק המים. כך גם נקבע בצו הרכישה ת/1 (בסעיף 4) ובצווי הרכישה ת/2 ו-ת/6. נספח יד' קבע מנגנון אחר להצמדה, ואף בו אין הצמדה מלאה אלא שיעור משינוי במספר מדדים, כפי שמצוין בו. מכאן, שעה שהסכמי הפקת המים בין בר לבורגתה אינם מכילים כל הוראה לענין הצמדת עמלות ההפקה, כשהיה ידוע לבורגתה, ולכל הפחות יכולה היתה היא לדעת, כי בר מקבלת ממקורות את התשלומים כשהם מוצמדים לפי הוראות חוק המים, אין מקום לקבל כיום את טענתה כי יש לחייב את בר לשלם לה גם הפרשי הצמדה על העמלות. זאת ועוד, בורגתה נסמכת על נספח יד' שהינו משנת 2012, ועדיין מבקשת לחייב את בר בתשלום הפרשי הצמדה 7 שנים לפני הגשת התביעה, היינו, עוד לפני שנת 2012. ממילא בר לא הציגה כל פירוט לסכום הנתבע בגין מרכיב זה, כיצד חושב, ובשים לב לאילו שיעורי הצמדה, לאור האמור בנספח יד'.
לפיכך, אין לי אלא לדחות את תביעת בורגתה לענין רכיב זה.

סיכום:
40.
נוכח האמור לעיל, במסגרת תביעת בורגתה בתיק

17567-07-14 אני מחייבת את בר לשלם לבורגתה את חוב העמלות עבור החודשים 06/12-02/13 בסך 94,987 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

במסגרת תביעת בר בתיק

64469-09-14 אני מחייבת את בורגתה לשלם לבר סך 462,391 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד ממחצית התקופה (התקופה מיום 02/10/07 ועד מועד הגשת התביעה, 02/10/14) ועד התשלום המלא בפועל. תביעת בר באשר למרכיב הנזק הנתבע שנגרם עקב השבתת הבארות וכן בשל הפיצוי המוסכם, נדחית.

במסגרת התביעה שכנגד של בורגתה בתיק

64469-09-14 אני מחייבת את בר לשלם לבורגתה את הפיצוי המוסכם עפ"י הסכם הבטוחות, 25,000$, שהם סך 98,075 ₪ כפי שנתבע במועד הגשת התביעה שכנגד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד התשלום המלא בפועל. יתר מרכיבי התביעה שכנגד נדחים.

לכל חיוב שהושת ב

פסק דין
זה תתווספנה הוצאות ההליך (האגרה – בשיעור יחסי לסכום שנפסק בפועל) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 17.55% מהסכום שנפסק.

ניתן לבצע קיזוז בין הסכומים האמורים שנפסקו ב

פסק דין
זה.

התשלומים יבוצעו בתוך 45 יום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום,
א' טבת תש"פ, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 64469-09/14 בתיק  בתיק, שותפות בר בריבוע נ' בתיק  בתיק, בורגתה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (פורסם ב-ֽ 29/12/2019)