פסקי דין על בית חולים מאיר | פסקי דין על יעקב אורי | פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על המועצה הדתית הרצליה |

292/97 א     30/03/2006




א 292/97 בית חולים מאיר נ' יעקב אורי,עיריית הרצליה,המועצה הדתית הרצליה




1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 000292/97
בפני
:
כב' הרשם דוד גלדשטין

תאריך:
30/03/2006
בעניין:
בית חולים מאיר
ע"י ב"כ עו"ד
א. בביץ'-הירש

המבקש

נ ג ד
יעקב אורי
ע"י ב"כ עו"ד
אהרון רף

המשיב
1. עיריית הרצליה
ע"י ב"כ עו"ד
עידו אמגור
2. המועצה הדתית הרצליה
ע"י ב"כ עו"ד
יעקב גנץ
המשיבים הפורמלים
החלטה
בפני
בקשה לדחיית התביעה על הסף כנגד המבקש, הוא הנתבע 3, וזאת מחמת התיישנות.

העובדות
המשיב, קבלן תריסים במקצועו, יליד 1939, תובע את עיריית הרצליה
(להלן: "הנתבעת 1"), המועצה הדתית הרצליה
(להלן: "הנתבעת 2") ואת בית החולים מאיר בכפר סבא (להלן: "הנתבע 3" או "המבקש" או "בית החולים"). בתביעתו דורש המשיב פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, עד כדי 100% נכות לצמיתות, כתוצאה משורה של מעשים ו/או מחדלים של הנתבעות ו/או עובדיהן ו/או שלוחיהן, כפי שיפורט להלן.

יצויין כי התביעה המקורית שהוגשה ביום 05.03.1997, כוונה אך ורק כנגד הנתבעות 1 ו-2, ואילו בתביעה המתוקנת מיום 17.03.2002, צורף המבקש כנתבע שלישי.

ביום 15.08.91, עסק המשיב בהתקנת חלון בבית הכנסת "תורה וחיים" בהרצליה (להלן: "בית הכנסת"), לפי הזמנת בית הכנסת. לצורך כך, עמד המשיב על סולם בגובה של כ-3 מטר. בו בעת, שטף השמש של בית הכנסת את הרצפות, וכתוצאה מכך הסולם החליק והמשיב נפל מהסולם, כשזה נוחת על גבו ופוגע בו עד כדי שיתוק בפלג גופו התחתון (להלן: "התאונה").
המשיב הובהל לבית החולים, בוצעו בו מספר בדיקות והוחלט לנתחו, אלא שלא היה בנמצא מנתח עמוד שדרה, ועל כן הועבר למחרת היום אל בית החולים "שיבא" בתל-השומר, שם נותח ונותר נכה בשיעור של 100%.

המשיב טוען, לפי חוות דעת של רופא אורטופד המצורפת לכתב התביעה, כי אם היה מנותח ביום התאונה ולא למחרת, לא היה נותר משותק.

טענות המבקש
דינה של התביעה כנגד המבקש להידחות מחמת התיישנות, שכן אירוע התאונה ארע ביום 15.08.1991, בעוד שהתביעה המתוקנת, לפיה צורף המבקש כנתבע, הוגשה אך ביום 17.03.2002, היינו למעלה מ-10 שנים לאחר קרות התאונה.
לחלופין, אם המועד ממנו נספרת תקופת ההתיישנות הוא מיום הניתוח בבית החולים "שיבא" בתל השומר, כ-24 שעות לאחר מכן, טענת ההתיישנות עומדת בעינה.
לחלופי חלופין, אם המועד ממנו נספרת תקופת ההתיישנות הוא מיום הבדיקה האורטופדית הראשונה של המומחה מטעם המשיב, היינו מיום 07.01.1993, עדיין עומדת טענת ההתיישנות בעינה, שכן מאז ועד ליום הגשת התביעה המתוקנת חלפו כ-9 שנים.
בכל מקרה, כל מועד מאוחר יותר, לרבות מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, לא יכול להיחשב כמועד בו החל מרוץ ההתיישנות, שכן לא יתכן שרק במועד זה נודעו למשיב העובדות המהוות את עילת התביעה כנגד המבקש, וזאת מכורך הנסיבות, שכן למצער, המשיב חי עם מציאות העובדות המהוות את עילת התביעה, מאז התאונה.

טענות המשיב
על המקרה דנן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו מרוץ ההתיישנות לא מתחיל אלא מהיום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה, לעניינינו, קיומה של רשלנות רפואית.
אין לצפות כי המשיב "ינחש" קיומה של רשלנות רפואית על דעת עצמו, ולצורך כך נדרש מומחה רפואי בתחום שיפנה את תשומת ליבו לכך.
כמו כן, לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות, על בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים, כגון: מתי נודע למשיב על רשלנות בית החולים, והאם יכול היה לגלותה קודם לכן בזהירות סבירה. קביעת ממצאים עובדתיים אלו תוכל להיעשות רק במהלך שמיעת ראיות, ולכן דין הבקשה להידחות.

המסגרת הנורמטיבית
תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קובעות בסעיף 26(ב) את הנוהל בשינוי בעל דין:

"הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי
בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן."

המשיב, הוא הנתבע 3, צורף לכתב התביעה המתוקן מיום 17.03.2002, ולפי תקנה 26(ב) שלעיל, הרי שההליכים כלפיו מתחילים עם כתב תביעה מתוקן זה.
משמע, שמרוץ ההתיישנות נעצר במועד הגשת התביעה המתוקנת, ולא במועד הגשת התביעה המקורית, ועל כך אין מחלוקת.
המחלוקת נטושה בשאלת מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות.
סע' 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

בעוד שהמבקש טוען כי העובדות המהוות את עילת התביעה נתגלו למשיב עוד קודם להגשת כתב התביעה המתוקן, וכי הן התגבשו מיד לאחר הטיפול הרפואי שניתן למשיב לאחר התאונה, ושלכל הפחות, היה חייב המשיב, לשם הזהירות הסבירה, לברר מיד לאחר הטיפול הרפואי שניתן לו, האם היתה בו רשלנות כלשהי, הרי שהמשיב חולק על כך וגורס כי לא היה באל ידו לדעת, במועדים אלו, כי המדובר ברשלנות רפואית.

המחלוקת מצטמצמת, אם כן, לכדי בירור העובדות הבאות:
א. מתי נודע למשיב על הרשלנות הנטענת כלפי המבקש?
ב. האם המשיב יכול היה, בזהירות סבירה, לגלות את הרשלנות הנטענת, קודם למועד בו טוען הוא כי נגלה לו על כך בפועל?

רק לאחר שינתנו תשובות לשאלות הנ"ל, ניתן יהיה לקבוע בוודאות שמא הצדק הוא עם המבקש, ודין התביעה כנגדו להידחות, או שמא חל הסייג של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ומדובר בעובדות שנעלמו מן המשיב, כך שזכאי הוא לתבוע את המבקש על אף הזמן שחלף.

לא אחת נפסק בעניין סילוק על הסף כי בטרם יורה בית המשפט על דחיית תובענה, ינקוט הוא במשנה זהירות, ומקום בו ימצא כי קיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יזכה לסעד לו הוא עותר במסגרת קבלת התביעה, לא יורה בית המשפט על דחיית התובענה.
בהיות זכות הגישה לערכאות זכות חוקתית, רווחת הדעה בפסיקה כי היעתרות לבקשות לסילוק על הסף תעשנה במשורה.
לעניין זה יפים דברי השופט לוין בע"א 335/78 יוסף שאלתיאל ואח'
נ' אריה שני ואח'
, פ"ד לו(2) 151:

"המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני
תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו..."

סוף דבר
אשר על כן, מצאתי כי באם יצליח המשיב להוכיח שלא היתה לו ידיעה מוקדמת לרשלנות הנטענת כלפי המבקש, וכי לא היה עליו לדעת עליה, גם לא בזהירות סבירה, הרי שאין מקום לדחות את תביעתו כנגד המבקש. אם לא יצליח המשיב להוכיח את כל האמור לעיל, הרי שטענת ההתיישנות נשמרת למבקש, והתביעה כנגדו תידחה.

הדברים יתבררו בקדם המשפט הקבוע בפני
ליום 12.06.06.
לאור כל האמור לעיל- דין הבקשה להידחות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.
ד. גלדשטין, שופט
רשם בית המשפט המחוזי








א בית משפט מחוזי 292/97 בית חולים מאיר נ' יעקב אורי,עיריית הרצליה,המועצה הדתית הרצליה (פורסם ב-ֽ 30/03/2006)