פסקי דין על אורי לוי | פסקי דין על מיכאל אזוב

9790/01 א     28/02/2006




א 9790/01 אורי לוי נ' מיכאל אזוב






בתי המשפט
1

א 009790/01
בית משפט השלום ירושלים
28/02/2006
תאריך:
כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון - גונן

לפני:
התובע
אורי לוי

בעניין:

נ ג ד
מיכאל אזוב
הנתבע

פסק-דין

האם יש לדחות את התביעה שבפני
י בשל התיישנותה? זו השאלה העומדת לפניי.

1. כללי
החל מראשית שנות ה-90' היו התובע והנתבע שותפים בשותפות בלתי רשומה ("עוז המעבדה המרכזית לאלקטרוניקה"), למטרת קיום עסק לתכנון ובניית מכונות ושירותים טכניים לחשמל ואלקטרוניקה (להלן-עוז או השותפות). השותפות צברה במשך שנות פעילותה חובות לבנקים בהם התנהלו חשבונותיה עד שפורקה. לצורך ניהול אותה שותפות נפתח תיק מע"מ, אשר נסגר ביום 28.2.1995.

לימים הקימו הצדדים עסק נוסף אף הוא בשותפות, יחד עם אדם נוסף ("אמיד שירותי הידראוליקה", להלן-אמיד). משהוקמה שותפות אמיד, פתחו הצדדים תיק מע"מ נפרד אשר נסגר ביום 13.4.94. לטענת התובע, נוהלה שותפות זו במשך זמן מסוים במקביל לשותפות בעוז. הנתבע מכחיש זאת, וטוען כי רק לאחר שפורקה השותפות בעוז הוקמה השותפות באמיד.

עניינה של התביעה שלפניי הינה השותפות בעוז. הצדדים חלוקים על מרבית העובדות בתיק. באופן כללי (ומבלי לקבוע לגופו של ענין) ניתן לומר, כי התובע הוא ששילם את חובותיה של עוז בטרם נסגר תיק המע"מ, וכעת מבקש הוא בתביעה העיקרית להורות על השבת חלקו של הנתבע בחובות. לטענתו, הוסכם בין הצדדים כי חלקו של הנתבע ישולם לתובע עד סגירת תיק המע"מ. הנתבע מתנגד לדרישה זו, ולטענתו, התובע לקח על עצמו להשיב את כל חובותיה של עוז, כפי שהוא (הנתבע) לקח עצמו להשיב את חובותיה של אמיד.

כטענה מקדמית טען הנתבע, כי התביעה התיישנה. לטענתו, השותפות פורקה במהלך שנת 1993, ולכל היותר בשנת 1994 ועל כן יש למנות את תקופת ההתישנות. לטענתו התביעה, שהוגשה ביוני 2001 התיישנה. התובע מתנגד, וטוען כי השותפות פורקה עם סגירת תיק המע"מ בשנת 1995.

2. טענות הצדדים
התובע טוען, כי יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות החל מאותו מועד בו התחייב הנתבע לסלק את חובו לתובע, דהיינו במועד סגירת תיק המע"מ בשנת 1995. בנוסף טען התובע, כי הנתבע הציג באופן לא עקבי מספר מועדים מהם יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, ודי בכך כדי לדחות את בקשתו.

הנתבע טוען כי השותפות פורקה בשנת 1993, ולכל היותר בשנת 1994. לפי פקודת השותפויות, די בהודעה של אחד השותפים על פירוק שותפות שבה לא הוסכם על תקופה קצובה לקיומה. הנתבע הודיע לתובע על פירוק השותפות, ובכך פורקה השותפות. תיק המע"מ לא נסגר עד שנת 1995, כיון שהתובע השתהה בפני
יתו אל רשויות המע"מ (שכן על מנת לסגור את התיק במע"מ צריך את הצהרת שני השותפים, ולמרות שהנתבע עצמו פנה לסגירת תיק המע"מ קודם לכן). הרישום במע"מ אינו יוצר שותפות רשומה, ולכן אין לראות בו כיוצר מועד מחייב לסיום יחסי השותפות.כן טען הנתבע, כי התנאים לקיומה של שותפות לא התקיימו בעוז עוד בשנת 1994, וטענה זו נתמכת בראיות חיצוניות. לטענתו, יש ליתן משקל לעובדה כי התובע היה נוכח במהלך שמיעת העדויות, ויש בכך כדי להפחית מאמינות עדותו.

להלן אדון בטענות הצדדים.

3. מועד תחילת התיישנותה של התביעה
את מועד תחילת ההתיישנות יש למנות החל מיום פירוק השותפות, שאז נוצרה עילת התביעה. שכן, עם פירוק השותפות מוטל על השותפים לפרוע את חובותיה של השותפות.

אני דוחה את טענתו של התובע, כי יש למנות את תחילת ההתיישנות החל מהיום בו התחייב הנתבע לסלק את חובו לתובע, הוא לטענתו מועד סגירת השותפות במע"מ בשנת 1995. התובע עצמו טען להיפוכו של דבר בדיונים הראשונים, ואף אני קבעתי כי עילת התביעה נולדה עם פירוק השותפות (החלטתי מיום 4.2.02, עמ' 2, שורות 8-11), כך שטענה זו נדחית על הסף.

כפי שיובהר להלן, יש לדחות טענה זו גם לגופו של ענין, שכן התובע לא הוכיח כי הוסכם כי מועד סגירת השותפות יהיה במועד סגירת התיק במע"מ.

4. פירוק שותפות בהודעת אחד השותפים
השותפות הינה שותפות שאינה רשומה, שנתכוננה לתקופה בלתי קצובה. לענין זה קובע סעיף 36 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן-פקודת השותפויות) את הדרך בה יכול שותף ליזום את פירוקה של השותפות. סעיף 36 קובע:

"לא הוסכם על תקופה קצובה לקיום השותפות, יוכל כל שותף לסיימה בכל עת במתן הודעה על כוונתו זו לכל שאר השותפים...".

סעיף 41(א)(3) קובע:
"שותפות תפורק... אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת - כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות; והכל בכפוף להסכם שבין השותפים".

לענין המועד לפירוקה של השותפות קובע סעיף קטן (ב):

"פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך - בתאריך שבו נמסרה ההודעה".

משני סעיפים אלה עולה, כי אם שותפות נתכוננה לתקופה לא קצובה, חופשי כל אחד מהשותפים בכל עת להביא לסיומה בהודעה חד-צדדית על כוונתו זו ליתר שותפיו (ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן פ"ד לו(2), 309). זאת כמובן, בכפוף להסכמת השותפים (סעיף 41 לעיל). להלן אבדוק אימתי פורקה השותפות בענייננו, והאם היה הסכם כלשהו אשר הורה אחרת.

5. מועד פירוק השותפות בענייננו
בתיק מסמכים רבים, וחלף זמן רב מאז נתגלע הסכסוך בין הצדדים. כל אחד מהצדדים היה משוכנע כי השותפות פורקה במועד אחר, מה שגורם להימצאות מסמכים שונים סותרים בתיק, שנכתבו בזמן אמת. בנוסף, יש לציין כי את היחסים העסקיים בין הצדדים ליוו גם יחסים חבריים, כך שאת המערכת העסקית ניהלו הצדדים תוך נכונות להגיע לפשרות וללכת לקראת הצד האחר. כך ניתן לראות כי פעמים רבות השיקולים שהנחו הן את התובע הן את הנתבע היו שיקולים שברגש, ולאו דווקא שיקולים עסקיים-כלכליים רציונאליים טהורים. הרבה עניינים נסגרו כנראה בעל-פה. חבל שבנסיבות אלה, היה צריך הקשר בין הצדדים להסתיים בין כתלי בית המשפט. כיום, דומה, חלוקים הצדדים על כל עובדה אפשרית, אפילו על עובדות שאינן חשובות במיוחד בשלב זה של המשפט והוכחתן קלה. לאור זאת, בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז נתגלע הסכסוך, ולנוכח העובדה שמצאתי את שני הצדדים בשלב העדויות בפני
י אמינים, הכרעתי תיעשה בהסתמך על מסמכים בכתב בלבד.

אין מחלוקת כי הנתבע הוא שיזם את פירוק השותפות. עם זאת לא עולה במישרין מהמסמכים מהו מועד פירוק השותפות, ואף לא הוצג בפני
י כל מסמך המודיע על הפירוק על ידי הנתבע. אציין כי הנתבע הציג בפני
י מסמך מיום 1.11.93, וטען כי השותפות פורקה באותו מועד. אין בטענה זו ממש. כותרתו של אותו מסמך הינה אמנם "הסכם הפסקת שותפות אמיד שירותי הידראוליקה" (נספח א' לתצהיר העדות הראשית מטעמו); ובסעיף 7 למסמך הוצהר: "יצוין להלן שאעפ"י ששותפות עוז הינה ברשומות של מיכה ואורי, בפועל הינה של אורי בלבד!". יחד עם זאת, המסמך אינו חתום על ידי מי מהצדדים, והתובע מכחיש כל קשר למסמך זה, וטוען כי הוא לא הוקלד על ידו (פרוטוקול מיום 6.9.05, עמ' 5, שורה 17 עד עמ' 6, שורה 2).

שוכנעתי, כי השותפות פורקה עוד בשנת 1993. נראה כי שני הצדדים עצמם הסכימו על כך בראשית הדרך (דהיינו בשנת 1993), אם כי היתה בזמנו מחלוקת באשר למועד הפירוק המדויק (התובע סבר כי השותפות פורקה ביוני 1993, והנתבע גרס כי השותפות פורקה בחודש נובמבר באותה שנה). כך אמנם עולה מהמסמכים מטעם הנתבע (ראו הנספחים לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע), אך גם מהמסמכים שהוצגו בפני
י שאת כתיבתם יזם בזמנו התובע. האחד, טופס שצורף לדו"ח מס הכנסה משנת 1993 (טופס 342-חישוב הפחת השנתי) (פרוטוקול מיום 20.3.03, עמ' 13, שורות 23-24), אשר רואה החשבון של השותפות הציג בפני
י, עליו נכתב: "לפי אורי לוי
סגירת השותפות 13.6.93". לטופס זה צורף מסמך עליו נכתב "סגירת השותפות עוז 13.6.93". השני, דו"ח שנושא את הכותר "אורי לוי
-דו"ח 93" (זהו דו"ח מס הכנסה שנעשה מטעם התובע-ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 4-5) נכתב: "עוז - עד 13.6.93 שותפות 50% עם מיכה (הנתבע-מ.א.ג). מיום 14.6.93 ועד 31.12.93 (אורי-התובע-מ.א.ג) עצמאי לבד בעוז".

דומה כי גם מעדותו של התובע עלה כי השותפות פורקה בשנת 1993 (ראו: פרוטוקול מיום 20.11.02, עמ' 3, שורות 25-27, שם התייחס התובע לשלהי שנת 1993, לאחר ששבו הנתבע והשותף השלישי שהיה באותה העת מפראג):

"סוכם שאני אפעיל אחרי שעות העבודה הרגילות מ-16:00 את המעבדה (את עוז-מ.א.ג). עד 16:00 אעבוד באמיד ועל מה שארוויח מעבר לזה יהיה שלי, כאשר היה לי סיכום של מיכה שבכספים האלה אמשיך לכסות את החובות של עוז".

אם סוכם בין הצדדים כי כל מה שירוויח התובע בעוז יהיה שלו בלבד, וללא שהשותפים האחרים יתחלקו ברווחים, הרי שעוז שייכת לתובע בלבד, וממילא פורקה השותפות.

התובע המציא לאישוש טענותיו את ע"א 1708/05 גרא נ' רוזנצוויג (טרם פורסם) (להלן-ענין גרא), שניתן לאחרונה. אין ב

פסק דין
זה כדי להועיל לתובע. באותו מקרה הודיע המשיב לשותפו (המערער, התובע) בשלהי 1996 על פירוק השותפות, והחל בתקופה שבין מרץ 97' לבין אפריל 97' לפטר את כל עובדי השותפות. יחד עם זאת, צורף לכתב התביעה מכתב שנשלח מאת רואה החשבון של השותפות על דעתו של של המשיב. במכתב זה נמסר, כי המשיב הודיע למערער על החלטתו להיפרד בתחילת נובמבר 1996, וכי המשיב נעתר לבקשתו של המערער שהפרידה תתקיים רק בתום חודש מרץ 1997. לנוכח זאת קבע בית המשפט העליון:

"לכאורה היינו צריכים לומר, על יסוד הטיעונים שבכתבי הטענות, כי שני בעלי הדין הסכימו שהפירוק יחול בסוף חודש מרץ 1997. אם כך, נראה ולוּ לכאורה, שיש צדק בטענת המערער. ברם, נראה לנו כי אין אנו נמצאים בשלב המתאים לקבוע קביעות עובדתיות. אומרים אנו זאת, מפאת שלא הונחה תשתית עובדתית כלשהי בפני
כבוד הרשם וממילא לא היה באפשרותו לקבוע ממצאי עובדה לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות".

זאת, כמובן, בשונה מענייננו. לפניי טען כל אחד מהצדדים כי השותפות פורקה במועד אחר, ואם היתה הסכמה כלשהי בין הצדדים, הרי שהוסכם כאמור כי הפירוק היה בשנת 1993 (אם כי כאמור היתה מחלוקת על מועד הפירוק המדויק). כן, בשונה מפסק הדין שניתן בענין גרא, קביעתי כי פירוק השותפות היתה בשנת 1993 נסמכה על ראיות הכוללות הן מסמכים בכתב, הן את עדויות הצדדים שנשמעו לפניי.

התובע, טען כאמור, כי מועד פירוק השותפות הנו מועד סגירת תיק המע"מ. התובע טוען, כי סוכם בינו לבין הנתבע כי השותפות תפורק רק לאחר שיושבו החובות, וכי תיק המע"מ יסגר רק לאחר מכן. לטענתו, הבטיח הנתבע זאת מספר פעמים בנוכחותו ובנוכחות אחיו. ואולם, טענה זו, שנסמכה רק על דברי התובע ודברי אחיו ללא כל אימות נוסף, לא הוכחה. התובע לא הצביע על המועדים בהם שוחח על כך עם הנתבע, וכך גם אחיו, שאמר בעדותו כי הנתבע אמר לו את הדברים כאשר נפגש איתו באקראי ליד הסופרמרקט (פרוטוקול מיום 6.9.05, עמ' 2, שורות 18-21). אציין, כי אחיו של התובע הוא עורך-דין במקצועו, ולפי השתלשלות העניינים שתוארה על ידי התובע ואחיו, היה האח מעורב בענייניו העסקיים של התובע, לפחות במידה מסוימת. לכן קשה להבין כיצד לא המליץ האח לעגן את הסיכום שנערך בין הצדדים בכתב, בפרט לאחר שהם ניסו להשיג מהנתבע הסכמות והבטחות להשבת החובות, ושעה שבעת סגירת תיק המע"מ טוען התובע כי לא כל החובות הושבו. בנסיבות אלה לא ניתן אלא לקבוע כי הסכמה כזו או הבטחות כאלו מטעם הנתבע, לא נעשו.

זאת ועוד, תיק המע"מ אינו יכול כשלעצמו להוכיח אימתי פורקה השותפות, ואינו יכול לכונן את הפירוק. נסיונותיו של התובע בסיכומיו להצביע על השתלשלות עניינים המובילה למסקנה כי הוסכם בין הצדדים על פירוק השותפות עם סגירת תיק המע"מ, דינם להיכשל. המדובר בראיות נסיבתיות חלשות ביותר, שלא ניתן להסיק מהן את המסקנה המתבקשת על ידי התובע. למשל, הראיה החזקה ביותר שהציג התובע היא העובדה שהנתבע השיב לבנק לאומי חוב של 12,800 ₪ ביום 29.1.95, כאשר תיק המע"מ נסגר כחודש לאחר מכן. אינני סבורה כי יש בכך כדי לקבוע שהסכם כאמור אכן התקיים, וכלל לא ברור כי אכן בשל השבת חוב זה פנה התובע לרשויות המע"מ בבקשה לסגירת תיק השותפות. יתרה מכן, לדברי התובע, המדובר בסכום של 12,800 ₪, שהיה כמחצית החוב לבנק לאומי (כאשר ככל הנראה את המחצית השניה היה צריך התובע עצמו לשלם). אך התובע טוען, כי הנתבע היה חייב לו סכום הרבה יותר גבוה, שעמד בזמנו על 150,000 ₪ (סעיף 21 לכתב התביעה), כך שוודאי שאין בהשבה חוב זה כדי להעיד על הסכם כלשהו בין הצדדים. אף מקבץ טענותיו של התובע בנושא זה שנעשו בסיכומים אינן יכולות להקים את המסקנה אותה מבקש התובע להסיק.

אמנם, ממסמכים נוספים בתיק עולה כי בסביבות השנים 1994-1995 החלו להתגלע בין הצדדים מחלוקות לענין המועד בו פורקה השותפות [ראו: מכתבו של רו"ח של השותפות מיום 6.3.94, והסבריו של רו"ח בפרוטוקול מיום 20.3.03, עמ' 9, שורות 6-19; ראו גם: דו"חות מס הכנסה של שנת 1993 שנמסרו מטעם כל אחד מהצדדים בנפרד. שם צוין כי קיימת בין הצדדים מחלוקת לגבי תקופת קיומה של השותפות וחלוקת הרווחים וההתחייבויות. דו"חות אלו נמסרו במהלך שנת 1995, כך שעולה מהם כי בשנת 1995 היתה מחלוקת לענין קיום השותפות (פרוטוקול מיום 20.3.03, עמ' 11, שורות 6-12)]. יחד עם זאת, ולאור הודאותיו של התובע שנעשו במסמכים אחרים המפורטים לעיל, מחלוקות אלו נתגלעו כנראה בשלב מאוחר יותר.

להוכחת טענותיו כי השותפות לא פורקה בשנת 1993, טען התובע כי הנתבע פעל מהנכס אותו שכרו הצדדים לפעילות עוז גם במהלך שנת 1994. הנתבע הכחיש זאת, וטען כי בינואר 2004 החליף התובע את המנעולים בעסק, כך שהנתבע לא יכול היה להיכנס למקום. בחקירתו הנגדית הוצגו מסמכים לנתבע, שהסביר כי הסכם השכירות היה אמור להסתיים ב-14.5.93, אך ביום 19.2.93 בקשו הצדדים להאריכו. לטענתו, בנובמבר-דצמבר 1993, כאשר פורקה השותפות, הוא החל לשכור את המקום מהתובע בשכירות משנה. באשר לשיק שנכתב ליום 21.6.94 טען הנתבע, כי מדובר בתאריך הפרעון של השיק, ולא במועד כתיבתו. לטענת הנתבע, שיק זה ניתן על ידו לתובע, לשם תשלום השכירות בשיק דחוי, כיון שבאותה תקופה בה נכתב השיק לא היה לו כסף לשלם את השכירות. כאשר הציג בפני
ו בא-כוח התובע חשבונית מאת המשכירים מיום 1.4.94 עבור מרץ 1994 על שמו של הנתבע, טען הנתבע כי מעולם לא ראה חשבונית זו ולא הזדכה עליה במע"מ.

מהלך עניינים זה משקף את אי הסדר והבלבול במכלול הראיות הנמצאות בתיק בית המשפט. כפי שאמרתי לעיל, כנראה הרבה מהדברים נסגרו בין הצדדים בעל-פה, כך שקשה לקבוע מהי האמת. הנתבע מצידו סיפק הסברים סבירים להשתלשלות העניינים. המועד המוקדם ביותר בו פורקה השותפות הינו יוני 1993 (לפי הודאת התובע במסמכים האמורים לעיל), והמאוחר יותר הינו נובמבר 1993 (לטענת הנתבע). ממילא המועד שבו בקשו הצדדים להאריך את החוזה מוקדם לשני אלו (ביום 19.2.93), כך שאין למסמך אותו הציג התובע, לפיו נתבקשה הארכת השכירות כדי לתמוך בטענותיו. באשר לתאריך שהופיע על השיק, בנסיבות הענין אני מקבלת את טענת הנתבע כי מדובר בשיק דחוי. החשבונית שהוצגה לא הוגשה (לפי החלטתי מיום 9.6.05), ואני מקבלת את טענת הנתבע כי הוא לא יודע מהי חשבונית זו, לנוכח טענתו כי הוא לא הזדכה עליה במע"מ. גם העובדה שהחשבונית המקורית נמצאה לכתחילה בידיו של התובע והוצגה על ידו, ולאו בידו של הנתבע, מחזקת מסקנה זו. יתכן כי התובע מסר למשכירי הנכס שיק שניתן לו על ידי הנתבע קודם לכן, כך שהחשבונית נכתבה על שמו. עם זאת, טענת הנתבע כי שכר את הנכס בשכירות משנה לא הוכחה, ולא הומצאו מסמכים המחזקים טענה זו, למרות שלאור העובדה כי הצדדים סיכמו ביניהם הרבה דברים בעל-פה, יתכן בהחלט כי הם הגיעו לסיכום כלשהו בענין זה בעל-פה. לאור השתלשלות העניינים, ובהתחשב בהסברים שנתן הנתבע בעדותו, כן לאור הודאות התובע בדבר מועד פירוק השותפות במסמכים קודמים, לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו בדבר שכירות הדירה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי השותפות פורקה לכל המוקדם ביום 13.6.93, ולכל המאוחר בנובמבר 1993. כך או כך, התביעה שהוגשה ביוני 2001 - התיישנה.

התביעה נדחית.

התובע ישא בשכ"ט עו"ד הנתבע, על פי חשבונית שהגיש הנתבע בסכום של 27,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום ל' בשבט, תשס"ו (28 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ד"ר מיכל אגמון - גונן
, שופטת









א בית משפט שלום 9790/01 אורי לוי נ' מיכאל אזוב (פורסם ב-ֽ 28/02/2006)