פסקי דין על רפי זנזורי | פסקי דין על דומיקאר בע"מ

2395/03 עב     27/04/2006




עב 2395/03 רפי זנזורי נ' דומיקאר בע"מ




1
בית הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

עב' 2395/03






בפני
:
השופט, חיים ארמון

נציגת ציבור (עובדים): גב' ברכה נודלר
נציג ציבור (מעבידים): מר צבי הרשטיין


בענין:
רפי זנזורי



ע"י עו"ד לואי זרייק

התובע


נ ג ד



דומיקאר בע"מ



ע"י עו"ד עמי ורוד

הנתבעת



פ ס ק ד י ן


1. התובע ניהל את סניף הנתבעת בעפולה ופוטר על ידיה. בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים, פיצוי על פיטורים שלא כדין, תמורת הודעה מוקדמת ופדיון חופשה.

2. הנתבעת, בכתב הגנתה, טענה כי התובע פוטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, נוכח אי-סדרים חמורים בסניף שהיה בניהולו של התובע, אשר הביאו לנזקים שנגרמו לנתבעת.

3. ישיבת גישור בין הצדדים לא הביאה אותם להסכמה. דיון מוקדם בתיק קויים בפני
מי שהיתה אז רשמת בית הדין, כב' השופטת יעקבס, ולאחר מכן - הועברה התובענה להידון בפני
נו.

אלה העובדות

4. הנתבעת עוסקת בהשכרת כלי רכב (תחת שם המותג "באדג'ט"). לנתבעת סניפים ברחבי הארץ, רובם מנוהלים על ידי סוכנים שלה, שאינם עובדי הנתבעת.

5. בעבר - לא היה לנתבעת סניף בעפולה. היא שקלה לפתוח סניף כזה והתובע היה מעוניין לנהל אותו. בין הצדדים יש מחלוקת של מי היתה היוזמה בענין זה, אך אין אנו רואים צורך להכריע במחלוקת האמורה, שאינה רלוונטית לתובענה.

6. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 3/4/00, ועסק בהקמת סניף עפולה של הנתבעת. פעילותה של הנתבעת בעפולה נעשתה תחילה במשרד השייך לגיסו של התובע, מר מאיר עבדי (הבעלים של סוכנות "דייהטסו" בעפולה). בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה אם מר עבדי הציע לנתבעת להשתמש במשרד בלא תמורה, כדי לעזור לגיסו, או שמא הוא דרש תמורה (בת 5% או 3% או 8% מהמחזור?), אך ביקש כי תמורה זו תיווסף לשכרו של התובע. גם במחלוקת זו אין אנו רואים צורך להכריע, מאחר שהיא רלוונטית ליחסים שבין הנתבעת לבין מר עבדי, אך אינה רלוונטית ליחסים בין התובע לבין הנתבעת.

7. תחילה עבד התובע לבד. לאחר זמן מה - הסניף גדל והתבסס, נוספו לסניף עובדים נוספים, הוא עבר למקום המיוחד לו וכבר לא היה בתוך עסקו של מר עבדי והנתבעת, שכנראה נוכחה לדעת שיש עתיד לסניף בעפולה - חתמה עם התובע על חוזה עבודה, המסדיר את תנאי עבודתו של התובע החל מיום 1/9/00 (על החוזה נרשם כי הוא נחתם, כביכול, ביום 3/4/00, אך אין חולק כי הוא לא נחתם באותו יום).

8. בחוזה העבודה ובנספח לו נקבע כי שכרו של התובע יהיה בסך 6,000 ₪ לחודש, כי הוא יהיה זכאי לביטוח מנהלים בתום שנה לעבודתו, כי הוא יהיה זכאי להשתמש בכלי רכב של הנתבעת. תפקידו של התובע הוגדר בחוזה כ"מנהל עפולה" והכוונה - כמובן - לכך שהתובע ינהל את סניף עפולה של הנתבעת.

9. לגרסת התובע - הוא היה זכאי לקבל מהנתבעת עמלות שונות הן בגין השכרת מכוניות והן בגין מכירתן.

הנתבעת - אינה מכחישה כי מעת לעת שולמו לתובע (כלעובדים אחרים) בונוסים שונים, אך גורסת כי הדבר היה על פי שיקול דעתה הבלעדי, ולא היתה מוטלת עליה חובה לעשות כן.

בחינת תלושי המשכורת מעלה כי מדי פעם שולמו לתובע רכיבים בשם "בונוס", "מכירת רכב", "מענק רווחים" ו"עמלות מכירה". אולם, חוזה העבודה והנספח לחוזה לא כללו כל תניה בדבר עמלות כאלה; התובע לא פירט כיצד הן היו אמורות להיות מחושבות, התובע אף לא תבע בתביעתו לקבל את אותן עמלות נטענות, כך שאין אנו מקבלים את גרסתו של התובע בענין זה, אלא אנו מאמצים את גרסת הנתבעת, שלפיה - כאמור - שולמו לתובע, לעתים, בונוסים שונים, לפי שיקול דעתה של הנתבעת, ובלא שהיתה לנתבעת מחוייבות כלפי התובע לשלם בונוס או עמלה כלשהם.

(לכאורה, בהעדר תביעה בענין זה, היינו יכולים להימנע מלהכריע גם במחלוקת זו שבין הצדדים, אלא שלמחלוקת זו יש חשיבות נוכח העובדה שהתובע טען כי הסיבה האמיתית לפיטוריו, היתה העובדה שהוא עמד על דרישותיו לקבל מהנתבעת את העמלות המגיעות לו. כעת, משדחינו את גרסת התובע בענין אותן עמלות, ברור שאין לנו אפשרו לקבל את גרסתו על כך שעמידתו על הזכות, כביכול, לקבל את העמלות - היתה הסיבה לפיטוריו. אם אכן התובע דרש עמלות שונות, הנתבעת היתה יכולה פשוט שלא לשלם לו אותן, והדבר לא היה מגיע לפיטורים.

גם העובדה שהתובע לא דרש את קבלת העמלות, בכתב התביעה, יכולה להצביע על כך שגם הוא יודע שאין מדובר על חובה של הנתבעת כלפיו, אלא - לכל היותר - על ציפיה של התובע להיות מתוגמל בעמלות).



10. לתובע היה חשוב להגיע למספר רב של עסקאות השכרת מכוניות. כפי הנראה, הנתבעת נתנה לו להבין שחלק מהאופן שבו יעריכו את עבודתו, ינבע ממספר העסקאות. כך ניתן ללמוד מעצם התפארותו של התובע במספר העסקאות שהצליח לעשות (ובאופן דומה - התפארותו של גיסו, מר עבדי), ומעדותו של התובע על השבחים שקיבל בישיבות מנהלים.

11. אצל הנתבעת יש מערכת ממוחשבת של כרטיסי לקוח והתחשבנויות עם הלקוחות. המערכת אמורה לזהות את העובד המפעיל אותה, על פי קוד של העובד, אך לא לכל עובד יש קוד, ולא תמיד עובד כל עובד עם הקוד של עצמו. לעתים עובדים נכנסים למערכת עם הקוד שלהם, אך אז מפסיקים לעבוד באותה עמדה מבלי לדאוג ליציאה מהמערכת, כך שעובדים אחרים יכולים להמשיך לעבוד על אותו קוד. בסניף עפולה, היה ניתן להיכנס למערכת הכספים רק עם הקוד של התובע. שאר עובדי הסניף ידעו מה הקוד של התובע, והיו יכולים להיכנס בשמו.

12. בכל השכרת כלי רכב, יש לפתוח במערכת הממוחשבת כרטיס של ההשכרה, עם פרטים לגביה; פרטי הלקוח, פרטי כלי הרכב, תאריכי ההשכרה, וכן - פרטי הבטוחה לתשלום דמי השכירות. הבטוחה לתשלום דמי השכירות היתה אמורה להיות במספר כרטיס אשראי, לפי עסקה שאושרה על ידי חברת האשראי. בכל עסקה כזו, היה צריך לקבל את מספר האישור של חברת האשראי, ולרשום אותו במקום המיועד לכך בכרטיס הממוחשב. המערכת היתה אמורה להיות מתוכנתת כך שבלא מספר האישור - לא יהיה ניתן להתקדם בתהליך ההשכרה. עם זאת, המערכת של הנתבעת אינה בעלת קשר מקוון עם חברות האשראי. כדי לקבל אישור עסקה היה צורך לטלפן אל נציג חברת האשראי ולקבל ממנו מספר אישור שהוקרא בעל פה.

13. בהגיע מועד התשלום בגין השכירות, היה הלקוח אמור לשלם את דמי השכירות, ודבר זה היה יכול להיעשות בכל אמצעי תשלום, אך אם הסכום לא שולם - הנתבעת היתה אמורה להיות יכולה לגבות את התשלום מכרטיס האשראי שהועמד כבטוחה.

14. באביב 2002, בדק מר גל לוי-גורי, שהיה אז מנהל לקוחות וגביה אצל הנתבעת (והוא ייקרא להלן: "גל"), את הצ'קים שלקוחות הנתבעת שילמו לה, והוחזרו על ידי הבנקים. התברר לו כי כמחצית (27 צ'קים) מהצ'קים שהוחזרו במשך 3 חודשים - היו של לקוחות סניף עפולה של הנתבעת.

גל בדק את הבטוחות לתשלום, בהתאם לנתונים שהופיעו בכרטיסים הממוחשבים והתברר לו כי לפחות בחלק מהמקרים - לא היו בטוחות. חברת האשראי הודיעה כי בחלק מהמקרים כלל לא דווח לה על עסקה ובחלק אחר - התבקש אישור, אך הוא לא ניתן אישור, כלומר - חברת האשראי הודיעה במפורש כי היא אינה מאשרת את העסקה.

15. גל הבין כי בסניף עפולה יש אי-סדרים. מבחינת הנתבעת, כאשר חוזר צ'ק של לשוח ומתברר כי אין בטוחה שיכולה לבוא במקום הצ'ק - מדובר באי-סדרים.

16. לאור הממצאים - נסע גל אל סניף עפולה ושוחח עם התובע. במהלך השיחה, אישר התובע כי הוא מילא בכרטיס הממוחשב מספרי אישור חברת האשראי - שאינם נכונים. הוא עשה זאת - לדבריו - בשל לחץ של עמידה ביעדי ההשכרה.

17. כך היה בעת השכרת מכונית ללקוח בשם משה כהן, בעל עסק בשם "שווארמה כהן" בעפולה. העסקה הראשונה של ההשכרה נכרתה עמו ביום 11/3/02 לתקופה שמיום 11/3/02 ועד יום 10/4/02. בכרטיס הממוחשב שהתובע פתח, נרשם כי הבטוחה לתשלום היא בכרטיס אשראי של כא"ל שמספרו 4580030045873558. כזכור, בלא מספר אישור, לא היה ניתן להתקדם במערכת. התובע רשם מס' אישור 1587954, כך שניתן היה להתקדם. אולם, מספר האישור האמור - היה פיקטיווי. חברת כא"ל לא אישרה עסקה כזו בכרטיס כזה.

חודש לאחר מכן, חודשה ההשכרה לאותו לקוח, לתקופה שמיום 10/4/02 ועד יום 10/5/02. בכרטיס שוב נרשם מספר כרטיס אשראי זהה לזה שנרשם בחודש הקודם, ומספר האישור שנרשם היה דומה - 15879554 (כלומר אותו מספר שבחודש הקודם, בתוספת ספרה 5, ובסך הכל - 8 ספרות במקום 7 ספרות).

ביום 10/5/02, חודשה עסקת ההשכרה לתקופה שמאותו יום ועד יום 9/6/02. שוב נרשמו פרטי כרטיס האשראי שהיו רשומים בחודשיים הקודמים, ומספר האישור נרשם 789564 (הפעם רק 6 ספרות, ומספר אישור שונה, אך גם הוא כולל את הספרות 4, 5, 7, 8 ו-9).

מר כהן היה אמור לשלם לנתבעת לפי שיטת "שוטף + 60", כלומר - עם תום החודש שהוא חודשיים לאחר העסקה. לפיכך, על ההשכרה לחודש הראשון, היה עליו לשלם עד יום 31/5/02. הצ'ק שהוא נתן לנתבעת - חזר. למרות זאת, ביום 9/6/02, שוב הושכרה המכונית למר כהן, לתקופה שעד יום 12/7/02. שוב נרשם אותו מספר כרטיס אשראי כבשלושת החודשים הקודמים. מספר האישור היה 759876431 (הפעם - מספר שונה לחלוטין, בן 9 ספרות).

כאמור לעיל, מספרי האישור לא התקבלו מאת חברת כא"ל, באשר חברת כא"ל כלל לא אישרה עסקה לנתבעת בכרטיס האשראי האמור.

נעיר כי הנתבעת הגישה נגד מר כהן תביעה לתשלום המגיע לה. בעת ישיבת ההוכחות, טרם הצליחה הנתבעת לגבות את המגיע לה ממר כהן.

18. כאמור לעיל, התובע אישר בפני
גל שהוא הכניס מספרי אישור שאינם נכונים. הן בקשר למר משה כהן והן בקשר ללקוח אחר, בשם "עצי העמק", שהיה לו חוב בלתי מובטח בסכום העולה על 20,000 ₪.

19. גל שב עם ממצאיו לתל אביב, ודיווח על הממצאים למנכ"ל הנתבעת, מר מוני בר.

20. כפי הנראה, לאחר שממצאיו של גל הובאו למנכ"ל הנתבעת, פעלה הנתבעת בעצלתיים, אך בחודש אוגוסט 2002, החליטה הנתבעת לפטר את התובע.

מנהל אגף התפעול של הנתבעת, מר צחי בן צור, שוחח עם התובע והודיע לו על ההחלטה לפטרנו. בהמשך, ביום 21/8/02, שלח מר בן צור מכתב פיטורים לתובע. במכתב הפיטורים נאמר כך:
" הנדון: הודעה על הפסקת עבודה
בהמשך לשיחתנו, הריני להודיעך כי הנהלת החברה החליטה להפסיק את עבודתך בחברת דומיקאר בע"מ
- באדג'ט השכרת רכב החל מיום 21.8.02. ...
גמר חשבון, כולל חלף הודעה מוקדמת, ייערך במשכורת אוגוסט 2002. ...".

אמנם, הנתבעת לא הביאה ראיות ישירות על השיחה של מן בן צור עם התובע, טרם המכתב מיום 21/8/02, אך מהמכתב האמור עולה כי היתה שיחה כזו, וכך ניתן להבין גם מהעובדה שהתובע כינה את הצורה שבה פוטר כ"זוועתית" (ראו סעיף 14 לתצהיר התובע, שאליו צורף מכתב הפיטורים). לא מצאנו כל דבר "זוועתי" במכתב הפיטורים, כך שהדעת נותנת שהדבר שהתובע מכנה כ"זוועתי" הוא דווקא השיחה שקדמה לכך, אשר ממנה, כנראה, למד התובע על ההחלטה לפטרנו).

21. התובע המתין לאותו "גמר חשבון" אך לא קיבל מאומה. תחת זאת, קיבל התובע את מכתב הנתבעת מיום 30/9/02, שבו נאמר כך:
" הנדון: הודעה על עיכוב דמי ההודעה המוקדמת ופיצויי הפיטורין
בניגוד לאמור במכתבנו מיום 21.8.02, הריני להודיעך כי מברור הנערך על ידינו בימים אלו עולה חשד ברור כי במהלך עבודתך בדומיקאר, נעשו על ידך פעולות של זיוף אישורים ומסמכים אשר יש בהם כדי מעילה באמון.
לאור האמור, הרינו להודיעך כי תשלום דמי ההודעה המוקדמת ופיצויי הפיטורין יעוכבו עד לתום הברור בעניין.".

למרות מה שנרשם במכתב מיום 30/9/02 - לא נראה כי הנתבעת המשיכה לברר "את הענין". מכל מקום - הנתבעת לא הביאה ראיה לכך. עם זאת, נראה שהנתבעת החליטה לאסוף ראיות בעניינו של התובע, וזאת כעולה מכך שביום 31/10/02, שלח מר אלדד אמיר, סמנכ"ל הכספים של הנתבעתף מכתב לחברת כא"ל, שבו - כנראה - ביקש אישור על כך שלא אושרו עסקאותיו של מר משה כהן - האמורות בסעיף 17 לעיל. חברת כא"ל אכן אישרה זאת, במכתבה מיום 4/11/02 (אין אנו רואים בכך המשך "בירור" מאחר שכאמור לעיל, העניינים האמורים היו ידועים לנתבעת עוד זמן רב טרם ההחלטה על פיטורי התובע).

22. הנתבעת ביטחה את התובע בביטוח מנהלים בחברת "כלל". ביום 20/2/03, הודיעה חברת הביטוח לתובע כי לנתבעת יש חוב פיגורים בסך 3,012 ₪. אולם, ממכתבה של חברת הביטוח מיום 27/8/03, ניתן ללמוד כי מדובר על "חוב" שכביכול נצבר לאחר פיטוריו של התובע. במכתב מיום 27/8/03, נאמר כי החוב הקיים הוא מהתקופה שמיום 1/10/02 ואילך.

23. הנתבעת ניהלה בעבור התובע פנקס חופשה ממוחשב. מרישומים אלה עולה שהתובע ניצל 22 ימי חופשה, במועדים הבאים: 5/5/00, 29/12/00, 18/1/01, 11/2/01, 22/2/01, 27/5/01, 17/7/01, 24/9/01, 9/11/01, 22/11/01, 30/11/01, 2/12/01, 11/12/01, 27/12/01, 28/12/01, 13/1/02, 14/3/02, 1/4/02, 2/4/02, 14/5/02, 16/7/02 ו-4/8/02.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים

24. מהעובדות שנקבעו לעיל, עולה כי התובע הפר את המשמעת. הפרת המשמעת בעבודה התבטאה בהכנסת מספרי אישור פיקטיוויים ובכריתת עסקאות בלתי מובטחות, בניגוד לנהלי העבודה אצל הנתבעת. הפרה זו, אף גרמה לנתבעת לנזק, שכן היה עליה לנקוט הליכי גביה נגד לקוחותיה.

25. אפשרות פיטורים תוך שלילה (מלאה או חלקית) של פיצויי הפיטורים, יכולה להיות רק על פי סעיף 16 או סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

בענייננו, משלא הוכח כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי כלשהו, ומשלא ידוע לנו על הסכם קיבוצי כללי בענף השכרת המכוניות, חל האמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שבו נאמר:
"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים.".

בהתאם להלכה הפסוקה, עלינו להיות מונחים בענין זה על פי הוראות תקנון העבודה הכלול בהסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית.

התקנון כולל פירוט של הפרות משמעת שונות, המנוסחות באורח כללי ביותר, עם מדרג עונשים הנע בין הסנקציה הקלה ביותר - "התראה" לבין הסנקציה החמורה ביותר, שהיא "פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים". התקנון מייחס משמעות גם לשאלת ה"זדון" אל מול ה"רשלנות".

בסעיף 53 לתקנון, נרשם כך:
"עשה העובד אחת מאלו -
א. הפר משמעת באופן חמור;
ב. ...
ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה;
ד. ...
י. עבר עבירה פלילית חמורה.
יהיה צפוי:
א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום;
ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים;
ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.".

26. כדי לראות אם ניתן לפטור את הנתבעת מתשלום פיצויי הפיטורים, במלואם או חלקם, יש לערוך בדיקה תלת-שלבית. ראשית, יש לבחון אם הוכח שהתובע עבר אחת מהעבירות האמורות בחלק הראשון של סעיף 53 המצוטט לעיל. שנית, יש לבחון אם היתה חובה לנקוט את ההליכים המפורטים בתקנון כדי לפטר את התובע, ושלישית, אם יתברר שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית ולשאלה השניה - שלילית - יהיה צורך לבחון מה הסנקציה המתאימה מבין אלה הרשומות בחלק השני של סעיף 53 המצוטט לעיל.

27. בטרם נקבע אם הוכח שהתובע עבר עבירה כאמור בחלק הראשון של סעיף 53 לתקנון, נעמוד על שאלת נטל ההוכחה ומידתה. אמנם, את העובדות כבר פירטנו לעיל, אך לדעתנו נכון להתעכב קמעה על שאלת נטל ההוכחה, וזאת מאחר ששאלה זו יכולה להשפיע על האופן בו ייושם התקנון על העובדות שכבר נקבעו.

הנטל להוכיח את הטענה שהתובע עבר עבירה מעין זו - מוטל על הנתבעת. לא התובע צריך לשכנע שהוא לא עבר עבירה כזו. בית הדין לעבודה עמד על כך כבר בתחילת דרכו, בפסק דינו בדב"ע ל/6-3 שמואלי ואח' - שרייר, פד"ע א 69, 74:
"מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק או לבקש את בית הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו.".

על כן - נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת.

באשר למידת ההוכחה הנדרשת, קיימות גישות שונות; האם להסתפק במידת ההוכחה הנדרשת בדין האזרחי (כלומר - מאזן ההסתברויות), האם לדרוש מידת הוכחה הנדרשת בדין הפלילי (כלומר - הוכחה מעבר לכל ספק מלבד ספק שאינו סביר) או האם לנקוט דרך ביניים בין שתי הגישות האמורות.

אנו סבורים שההלכה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה נוקטת דרך ביניים. בית הדין הארצי לעבודה התייחס לכך בהרחבה בדב"ע נה/60-3 חמיד - הלמן ואח' (לא פורסם). אמנם, בפסק הדין האמור נדון עניינו של עובד שפוטר באשמת גניבה ממעבידו, ואילו אין מי שמאשים בכך את התובע, אלא שגם האשמותיה של הנתבעת אינן קלות ערך. למעשה, הנתבעת טוענת כי התובע עבר עבירה פלילית חמורה של זיוף מסמכים. כך נאמר באותו

פסק דין
:
"מידת ההוכחה הדרושה; האם במקרה דנן הוכחה גניבה במידת ההוכחה הדרושה האשמת עובד בגניבה ממעבידו אינה קטלא קניא. שאלה היא, מה מידת הוכחה יש להטיל על המעביד בעניין כגון דא, האם כמידת ההוכחה במשפט אזרחי, האם כמידת ההוכחה במשפט פלילי או מידת הוכחה שונה משתי אלו. יש לזכור, שכאשר במסגרתו של משפט אזרחי בבית הדין לעבודה, מועלית טענה שבוצע מעשה פלילי. הסנקציה, הסעד המבוקש, אינה סנקציה פלילית.
מדובר בסעד אזרחי. זוהי סנקציה של שלילת זכות סוציאלית המוקנית לעובד על פי חוק מגן קוגנטי. זוהי סנקציה שעשויה להיות לעתים קשה. על מנת לבחון את מידת ההוכחה הדרושה לענייננו, נבחן מה הן אמות המידה לפיהן פועל בית הדין לעבודה בשאלות של ראיות.
סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה מתיר לבית הדין לנהוג שלא לפי דיני הראיות, בכפוף לחריגים...
בית הדין מאמץ לעצמו את העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות ונוהג בהתאם, אלא שהוא גמיש בדיני הראיות כשהדבר דרוש לעשיית צדק ולא פוגע, לדעתו, בחקר האמת. לאור ההלכות בדיני הראיות באשר למידת ההוכחה הדרושה, אימץ לעצמו בית הדין את ההלכה, כי במשפט בענייני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי. הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במעבר לספק סביר כנדרש במשפט אזרחי, ובבית הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על מנת לשכנע את בית הדין בעצם קיום העבירה. בית דין זה עמד על כך, ש-
'מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה' (דב"ע לו/1-3 יגאל הלמן - יוסף וישנגרד - לא פורסם; צוטט בדב"ע מז/4-3 שרה שלפי ואח' - "אגד" פד"ע כ"ט 49, 56).
בדב"ע נד/31-3 ד"ר אדוארד אוסוסקין ואח' - מוטורולה ישראל בע"מ (לא פורסם) פיתח בית הדין לעבודה רעיון זה בהסתמכו על הלכת בית המשפט העליון בעניין זיקרי (זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 81/475 פ"ד מ(1) 589. נעמוד עליו בהמשך.
בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה צריך לבסס כדבעי:
'נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה.
לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת (בענייננו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען' (דב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ - לא פורסם).
... מכאן, הלכה פסוקה היא בבית הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על פי מידת הסבירות.
הלכה זו בוססה במשפט הכללי. בית המשפט העליון עמד בשורה של פסקי דין, עוד לפני עניין עזיקרי, על מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שנטענת בו טענה של עבירה פלילית.
בע"א 292/64, משה כהן נ. ירמיהו אשד פ"ד י"ט(1) 414, מקום שם נידונה תביעה כספית המבוססת על טענת תרמית ומעילה, ציין השופט ברנזון (בעמ' 416 של פסק הדין, מול האותיות ה-ז):
'יש לשים לב, כי התביעה לא היתה למתן חשבונות, אלא תביעה כספית רגילה בסכום קבוע המבוססת על טענת תרמית ומעילה. טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת.
לפיכך טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור .... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי'.
בעניין זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 81/475 פ"ד מ(1) 589 ניתח בית המשפט העליון שאלה זו של מידת ההוכחה הדרושה לטענה של עבירה פלילית במשפט אזרחי. השופט בך קבע, כי במקרים כגון דא יש לדרוש רמת הוכחה שלישית שהיא רמת ביניים בין דרישת ההוכחה במשפט אזרחי למידת ההוכחה במשפט פלילי. הוא אף העריך אותה כרמה שבין 80%-70% של ודאות. כך הדבר בארצות הברית (כפי שהדבר מובא בספרו של הרנון, 'דיני ראיות', כרך א', בעמ' 216):
'לצידן של שתי מידות-ההוכחה הידועות, האזרחית והפלילית, התפתחה בארצות הברית מידת-הוכחה שלישית במשפטים אזרחיים, שהיא מעין רמת ביניים: יותר מ'עודף הסתברות' אך פחות מאשר 'מעבר לכל ספק סביר'. ... מידת השכנוע צריכה להגיע לדרגה של הסתברות גבוהה ... היו שפסקו, כי המידה השלישית חלה בכל הליך אזרחי בו צריך להוכיח ביצוע עבירה פלילית.'
...
מסקנתו של השופט בך היא, כי ... על פי ההלכות שנקבעו בפסיקה, המשיבה יכולה להצליח בהגנתה זו רק באם יעלה בידה לבסס את טענתה ואת חשדה במידה העולה על מאזן ההסתברות כנהוג במשפטים אזרחיים.
...
הגישה הרצויה החוזרת בפסיקה בעולם והתקבלה בארץ, היא גישה גמישה הבוחנת כל עניין לגופו וקובעת את מידת ההוכחה הדרושה על פי האינטרסים המוגנים.".

בהתאם להלכה זו, ננסה גם אנו לנהוג. כלומר, כדי לבחון אם עלה בידי הנתבעת להוכיח את העבירה המיוחסת לתובע נביא בחשבון שמצד אחד אין מדובר במשפט פלילי, אך מאידך - מדובר בענין משמעותי שיש לו השלכות העשויות לפגוע בזכויות של התובע הנובעות מחוק מגן קוגנטי.

28. משקבענו כי התובע אישר בפני
גל שהוא אכן הכניס מספרי אישור פיקטיוויים, הרי שהוכח במידה רבה שהוא הפר נהלים אצל הנתבעת. עם זאת, אין אנו סבורים שיש לראות בכך משום הוכחה למעשה פלילי של זיוף. בסעיף 414 לחוק העונשין [נוסח משולב], התשל"ז-1977, הוגדר המונח "זיוף", על פי אחת החלופות הבאות:
"(1) עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות;
(2) שינוי מסמך - לרבות הוספת פרט או השמטת פרט - בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין;
(3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני;".

ברור שמעשי התובע אינם מתאימים לחלופה השלישית. החלופה אשר יכולה להתאים, היא כנראה החלופה השניה, אלא שחלופה זו דורשת כוונה לרמות, ולדעתנו, כוונתו של התובע לא היתה לרמות וברור שלא הוכח כי זו היתה כוונתו. כוונתו היתה לאפשר עשיית עסקת השכרת מכונית, עסקה שהנתבעת היתה אמורה להרוויח ממנה (ואשר התובע אולי היה זוכה בבונוס בגינה), אך הוא עשה זאת תוך חריגה מהנהלים של הנתבעת, ובכך - גרם לה לקשיי גביה מהלקוח. אמנם ברור שזו הפרת משמעת, אך לא ברור כי זה "זיוף". לא נראה לנו שהחלופה הראשונה מתאימה למקרה של התובע, אף שהמסמך היה עשוי להטעות, וזאת מאחר שהמסמך עצמו אינו נחזה להיות את אשר איננו.

על כן, בהתחשב במידת ההוכחה הנדרשת על פי ההלכה הפסוקה, אנו סבורים כי אף שהנתבעת הוכיחה את הפרת המשמעת, אין לראות אותה כמי שהוכיחה שהפרת המשמעת היתה בדרך של "זיוף" כמשמעות מונח זה בחוק העונשין, כך שבהתייחסותנו אל התובע, לא נראה אותו כמי שהוכח לגביו כי הוא "עבר עבירה פלילית חמורה" כאמור בפסקה י' של סעיף 53 לתקנון.

29. התובע לא גנב ולא מעל בכספי הנתבעת. אמנם, הוא גרם לה נזקים, אך אין מדובר בעובד שלקח כספים לעצמו.

30. לפיכך, הדרך היחידה לראות את התובע כמי שעבר עבירת משמעת על פי סעיף 53 לתקנון, היא לקבוע כי הוא הפר את המשמעת "באופן חמור". לדעתנו, את המונח "באופן חמור" יש לפרש באופן שאינו מנותק מהסנקציה שנבחרת על פי החלק השני של סעיף 53 לתקנון. מנעד הסנקציות בסעיף 53 לתקנות הוא כה רחב, מהפסקת עבודה זמנית ללא תשלום ועד פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים, כך שאין אפשרות לקבוע שהכל מתייחס לאותה "הפרת משמעת באופן חמור".

על כן, נראה לנו כי ככל שתהיה יותר גמישות באי-נקיטת הסנקציה החמורה ביותר, יהיה נכון יותר לפרש גם את המונח "באופן חמור" שבסעיף 53א' לתקנון, כרחב יותר, ולהיפך.

מכל מקום, אין אנו חייבים לקבוע מסמרות בענין זה, שכן - כזכור - מאחר שהתקנון אינו חל באופן ישיר על עניינו של התובע (בהעדר הסכם קיבוצי בענף), אלא עלינו רק להיות מונחים על ידי התקנון. לפיכך, ננחה את עצמנו לנהוג כך שהסנקציה שאותה נראה כמוצדקת להטיל על התובע - תהיה מותאמת לדרגת החומרה של הפרת המשמעת מצדו.

31. כעת נעבור לשלב השני שעליו דובר לעיל. כלומר - נבדוק אם לשם פיטורי התובע תוך שלילת פיצויי הפיטורים, היה צורך לקיים הליכים שונים שנקבעו בתקנון. בסעיף 5 לתקנון נקבע כי תלונה נגד עובד על הפרת סעיף מסעיפי התקנון תתברר בין "הנהלת המפעל" לבין ועד העובדים, וכי על פי דרישה של מי מהצדדים, ישתתף גם נציג מועצת הפועלים בבירור.

לכאורה, ניתן לטעון שמשלא קויים הליך הבירור האמור בסעיף 5 בתקנון, אזי לא ניתן לראות את הפיטורים ככאלה שנעשו תוך שלילה של פיצויי הפיטורים. אולם, אנו סבורים שאין הדבר כך. הוראת סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, קובעת שבית הדין אמור להיות "מונחה" על פי התקנון. אין היא קובעת שכל הוראות הפרוצדורה שבתקנון אמורות להיות מקויימות.

יתרה מכך, אף בענף שיש בו הסכם קיבוצי (ואז חל סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים) נקבע כי אין לפרש את סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים ככזה שבא להחיל את כל הוראות ההסכם הקיבוצי הענפי (כולל הוראות שלא הורחבו בצו ההרחבה) על כל מעביד. פרשנות אחרת תמנע אפשרות לשלול פיצויי פיטורים מעובדים של מעבידים שעוסקים בענף שיש בו הסכם קיבוצי, אך ההסכם אינו חל ישירות עליהם. את הוראת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, המפנה להסכם הקיבוצי הענפי, יש לפרש כמתייחסת לעילות הפיטורים ולא למכלול ההליכים הקשורים בפיטורים. (בענין זה, ראו גם את אשר נפסק בדב"ע נה/264-3 קייסי - מוסך אופיר ש. ארמוזה בע"מ - לא פורסם, פס"ד מיום 9/1/96).

32. לפיכך, אנו סבורים שגם אם לא התקיים הליך של בירור כאמור בסעיף 5 לתקנון - אין מניעה מלקבוע שהנתבעת היתה רשאית לפטר את התובע תוך שלילת פיצויי פיטורים, ובלבד שהפיטורים נעשו בגלל עילה שמכחה מתאפשר לפטר באופן כזה, על פי התקנון, וכן - בלבד שהם נעשו תוך שמירת עיקרי הצדק הטבעי.

33. האם ניתנה לתובע זכות השימוע ?

לדעתנו, בהתחשב בעובדה שמדובר במעביד במגזר הפרטי, ניתן לקבוע שהנתבעת יצאה ידי חובת שמיעתו של התובע, בעת ביקורו של גל אצל הובע בסניף עפולה. הביקור האמור היה בשלב שבו היו חשדות בלבד, כנגד התובע. גל בא לברר זאת עם התובע. הוא נפגש עם התובע והתובע הודה בפני
ו כי אכן פעל תוך הפרת המשמעת, וגרם להשכרת מכוניות בלא בטוחות מתאימות. מעבר לכך - לדעתנו - לא היתה הנתבעת אמורה לברר בירור עובדתי נוסף בשאלה אם התובע הפר את המשמעת כפי שחשדה.

על כן, דעתנו היא שלא היה פגם פרוצדורלי בהליכי פיטוריו של התובע.

34. מכאן, עלינו לעבור לשלב השלישי שעליו דובר לעיל, כלומר - לבחון אם לאור חומרת הפרות המשמעת שהתובע הפר - נכון יהיה לנקוט כלפיו את הסנקציה החמורה ביותר, של פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים.

אנו סבורים שלא ניתן לשקול זאת, במנותק מהתנהגותה של הנתבעת לאחר שנודע לה על הפרות המשמעת של התובע. הנתבעת, כזכור, לא הזדרזה לפטר את התובע, והוא נותר בעבודתו מספר חודשים לאחר שגל העביר את ממצאיו למנכ"ל הנתבעת. לא ברור כיצד זה מתיישב עם הדחיפות שאמורה להשתמע מרצונה של הנתבעת לפטר את התובע בלא הודעה מוקדמת. כל הפרטים הרלוונטיים היו ידועים לנתבעת עם השלמת הבדיקה שערך גל. אם אכן לא היה חשש שהתובע יזיק לנתבעת בהמשך העבודה שם - לא נראה שהיתה אמורה להיות סיבה כלשהי שבגינה היה מוצדק שלא לתת לתובע הודעה מוקדמת טרם פיטוריו.

יתרה מכך; גם לאחר שכבר הוחלט על פיטורי התובע, בחרה הנתבעת שלא ליידע אותו על רצונה שלא לשלם לו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. את מכתבו של מר בן צור מיום 21/8/02, לא ניתן לפרש בדרך שונה. לא זו בלבד, אלא אף לאחר שכבר חלף זמן שבו הנתבעת לא שילמה לתובע פיצויי פיטורים ולא שילמה לו תמורת הודעה מוקדמת, היא בחרה להודיע לתובע על כך שכביכול החליטה "לעכב" את תשלום רכיבים אלה, עד להשלמת הבירור (שכבר הושלם זמן רב לפני כן), והסוותה את כוונתה לשלול ממנו את תשלום פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה מוקדמת.

35. בנסיבות אלה, נראה שאפילו הנתבעת לא היתה בטוחה מה הסנקציה הנכונה שאותה יש לנקוט כלפי התובע, אף שכל הנתונים הרלוונטיים כבר היו בידיה מספר חודשים טרם פיטוריו.

36. על האמור בסעיפים 34 ו-35 לעיל, אנו מוסיפים את השיקולים הבאים:

- הנזק הממשי שנגרם לנתבעת כתוצאה מהפרות המשמעת של התובע, אינו ברור. הנתבעת טענה לנזק בסכום מלוא מחיר ההשכרה למר כהן, אך ברור שלגבי העסקה עם מר כהן אין זה כך, שכן ייתכן שיהיה ניתן לגבות ממנו עדיין את מלוא הסכום או את חלקו, ואם לא, והנתבעת אכן תרשום זאת כ"חוב אבוד" (כגרסתו של גל בתצהירו) - תהיה לכך משמעות מבחינת הקלה במס על הנתבעת, כך שגם אז הנזק לא יהיה במחיר המלא.

- לא הוכח מאומה בדבר גובה הנזק לגבי העסקאות האחרות, ולא הובאו פרטים לגביהן (אמנם, נקבע כי ל"עצי העמק" יש חוב העולה על 20,000 ₪, אך לא הוכח כי החוב כולו נובע מעסקאות שנעשו באופן דומה לאלה שנעשו עם מר כהן).

- כשהסניף עושה עסקאות של עשרות השכרות בחודש, קשיי גביה לגבי השכרה אחת או שתיים - אינם יכולים להיחשב לנזק משמעותי במיוחד.

37. נוכח כל השיקולים המפורטים לעיל, נראה לנו כי הפרות המשמעת של התובע מצדיקות אמנם נקיטת סנקציה משמעתית כנגדו, אך סנקציה זו אמורה להיות בשלילה חלקית בלבד של פיצויי הפיטורים.

החלק שמוצדק לשלול אותו אינו אמור להיות גבוה, נוכח מידת החומרה שאותה יש לייחס להפרת המשמעת.

על כן, אנו סבורים שנכון יהיה לשלול שיעור של 15% מפיצויי הפיטורים, ולחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור 85% מהשיעור המלא.

סכום פיצויי הפיטורים

38. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 3/4/00 ועד יום 21/8/02, כלומר שנתיים, 4 חודשים ו-19 ימים. שכרו החודשי של התובע היה בסך 6,000 ₪, ולפיכך, נראה כי השיעור המלא של פיצויי הפיטורים אמור להיות בסך 14,306 ₪, אלא שב"כ התובע טען רק לסכום של 14,250 ₪, כך שנביא סכום זה בחשבון.

85% מסך 14,250 ₪ הם 12,112.50 ₪.

39. על כן, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך (קרן) של 12,112.50 ₪.

פיצוי הלנת פיצויי פיטורים

40. לדעתנו, היתה ממשות רבה בחלוקי הדעות בין הצדדים בדבר עצם הזכות לפיצויי הפיטורים, בנסיבות פיטוריו של התובע. על כן, אין אנו פוסקים לתובע פיצוי הלנת פיצויי פיטורים.


תמורת הודעה מוקדמת

41. בענין תמורת ההודעה המוקדמת נעיר כי לשונו של סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, אינה ברורה די צרכה. בסעיף נאמר כי ההוראות על חובת מתן הודעה מוקדמת לא יחולו על מעביד:
"בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים...".

לכאורה, היה מקום לטעון שלפי לשונו של הסעיף, ניתן לשלול זכאות להודעה מוקדמת רק אם יש שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים, אלא שלדעתנו אין לפרש כך את הסעיף. פרשנות כזו תהיה בלתי סבירה. אנו סבורים שדי בכך שיש שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים כדי שיהיה ניתן - מכח סעיף 10(2) האמור - לשלול את הזכות להודעה מוקדמת, כולה או חלקה.

בעניינו של התובע, כאמור לעיל, לא מצאנו כל סיבה שבגינה לא ניתנה לו הודעה מוקדמת טרם פיטוריו. הנתבעת - כזכור - ידעה את הנסיבות של הפרות המשמעת כבר מספר חודשים טרם הפיטורים. לפי התנהגותה של הנתבעת, לא היתה כל דחיפות בפיטורי התובע. לא היתה כל סיבה שבגינה הנתבעת לא היתה יכולה להודיע לתובע על פיטוריו חודש לפני המועד שבו הם נעשו.

לפיכך, אנו סבורים שנכון יהיה לחייב את הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת מלאה, בסך 6,000 ₪. באופן כזה - נימצא מקיימיםפ את סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, אף אם פרשנותנו לאותו סעיף אינה נכונה (כלומר - אף אם האפשרות לשלול הודעה מוקדמת תלויה בשלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים).



פדיון חופשה

42. במהלך תקופת עבודתו, צבר התובע זכאות ל-28 ימי חופשה שנתית. כפי שפירטנו לעיל, התובע ניצל 22 ימי חופשה שנתית.

על כן - זכאי התובע לפדיון של 6 ימי חופשה שנתית.

ערך יום חופשה הוא 240 ₪ (התובע עבד 6 ימים בשבוע) ועל כן, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 1,440 ₪.

שחרור הסכומים שהופקדו בחברת הביטוח

43. באת כחה של הנתבעת שייצגה אותה בעת הדיון המוקדם, טענה כי למיטב ידיעתה שוחררו לזכות התובע כל הרכיבים שהופקדו אשר אינם פיצויי פיטורים. לפיכך, נראה שאין חולק על זכאותו של התובע לכך שחלק התגמולים בחברת הביטוח ישוחרר לזכותו, וטוב שכך.

44. בענין החלק של פיצויי הפיטורים, הרי שמאחר שחייבנו את הנתבעת לשלם שיעור מסויים מפיצויי הפיטורים, נבהיר כי אין זה משנה אם הנתבעת תשלם זאת באמצעות שחרור הכספים מחברת הביטוח או באמצעות תשלום ישירות לתובע.

טופס 161

45. התובע עתר, משום מה, לקבל טופס 161. אין אנו סבורים שיש זכאות בקבלת טופס זה, שהיא זכות עצמאית ונפרדת מהזכות לקבל פיצויי פיטורים. משהנתבעת חוייבה בפיצויי פיטורים - ברור שהיא חייבת לקיים את הוראות פקודת מס הכנסה והתקנות מכחה, הנלוות לתשלום.

פיצוי על פיטורים שלא כדין

46. מהעובדות שקבענו לעיל עולה שהיתה לנתבעת סיבה טובה לפטר את התובע (הפרות המשמעת מצדו). הנתבעת גם לא הפרה את עיקרי הצדק הטבעי בעת שפיטרה אותו. על כן, אנו דוחים את רכיב התביעה בענין פיטורים שלא כדין. (נזכיר כי את התמיהות על התנהגותה של הנתבעת לאחר שנודעו לה הפרות המשמעת, ועל ניסוח מכתביה, אכן הבאנו בחשבון בעת ששקלנו את הסנקציה המתאימה).

לסיכום

47. אנו מקבלים חלקית את התביעה לפיצויי פיטורים, ולפדיון חופשה, מקבלים את התביעה לתמורת הודעה מוקדמת ודוחים את התביעה בענין פיטורים שלא כדין.

48. על הנתבעת לשלם לתובע שיעור של 85% מפיצויי הפיטורים, בסך 12,112.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22/8/02 ועד התשלום בפועל.

על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת, בסך 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22/8/02 ועד התשלום בפועל.

על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך 1,440 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22/8/02 ועד התשלום בפועל.

49. בשל התוצאה - ובהתחשב בכך שחלק נכבד מגרסתו העובדתית של התובע נדחה על ידינו, אין אנו מחייב מי מהצדדים לשאת בהוצאות המשפט. לפיכך, יהיה על התובע לשלם לבית הדין את האגרה הדחויה.


50. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.



ניתן היום, כ"ט בניסן תשס"ו, 27 באפריל 2006, בהעדר הצדדים.




______________ _________________ ________________
חיים ארמון
, שופט נציגת ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)

ענבל









עב בית דין אזורי לעבודה 2395/03 רפי זנזורי נ' דומיקאר בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/04/2006)