פסקי דין על גימלשטיין משה | פסקי דין על גימלשטיין תמר | פסקי דין על אבי אלונים - אצל יזמה אלונים תכנון ניהול | פסקי דין על פנה י.א. | פסקי דין על שיחור אלי | פסקי דין על שיחור אביבה | פסקי דין על בן-דוד בלהה | פסקי דין על המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה | פסקי דין על עיריית חיפה |

141/05 א     26/03/2006




א 141/05 גימלשטיין משה ,גימלשטיין תמר נ' אבי אלונים - אצל יזמה אלונים תכנון ניהול,פנה י.א. בע"מ,שיחור אלי,שיחור אביבה,בן-דוד בלהה,המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה,עיריית חיפה




33


בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה
א 000141/05


בפני
:
כבוד השופט עודד גרשון

תאריך:
26/03/2006


בעניין:
1 . גימלשטיין משה

2 . גימלשטיין תמר



ע"י ב"כ עוה"ד
שינדלהיים

התובעים

נ ג ד


1 . אבי אלונים - אצל יזמה אלונים תכנון ניהו
2 . פנה י.א. בע"מ

3 . שיחור אלי

4 . שיחור אביבה

5 . בן-דוד בלהה

6 . המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה

7 . עיריית חיפה





הנתבעים

פ ס ק – ד י ן
1. מבוא

ההליך שלפני החל בכך שהתובעים (להלן גם – "משפחת גימלשטיין") הגישו לבית משפט זה תובענה על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 210/03). בשלב מאוחר יותר, על פי החלטת בית המשפט, הועבר ההליך לפסים של תובענה רגילה (ת.א. 141/05).

בתביעתם עתרו התובעים למתן

פסק דין
הצהרתי שבו יוצהר כדלקמן:

"מקום החניה לו זכאים המבקשים (התובעים. ע.ג.) שירשם כצמידות לדירתם שברחוב אלברט שוייצר 44, חיפה, הינו מקום החניה בהתאם לאישור האחרון לתוכנית קומת החניות מטעם עירית חיפה/הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה מיום 10.5.1993 (להלן - "החניה המאושרת") וזאת בהתאם לגבולות החניה המודגשים בצבע אדום בנספח ו' לתובענה זו.

לפיכך מתבקש בית המשפט הנכבד להורות כי בעת רישום הבית כמשותף והבעלות בדירה, לכשיתאפשר הדבר לאחר ביצוע פרצלציה, רישום החניה המוצמדת לדירת המבקשים יקבל ביטוי בהתאם לחניה המאושרת".

2. העובדות הצריכות לעניין

א. התובעים (להלן גם – "משפחת גימלשטיין"), הנתבעים מס' 3 ו-4 (להלן גם – "משפחת שיחור") והנתבעת מס' 5 הם בעלי דירות בבית משותף ברחוב אלברט שוייצר 44 בחיפה הידוע גם כגוש 10792 חלקה 108 (להלן - "הבית המשותף") שבו שלוש דירות.

ב. הנתבעים 1 ו-2 הינם חברה קבלנית (להלן - "החברה") ומי שיזם את הקמת הבית המשותף נשוא דיוננו.

ג. הנתבעים 3 ו-4, הבעלים הרשומים של המקרקעין עליהם הוקם הבית המשותף, התקשרו בהסכם קומבינציה עם הנתבעים 1 ו-2 שבנו את הבית המשותף. כאמור לעיל, הנתבעים 3 ו-4 הם בעלי אחת הדירות בבית המשותף.

ד. ביום 15.6.92 התקשרו התובעים בהסכם עם הנתבעים 1 ו- 2 לרכישת דירה בבית המשותף (להלן - "הסכם המכר"). על פי הסכם המכר התחיבה החברה, בין היתר, "לבנות את הדירה, בהתאם לתכנית הדירה ולמפרט המצורפים להסכם זה ובכפוף לכל שינוי שיידרש ע"י רשויות התכנון".

ה. בנספח א' להסכם המכר נכתב כדלקמן:

"הרכוש הצמוד לדירה
החנייה המסומנת בקווים אלכסוניים בתשריט ב' המצ"ב.
(...)".

ו. מעיון בתשריט שצורף להסכם המכר עולה כי מקום החנייה של התובעים מסומן בקווים אלכסוניים שעליהם נרשם "חניה דירת גימלשטיין" והוא גובל, מצידו האחד, בקיר (שמעברו השני נמצא מחסן) וגבולו בצד השני הינו בנקודה המקבילה לעמוד תמיכה. מקום חנייה זה של התובעים ממוקם בצד הצפוני של משטח החנייה של הבית המשותף.

ז. לדירת הנתבעים מס' 3 ו-4 הוצמדו שתי חניות הממוקמות בצדו הדרומי של משטח החנייה, ולנתבעת מס' 5 הוצמד מקום חניה אחד הסמוך למקום החנייה של התובעים.

ח. ביום 10.5.93 אושרה על ידי העיריה תכנית שינויים (להלן - "תכנית השינויים") שעל פיה מקום חניית התובעים מסומן כך שעמוד התמיכה מסמן את מרכז החניה ולא את סיומה, בשונה מהתשריט שצורף להסכם המכר.

ט. עורך הדין דניאל שירן, שריכז בידיו את מערכת החוזים בנוגע לבית המשותף ואמור היה לרשום את הבית בפנקס הבתים המשותפים, כתב במכתבו מיום 2.8.96 לכל בעלי הדירות בבית המשותף כי - "(...) אין לדעתי מנוס אלא לקבוע כי יש לרשום את החניות בהתאם לתכנית ההגשה ("הגרמושקה") ואין לערוך תיקון או שינוי בתכנית זו".

י. במכתב מיום 14.10.02 חזר בו עורך הדין שירן מעמדתו לעניין רישום החניות כפי שהובעה במכתבו מיום 2.8.96 שצוטט לעיל וקבע כי "אין בדעתי לרשום את החניות בבית משותף ברחוב אלברט שוויצר 44 חיפה בהתאם לגרמושקה, אלא לפי התוכניות עליהם חתמו הדיירים עם הקבלן, באופן שעמוד התמיכה בחניה מסמן את גבול החניה של משפחת גימלשטיין".

יא. בפועל נהגו התובעים להחנות שני כלי רכב במסגרת מקום החנייה שהוצמד להם, זה אחר זה, כך שכלי הרכב הראשון צמוד לקיר ולאחריו כלי הרכב השני באופן שהוא חורג מן הנקודה המקבילה לעמוד התמיכה (שהיא, כאמור, גבול חנייתם של התובעים על פי התשריט שצורף להסכם המכר).

3. ההליך בפני
המפקחת על רישום המקרקעין

א. ביוני 2002 הגישו הנתבעים 3 ו-4 למפקחת על רישום הבתים המשותפים בחיפה, תביעה שבה עתרו "להורות לנתבעים (היינו, התובעים דכאן. ע.ג.) להחנות רכב אחד בלבד בחניה המקורה, בתחום השטח הצמוד לדירתם בלבד, ולתת צו המונע מהנתבעים להחנות כלי רכב נוסף תוך חריגה מהשטח הצמוד לדירתם והמיועד לחניית רכב אחד בלבד". (תיק מספר 145/02).

במסגרת תביעתם בפני
המפקחת טענה משפחת שיחור כי אופן חנייתה של משפחת גימלשטיין מקשה על תמרון רכבם שלהם.

ב. מנגד טענה משפחת גימלשטיין (התובעים שלפני) כי בני המשפחה אינם פוגעים ביכולת התמרון של משפחת שיחור וכי בהתאם לתוכנית היתר הבנייה של הבניין (הגרמושקה) עמוד התמיכה שבחנייה אינו מסמן את גבול מקום החנייה אלא את מרכז מקום החנייה, כך שחניית רכבם מעבר לנקודה המקבילה לעמוד התמיכה אינה מהווה חריגה מגבול החנייה המוקנית להם כחוק.

עוד טענה משפחת גימלשטיין בפני
המפקחת כי "(...) תכנית הגרמושקה שאושרה כחוק היא הקובעת ומסדירה את אופן הרישום וגבולות החנייה ואין לתשריט החנייה שצורף להסכמי המכר כל נפקות בהיותו תשריט שאינו תואם את היתר העיריה".

ג. המפקחת על רישום המקרקעין (כבוד המפקחת צ. פיגנבוים) שמעה את עדויות הצדדים ובקרה באתר החניה בבנין נשוא הדיון.

ד. ביום 18.8.03 נתנה המפקחת את פסק דינה בו כתבה לאמור:

"5. מתוך העדויות והמסמכים שהונחו בפני
הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. אלה נימוקי החלטתי:

(א) דירתם של הנתבעים (היינו, משפחת גימלשטיין. ע.ג.) נמכרה להם בעת שהבית המשותף כבר היה בנוי ומתחם החניה כבר ניתן היה להגדרה. לחוזה המכר צורף תשריט (להלן "התשריט") ולפיו שטח חניה במידות 5 מ' אורך x 2.3 מ' רוחב נטו (בהתחשב בקוטר עמוד התמך של הבית) וממוקם בעומק מתחם החניה, מסומן בקווים אלכסוניים ומכיל את הכיתוב "חניה דירת גימלשטיין" (להלן "השטח המקווקוו"). בקידמת המתחם המקווקוו מסומן בקו מרוסק מתחם נוסף שמידותיו 2.8 מ' אורך x 3 מ' רוחב ופינתו כתומה. מתחם זה להבדיל מהמתחם המקווקוו אינו תחום מארבעת צדדיו (להלן "השטח החסר"). בחינת התשריט לגופו מעלה גם כי המתחם החסר שונה באיפיוניו מהמתחם המקווקוו ואין לראות בו משום חלק בלתי נפרד של החניה המוצמדת. כאמור לעיל הוא לא מסומן בקווים אלכסוניים, הוא לא מכיל שום כיתוב ואינו תחום בארבעת צדדיו.

(ב) יהא ההסבר בעל-פה שנמסר לנתבעים (התובעים בתיק שלפני, משפחת גימלשטיין. ע.ג.) על ידי הקבלן, אם אכן ניתן באשר הקבלן שהעיד בפני
לא זכר אירוע במהלכו הדגים לנתבעים אפשרות של החניית שני כלי רכב במתחם החניה השנוי במחלוקת, הרי שהסכם הרכישה ובכלל זה הנספח המהווה חלק בלתי נפרד ממנו מהווים מסמך בכתב שגיבש את העיסקה, לפחות ביחסים בין הצדדים כאן.

(...)

(ה) כבר נפסק כי אין זיקה בין הליכי התכנון לבין הליכי הרישום המצהירים על קניין, והדברים ידועים. (...). רוצה לאמור: זכויותיהם הקנייניות של הצדדים בחניות אינן נגזרות מהליכי התכנון אלא נגזרות מחוק המקרקעין המאפשר גם שינוי מיקום צמידויות לרבות שינוי מיקום חניות, כמו גם שינוי בעלויות בהן במנותק מהליכי התכנון.

(ו) מהמקובץ עולה כי התובעים (משפחת שיחור. ע.ג.) הרימו את נטל הראיה להוכיח כי החניה שנמכרה לנתבעים (משפחת גימלשטיין. ע.ג.) היא זו המקווקוות על פי התשריט. היא עולה בקנה אחד עם החניה המסומנת בכחול בתשריט שנועד לרישום הבית המשותף.

6. לאחר שקבעתי כי המתחם החסר כהגדרתו לעיל מהווה רכוש משותף עומדת להכרעה השאלה אם עשיית שימוש לצורכי חניה של רכב שני על ידי הנתבעים מהווה שימוש סביר ברכוש משותף כהגדרתו של מונח זה בפסיקה. (...)". (ההדגשות שלי. ע.ג.).

בשל הטעמים האמורים קבלה המפקחת את תביעתה של משפחת שיחור ונתנה צו מניעה כמבוקש.

4. הערעור בפני
בית המשפט המחוזי בחיפה

א. משפחת גימלשטיין לא השלימה עם פסק דינה של המפקחת על רישום המקרקעין וערערה עליו בפני
בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2077/04).

ב. עיקר טענותיהם של התובעים, כפי שבא לידי ביטוי בהודעת הערעור שהגישו לבית המשפט, הוא כדלקמן:

"א. טעתה כבוד המפקחת בקובעה בסעיף 5(א) לפסק דינה כי אין לראות במתחם החסר כהגדרתה כחלק בלתי נפרד מהחניה המוצמדת לדירת המערערים.

ב. טעתה המפקחת בקובעה בסעיף 5(ג) לפסק דינה, כאשר לא ראתה לנכון לייחס חשיבות לתכנית החניה המאושרת מיום 10.5.1993.

ג. טעתה כבוד המפקחת בקובעה בסעיף 5(ג) לפסק דינה כאשר לא ראתה בתכנית החניה המאושרת מיום 10.5.1993 כמחייבת את הצדדים במישור הקנייני.

ד. טעתה כבוד המפקחת בקובעה בסעיף 5(ד) לפסק דינה בקובעה כי אין לקבל את הטענה החלופית אשר הועלתה מטעם המערערים (היינו, התובעים. ע.ג.) כי תחום הרכוש המשותף הינו בין החניה לבין קיר הבית - בעומק מתחם החניה.

ה. טעתה כבוד המפקחת בקובעה בסעיף 6 לפסק דינה כי המתחם החסר מהווה רכוש משותף.

ו. טעתה כבוד המפקחת בקובעה בסעיף 6(א) לפסק דינה כי השימוש במתחם החסר הינו שימוש שאינו סביר ברכוש המשותף".

ג. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה (בפני
הרכב כבוד השופטים גריל, חפרי-וינוגרדוב וגרשון) ביום 7.12.04, הודיע בא כח המערערים כי הוא מושך את ערעורו. בעקבות כך הורה בית המשפט על דחיית הערעור.

5. הנתבעים 1 ו-2 (החברה והיזם) הודיעו כי הם משאירים את ההכרעה בתביעה לשיקול דעת בית המשפט וכי יקיימו כל החלטה שיפוטית שתנתן בעניין.

6. טענות התובעים

א. התובעים טענו כי -

"(...) הסוגיה העומדת בבסיסו של הליך זה היא הגדרת ותיחום גבולות הבעלות של חניית התובעים, הלא היא סוגיה קניינית טהורה. ההליך בפני
כבוד המפקחת על רישום המקרקעין, בו פתחו הנתבעים, נסב על שימוש התובעים בקומת הקרקע לצורכי חניה – כך דברי המפקחת בפסק דינה. הנתבעים פנו אל המפקחת בבקשה לצו מניעה אשר ימנע מן התובעים להחנות שני כלי רכב בחנייה המקורה בטענה שהדבר פוגע במרחב התמרון של הנתבעים. במסגרת ההליך מצאה המפקחת לנכון להכריע גם בסוגיית הזכויות הקנייניות במקרקעין, כשאלה אגבית שהתעוררה במסגרת הדיון העיקרי, אשר עסק, לטענת התובעים, בשימוש סביר ברכוש המשותף. בהיות השאלה בסמכותו של בית משפט נכבד זה, נתקבלה הכרעת המפקחת בנוגע לזכויות הקנייניות במקרקעין במסגרת סמכות נגררת בלבד בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. משכך, הרי שההכרעה בכל הנוגע לתיחום גבולות הבעלות אינה מהווה מעשה בית דין (...) ובפני
התובעים כאן פתוחה הדלת לתבוע את זכותם לקבלת חנייה תקנית חוקית כמתחייב עפ"י הסכם המכר אותו כרתו עם הקבלן". (ההדגשה במקור. ע.ג.)

ב. התובעים טענו כי בשל שני טעמים אין תשריט קומת החנייה שצורף להסכם המכר משקף את מיקומו הנכון של מקום חנייתם:

ראשית, משום שבטרם נחתם הסכם המכר הובהר להם על ידי הנתבעים 1 ו-2 כי הנקודה המקבילה לעמוד התמיכה מסמנת את מרכז מקום חנייתם ולא סופו, זאת בניגוד למצוין בתשריט שצורף להסכם המכר. (ס' 5 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

התובעים טענו שבטרם חתמו על הסכם המכר הדגים להם הנתבע מס' 1 באמצעות רכבו כי בעת החניית כלי רכבם של התובעים יוכלו הם "לגלוש אל מעבר העמוד התומך, המהווה את מרכז חנייתנו החוקית, לנצל ולהשתמש, הלכה למעשה בשתי חניות (...)." (ס' 6 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

התובעים הוסיפו וטענו כי חתמו על הסכם המכר על אף שלשיטתם התשריט שצורף לו אינו משקף נכונה את מיקום חנייתם מאחר ולא הבחינו "בטעות שנפלה בהיסח הדעת ומפאת ערמת הניירות עבת הכרס עליה נדרשנו לחתום". (ס' 8 לתצהיר העדות הראשית של התובע).

שנית, התובעים ביקשו להיתלות בנוסחו של סעיף 3.1 להסכם המכר שבו נקבע אומנם כי בניית הדירה תהא בהתאם לתכנית הדירה ולמפרט המצורפים להסכם אולם זאת "(...)בכפוף לכל שינוי שיידרש ע"י רשויות התכנון".

לטענת התובעים "תוכנית ההגשה אשר אושרה ונחתמה באופן סופי על ידי עירית חיפה בתאריך 10.5.1993 קבעה ודרשה כי יש לבצע שינויים במיקום החניה (...). ויודגש, כי תוכנית השינויים לקומת החניה שונתה על ידי מהנדסת התנועה של עירית חיפה, דבר המחזק את טענת המבקשים כי שינויים אלו הינם הכרחים בכדי לאפשר למבקשים מקום תקין וסביר (...)".

התובעים טענו כי מתכנית השינויים דלעיל עולה כי הנקודה המקבילה לעמוד התמיכה מסמנת את מרכז החנייה ולא את סופה.

התובעים הוסיפו וטענו בהקשר זה כי מלשון הסיפא שבסעיף 3.1 להסכם שהובאה לעיל עולה כי "כל שינוי שיידרש ע"י רשויות התכנון ימצא את ביטויו בהסכם בין הצדדים, ו"יישאב" אל תוך המארג ההסכמי הקיים".

לאור המקובץ לעיל טענו התובעים כי מיקומו של מקום חנייתם הינו בהתאם לתכנית שינויים ולא בהתאם לתשריט שצורף להסכם.

ג. התובעים טענו כי מיד עם גילוי הטעות בדבר סימון מקום החנייה השגוי לשיטתם בתשריט שצורף להסכם המכר, פנו לנתבע מס' 1 וזה הרגיעם בהסבירו כי "מיקום החניה כפוף ויקבע בהתאם לתכנית ההגשה אשר תאושר על ידי רשויות התכנון והבניה, ובכפוף לאמור בסעיף 3.1 להסכם".

ד. התובעים הוסיפו וטענו כי לעניין תוקפה של תכנית השינויים (לפיה עמוד התמיכה מסמן את מרכז חניית התובעים) אין משמעות לזהות הגורם אשר יזם/דרש את שינויו של מיקום החנייה לעומת מיקומו בתשריט שצורף להסכם.

עוד טענו התובעים כי בתשריט שצורף לתכנית השינויים, החתום על ידי מהנדסת התנועה בעירית חיפה, צויין "אישור חניה (שינוי)" וכן הופיעה המילה "דרוש". לטענת התובעים יש בנוסח זה כדי להעיד על הצורך בשינוי מיקום החנייה. בעקבות השינוי הנ"ל בגבולות החנייה, טענו התובעים, ניתן ביום 15.6.93 טופס 4.

ה. לחיזוק טענתם כי הזזת מיקומה של החניה לא הייתה פרי יוזמתם, ביקשו התובעים להסתמך על מכתב מטעם עירית חיפה מיום 23.3.05 בו נכתב כדלקמן:

"(...) באופן רגיל, בהסתמך על נסיון עבודה מצטבר של הגורמים המקצועיים במחלק תנועה, שינוי במקום חניה מאושרת מתבקש, על פי רוב, ביוזמת מבקש ההיתר.

לעיתים מתבקש הדבר משיקולים הנדסיים ותכנוניים, כפי שמסתמן הדבר במקרה דנן ולעיתים במטרה לאשר מצב קיום בשטח, החורג מתכנית החניה המאושרת, וזאת מכל סיבה שהיא.

(...)".
(מכתב מ23.3.05 מטעם העיריה, הוגש לביהמ"ש ביום28.6.05 כנספח ל"הודעה מוסכמת על צירוף מסמכים").

7. טענות הנתבעים 2 ו-3 (משפחת שיחור)

א. הנתבעים טענו כי דינה של התביעה להיות מסולקת מחמת "מעשה בית דין" או "השתק פלוגתא".

הנתבעים טענו כי טענת התובעים בדבר שינוי גבולות החנייה במסגרת תכנית החניה הסופית של העיריה הועלתה אף בפני
המפקחת במסגרת ההליך שהתנהל בפני
ה. הנתבעים, באמצעות בא כוחם עו"ד אברהם תירוש, טענו כי "כב' המפקחת דחתה את הטענה ובסעיף 5(ג) לפסה"ד קבעה: "לא ראיתי לייחס חשיבות למוצג נ/8 (תוכנית מקום חנייה סופי מיום 10.5.93- א.ת.) בהקשר הסכסוך כאן, כמו גם לא למוצג ת/12 (אישור חניה מיום 6.1.93- א.ת.). (...) אינני רואה במה רישומים אלו מחייבים את הצדדים במישור הקנייני שנדון בפני
. (...)".

הנתבעים הפנו אף לסעיפים 5(ה) ו- (ו) לפסק הדין שניתן על ידי המפקחת בהם קבעה כי זכויותיהם הקנייניות של התובעים אינן נגזרות מהליכי התכנון אלא מחוק המקרקעין ומשכך "החניה שנמכרה לנתבעים (התובעים בתיק שלפנינו. ע.ג.) היא זו המקוקוות על פי התשריט (שצורף להסכם המכר. ע.ג.)".

לאור האמור לעיל טענו הנתבעים כי ההליך נשוא דיוננו הינו נסיון לעקוף את פסק הדין שניתן על ידי המפקחת.

ב. הנתבעים הוסיפו וטענו כי במסגרת הערעור שהגישו התובעים על פסק דינה של המפקחת בפני
בית משפט זה נטענו אותן טענות הנטענות בהליך שלפנינו, אולם הערעור על פסק הדין נדחה ומשכך הפך פסק הדין שניתן על ידי המפקחת לחלוט.

הנתבעים הוסיפו וטענו ש"(...) כב' ביהמ"ש אינו יכול לקבל כיום אותן טענות שכבר נטענו ונדחו בפני
כב' המפקחת, ואף קיבלו גושפנקא של ביהמ"ש המחוזי, שדחה את ערעור התובעים על החלטת כב' המפקחת בטענות זהות שנטענו בהמרצה זו".

ג. הנתבעים טענו כי הסכסוך שהובא בפני
המפקחת היה בסמכותה לפי סעיף 72 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 שעניינו יישוב סכסוכים בין בעלי דירות. המפקחת שמעה עדויות וקבעה כי עמוד התמיכה מסמן את סיום מקום החנייה שצמוד לדירת התובעים נשוא דיוננו. הנתבעים טענו כי "מדובר בהכרעה ברורה, שלא נעשתה כלל אגב-אורחא, אלא היתה לב-לבו של הסכסוך והיתה בסמכותה של כב' המפקחת".

ד. לטענת הנתבעים "(...) הזכות שהתובעים מבקשים מביהמ"ש היא למעשה הזזת מקום חניה. משנדונה כבר שאלת המיקום בשתי ערכאות, אין לנסות להלביש עליה איצטלה של "בעלות", ולטעון כי המחלוקת עד כה היא "ענין שבגררא" ולבקש בשלישית מערכאה שיפוטית לחזור ולדון במחלוקת".

ה. לטענת הנתבעים, אין בסיס לטענת התובעים לפיה קבלן הבית הדגים להם באמצעות רכבו כי יוכלו להחנות שני כלי רכב במקום החנייה המוצמד לדירתם. הנתבעים טענו כי הקבלן הכחיש טענה זו הן בפני
המפקחת והן בתצהירו.

ו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי יש לדחות את טענת התובעים בדבר פירוש סעיף 3.1 להסכם המכר ככזה המקנה לשינוי התכנית על ידי העיריה תוקף מחייב בפן הקנייני. הנתבעים טענו כי התובעים לא תמכו טענה זו במסמך מטעם העיריה לפיו העיריה היא זו שדרשה את השינוי בתכנית.

הנתבעים התייחסו למכתב מיום 23.3.05 מטעם העיריה (עליו ביקשו התובעים להסתמך) וטענו כי המכתב נכתב על ידי גורם שלא טיפל באופן אישי בתיק ואינו בקיא בפרטי המקרה וכי "מניתוח המכתב עולה איפוא כי גם אם נקבל את כל האמור במכתב, למרות שכותבו לא הגיע למתן עדות, והוא עוסק בפן העקרוני ולא במקרה הספציפי, אין כל תימוכין לנטען שהעיריה לא היתה נותנת טופס 4, אם לא היו משנים את מיקום החניה".

ז. הנתבעים הפנו למוצג מש/1 שהוגש במהלך הדיון שהתקיים ביום 10.1.05. במסמך זה התייחס סגן מנהל המחלקה לתנועה מר זסלבסקי לחתימת עובדת העירייה על גבי אישור החניה שניתן במסגרת תוכנית השינויים. מר זסלבקי כתב כי "סביר להניח כי שינוי מיקום חניה מספר 1 נתבקש ע"י המתכנן מסיבות הקשורות למיקום העמוד שהמרחק בינו ובין הקיר הוא 2.60 ולא 2.85 שבאישור המקורי". הנתבעים טענו שכפי העולה ממכתב זה הבקשה לשינוי התקבלה מאת המתכנן ולא מאת העיריה.

8. המחלוקת המרכזית העומדת לדיון

המחלוקת המרכזית העומדת לדיון בהליך שלפני היא אם הכרעת המפקחת בפסק דינה בתיק מספר 145/02 באשר למיקום חניית התובעים ודחיית הערעור שהוגש על ידי משפחת גימלשטיין על פסק הדין האמור, מקימים מעשה בית דין שיש בו כדי להצדיק את דחיית התובענה לפי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), כטענת משפחת שיחור - אם לאו.

9. דיון

א. לאחר עיון בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את התביעה בשל מעשה בית דין שהיה.

ב. כידוע, קיימים שני סוגים של מעשה בית דין. וכך כתב כבוד הנשיא אגרנט בע"א 246/66, 247 שמואל ורחל קלוז'נר נגד רנה שמעוני, פד"י כב(2) 561, בעמודים 583-584):

"(...) תורת ה- res judicata של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" (merged) בפסק הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת
transit in rem judicatam; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (bar) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת per rem judicatam.

עד כאן הכלל הראשון ורגילים לכנותו בשם "עניין שנדון" eadem res)) ולאחרונה בשם "השתק ישיר" (direct estoppel) ואף "השתק עילה" (cause of action estoppel). הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, היא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של eadem quaestio ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" collateral estoppel)) או "השתק פלוגתא" (issue estoppel)".

במקרה שלפנינו טענת הנתבעים היא כי מתקיים כאן מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" לאור פסק דינה של המפקחת ומאחר שהערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בבית המשפט המחוזי.

ב. אימתי מתקיים השתק פלוגתא? השתק פלוגתא מתקיים כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה מסוימת שהייתה חיונית ומהותית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם, באופן מפורש או מכללא. במקרה כזה יהיו בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביו מחדש במשפט מאוחר יותר, על אף אי זהות בין העילות של שתי התביעות. (רע"א 3416/02 לידו כנרת בע"מ נגד מקורות חברת מים בע"מ, פד"י נו(6) עמוד 631).

ג. בענייננו, המפקחת קבעה בפסק דינה (סעיפים 5(א) ו-(ו) לפסק הדין שצוטטו לעיל) באופן מפורש שאינו משתמע לשתי פנים כי החנייה המוצמדת לדירת התובעים בתיק שלפנינו היא זו המסומנת בקווקוו בתשריט שצורף להסכם המכר, דהיינו עמוד התמיכה מסמן את סיום החנייה ולא את מרכזה.

בהקשר זה ראוי להדגיש כי מקום שקם מעשה בית דין "(...) אין בודקים אם צדק השופט (שנתן את פסק הדין הראשון. ע.ג.) אם לאו; מעשה-בית-דין מכוון דוקא למנוע התדיינות נוספת לגבי הפלוגתא שהוכרעה". (ע"א 440/70 הודא עלי מוחמד ע'אנם נגד ריא פיאד מוחמד ע'אנם ואח', פד"י כו(2) 829, עמוד 838, למעלה).

ד. הסעד אותו מבקשים התובעים הינו הצהרה כי מקום חנייתם הינו "בהתאם לאישור האחרון לתכנית קומת החניות מטעם עירית חיפה/הועדה המקומית לתכנון ובניה- חיפה מיום 10.5.1993". משמעותו של סעד זה הינה הצהרה לפיה עמוד התמיכה מסמן את מרכז מקום חנייתם של התובעים, בניגוד לקביעת המפקחת בפסק הדין שנתנה.

ה. התובעים אינם מכחישים כי המפקחת קבעה במסגרת פסק דינה את זכויותיהם הקנייניות לעניין מקום חנייתם. טענתם היא שקביעה זו נעשתה אגב-אורחא מכח סמכותה הנגררת על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט ומשכך אין היא מקימה השתק פלוגתא.

ו. סעיף 76 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד – 1984 קובע כדלקמן:

"הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין, אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר".

המילים "לצורך אותו ענין" המופיעות בסעיף הנ"ל מלמדות כי הכרעת בית המשפט בשאלה שהתעוררה "דרך אגב" כוחה יפה רק לצורך אותו עניין שלשמו נעשתה. לפיכך, אם יעלה העניין שבו פסק בית המשפט במסגרת סמכותו הנגררת פעם נוספת בפני
בית המשפט, כעניין שהובא בפני
ו במישרין, לא יהא בית המשפט השני קשור בהכרעה שניתנה בדרך-אגב במשפט הראשון. (ראו בספרה של ד"ר נינה זלצמן, "מעשה-בית-דין בהליך האזרחי", תשנ"א-1991, עמ' 229).

ז. כאן אני רואה לציין כי איני רואה בשאלת מיקומה המדויק של חניית התובעים שאלה שעניינה בעלות במקרקעין, שהרי אין חולק כי התובעים הינם בעלי חנייה. המחלוקת נסבה סביב שאלת מיקומה של חנייה זו.

כפי שציינתי בהחלטתי מיום 10.1.05, דעתי היא כי שאלת מיקומה של החנייה הינה בגדר סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי על פי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, שכן אין מדובר בעניין של חזקה ושימוש במקרקעין המצוי בגדר סמכותו הייחודית של בית משפט השלום על פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט.

ח. עתה מתעוררת השאלה אם פסיקת המפקחת לפיה מיקום חניית התובעים הינה כמצוין בתשריט שצורף להסכם המכר היתה פסיקה בשאלה שהתעוררה בדרך-אגב במסגרת סמכותה הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט או שמא היה מדובר בשאלה חיונית והכרחית לביסוסו של פסק הדין.

בהקשר זה יפים דבריה של ד"ר זלצמן בעמ' 227 בספרה:

"(...). אין לומר, לדעתנו, כי השימוש בביטוי "דרך אגב" בסעיף 76 זהה למינוח "שאלה אינצידנטלית" לצורך כלל ההשתק. האחרון בא להבחין בין שאלה חיונית, לאמור, פלוגתא שההכרעה בה היתה חיונית לצורך פסק-הדין, ועל-כן משתיק הממצא שנקבע את בעל-הדין שלחובתו נקבע מלהעלות טענה סותרת בהתדיינות אחרת בין אותם צדדים, לבין שאלה שולית, מקרית, שההכרעה בה לא היתה דרושה לצורך פסק-הדין, ועל-כן היא נותרת בגדר שאלה צדדית בלבד, שאין בכוחה של ההכרעה בה להוות מניעות מפני התדיינות נוספת".

סבורני כי הכרעתה של המפקחת לעניין מיקומה של חניית התובעים היתה חיונית לצורך הכרעה בסכסוך שנדון בפני
ה. הכרעה זו לא הייתה עניין שהוכרע "דרך אגב" אלא הכרעה מהותית לגוף העניין שנדון שם. על חשיבות ההכרעה בשאלת מיקום חניית התובעים ניתן ללמוד מן הפיסקה הראשונה של פסק הדין שנתנה המפקחת בה נכתב כי "(...) עילת התביעה נסבה על שימוש שעושים הנתבעים (התובעים דכאן. ע.ג.) במתחם קומת הקרקע לצורכי חניה ומבוקש נגדם סעד של צו מניעה קבוע שימנע בעדם להחנות שני כלי רכב בחניה המקורה, וכי את כלי הרכב האחד יחנו בעומק מתחם החניה שהוא המתחם המוצמד לדירתם." (הדגשה שלי. ע.ג.).

ברור שעל מנת להכריע בשאלה אם ליתן צו מניעה שיאסור על התובעים להחנות שני כלי רכב ולחייבם להחנות את הרכב האחד "בעומק מתחם החניה" היה על המפקחת להכריע בשאלה מהו אותו מקום חניה שהוצמד לתובעים, היינו בשאלת גבולותיו של מקום החנייה.

הלכה פסוקה היא כי "סימנה של פלוגתא שאינה חיונית הוא,"אם ממצא השופט לגביה הוא בבחינת אמרת-אגב, תוספת-חינם שהוסיף לאותה הכרעה שהייתה באמת דרושה כדי לפסוק בעניין" (...). משמע ש"פסק-הדין יעמוד בעינו, אף אם תמחק ממנו את ממצאו של בית-המשפט" (...)". (ע"א 375/82 מרקוביץ ואח' נ. מונטיפיורי ואח', פד"י לט(2) 421,בעמוד 423 מול האותיות ה-ו). (הדגשה שלי. ע.ג.).

מסקנתי היא, על כן, כי הכרעתה של המפקחת בשאלת מיקומו של מקום החנייה היתה מהותית והכרחית לצורך ביסוסו של פסק הדין שנתנה ולא בבחינת הכרעה "אגב אורחא" בעניין שבגררא ובודאי שלא "תוספת חינם". משכך, מקימה הכרעתה של המפקחת השתק פלוגתא כנגד התובעים.

כזכור, המחלוקת בענייננו לא תמה עם פסק דינה של המפקחת שכן התובעים השיגו עליו בפני
ערכאת הערעור (ע"א 2077/04).

במסגרת הודעת הערעור שהגישו התובעים/המערערים לבית משפט זה הם טענו כי "לשם הכרעה בשאלה שעמדה בפני
ה, נדרשה כבוד המפקחת להכריע בשאלה אגבית אשר אינה מצויה בסמכותה העניינית בעניין היקף זכויותיהם של המערערים בחניה הנדונה, הן מבחינה קניינית והן לעניין גבולות החניה". (ס' 38 להודעת הערעור).

התובעים/המערערים הוסיפו וטענו בהודעת הערעור כי המפקחת טעתה בקביעתה לפיה מקום חנייתם מסתיים בעמוד התמיכה ולא מעבר לכך וכי שגתה המפקחת כאשר לא נתנה לתכנית החניה המאושרת מיום 10.5.93 תוקף מחייב במישור הקנייני.

הנה כי כן, טענותיהם העיקריות של התובעים בתיק שלפני בדבר הכרעתה האגבית של המפקחת בעניין גבולות החנייה ואי מתן תוקף קנייני על ידה לתוכנית החניה המאושרת הועלו על ידם גם בפני
ערכאת הערעור. אולם, כזכור, הערעור נדחה ופסק דינה של המפקחת נותר על כנו.

כלל הוא שכאשר טענה עובדתית הועלתה בהליך קודם והוכרעה על ידי בית המשפט, מושתק הצד שטען את הטענה מלשוב ולהעלותה בהליך חדש מחמת השתק פלוגתא, ואין בודקים אם צדק השופט שנתן את פסק הדין הראשון אם לאו שכן מעשה בית דין מכוון דווקא למנוע התדיינות נוספת לגבי פלוגתא שהוכרעה (ע"א 364/88 אדי סופר נגד ישראל מוסק, פד"י מב(4) 727, בעמוד 731).


ט. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא שהואיל והמפקחת על רישום המקרקעין קבעה בפסק דינה את שקבעה לעניין מיקום החניה; ומאחר וערעורם של התובעים בפני
ערכאת הערעור נדחה, אין מקום לשוב ולדון בעניין גבולות מקום חנייתם של התובעים במסגרת ההליך שלפני, ומן הדין לדחות את תביעתם מחמת מעשה בית דין.


10. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

א. אני מורה על דחיית התביעה שבתיק אזרחי 141/05 מחמת מעשה בית דין.

ב. אני מחייב את התובעים, יחד ולחוד לשלם לנתבעים 3 ו-4 (יחדיו) הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.





ג. המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לצדדים שלא התייצבו לשימוע פסק הדין.

פיסקה 10 של

פסק דין
זה הושמעה בפומבי בנוכחות אברהם תירוש ב"כ הנתבעים 3 ו-4, ועו"ד משה כהן ב"כ התובעים.

ניתן היום כ"ו באדר, תשס"ו (26 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.


עודד גרשון
, שופט













א בית משפט מחוזי 141/05 גימלשטיין משה ,גימלשטיין תמר נ' אבי אלונים - אצל יזמה אלונים תכנון ניהול,פנה י.א. בע"מ,שיחור אלי,שיחור אביבה,בן-דוד בלהה,המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה,עיריית חיפה (פורסם ב-ֽ 26/03/2006)