פסקי דין על בת-שבע לוי | פסקי דין על מרים רז | פסקי דין על מאיר בשותי |

906/05 עפ     26/04/2006




עפ 906/05 מדינת ישראל נ' בת-שבע לוי ,מרים רז ,מאיר בשותי





מדינת ישראל

בעניין:

המערערת
עמית פרלה

פרקליטות מחוז חיפה - פלילי
ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
המשיבים
1. בת-שבע לוי
(ע"פ 906/05
2. מרים רז
(ע"פ 908/05)
שניהם ע"י עוה"ד יעקבי


3. מאיר בשותי
(ע"פ 909/05)
ע"י ב"כ עוה"ד נחלה



פסק דין



1. תקנה 28 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, קובעת:

(א) נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגה או הכידון כל עוד הרכב בתנועה; אולם רשאי הוא להסיר יד אחת מן ההגה או הכידון אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה.

(ב) האמור בתקנת משנה (א) יחול גם על הנוהג ברכב שבו הותקן או מצוי מכשיר טלפון קבוע או נייד, והנוהג ברכב רשאי להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב.

2. בסיפא של ס"ק (ב) נאמר, כי "הנוהג ברכב רשאי להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב". האם זהו איסור עצמאי, או שמא כרוך הוא בחובת החזקת ההגה בשתי ידיים? זו למעשה השאלה המשפטית העולה בערעורים אלה. נפקות השאלה תבוא לידי ביטוי במקרה שבו השתמש הנהג בטלפון שלא באמצעות "מיקרופון המותקן ברכב", אך החזיק בהגה בשתי ידיו. האם עבר על התקנה, משום שלא השתמש בטלפון באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, או שמא לא עבר על התקנה, משום שס"ק (ב) "כרוך על עקבו" של ס"ק (א) - שהרי נאמר בתחילת ס"ק (ב): "האמור בתקנת משנה (א) יחול גם וכו' "?

3. המשותף לערעורים הנדונים כאן (שאוחדו) הוא, שבכולם הואשמו המשיבים בכך שבעת שנהגו ברכב השתמשו בטלפון שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, בניגוד לתקנה 28(ב) הנ"ל. דא עקא, שבכתב האישום לא צוין כי הנהג-הנאשם לא אחז את ההגה בשתי ידיו. בכל המקרים האלה ראה השופט קמא את הנאשם כמי שהודה בעובדות כתב האישום (לפי ס' 240 (א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965; להלן: חסד"פ). ואולם, השופט קמא סבר, כי "משלא צוין בכתב האישום כי הנאשם לא אחז ההגה בשתי הידיים, לא פורטו כל הנסיבות ביסוד העובדתי של העבירה". השופט גרס אפוא, כי אותן עובדות שיש לראות את המשיבים מודים בהן, אינן מהוות עבירה, ולפיכך זוכו הנאשמים.

4. המדינה מערערת על זיכוי זה, וביסוד ערעורה דרך פרשנות של תקנה 28(ב), השונה מדרך פרשנותו של ביהמ"ש קמא. לדעת ב"כ המאשימה, הרי בתקנה 28(ב) יש איסור עצמאי להשתמש בטלפון במהלך נהיגה, כאשר אין מותקן ברכב מיקרופון: "פירוש אחר מייתר את התוספת הקובעת כי ניתן להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, וכידוע אין המחוקק משחית מילותיו לריק".

5. עיון בפסק הדין של בימ"ש קמא מגלה, כי שני טעמים הביאו אותו לדרך הפרשנית שאותה נקט - לשונית ומהותית. הטעם האחד נעוץ בלשון תקנה 28. ראשית, כותרת התקנה היא: "חובה להחזיק בהגה או בכידון". שנית, תקנה 28(ב) כרוכה באותו איסור לנהוג כאשר היד מוסרת מההגה, והדבר עולה במפורש מכך שס"ק (ב) מחיל את הוראות ס"ק (א) גם לגבי נהיגת רכב שבו מותקן או מצוי מכשיר טלפון:

"מתקין התקנה תיקן גם את תקנה 28(ב), המבהירה כי שימוש בטלפון אינו מצדיק הסרת יד מההגה או הכידון, ומי שרוצה להשתמש בטלפון בזמן שהרכב בתנועה, יעשה זאת באמצעות מיקרופון המותקן הרכב, ואסור לו, לצורך השימוש בטלפון, להסיר, ולו יד אחת, מההגה. לא רק זאת, אלא שהעונש של נהג המסיר יד מההגה, לצורך דיבור בטלפון, חמור מעונשו של זה שמסיר ידו מן ההגה מכל סיבה אחרת, והקנס שמוטל במקרה זה הינו בשיעור פי חמשה".

הטעם השני הוא כאמור מהותי-תכליתי:

"קיימים היום טלפונים סלולריים שאין כל צורך לקרבם לאוזנו של המשתמש בהם או לפיו כדי לנהל שיחה באמצעותם. המשתמש יכול להניחם על המושב שלידו או במתקן כלשהו על לוח השעונים, לדבר לחלל המכונית וקולו יישמע לשותפו לשיחה באמצעות המיקרופון הפנימי המותקן בטלפון, והוא ישמע את שותפו באמצעות הרמקול הפנימי שבטלפון. לא רק זאת, אלא שישנם טלפונים שבהם אין צורך לחייג את המספר, וניתן לתת פקודה קולית לטלפון לבצע החיוג, ולצורך קבלת שיחה ניתן לתכנת הטלפון באופן שיענה באופן אוטומטי לאחר מספר צלצולים, ולכן הרשעת אדם על כך שדיבר בטלפון כאשר הוא אוחז ההגה בשתי הידיים, אלא שהשיחה מבוצעת שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, לאור כל האמור לעיל, נראית בלתי סבירה לחלוטין".

6. המשיבים בפני
י תומכים מטבע הדברים בעמדתו של ביהמ"ש קמא, והוסיפו בטיעוניהם על הנמקותיו של בית משפט קמא. פירוט עיקרי הטיעונים של שני הצדדים ישולב במהלך השקלא וטריא המשפטית דלהלן.

7. הגעתי לכלל מסקנה, כי ערעורים אלה בדין יסודם, וכי לא היה מקום לזכות את המשיבים, ובוודאי שלא לעשות כן בשלב תחילתי זה של המשפט. לפני שאדון בניתוח, הנכון בעיניי, של תקנה 28 לתקנות התעבורה, אעיר הערה דיונית, שלדעתי יש לה נפקות מעשית במקרה זה. תהא אשר תהא ההכרעה במחלוקת הפרשנית שצוינה לעיל, הרי אין חולק, כי מי שהשתמש בטלפון בעודו נוהג, עובר עבירה אם לא החזיק בהגה בשתי ידיו. יתר על כן, בדרך כלל עומדים לדין בגין שימוש במכשיר טלפון סלולרי נהגים שנתפסו ע"י המשטרה כאשר הם מחזיקים ביד אחת במכשיר הסלולרי. החזקת המכשיר ביד, לרוב בקירבת האוזן, באה "במקום" המיקרופון המותקן ברכב, המייתר את החזקת המכשיר הסלולרי ביד. אפשר שזה היה הבסיס העובדתי להאשמת המשיבים במקרים אלה שלפניי.


על כן, לא היה מקום, לדעתי, לזיכוי על אתר של המשיבים, במסגרת של מעין קבלת טענה מקדמית, וזאת גם לשיטתו הפרשנית של בימ"ש קמא. גם לשיטה זו, היה מקום לבדוק, שמא טענתה העובדתית של המאשימה היא, כי במקרים אלה החזיקו הנוהגים ברכב במכשיר הטלפון באחת מידיהם, ואם כך הדבר - לתקן בהתאם את כתב האישום ולאפשר הליך משפטי מסודר. ניתן ללמוד בעניין זה מסעיף 150 לחסד"פ, שעניינו הדיון בטענה המקדמית. אחת הטענות המקדמיות היא, כי העובדות המתוארות בכתב האישום "אינן מהוות עבירה" (סעיף 149(4) לחסד"פ). סעיף 150 לחסד"פ קובע, כי אם נטענה טענה מקדמית, יש לתת לתובע "הזדמנות להשיב עליה". עוד קובעת הוראת חוק זו, כי קבלתה של טענה מקדמית מקנה סמכות לבית המשפט לתקן את כתב האישום (ויוער, כי האפשרות האחרת היא לבטל את כתב האישום, ולא לזכות את הנאשם, כדרך שננקטה במקרה זה).

8. ומכאן - לפרשנותה של תקנה 28. אחרי שמיעת הטיעונים, ועיון בפסיקה הנוגעת לתקנה זו ול"פריפריה" שלה, סבור אני, כי פרשנותן התכליתית הראויה של ההוראות הקבועות בתקנה 28 היא כפי שיבואר להלן.


9. בראשית הייתה קביעת החובה על נהג רכב, שהיא בטיחותית ביסודה, להחזיק בידיו את הגה הרכב (או הכידון), כל עוד הרכב בתנועה. יחד עם קביעת החובה, היה מקום לסייג את האיסור ולהתיר להסיר יד אחת, בלבד, מן ההגה, כאשר השימוש ביד המוסרת מההגה מאפשר לנהג להבטיח את "פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה" (למשל, החלפת הילוכים, איתות). כך נוסחה תקנה 28 המקורית.


10. עם התרבות השימוש במכשירי הטלפון הניידים, היה מקום לכך שמחוקק המשנה יידרש לנושא זה, ולשם כך הוסף לתקנה זו ס"ק (ב). בתיקון זה ביקש מתקין התקנות להשיג שתי מטרות. התכלית האחת היא הקביעה, כי החובה להחזיק את ההגה בשתי ידיים חלה, מטעמי בטיחות, גם כאשר נהג משתמש בטלפון, אשר "מותקן או מצוי" ברכב. שימוש בטלפון בלא החזקת שתי הידיים על ההגה מהווה אפוא עבירה. לשם כך באה הרישא לס"ק (ב).
ייתכן שניסוח ס"ק (ב) ו"הצמדתו" לס"ק (א) באו משום "שאלמלא נוסחה אותה הוראה ניתן היה להסיק מלשון תקנה 28(א) כי שימוש במכשיר טלפון נועד להבטחת פעולתו התקינה של הרכב", ועל-כן אין חל איסור על השימוש בטלפון אגב נהיגה. כך גרס השופט ע. מודריק בעניין רחמני, ע"פ (ת"א) 71434/02 פרקליטות מחוז נ' רחמני נחמיה, תק-מח 2003 (1) 1226. מכל מקום, ברור כי רישא זו של ס"ק (א) מבטאת איסור להשתמש בטלפון, כאשר אין שתי הידיים מוחזקות על ההגה. אין לקבל בעניין זה את הצעתו של הסניגור, עו"ד יעקבי, שלפיה הרישא של ס"ק (ב) אינה מבטאת איסור אלא היתר, בדרך הבאה (לשיטתו): "האמור בתקנת משנה (א)" - היינו, שמותר להסיר יד אחת מההגה לשם הבטחת פעולתו התקינה של הרכב - יחול גם לגבי השימוש בטלפון; כלומר, השימוש בטלפון מותר, באשר נועד הוא להבטיח את פעולתו התקינה של הרכב. די אם אזכיר בקשר לכך את הקנס הגבוה פי כמה לעבירה לפי תקנה 28(ב) בצו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002. וראו לעניין זה ע"פ (ירושלים) 2409/01 מדינת ישראל
נ' מוסטפה דבש ואח', תק-מח 2002 (1), 1944, ס' 6 לפסה"ד (לא אדרש כאן למקרה יוצא דופן, שבו עצם השימוש בטלפון נעשה לשם פעולתו התקינה של הרכב או "לקיום כללי התנועה". השוו ע"פ (ת"א) 70433/03 אברהם אורי נ' פרקליטות מחוז המרכז, תק-מח (2004) 3, 4515).


11. התכלית השנייה של ס"ק (ב) היא להתמודד עם התקדמות הטכנולוגיה ולאפשר לנהג להשתמש בטלפון, בתנאים בטוחים ככל הניתן, כאשר הרכב בתנועה (לעניין רכב שאינו בתנועה, ראו פסק דינו של ביה"ד הצבאי לערעורים ע"ת 85/98 התצ"ר נ' שניידרמן, וכן ע"פ (ת"א) 70104/01 ברגמן נ' מדינת ישראל
, תק-מח 2002(2), 3827). הדרך שנמצאה בטוחה לכך היא, כאשר השימוש נעשה באמצעות "מיקרופון המותקן ברכב". לשם כך באה הסיפא לס"ק (ב), המנוסחת כ"שטר ושוברו בצידו". הווה אומר: הסיפא מנוסחת באופן חיובי, המאפשר להשתמש בטלפון באמצעות מיקרופון מותקן ברכב. ואולם הדרך המתירה מסויגת, באמצעות המלה "רק", ומשמעות הדבר היא, כי נאסר שימוש אחר בטלפון, היינו שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב. איסור זה יחול בין אם ההגה מוחזק בשתי ידיים ובין אם לאו.


12. האיסור על השימוש בטלפון שלא באמצעות מיקרופון הוא, אפוא, לפי דרך זו, איסור עצמאי. הרישא לס"ק (ב) מבטאת איסור שעניינו אי החזקת ההגה בשתי ידיים; הסיפא ל-ס"ק (ב) מבטאת איסור שאינו נוגע בהכרח לאי החזקת ההגה בשתי ידיים. שתי ההוראות באו יחדיו ב-ס"ק (ב) בגלל הקשר הענייני ביניהן, שהוא השימוש האסור והמותר לנהג בטלפון אגב נהיגה. כמו כן, אין ניתן היה להשיג את התכליות המבוקשות בדרך של הצמדת שתי ההוראות שבס"ק (ב), באמצעות מלת הסייג "אלא אם כן", דהיינו, בנוסח כגון: "האמור בתקנת משנה (א) יחול גם .... אלא אם כן הנוהג ברכב משתמש בטלפון באמצעות מיקרופון המותקן ברכב". אילו כך היה הנוסח, כי אז דווקא לאור "הצמדתו" של ס"ק (ב) לס"ק (א), הייתה המשמעות שהאיסור לנהוג בלא ששתי ידיים מוחזקות על ההגה לא יחול כאשר נעשה שימוש בטלפון באמצעות מיקרופון. והרי המטרה הייתה להתיר את השימוש בטלפון, באמצעות מיקרופון מותקן בלבד, וזאת ללא קשר לאיסור על הסרת יד מן ההגה, שבכל מקרה חל.


13. תמיכה בתכליות האמורות ניתן למצוא בפסק דינו של השופט ג. גלעדי בע"פ (ב"ש) 7023/01 מדינת ישראל
נ' זוארץ בנימין. השופט קבע, כי תקנה 28(ב) היא: "הוראה ספציפית, העומדת בפני
עצמה, ואין לפרשה, בכפוף להוראות תקנה 28(א)", היינו, כי "האיסור לשוחח בטלפון, בזמן הנהיגה, שלא באמצעות מיקרופון, הוא תקף, גם אם הנהג מצליח להחזיק בהגה בשתי ידיו, בזמן שהוא משוחח בטלפון". וכך הוסבר הדבר:

מתקין התקנות סבר, שרק שיחה בטלפון, באמצעות מיקרופון, תבטיח שתשומת ליבו של הנהג לדרך ולנהיגה, לא תיפגע. השיחה בפלאפון, בזמן נהיגה, מפחיתה את עירנותו של הנהג, לנעשה בדרך, ולאופן נהיגתו. הוא צריך להתרכז במה שבן שיחו אומר לו, ולהשיב לו תשובות.
השוואת השיחה בטלפון, בזמן נהיגה, להאזנה לרדיו, אינה נכונה לדעתי. האזנה לרדיו היא האזנה פסיבית, בוודאי כשמדובר בהאזנה למוסיקה, אך גם כאשר מקשיבים למהדורת חדשות או לתכנית מלל.

מאידך, שיחה בטלפון, היא האזנה המחייבת דריכות ועירנות יתר. על הנהג, להתרכז במה שהוא שומע, ולחשוב על תשובה מתאימה. דריכות ועירנות יתר זאת, מפחיתה, מטבע הדברים, מתשומת הלב המירבית הצריכה להיות מוקדשת, לכביש ולכלי הרכב האחרים, שנעים בקרבת הנוהג.
על כן, דרש מתקין התקנות, שהשיחה בטלפון, תהיה, בזמן הנהיגה, רק באמצעות מיקרופון, שכן קיומו של מיקרופון, מפחית, במידה ניכרת, את הפעולות הפיסיות שצריך נהג לעשות בידיו, לצורך שיחת הטלפון.

לפיכך האיסור בתקנה 28(ב) לתקנות, לשוחח בטלפון, בזמן נהיגה, ללא מיקרופון, הוא איסור ספציפי, ונהג שמפר אותו, עובר עבירה, גם אם הוא מחזיק בהגה בשתי ידיו.

14. נראה שיש בדברים אלה גם תשובה להערותיו של בימ"ש קמא, שנשמעו גם בטיעונים שבפני
י, באשר להתקדמות הטכנולוגית הבאה לידי ביטוי במכשירים הסלולריים המתחדשים ומשתכללים מעת לעת. נקודת המוצא של מחוקק המשנה, המונעת מתכלית בטיחותית, הייתה, שיש להבטיח ככל האפשר את בטיחות עוברי הדרך כאשר נוהג רכב משוחח בטלפון. עצם השיחה בטלפון מפחיתה בהכרח מהריכוז הדרוש בזמן נהיגה. אם אין ניתן למנוע כלל את השיחה בטלפון אגב נהיגה - בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה - כי אז יש לוודא ששיחה זו תהיה רק באמצעות התקנתו ברכב של מיקרופון "המפחית במידה ניכרת את הפעולות הפיסיות שצריך נהג לעשות בידיו לצורך שיחת הטלפון" - וזאת הן לשם דיבור והן לשם שמיעה (ולא אתייחס כאן להבחנה שבין הדיבור לשמיעה, באשר שניהם הם בגדר "שימוש" בטלפון; דברים אלה נאמרים גם לגבי הטענה, כאילו המלה "מיקרופון" בס"ק (ב) מלמדת, כי מדובר באיסור הדיבור ולא באיסור השמיעה).

אכן, קיימים היום טלפונים סלולריים מתקדמים, שבהם יש מיקרופון פנימי בתוך המכשיר עצמו, או שכלולים אחרים. ואולם, נראה, כי לעמדת מתקין התקנות בטוח יותר השימוש בטלפון כאשר המיקרופון מותקן ברכב עצמו. אפשר בהחלט - כסברת ב"כ המערערת - כי הסיבה לכך היא חוסר יציבותו של מכשיר טלפון נייד שאינו מקובע; האפשרות שישנה מיקומו תוך כדי נסיעה; האפשרות שיצריך יותר תשומת לב ו"תשומת יד". אפשר כי חוברים לכך גם שיקולים ראייתיים, שעניינם דרך הוכחת העבירה. מכל מקום, זהו המצב המשפטי המחייב, כל עוד לא תוקנה התקנה.

עוד יוער, כי גם השימוש בטלפון כאשר המיקרופון מותקן ברכב, אינו מונע לחלוטין, כידוע, את השימוש המסוים בטלפון באמצעות היד, כגון בפעולת החיוג או בלחיצה על מקש לשם קבלת השיחה. בעניין זה אפנה לכך שבשנת תשנ"ד, כאשר הוסף ס"ק (ב), נוסח הוא באופן השונה מניסוחו עתה. בשנת תשנ"ד היה הנוסח (ק"ת 5620, תשנ"ד, עמ' 1304):

... והנוהג ברכב רשאי להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון שלהפעלתו אין צורך להסיר יד מהגה הרכב או מהכידון.

ואילו בשנת תשנ"ח תוקן הנוסח לנוסחו דהיום:

... והנוהג ברכב רשאי להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב.

נראה, כי מחוקק המשנה היה ער לכך, שגם לשם השימוש במכשיר טלפון ברכב שמותקן בו מיקרופון, יש צורך בהסרת היד מההגה. ואולם, חשוב הדבר למעט בכך ככל הניתן.


15. למעשה, אישר גם ביהמ"ש העליון את הפרשנות האמורה של תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, ברע"פ 4534/99 יהודה זינגר נ' מדינת ישראל
, תק-על 99(2), 306. השאלה המשפטית אותה הציג המבקש, שם, כעילה למתן רשות ערעור - בבחינת "שאלה משפטית תקדימית" - נוסחה כך:

האם תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, האוסרת הסרת יד מן ההגה במהלך נסיעה ומכתיבה איסור זה בסעיף קטן (ב) גם למקרה של שיחה בטלפון שלא דרך דיבורית, מצמיחה עבירה גם כאשר נאשם אוחז בשתי ידיו בהגה ומשוחח בפלאפון נייד כשהמכשיר על כתפו ונתמך על ידי ראשו המוטה של המחזיק.

עובדתית, מדובר היה בשימוש במכשיר טלפון נייד, באמצעות הטיית הראש לעבר המכשיר המצוי על הכתף; ואולם, משפטית, מדובר למעשה באותה שאלה העולה כאן, והיא, האם איסור השימוש במכשיר הטלפון ברכב בעת נהיגה הוא איסור עצמאי, שחל גם כאשר שתי הידיים אינן מוסרות מן ההגה. השופטת ט. שטרסברג-כהן אישרה למעשה בהחלטתה - שבה נדחתה בקשת הרשות לערער - את גישתו של השופט ע' מודריק בביהמ"ש המחוזי בת"א (ע"פ 70260/99), אשר סבר, כי תקנה 28 משקפת שלוש הוראות נורמטיביות כדלקמן:

האחת, לפיה חייב נהג לאחוז בשתי ידיו בהגה, תוך נהיגה; השניה, כי הוא רשאי להסיר יד אחת מן ההגה לשם קיום כללי התנועה; השלישית, כי הנוהג ברכב רשאי להשתמש בפלאפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב. מכאן שלקביעתו עבר המבקש את העבירה לפי תקנה 28 (ב).

ביהמ"ש העליון גרס אפוא, בשאלה הניצבת לפניי, כי מדובר באיסור עצמאי. אוסיף, כי ניתן גם ללמוד לענייננו, מהתייחסותו של ביהמ"ש העליון, באותו מקרה, לטענה שלפיה לא נעבר איסור בשימוש בטלפון בדרך הפיזית האמורה (הטיית ראש לעבר הכתף). ביהמ"ש העליון ראה את הטענה כ"מתחכמת קמעה":
באותו מטבע ניתן להשיב, כי ברור הוא שהמכשיר אינו מגיע לכתף ואינו מוסר ממנה בתום השיחה ללא שימוש בידו של הנהג וכי לא מתקבל על הדעת לפרש את התקנה כך שהיא מתירה נהיגה תוך החזקת המכשיר הנייד בין הכתף והראש המוטה - החזקה שסכנה מרובה כרוכה בה לנהיגה - ואוסרת החזקת המכשיר ביד אחת. שתי הסיטואציות, הכרוכות שתיהן בדיבור במכשיר נייד בשעת נהיגה, מסוכנות לפחות באותה מידה והתקנה, הבאה למנוע סיכון בטיחותי זה, צריכה להתפרש כאוסרת את שני המצבים.

וראו גם החלטתה של אותה שופטת ב-רע"פ 4133/99 צבי צימרינג נ' מדינת ישראל
, תק-על 99 (2), 429.

16. העולה מכל המקובץ הוא, שלא היה מקום לזיכוי המשיבים - ואף לא לביטול כתב האישום - כפי שעשה בימ"ש קמא, בנמקו את הדבר בכך שלא צוין בכתב האישום, כי הנהג-הנאשם לא אחז את ההגה בשתי ידיו. איסור השימוש בטלפון בלא שמיקרופון מותקן ברכב הוא איסור עצמאי; העבירה נעברה, כאשר הנהג השתמש בטלפון שלא באמצעות המיקרופון המותקן ברכב, גם אם לא הסיר יד מן ההגה.
זאת, מעבר לכך שלא היה מקום מבחינת סדר הדין לנקוט את דרך ביטול כתב האישום (ובוודאי שלא את דרך הזיכוי) בהליך של מעין קבלת טענה מקדמית. ראשית, היה מקום לתת למאשימה הזדמנות להתייחס לכך. שנית, אם הבסיס העובדתי שעליו נסמכה ההאשמה הוא הטענה שהמשיבים החזיקו ביד את המכשיר הסלולרי, היה מקום לתקן את כתב האישום בהתאם - גם לשיטתו הפרשנית של בימ"ש קמא (אכן, הערה אחרונה זו אינה מצדיקה את המאשימה - אילו אלה היו העובדות ששימשו להאשמה - על כך שלא ציינה במפורש בכתב האישום, כי המשיבים או מי מהם הסיר ידו מן ההגנה לצורך השימוש במכשיר הטלפון).

התוצאה הנובעת מקביעות אלה תובא בסופו של פסק הדין, ביחס לכל אחד מן המשיבים.
17. זהו אפוא פירושה הסביר, לדעתי, של תקנה 28(ב) לפי תכליתה. איני סבור, כי במקרה זה ניתן הדין "לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו", כפי שנטען בפני
י, ועל-כן לא מצאתי, כי יש במקרה זה מקום להחיל את הוראות סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, באופן שייבחר הפירוש המקל יותר עם הנאשם (השוו ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(1) 289, 315, בעקבות ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(4) 421, 427). אעיר, בהקשר זה, כי השופטת שטרסברג כהן, אשר סברה כי ניתן להחיל את הוראות סעיף 34כא הנ"ל בסוגיה קרובה לענייננו, וכפי שיצוין להלן (רע"פ 3237/99 אהובה לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(4) 140, 143-144) - לא סברה, כי קיימת דואליות פרשנית כזו בענייננו, כעולה מהחלטתה בעניין זינגר, רע"פ 4534/99, שהובאה בהרחבה לעיל (סעיף 15).

18. בשלב זה אבקש להטעים, באלו נקודות לא מצאתי לנכון לנקוט עמדה - ולא ראיתי הכרח בכך - לצורך ההכרעה בערעורים שלפניי:

א. בעניין זה עומדת על הפרק עבירה לפי תקנה 28 ולא לפי תקנות אחרות לתקנות התעבורה. בפרשת אהובה לוי, שם, עמד לדיון איסור לפי תקנה 169 לתקנות התעבורה. ביהמ"ש העליון קבע, כי התקנה האוסרת על אדם לנהוג רכב "כשלאוזניו צמודות אוזניות...." - יכולה להתפרש כך שאינה אוסרת נהיגת רכב תוך הצמדת אוזנייה אחת.

ב. כמו כן, אין דן

פסק דין
זה במקרה שבו נוהג אדם באופנוע או בקטנוע כשלראשו מכשיר סלולרי המונח בקסדה שהייתה על ראשו. במקרים שבהם היה שימוש כאמור, כאשר הנאשם אחז בכידון בשתי ידיו, זוכה הנאשם (תעבורה 34035/01 (ת"א) מדינת ישראל
נ' כספי נחום, דינים, תעבורה, כרך א, 195; ת/14226/04 מדינת ישראל
נ' אסולין דן [פדאור (לא פורסם) 05 (9) 736] ). אכן, דרך הפרשנות של תקנה 28(ב), המקובלת עליי, שונה מדרך הפרשנות שבאותם פסקי דין.

ג.

פסק דין
זה גם אינו עוסק בשימוש במכשיר קשר אגב נהיגה, להבדיל משימוש במכשיר טלפון. ראו רע"פ 4133/99, שם; ע"פ (ירושלים) 2409/91, שם; ע"פ (ת"א) 71434/02, שם; ע"פ (ת"א 70433/03, שם.

ד. צוין לעיל, כי מתקין התקנות ביקש מטעמי בטיחות לצמצם ככל האפשר את אפשרות הסרת היד מן ההגה אגב נהיגה. יחד עם זאת, חייב היה מתקין התקנות להיות ער לכך שהשימוש בטלפון ברכב מחייב הסרת יד מן ההגה, גם אם מותקן ברכב מיקרופון, כגון לצורך חיוג. בעניין זה הזכרנו את השינוי בנוסח תקנה 28(ב) בשנת תשנ"ח (ראו סעיף 14 לעיל). אעיר, כי לדעתי יש מקום להבהיר, בנוסח התקנה עצמה, את ההיתר להסיר יד מן ההגה, ולו לפעולות כגון חיוג או קליטת שיחה בלבד, כאמור. זאת, משום שלפי הנוסח דהאידנא, ההיתר להסרת יד מן ההגה, בס"ק (א), הוא רק "להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה"; ואילו בס"ק (ב) מוחל כאמור האיסור שבס"ק (א) על השימוש במכשיר טלפון. אין אפוא מקור היתר ברור להסרת היד לשם חיוג או קבלת שיחה.
אכן, בעניין אהובה לוי, שם, ביקשה השופטת שטרסברג-כהן להדגים באמצעות תקנה 28, כי "נסיון החיים מלמד שלא ניתן להשיג בטיחות אבסולוטית":

טול לדוגמה את החובה לנהוג כששתי הידיים על ההגה, חובה זו קבועה בתקנה 28 ולכאורה זוהי חובה מוחלטת; אולם באותה תקנה עצמה מצא מתקין התקנות להרשות פעולות מסוימות המחייבות ניתוק יד מן ההגה ולו לזמן קצר, להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה. גם השימוש ברדיו איננו אסור במכונית, כדי להפעילו, לכבותו, או להחליף בו תחנות, אין מנוס מלהסיר יד אחת מן ההגה. מדוגמאות אלה ואחרות עולה, כי המחוקק, הכיר בחוסר יכולת ואולי גם בהיעדר צורך להטיל איסורים מוחלטים והקל במקום שהדבר אפשרי וראוי.

ברם, גם על דוגמה זו, לגבי הסרת היד לצורך השימוש ברדיו, ניתן להקשות, מהו מקור ההיתר. והרי תקנה 28(א) מתירה הסרת יד מן ההגה רק לשם פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה, ולכאורה אין השימוש ברדיו נכלל בגדר זה.

19. הערה אחרונה זו מביאה אותי להפנות לקריאתם החוזרת ונשנית של בתי המשפט, אשר נדרשו - בנושאים שונים - לעניין פרשנותה של תקנה 28 לתקנות התעבורה, לבחון את תיקון התקנות והתאמתם לתקופתנו. ראו:
ע"פ (ת"א) 70104/01 ברגמן אורי נ' מדינת ישראל
, תק-מח 2002(2), 3827
ע"פ (ת"א) 1434/02 רחמני, שם
תעבורה 34035/01 (ת"א) כספי, שם
ע"פ (ירושלים) 2409/01, דבש, שם
במקרה האחרון היפנה השופט צ. זילברטל לארבעה פסקי דין קודמים, בהם הושמעה קריאה לתיקון התקנות, ומתח ביקורת על כך שקריאה זו לא נענתה. העתקים מפסק הדין הועברו לשר התחבורה ולמפקח הארצי על התעבורה במשרד התחבורה.

לאור כל האמור לעיל, מצרף אני את קולי לשופטים הרבים שקדמו לי, וקראו למחוקק המשנה לגלות דעתו באופן ברור, כל אימת שעלתה לפניהם סוגיה שהצריכה לפרש את תקנה 28 לתקנות התעבורה. מתבקש תיקון כולל, שייתן תשובה לבעיות השונות שעלו בעבר, שהפסיקה לגביהם אינה אחידה, ושינסה למצוא את שביל הזהב בין מציאות למשפט, בין טכנולוגיה לבטיחות.

התוצאה בערעורים שלפניי

20. ע"פ 906/05 - בת שבע לוי
בתיק ביהמ"ש קמא נרשם, כי הנאשמת "מודה". הסניגור, עו"ד יעקבי, מסר, כי מרשתו טוענת שלא השתמשה כלל בטלפון בעת הנסיעה, ואמרה לכתחילה בביהמ"ש קמא, כי אין היא מודה. ואולם, לאחר שהשופט הסביר לה, כי גם אם תודה בעובדות הרשומות בכתב האישום הוא יזכה אותה - היא הודיעה: "אם כך, היא מודה".
בנסיבות אלה, ולאור מה שכתבתי, מתקבל הערעור, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוטל, והתיק יחזור אליו לשיפוט מחדש.

21. ע"פ 908/05 מרים רז

ביום 1.5.05 הופיעה המשיבה בביהמ"ש קמא, וטענה שהיא כופרת באשמה. המשך המשפט נקבע להוכחות לתאריך 1.12.05. ואולם, בתאריך 4.12.05 החליט ביהמ"ש על זיכוי המשיבה. עו"ד יעקבי שייצגה בערעור הודיע, כי כוונת מרשתו לכפור בעצם השימוש בטלפון בעת הנסיעה.
בנסיבות אלה, ולאור מה שכתבתי, מתקבל הערעור, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוטל, והתיק יחזור אליו לשיפוט מחדש.

22. ע"פ 909/05 מאיר בשותי

המשיב בחר להישפט, הוזמן כדין ולא הופיע לישיבת ההקראה, שהייתה קבועה ליום 20.11.05. התביעה ביקשה להרשיעו, אך הוא זוכה.
עו"ד נחלה, שייצג את המשיב, הצטרף לטיעוניו המשפטיים של עו"ד יעקבי, אך הודיע כי אם ערכאת הערעור תסבור אחרת: "כי אז יש מקום להרשיע, ואנו מבקשים שהעונש יהיה כפי שמקובל בדרך כלל בעבירות אלה: קנס בסך 500 ₪.
בנסיבות אלה, ולאור מה שכתבתי, מתקבל הערעור, והמשיב מורשע בעבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה. מוטל עליו קנס בסך 500 ₪, אשר ישולם תוך 30 יום מהיום.

23. בהמשך לאמור בסעיף 19 לעיל, העתק מ

פסק דין
זה יועבר לשר התחבורה ולמפקח הארצי על התעבורה במשרד התחבורה.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום, עם אישורי מסירה.

ניתן היום, כ"ח בניסן תשס"ו (26 באפריל 2006), בהעדר הצדדים.

מנחם פינקלשטיין
, שופט
ד.א.
??

??

??

??

1
בתי המשפט

ע"פ 906/05
ע"פ 908/05
ע"פ 909/05
בית משפט מחוזי חיפה
26/04/2006
תאריך:
כב' השופט מנחם פינקלשטיין

בפני
:









עפ בית משפט מחוזי 906/05 מדינת ישראל נ' בת-שבע לוי ,מרים רז ,מאיר בשותי (פורסם ב-ֽ 26/04/2006)