פסקי דין על רן קרול ואח' | פסקי דין על עו"ד אבנר כהן | פסקי דין על גיורא הרטוג בתפקידם כחוקרים ואח' |

1700/05 פשר     21/05/2006




פשר 1700/05 רן קרול ואח' נ' עו"ד אבנר כהן, גיורא הרטוג בתפקידם כחוקרים ואח'





1. רן קרול
2. נדב פלטי
3. יעקב גלברד
4. עופר מקוב
5. נמרוד בורוביץ
6. יעקב גינזבורג
7. תמר מוזס-בורוביץ
8. יוסי רוזן
9. ישראל בורוביץ
10. דוד בורוביץ
ע"י ב"כ עוה"ד ז. שרף
ואח'
המבקשים:

-- נ ג ד --
1. עו"ד אבנר כהן

2. גיורא הרטוג
בתפקידם כחוקרים

3. רו"ח גבי טרבלסי
4. עו"ד ד"ר שלמה נס
בתפקידם כנאמנים של חברת קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ

5. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עוה"ד רות לינקר-מזרחי

המשיבים:

החלטה

מונחת בפני
בקשתם של מנהלים ובעלי-שליטה לשעבר בחברת קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ, במסגרתה מועלות טענות קשות כנגד החוקרים שמונו לחקור את נסיבות קריסת החברה ואת התנהלותם של בעלי המניות. במסגרת הבקשה, קובלים המבקשים על התנהלות החוקרים, ובעיקר על העובדה כי הללו סירבו לאפשר לבא-כוחם להיות נוכח בחקירה. בנוסף, מעלים המבקשים שורה של טענות משפטיות כלליות שעניינן חוסר סמכות של החוקרים לנהל חקירה בכלל, ולמצער בעניינים שארעו למעלה משנה לפני קריסת החברה. כמו כן, קובלים המבקשים על התנהלות החוקרים במהלך החודשים האחרונים, ובעיקר אודות פרסום דוחות ביניים, וטוענים כי החוקרים גיבשו "דעה קדומה ונחרצת" כלפיהם.
עיינתי בכתבי הטענות המפורטים שהגישו הצדדים, וכן בעמדת כונס הנכסים הרשמי, ומהם עולה מסקנה ברורה וחד-משמעית, כי המחלוקת שבפני
הינה מחלוקת משפטית טהורה, אשר אינה מצריכה בירור עובדתי כלשהו, אלא עוסקת רובה ככולה בסוגיות משפטיות ופרשניות הנוגעות למעמד וליכולת לערוך חקירות בתקופת הקפאת הליכים ולאחריה. זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה, עניין לנו בהחלטה שיש חשיבות רבה להכרעתה מוקדם ככל האפשר, באשר היא דרושה לשם הכרעתם של עניינים דוחקים אחרים הנוגעים להליכי ההסדר של חברת קלאבמרקט. אי לכך, הרי שצודק ונכון בנסיבות המקרה ליתן הכרעה מהירה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה.

1. קלאבמרקט, אשר היתה אחת מרשתות השיווק הגדולות בארץ, קרסה ביולי אשתקד, בהותירה חובות בשיעור העולה בהרבה על מיליארד ₪, רובם כלפי ספקים (קרי, נושים בלתי מובטחים). חלפה תקופה לא ארוכה ובעזרת הנאמנים בהקפאת הליכים וכונס הנכסים הרשמי, הושג הסדר נושים במסגרתו נמכרה החברה לרשת שופרסל, וזאת בתמורה לסכום אשר יש בו כדי לכסות כ-50% מסך החובות הבלתי מובטחים (השיעור המדוייק טרם נתברר סופית, בשל סכסוכים משפטיים כאלו ואחרים הנוגעים להסדר הנושים, אשר חלקם עודו תלוי ועומד).
במילים אחרות; עניין לנו באחת הקריסות העסקיות הגדולות, החמורות והמזיקות ביותר שארעו במשק הישראלי מזה שנים. זאת במיוחד נוכח העובדה, כי בניגוד למקרים אחרים של קריסות עסקיות, הרי כאן נפל מרבית הנזק לא על שכם של הבנקים וגורמים אחרים שהינם בעלי חוסן כלכלי גדול ויכולת טובה ל"פיזור נזקים", אלא על ציבור הספקים. העובדה כי הסדר הנושים אינו מביא עימו אלא שיפוי על מחצית הנזקים לערך, ואף זאת לאחר חודשים ארוכים, גרם לנזק כלכלי גדול, והביא רבים מאותם נושים לסכנה כי יקלעו לקריסה ולחדלות-פרעון בעצמם.

2. על רקע זה, כמו גם בשל סיבות אחרות וחשדות לכאורה כנגד מנהלים ובעלי שליטה ברשת, נוצר צורך משמעותי לערוך חקירה מקיפה, מעמיקה וממצה של נסיבות הקריסה והתנהלות החברה טרם קריסתה. אי לכך, נעתר בית המשפט לבקשה שהגיש כונס הנכסים הרשמי, וביום 4.8.05 ניתנה החלטה אשר מינתה את החוקרים, והסמיכה אותם לחקור את:

"הנסיבות אשר הובילו את חברת קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ לקריסה, וחשדות לכאורה בדבר פעולות שלא כדין אשר נעשו בחברה ערב קריסתה".

זאת, בתוספת לצו איסור פרסום זמני (אשר תוקפו פג זה מכבר). בשל חשיבות הדברים, יצוטטו כאן מספר קטעים מתוך אותה החלטה, אשר יש בהן בכדי לשפוך אור על טעמי המינוי והסמכויות הכרוכות בו.

"אין ספק, כי עריכת חקירה מקיפה בכל הנוגע לנסיבות קריסתה של חברה שהגיעה להקפאת הליכים הינה בגדר דין רצוי, וזאת כמה וכמה סיבות. בין היתר, כדי למנוע הפיכתו של מוסד הקפאת ההליכים ל"עיר מקלט" למנהלים אשר פעלו שלא כדין ומבקשים להמנע מפירוק ומסמכויות החקירה המקיפות הקמות בעת פירוק, לפי סעיף 288 לפקודת החברות.
זאת ועוד; עריכת חקירה יסודית וממצה של הפעולות בחברה עולה בקנה אחד עם הגישה לפיה אלו המבקשים את הגנת הדין (קרי, צו הקפאת הליכים ועריכת הסדרת נושים אשר יכפה על המיעוט המתנגד) חבים בחובה גבוהה של תום-לב, גילוי נאות ונקיון כפיים. עריכת חקירות במתכונת דומה לאה הנערכות בפירוק הינה בגדר חובה, בכדי לתת לגישה זו "שיניים" ונפקות אמיתית בחיי המעשה".
ובהמשך:

"גם אם ימצא בסופו של יום (ויתכן וכך יהיו פני הדברים) כי לא נפל כל פגם בהתנהגות המנהלים ובעלי המניות, במקרה הנוכחי, הרי שהחקירה היסודית נדרשת אף כעניין של מדיניות שיפוטית ומראית פני-הצדק. זאת, בכדי להעביר מסר חד-משמעי למנהלים ובעלי מניות של חברות אחרות, כי הגעה לקריסה והקפאת הליכים יתכן מאד ותוביל אף לחקירה מדוקדקת של מעשיהם והתנהגותם - קל וחומר אם עסקינן בקריסה ובמצבת חובות גדולים שכאלו".

על החלטה זו, על כל האמור והקבוע בה לא הוגש ערעור, והיא הפכה חלוטה. אי לכך, הרי שכבר בשלב זה אעיר כי המבקשים מנועים מכל וכל מלתקוף את הקביעות והמסקנות העולות מאותה החלטה בשלב כה מאוחר. לעומת זאת, אין באמור לעיל בכדי למנוע מהם להעלות טענות בדבר הפירוש הנכון להחלטה, וכן לטעון כי לשינוי הנסיבות, ובעיקר סיומה של הקפאת ההליכים, ישנה נפקות משמעותית לגבי החוקרים וסמכויותיהם.

3. על רקע זה, מן הראוי לעבור ולדון ולהכריע בטענותיהם של המבקשים. ראשית, יש לדון בטענות הגורפות בדבר חוסר סמכות כללית של החוקרים; לאחר מכן, היה וידחו טענות אלו, יהיה מקום לעבור ולדון בטענות הספציפיות יותר אודות העניינים המותרים בחקירה, וכן בסוגיה הנוגעת ליצוג משפטי (קרי, נוכחות פרקליט המבקשים בעת החקירה).

4. שאלה מרכזית, העומדת בבסיס המחלוקת המונחת בפני
, הינה מחלוקת בדבר הפרשנות הנכונה של ההלכה הכללית שקבע בית המשפט העליון בפש"ר 3911/01 בעניין כספי נ' נס.

באותו פסק-דין, עמד בית המשפט העליון על העובדה, כי בכל הנוגע להקפאת הליכים, קיים חסר חקיקתי כמעט מוחלט, בכל הנוגע להוראות מהותיות המגדירות את סמכויות הנאמן ואת הקפאת ההליכים בכלל. בענייננו יאמר, כי לא בכדי אין קיימת בדברי החקיקה "הסמכה מפורשת" להורות על חקירתם של נושאי משרה (כאשר טוענים המבקשים) - זאת באשר נושא הקפאת ההליכים, ברובו המכריע אינו מוסדר עדיין בחקיקה ראשית.
עובדה זו, היא העובדה המרכזית שעמדה בפני
בית המשפט העליון בפרשת כספי. זאת, כאשר קיימות שתי חלופות מרכזיות להתנהלות שיפוטית.
האחת, היא הגישה הפורמליסטית, לפיה כל שאינו מוסדר בחקיקה מפורשת "אינו קיים". אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי כמעט ולא ניתן היה לנהל הקפאות הליכים בדרך שכזו, ולא בכדי נדחתה גישה זו בבית המשפט העליון. תחת זאת, אומצה גישה מהותית ותכליתית, אשר מתבססת על הדמיון הגדול בין הליכי פירוק להליכי הסדר בהקפאת הליכים, ואי לכך, מנחה ומחייבת את בתי המשפט להקיש מהראשונים אל האחרונים.

אוסיף ואעיר, כי הדמיון בין ההליכים אינו טכני-פורמלי גרידא; בשני המקרים, עניין לנו בהליך קולקטיבי של חדלות-פרעון. בשני המקרים, תרופתם היחידה של מרבית הנושים היא הגשת תביעת חוב וקבלת דיבידנד מבעל התפקיד, כאשר מעבר לאותו דיבידנד (אשר בדרך-כלל אינו אלא דיבידנד חלקי), נחסמת דרכם להפרע מן הגוף הקורס. לעניין ספציפי זה, אין נפקא מינא אם סיבתה של אותה "חסימה" היא חיסולו המוחלט של הגוף בתום הליכי הפירוק, או הפטרתו בהסדר נושים בכדי שיפתח "דף עסקי חדש" - מבחינתם של הנושים, עניין לנו בתוצאה זהה. בשני המקרים, חל עקרון השיוויון בין הנושים, בצוותא חדא ובכפוף לקדימויות פרי סולם דיני הקדימה; הן בפירוק, והן בהקפאת הליכים, יהיו הנושים הרגילים הנפגעים הגדולים ביותר מהקריסה, על כל המשתמע מכך.

5. אי לכך, תמוהה טענת המבקשים, ככל שהיא מנסה לצמצם את הלכת כספי וליטול מן המשמעות הכללית שלה, וזאת תוך נסיון להסתמך על פרשנות מילולית של משפטים וחלקי-משפטים מתוכה.
בין היתר, מנסים המבקשים לאבחן בין המפרק שתפקידו לממש את נכסי החברה ולחלק אותם תוך השאת התמורה, לבין הנאמן הזקוק, לשיטתם, אך ורק להשיג הסדר נושים ולאפשר את הצלת החברה.
קשה להשתחרר מהתחושה, כי בא-כוחם המלומד של המבקשים מבקש להציב את הניסוח המילולי כ"אי לבדד ישכון", תוך שהוא מנסה להתעלם או לבטל מסקנות הגיוניות חד-משמעיות הנובעות מאותו ניסוח עצמו. אכן, מטרתו של הנאמן היא להשיג הסדר נושים - אולם כיצד ניתן לנתק זאת מן השאיפה המובנת מאליה להשיא ככל הניתן את התמורה המתקבלת במסגרת אותו הסדר? הנאמן, ממש כמפרק, מבקש לממש את נכסי החברה (אם כי על-דרך מכירתה כ"עסק חי"), בכדי להשיא את התמורה ולמזער את נזקי הנושים, בעיקר הנושים הבלתי מובטחים.
בעניין זה, נקל לראות כי חקירת חשדות לפעולות שלא כדין שנעשו לכאורה בחברה טרם קריסתה, הינו חלק אינטגרלי מאותה תכלית. גילוי פעולות שלא כדין, אם נעשו, לא זו בלבד שעשויה לחשוף מקורות נוספים לתשלום לנושים (באמצעות תביעתם של הגורמים האחראים להן), אלא שהוא דרוש לא פעם לעצם העברת ההסדר.
אוסיף ואעיר; אף בנסיבות המקרה דנן, על רקע הביקורת החריפה, הכעס והחשדות ששררו בקרב רבים מהנושים, דומה שעצם קיומה של החקירה, באופן מהותי ואמיתי, היה בבחינת "תנאי בלעדיו איין" שאפשר על ההגעה להסדר. מבחינת רבים מהנושים, ישנה חשיבות רבה לעצם העובדה כי מתנהלת חקירה אשר תפקידה לחשוף מעשים אסורים שנעשו (אם נעשו) בחברה טרם קריסתה, להצביע על האחראים ולהוציא את האמת לאור. עובדה זו, בין אם תביא בסופו של יום לדיבידנד נוסף ובין אם לאו, עשויה להקל על רבים מהם לתמוך בהסדר הנושים.

אכן, במקרה הנוכחי הסדר הנושים אושר זה מכבר, אולם אין בית המשפט יכול להתעלם כעת, בדיעבד, מאותן מושכלות ולהפוך בדיעבד את החקירה ל"פלסתר" שאין מאחוריו נפקות אמיתית. צעד כזה, עשוי להיות במידה רבה מעילה באמונם של הנושים אשר אישרו את ההסדר. אף על רקע הידיעה כי מתנהלת חקירה והרצון שזו תמוצה עד תום, כדי שיהא לאל ידם להבין האם המצב אליו נקלעו אמנם היה בלתי נמנע.

זאת ועוד; מן הראוי להתחשב בהשפעתה של פסיקה עקרונית מסוג זה לא רק על המקרה בה ניתנה, אלא גם על השפעתה, ex-ante על מקרים פוטנציאליים נוספים בעתיד. במילים אחרות: מן הראוי להעביר מסר, הן לנושים בהקפאות הליכים עתידיות והן לבעלי השליטה של אותן חברות, כי להחלטה על חקירה ישנה נפקות מהותית, ואין היא אך ורק בגדר "תרופת הרגעה" שעניינה הקלה על גיבוש והעברת ההסדר, אך ורק בכדי שתגנז "בקול דממה דקה" זמן קצר לאחר מכן.

6. קיומה של חקירה מקיפה בדבר נסיבות הקריסה, במקרה הזה במיוחד, הינה חלק אינטגרלי מהקפאת ההליכים והמאמצים להעביר הסדר נושים. זאת, הן לשם השאת התמורה, הן לשם מראית פני הצדק והפגת חששותיהם של הנושים, והן מהטעמים שפורטו בהרחבה בהחלטת המינוי של החוקרים.
דומה, כי המבקשים מנסים להתעלם מכל אותן מושכלות, ולצמצם את החקירה למספר אלמנטיים בסיסיים שלא נועדו אלא כדי לאפשר לנאמן לתפוס את השליטה בחברה ולהתחיל לנהל אותה בראשיתה של הקפאת ההליכים. לגישה זו, לא אוכל להסכים, והיא מנוגדת בתכלית אף לרציונל המהותי והיסודי של הלכת כספי.
אוסיף ואעיר; כאשר אנו עוסקים ב"כניסתו של האורגן הזר לחברה", אין עסקינן אך ורק בכניסתו הפיזית למשרדי ההנהלה, ולידע מוגבל של מצבת הנכסים שנותרה בחברה בעת שהועמדה לרשותו, כך שיוכל להפעיל את החברה באורח פיזי למשך מספר שבועות או חודשים.

בעניין זה, כאשר עסקינן בשאיפה לאפשר "לאורגן הזר" לתפוס את החברה ולעמוד בנעלי מנהלי הקודמים בכל דבר ועניין, הרי שיש לתת לעניין זה פרשנות נכונה ומהותית, שתהלום את הן מטרותיה הספציפיות של הקפאת ההליכים, והן את עקרונות היסוד של השיטה והרציונלים שנובעים מהן.
כאשר עוסקים אנו ב"כניסה לנעלי ההנהלה הקודמת", הרי שהבעיה המרכזית אשר יש לפתור הינה פער יסודי ורחב במידע. אין עסקינן אך ורק במידע ספציפי הנוגע להפעלת המערך העסקי שנותר, אלא גם ובעיקר במידע על המצבת האמיתית של נכסי החברה, הפעולות שנעשו בהן טרם הקריסה (כולל אפשרות כי חלקם הוברחו בידי בעלי השליטה הקודמים), בזכויות החברה אל מול צדדים שלישיים, ומעשים שלא כדין שנעשו בה טרם הקריסה (זאת, להבדיל אולי מחקירת צד זר לחברה אודות פרטי מידע שלא היו ידועים אף להנהלה הקודמת) - פריטי מידע, אשר אין ספק כי הם מצויים אף מצויים בידיעת המנהלים הקודמים, ואלו לא תמיד ששים להעבירם לנאמן מרצונם הטוב.
יוצא, כי חקר הפעולות שנעשו בעבר, ובעיקר בידי המנהלים ובעלי השליטה הקודמים הינו חלק בלתי נפרד מ"כניסת האורגן הזר לנעלי החברה", ואין לקבל את פרשנותם המצמצמת של המבקשים בעניין זה, כולל האבחנה המלאכותית למדי שהם מבקשים לערוך (בהסתמך על ניסוחים מילוליים חלקיים) בין מפרק לנאמן.

7. גישה זו, מן הראוי לדחות בשתי-ידיים, באשר דומה כי היא חותרת תחת היסודות הבסיסיים ביותר של המדיניות המשפטית בכל הנוגע להקפאת ההליכים.

זאת ועוד; קשה להשתחרר מן המחשבה כי טיעונים אלו הינם, במידה רבה, נסיון להגיש ערעור מאוחר (ושלא כדין) על החלטתי בעניין מינוי החוקרים, אשר הפכה זה מכבר לחלוטה. חרף טענתם של המבקשים, הרי שלמרבית הטיעונים שהעלו בעניין פרשנותה של הלכת כספי, אין כל נגיעה ל"שינוי הנסיבות" (קרי, לשאלה האם פקעה סמכות החוקרים לאחר גיבוש ההסדר), אלא עסקינן בטענות משפטיות כלליות וגורפות, הנוגעות לעצם היכולת לנהל חקירות במסגרת הקפאת הליכים.
המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל הינה, כי ראוי היה לדחות טענות אלו על הסף; אולם, בשל חשיבותן העקרונית הרבה של הטיעונים הללו, וכן למען מראית פני הצדק, מצאתי לנכון לדון בהן, ולדחותן, אף לגופו של עניין.
לסיכומה של נקודה זו; החלתו של סעיף 288 לפקודת החברות בהקפאת הליכים הינה נכונה, ומחוייבת הן מהגיונה של הלכת כספי, והן בשל המושכלה הברורה, כי בהעדר יכולת לחקירות ממצות ומקיפות בהקפאות הליכים, או בהעדר יכולת להפעיל את סעיפי פקודת החברות שנועדו לפעול כנגד בעלי שליטה לשעבר, תהפוך הקפאת ההליכים עד מהרה ל"עיר מקלט" עבור מנהלים שפעלו שלא כדין. זאת ועוד; מצב זה יביא את הנושים לחשדנות-יתר, ועלול לגרום לאספות נושים לסרב במקרים רבים לקבל הסדרים כדאיים, אף במצבים בהם חקירה היתה מבהירה, בסופו של יום, כי לא נפל כל פגם אמיתי בהתנהלות המנהלים ובעלי השליטה לשעבר.
יתר על כן; קיים טעם לפגם בעצם הסיטואציה בה ניצבים בעלי תפקיד אשר הם עצמם ביקשו את סעד הקפאת ההליכים, ומנסים להציב מכשולים בדרכה של החקירה. עצם בקשת סעד שכזה מבית משפט, כמוה במידה רבה כהסכמה מראש לשתף פעולה עם חקירת התנהלותה של החברה - זאת הן מכח הדין הכללי החל על מבקשי סעדים שאינם בגדר "זכות מוקנית", והן מטעמים הכרוכים בדין המיוחד של הקפאת הליכים. על בעלי שליטה המבקשים את סעד הקפאת ההליכים להבהיר, בין היתר, כי אין כוונתם אינה להשתמש בסעד זה בתור "עיר מקלט" מתוצאות שעשויות היו להגרם להם אישית בהליך של פירוק. אין ספק, כי בהליך כזה לא היו יכולות לקום כל טענות על הפעלת סעיף 288 או על הגשת תביעות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. חלק מאותה "הבהרה", כרוכה בהמנעות מנסיון לנצל את הקפאת ההליכים בכדי להמנע מחקירת התנהלותה של החברה ובעלי השליטה בה טרם הקריסה, או לצמצמה באורח מלאכותי.

8. הסוגיה המרכזית שמעלים המבקשים היא טענתם כי עם העברת הסדר הנושים ופקיעת צו ההקפאה עצמו, מאבדים החוקרים (ולמעשה, גם הנאמנים) מניה וביה את סמכותם, ואי לכך היו הזימונים לחקירה בטלים מאליהם. בעניין זה טוענים המבקשים, כי משהועברה החברה לידי שופרסל, פקעו כל סמכויותיהם של הנאמנים, למעט חלוקת כספים, כולל היכולת לתבוע את נושאי המשרה לשעבר; אי לכך, פקעה גם סמכות החוקרים, ואין כל טעם להמשיך ולאפשר להם להפעיל סמכויות גורפות ופוגעניות כסמכויות החקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות.

אלא, שבחינת טענה זו על רקע הדין החל, מלמדת שאין בה ממש, וזאת הן מסיבות מהותיות הנוגעות לתכלית הדין, והן מסיבות משפטיות הנוגעות לפרשנותו.

9. בכל האמור בתכלית הדין, אעיר כדלקמן:

במסגרת החלטתי זו, סקרתי בהרחבה את השיקולים בעלי-המשקל המצדיקים מתן יכולת לבצע חקירות בהקפאת הליכים, וכן לנקוט (במקרים המתאימים) בהליכים מתאימים כנגד מנהלים ונושאי-משרה לשעבר. כאלה אשר מתגלה כי נהגו באורח פסול (לעניין זה, ולישום של הלכת כספי בעניין החלתם העקרונית של סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות בהקפאת הליכים, ראה בין היתר את הדיון המפורט בפש"ר 1739/02 בש"א 4731/05 עזריאל פוייכטוונגר ואח'

נ' ברדיצ'ב ואח'

). עניין זה מחוייב, כאמור, למניעת ניצול לרעה של הקפאת הליכים כדרך לחסום חקירות אגב פירוק, תוך ניצול פחדם של הנושים מתוצאות חיסול החברה, ומנחיתותם האינהרנטית במידע לעומת בעלי השליטה לשעבר. זאת ועוד; יתכנו אף יתכנו מצבים בהם החברה עצמה ראויה לשיקום, ולעומת זאת, התנהגותם של בעלי השליטה מצדיקה שימוש בסעיפי הטלת האחריות האישית. אין כל טעם וצורך להמיט חורבן על החברה עצמה (כולל עובדיה וגורמים אחרים הקשורים בפעילותה), כתנאי בל-יעבור למיצוי הדין בשל פעולות שלא כדין שבוצעו טרם הקריסה.

אלא מאי? בניגוד לפירוק, אשר יכול להתמשך על פני שנים ארוכות, הרי שהקפאת הליכים מוגבלת לתשעה חודשים בלבד; נקל לראות, כי דין אשר יקבל את עמדת המבקשים ואשר יקבע כי עם גיבוש ההסדר או תום תשעת החודשים (המוקדם שביניהם) יפקעו סמכויות החקירה, יהפוך את הסמכויות הללו, קל וחומר את נפקותן המאוחרת, ל"אות מתה" שאין לה כל משמעות אמיתית בחיי המעשה.

זאת מדוע? טיבן של חקירות, קל וחומר של תביעות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, כי הן נמשכות זמן; הדבר מודגש מכח קל וחומר בשל השאיפה לאפשר חקירה ממצה ותכליתית, ולהמנע מ"משפטי שדה" חפוזים, אשר עשויים לגרום לא פעם עוול לבעלי השליטה עצמם, ולהביא להגשת תביעות לא מבוססות אשר ראוי היה להמנע מהגשתן מלכתחילה. זאת ואף זאת; בראשיתה של הקפאת ההליכים, משקיעים בעלי התפקיד את מרבית זמנם בהצלת ויצוב החברה, משא ומתן עם הנושים השונים, ולאחר מכן בחיפוש מציעים, התמחרויות וכיוצא באלו.
יוצא, כי ברוב-רובם המוחלט של המקרים, אין כל אפשרות אמיתית לנהל ולסיים חקירה (קל וחומר שלא את התביעה שעשויה לבוא בעקבותיה) בתוך תשעה חודשים. דין אשר יקבע, כי עם גיבוש ההסדר או בתום תשעה חודשים פוקעת האפשרות להמשיך ולחקור, שקול לדין השולל את עצם קיומה של חקירה ממצה של נסיבות הקריסה והתנהלות בעלי השליטה - ככל שבהקפאת הליכים עסקינן. אין צורך לשוב ולפרט את הנזקים הכבדים ואת הדיסהרמוניה החקיקתית אשר יצור דין כזה; דברים אלו פורטו בהרחבה רבה הן בפסק-הדין בעניין עזריאל פוייכטוונגר, והן בראשיתה של החלטה זו, ואין טעם לחזור ולפרטם פעם נוספת.

10. גם מהבחינה המשפטית ה"טהורה", נקל לראות כי אין לקבל את פרשנותם המצמצמת של המבקשים לסמכויות החקירה. למצער, אין עסקינן בפרשנות היחידה האפשרית; במצב כזה, מן הראוי להעדיף את האפשרויות הפרשניות האחרות, אשר מטיבות להלום את תכלית הדין ואת המדיניות המשפטית הרצויה.
אכן, עם גיבוש ההסדר, עוברת החברה לידי הרוכש, ופותחת "דף עסקי חדש" בחייה. אין צורך להכביר מילים, כי בכל האמור לפעילותה העסקית מכאן ואילך, לא הנאמן הוא המופקד על ענייניה, ולא חלים עוד הדינים הקולקטיביים של חדלות הפרעון.
אלא מאי? במצב כזה, קיים פיצול מהותי בין החברה החדשה (או פעילותה שנמכרה לרוכש), לבין ענייניה של קופת ההסדר. הסדר הנושים הינו, במידה רבה, העתקה של מסת התביעות של הנושים, וכן של הליכי חדלות הפרעון, מהגוף העסקי של החברה, אל המוסד המשפטי של "קופת ההסדר". מוסד זה מוסיף להתנהל בידי הנאמנים, וחלים עליו, במלואם, הדינים הקולקטיביים והקוגנטיים של הליכי חדלות הפרעון.
אכן, מרבית ההליכים בהם עוסקים הנאמנים (ובעלי התפקיד המסייעים שמונו לצידם), נוגעים להליכי חלוקת התמורה וההכרעה בתביעות החוב. אלא מאי? לא פעם, קיימים תחומים נוספים, הקשורים אף הם בקשר הדוק להשאת התמורה הצפויה לנושים. כך, בין היתר, טיפול בהליכים משפטיים הנוגעים למצבת הנכסים העומדת לחלוקה - ובמסגרת זו, אף הגשת תביעות (במידת הצורך) כנגד בעלי השליטה לשעבר. כל אלו, משפיעות אף משפיעות על מצבת הנכסים העומדת לחלוקה, על כל המשתמע מכך.

11. לא זאת, אלא אף זאת; התבוננות בסעיף 4.2 להסכם המכר עם שופרסל מביאה דווקא למסקנה הפוכה מזו שמסיקים המבקשים. במסגרת סעיף זה, נותרו בידי הנאמנים וההליך הקולקטיבי מספר נכסים, וביניהם חובות כספיים של צדדים שלישיים כלפי החברה, וכן היכולת לנקוט הליכים משפטיים לגבייתן של זכויות עבר.
לעניין זה, אין צורך להכביר מילים, כי עילת תביעה המבוססת על סעיפים 373 או 374 לפקודת החברות, עצם מהותה אינו אלא חוב אפשרי של צד ג' (ובמקרה זה - בעלי השליטה הנתבעים) כלפי החברה, וכן בגדר זכות עבר נטענת של החברה - אשר עשויה לזכות את הנושים בדיבידנד נוסף. זאת, כמובן, במידה וימצא בסופו של יום כי התביעה מוצדקת.
על כן, אין לטענתם של המבקשים בעניין זה, כי "תביעות היפוטתיות של החברה כנגד נושאי המשרה אינם בגדר חובות כספיים של צדדים שלישיים כלפי החברה" על מה שתסמוך, באשר ההיסק הנכון מאותו ניסוח הינו הפוך בתכלית. כל מהותה של אותה תביעה "היפוטתית" אינה אלא הוכחתו של חוב שחב נושא המשרה, לכאורה, כלפי החברה. אף מטעם זה, דין פרשנותם של המבקשים להדחות.

בשולי נקודה זו אוסיף ואעיר; אף אם היה מקום לטענה כי זכויות כאלו ואחרות הועברו לשופרסל, הרי שנקל לראות כי בעל הדין היחיד אשר זכאי לטעון כנגד שימושם של הנאמנים (והחוקרים) באותן זכויות תביעה אינו אלא שופרסל עצמה, שהרי אותו "שימוש שלא כדין" אינו נעשה אלא בנכסיה. ספק גדול בעיני, אם רשאים המבקשים "להיות לפה" לשופרסל ולטעון טענות מסוג זה בשמה, וזאת בלא שהתבקשו או הוסמכו לכך.

סוף דבר; הסמכות להגיש תביעות כנגד נושאי המשרה קיימת גם קיימת, ואי לכך, יש מקום לחקירה שנועדה לברר האם יש מקום לכך. זאת ועוד; דין אשר ישלול את היכולת לחקור ולתבוע את נושאי המשרה לאחר אישור ההסדר, שקול ברוב-רובם המכריע של המקרים לדין הנותן להם חסינות גורפת מפני תביעות כאלו, והופך את הקפאת ההליכים, פעם נוספת "לעיר מקלט" עבור מנהלים שפעלו שלא כדיו, ומעוניינים "לטשטש את העקבות" באמצעות הקפאת ההליכים.
יודגש: דברים אלו אינם נאמרים לעניין המבקשים שבפני
, ואין אני קובעת, בשלב זה, כל ממצא בדבר התנהגותם וקיומן או העדר קיומן של עילות תביעה כנגדם לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. אלא,שפסיקה מסוג זה עשויה להשפיע לא רק על המקרה הנוכחי, אלא גם על מקרים רבים בעתיד - כולל מקרים מובהקים של נסיון לטשטש עסקאות סיבוביות, מרמה והברחת נכסים מצד בעלי שליטה עתידיים.

12. טענה נוספת אותה מעלים המבקשים הינה, כי החברה העניקה להם, מראש, פטור רחב מאד מתביעות בכל הנוגע למעשים שעשו בכושרם כבעלי-תפקיד.
אלא מאי? ראשית, אעיר כי סוגיה זו אינה דורשת הכרעה בשלב זה; לעת-עתה, אין אנו עוסקים אלא בסמכויות החוקרים במסגרת חקירה שטרם הושלמה, ולא בהכרעה בתביעה לפי סעיפים 373 או 374. שנית, ובלא לקבוע מסמרות בעניין זה אעיר, כי ספק אם הדין מתיר לבעלי שליטה "לחסן את עצמם" במו-ידיהם מסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות באמצעות קבלת החלטה כזו או אחרת "בשם החברה". אלא שכאמור, לעת עתה אין צורך להכריע או להרחיב בכך.

13. עתה, מן הראוי לדון בטענה נוספת וספציפית יותר, הנוגעת לגדר העניינים בהם קיימת לחוקרים סמכות חקירה.
פעם נוספת, דומה כי המבקשים נתפסים לניסוח מילולי, ומבקשים להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת, שאינן הולמות את תכלית ההחלטה. אכן, החלטתי הסמיכה את החוקרים לנהל חקירה של נסיבות הקריסה ושל המאורעות בחברה ערב או טרם קריסתה. אמנם, אין ספק כי במצבים כאלו, נחקרים בתחילה, ולא פעם בעיקר, המעשים וההתנהלות בחודשים האחרונים טרם הקריסה.
אלא מאי? אין כל טעם לקבוע "רף קשיח" המגביל את היכולת לחקור לתקופת זמן קצרה של החודשים האחרונים לפני הקריסה. אכן, בחודשים אלו נעשים לא פעם עיקר המעשים והמחדלים הדורשים חקירה. אלא, שבמקרים לא מעטים, עשויים להמצא מעשים שלא כדין אשר גרמו לראשית ההדרדרות, ואשר נעשו זמן רב קודם לכן. לא זאת, אלא אף זאת; יתכנו מקרים, בהם תוצאות מעשה שלא כדין לא "יתנו את פריים" אלא כעבור חודשים ארוכים. אי לכך, אין כל עילה להגביל את החוקרים, מראש, שלא לחקור מעשים שנעשו לכאורה שנה או שנה וחצי ערב הקריסה, כל עוד סבורים החוקרים כי יתכן ויש להם נפקות אמיתית.
זאת ואף זאת; גדר סמכותם של החוקרים נקבע בהתדיינות בין בית המשפט, הנאמנים, הכונס הרשמי וגופים אחרים הנוגעים לניהול החברה (כגון ועדת הביקורת, אם הוקמה). ספק גדול בעיני האם רשאים דווקא הנחקרים (אשר להם אינטרס ברור ושונה לחלוטין בכל הנוגע לחקירת מעשים לכאוריים מצידם) להתנצח עם החוקרים על טווחי זמן רלוונטיים וראויים לחקירה, ולנסות לגדור את סמכותם.
אכן, אין ספק כי במקום בו מעמיד הדין עצמו מגבלת זמן קשיחה בפני
הליכים כאלו ואחרים, זכותו של הנחקר או הנתבע להסתמך עליה - החל ממועדי התיישנות, וכלה בהגבלות זמן קשיחות שהוצבו בפני
הליכים כאלו ואחרים (כגון מגבלת שלושת החודשים בביטול העדפות נושים). אלא, שלא כזה הוא המקרה דנן.

יתר על כן, אוסיף ואעיר כי ספק גדול בעיני אם ראוי היה לנסות ולהעזר, מלכתחילה, בניסוחים מילוליים כאלו ואחרים לשם הסקת מסקנות כה מרחיקות לכת בנוגע להגבלת סמכות החוקרים. אף אם היתה הטענה מתקבלת, הרי שמניה וביה אין עסקינן אלא בניסוח שיצא מלפני בית המשפט של חדלות פרעון, אשר יכול ומוסמך לפרשו ואף לשנותו, במקרה בו הדבר דרוש ולפי צרכי החקירה.
אי לכך, ולמען הסרת ספק, הנני חוזרת ומבהירה, כי אין להסתמך על הניסוח "ערב הקריסה" בכדי להגביל את טווח הזמן של המעשים שיכולים להוות בסיס לחקירה. החלטתי כוונה ליתן לחוקרים חופש פעולה ומרחב תמרון, למען חקר וחשיפה מלאה ורחבה של האמת - דבר אשר הינו בגדר חובה בעיקר בנסיבות המקרה הנוכחי, היקפו והנזק העצום שנגרם במסגרתו.

אי לכך, מכוחו של כל אחד משני טעמים אלו, קל וחומר בשל משקלם המצטבר, אף דין טענה זו להדחות.

14. לסיכומן של נקודות אלו:
הנני דוחה מכל וכל את טענות המבקשים בכל הנוגע לפקיעת סמכותם של החוקרים, ואי לכך כי מכתבי הזימון הוצאו בהעדר סמכות. כמו כן, מן הראוי לדחות את הטענות הנוספות שעלו בעניין זה, בכל האמור בהגבלת מסגרת החקירה.
אשוב ואעיר: אין ספק כי צודקים המבקשים בטענתם כי כשלון עסקי גרידא, אין בו בכדי לבסס עילה לפי סעיפים 373 ו-374; אם ימצא, בסופו של יום, כי החקירה לא העלתה אלא מעשים ומחדלים מסוג זה, הרי שספק גדול אם יהיה מקום לנקוט בהליכים כלשהם כנגד המבקשים. אלא שאין בכך, בנסיבות המקרה, בכדי לחסום מראש את היכולת לחקור, ואת חופש הפעולה של החוקרים.
לא אוכל לסיים את הדיון בחלק זה של הבקשה, בלא להתייחס בקצרה לשתי סוגיות נוספות שעלו בבקשה.

א. המבקשים מעלים טענות קשות בעניין העדר סמכותם של החוקרים לפרסם דוחות ביניים, ומסיקים מהתנהלות החוקרים כי הללו "חרצו את הדין" מראש, ואינם מנסים אלא "לצייר את העיגול סביב החץ".
לא זו בלבד, שסוגיית דוחות הביניים אינה דרושה לשם הכרעה בטענות המשפטיות, ודומה כי במידה רבה, אין מדובר אלא ב"טענת אווירה", הרי שגם לגופה, ספק אם היה מקום להעלותה. לא זו בלבד, כי אותם "דוחות ביניים" לא נעשו, במידה רבה, אלא לשם עדכון הנושים טרם הדיון בהצעת ההסדר של המבקשים - אלא שהדברים נעשו בשל ולפי בקשתו של בית המשפט. זאת, כדי לנסות ולספ ק לנושים מידע, ולו חלקי, בדבר החשדות האפשריים העומדים כנגד המבקשים. אין כל ספק, כי מידע כזה רלוונטי וחשוב לקבלת החלטה בשאלה, האם לקבל את הצעת ההסדר של המבקשים, או שמא לדחותה ולנסות להילך בדרך של מיצוי החקירה והתביעה האפשרית שלאחריה.
שנית, המסקנות בדו"ח הביניים סויגו באורח ברור וחד-משמעי אשר הבהיר כי כשמן כן הן: מסקנות ביניים שטרם בוססו כיאות, ואין להסיק מהן מסקנות חד-משמעיות. אין לי אלא להצר כי הבהרות ברורות אלו נעלמו, מעיני בא-כוחם המלומד של המבקשים, באשר יש בהן כדי להפיג במידה רבה את החששות שהעלה בדבר דעה קדומה ונחרצת.

ב. בנסיבות העניין, קיים טעם מסויים לפגם בעובדה כי המבקשים קובלים על כי התנהלות החוקרים ובית-המשפט (כך!) הסבה נזק לנושים, באשר היא גרמה לפקיעת הצעת ההסדר שהגישו.
לעניין זה, די אם אעיר, כי המבקשים עצמם, הם שביקשו ככל הנראה ליצור "סד-זמנים", כאשר הוסיפו במו-ידיהם מועד-פקיעה כה קצר להצעת ההסדר שלהם (זאת, בלא שהדבר מתחייב על-פי דין או כורח-נסיבות כלשהו). אין כל מקום להציג "פקיעה" כאילו לא היתה אלא "תופעת טבע" נייטראלית העומדת בזכות-עצמה. אי לכך, טוב היו עושים המבקשים, לו נמנעו מלגלגל עניין זה לפתחם של החוקרים או בית המשפט. אותו סד-זמנים, מתחילתו ועד סופו, אינו אלא מעשה-ידיהם של המבקשים עצמם, אשר לרצונם יעמדו עליו, ולרצונם ישובו ויציעו הצעת הסדר. בנסיבות המקרה, אין ספק כי קיים אינטרס מהותי, משפטי וציבורי גם יחד, בניהול חקירה מקיפה, ואי לכך, ספק גדול אם ראוי היה להגביל את החוקרים או לקטוע את החקירה בדרך כזו.

15. עתה, מן הראוי לעבור למחלוקת הנוספת הנטושה בין הצדדים, ואשר נסבה אודות דרישתם של המבקשים, כי פרקליטם יהיה נוכח בחקירותיהם. לא זאת, אלא אף זאת;
בבקשתם חושפים המבקשים, למעשה, את כוונתו של פרקליטם להעלות התנגדויות, ולהקפיד כי החקירה תהיה "מתוחמת לנושאי ולתכליתה של החקירה".
בעניין זה, מסתמכים המבקשים על מעמדה החוקתי של זכות היצוג, כפי שנקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, ובמיוחד בפסק דינו החדש של בית המשפט העליון בע"פ 5121/98, יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי. ב

פסק דין
זה, שב בית המשפט העליון ומדגיש את חשיבותה של זכות היצוג, ואת מעמדה החוקתי העל-חוקי.
החוקרים, לעומתם, מתנגדים לבקשה, וטוענים כי ההליך בו עסקינן, חקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות, שונה באופן מהותי מן ההליכים לגביהם נקבעו אותן הלכות בדבר זכות היצוג; בין היתר, מבקשים החוקרים לאבחן בין חקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות לבין ההליך המקביל של "חקירה פומבית", הנערך לפי סעיף 298 לפקודת החברות; לטענת החוקרים, אי-איזכורה של זכות היצוג בסעיף 288 לעומת איזכורה בסעיף 298 מעיד על הסדר שלילי.
מעבר לאמור לעיל, טוענים החוקרים כי נוכחות פרקליטם של המבקשים עשויה, במידה רבה של סבירות להפריע לחקירה, וזאת בעיקר משום שהוא מייצג את כל קבוצת הנחקרים. זאת, משום שנוכחותו תקשה על החוקרים לקבל מכל אחד מהם, בנפרד, גרסה אמיתית ואותנטית.
המבקשים שוללים מכל וכל את טענות החוקרים, ולעניין זה מנסים להסתמך על בש"א 4179/05 גרנות נ' שגיא, במסגרתו אישרה כב' הנשיאה גילאור את נוכחותו של פרקליט בחקירה לפי סעיף 288, תוך שהיא מחווה דעתה, בקצרה, כי אין ללמוד בהכרח על הסדר שלילי בסעיף 288 לפקודת החברות ביחס לסעיף 298, מה גם ובעיקר לאור העובדה כי שני הסעיפים הם מנדטוריים, ומאז חלו שינויים משמעותיים לעניין מעמדה של זכות היצוג.

16. אין חולק, ולא יכולה כיום להתעורר מחלוקת, כי זכות היצוג הינה זכות רבת-חשיבות, אשר עשויה לעלות למדרגה חוקתית על-חוקית; זאת, עד כדי כך כי פסקי דין שניתנו בלא שאחד הצדדים מיוצג עשויים להיות בטלים (רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן).
אלא מאי? מן הראוי, בעניין זה, לעמוד אף על מספר הבדלים משמעותיים בין נשוא הבקשה דנן, לבין העניינים שנדונו באותן הלכות ובקשת המקרים אשר נדונו בפני
בית המשפט העליון. בעניין זה, מן הראוי לעמוד על שתי נקודות בסיסיות:

א. ראשית, בניגוד למקרה שנידון בהלכת יששכרוב, הרי שבנסיבות המקרה הנוכחי, אין עסקינן בשום ופנים ואופן בהליך פלילי. אף אם, בשלבים מאוחרים יותר, יתכן ותוגש כנגד המבקשים תביעה לפי סעיפים 373 או סעיף 374 לפקודת החברות, הרי שאין עסקינן אלא בפן האזרחי גרידא של אותם סעיפים, אשר התוצאה היחידה היכולה להשתמע ממנו כלפי הנתבעים הוא חיובם בתשלום כספים.
מעבר לדרוש יוער, כי גם לו היו נפתחים הליכים פליליים (ואין הדבר כך במקרה הנוכחי), הרי שהתשתית העובדתית פרי פסק הדין האזרחי היתה, מטבע הדברים, פסולה מלשמש כראיה באותו הליך פלילי.

ב. בניגוד מוחלט לרובם המוחלט של המקרים שנדונו בפסיקה, הרי שבחקירה נשוא בקשה זו, כטיבה של חקירה מקדמית לפי סעיף 288 לפקודת החברות, אינה חלק מהליך משפטי כנגד המבקשים; יהא אומד דעתם של החוקרים על המבקשים כאשר יהא, הרי שאין בכוחם, אף לו רצו, בכדי לפסוק כנגד המבקשים או להטיל עליהם חבות כלשהי. כל שבכוחם לעשות הינו להגיש דו"ח לבית המשפט, ואשר המלצותיו ילקחו בחשבון בעת שישקלו בית המשפט, הנאמנים וכונס הנכסים הרשמי את צעדיהם הבאים.
לעניין זה, ראוי להבהיר הבהר-היטב את ההבדל המהותי שבין חקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות, לבין החקירה הפומבית בסעיף 298. די לעיין בלשונו של סעיף 298 כדי ללמוד, כי מדובר בו על מקרה בו התרשם כונס הנכסים הרשמי עוד קודם לכן כי בחברה בוצעו מעשי מרמה, ואי לכך, מזומנים אותם נושאי משרה החשודים בכך לחקירה פומבית. יוצא, כי עניין לנו בהליך שדומה באורח ניכר להליך משפטי רגיל, ובו מצויים הנחקרים, מעצם טיבו, במעמד של חשודים במרמה, על כל המשתמע מכך.
לעומת זאת, הרי שחקירה לפי סעיף 288 הינה שלב מקדמי ושונה באורח ניכר. אף כי ניתן לעשות בו שימוש, במקרים המתאימים, כדי לחקור חשודים בהחזקת נכסי החברה, הרי שהשימוש המרכזי שנעשה בו (וכך הדבר אף בנסיבות המקרה דנן) הינו לחקור את נושאי המשרה, בכובעם ככאלו, הא ותו-לא.

17. לא זאת אלא אף זאת; קיימים הבדלים מהותיים נוספים בין שני הסעיפים, המייחדים את החקירה לפי סעיף 288 מחקירה פומבית, קל וחומר מחקירות משפטיות אחרות.

ראשית; בניגוד למצב בחקירות משפטיות רגילות, אין עסקינן בנסיבות המקרה בעימות משפטי בו ניצבים זה מול זה שני צדדים יריבים (ואין נפקא מינא, אם עסקינן בשני מתדיינים פרטיים, או בנציגי הרשות המבצעת הניצבים אל מול אדם פרטי ומאשימים אותו במרמה), כאשר בית המשפט עומד בתווך. עניין לנו במצב, בו נערכת החקירה בידי "ידו הארוכה" של בית המשפט (המפרק, הנאמן או חוקר שמונה מטעמם).דבר זה משליך, בין היתר, אף על מבנה החקירה. אין עסקינן עוד במצב של שני צדדים מתעמתים הניצבים בפני
בית המשפט, אלא במצב בו מבוצעת החקירה בידי מיופי-כוחו של בית המשפט עצמו, על כל המשתמע מכך.
שנית; בניגוד לחקירה לפי סעיף 298, הנערכת בחשד ובהאשמה של מרמה, הרי שחקירה לפי סעיף 288, מיועדת, בראש ובראשונה, ליתן בידי המפרק או הנאמן מידע על התנהלות החברה, מצבה ונכסיה - קרי, מידע אשר על-פי דין שייך לו מניה וביה, וחובתם הבלתי-מסוייגת של בעלי השליטה לספק לו את אותו מידע, אף אם הדבר אינו נוח להם. לא בכדי, נקבע בפסיקה כי גם הזכות להמנע מהפללה עצמית מוגבלת או אף נשללת בחקירה כזו.
הטעם לכך הינו ברור, והוא נעוץ הן בעובדה כי מרגע בו נכנס בעל התפקיד לנעלי החברה, הרי שהמידע הרלוונטי להתנהלותה, עסקיה ונכסיה שייך לו - והן לחובות רחבות ההיקף המוטלות על בעלי שליטה לשעבר לשתף פעולה עם בעלי התפקיד ובית המשפט. אין צורך לומר, כי חובות אלו לשיתוף פעולה הן נרחבות ומקיפות, לאין ערוך מהחובה המוטלת על נחקרים "רגילים" בהליכים משפטיים. עניין זה נובע, בתורו, מהיחס המיוחד של הדין אל מצב של חדלות פרעון והנזקים הכרוכים בו לנושיה, עובדיה ושאר הקשורים עם החברה שקרסה, ולהבדל המהותי בין בעלי השליטה שהביאו את החברה לקריסה, לבין צד רגיל לסכסוך אזרחי (ואין נפקא מינא בשלב זה, האם בסופו של יום ימצא כי עקרון הישות המשפטית הנפרדת מגן על בעלי השליטה, או שמא קיימות נסיבות להטלת אחריות אישית לחובות החברה או למקצתם).

18. כל האמור לעיל אינו סותר, בהכרח, את מעמדה המיוחד של הזכות ליצוג; אכן, לזכות זו מעמד חשוב ורב-עוצמה, ויתכן כי היא עשויה לגבור אף במקרים בהם הדבר גורם אי-נוחות או קשיים מסויימים עבור בעלי התפקיד או החוקרים מטעמם. אלא מאי? יש ביחודו של סעיף 288 כדי להשליך על היקפה של זכות היצוג ומעמדו של הפרקליט באותה חקירה. מן הראוי לשוב ולהדגיש; בעל התפקיד חוקר את נושאי המשרה והמנהלים לשעבר אודות מידע השייך מניה וביה לו, ואשר חובתם לתיתו בלא סייג, ולעיתים אף כאשר חסיונות וזכויות הקיימות בדין הרגיל מצטמצמים או נסוגים. יוצא, כי אף זכות היצוג, בהליך חקירה שכזה, לובשת פנים שונות, ולעיתים מצומצמות באורח ניכר מזכות היצוג בהליך אדוורסרי רגיל (קל וחומר, חקירה פלילית). זאת לזכור; ממילא, בהיותם אלה שפתחו בהליך, חובה עליהם כבר עם הגשת הבקשה לתאר את נסיבות קריסתה של החברה. על כן לא ברור כלל חששם מהחקירה, אף ללא ייצוג, חקירה שכל מטרתה לבדוק את נסיבות הקריסה?!!

לשון אחר; חרף מעמדה של זכות היצוג, אין להניח בשום פנים ואופן לפרקליט המבקשים להפריע ולקטוע את החקירה, או להעלות סדרה של התנגדויות שמקומן לא יכירן בחקירה לפי סעיף 288. אלא, שמכתבי טענותיהם של המבקשים עולה הרושם, כי לזאת, למעשה, מתכוון בא-כוחם המלומד של המבקשים; לכך לא אוכל להסכים. זאת, בעיקר, ככל שהתנגדויותיו ונסיונו "לשמור על גדר סמכויות החקירה" (כלשון הבקשה) כרוכות בטענות שנידונו ונדחו בהחלטתי זו. זאת ועוד; מן הראוי לזכור, כי המבקשים אינם יכולים להנות, במסגרת חקירה לפי סעיף 288, מחסיונות השייכים לחברה, על כל המשתמע מכך.

עוד אעיר; חזקה על החוקרים כי, במעמדם כשלוחי בית המשפט, ימנעו מראש מכל שאלה שעשויה להיות מבישה, מפחידה או מעליבה. נקל לשער אף כי המבקשים, בהיותם אנשי עסקים המודעים לזכויותיהם (ויתכן אף יתודרכו לפני החקירה ע"י ב"כ), יוכלו לסרב מניה וביה להשיב לשאלות כאלו. זאת, במקרה הבלתי-סביר בו ישגו החוקרים ויעלו אותן.

19. מכל האמור לעיל עולה, כי אין לשלול את זכות היצוג מן המבקשים, במובן זה כי פרקליטם ינכח בחקירה; עם זאת, מן הראוי לתת את הדעת, כי היקפה של הזכות מותאם להליך המיוחד בו עסקינן, הכולל חובות גילוי רחבות היקף, השונות באורח ניכר מאלו המקובלות בהליך אזרחי רגיל. אין עסקינן בהליך אדוורסרי רגיל, ואין בנוכחות הפרקליט בכדי להפוך את היוצרות בעניין זה.
אי לכך, חל איסור על בא-הכוח להתערב על-ידי העלאת התנגדויות שלא במקומן. קרי, ההתנגדות תצטמצם אך ורק לאותם מקרים בו תועלנה שאלות אשר אין להן ולא כלום עם נושא החקירה. במיוחד, אין כל מקום להתערבות במהלך החקירה ולהעלאת טענות כלשהן בכל הנוגע ל"גדר סמכותם של החוקרים", ול"תחומי חקירה מותרים". הכל כפי שפורט בהרחבה במסגרת החלטה זו.

חזקה על החוקרים כי, כפקידי בית משפט, ימנעו מעיסוק בתחומים שהינם, אליבא דכולי-עלמא, בלתי רלוונטיים (כגון פרטים הנוגעים למבקשים, בתחומים שאינם נוגעים לעסקי וניהול החברה). בעניין זה, אחזור ואדגיש: על החקירה להתנהל באורח רציף, שוטף ובלתי מופרע, באשר כל דין אחר מרוקן במידה רבה את הסמכויות פרי סעיף 288 מתוכן אמיתי. כל זאת, כאשר שיקול הדעת לגבי תחומי החקירה, מהלכה והנחוץ לה, מצוי כל-כולו בידי החוקרים, ולא בידי בא-כוחם של המבקשים.
זאת ועוד; אף אם יסבור בא-כוחם של המבקשים כי החוקרים מעלים שאלות שאינן רלוונטיות לעילות החקירה, הרי שתרופתו הינה להעלות עניינים אלו, ככל שיהיה בכך צורך, כאשר תבוא העת להגיב על דו"ח החקירה שיוגש לאחר מעשה. הוא יוכל בעת החקירה, לערוך לעצמו רישומים לגבי אותן שאלות אשר לדעתו אינן רלבנטיות לנושא החקירה, ולפנות לבית המשפט, באופן מרוכז לליבון רלבנטיות השאלות.

20. במידה והחלטתי זו לא תקויים, ופרקליטי המבקשים יתעלמו מהאיסור להפריע למהלך החקירה, הרי שיתכן וזו תופסק, ותחודש מיד לאחר-מכן בלא או תוך הגבלת נוכחותם; טוב יעשו באי-הכוח אם יתנו דעתם לכך, וימנעו מהתנגדויות סרק הנוגדות את האמור בפסק-דין זה.

21. סוף דבר; הבקשה מתקבלת בחלקה, במובן זה כי נוכחות פרקליטם של המבקשים תותר בעת החקירה, בכפוף לכל הסייגים שבגוף החלטתי. אכן, יתכן ובכך תגרם אי נוחות לחוקרים, נוכח היות הנחקרים כולם מיוצגים בידי אותו בא-כוח; אלא שבנסיבות המקרה ונוכח ההלכה הפסוקה, אין מנוס מכך.
טרם אניח עטי, מן הראוי לשוב ולהדגיש: החלטה זו בעניין נוכחות פרקליט בחקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות הינה במידה רבה פרי הנסיבות החריגות שנוצרו במסגרת הקפאת ההליכים הנוכחית. בעניין זה, עסקינן הן בשיעור הנזק שנגרם, והן במערכת היחסים בין המבקשים לחוקרים ובמורכבותה של החקירה. היקפה של זו ורוחב היריעה שלה הופכות אותה לשונה באורח ניכר מחקירות שנערכות במקרים אחרים של הקפאת הליכים. אי לכך, ובניגוד לאותם מקרים, היא מצדיקה את התרת נוכחותו של פרקליט הנחקרים בעת החקירה.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום כ"ג באייר, תשס"ו (21 במאי 2006) בהעדר הצדדים.
אלשיך ורדה, שופטת
תפארת
1
בתי המשפט
פשר 001700/05
בשא 10063/06
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
כב' השופטת אלשיך ורדה
בפני
:








פשר בית משפט מחוזי 1700/05 רן קרול ואח' נ' עו"ד אבנר כהן, גיורא הרטוג בתפקידם כחוקרים ואח' (פורסם ב-ֽ 21/05/2006)