פסקי דין על מרדכי דוד | פסקי דין על שלמה עמר |

1289/05 עש     02/04/2006




עש 1289/05 מדינת ישראל נ' מרדכי דוד ,שלמה עמר




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
עש 001289/05

עש 1288/05
בפני
:
כבוד השופט ד"ר עודד מודריק
- יו"ר
עו"ד רפי ניניו - חבר
קובי רבין - חבר
תאריך:
02/04/2006
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י עו"ד לילך שלום

המאשימה

נ ג ד
1. מרדכי דוד

ע"י עו"ד ליפשיץ

2. שלמה עמר

הנאשמים

גזר דין

הנאשם מרדכי דוד
(להלן: "דוד") הוא חוקר פרטי משנת 1984 ובעל רשיון לניהול משרד חקירות פרטיות משנת 1988. הנאשם שלמה עמר
(להלן: "עמר") הוא חוקר פרטי משנת 1988 ובעל רשיון לניהול משרד חקירות משנת 1994. שני הנאשמים הורשעו בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של פגיעה בפרטיות, חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה ושימוש שלא כדין במאגר ידע. עונשם נגזר, ביולי 2004 ל-6 חודשי מאסר לנשיאה בעבודת שרות, מאסר מותנה וקנס (ת.פ [שלום - י-ם] 1359/04).

על בסיס ההרשעה הוגשה ביום 6.12.05, נגד שני הנאשמים קובלנה לוועדת משמעת זו המייחסת להם התנהגות שאינה הולמת את עיסוקם כחוקרים פרטיים. הנאשמים הודו בעובדות הקובלנה ונוכח זה הורשעו בעבירה שיוחסה להם. עתה עלינו לגזור את עונשם.

מן העובדות המפורטות בקובלנה ובכתב האישום מתברר כי בין השנים 1999-2000 קיבל דוד, באמצעות שני פקידים מנציבות מס ההכנסה ומיסוי מקרקעין, עשרות ידיעות ומסמכים חסויים מתוך מאגר המידע של מס ההכנסה. הידיעות כללו פרטים אישיים, פרטי איתור וזיהוי, פרטי נדל"ן ושיוכם לבעלי זכויות מסוימים, פרטי שומת מס שבח או מס רכישה. דוד העביר פלטי מחשב ממאגר המידע שנתקבלו בידיו לאחד יונה כהן וכן לעמר.

במהלך שנת 2000 קיבל עמר, באמצעות פקידים שעבדו במשרדי חברת בזק, מנהל מקרקעי ישראל
, ומשרד הקליטה עשרות ידיעות ממאגרי המידע של חברת בזק (בהם פרטים על חשבונות בנק והוראות קבע, פרטים על מספרי טלפון חסויים, פרטים על זהות בני משפחות של מנויים) מנהל מקרקעי ישראל
(פרטים על נדל"ן של אזרחים) ומשרד הפנים (מידע על מספרי תעודות זהות ומצב משפחתי של אנשים שונים ומידע על כניסות ויציאות לישראל
וממנה).

מעיקרה הוגש כתב האישום נגד קבוצה גדולה של נאשמים לבית המשפט המחוזי בירושלים. אולם לפי החלטת בית המשפט הוצא עניינם של מספר נאשמים מגדר הקבוצה והם הועמדו לדין לפני בית משפט השלום.

באת כוח המדינה, עורכת הקובלנה ביקשה שנפסול את רשיון החוקר הפרטי (ואת הרשיון לניהול משרד חקירות) של הנאשמים לצמיתות או, למצער, לתקופה ארוכה מאד. הטעם לכך הוא שהנאשמים פעלו בידיעה ברורה של אי חוקיות מעשיהם; אין מדובר בהפרת חד-פעמית אלא בתופעה חוזרת ונשנית שכל כולה הפרת האמון שניתן בנאשמים כחוקרים. בהענקת רשיון חוקר מניחה הרשות הציבורית המסמיכה כי החוקר המוסמך יודע את הדין, יודע את גבולות המותר והאסור במקצועו והוא יפעל בתוך ד' אמות הדין. אם אין בכוחו לבצע משימה שהוטלה עליו בידי לקוח, ההנחה היא שלא "יחצה את הקווים" ולא יחבור לעבריינים בביצוע מעשי עבירה משל עצמו.

מעשי העבירה של הנאשמים אינם משוללי מהות. הם משקפים פלישה לא מורשית אל סודותיו הכמוסים של הפרט, חדירה בוטה לפרטיותו. מן הראוי להגן על האזרחי המפקידים מידע אישי כמוס בידי רשויות ציבוריות מתוך הנחה שהמידע משרת תכלית ציבורית מסוימת ואינו פרוץ לכל רוח.

עו"ד ליפשיץ
, בא כוחו של עמר טען כי אין כל הצדקה להחמיר עם שולחו. בוודאי שאין מקום להחמיר עד כדי פסילתו לצמיתות מלהיות חוקר פרטי אך גם פסילה ממשית ארוכה היא לא מידתית. שלושה טעמים בפיו להנמקת גישתו.

ראשית, אמנם אין להקל ראש בחומרת העבירות הפליליות שבהן הורשע הנאשם (ומכאן נגזר כי גם העבירה המשמעתית אינה דבר של מה בכך) אך אין לראות בהן פגיעה בליבת המקצוע, משל אין חמורות מהן. העבירות אינן אלא "קיצור דרך". שכן בהשקעת משאבים (כסף וזמן) מסוימת ניתן להשיג את כל פרטי המידע בדרך תקינה (למשל באמצעות האינטרנט או בפני
יה למשרדי רישום המקרקעין). הנאשם פעל בשירותו של בנק כדי לאתר כתובות, פרטי זיהוי ונכסים של חייבים. זכותו של מלווה להיפרע מן הלווה. לווה המסתתר מאחורי מסך מגן של "פרטיות" כדי להתחמק מפירעון חובו, הריהו כנבל ברשות התורה. החוקר הפרטי החודר את מסך הפרטיות מסייע להסרת מעשה נבלה. על כן אין לדון אותו ברותחין . יתר על כן, החוקר פעל, כאמור, בשליחות בנק. שלוחו של אדם כמותו. השולח, היינו הבנק ובכירי מנהליו לא נדרשו כלל לדין. למה ננקטה איפה ואיפה עם השליח? אכן כבר באו לפני ועדת המשמעת עבירות חמורות לאין ערוך יותר של חוקרים פרטיים ובהם ננקטה אמת ענישה מתונה יחסית (למשל: ע"ש [י-ם] 1088/02 ולדמן נ' מ"י).

שנית, הנאשמים הם חלק מקבוצה של כ-50 חוקרים פרטיים הסובבים סביב אותו ציר של קבלת מידע ממאגרי מידע באמצעות עובדים של המנגנון הציבורי שהחזיק במידע. לא זו בלבד שאיש מאותם עשרות חוקרים לא נפסל לצמיתות אלא אף גם זו שהנאשמים סבלו עינוי דין בשל אותם עשרות חוקרים נוספים והמדינה נהגה כלפיהם בחוסר הגינות. הנאשמים נאלצו לעתור לבג"ץ כדי לגרום להפרדת הדיון ולהעמדתם לדין לפני בית משפט שלום. הם הודו בעבירות ונטלו אחריות מייד. למרות זה נמשך ההליך הפלילי מספר שנים. גם אחרי סיומו (יוני 2004) התעכבה הפרקליטות עוד כשנה וחצי עד להגשת הקובלנה (דצמבר 2005). משך השנים לא חודש רשיון החוקר של הנאשמים ונגרמה להם פגיעה כלכלית.

שלישית, הנאשם שרוי במצוקה אישית. הוא אינו יכול לעבוד במקצועו ואשתו שהיא ידועת חולי ומוגדרת כנכה אינה יכולה לעבוד אף היא.

עמר שלא היה מיוצג בדיון לפנינו נשען על טענותיו של עו"ד ליפשיץ
והוסיף כי גם הוא שרוי במצוקה כלכלית עקב חוסר יכולת לעבוד במקצועו משך כשש שנים.

שני הנאשמים הביעו צער וחרטה מלאים. הם ביקשו שתינתן להם ההזדמנות לחזור ולעסוק במקצועם תוך הבטחה כי לא יחרגו מדלת אמות הדין.

דומה בעינינו שקובלנה זו מאפיינת את מה שניתן לכנות כבעייתיות המיוחדת לתחום החקירות הפרטיות במדינת ישראל
. תכלית פעילותו של החוקר הפרטי היא השגת מידע עבור לקוחותיו. זו תכלית שאפשר שיהיו לה ביטויים שליליים ובלתי חוקיים (למשל: "ריגול תעשייתי") אך יש לה גם – ואולי בעיקר - פנים חיוביים. בהיבט החיובי של תפקודה מסייעת החקירה הפרטית לפרט, לגופים מואגדים, לגופים ציבוריים, לממש זכויות ולמלא מחויבויות. החוק מכיר בתחום העיסוק הזה ובחיוניותו. הדבר נגזר מעצם העובדה שהחוק מצריך חוקר פרטי לקבלת רשיון עיסוק. שמע מינה שלעיסוק הזה יש תכלית חיובית ושיש להפקידה בידי אדם מיומן בעל רקע, כישורים ותכונות הולמים.

היית סבור, אם כן, שלשם השגת התכלית המקצועית החוק העניק לחוקרים הפרטיים סמכויות מיוחדות, שאינן נתונות לכל אדם. מתברר כי המחוקק לא הקנה לחוקרים כל זכות או סמכות החורגת מגדר המותר או המצוי בידי כל אדם. להפך, דיוק במגבלות המוטלות על חוקר פרטי יראה כי חרות פעולתו אף מוגבלת יותר משל אדם פרטי (ראו: י. שחר עיוני משפט). במצב דברים זה נשמעת חזור ושנה טענת חוקרים פרטיים כי החוק שהסמיכם לעסוק במלאכתם לא הניח בידיהם כלים חוקיים הולמים לביצוע תפקידם. ממילא הם נאלצים להלך על חבל דק של חוקיות אשר פעמים רבות הופך לכבל ממעיד.

אכן ניתן להניח כי החוקר הפרטי דרך כלל מודע לאי החוקיות של פעולתו במקום שהיא אמנם יוצאת מגדרו של החוק. גם החוקרים הנאשמים לפנינו בצעו את מעשיהם בעיניים פקוחות מתוך מודעות להפרת הדין הכרוכה בהם. אולם תחושת התסכול שהיא פועל יוצא מן הלגיטימיות העקרונית של החקירה הפרטית מחד גיסא והעדר כלים חוקיים להגשמת תכליתה מאידך גיסא, עלולה להכות את עיני החוקר הפרטי בסנוורים ולעמעם את תובנת אי החוקיות הנכרכת במעשיו. הדברים אמורים במיוחד, כנטען גם בענייננו, שעה שהחוקר הפרטי פועל בשירותם של גופים ציבוריים או גופים הנותנים שירות לציבור (בנקים, חברות ביטוח וכיו"ב) או אפילו בשירותו של הפרט למען תכלית של מימוש זכויות חוקיות (למשל: איתור חייבים, חשיפת מעשי מרמה באינטראקציה בין פרטים, איתור סרבני גט או בעלים שנעלמו לשם הסרת עגינות וכיוצא באלה).

לא לנו לחרוץ מסמרות נטועים בצדקת הטענה המושמעת מפי החוקרים הפרטיים (ראו: "החוקר הטוב" ראיון עם צלי פלג יו"ר לשכת החוקרים הפרטיים, הארץ 3.8.04). ייתכנו השקפות שונות בדבר. לפני כשנה פורסם

פסק דין
של בית המשפט הגבוה לצדק שדן בעתירת האגודה לזכויות האזרח לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגר המידע על-פי חוק מרשם אוכלוסין על-ידי חיבור מחשב משרד הפנים למחשבי נציבות מס-ההכנסה, המוסד לביטוח לאומי, רשות השידור, בנק ישראל
והבנקים המסחריים, ולהורות כי הדרך היחידה לקבלת מידע תהיה בבקשה פרטנית. בית המשפט העליון קיבל (ברוב דעות) את העתירה בהדגישו את עליונות ההגנה על הזכות החוקתית לפרטיות; זכות שפגיעה בה אפשרית רק מכוח חוק שתכליתו ראויה ושמימושה נעשה באורח מידתי. דרישת המידתיות מחייבת למזער את הפגיעה בזכות לפרטיות, על-ידי צמצום מספר עובדי הציבור הנגישים למידע; על-ידי צמצום היקף המידע שנמסר, כך שיועבר רק המידע הדרוש; ועל-ידי קביעת היקף המידע בהתחשב בחשיבות התכלית שלשמה הוא נדרש. הטענה לפיה הסמכות למסירת המידע לבנקים מתבקשת מן החוקים והתקנות המטילים על הבנקים להיזקק לשירותי המרשם, אינה יכולה להתקבל, בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק לפגוע בזכות לפרטיות. אין לקבל את הגישה הפוטרת פגיעות קלות בזכויות אדם מתחולתה של פסקת ההגבלה, שכן הדבר עלול להביא לפיחות במעמד הזכויות, ולהוביל להחלשה לא חוקית ולא ראויה של ההגנה עליהן [בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד הפנים ואח' (מפי השופטת דליה דורנר אך ראו את דעתו החולקת של השופט אשר גרוניס)].

אם העברת מידע ממאגרי מידע בין גורמים ציבוריים – שתכליתה מימוש מחויבות חוקית של אותם גורמים - דורשת צמצום מרבי וקביעת הסדרים מיוחדים לשם הבטחת מידתיות, מקל וחומר שהעברת מידע כזה לידיים פרטיות – גם אם אלה ידי חוקר פרטי מורשה – מגלמת בחובה בעייתיות מרובה. עיקרה בכך שגם אם יתיר החוק העברת מידע כאמור לחוקרים פרטיים תהיה יכולת מוגבלת מאד להבטיח את דרישת המידתיות על היבטיה השונים.

שאלה נפרדת היא למה בכלל להעניק לחוקרים סמכויות מיוחדות העולות על אלה המוקנות לשוכרי שירותיהם. חוקר פרטי הוא שליחו של אדם. אין לו אלא מה שיש בידי השולח. מדוע צריך להעניק לו את מה שאסור לשולח (ניתן לגרוס אחרת במקום שהמדינה אינה מצליחה לקיים את מחויבותה להבטחת שלטון החוק בכל התחומים והיא "מפקירה" תחומים מסוימים בשל סדרי עדיפויות ואל הריק נכנסים חוקרים פרטיים הפועלים, למעשה, בשרות הציבור. לא מן הנמנע שבתחומים אלה צריך לצייד את החוקרים הפרטיים לפחות בחלק מן הסמכויות שהגורמים הציבוריים אוחזים בהן).

ישאל השואל, אם מותר החוקר מכל אדם –אין, למה בכלל יש צורך בחוקר פרטי ? ואף על כך אפשר להשיב כי החוקר הפרטי נחוץ על שום בקיאותו במותר ובאסור בתחומו, על שום מיומנותו בחקירות ועל שום יכולתו להקדיש את הזמן הנחוץ לחקירה.

הערות אלה הן למעלה מן הדרוש בענייננו שכן ענייננו עוסק בהפרת חוק גלויה ומובהקת הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית. הפרת חוק כזאת המשקפת חריגה חמורה מגבולות המותר במסגרת תפקודו של חוקר פרטי היא בוודאי התנהגות שאינה הולמת הפוגעת בליבת המקצוע. לא הבאנו את ההערות אלא כדי להראות שגם אם צודקים החוקרים הפרטיים בדרישתם העקרונית לפרוש עליהם מצודת סמכות רחבה יותר, עליהם לדעת, שאת החסר להם אינם יכולים ליטול לעצמם. פריצת מסגרות הדין היא נטילה לא חוקית של הדין לידי החוקרים. ודאי שחוקר הנוהג וחוזר ונוהג כך, שם את הדין ללעג וקלס והוא אינו ראוי לשמש בתפקידו.

עם זה איננו סבורים שמדובר בהעדר נאותות שהיא חסרת תקנה. עובדה היא שהנאשמים מכירים בחטאם, מיצרים עליו ומוכנים להבטיח כי כשיחזרו לתפקד כחוקרים פרטיים ינקטו את מידת הזהירות הדרושה. גם מבחינת ההרתעה הכללית (שנוכח התיאור שהשמענו היא בודאי נחוצה ביותר) עשוי עונש פסילה לתקופה קצובה משמעותית להיות מספיק. נראה שבינתיים די בכך שציבור החוקרים הפרטיים יידע שפעילות בלתי חוקית כגון זו של הנאשמים עלולה לסכן את יכולתם לשמש בתפקידם משך שנים ארוכות, על מנת שייחשבו דרכם היטב וייזהרו.

שקלנו גם את הנסיבות האישיות ואת עינויי הדין שהנאשמים סבלו מהם. הגענו לכלל מסקנה שהעונש הראוי הוא פסילתם מלשמש כחוקרים פרטיים ולהחזיק משרד לחקירות פרטיות למשך מספר שנים; היינו דוד שמסגרת עבירותיו מצומצמת יותר ייפסל למשך 5 שנים ועמר שמסגרת עבירותיו רחבה יותר ייפסל למשך 6 שנים. תקופת הפסילה נמנית מן היום שבו לא חודש רשיון החוקר הפרטי של הנאשמים (היינו, לדוד מינואר 2002 ולעמר מינואר 2001). לצערנו החוק אינו מאפשר לגזור, בו זמנית גם פסילה מותנית (מהלך שהיה מתבקש בנסיבות העניין). הווה אומר הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים תבחן את החזרת הרישיון לנאשמים ב-1.1.07

בשולי הדברים נעיר כי הנאשמים צודקים בטענתם שלמן סיום החקירה המשטרתית ועד סיום ההליך המשמעתי חלף זמן רב מאד. שורת הצדק תובעת שעניינו של נאשם יוכרע בהקדם. גם האינטרס הציבורי תובע את הדבר. שהרי הענישה מאבדת מתוקפה אם היא ניתנת באיחור זמן. בעניין דנן רוב פרק הזמן נצרך להליכים הפליליים. השליטה על משך הזמן הזה מוגבלת מאד. אולם לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים חלפה כשנה וחצי עד שהוגשה הקובלנה. זה פרק זמן לא מבוטל שאיננו יודעים להסבירו.

הנה כי כן העונש שגזרנו אינו מתעלם מן התקופה הארוכה במהלכה נמנע מן הנאשמים העיסוק במקצועם, אולם, יש לומר, כי מידת העונש איננה נגזרת של אותה תקופה. היא לעצמה עומדת כדי לבטא את חומרת העבירות וכדי לשמש כראוי את צורכי ההרתעה.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום ד' בניסן, תשס"ו (2 באפריל 2006) במעמד הצדדים

_______________________ ________________ ____________
השופט ד"ר עודד מודריק
– יו"ר עו"ד רפי ניניו – חבר קובי רבין – חבר

חכ









עש בית משפט מחוזי 1289/05 מדינת ישראל נ' מרדכי דוד ,שלמה עמר (פורסם ב-ֽ 02/04/2006)