פסקי דין על יוסף גדעון | פסקי דין על משה צדוק | פסקי דין על אברהם ארז | פסקי דין על דורית ארז | פסקי דין על משה הוד |

5245/04 א     28/02/2006




א 5245/04 יוסף גדעון נ' משה צדוק, אברהם ארז, דורית ארז, משה הוד






בתי המשפט
1

א 005245/04
בית משפט השלום ירושלים
28/02/2006

כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון - גונן

לפני:
התובע
יוסף גדעון

בעניין:

נ ג ד
1. משה צדוק

2. אברהם ארז

3. דורית ארז

4. משה הוד
הנתבעים
שולח ההודעה לצדדים שלישיים - נתבע 1
משה צדוק

ובעניין:

נ ג ד
1. אברהם ארז

2. דורית ארז

3. משה הוד
צדדים שלישיים
פסק - דין

1. כללי
תביעה זו הוגשה בשל נזק שגרמו הנתבעים לתובע בכך שכאשר בנו את בתיהם על המגרש הנמצא מתחת למגרשו של התובע, בנו בתוך שטח מגרשו של התובע (כ- 3 מטר). לטענת התובע, העדרתם של אותם שלושה מטרים הן מפחיתה את שווי המגרש, הן מייקרת את עלות התכנון והבנייה על המגרש, שכן יש צורך בתכנון מורכב יותר ובבניית קיר תומך.

בכתב ההגנה העלו הנתבעים טענת התיישנות ולפיה, הבנייה בוצעה בשנים 96'-97' ולפיכך, עילת התביעה נולדה אז והתיישנה בשנת 04', עת הוגשה התביעה. הנתבעים תמכו את טענתם בקבלות של קבלן בשם אבירם זמר (נספח א' לכתב ההגנה של הנתבע 1). על פי הקבלות, שולמה לאותו קבלן תמורת החפירה ויציקת המרתף במרץ 95' ובאפריל 95'. עוד טענו הנתבעים כי אחיו של התובע מתגורר בבית במגרש הצמוד ראה וידע על הבנייה, ולכן אין ספק כי גם אחיו, התובע, ידע על כך.

כיוון שטענת ההתיישנות העלתה שאלות עובדתיות הנוגעות למועד הבנייה וידיעת התובע, הוגשו תצהירים והתקיים דיון בהוכחות בו נחקרו המצהירים בשאלת ההתיישנות. הדיון להלן יכריע בשאלת ההתיישנות בלבד.

2. ידיעת התובע - הראיות
אין מחלוקת כי התובע רכש את המגרש בשנת 87', כאשר האיזור כולו לא היה בנוי כלל. עוד אין מחלוקת, כי מגרשו של התובע ממוקם כך שחלקו האחד מצוי מתחת למפלס הכביש הסמוך וחלקו האחר יורד במדרון אל עבר בתיהם של הנתבעים.

א. התצהירים
התובע הצהיר כי בשנת 99' רצה למכור את המגרש ולצורך כך פנה למודד על מנת שימדוד את שטח המגרש ויסמן את גבולותיו, אז התברר כי החפירה שביצעו הנתבעים נכנסה לשטחו של התובע (ס' 6-7 לתצהירו). הנתבע 2 העיד כי כאשר רכשו (הוא ואשתו, הנתבעת 3) את המגרש בשנת 98' החפירה נשוא התביעה כבר בוצעה, ועל כן ככל שנפגע שטחו של התובע, היה זה לפני יום 15.4.97. ב"כ התובע וויתר על חקירתו של הנתבע 2 כך שיש לקבל את דבריו כנכונים. הנתבע 4 הגיש תצהיר ולפיו הוא רכש את ביתו מאת הנתבע 1 בשנת 99' כאשר כל עבודות הפיתוח, לרבות אותם עבודות חפירה כבר בוצעו (יש לציין כי מדובר בבית דו-משפחתי, כאשר הנתבע 1 מכר את חלקו לנתבע 4 ואת חלקו לנתבעים 2 ו-3). הנתבע 4 הוסיף בתצהירו כי אחיו של התובע מתגורר בבית הנמצא במגרש הצמוד למגרש התובע מצד אחד ונמצא במפלס מעל ביתו של הנתבע 4 (ס' 3-6 לתצהירו). הנתבע 1 בתצהירו, העיד הן כי התובע ידע על החפירה או על עבודות הבנייה, הן כי אחיו של התובע גר בסמוך ידע על כך (ס' 3-6 לתצהירו).

ב. העדויות בבית המשפט
בפתח הדברים אציין כי התובע בעדותו ניסה להתחמק ולהרחיק עצמו מהמגרש, מבית אחיו ומעבודות הבנייה באופן כללי. עדותו גילתה, ככלל, כי טענות הנתבעים בתצהיריהם הן נכונות בעיקרן, וכי הוא השמיט פרטים חשובים מתצהירו שלו. עוד אציין, כי אחיו של התובע, שיכול היה לשפוך אור על השאלה האם התובע ידע על עבודות הבנייה אם לאו, לא הובא לעדות, זאת יש לשקול לחובת התובע. התובע העיד כי הוא מתראה עם אחיו בבית אמם לעתים תכופות ואף ביקר אותו בביתו בשנים הרלוונטיות שלוש או ארבע פעמים בשנה. התובע נשאל מהם היחסים בינו לבין אחיו והשיב כי הם "ככה וככה" (עמ' 9 לפרו' ש' 28). כשהתבקש לפרט העיד כי הם מתראים אצל האם, ואף הוא ביקר את אחיו בעבר. אמנם, התובע הוסיף כי בעבר שותפות עסקית ביניהם לא עלתה יפה (עמ' 9 לפרו' ש' 30), אולם מעדותו עולה כי הוא שותף עם אותו האח במגרש נוסף, וכי אותה שותפות עסקית ביניהם שלא עלתה יפה הסתיימה לפני כמה שנים (עמ' 10 לפרו' ש' 1-3). במצב דברים זה, אי הבאתו של האח לעדות, כאשר טענת הנתבעים מסתמכת בעיקרה על העובדה שהאח ידע על הבנייה ועל ביקורי התובע אצל אחיו, צריכה להזקף לחובת התובע. ב"כ התובע טען כי על הנתבעים היה להביא את האח לעדות. לא כך הם פני הדברים. סביר להניח, כי מטבע הדברים, אח יעזור לאחיו ולא יתמוך בעדות הצד שכנגד, ולאור זאת, כאמור, בהחלט יש לשקול את אי הבאתו של האח לעדות לחובת התובע.

לגופם של דברים, מהעדויות עולה כי התובע ידע על עבודות הבנייה שבוצעו במגרש הצמוד למגרשו, ואם לא ידע, הרי יכול היה בקלות רבה לדעת.

(1) הביקורים במגרש ובבית האח
אין מחלוקת כי אחיו של התובע התגורר בבית הבנוי על מגרש הסמוך למגרשו של התובע, ונמצא מעל המגרש שבו בוצעו עבודות הבנייה. האח התגורר בבית דו-משפחתי בחלק הרחוק מהמגרש של התובע, אולם התובע אישר כי מחלונות ביתו של האח ניתן לראות בזווית את המגרש שבו בוצעו עבודות הבנייה (עמ' 10 לפרו' ש' 10-11 ועמ' 12 לפרו' ש' 22-23). התובע אישר כי ביקר את אחיו שגר במקום שלוש או ארבע פעמים בשנה (עמ' 8 לפרו' ש' 23-28). כך גם העיד הנתבע 4, שהיה בקשרי משפחה, עם משפחת התובע כיוון שאחותו של התובע היתה נשואה לאחיו (עמ' 7 לפרו' ש' 19-20). התובע גם אישר כי ביקר במגרש כאשר היה בא לבקר את אחיו, ובדרך כלל הסתכל על המגרש מהמדרכה (עמ' 8 לפרו' ש' 23-24). התובע נשאל האם מעולם לא נכנס למגרש והשיב כי הוא נכנס לחלקו העיקרי של המגרש שהוא מישורי, אך עמד בצד הקרוב למדרכה (עמ' 8 לפרו' ש' 25-26). התובע אף הדגיש כי: "זו סכנת נפשות" להגיע לחלקו המרוחק של המגרש הגובל במדרון (עמ' 11 לפרו' ש' 1-2).

התובע טען כי במסגרת ביקוריו אלו, לא ראה כלל ועיקר את עבודות הבנייה. ואדגיש, טענת התובע היא כי הנזק נגרם בשל עבודות חפירה ופיתוח שנעשו במגרש הסמוך. אולם, עבודות אלו היו שלב ראשוני לבניית הבית באותו מקום. ובכן, התובע הכחיש במפורש לא רק כי ידע על עבודות החפירה והפיתוח, אלא שראה את הבנייה במגרש נשוא המחלוקת (עמ' 10 לפרו' ש' 24).

טענה זו של התובע אינה סבירה על פניה. בתמונה שהוגשה ה/1 רואים בבירור כי גובה הבית שנבנה בחלקה השנויה במחלוקת עולה על פני המגרש של התובע, כך שגם אם ניתן היה אולי לקבל את עדות התובע לפיה לא ראה את עבודות החפירה, הרי שבלתי סביר לחלוטין הוא כי לא ראה כלל את עבודות הבנייה.

יש לציין עוד כי הבנייה סמוכה מאוד למגרש של התובע. כפי שציינתי בפתח הדברים, ייתכן כי מתוך רצון להדוף את טענת ההתיישנות הרחיק עצמו התובע יתר על המידה מהמקום. לא סביר הוא שאדם המבקר במקום, אף אם הוא עומד על המדרכה או נכנס לחלקו המישורי של המגרש, לא יראה את הבנייה במגרש הצמוד. הדבר לא סביר בעיקר כאשר אחיו גר במקום וכאשר גם לפי עדותו הוא הגיע למקום לבקר את אחיו מספר פעמים בשנה. יש לציין כי התובע, בתצהירו, לא ציין כלל את העובדה כי אחיו גר במקום, או כי הגיע למקום בשלב כלשהו. התובע, בתצהירו, העיד כי לא ידע על עבודת הבנייה והוסיף והצהיר כי: "מעולם לא התגוררתי בשכונת גבעת זאב, ולמעשה, בעת שרכשתי את המגרש, התגוררתי בשכונת ארנונה בירושלים" (ס' 5 לתצהיר התובע). כלומר, התובע ניסה להרחיק את עצמו מהמקום, לא ציין כי אחיו גר במקום, ולא ציין כי הוא ביקר במקום מספר פעמים בשנה. לאור עדותו, בה התבררו דברים אלו, נראה בלתי סביר כי הוא לא ידע על עבודות הבנייה בשעה שבוצעו. כאמור, ייתכן כי לא ראה בדיוק את החפירה שגרמה לנזק, אלא את הבנייה של הבניין, אך משהרחיק עצמו מהבנייה כולה, אין מקום להבחנה בין הדברים.

(2) מבנה המגרש
אחת מטענותיו של התובע, לאחר שהתברר שלמעשה היה במקום מספר פעמים בשנה, הייתה מבנה המגרש הוא כזה שכאשר עומדים על המדרכה או על חלקו המישורי לא ניתן לראות את תחתית המגרש הצמוד, כך שלא ניתן היה לראות את החפירה. התובע הוסיף כי על המגרש היתה צמחייה שגם היא הפריעה לראות. ובכן, ראשית, כפי שציינתי מהתמונה ה/1 עולה בבירור כי הבית שנבנה על החלקה הצמודה עולה בגובהו על גובה מגרשו של התובע, כך שגם אם לא ניתן היה לראות את תחתית המגרש ואת החפירה ניתן היה לראות את הבניין כולו.

אולם, מעבר לכך, גם טענתו זו של התובע כי לא ניתן היה לראות את תחתית המגרש אינה סבירה. התובע טען כאמור, ובא כוחו חזר על כך בסיכומיו, כי מדובר היה בסכנת נפשות לגשת לחלק של המגרש הגובל במדרון. ובכן, אם כך הם פני הדברים, מדוע לא גידר את התובע את אותו חלק של המגרש הגובל במישור למנוע מאנשים להתקרב לשם, או לכל הפחות להציב שלט שיתריע בפני
הסכנה החמורה. בעיקר כך הם פני הדברים, כאשר התובע הציב שלט במגרשו המפרסם את המגרש למכירה, וצריך היה לצפות שאנשים המעוניינים לרכוש את המגרש ייכנסו לבחון אותו. אם בסכנת נפשות מדובר, היה עליו לדאוג לנפשותיהם של אותם רוכשים פוטנציאליים.

התובע הוסיף וטען כאמור, כי על המגרש יש צמחייה שגם היא פוגמת באפשרות לראות את המגרש עצמו (ס' 3 לתצהירו). ובכן, מהתבוננות בתמונה עולה כי מדובר בשיחי בר שאינם מונעים את הראייה או מפריעים לה, בעיקר כאשר נמצאים בחלקו המישורי של המגרש.

לאור כל האמור, סביר להניח שהתובע ראה בפועל את בניית הבניין במגרש הצמוד, לרבות החפירה שגרמה לנזק הנטען.

(3) מדידת המגרש
התובע טוען כי פנה למודד על מנת שימדוד את המגרש בשנת 99', רק אז התגלה לו הנזק הנטען. בתצהירו מצהיר התובע כי בשנת 99' הוא רצה למכור את המגרש ולשם כך פנה למודד על מנת שימדוד את שטח המגרש (ס' 6 לתצהירו). אולם, בעדותו התברר כי החליט למכור את המגרש לראשונה ארבע שנים לאחר רכישתו (בשנת 91'), אלא שמפעם לפעם שינה את דעתו ונסיונות המכירה היו לסירוגין (עמ' 11 לפרו' ש' 7-11). עם זאת, אישר התובע כי הוא היה בקשר עם קונים פוטנציאליים, כי הוצעו סכומים במשך השנים, ואף אישר כי היה קבלן שגר בשכונה שפנה אליו להתעניין ברכישת המגרש (עמ' 11 לפרו' ש' 18-31 ועמ' 14 לפרו' ש' 24-25). כן אישר התובע כי שלט המכירה מצוי במקום כבר משנת 91' (עמ' 11 לפרו' ש' 18-19). התובע הבהיר כי המדידה נדרשה לו על מנת למכור את המגרש, והעיד: "במשך השנים שהייתי בדיבורים עם אנשים שרצו לקנות לא ידעתי להגיד להם מטרים של המגרש. . . הייתי צריך מטרז' מדוייק בשביל להגיד לבן אדם כמה מטרים יש במגרש" (עמ' 13 לפרו' ש' 24-27). אולם, התובע לא פירש מדוע אם הציב שלט למכירה בשנת 91' ביקש את המדידה רק בשנת 99'. אמנם, מסכימה אני עם ב"כ הנתבע כי אין חשיבות למניע של המדידה. אולם, התובע הוא שהעלה הסבר זה וכאשר זה אינו מתיישב עם שאר העדויות, הדבר בהחלט משליך על מהימנותו של התובע.

עוד יש לציין, כי התובע הבהיר בעדותו כי בתחילה נרכשו על ידו ועל ידי שני אחיו ארבעה מגרשים חד-משפחתיים באיזור נשוא המחלוקת, ולאחר מכן הם ביקשו לערוך שינוי ולפצל זאת לשלושה מגרשים דו-משפחתיים, אחד לכל אחד מהאחים. אכן, כך נעשה ואחד האחים אכן מתגורר בבית דו-משפחתי שבנה על המגרש. התובע הבהיר כי ההסבה נעשתה תוך שהוצגו תרשימים עם מדידות מדוייקות (עמ' 14 לפרו' ש' 4-16). עם זאת, התובע אמר שאינו זוכר מתי נעשו הדברים. אך הוסיף כי ניתן לברר את העניין, שכן המסמכים מצויים ברשותו. ובכן, אם לא המציא התובע את אותן מדידות, הדבר צריך להיזקף לטובת הנתבעים. סביר להניח כי לו היו בידיו מדידות ישנות, היה מגיש אותן בשביל להוכיח שמאז אותן מדידות ועד המדידה בשנת 99' לא נעשתה כל מדידה של המגרש. העובדה שלא הציג אותן, לא זכר מתי נעשו הדברים ולא הביא את אחיו לעדות, שגם הוא היה יכול לשפוך אור על נושא זה, מחזקת את עדות הנתבעים כי ידע על הבנייה כשזו בוצעה.

התובע נשאל בתחילת עדותו לאיזו מטרה רכש את המגרש והשיב: "לבנות לי בית" (עמ' 8 לפרו' ש' 10). מאוחר יותר, נשאל האם רכשו האחים את המגרשים כך שיגורו בצמוד והשיב: "לא. היינו גרים ביחד וזה הספיק לי. מלכתחילה אני קניתי לבנות על מנת למכור ולעשות מזה עסק, על מנת לעשות שכירויות ולעשות כך שתהיה לי מזה הכנסה" (עמ' 12 לפרו' ש' 20-21). באת כח הנתבע 4 העמידה את התובע על סתירה אפשרית בין הדברים וציינה לפניו כי בתחילת העדות אמר כי הוא רכש את המגרש על מנת לגור שם, והוא הבהיר: "רציתי לגור ולהשכיר חלק ממנו. יש רצונות ויש ביצוע". והוסיף כי לא בנה בשל: "דילמות ועניינים משפחתיים" (עמ' 12 לפרו' ש' 24-27). כפי שציינתי קודם, נראה כי התובע מעוניין להסתיר יותר מאשר לגלות. התובע, כדי להרחיק את עצמו מהמגרש, טען ליחסים לא כל כך טובים עם אחיו, ואז כשנדרש להסביר מדוע רכש מגרש בסמוך למגרשו נאלץ לומר כי הדבר היה לצרכי עסקים, וזאת בסתירה לעדותו בתחילת הדברים. יש לציין כי שלושת האחים שותפים במגרש נוסף (עמ' 12 לפרו' ש' 28).

3. ההתיישנות
סעיף 6 לחוק ההתישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. במקרה זה מבסס התובע את תביעתו על ה"נגיסה", ממגרשו. מדובר בעוולה שכאמור בוצעה והושלמה באפריל 95.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות עוסק במעשים שלא היו ידועים לתובע ולפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".
לאור העדויות, ניתן לקבוע כי התובע ידע על הבנייה במועד בו בוצעה ואם לא כן יכול היה בזהירות סבירה לדעת על כך באותו מועד או בתוך שבע שנים מאותו מועד. בעיקר מעידה על כך העובדה שנבנה בית בסמוך למגרשו ולבית אחיו בו ביקר מפעם לפעם.

על טעמי ההתישנות עמד לאחרונה כב' השופט מ' חשין בע"א 5964/03 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה (ניתן ביום 16.2.06, טרם פורסם):

"כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים הם שבאפקט הסינרגטי שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינות ההתיישנות: מצידו של הנתבע - היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע - השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל - טובת הציבור היא שבתי-המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח. ראו, למשל: ע"א 158/54 דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ ואח' פ"ד י (1) 687 (השופט זילברג); יהושע ויסמן, "ההתיישנות והמדינה", משפטים י"ד (תשמ"ד/מ"ה-1984/85) 3; ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש - משרד האוצר, מדינת ישראל נ' דניאל שחר פ"ד נו (2) 297, 325 ואילך (פרשת שחר). וכפי שנאמר בפרשת שחר (שם, 325):
"אל בקעה אחת נאספים אינטרסים משלושה מקומות: ממקומו של התובע (הנפגע, הזכאי), ממקומו של הנתבע (הפוגע, החייב) וממקומו של הציבור הרחב, ודוקטרינת ההתיישנות על סעיפיה וסניפיה הרבים והשונים אמורה ליצור מעין-איזון בין שלושה אלה, כנראה לחברה מעת לעת: הן באשר למועד ההתיישנות, על-פי סוגי התביעות השונות, הן באשר לגורמים שיעצרו התיישנות במירוץ, הן באשר לכל ענין אחר הכרוך בנושא ההתיישנות."
נזכיר, כי התיישנות לפי חוק ההתיישנות, התיישנות של-דיון היא: מונעת היא הגשתה של תובענה לבית-משפט אך אין בה כדי להצמית את הזכות גופה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). ראו עוד: ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ' איר-פרנס נתיבי אויר צרפתיים פ"ד מא (1) 589, 643; ע"א 5634/90 אדי דוד פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד מז (4) 846, 852-851."

מטעמים אלו יש לדחות את התביעה במקרה שלפניי. התובע ידע, ובזהירות סבירה יכול היה לדעת על הבנייה. משלא פעל בעניין אין לו להלין אלא על עצמו.

התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסכום של 4,500 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום ל' בשבט, תשס"ו (28 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ד"ר מיכל אגמון - גונן
, שופטת








א בית משפט שלום 5245/04 יוסף גדעון נ' משה צדוק, אברהם ארז, דורית ארז, משה הוד (פורסם ב-ֽ 28/02/2006)