פסקי דין על שי ויזל | פסקי דין על עופר שמש | פסקי דין על ארצי ויין

52478-12/15 א     25/02/2020




א 52478-12/15 שי ויזל, עופר שמש נ' ארצי ויין








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 52478-12-15 ויזל ואח' נ' ויין ואח'



לפני
כבוד השופט עזריה אלקלעי


התובעים:

1.שי ויזל

2.עופר שמש

ע"י ב"כ עו"ד אורי בן יוחנה
.

נגד


הנתבע
:

ארצי ויין
ע"י ב"כ עו"ד שי צוקרמן
.


פסק דין


פסק דין
זה שיתייחס לקביעת הנזק בלבד, ניתן לאחר שהתיק הוחזר אלי ע"י בית המשפט המחוזי לאחר שערעור שהוגש ע"י התובעים התקבל בכל המתייחס לנתבע 1.

הרקע העובדתי
:
1.
התובע 1 (להלן: "ויזל") הינו יזם ואיש עסקים המשמש, בין היתר, כמנכ"ל ויו"ר הדירקטוריון של חברת "פיוז'ן דנטל גרופ" וכן כיו"ר דירקטוריון חברת "פיוז'ן סקנדינביה" ו"פיוז'ן אירופה".
2.
התובע 2 (להלן: "שמש") הינו איש עסקים המשמש, בין היתר, כחבר דירקטוריון וכמנכ"ל של חברת "פיוז'ן סקנדינביה".
3.
הנתבע (להלן: "ויין") הינו בעל עניין בחברת
washita services
(להלן: "ואשיטה"), חברה זרה המאוגדת באיי הבתולה הבריטיים, המחזיקה ב50% ממניות חברת "פיוז'ן אירופה" בה משמש מר ויין כמנכ"ל.
4.
הנתבע 2 (להלן: "עו"ד צוקרמן") שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כב"כ של ויין ושל ואשיטה במסגרת סכסוך שפרץ בין בעלי המניות בחברת "פיוז'ן אירופה".
5.
הנתבע 3 (להלן: "עו"ד שחאדה") הינו עו"ד שכיר המועסק במשרדו של עו"ד צוקרמן, אשר במסגרת עבודתו ייצג את ויין ואת חברת ואשיטה.
6.
ביום 27.06.2011 נחתם בין חברת ואשיטה לחברת פיוז'ן דנטל גרופ הסכם מייסדים, במסגרתו הסכימו הצדדים על הקמת חברת פיוז'ן אירופה. כמו כן, בהסכמת הצדדים, מונו מר ויין ומר דרורי כדירקטורים בחברת פיוז'ן אירופה מטעם חברת ואשיטה, ומר ויזל ביחד עם מר לוי מונו כדירקטורים מטעם חברת פיוז'ן דנטל גרופ.
7.
בד בבד עם הקמת חברת פיוז'ן אירופה הוסכם על הקמתה של חברת פיוז'ן סקנדינביה, אשר מוחזקת על ידי חברת פיוז'ן אירופה וחברת אי אנד או יזמות וניהול בע"מ בחלקים שווים.
8.
בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם המייסדים של חברת פיוז'ן סקנדינביה, מונו מר דרורי ומר ויזל כדירקטורים של חברת פיוז'ן סקנדינביה מטעם חברת פיוז'ן אירופה, ומר עופר שמש ומר ארז בנדט כדירקטורים בחברה מטעם חברת אי אנד או. יצוין, כי מיום הקמתה של חברת פיוז'ן סקנדינביה שימש מר עופר שמש כמנכ"ל החברה.
9.
לאחר שבין בעלי המניות בחברת פיוז'ן אירופה נתגלעו חילוקי דעות קשים, שלא אפשרו את המשך ההתנהלות המשותפת, החליטה חברת פיוז'ן דנטל גרופ להפעיל את סעיף ההיפרדות בהסכם (במב"י).
10.
לאחר סיום ההתמחרות החמיר הסכסוך שבין הצדדים, וואשיטה הגישה בקשה לסעדים זמניים ובקשה לאישור תביעות נגזרות בשם חברת פיוז'ן אירופה, בקשות שנדחו על ידי כבוד השופטת דניה קרת מאיר ביום 26.10.2015.

טענות התובעים בקצרה
:
11.
לטענת התובעים, במהלך הסכסוך שבין בעלי המניות בחברת פיוז'ן אירופה פעל הנתבע 1, ויין, בעצמו ובאמצעות בא כוחו, להכתמת שמם הטוב של התובעים ולהכפשתם בפני
גורמים רבים איתם היו התובעים קשורים בקשרים עסקיים ומקצועיים, תוך הטחת האשמות חמורות ושקריות בתובעים, לפיהן ביצעו התובעים עבירות פליליות שונות, ובכלל זה גנבו כספים מחברות פיוז'ן אירופה ופיוז'ן סקנדינביה, זייפו מסמכים ונתונים שונים הקשורים בחברות, ביצעו מעשי תרמית, מעלו בכספי החברה ונקטו בטקטיקות עסקיות פסולות.
12.
מדובר בפרסומים רבים בעלי אופי פוגעני ומכפיש, אשר בוצעו על ידי הנתבעים מתוך מניעים פסולים ומתוך כוונה ברורה לפגוע בתובעים שלא לצורך ואשר יש בהם משום לשון הרע ופגיעה בזכותם של התובעים לשם טוב.
13.
לטענת התובעים, הנתבעים נהגו כלפיהם בחוסר תום לב מעצם העובדה שמדובר בפרסומים שקריים ופסולים, שבוצעו על ידי הנתבעים ממניעים פסולים, מבלי שהאמינו באמיתותם ומבלי שנקטו באמצעים סבירים על מנת להיווכח שיש בפרסומים אמת.
14.
התובעים חילקו את הפרסומים הפוגעים לטענתם לשש סדרות של פרסומים:
14.1.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו לעובדי התובעים.
14.2.
פרסומים שבוצעו על ידי עורכי הדין והופנו לעובדי התובעים.
14.3.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו לשותפיהם העסקיים של התובעים.
14.4.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו למשרד רואי החשבון של החברות בקבוצת פיוז'ן.
14.5.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו לסניף הבנק בו התנהל חשבונה של חברת פיוז'ן
סקנדינביה.
14.6.
פרסומים שבוצעו על ידי ויין והופנו למנהלת החשבונות ולעורכי הדין הפולניים שניהלו את עניינה של חברת פיוז'ן פולין.


15.
התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין הוצאת לשון הרע לפי הפירוט כדלקמן:
15.1.
את הנתבע 1 ויין לתובע 1, בסך 500,000 ₪ בגין 5 סדרות מהפרסומים שבוצעו על ידו באופן ישיר ואת התובע 2, בסך של 300,000 ₪ בגין 3 סדרות פרסומים.
15.2.
את שלושת הנתבעים ביחד בפיצוי התובע 1 בגין סדרת הפרסומים שבוצעו על ידי עורכי הדין באופן ישיר ועל ידי ויין באופן שילוחי ובסך הכל בסכום של 100,000 ₪.
15.3.
את שלושת הנתבעים ביחד בפיצוי התובע 2 בגין סדרת הפרסומים שבוצעו על ידי עורכי הדין באופן ישיר ועל ידי ויין באופן שילוחי ובסך הכל בסכום של 100,000 ₪.

טענות הנתבעים בקצרה
:
16.
מטרת הקמתה של פיוז'ן אירופה הייתה לשמש "צינור" להספקת סחורה לחברות בנות שיוקמו באירופה כגון סקנדינביה ופולין, כאשר בהתאם לבסיס ההסכמות הוקמה פיוז'ן סקנדינביה לצורך הקמת כתרי שיניים, שיירכשו דרך פיוז'ן אירופה מפיוז'ן דנטל ויימכרו בסקנדינביה.
17.
לטענת ויין, לפיוז'ן אירופה אין קיום עצמאי אלא כמפיצה לחברות הבת שלה וכדי לא לרוקן אותה מתוכן חייבת חברת הבת, פיוז'ן סקנדינביה, לרכוש את מוצריה רק דרך פיוז'ן אירופה ועקיפת פיוז'ן אירופה ברכישת מוצרים ישירות מהיצרן פוגעת בתכלית הקיום היחידה של פיוז'ן אירופה.
18.
מרגע שהוקמה פיוז'ן סקנדינביה הפכה זכות ההפצה שבידי פיוז'ן אירופה לנטל גם על פיוז'ן סקנדינביה, שהעדיפה לרכוש מוצרים זולים יותר ישירות מפיוז'ן דנטל וכך גם הפכה לנטל על פיוז'ן דנטל, שהעדיפה למכור מוצרים ישירות לפיוז'ן סקנדינביה ללא עמלה לפיוז'ן אירופה.
19.
במסגרת הקשר הפסול שבין ויזל, בשם פיוז'ן אירופה ופיוז'ן סקנדינביה ובין בנדט ושמש, שפעלו בשם אי אנד או בפיוז'ן סקנדינביה, שילמה פיוז'ן סקנדינביה מאחורי גבו של ויין לצדדי ג' הקשורים לויזל סכומים גדולים, ומאידך, בנדט ושמש משכו סכומים שלא הגיעו להם מקופת פיוז'ן סקנדינביה באישורו של ויזל.
20.
במועדים הרלוונטיים לתביעה, הצטיירה בפני
ויין תמונה של שיתוף פעולה בין ויזל לבי אנד או לשם פגיעה בואשיטה ובפיוז'ן אירופה וקיפוח שיטתי של זכויותיהם, ומרגע שנוצר הקשר הישיר בין ויזל לבנדט ושמש, הפכו פיוז'ן אירופה וואשיטה לגורם מכביד מבחינתם, שיש להיפטר ממנו, ובכך לחסוך את הצורך לשלם את חלקו בהסכם.
21.
חרף ניסיונותיו של ויין להביא להעברות כספים מקופתה של פיוז'ן סקנדינביה החוצה, ואשיטה לא ידעה כמעט דבר אודות מעשיהם של בנדט ושמש ולפיכך, ביום 08.05.2014, לאחר הפעלת מנגנון במב"י רכשה ואשיטה את מניותיה של פיוז'ן דנטל בפיוז'ן אירופה.
22.
מבלי לדעת את גודל התרמית שנרקמה מאחורי גבו של ויין, שילמה ואשיטה את התשלום הראשון על חשבון סכום התמורה. אולם, התברר לויין כי הנתונים שהוצגו ביחס לפיוז'ן אירופה לא היו נכונים וכי ויזל הפר בשיטתיות את הסכם ההתמחרות.
23.
התברר לויין כי לא רק שהנתונים שהיו בפני
ו בעת ההתמחרות לגבי החברה היו שקריים, אלא שויזל ובנדט ניצלו את תקופת הביניים ואישרו העברות כספים, בניגוד להסכמים. בין היתר, הועבר סך של 600,000 ₪ לחברת פיוז'ן לייזר שויזל בעל עניין בה.
24.
בשל אירועים אלו, נקטו ואשיטה וויין הליכים משפטיים נגד מי שהיה לו יד בקיפוחה של פיוז'ן אירופה, וזאת, בין היתר, באמצעות הגשת בקשה לאישור 4 תביעות נגזרות, אלא שביהמ"ש המחוזי שדן בבקשות דחה אותן.
25.
הרקע להגשת התביעות והתנהלות הצדדים לאחר הגשת התביעות היווה את הבסיס לכל ההתכתבויות נשוא התביעה, כאשר מדובר בהתנהלות תקנית תמת לב וסטנדרטית בין שותפים עסקיים.

הרקע הדיוני
:
26.
בפסק הדין הראשון דחיתי את התביעה נגד שלושת הנתבעים, ב

פסק דין
מנומק מיום 12.3.18, בקובעי כי חרף היות מרבית הפרסומים בבחינת לשון הרע, עומדות לנתבעים ההגנות שפורטו בפסק הדין (להלן: "פסק הדין הראשון").
27.
התובעים הגישו ערעור על פסק הדין וביום 20.5.19 התקבל הערעור ביחס לנתבע 1, כאשר ביחס לנתבעים 2 ו-3, עורכי הדין, הסכימו התובעים כי פסק הדין יעמוד בעינו בהתייחס לעורכי הדין, תוך שהמערערים, העמידו התובעים, במהלך הדיון בערעור, את החזית בנושא ההוצאות בלבד, כאשר הוצאות אלו הופחתו במסגרת פסק הדין שלערעור (להלן: "פסק הדין בערעור"), כך שפסק הדין שינתן על ידי, יתייחס לנתבע 1 בלבד.
28.
כאמור, הערעור בכל הנוגע לנתבע 1 (להלן: "הנתבע") התקבל ונקבע בו כי הפרסומים המפורטים בכתב התביעה כלפי המערערים מהווים עוולת לשון הרע (כפי שאף נקבע על ידי בפסק הדין הראשון). כן, נקבע בערעור כי לא עומדות לנתבע ההגנות שבחוק לשון הרע.
29.
עוד נקבע בפסק הדין בערעור כי הפרסומים שנעשו ע"י הנתבע אינם ניסוחים מתונים, תוך קביעה כי מדובר בביטויים קיצוניים וחמורים המייחסים לתובעים מעשים של גניבת כספים ומעשי מרמה שהינם חמורים וקיצוניים ואינם סבירים כלל ועיקר, וזאת גם כאשר לא מדובר בסכסוך שיש לו עניין ציבורי.
30.
לאחר קבלת הערעור על ידי בית המשפט המחוזי, הוחזר אלי התיק לצורך דיון בשאלת הנזק לגבי פרסומי הנתבע 1 בלבד.
31.
בישיבת קדם משפט שהתקיימה לפני ביום 18.12.19, כדי לגבש את המתווה הדיוני טרם יינתן פסק דיני לעניין הנזק, נקבע כי כל אחד מהצדדים יורשה להשלים את טיעוניו לעניין הנזק, וכי פסק הדין יינתן לאחר מכן.
32.
ב

פסק דין
זה, יהיו קביעותיו של בית המשפט המחוזי בערעור נקודת המוצא לפסק דיני בעניין הנזק.


טענות התובעים לעניין הנזק
:
33.
לטענת התובעים, מדובר ב-21 פרסומים מעוולים עצמאיים ונפרדים שבוצעו על ידי הנתבע בגנותם של התובעים לגורמים שונים אשר חולקו במסגרת כתב התביעה לחמש סדרות של פרסומים ביחס לתובע 1 ולשלוש סדרות של פרסומים ביחס לתובע 2.
34.
לטענת התובעים, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, כי מדובר בפרסומים קיצוניים חמורים ובלתי סבירים שבוצעו על ידי הנתבע בחוסר תום לב וממניעים פסולים. לטענת התובעים בהתאם לסעיפים 7א(ב)' - 7 א(ג)' לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מוסמך בית המשפט, להורות ללא הוכחת נזק על חיוב הנתבע בסך של עד 50,000 ₪ בגין כל פרסום שבוצע על ידו ובכפל הסכום מקום בו הוכחה כוונה לפגוע. בנוסף, רשאי בית המשפט להורות על חיוב הנתבע בתשלום פיצויים לתובעים בגין נזקיהם הבלתי ממונים.
35.
באשר לכוונתו הברורה של הנתבע לפגוע בתובעים באמצעות הפרסומים, מפנים התובעים את בית המשפט לטעמים והראיות שפורטו במסגרת ההליך.
36.
מאחר ומדובר בפרסומים רבים מאוד יטענו התובעים שיש לפסוק לזכותם את סכום כפל הפיצוי הסטטוטורי המשוערך על הצד הגבוה ביותר.
37.
לטענת התובעים, נגרם להם נזק לא ממוני כמפורט בכתב התביעה ובתצהירים מטעמם, תצהירים עליהם לא נחקרו התובעים ולפיכך יש לראות את האמור בהם כנכון.

טענות הנתבע לעניין הנזק
:
38.
לטענת הנתבע לא נגרם לתובעים כל נזק ממוני וכל שטוענים התובעים הוא כי נזקיהם מתמצים בכך שהפרסומים העמידו אותם בסיטואציות מביכות וכי הם נאלצו להסביר ולהצדיק עצמם בפני
עובדים והכפופים להם. דהיינו, הנזק מוגדר על ידי התובעים עצמם כאי נעימות ומבוכה ואין התובעים טוענים כי מישהו מהעומדים איתם בקשר ניתק איתם קשר או מי מעובדיהם עזב בעקבות האירועים והם לא טענו כי שמם הטוב נפגע, או כי למעט אי הנעימות שחוו, קרה דבר מה נוסף.
39.
לטענת הנתבע, אין מקום לפסוק כפל פיצוי, שכן בפרסומים לא היה כל זדון באופן המצדיק פסיקת פיצוי מסוג זה. לא הוכחה כל כוונה מצד הנתבע לפגוע. לכל היותר, הנתבע האמין בצדקתו, גם אם נקבע בבית המשפט כי הוא לא צדק.
40.
מיון הפרסומים לסדרות, כפי שנעשה על ידי התובעים, הוא מלאכותי וחסר משמעות והדין אינו מכיר בסדרות פרסומים ואינו קובע שכל סדרה או מילה בתוך הפרסום מהווה עילה עצמאית
של לשון הרע על נזק לא ממוני.
41.
בית המשפט צריך לבחון את המסכת העובדתית כמקשה אחת ולקבוע מהו הנזק הלא ממוני שנגרם על יסוד מספר שיקולים שאינם מכפלה אריתמטית של כמות פרסומים או של סדרות פרסומים אלא של ההיקף הכולל של הפרסומים ושל גורמים נוספים שפורטו בפסיקה.
42.
לטענת הנתבע, בחינת המקרה דנן מלמדת כי מדובר במקרה שבו יש לפסוק סכומים נמוכים בגין נזקי התובעים.
43.
לטענת הנתבע, הפרסומים הופנו לגורמים רלוונטיים בלבד, דהיינו, לגורמים הקשורים לעניין בקשר הדוק, ולא לזרים. ביחס לזהות הפוגע והנפגע - מדובר באנשים פרטיים שלמי מהם אין כוח עודף על משנהו, ואילו באשר לתפוצת הפרסום הרי שזו היתה מוגבלת ביותר שכן נעשו רק לחוג קרוב של הצדדים.
44.
יש להביא בחשבון בקביעת סכום הפיצוי את העובדה לפיה הנתבע הינו איש פרטי, בגיל מתקדם, גמלאי, בעל יכולת כלכלית מוגבלת, המתפרנס מקצבת ביטוח לאומי.
45.
גורם נוסף שיש להביא בחשבון הינו העיקרון, לפיו דברים שמובאים מפי יריבו העסקי של איש עסקים, נתפסים ככאלו שפגיעתם חלשה יותר, שכן הקורא הסביר מתייחס בחשדנות מה, לטענות שנשמעו.

פסיקת פיצויים בגין לשון הרע - השיקולים בקביעת שיעור הפיצויים:
46.
כפי שצוין לעיל,
חוק איסור לשון הרע מאפ
שר לבית המשפט לפסוק פיצויים אף ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ₪ בגין פרסום, אם מצא כי נתבע ביצע עוולה לפי הוראות החוק (סעיף 7א(ב) לחוק). יתרה מכך, החוק מוסיף וקובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים בגובה כפל הסכום הנקוב לעיל, באם הוכח כי פרסום לשון הרע נעשה בכוונה לפגוע (סעיף 7א(ג) לחוק).
47.
כמו כן, רשאי נתבע להוכיח כי נגרם לו נזק עקב פרסום המהווה לשון הרע, בהתאם להוראות החוק, ולתבוע פיצוי בגין הנזק שהוכח.
48.
בפסיקה נקבע כי דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך העניין.
49.
מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה "פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת" (
ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, מיום 4.8.2008) (להלן: "

פסק דין
שרנסקי") בפסקה 50
), וכן: "קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" (שם, בפסקה 55).
50.
התובעים טענו בכתב התביעה כי הם תובעים פיצויים ללא הוכחת נזק בשל ניסיון לפגוע בשמם הטוב במזיד ובכך טענו גם כי נגרם להם נזק.
51.
לעניין אופן קביעת סכום הפיצויים במקרה מסוים, יפות קביעותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן (פורסם בנבו, מיום 2.11.04), בעמוד 8 כדלקמן:
"האיסור על הוצאת לשון הרע נועד לאזן בין זכות האדם לשם טוב ובין חירותו של זולתו לחופש הביטוי. שתי זכויות אלו הן יחסיות והאיסור על דבר לשון הרע מהווה את הבלם התוחם את חופש הביטוי, כדי להעמידו בגבולות הסביר וההוגן בכל הנוגע לפגיעה בשמו הטוב של האדם. המקור של שתיהן הוא ב"כבוד האדם", אם כי הזכות לשם טוב נובעת גם מאינטרס ההגנה על הפרטיות וצנעת הפרט (ראו בפירוט: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518-519). ואכן, החברה הדמוקרטית אינה יכולה להסתפק אך ורק בהגנה על שלמות גופו של האדם. שֹומה עליה להגן גם על שמו הטוב של כל אחד ואחד מבני החברה (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856-857).
על רקע האמור, סכום הפיצויים שעל בית-משפט לפסוק בעוולת לשון הרע צריך לצאת מנקודת מבט ראשונית של האיזון הראוי והנכון בין השמירה על שמו הטוב של אדם הנפגע ובין חופש הביטוי של חברו הפוגע (שם, 874 מול ו'). רק לאחר מכן יש להביא בחשבון את יתר השיקולים הפרטניים.
"
52.
ובהמשך בעמודים 10-12 לפסק הדין נאמר לעניין תכלית הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, בזו הלשון:
"באשר לתכליתם של הפיצויים נפסק: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (
consolution
) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (
repair
) את הנזק לשמו הטוב; למרק (
to vindicate
) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה(5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם..... הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד.
" (ההדגשות הוספו - ע.א.).
53.
עיננו רואות, כי במסגרת קביעת סכום הפיצויים, על בית המשפט להביא בחשבון הן שיקולים עקרוניים חברתיים, שמטרתם מיגור התופעה של פרסום לשון הרע, והן שיקולים פרטניים הנוגעים לנסיבות המקרה הקונקרטי. בכלל השיקולים הקונקרטיים, ניתן להביא בחשבון את היקף הפרסום, חומרתו, מטרתו של הפרסום, דהיינו - האם נאמר במטרה לפגוע, סגנונו של הפרסום ועוד.
54.
מספר שיקולים חשובים, הרלבנטיים אף לנסיבות התביעה דנן הם השאלה האם קיים לתובעים "שם טוב" ומידת הפגיעה שנגרמה לשמם הטוב, היקף הפרסום וחומרתו, מטרת הפרסום, חופש הביטוי וחשיבותו, וכן המימד החינוכי / הרתעתי שבא לידי ביטוי בגובה הפיצוי.
55.
כאמור לעיל, שיקול נוסף העשוי להשפיע על גובה הפיצוי הוא הוכחת "כוונה לפגוע" בביצוע הפרסום, שבהתקיימו, רשאי בית המשפט לפסוק את כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק.

גובה הפיצוי הסטטוטורי וכוונה לפגוע
:
56.
מעבר לשיקולים שצוינו לעיל שעל בית המשפט לשקול בקביעת גובה הפיצוי, ישנן אמות המידה הקבועות בחוק, כאשר תובע עותר לפסיקת הפיצוי הסטטוטורי.
57.
בענייננו
, כמפורט לעיל, עתרו התובעים לכפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק.
58.
סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק" קובע כדלקמן:

"(א) ......

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
59.
כך, לפי סעיף 7א(ב) לחוק, במשפט אזרחי בגין לשון הרע בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לתובע, הנפגע מפרסום לשון הרע שביצע הנתבע ונמצא לו אחראי, פיצוי בסך של עד 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. ככל ויוכח כי פרסום לשון הרע בוצע "בכוונה לפגוע", רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בשיעור של עד כפל הסכום האמור, זאת לפי סעיף 7א(ג) לחוק.
60.
התובעים
בתביעה שלפניי עתרו לקבלת כפל הפיצוי שניתן לתבוע על פי החוק ללא הוכחת נזק, זאת הואיל ולטענתם פרסום לשון הרע בוצע בכוונה לפגוע בהם.
61.
עולה השאלה מה משמעות המונח "כוונה לפגוע", המוזכר בסעיף 7א(ג) לחוק ומהם המבחנים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לבחון האם אכן היתה "כוונה לפגוע", לצורך קביעת כפל הפיצוי הקבוע בחוק, ללא הוכחת נזק.

"כוונה לפגוע":
62.
כפי שצוין לעיל, סעיף 7א(ג) מאפשר לבית המשפט לפסוק לטובת תובע, שנמצא כי נפגע מפרסום המהווה לשון הרע, כפל פיצוי, דהיינו סך של עד 100,000 ₪ לפי השערוך הקבוע בחוק, וזאת בגין כל פרסום וללא הוכחת נזק, ובלבד ש"הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע".
63.
הפסיקה התייחסה רבות לשאלה מהי אותה "כוונה לפגוע", בעטיה רשאי בית המשפט לפסוק את כפל הפיצוי.
64.
בע"א (מחוזי ת"א) 9712-12-13
"קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (פורסם בנבו, 13.04.2015)

, התייחס בית המשפט המחוזי למבחנים שעל בית המשפט להפעיל, לצורך הקביעה האם היתה "כוונה לפגוע", וכך נקבע בסעיפים 29-30 לפסק הדין:

"אפנה, אפוא, ונבחן את טענותיהם של הצדדים לגופן ותחילה, האם הוכח כי הפרסומים נעשו על ידי המשיבה ב"כוונה לפגוע", כמשמעותה בסעיף 7א(ג)
לחוק.
יחס נפשי של "כוונה לפגוע" אינו נמנה על יסודותיה של עוולת פרסום לשון הרע כמשמעה בסעיף 7
לחוק ואולם, הוא הכרחי לצורך התקיימותה של אחריות פלילית בהתאם לסעיף 6
לחוק, הקובע כי "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת".
שאלת מהותה של "כוונה לפגוע" לצורך גיבושה של אחריות פלילית נדונה בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת [פורסם בנבו] [1985], שבו נקבע, מפי כב' הנשיא ברק (בפסקה 6):
"...כיצד ניתן אפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך "כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט... - או כאשר מהפרסום עולים "הזדון והרשעות" - כלשונו של השופט עציוני... - מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית.... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע".
בהתאם לכך נקבע, כי אין די בהוכחת צפיות ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה, לשם הוכחת "כוונה לפגוע", אלא על המאשימה להוכיח כי מי שפרסם את לשון הרע, התכוון לפגוע באופן ממשי באמצעות הפרסום. הלכה זו נתאשרה ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן [פורסם בנבו] [2005] וברע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [2008].
נוכח מהותם של הערכים המתנגשים שיש לאזנם נקבע בפסיקה, כי הדברים שנאמרו ביחס לדרישת ה"כוונה לפגוע" בהקשר לאחריות פלילית, המוטלת בהתאם לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע,
ישימים גם בהקשר לסמכותו של בית המשפט לחייב בכפל פיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 7א(ג)
לאותו חוק. ראו: פסק דינה של כב' השופטת אבניאלי בת.א (ת"א) 68804/04 עו"ד ישראלה שמעוני קנר נ' שכטר [פורסם בנבו] [2006]; פסק דינו של כב' השופט שיינמן בע"א (מרכז) 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק [פורסם בנבו] [2013]..."
65.
ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, מיום 8.9.13), נקבע לעניין זה בעמוד 8 כך:

"מעל לדרוש אציין, מבלי להכריע, כי יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא."
66.
הנה כי כן, לצורך קביעה כי היתה "כוונה לפגוע" בפרסום לשון הרע, וזאת במסגרת סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע המתיר לבית המשפט לפסוק כפל פיצוי אם היתה כוונה כאמור, קבעה הפסיקה כי יש להחיל את אמות המידה הנבחנות בהליך הפלילי, הבוחן את היסוד הנפשי של מפרסם פרסום לשון הרע.
67.
לצורך כך, על בית המשפט לבחון האם
מי שפרסם את לשון הרע, התכוון לפגוע באופן ממשי באמצעות הפרסום
.
68.
נדרש קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע.
69.
כן, יש לבחון בהקשר זה האם האמירה הפוגעת כוונה לגופם של דברים או לגופו של אדם (ראו לעניין זה הקביעות בת"א (מחוזי ת"א) 2560-07
ששי גולן יהונתן נ' עזרא חממי (פורסם בנבו, 25.08.2013) (להלן: "

פסק דין
חממי"), בעמודים 25-26).
70.
על כוונתו זו של המפרסם, לפגוע פגיעה "של ממש" במושא הפרסום, התובע, ניתן ללמוד מתוכן הפרסום, אופיו, לשונו וכן מנסיבות חיצוניות לפרסום כמו התנהגותו של הנתבע לפני הפרסום, במהלכו ולאחריו, לרבות במסגרת ההליך המשפטי.
71.
קולעים לעניין זה הדברים ב

פסק דין
שרנסקי בעמוד 36:

"נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב
בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע."
72.
עוד יפים לעניין זה, הדברים ב

פסק דין
חממי בעמוד 26:
"... כמו כן, על מנת להיכנס לגדרו של סעיף קטן (ג), על התובע להוכיח כי לנתבעים היתה "כוונה לפגוע" בו. על פי השופטת פרוקצ'יה בעניין בן גביר (שם,1456) האמירה הפוגעת תבחן בין היתר לאור השאלה: האם כוונה לגופם של דברים או לגופו של אדם, האם היתה התגרות מכיוונו של הנפגע וכן לאור האירועים שלאחר מעמד הפגיעה".
73.
ואדגיש בהקשר זה, כי ניתן ללמוד מנתונים חיצוניים לגבי סבירות הפרסום, המשליך על שאלת כוונתו של הנתבע לפגוע בביצוע הפרסום. יפים לכך הדברים בע"א 4607/92
קליין נ' רונן

(
פורסם בנבו
, מיום 13.6.94) (להלן: "

פסק דין

קליין
"):
"להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו."
74.
כן, ניתן ללמוד מהדברים בע"א (מחוזי ת"א) 16523-05-13 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ (פורסם בנבו, 19.02.2015), בעמוד 26-27:
"עוד ניתן ללמוד על כוונה מתוך כך שפלבסקי ביסס את מכתביו על מידע שנמסר לו משני עובדים, שאת שמם לא זכר, ואף לא ידע לומר כיצד נוצר עמם הקשר ומתי, וכן על מידע שנמסר לו מאדם שלישי, דוד כץ, מתחרה של המשיבה. שני העובדים, כמו גם מר כץ, לא הגיעו למתן עדות בבית המשפט. כפי שציינו לעיל, אנו מצטרפים להערת בית משפט קמא (סעיף 57 לפסק הדין), שכן אף אנו סבורים שפעולותיו של פלבסקי אינן מונעות ממניעים טהורים. לכך יש להוסיף את העובדה פלבסקי לא טרח לערוך ולו בירור ראשוני לאימות העובדות (מול המשיבה למשל) טרם הפצת המכתבים, ובחר להפיצם לתפוצה רחבה, הכוללת גורמים שונים, ציבוריים ופרטיים......סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, היה מקום לקבוע כי הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע במשיבה ובעסקיה."
75.
לאור עקרונות הפסיקה שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי לא הוכחה כוונה לפגוע בפרסומים וזאת למרות שמדובר
בביטויים קיצוניים וחמורים של גניבת כספים ומעשי מרמה שהינם חמורים וקיצוניים ואינם סבירים כלל ועיקר, כאשר לא מדובר גם בסכסוך שיש לו עניין ציבורי, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
76.
לא מצאתי בפרסומים, חרף לשונם החריפה, משום התנהגות זדונית של הנתבע, ולא הוכחה כל כוונה "של ממש" לפגוע מצידו של הנתבע. הגם שדעתי לפיה עומדת לנתבע ההגנה של עניין אישי כשר, לא התקבלה ע"י בית המשפט המחוזי, אין חולק שהפרסומים הפוגעים נעשו במסגרת סכסוך עסקי בין התובעים לנתבע, כאשר הפרסומים הפוגעים נשלחו לגורמים עסקיים מעורבים עם הצדדים, אולם אינני סבור כי די בשימוש בביטויים חמורים וקיצוניים כדי ללמד על כוונה לפגוע ועל התנהגות זדונית. כאמור, מעבר להיותם של הביטויים חמורים וקיצוניים, לא הוכחה ע"י התובעים התנהגות זדונית של הנתבע, אותה הם מבקשים לייחס לו לצורך פסיקת כפל הפיצוי הסטטוטורי.

פסיקת הפיצויים בענייננו לתובעים - מן הכלל אל הפרט
:
77.
הנה כי כן, אמת המידה הראשונית העומדת בפני
י לצורך קביעת הפיצויים הינה זו הקבועה בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, דהיינו פיצוי בשיעור מרבי של עד 50,000 ₪ (משוערך) בגין הפרסום, שנמצא כלשון הרע.
78.
התובעים עתרו לפסוק להם בנוסף, פיצויים בגין הנזק הלא ממוני, כפי שפירטו בפרקים ז' ו- ח' לכתב התביעה.
79.
בנקודה זו, בבואי לקבוע את סכום הפיצוי המדויק, עלי להביא בחשבון את מכלול הנסיבות של התיק בכלל ושל הפרסום המהווה לשון הרע בפרט, והכל בשים לב לשיקולים שקבעה הפסיקה, שפורטו בהרחבה לעיל לצורך קביעת גובה הפיצוי. זאת, כמובן ביחס לכל אחד מהתובעים.
80.
באשר לקביעת שיעור הפיצוי, בנסיבות העניין, מצאתי לנכון לפסוק לתובעים פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם, באופן גלובלי, ולהימנע מלפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל פרסום או קבוצת פרסומים בנפרד.
ואנמק: כאמור לעיל, התובעים בכתב התביעה עתרו לפסיקת פיצויים סטטוטוריים עבור כל אחת מסדרות הפרסומים וכן לפסיקת פיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני של התובעים. אולם, הפסיקה קבעה כי המדובר בסעדים חלופיים, כאשר אם בית המשפט בוחר לפסוק את הפיצוי לפי החלופה של הנזק הבלתי ממוני, לאור הראיות שהובאו לפניו, רשאי הוא לפסוק פיצוי גלובלי בגין הנזק.
81.
קולעות לעניין זה הקביעות בעמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית (פורסם בנבו, מיום 19.5.2014) נקבע:

"לא מצאתי ממש בטענת המערערים בענין אופן קביעת סכום הפיצויים. אכן, כאשר עסקינן בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי ס' 7א' לחוק, אין מקום ולא ניתן לפסוק פיצוי גלובלי מצטבר בגין מספר הפרות, אלא שומה על בית המשפט להכבד ולציין מהו סכום הפיצוי המדוייק שהוא פוסק בגין כל הפרה והפרה. ברם, בעניננו, דומה כי בית המשפט קמא לא פסק פיצוי סטטוטורי אלא פיצוי בגין נזק בעין שאיננו ממוני, קרי, עגמת הנפש שנגרמה למשיבה, על פי הראיות שהובאו בפני
ו, ולכן לא היתה מניעה לקבוע סכום פיצוי גלובלי. יצויין כי המשיבה עתרה במסגרת כתב התביעה לפיצוי בגין נזקי עגמת נפש, קרי, נזק בעין שאיננו ממוני, לצד פיצוי ללא הוכחת נזק. כמובן שלא ניתן לפסוק באופן מצטבר גם פיצוי ללא הוכחת נזק וגם פיצוי בגין נזק בעין, אך משבחר בית המשפט קמא לפסוק פיצוי גלובלי בגין נזק בעין, חלף האפשרות של פיצוי סטטוטורי, לא היתה כל מניעה לעשות כן."
82.
לאור כל האמור לעיל, ובהביאי בחשבון את כל השיקולים הצריכים לעניין, ומהנימוקים המפורטים בפרק ז' לכתב התביעה על סעיפי המשנה שבו אני מוצא לנכון לחייב את הנתבע לשלם לתובעים פיצויים בסכום גלובלי ,כדלקמן:
82.1.
לתובע 1 פיצוי גלובלי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו בסך של 250,000 ₪.
82.2.
לתובע 2 פיצוי גלובלי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו בסך של 150,000 ₪.

סוף דבר
83.
אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים, כדלקמן:
83.1.
הנתבע ישלם לתובע 1 סך של 250,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
83.2.
הנתבע ישלם לתובע 2 סך של 150,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
83.3.
הנתבע ישלם לתובעים את סכום האגרה ששילמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם, ובנוסף ישלם לשניהם ביחד שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.


ניתן היום,
ל' שבט תש"פ, 25 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 52478-12/15 שי ויזל, עופר שמש נ' ארצי ויין (פורסם ב-ֽ 25/02/2020)