פסקי דין על מלמד קטי | פסקי דין על כהן שמעון | פסקי דין על להרס דינה | פסקי דין על כץ רות | פסקי דין על קוגמן רוחמה | פסקי דין על מאיר אהרון | פסקי דין על בן חמו יצחק | פסקי דין על עירית ירושלים

2079/00 עב     05/04/2006




עב 2079/00 מלמד קטי, כהן שמעון, להרס דינה, כץ רות, קוגמן רוחמה, מאיר אהרון, בן חמו יצחק נ' עירית ירושלים




1


בתי המשפט
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 002079/00

בתיק עיקרי: 002079/
בפני
:
כב' השופט אייל אברהמי

תאריך:
05/04/2006



בעניין:
1 . מלמד קטי

2 . כהן שמעון

3 . להרס דינה

4 . כץ רות

5 . קוגמן רוחמה

6 . מאיר אהרון

7 . בן חמו יצחק



ע"י ב"כ עו"ד
סנדרס

תובעים

נ ג ד


עירית ירושלים



ע"י ב"כ עו"ד
עצמון אסתר

נתבע

פסק דין


התביעה
1. 1. עניינה של תביעה זו בדרישת התובעים, עובדי עיריית ירושלים, המועסקים על ידה בביה"ס ע"ש סליגזברג (להלן: ביה"ס), לתוספות שכר כפי שמקבלים יתר עובדי העירייה המועסקים אף הם בביה"ס.

2. 2. לטענת התובעים זכותם נובעת ממספר מקורות:
2.1 2.1 חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה) המבקש למנוע הפליית עובדים;
2.2 2.2 הסכם בין עיריית ירושלים לבין "הדסה" - הסתדרות נשים ציוניות באמריקה (להלן: "הדסה"), שנחתם ביום 26.6.88, שעיקרו העברת זכויות הבעלות של "הדסה" על ביה"ס לעיריית ירושלים (להלן: הסכם העברה). הסכם העברה קובע, כי במסגרת חילופי המעבידים הועברו העובדים שהועסקו ע"י "הדסה" לעיריית ירושלים (התובעים), תוך שמירה על מלוא זכויותיהם (נספח א' לכתב התביעה);
2.3 2.3 הסכם קיבוצי בין "הדסה" לבין הסתדרות הפקידים שנחתם ביום 30.3.88 (להלן: הסכם 30.3.88), לפיו תנאי העבודה של העובדים המועברים, לרבות שכרם והתוספות לשכר כפי שהתשלומים מעודכנים מעת לעת, יהיו כפי שהיו ערב העברת ביה"ס לעירייה, בהתאם לרשימה שמית של עובדים (נספח ב' לכתב התביעה).

ההליך
3. 3. בדיון שהתקיים ביום 28.2.01, הוחלט, לבקשת הצדדים, כי הדיון בתיק יפוצל, כך שבשלב הראשון תידון השאלה המשפטית – לאילו תוספות זכאים העובדים המועברים (התובעים בתיק זה); ובשלב השני, במידה ויקבע כי קיימות זכויות, יטענו הצדדים לשווין של הזכויות ובית הדין יפסוק על בסיס ההחלטה בשלב הראשון. כן נקבע, כי התביעה תידון בפני
דן יחיד.

4. 4. ביום 26.9.04, נתתי פס"ד חלקי בשאלה המשפטית. קבעתי, כי בהסכם ההעברה נקבו במפורש בעניינים השונים בהם תשמרנה זכויותיהם של העובדים. דהיינו, הזכויות "קפאו" עובר לתאריך ההעברה, כאשר הכוונה הייתה שלא להוריד את שכרם של העובדים וזכויותיהם נכון לאותה עת. כן ניתנה לעובדים אפשרות לקבל, באם יימצא שעובדים מסוגם בעיריית ירושלים מקבלים תנאים טובים יותר, את התנאים הטובים יותר הקיימים בעיריית ירושלים, כאמור בסעיף 9(ה) סיפא להסכם העברה. כן קבעתי, כי לא נמצא בהסכם העברה התחייבות של עירית ירושלים
, לפיה התובעים יהיו זכאים אף לעתיד לבוא לזכויות חדשות, שיוקנו לעובדי הדסה ואף לא לעדכון הזכויות, כפי שיערך ביחס לעובדי הדסה. בסופו של יום, נמצא, כי לעובדים עומדת אפשרות לקבל אחת משתיים: התנאים של עובדי עיריית ירושלים או לחילופין התנאים של עובדי הדסה, כפי שקיבלו אותם, "קפואים" נכון למועד ההעברה. באשר לזכויות העובדים מכוח ההסכמים הקיימים בעיריית ירושלים, הרי שהתובעים זכאים לזכויות אלה, מכוח היותם עובדי עיריית ירושלים, ככל שההסכמים לא הוציאו עובדים מעין אלה, מתחולה.
בסעיף 29 לפסק הדין קבעתי כדלקמן:
"העובדים יהיו זכאים אפוא לבחור בהתאם לסעיף 22- 23 לחוק הסכמים קיבוצים את ההוראה המטיבה עימם בכל אחת מהסוגיות בכפוף לטענת ההתיישנות. הרכבת ההוראות תעשה על פי כללי ברירת הדין, כאשר מועמדות להקלט לחוזה הן ההוראות של הסכמים הקיבוצים בהדסה שנקלטו לחוזה העבודה של העובדים מכח סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוצים, שהותיר על כנו את תנאי העבודה, להם היו העובדים זכאים בטרם ההעברה והן מכח הוראות הסכם ההעברה, כל זאת כאשר תנאי הדסה "קפואים" – דהיינו נכון ליום 30.8.88 ללא עדכון. נזכיר כי על חלק מהתקופה כאמור חלה התיישנות. כן מועמדות להקלט להסכם העבודה של כל עובד ההוראות החלות על עובדי עירית ירושלים
– שהרי אין חולק שהתובעים עובדי עירית ירושלים
, ככל שאלה לא הוצאו מתחולת ההסכם הקיבוצי, החל על עובדי עירית ירושלים
.
כללי ברירת הדין יהיו אלה הקבועים בין היתר בסעיף 22 ו 23 לחוק הסכמים קיבוצים, המסדירים את זכויות העובדים כאשר עסקינן במקורות שונים. בענין זה מופנים הצדדים בין היתר לספרה של פרופ' י. בן ישראל, דיני עבודה, בעמ' 1251 ואילך".

5. 5. ביום 11.9.05, בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, הודיעו הצדדים כי הם חלוקים בדבר הפרשנות שיש ליתן לפסק הדין, ונקבע, כי כל אחד מהצדדים יגיש סיכום טענות בקשר למקור הזכויות של התובעים לתוספות ששולמו להם על ידי הדסה, ולגבי פרשנות פסק הדין והוראות חוק הסכמים קיבוציים ביחס לברירת הדין.

פסק דין
זה ידון, אפוא, במחלוקת שנותרה בין הצדדים ביחס ליישומו של פסק הדין מיום 26.9.04.


טענות הצדדים
6. 6. לטענת התובעים, טרם מעברם של העובדים לעירייה, עוגנו תנאי שכרם ותנאי עבודתם לרבות תוספות השכר של כל עובדי הדסה המועברים (התובעים) בהסכם 30.3.88. היינו, התובעים נקלטו לעיריית ירושלים כשבאמתחתם הזכויות הנובעות מההסכם הקיבוצי. לפיכך, לטענתם, הם זכאים הן לתוספות הדסה (מוקפאות נכון למועד העברה), והן לתוספות שניתנו בעיריית ירושלים, ממועד ההעברה, שכן התוספות אינן חופפות ואינן משלימות. לטענת הנתבעת, לא הוכח כי מקורן של הזכויות הכספיות ששולמו לתובעים בזמן עבודתם בהדסה, הינו בהסכם קיבוצי. וגם אם קיים הסכם קיבוצי, הסכם העברה וההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 1973, החל על עובדי עיריית ירושלים – גובר על הוראותיו של הסכם קיבוצי קודם כלשהו.

7. 7. כן טוענים התובעים, כי ככל שיש להרכבת ההוראות השפעה על רכיבים פנסיונים, יש ליתן ביטוי לזכויות אלה בהיבט התשלום הפנסיוני לגבי כל עובד ועובד. יש לקחת בחשבון כי עובדי עיריית ירושלים זכאים לפנסיה תקציבית, ועובדי הדסה בוטחו בפנסיה צוברת, על כל המשתמע מכך. לעניין הפנסיה, טענה הנתבעת, כי אין להטיל עליה חובה לשלם תשלומים נוספים בגין רכיבי שכר פנסיוניים. התובעים זכאים לזכויות פנסיוניות כמפורט בתקנון קרנות הפנסיה. אין מקום להשוואה בין עובדי עירייה אשר בוטחו בראשית העסקתם בפנסיה תקציבית, לבין התובעים שהגיעו לעיריית ירושלים עם הזכויות שצברו בקרן הפנסיה הצוברת ונשארו מבוטחים בקרן זו.

8. 8. בנוסף לטענת התובעים, יש לדחות את טענת הנתבעת לעניין חוק יסודות התקציב וסמכויות הממונה על השכר, שכן הנתבעת לא עמדה בחובתה ליידע את הממונה על השכר בעניין קיומה של תביעה. ועוד, זכויות הדסה ששולמו לתובעים, הינן זכויות אשר שולמו לפני שנת 1982, תנאי שכר אלה אינם נזקקים לאישור הממונה. לטענת הנתבעת, מאידך, כל עוד לא אישר הממונה על השכר את התשלומים החורגים, תשלומים אלה מנוגדים להוראות חוק יסודות התקציב, ולכן בטלים.

דיון והכרעה
מקור הזכויות של התובעים
9. 9. תחילה יוער, כי חרף ההחלטה מיום 11.9.05, לפיה על התובעים להודיע מה מקור הזכות ביחס לתוספות ששולמו ע"י הדסה ביחס לכל אחד מהרכיבים המופיעים ברשימה שהגישה ביום 15.6.05 - בנפרד, ההודעה שהגישו התובעים ביום 28.9.05, אינה מתייחסת למקור הזכויות של כל רכיב בנפרד. לטענת התובעים, מקור הזכויות לתוספות ששולמו להם על ידי הדסה, הינו מכוח הסכם קיבוצי מיוחד, בין הדסה לארגון העובדים. אלא מאי, ההסכמים עליהם מסתמכים התובעים, אינם הסכמים קיבוציים, כפי שיוסבר להלן.
9.1 9.1 הסכם 30.3.88 - הסכם זה נחתם בין הדסה להסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים, והנתבעת אינה צד להסכם זה. ההסכם (שצורף כנספח ב' לכתב התביעה) מסדיר את תנאי ההעברה של העובדים, והוא לכאורה הסכם קיבוצי מיוחד, לפיכך, אינו בגדר ידיעה שיפוטית. ידיעתם השיפוטית של בתי הדין לעבודה משתרעת על הסכמי עבודה קיבוציים כלליים ולא על הסכמי עבודה קיבוציים מיוחדים והסדרי עבודה (דב"ע נד/121-3 רוטופלסט בע"מ נ' יוסף דהן, עבודה ארצי, כרך כז(3), 248). מכאן שההסכם טעון הוכחה. התובעים צירפו את ההסכם אך לא הוכיחו רישומו כהסכם קיבוצי בפנקס ההסכמים הקיבוציים. על פי חוק הסכמים קיבוציים, על מנת להוכיח שהסכם הינו הסכם קיבוצי, יש להגיש אישור ממשרד העבודה והרווחה המעיד על הגשת ההסכם לרישום. סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים קובע, כי הסכם קיבוצי הוא הסכם שהוגש לרישום, ורישומו כאמור בסעיף 10 לחוק הנ"ל. במקרה שלפנינו לא הוגשה ראיה כזו. חובת הגשת הסכם לרישום אינה בגדר דרישה פורמאלית, אלא הינה תנאי קונסטיטוטיבי לקיומו של הסכם קיבוצי. ההסכם הקיבוצי הוא אקט פומבי המחייב הגשה לרישום. לפיכך, הסנקציה היחידה על אי-רישום הסכם בין מעביד לבין ארגון עובדים היא כי אותו מסמך אינו "הסכם קיבוצי" כמשמעו בחוק. הסכם קיבוצי שלא הוגש לרישום הינו הסדר קיבוצי.
9.2 9.2 ההסכם מיום 30.8.88 או 30.9.88 (לא ברור מכתבי הטענות מהו תאריך ההסכם) – לטענת התובעים, זהו הסכם קיבוצי בין הדסה לארגון העובדים. הסכם זה לא הוגש כראיה, ולכן התובעים לא הרימו הנטל להוכחת קיומו של הסכם זה וקל וחומר שלא הוכיחו כי הסכם זה נרשם כהסכם קיבוצי כנדרש בחוק.
9.3 9.3 יוצא, כי שני ההסכמים האמורים, הינם הסכמים שחוק הסכמים קיבוציים אינו חל עליהם. הסכמים אלו מחייבים אך ורק את הצדדים החתומים עליהם. הנתבעת אינה צד להסכמים אלו, ולכן אינם מחייבים אותה. ההסכם שחל על הנתבעת הינו הסכם העברה, שכאמור נחתם בין הנתבעת להדסה, ביום 26.6.88, ואף הוא אינו הסכם קיבוצי. בסופו של יום, לא הוכח קיומו של הסכם קיבוצי המעגן את היחסים בין הדסה לבין התובעים ומהווה מקור לזכויותיהם, אל מול הנתבעת – עיריית ירושלים.

10. 10. מכאן, שהיחסים בין הדסה לתובעים מעוגנים בהסדרים קיבוציים אך לא בהסכמים קיבוציים. סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים קובע עקרון של רציפות תחולת הסכמים קיבוציים בעת חילופי מעבידים. אולם, סעיף 18 אינו מבטיח את המשכיות הזכויות שנקבעו בהסדרים קיבוציים, בחוזה עבודה אישי או בנוהג (ר' דב"ע 98/ 7-3 מועדים ואח' נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל ואח', פד"ע לג 441, 464).
לעניין זה יפים הדברים הבאים: "כאשר מתקיימים חילופי בעלות על המפעל עקב העברתו מיד ליד נשמרת ההמשכיות והרציפות של זכויות העובד. לשון אחר, אם ממשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה, חזקה היא שנשמרות זכויותיו... עם זה, אי אפשר להקיש מהוראות אלה שבעת חילופי מעבידים נעשה המעביד החדש באופן אוטומטי צד לחוזה העבודה שבין המעביד הקודם לבין כל אחד מעובדיו" (רות בן ישראל, "דיני עבודה", כרך ד', עמ' 1705).

11. 11. זאת ועוד, מאחר ולא נחתם הסכם קיבוצי בין עירית ירושלים
לארגון העובדים, היחס להסכמים אחרים יהיה בין הסכם ההעברה אפוא על פי דיני החוזים ולא על פי כללי ברירת הדין, המיוחדים להסכם קיבוצי, החלים ביחס להסכם קיבוצי (שהרי לא עסקינן בהסכם קיבוצי). היינו, משקבענו, כי תנאי השכר ששולמו לתובעים, במסגרת יחסי העבודה בין התובעים לבין הדסה אינם מעוגנים בהסכם קיבוצי, לא חלים בעניינו כללי ברירת הדין, הקובעים כי יש להרכיב את הוראות ההסכמים, כאמור בסעיפים 22-23 לחוק הסכמים קיבוציים. לפיכך העיקרון המנחה בפני
נו לאור חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, הינו, שאין ליצור הפלייה בין התובעים לבין עובדי עירייה במעמדם ובתפקידם אשר לא הועברו מהדסה.

12. 12. סעיף 9(א) להסכם העברה מפרט את זכויות התובעים שלא ייפגעו עקב העברת הבעלות: תפקיד, מעמד זמני או קבוע, דירוג, דרגה, וותק, היקף משרה, משכורת והטבות שזכאי לקבל, הביטוח הפנסיוני, מכסת ימי החופשה והמחלה והסדר פיצויי פיטורים. כל אלה הוגדרו כ"תנאי ההעסקה" של העובדים, אשר לא ייפגעו עקב ההעברה. ההסכם מדבר על שמירת הזכויות הפרופסיונאליות. תוספות כגון תוספת הדסה, או דמי הבראה הדסה, אינן בגדר זכויות פרופסיונאליות, ואף כשמן כן הן – אלו תוספות הנובעות מהמעביד ולא מהעובד. אין הגיון בדרישה שהעירייה תשלם תוספות שכר שבמהותן נובעות ממערכת תנאים המיוחדת להדסה - המעביד הקודם.

13. 13. הסכם 30.3.88, אינו גובר על הסכם העברה, שכן מדובר בהסכם מוקדם יותר, שאינו הסכם קיבוצי כמוסבר לעיל. ועוד, ההסכם אינו מחייב את הנתבעת – העירייה, שלא הייתה צד לו. בהיותו הסכם רגיל, אין הוראה דומה לסעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים, אשר מחייבת את העירייה לקבל על עצמה התחייבויותיה של הדסה, לאחר חילופי המעבידים, למעט הזכויות הפרופסיונאליות לגבי יתרת ימי חופשה, ותק, דרגה וכיו"ב, כאמור לעיל.

14. 14. לעניין הרכיבים הפנסיונים. בעוד שלגבי הטבות ותוספות השכר השונות, לא קבע הסכם העברה את יחסי העדיפות בין ההסכמים השונים, הרי שלגבי הסדר הפנסיה נקבע במפורש שעובדים המבוטחים ב"מבטחים" ימשיכו להיות מבוטחים במבטחים גם לאחר תאריך העברה והעובדים המבוטחים בקופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ, ימשיכו להיות מבוטחים שם (סעיף 9ג להסכם העברה). לדידי, אין להוסיף לדברים אלו משמעות שאין בכתוב. היינו, תביעת התובעים לתוספות הנובעות מההבדלים בין הסדרי הפנסיה השונים, דינה להידחות.
אין מקום להשוואה בין עובדי עירייה שבוטחו מראשית תקופת העסקתם בפנסיה תקציבית, לבין התובעים שהגיעו לעיריית ירושלים עם הזכויות שצברו בקרן הפנסיה הצוברת, ונשארו מבוטחים בקרן פנסיה זו, אף לאחר המעבר לעירייה.
לעניין ההפרשות לקופות גמל שמפרישה העירייה לעובדיה, המבוטחים בפנסיה תקציבית, בהתאם לאמור בהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 15.3.73, הוראות ההסכם הקיבוצי יחולו מיום ההצטרפות ולא למפרע מיום תחילת ההסכם. במועד ההעברה היו התובעים מבוטחים כבר בקרן פנסיה צוברת, ולכן ההוראה האמורה מההסכם הקיבוצי, אינה חלה עליהם.

חוק יסודות התקציב וסמכויות הממונה על השכר
15. 15. סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, אוסר על גוף נתמך ומתוקצב מעין הנתבעת, ליתן תנאי שכר וזכויות שאינן נוהגים ומקובלים במדינה אלא אם ניתן לכך אישור הממונה על השכר באוצר. הענקת הטבות לתובעים מעבר למה שמקובל ביחס לכלל עובדי העירייה בתפקידים מקבילים, צריכה לעבור את המשוכה של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. אישור הממונה על השכר באוצר - לא ניתן כאן. המדיניות העולה מתוך האמור בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, נועדה להביא להשוואת תנאי השכר במגזר הציבורי, לגבי עובדים שמבצעים תפקידים דומים. התובעים ביצעו תפקידים מקבילים לאלה של עובדים מבתי ספר אחרים בעירית ירושלים
ואין הצדקה ליתן להם תנאי שכר שונים. כפי שקבעתי בפסק הדין החלקי, התובעים אינם זכאים לברור את הצימוקים מהעוגה ולבחור לעצמם הן את התוספות מהם נהנו בעת עבודתם בהדסה והן את התוספות המשולמות לעובדי העירייה.

סיכומו של דבר
16. 16. בהעדר הוכחה לקיומו של הסכם קיבוצי החל על זכויות התובעים לתוספות שכר מהדסה, ובהעדר אישור הממונה על השכר באוצר בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, על התובעים לבחור בין משכורת כוללת בהדסה לבין משכורת כוללת בעירייה. כפי שקבעתי בפסק הדין מיום 26.9.04, לתובעים אפשרות לקבל אחת משתי החבילות: התנאים של עובדי עיריית ירושלים או לחילופין התנאים של עובדי הדסה, כפי שקיבלו אותם, "קפואים" נכון למועד ההעברה. קבלת פרשנותם של התובעים, כי הם זכאים הן לתוספות הדסה (מוקפאות נכון למועד העברה), והן לתוספות שניתנו בעיריית ירושלים, ממועד ההעברה, אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם מערכת ההסכמות שהושגה בין הצדדים עובר לההעברה, ולכן היא נדחית.

17. 17. באשר לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, הרי שהתובעים אינם מופלים לרעה לעומת עובדי העירייה, שכן הם זכאים לקבל את זכויות עובדי העירייה כמקשה אחת, או את זכויות עובדי הדסה כמקשה אחת, ולכן מערכת הזכויות לה הם זכאים, אינה נופלת מזכויותיהם של יתר עובדי עיריית ירושלים. נהפוך הוא. בכל אופן, בוודאי אין לאמר (מה שגם לא נטען), שהופלו על רקע אסור כאמור בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה שאינו עניין לכאן.

18. 18.

פסק דין
זה משלים איפוא את פסק הדין שניתן ביום 26.9.04 ומסיים את ההליך.
הואיל ומדובר בתביעה מעין קיבוצית אין צו להוצאות.

ניתן היום ז' בניסן, תשס"ו (5 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אייל אברהמי
, שופט
02079/00עב 730 לימור








עב בית דין אזורי לעבודה 2079/00 מלמד קטי, כהן שמעון, להרס דינה, כץ רות, קוגמן רוחמה, מאיר אהרון, בן חמו יצחק נ' עירית ירושלים (פורסם ב-ֽ 05/04/2006)