פסקי דין על פרקליטות מחוז ירושלים | פסקי דין על כהן ירון

3002/02 פ     14/07/2002




פ 3002/02 פרקליטות מחוז ירושלים נ' כהן ירון




1
בתי המשפט
פ 003002/02
בבית המשפט המחוזי בירושלים
14/07/02
תאריך:
כב' השופט משה רביד

בפני
:
פרקליטות מחוז ירושלים

בעניין:
המאשימה
עו"ד ירון מינטקביץ

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . כהן ירון

2 . כהן אברהם

הנאשמים
עו"ד ראובן בר חיים

עו"ד יאיר גולן
ע"י ב"כ
גזר דין

1. הנאשם 1 הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעבירה של סחר בסם מסוכן, עבירה על סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן - "הפקודה"), בכך שמכר לשלמה בן ארוש 370 גרם של סם מסוכן מסוג חשיש ללא היתר כדין. כמו כן, הורשע הנאשם 1 בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה על סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים, בכך שהחזיק 9 ק"ג סם מסוכן מסוג מריחואנה ו-3.5 ק"ג סם מסוכן מסוג חשיש ללא היתר כדין ושלא לצריכה עצמית בלבד. הנאשם 1 הוכרז כסוחר סמים בהחלטה מיום 23.6.02.

2. ב"כ התביעה, עו"ד מינטקביץ, טען כי הנאשם 1 החזיק בסמים על מנת לסחור בהם ולהרוויח כסף ממכירתם. הוא לא נטל אחריות על מעשיו, לא הפנים את חומרתם ולא הביע חרטה על מעשיו.

3. בהתייחס לנסיבותיו האישיות של הנאשם 1 טען ב"כ התביעה כי היקף חובותיו בהוצאה לפועל, שהם, לטענתו, כמאה אלף ₪, נובע מתוך ידיעתו של הנאשם 1, שקשה לגבות בהליכי הוצאה לפועל חובות מחייבים, ולא מתוך העדר יכולת כלכלית לשלמם. הוא הדין לגבי העובדה שהנאשם 1 חי מהבטחת הכנסה. הנאשם 1 נוהג ברכב ששוויו 126,000 ש"ח ואמו העידה על נכסיה הרבים ועל מנהגה לסייע לו מבחינה כלכלית. עובדות אלה אינן עולות בקנה אחד עם התדמית שמנסה הנאשם 1 להציג של דלפון חסר נכסים. אין ראיה אובייקטיבית, ממקור מקצועי, המלמדת על הקשיים של משפחתו של הנאשם 1, בהתמודדותם עם מעצרו של הנאשם 1. הוא הדין לעניין מצבה הרפואי של אשתו של הנאשם. המסמכים הרפואיים אינם מלמדים על מצב רפואי מיוחד או חריג.
4. בהתייחסו לרמת הענישה המקובלת הפנה ב"כ התביעה לע"פ 3052/00 לואבנה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1234, ולת"פ (ב"ש) 2628/98. בכל אחד מהמקרים הללו נגזרו על הנאשמים ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, בגין החזקת סמים מסוג דומה בכמויות גדולות. הנאשם 1 ריצה בעבר עונש מאסר בפועל של מספר חודשים בשל עבירות נגד הרכוש ולחובתו הרשעות בעבירות אלימות, איומים ועבירת סמים, בה נדון למאסר על תנאי.
לאור האמור, ביקש ב"כ התביעה, להשית על הנאשם 1 עונש מאסר בפועל משמעותי, מאסר על תנאי, פסילה מלקבל רשיון נהיגה, קנס כספי, חילוט רכבים כאמור בבקשה בכתב האישום והשמדת מוצגים.

5. ב"כ נאשם, עו"ד בר חיים, ביקש להקל בעונשו של הנאשם 1. הנאשם 1 עצור מיום 30.12.01, ויש להסתפק בעונש מאסר החופף תקופה זו וזאת לאור נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של הנאשם 1 והתקדימים הקיימים בפסיקה. הרשעותיו הקודמות של הנאשם 1 אינן משמעותיות ורובן בוצעו לפני למעלה מ-14 שנים. הנאשם 1 לא נידון למאסר בפועל בגין אף אחת מן העבירות שעבר וזהו לו מאסרו הראשון. גם בגין העבירה של החזקת סם מסוכן מסוג מריחואנה לשימוש עצמי, נגזרו עליו קנס ועונש של מאסר על תנאי, אשר מועד הפעלתו פקע.

6. ב"כ הנאשם 1 טען כי הפסיקה אליה הפנה ב"כ התביעה נוגעת לנאשמים, אשר היו להם עבירות קודמות בסחר בסמים עם מאסרים על תנאי לתקופות לא קצרות. הוא הפנה לשורה של פסקי דין, מהם ניתן ללמוד, לשיטתו, כי במקרים חמורים יותר מהמקרה הנוכחי הוטלו עונשים קלים יותר מהעונשים אשר הוטלו בפסיקה אליה הפנה ב"כ התביעה. בענייננו המדובר בעבירות, הנוגעות לסמים קלים מסוג קנבוס, סם המותר לשימוש במדינות מסוימות. מדיניות הפסיקה היא להקל בעבירות של החזקת סם שלא לשימוש עצמי, כשמדובר בסמים קלים ויש לאמץ מדיניות זו גם במקרה זה.

7. הנאשם 1 בן 34, נשוי ואב לשני ילדים, תיפקד באופן נורמטיבי עובר לביצוע העבירות בהן הורשע. אין המדובר בסוחר סמים מקצועי ושיטתי, אלא בעבירה אחת של סחר בסמים מסוכנים. משפחתו של הנאשם 1 שרויה במצב כלכלי קשה מאד וילדיו סובלים מחסך אבהי.

8. כי אין הצדקה לשלילת רשיון הנהיגה של הנאשם 1 הואיל ואין ראיה המצביעה על הובלת סמים ברגע כלשהו בזמן נסיעה. הנטל הינו על התביעה ואין עומדות לזכותה חזקות כלשהן. הנאשם 1 מתפרנס מהובלת סחורה חוקית במכוניתו ובהתקיים כי השימוש בעונש זה הינו נדיר, מתבקש בית המשפט להימנע מלעשות כן.

9. הנאשם 1 הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן ובעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. אין חולק כי מדובר בעבירות חמורות, אשר אינן עבירות של שימוש בסם לצורך עצמי. יש לזכור את כמות הסם הגדולה שהוחזקה בידי הנאשם בעת תפיסתו - 9 ק"ג מריחואנה ו-3.5 ק"ג חשיש - כמות אשר יש בה כדי להזיק לבריאותם ולנפשם של משתמשים רבים.

10. החומרה שבעבירות סמים בכלל ובעבירות של סחר בסמים בפרט נלמדת משורה ארוכה של פסקי דין. על בתי המשפט להצטרף לאלה העושים לביעור נגע הסמים המסוכנים שפשה במקומותינו ולהטיל על הסוחרים בסמים מסוכנים, או אלה המחזיקים בכמויות סמים שלא לצריכה עצמית (סעיף 31(3) לפקודה), עונשים חמורים. לפיכך, אין לקבל את טענת ב"כ הנאשם 1, לפיה יש להקל בעונשו של הנאשם 1 הואיל ומדובר ב"סמים קלים" כהגדרתו. הפקודה אינה מבחינה לענין העונש בסוגי הסם השונים והואיל ויש גם בסמים אלה כדי לפתוח צוהר ושער לעולם הסמים בכלל ולעולם הסמים הקשים בפרט. אינני סבור כי עליי להביא שיקול זה לקולא. הנני מצטרף לדברי חברי, השופט עוני חבש, בת"פ (י-ם) 1063/00 מדינת ישראל נ' מוחמד, תק-מח 2001(1), 9048:

"רבות נכתב על הסכנות החברתיות והכלכליות הטמונות בכל הקשור לסמים. את זאת יש לומר בבירור, החוק איננו מבדיל בין סוגים שונים של סם. כל עוד זו היא עמדתו של החוק, אין לעשות אבחנות בין סוגי הסם השונים. היות וכך, ככל שהכמות גדולה, ללא קשר לסוג הסם, כן הסכנות בהן מדובר גדולות וחמורות יותר. העונשים בענייני סמים הוא פונקציה של כמה גורמים, בין היתר, עברו של הנאשם, והכמות בה מדובר".

11. ב"כ הנאשם 1 הפנה להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 4770/96 חדד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אלא ששם העובדה שהמדובר ב"סם קל" היתה רק אחד השיקולים במניין השיקולים שאותם בחן בית המשפט בהחליטו לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אומרת השופטת דורנר:

"העורר הוא בן 36, נשוי ואב לשלושה ילדים. מזה שלוש עשרה שנים הוא עובד במקום עבודה קבוע, וזולת הרשעות בעבירות קלות שעבר לפני שנים רבות, עברו נקי.
בית המשפט המחוזי מצא על-סמך חומר הראיות שהוצגו בפני
ו כי חלקו של העורר היה משני וכי הוא שימש ככל הנראה בלדר בלבד. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך כי מדובר בסם קל, נראה לי כי יש לקבוע חלופת מעצר".

בולט הוא מעיון בהחלטה, כי בית המשפט ראה בעובדה כי המדובר בסם "סם קל", אך שיקול מבין השיקולים ששקל בבואו להחליט האם לשחרר את העורר ממעצר, ושיקול זה משקלו היה קל כנוצה והוא רק התווסף לשיקולים האחרים ששקל בית המשפט, כאמור. יתרה מזו, אין דומים השיקולים ששוקל בית המשפט באשר לחלופת מעצר, שאז הנאשם הוא בחזקת זכאי, והנטייה של בית המשפט היא למצוא חלופת מעצר, לשיקולים אותם יש לשקול לעניין העונש. ולבסוף, ההחלטה ניתנה בשנת 1996, מאז הננו עדים להתפשטות של נגע הסמים בקרב צעירים, בני נוער וילדים. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב ולכן שומה עליו להוציא מתחת ידו מסר ברור ומרתיע כי העושים והתורמים להפצת הסמים, באשר הם, ייענשו בחומרת הדין.

12. בע"פ 4710/01 שייח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), נסב הערעור על חומרת העונש, אשר הוטל על נאשם שהורשע בסחר בסם מסוכן, החזקת סם שלא לצריכה עצמית וקשירת קשר לביצוע פשע. הנאשם הורשע בעבירות אלה בגין רכישת סם מסוג הרואין במשקל של כ-496 גרם. בהחליטו לדחות את הערעור באשר לעונש המאסר בפועל שהושת על המערער, אומר בית המשפט דברים כדרבנות:

"בתקופה בה עושה החברה בישראל מאמצים להלחם בנגע הסמים, נדרשים בתי המשפט להכביד את ידם של החוטאים בתחום זה, ולא נוכל לומר שעונש המאסר נוטה לחומרה, לנוכח כמות הסם שנתפסה ברשות המערער, ולאור העובדה שזו אינה הרשעתו הראשונה בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים".

13. ברי כי מול האינטרס הציבורי הברור, אשר ניתן לו משקל בכורה - הגנה על הציבור מפני הסם המשחית על ידי ענישה מרתיעה ומשמעותית, מצווה בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את האינטרס האישי של הנאשם. בא כוחו של הנאשם 1 הפנה לנסיבות אישיות בגינן יש להקל בעונשו. הוא נמנע מלבקש הכנת תסקיר על-ידי שרות המבחן למבוגרים. חומר הראיות הקיים בתיק והתרשמותי הבלתי אמצעית מהנאשם ומדברי אשתו איריס כהן, מלמדים כי אין המדובר בנסיבות אישיות ומשפחתיות יוצאות דופן, אשר יש בהן כדי להוות שיקול מכריע לקולא בענישתו. יחד עם זאת יש להביא בחשבון שעברו הפלילי של הנאשם אינו מכביד ואת העובדה כי זו לו הפעם הראשונה בה הוא שוהה בין כותלי בית הסוהר.

14. יש להדגיש, כי עמדת בתי המשפט בעבירות של סחר בסמים היא, שבית המשפט ייתן, בדרך כלל, משקל מועט, אם בכלל, לנסיבות אישיות של הנאשם, וייתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי להרתיע עברייני סמים פוטנציאליים ולהרחיק מהחברה סוחרי הסמים שהורשעו, כדי למנוע את הנזקים החמורים שהם גורמים לנפגעי הסמים ולכלל. אם בית המשפט נטה בענישתו לקולא, היה זה כאשר נאשם הודה במעשיו והביע חרטה על מה שעולל לקורבנותיו ולחברה. כך נאמר בת"פ (חי') 233/95 מדינת ישראל נ' סחניני, תק-מח 98(3), 2386:

"בתי המשפט חזרו והדגישו פעמים רצופות את הצורך להלחם בעבירות סמים וזאת ניתן לעשות רק באמצעות ענישה השמה בקידמת שיקוליו של בית המשפט את האינטרס הציבורי והמעדיפה שיקול זה על פני שיקוליו האישיים של כל נאשם ונאשם" (ראו גם ת"פ (נצרת) 566/97 מדינת ישראל נ' יוסף, תק-מח 98(1) 1853).

15. לאור האמור, יש לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:

(א) 3.5 שנות מאסר, אשר ריצויו יחל מיום מעצרו ה-31.12.01.
(ב) 2 שנות מאסר על תנאי, והתנאי שהנאשם לא יעבור עבירה על הפקודה, למעט עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית בלבד, במשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר.
(ג) קנס בסך 50,000 ₪, או 6 חודשי מאסר תמורתו.
(ד) לנוכח תקופת מאסרו הארוכה של הנאשם לא ראיתי לנכון לשלול את רשיון הנהיגה שלו, אך אני גוזר עליו פסילה על תנאי בת 12 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, והתנאי שלא יעבור עבירה על הפקודה, זולת הרשעה בעבירה של שימוש בסם לצריכה עצמית.
(ה) להשמיד את המוצגים שנתפסו.

חילוט הרכבים

ההליך

16. בכתב האישום שהוגש נגד שני הנאשמים ביקשה המדינה לחלט רכב מסוג "אודי", שמספרו 18-447-85 (להלן - "הרכב הראשון"), הרשום על שם הנאשם 2 ורכב נוסף מסוג "אודי", שמספרו 18-150-88 (להלן - "הרכב השני"), הרשום על שם הנאשם 2 ואישתו. בהכרעת הדין זוכה הנאשם 2 והורשע הנאשם 1. לטענת ב"כ התביעה, הואיל ורכבים אלה שימשו לביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם 1, כעולה מחומר הראיות בתיק, יש לחלטם בהתאם להוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודה.

17. בהתייחסו לרכב הראשון טען ב"כ התביעה כי קיים אפיק נוסף לחילוטו, הקבוע בהוראת סעיף 36א(ב) לפקודה בצירוף הוראת סעיף 31(6)(א) לפקודה, הקובעת חזקה שבדין, לפיה מי שהוגדר כסוחר סמים יראה רכושו כרכוש שהושג בעבירה של עסקת סמים. לפיכך, הואיל והנאשם 1 הוגדר כסוחר סמים והפיק רווח מעבירת סמים, הרי שבהתאם להוראת סעיף 36א(ב) לפקודה, יש לחלט את רכושו, הרכב הראשון, שהושג, לאור החזקה, בעבירה של עסקת סמים. לדידו, הנטל על הנאשם 1 לסתור חזקה זו.

18. ב"כ התביעה הפנה בטיעוניו למוצג ת/30, הודעת אם הנאשמים במשטרה, שבו הצהירה האם כי היא קנתה את שני הרכבים לירון ואבי (הנאשמים). ברם, הרכב הראשון לא נרשם על שם הנאשם 1, הואיל ולטענת האם הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי השלמת הכנסה והוא היה מאבד את זכאותו לגמלה זו לו היה נרשם כבעלים של רכב. לפיכך יש לראות רכב זה כשייך לנאשם 1.

19. בתגובה לטענות באי כוח הנאשמים טען ב"כ התביעה, בהפנותו לפסיקה מתאימה, כי חילוט אינו בגדר ענישה, אלא מטרתו "הוצאת בלעו של גזלן מפיו" (ע"פ 7598/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 410).

20. לטענת ב"כ הנאשם 2 יש לדחות את הבקשה לחילוט שני הרכבים, משום שאין להם נגיעה ממשית לנאשם 1, פרט לעובדה שהוא השתמש, באחד מהרכבים באישום בו הוא הורשע.
בהתייחסו לרכב הראשון טען ב"כ הנאשם 2, כי הרכב נקנה מכספי האם, שהתקבלו בירושה עקב פטירת בעלה, על מנת להקל על חיי היום יום של האם ולסייע לה בצרכיה השונים. הנאשם 2 הוא הרשום כבעלים של הרכב הואיל ולאם אין רשיון נהיגה. ב"כ הנאשם 2 הוסיף כי העבירות, שנעברו על ידי הנאשם 1, נעברו ללא ידיעתה וללא הסכמתה, וכי חילוט הרכב יהווה ענישה בלתי מידתית, בלתי צודקת ומיותרת כלפי האם.
בהתייחסו לרכב השני טען ב"כ הנאשם 2, כי הנאשם 2 ואשתו הם הרשומים כבעלים של הרכב, וכי הרכב נקנה באמצעים שהושגו ממקורות חוקיים. לטענתו, יש לראות בחילוט הרכב משום סנקציה עונשית. לפיכך, הואיל והנאשם 2 זוכה מכל אשמה בגין העבירות המיוחסות לו, חילוט רכבו יהווה ענישה שרירותית, החורגת מקנה המידה המקובל לענישה ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית חקיקת סעיפים 36א ו-36ב לפקודה.

21. ב"כ הנאשם 1 הוסיף על טענות ב"כ הנאשם 2, כי הראיות שהוגשו לבית המשפט סותרות את הטענה לפיה הרכבים הושגו בעבירת סמים, כאמור בסעיף 36א(ב) לפקודה. לטענתו, הרכבים נקנו קודם לביצוע העבירות על ידי הנאשם 1, ואין בעברו הפלילי כדי ללמד על היותו סוחר סמים בתקופה האמורה.
בהתייחסו ל"נימוקים מיוחדים שיפרט", כאמור בסעיף 36א(א)(1) לפקודה, טען ב"כ הנאשם 1 כי מרשו מצוי במצב כלכלי קשה.

22. סעיף 36א לפקודה מסדיר את סוגיית חילוט רכוש בהליך פלילי, להבדיל מחילוט סמים וכלים, לגביהם קיימות הוראות החילוט בסעיפים 35 ו-36 לפקודה. סעיף 36א(א)(1) לפקודה קובע כדלהלן:

"הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש שהוא -
(1) רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה".

סעיף 36א(ב) לפקודה קובע כדלהלן:

"בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים והוכח לו כי הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח מעבירה כאמור, יקבע בהכרעת הדין, על פי בקשת תובע, שהנידון הוא סוחר סמים ומשעשה כן - יצווה בגזר הדין, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט".

תנאי בסיסי לשימוש בסמכות החילוט לפי סעיף 36א לפקודה הינו קיומה של הרשעה "בעבירה של עסקת סמים". "עבירה של עסקת סמים" מוגדרת בסעיף 1 לפקודה כדלהלן:

"'עבירה של עסקת סמים' - עבירה לפי פקודה זו שעונשה מאסר עשרים שנים או יותר".

23. הנאשם 1 הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודה, בכך שמכר לשלמה בן ארוש 370 גרם של סם מסוכן מסוג חשיש, ללא היתר כדין. כמו כן, הורשע הנאשם 1 בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7 לפקודה, בכך שהחזיק 9 ק"ג סם מסוכן מסוג מריחואנה ו-3.5 ק"ג סם מסוכן מסוג חשיש, ללא היתר כדין ושלא לצריכה עצמית בלבד. בהחלטה מיום 23.6.02 קבעתי כי יש להכריז על הנאשם 1 סוחר סמים.
הנאשם 2 זוכה מן האישום הראשון בשלב של אין להשיב על האישום, ובהכרעת הדין הוא זוכה מהאישום השני מחמת הספק.

הרכב הראשון

24. בחינת בקשת החילוט תעשה בהתייחס לכל אחד מן הרכבים בנפרד. ב"כ התביעה טוען, כאמור לעיל, כי ניתן לחלט את הרכב הראשון הן מכוח הוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודה והן מכוח הוראת סעיף 36א(ב) לפקודה.
בהתייחסו להוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודה קובע י' קדמי בספרו על פקודת הסמים המסוכנים (1997) כי הסעיף מדבר בהטלת חובה על בית המשפט, שהרשיע את הנאשם בעבירה של עסקת סמים, לחלט לאוצר המדינה כל רכוש, הבא בגדר ההגדרה בסעיף. כך נאמר בעמוד 232 לספרו:

"ה'חובה' נובעת משימוש בתיבה 'יצווה', ברישא של סעיף 36א(א) לפקודה. עם זאת, הלכה למעשה, אין המדובר בחיובו של בית המשפט לגלות 'יוזמה' בעניין זה אלא ב'חובת' היענות לבקשת המדינה, בכפוף לשיקול הדעת המתחייב מן האמירה 'זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט'".

(ראו גם ע"פ 7598/95 מדינת ישראל נ' צ'רלי בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 409-410).
משהורשע הנאשם 1 בעבירות של עסקת סמים, עולה השאלה האם יש לראות ברכב

"רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה".

אין חולק כי הרכב שימש כאמצעי לביצוע עבירות הסמים, בהן הורשע הנאשם 1. הנאשם הורשע באישום הראשון בעבירה של סחר בסם מסוכן. הנאשם 1 נהג ברכב הראשון והגיע באמצעותו למקום המפגש עם קונה הסם המסוכן, שלמה בן ארוש. עיון במוצג ת/12 מעלה כי בתום השיחה בין הנאשם 1 לשלמה בן ארוש, הוציא הנאשם מהמושב הסמוך למושב הנהג, דבר מה, שהעד השוטר 632 לא הצליח להבחין בטיבו. הנאשם 1 הורשע בגין פעילות זו בעבירה של סחר בסם מסוכן, כאמור בהרחבה בהכרעת הדין.
באשר להרשעה באישום השני, של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, הרי שעיון בדוח עיקוב (מוצג ת/14) מלמד, כי הנאשם 1 נהג ברכב עד הגיעו למקום מפגש בשביל עפר בדרום הארץ, הסמוך למאהל בדואי. הנאשם 1 שב עם הרכב לכיוון ירושלים ועלה על שביל עפר, הסמוך לכביש הסטף. שם הוא הניח מזוודה ותיק, אשר הכילו בין היתר סוליות של חשיש ואריזות של מריחואנה (ראה מוצגים ת/14 ו-ת/19 ועדותו של אבי ביטון). בגין פעילות זו הורשע הנאשם 1 בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ואין חולק כי הרכב שימש ואפשר את ביצועה של עבירה זו.
בעדותו בבית המשפט אמר הנאשם 1 כי "אני מודה שהייתי עם הרכב בסטף ובנגב, אני משתמש ברכב, אבל הרכב הוא גם של המשפחה".

25. ניכר כי את יהבם משליכים הסניגורים על הטענה כי הנאשם 1 אינו בעליו הרשום של הרכב. ברם, שאלת הבעלות ברכב אינה תנאי מוקדם לחילוטו לפי סעיף 36א(א)(1) לפקודה. הוראת הסעיף אדישה לבעלות על הרכוש שיש לחלטו ומתמקדת בתפקיד שמילא או שאמור היה למלא הרכוש, ובמקרה זה הרכב בביצוע העבירה. לפיכך, היות הרכב רשום על שם הנאשם 2 אינו מעלה ואינו מוריד בשאלת חילוט הרכב מכוח פיסקה זו (ע"פ 546/92 מלול אלי בן עזר נ' מדינת ישראל, תק-על 92(3), 237; ע"פ 1642/00 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 587; ע"פ 2024/98 (י-ם) מדינת ישראל נ' חמייס, דינים מחוזי כרך לב(3) 956; ב"ש (חי') 2638/99 מדינת ישראל נ' מלכה, תק-מח 2000(1),
9458). למעלה מהצורך, כפי שהודה הנאשם וכפי שעולה מהראיות, הנאשם 1 הוא שמשתמש בפועל ברכב לביצוע עבירותיו והרכב שייך לו, הגם שאינו רשום על שמו ולכן גם מסיבה זו אין לו פתחון פה להתנגד לחילוט הרכב (ראו גם רע"פ 5271/90 שלום מירלשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(1), 1133; ת"פ (נצ') 566/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהים יוסף, תק-מח 98(1), 1853).

26. ב"כ הנאשמים טוענים כי על בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולהימנע מחילוט הרכב בהתקיים נימוקים מיוחדים, כאמור בסיפא סעיף 36א(א) לפקודה. סבורני כי אין בתצהירים שהוגשו לבית המשפט מטעם ההגנה ועדויות האם, הנאשם 2 והנאשם 1, במסגרת הדיון בבקשת החילוט, כדי להצביע על טעמים מיוחדים, אשר יש בהם כדי לשכנעני כי אין לחלט את הרכב.

27. האם טענה בתצהירה ובעדותה כי הרכב נקנה מכספה על מנת שילדיה יסיעו אותה לצרכיה השונים. בעדותה אמרה האם כי "הרכב לא בשביל ירון מתנה, הוא בשביל הבית". מאידך, בהודעתה במשטרה אומרת האם כי "אני קניתי רכב מסוג אודי, אין לי פרטים לגביו, לילדים שלי, לבנים, לירון ואבי" (מוצג ת/30). ניכר כי השינוי בגרסתה, כאמור בתצהיר, הינו תולדה של הבנתה את השלכות הודעתה במשטרה על בקשה זו.

28. ב"כ הנאשם 2 מפנה לב"ש (חי') 2638/99 מדינת ישראל נ' מלכה, תק-מח 2000(1), 9458, שממנו הוא למד כי בנסיבות בהן אם הנאשם קנתה את הרכב מכספה, על מנת שילדיה יסייעו לה בהסעתה לצרכיה השונים, מתקיים טעם מיוחד להימנעות מחילוט הרכב. שם, הרכב היה בבעלות האם, רשום על שמה ונקנה מכספה. המכנה המשותף, לכאורה, בין שני המקרים הינו שהרכבים נקנו מכספי האם על מנת שילדיה יסיעוהּ.
ברם, בהחלטה שניתנה בעניין מלכה מדגיש בית המשפט, בפסקה 9 להחלטתו, כי הנימוקים המיוחדים הינם היות "האם ובעלה אנשים זקנים וחולים שהתנועה קשה עליהם, ונחוץ להם רכב לשימושם (רכב שיסיעו אותו בני המשפחה עבורם). כפי הנראה אין בכוחם הכלכלי של האם ובעלה לקנות רכב אחר".

29. בענייננו, הרכב אינו בבעלות האם, אינו רשום על שמה וחומר הראיות מלמד כי האם קנתה את הרכבים כמתנה לילדיהּ מכספי הירושה, טענה אשר לא הועלתה בהחלטה שניתנה בעניין מלכה. בהודעתה במשטרה, בהתייחסה לקניית הרכבים, אומרת האם כי
"אני אמרתי להם לקנות את הרכב מהכסף שלי שזה ירושה מבעלי ז"ל. הוא השאיר כסף. יש די ירושה, הכל רשום. הוא הוריש לי 3 בניינים. אני מכרתי אותם...".

זאת ועוד, אין ללמוד מהסעת הורה על ידי ילדו לצרכיו השונים של ההורה, כי הרכב הינו של ההורה או שלהורה יש זכות בו. המדובר בתופעה מקובלת, שכיחה ומבורכת ואין לראות בכך טעם מיוחד המצדיק הימנעות מחילוט הרכב, שניתן במתנה על ידי האם.

30. באי כוח הנאשמים שזרו את טענתם בדבר קיומו של טעם מיוחד להימנעות מחילוט, בטענה בדבר תחולת הסייג לחילוט, הקבוע בהוראת סעיף 36ג(א) לפקודה, לפיו בית המשפט לא ייחלט את רכושו של מי שהורשע בעבירת סמים, אם הוכיח הטוען לזכות ברכוש זה כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו.
סעיף 36ג לפקודה קובע למעשה שני סייגים לסמכויות החילוט הקבועות בסעיפים 36א (חילוט פלילי) ו-36ב (חילוט אזרחי), וסייג אחד כללי לכל סמכות חילוט על פי הפקודה. לשון הסעיף היא כלהלן:

"(א) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או
36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה.
(ב) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א
ו36ב אלא אם כן נוכח שלב
על הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר.
(ג) בית המשפט לא יצווה על חילוטם של מטלטלים שאינם ניתנים לעיקול לפי סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967".

31. כפי שקבעתי לעיל, אין לאם הנאשמים זכות ברכב הראשון, כנדרש ברישא לסעיף 36ג(א) לפקודה. גם אם הרכב נקנה מכספה, כעולה מן המסמכים המצורפים לתצהיר האם, הרי שברי כי הרכב נקנה כמתנה לנאשם 1 וכי הרכב שימש אותו לצרכיו השונים.
לפיכך, אינני נדרש להכריע האם אכן האם לא ידעה כי הנאשם עושה שימוש ברכב לביצוע העבירות בהן הוא הורשע או שלא הסכימה לכך, כאמור בתצהירהּ.
ויודגש, הנאשם 2, הרשום כבעלים של הרכב, שב והצהיר בעדותו כי "לגבי המכונית 85-447-18, לי אין שום טענת בעלות ביחס למכונית הזאת". לשון אחר, הנאשם אינו "טוען לזכות ברכוש", כאמור בסייג לחילוט רכוש הקבוע בהוראת סעיף 36ג(א) לפקודה. לפיכך, תמוהה טענתו בתצהירו לפיה בחילוט הרכב יהיה משום ענישתו (סעיפים 25-26 לתצהירו).

32. הנני סבור כי נדרשים טעמים מיוחדים ויוצאים מן הכלל על מנת להימנע מחילוט רכב, אשר שימש כאמצעי לביצוע העבירה או אפשר את ביצועה. יפים דבריו של השופט חשין בע"פ 3102/93 גביש נ' מדינת ישראל, תק-על 96(1), 113, שבהתייחסו להימנעות מחילוט רכושו של מי שהורשע בעבירת סמים אומר את הדברים הבאים:

"מלחמה כבדה לנו בסוחרי המוות הלבן, והיא כמלחמת ישראל בעמלק: מלחמה עדי חורמה היא. אדם שביקש לרכוש שלושה ק"ג הרואין - כמות המחזיקה אלפים אלפים של מנות סם המוות - לסוחר ייחשב, סוחר בגופותיהם ובנפשותיהם של אחרים. אך נסיבות יוצאות מגדר הרגיל יניעו בית משפט, לדעתי, לסטות מהוראת החילוט הקבועה בסעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים".

אמנם דברי השופט חשין מוסבים על סחר בהרואין, אך אין להקל ראש גם בסחר בחשיש ומריחואנה. מדובר רק בהבדל בדרגת החומרה של פגיעה בצרכני הסמים עקב השימוש בסמים אלה, בהשוואה לפגיעה הנובעת מהשימוש בהרואין. המחוקק סבר שגם סמים אלה מסוכנים ובית המשפט צריך לקיים את כוונתו של המחוקק, שלא הבדיל בין סם לסם גם באשר להוראות החילוט.

33. בהתקיים כי יש לחלט את הרכב הראשון מכוח הוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודה, ובהעדר טעמים מיוחדים וסייגים לחילוט הרכב, אינני נדרש לבחינת תחולת האפיק הנוסף לחילוט הרכב, לו טען ב"כ התביעה.

הרכב השני

34. לטענת ב"כ התביעה יש לחלט את הרכב השני, מכוח הוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודה, הואיל והרכב שימש כאמצעי לביצוע העבירה ואפשר את ביצועהּ. ב"כ התביעה מוסיף וטוען כי אין בזיכוי הנאשם 2 מחמת הספק כדי להוות טעם מיוחד להימנעות מחילוט הרכב. לדידו, הנאשם 2 לא הוכיח כי העבירות בוצעו שלא בידיעתו.
מנגד, טוען ב"כ הנאשם 2 כי הרכב לא שימש לביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם 1, וכי אף אם בית המשפט יקבע אחרת, הרי שמתקיימים טעמים מיוחדים להימנע מחילוט הרכב. "טעם מיוחד" מרכזי אליו מפנה ב"כ הנאשם 2 הינו זיכויו של הנאשם 2 מהאישומים המיוחסים לו. לגישת ב"כ הנאשם 2 חילוט רכבו של הנאשם 2, בנסיבות בהן הוא זוכה יהווה הטלת עונש עליו ועל משפחתו.

35. כאמור, הנאשם 1 הורשע בעבירות של עסקת סמים. השאלה שעלי לשאול היא, האם יש לראות ברכב השני "רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה".
הנאשם 1 הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן. בהכרעת הדין נאמר כי הרכב השני היה בזירת העבירה: "באותו מקום היתה מכונית נוספת, השייכת גם היא לנאשם 2, אך אין יודעים מי ישב בה ומה היה תפקידו בפרשה זו" (ראו פסקה 3 להכרעת הדין).
אשר לעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עולה מחומר הראיות כי הרכב השני נכנס לשביל העפר 25 דקות לאחר שהרכב הראשון, בו נהג הנאשם 1, יצא מהשביל. הרכב השני נעצר במקום בו נעצר קודם לכן הרכב הראשון. הנאשם 1 זוהה כמי שירד מן הרכב השני וניגש לשדה הקוצים, שם הטמין קודם לכן את התיקים, אשר הכילו סמים מסוכנים. בהכרעת הדין נקבע כי "אבי ביטון העיד כי רכבו של הנאשם 2 נעמד במקביל לתיקים, כשמושב הנהג קרוב לתיקים. אבי ביטון ראה את הנאשם 1 יורד מהרכב, ניגש אל התיקים ונוגע באחד מהם" (ראה פסקה 54 להכרעת הדין). הנאשם 2 זוהה מאוחר יותר כנהג הרכב השני.
כעולה מחומר הראיות, ברור כי הרכב השני נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ולאפשר את ביצועה, כאמור בחלופות המופיעות בהוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודה. משמע, הרכב השני נועד לאפשר את העברת הסמים, אשר הנאשם 1 הורשע בהחזקתם שלא לצריכה עצמית, ממקום המחבוא למקום אחר.

36. מאחר שהתקיימו התנאים הקבועים בהוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודה לחילוט הרכב השני, יש לחלטו, בכפוף להפעלת שיקול דעת בשאלה האם התקיימו הן טעמים מיוחדים להימנעות מחילוט הרכב, כאמור בסיפא סעיף 36א(א) לפקודה, והן סייגים לחילוטו, כאמור בסעיף 36ג לפקודה.
לדעתי, אין בטענות באי כוח הנאשמים כדי ללמד על טעם מיוחד, המצדיק הימנעות מחילוט הרכב. אין בידי לקבל את הטענה לפיה יהא בכך משום ענישתו של הנאשם 2 ומשפחתו. בע"פ 7598/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 410-411, נדרש בית המשפט לשאלת חילוט כספי המשיבים מכוח הוראת סעיף 36א(ב) לפקודה. בהתייחסו לאופיו של החילוט קובע השופט קדמי כהאי לישנא:

"עמדת התביעה, שלפיה חילוט וקנס אינם אמצעיים עונשיים חלופיים, נראית לי. קנס מהווה עונש פשוטו כמשמעו, ותכלית הטלתו הינה 'עונשית'. לעומת זאת, חילוט אינו עונש, במשמעותו המובהקת של מושג זה ותכליתו אינה 'עונשית', אלא 'הוצאת בלעו של גזלן מפיו'".

בהמשך מוסיף השופט וקובע כי:

"לחילוט - כמוסבר בדברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3) תשמ"ח-1988 - ערך מרתיע ממדרגה ראשונה. וזאת, לא בשל עוצמת הפגיעה בכיסו של העבריין, אלא בשל כך שהוא מאיין את המניע הדוחף וממריץ לביצוע עבירות הסמים - רווח עצום על רקע של סיכון קל יחסית".

ויודגש, בפסק-דין בן שטרית נדרש בית המשפט לשאלת חילוט כספים מכוח הוראת סעיף
36א(ב) לפקודה. קרי, חילוט רכוש של מי שהוכרז כסוחר סמים והושג בעבירה של עסקת סמים. לכן, מתייחס השופט קדמי לאופיו של החילוט תוך שימת דגש על חילוט רכוש מכוח הוראת סעיף 36א(ב) לפקודה.

37. על אופיו של חילוט רכוש בהליך פלילי ניתן ללמוד בהרחבה מדברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3) התשמ"ח-1988, הצ"ח 1893, 241, בעמוד
245, שם נאמר כדלהלן:

"כדי להתמודד ביעילות עם סוג זה של עבירות, שרווחיהן קלים והיקפן גדול, מוצע לאפשר אמצעי לחימה שיפגע במוקד הכדאיות: חילוט הרכוש ששימש אמצעי לעבור עבירה, או שהושג כשכר עבירה או כתוצאה ממעשה העבירה.
...
יש אפוא צורך בתפיסה חדשה, שתתמקד לא רק בפרט העבריין אלא גם ובעיקר בבסיס הכלכלי המשמש מניע ודחף לאיום המתמיד על איכות החיים החברתית במדינה ומחוץ לה. על כן, לוחמה יעילה צריך שתתמקד במקור העצמה הכלכלית ובבסיס המימון של עסקאות הסמים".

38. ב"כ הנאשם 2 הפנה לאמור בע"פ 3162/94 מדינת ישראל נ' ישראל, פ"ד נ(3), 265 שממנו הוא חפץ ללמוד כי חילוט הרכב השני יהווה סנקציה עונשית כלפי הנאשם 2. בהתייחסו לאופיו של החילוט קובע השופט בך כדלהלן:

"דין החילוט קבוע בסעיפים 36א-36י לפקודת הסמים המסוכנים. מסעיפים אלה עולה אופייה העונשי של פעולת חילוטו של רכוש, אשר שימש כאמצעי לביצוע עבירה, או נתקבל, במישרין או בעקיפין, כשכר לעבירה".

השופט בך אינו קובע כי החילוט הוא עונש, אלא שלחילוט יש אופי עונשי. ולא הרי זה כהרי זה. בית המשפט בעניין זה אישר את קביעת בית המשפט המחוזי, שהורה חילוט רכב הב.מ.וו, משום שהתקיים התנאי כי הרכב שימש את המשיב - המערער שכנגד כאמצעי לביצוע עבירות הסמים בהן הורשע ואיפשר את ביצוען של אותן העבירות, כאמור בסעיף 36א(א)(1) לפקודה.
גם פסק הדין שניתן בע"פ (ת"א) 7067/00 אלטורי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(3), 5200, אינו תומך בטענתו של ב"כ הנאשם 2. בית המשפט המחוזי לא ראה בחילוט אמצעי ענישה נוסף אלא "אמצעי נוסף לצד הענישה המתבטאת במאסר ובקנס" (ההדגשה אינה במקור מ' ר').

39. בהתקיים התנאי, כי הרכב השני שימש כאמצעי לביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם 1 ואפשר את ביצוען של עבירות אלה, אינני סבור כי זיכויו מחמת הספק של הנאשם 2 הינו טעם מיוחד להימנע מחילוט הרכב. החילוט אינו עונש של הנאשם 2 ומשפחתו.

40. הנאשם 2 ואשתו טוענים לתחולתו של הסייג לחילוט רכוש, המופיע בהוראת סעיף 36ג(א) לפקודה. ככל שהדבר נוגע לאשת הנאשם 2, הרי שלא הוגש כל תצהיר מטעמה בנוגע לידיעתה או להסכמתה לשימוש ברכב לביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם 1. מהודעתה במשטרה גם ברור שהיא לא ידעה שהרכב השני רשום על שמה.
הנאשם 2 זוכה בהכרעת הדין, כי נותרו ספקות בעיניי בשאלת ידיעתו את מטרת הנסיעה, לשביל בסטף כאשר נהג ברכב השני, שממנו ירד הנאשם 1 וניגש למקום בו הוחבאו התיקים עם הסמים. כך נאמר בפסקה 63 להכרעת הדין:

"אשר על כן ועל אף הנסיבות המחשידות מאד את ההנאשם 2 במעורבות בהחזקת הסם, לא ניתן לומר כי אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר, משום שהראיות הנסיבתיות אינן חד משמעיות".

לפיכך, בהעדר טעמים מיוחדים להימנעות מחילוט הרכב ובהעדר תחולה לסייג לחילוט הרכב, כנטען על ידי באי כוחם של הנאשמים, הריני להורות אף על חילוט הרכב השני.
הנטל מוטל על הנאשם 2 להראות כי הרכב שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו (י' קדמי, שם, עמ' 240). בנטל זה לא עמד הנאשם.

41. הטענה האחרונה, שנטענה בחצי פה, היא שלא יינתן צו חילוט, אלא אם כן נוכח בית המשפט שלנידון ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו "אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר" מהראיות שבפני
לא עולה שהחילוט של שני הרכבים יפגע באמצעי מחיה סבירים של הנאשמים ובני משפחתם (ע"פ 4142/99 עלי אלקדיים ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד
נג(5), 292 בעמודים 298-301).

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום ה' באב, תשס"ב (14 ביולי 2002) במעמד עו"ד מינטקביץ, עו"ד בר חיים והנאשמים.
משה רביד
, שופט
עו"ד בר חיים: לענין הקנס, נוכח תקופת המאסר והעובדה שהנאשם עצור ויהיה אסור, אני מבקש, דחיית ביצוע תשלום הקנס, שישולם החל מששה חודשים לאחר שחרורו, ב- 50 תשלומים של 1,000 ₪ כל אחד.
כמו כן, אני מבקש להחזיר לאשת הנאשם סך של 6,000 ₪ שנתפסו בביתו בזמן המעצר.
בנוסף, אבקש להחזיר לאשת הנאשם את השיקים שנתפסו באותו מעמד ואת שני הפלאפונים ותעודת הזהות של הנאשם.
לגבי נאשם 2, התבקשתי על ידו ואני יודע שגם עו"ד גולן היה מבקש זאת, אבקש שביהמ"ש יורה להחזיר לו שני פלאפונים, אחד שלו ואחד של בנו, שנלקחו ממנו. כמו כן אבקש להחזיר פיקדון בסך 15,000 ₪ שהופקד על ידו על שחרורו בערבות.

עו"ד מינטקביץ: לגבי החזרת הכסף ושאר המוצגים לנאשם 1, אין התנגדות.
לענין הפיקדון ושאר המוצגים לנאשם 2, אין התנגדות.
לענין הקנס, זה בלתי אכיף קנס שמוטל רק בעוד 3 שנים, אחרי שהנאשם ישתחרר. לא אתנגד לדחייה מסוימת, אך שהקנס ישולם בזמן שהנאשם עדיין יהיה במאסר.
לגבי הפריסה, אני משאיר לשיקול דעת ביהמ"ש. 50 תשלומים נראה לי פריסה רחבה מידי.

עו"ד בר חיים: אני מבקש לעכב את ביצוע החילוט עד למתן פס"ד בערעור.

עו"ד מינטקביץ: זה תקנה 10 לתקנות הסמים המסוכנים.

החלטה

יש להחזיר את המוצגים שלא חולטו, בכלל זה הכספים, השיקים, תעודת הזהות והפלאפונים הניידים, לנאשמים 1 ו- 2.
כמו כן יש להחזיר את הפיקדון בסך 15,000 ₪ לנאשם 2.
הקנס ישולם בששה תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.12.02 ובכל 1 לחודש שלאחריו.
לא ישולם תשלום אחד במועדו, תעמוד יתרת הקנס לפירעון מיידי וימי המאסר תמורת היתרה, יחושבו בהתאם.
ניתנה היום ה' באב, תשס"ב (14 ביולי 2002) במעמד עו"ד מינטקביץ, עו"ד בר חיים והנאשמים.

משה רביד
, שופט








פ בית משפט מחוזי 3002/02 פרקליטות מחוז ירושלים נ' כהן ירון (פורסם ב-ֽ 14/07/2002)