פסקי דין על ברכת שפע | פסקי דין על בזאר שטראוס | פסקי דין על אלי שחר | פסקי דין על דוד שחר |

3089/01 א     21/08/2005




א 3089/01 ברכת שפע נ' בזאר שטראוס בע"מ,אלי שחר,דוד שחר




117


בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
א 003089/01


בפני
:
כבוד השופטת חנה בן-עמי

תאריך:
21/08/2005



בענין:
ברכת שפע



ע"י ב"כ עו"ד
תוסיה-כהן אלי

התובעת


נ ג ד



1 . בזאר שטראוס בע"מ

2 . אלי שחר

3 . דוד שחר


ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד מזרה אבירם

הנתבעים



פסק דין


1. התובעת - ברכת שפע
בע"מ (להלן: ברכת שפע
או התובעת) - שכרה, באמצעות מנהלה אליהו בקשי (להלן: בקשי) מהנתבעת 1 - בזאר שטראוס בע"מ
(להלן: הנתבעת) נכס שעליו בנוי מבנה בשטח כולל של כ-1,400 מ"ר, לצורך ניהול סופרמרקט (להלן: הנכס או הסופר), החל מיום 17.9.00.

2. אין חולק כי עובר לשכירות הנכס ע"י התובעת הוא היה מושכר לאחד - שלום אייכלר – שאף הוא ניהל בו סופרמרקט בשם "בשערייך" (להלן בהתאמה: אייכלר או "בשערייך"), וכי בטרם העברת המושכר לידיה, רכשה זו מאייכלר את המלאי וכן הציוד שהיו במקום.

אף כי חוזה שכירות בין הצדדים לתובענה דנן לא נחתם, הצהיר נתבע 2 – מנהלה של הנתבעת (להלן: שחר) כי כבר באוגוסט 2000 הוא הראה לבקשי את החוזים בין הנתבעת לבין "בשערייך" והוסכם ביניהם כי חוזה בנוסח זהה ("בשינוי שם ומועדים" – ר' סע' 6 א' לתצהירו של שחר) ייחתם ביניהם.

כפי שהצהיר שחר, עקב עיסוקיו הרבים הוא המציא לתובעת טיוטת הסכם שכירות לראשונה ביום 18.1.01. דא עקא, זו לא נחתמה משלטענת התובעת לא תאמה את החוזה שנחתם עם "בשערייך" ומכל מקום משהתובעת נדרשה לשלם בגין עריכתו שכ"ט עו"ד – דבר שלא היה מקובל עליה.

ממילא, אף שהעובדה שהנתבעת העבירה לראשונה טיוטת חוזה לתובעים כעבור כארבעה חודשים יש בה כדי ללמד על התנהלות כושלת, משהלכה היא כי חוזה יכול להיכרת גם ע"י התנהגות ובלבד שמאותה התנהגות ניתן להסיק על גמירות דעת (ר' ע"א 290/98 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633?, 638), יש מקום לראות בחוזה השכירות שנחתם בין הנתבעת ל"בשערייך" כחוזה שתנאיו מחייבים את הצדדים גם בכל הנוגע לתביעה דנן.

3. התובעת שילמה דמי שכירות בגין הנכס עד לדצמבר 2000, ואולם כמו "בשערייך" גם היא נקלעה לקשיים כלכליים, ולא יכלה לעמוד בתשלום דמי השכירות לינואר 2001. תחילה פנתה לשחר בבקשה לדחות את מועד התשלום האמור, ובהסכמה ניתן על ידה שיק דחוי לחודש פברואר. דא עקא, גם בכך לא היה די וכתוצאה מהאילוצים הכלכליים אליהם נקלעה הוחלט על ידה להעביר העסק לצדדים שלישיים (גרינפלד ורובין – להלן: גרינפלד), באותה דרך ממש כפי שהנכס הועבר לה. לצורך זה חתמה התובעת ביום 14.2.01 על זכ"ד עם גרינפלד, לפיו הוא ירכוש את הציוד והמלאי בנכס. עוד סוכם ביניהם כי בתאום עם הנתבעים יפונה הנכס ע"י התובעת ויושכר לגרינפלד.

בנסיבות אלו נפגש אילן לוי – מנהל הסופר ונציגו של בקשי (להלן: אילן לוי) - בבוקרו של יום 15.2.01 עם שחר, ודיווח לו כי בכוונת התובעת להעביר את הזכויות בנכס ביום 18.2.01 לגרינפלד וכי הציוד והמלאי יימכרו להם לפי הזכ"ד שנחתם. עוד הודיע כי השיק שניתן ע"י התובעת לחודש פברואר לא יכובד, וכי דמי השכירות ישולמו באמצעות השוכרים החדשים, על פי זכרון הדברים שנחתם עמם.

כפי שהצהיר אילן לוי שחר הסכים לאמור וביקש כי באם, משום מה, לא יצא לפועל ההסכם בין התובעת לגרינפלד, תפנה זו את הנכס מכל אדם וחפץ עד ליום 18.1.01 וכי שני חדרי הקירור והקופות הרושמות יישארו בנכס וישמשו כבטחונות לחוב התובעת.

4. ואמנם, לשעות הצהרים של אותו יום, זומנו ע"י התובעת ספקים לנכס, ע"מ להחזיר להם סחורה שלהם שהיתה במחסנים; זאת, כדי להקטין את היקף חובותיה מולם. דא עקא, לא חלף זמן רב, ובעוד הספקים שוהים בנכס כדי לקבל את הסחורה שסופקה על ידם בחזרה הגיע למקום שחר ביחד עם בחור נוסף, ותוך הפרה בוטה של המוסכם עמו הודיע כי ”מרגע זה החנות על תכולתה, שלו וכל כסף שנכנס לקופה שייך לו", לפיכך הורה לכל הנוכחים שיתפנו לאלתר מן המקום. לטענת התובעת, תחינותיו של אילן לוי בפני
שחר כי יחדל ממעשיו לא הועילו ואף שהלה עזב את המקום, הוא חזר כעבור כשעתיים ביחד עם ארבעה "גברתנים", שסילקו, תוך כדי דחיפות, את כל הספקים, הלקוחות והעובדים שהיו במקום, והשתלטו בכוח על הנכס, על כל הציוד, הסחורות והמסמכים שבו, לרבות הכספת והשיקים שהיו בה, כולל הפדיון שהיה בקופות. כ"כ החליפו את המנעולים של דלתות הכניסה והיציאה מהעסק. עוד, כפי שצויין, משסרבו הספקים לפנות את המקום התקשר שחר למשטרה וזימנה למקום בהצהירו כי הוא הבעלים של הנכס.
עוד כמפורט בתצהירו של אילן לוי – משהצליח שחר במשימתו ולאחר שסולקו האנשים שהיו במקום מטעמה של התובעת, הוא יזם פניה למכרים שונים שלו שזומנו ל"מכירה פומבית" של הסחורה שנותרה בנכס – בין אם על המדפים ובין אם במחסנים. יתר על כן, שחר הזמין את עובדיו שלו מחנות סמוכה, כדי שיקחו לעצמם, באופן חופשי ותוך רמיסת זכויותיה הקנייניות של התובעת, מהתכולה. בשעות הערב אף העביר שחר חלק מהסחורה שנותרה בנכס לחנות אחרת המנוהלת ע"י הנתבעת.

על פי עדותו של אילן לוי הוא דיווח לאלתר על המצב למנהל התובעת – בקשי – שהודיע כי הוא מתקשר מיד למשטרה. ואולם, אף שהמשטרה הגיעה למקום (גם לפי פניית שחר) היא לא מצאה לנכון להתערב, מאחר שראתה בארוע סכסוך על רקע אזרחי.

עוד לפי עדותו – הוא ביקש משחר שישוחח בטלפון עם בקשי, אך הלה סירב באומרו כי אינו מכיר את בקשי וכי אין לו על מה לדבר אתו.

אילן לוי העיד עוד כי על פי הנחיותיו של בקשי, למחרת (ביום 16.2.01) – הוא הגיש תלונה רשמית במשטרה בדבר פלישה לעסק וגניבה. עוד העיד כי ביום 1.3.01 התקשר אליו בקשי וביקש שייגש למחרת היום לנכס וייפגש עם שחר לצורך הוצאת הציוד והמסמכים שעוד נותרו בנכס. דא עקא, משהגיע למקום נוכח לראות כי חלק ניכר מהסחורה שהיתה על המדפים הוצא. לדבריו הוא ביקש משחר להגיע עם רכב ועובדים ביום 4.3.01 כדי להוציא את הנותר ואולם גם בקשתו זו נדחתה ונאמר לו כי עליו להגיע רק ביום 5.3.01. משהגיע בתאריך האמור נוכח כי גם הסחורה שעדיין נותרה לאחר 2.3.01 הועלמה וכל שנותר לו לקחת היו הציוד, המקררים, המחשבים וכן ריהוט וציוד משרדי. גם את הנותר כאמור לא איפשר לו שחר להוציא אלא בתנאי שיחתום על מסמך המאשר כי התובעת קיבלה "את כל הציוד ואין לה תביעות כלפי בזאר שטראוס ונתבע מס' 2". משסירב לכך (תוך שהסכים לחתום אך ורק על הציוד שאופשר לו להוציא), סילקו שחר מן המקום בלא שאיפשר לו לקחת דבר.

רק ביום 24.7.01 נמסר לאילן לוי ע"י בקשי כי בתאום בין באי כוח הצדדים עליו להגיע למקום לשם הוצאת הציוד שנותר. במפגש זה איפשר לו שחר להוציא גם את החומר המשרדי של התובעת. לשם כך הופנה לחלק האחורי החיצוני של הסופר; שם באזור פתוח וברשות הרבים מצא ספרי חשבונות חלקיים של בשערייך. לספרי החשבונות של התובעת או מסמכים שלה, שהיו בנכס ביום 15.2.01 – לא נמצא זכר.

5. בגין הנזקים שנגרמו לתובעת עקב מעשיו של שחר, על השלכותיהם ותוצאותיהם, הוגשה התביעה דנן, שהועמדה על סך של 1,500,000 ₪. (אם כי הפיצוי הכולל לו עותרת התובעת בסיכומיה הינו בסך 1,303,277 ₪).

לטענת התובעת היא זכאית להיפרע בגין נזקיה מהנתבעת מתוקף הסכם השכירות המוסכם, ומשחר היא זכאית להיפרע - שכן במעשי הבריונות והגזלה ביצע כלפיה עוולה נזיקית.

6. כפי שיובהר להלן, למעשה, הנתבעת, אינה חולקת על כך כי ביום 15.2.01 תפש שחר בכוח את החזקה בנכס וסילק מהמקום את אילן לוי וכל מי שהיה במקום מטעם התובעת. שחר גם אישר כי בבוקרו של אותו יום דיבר אתו אילן לוי, וכי עשה את שעשה בניגוד למוסכם ביניהם:

”כל זה אתה עושה בניגוד למוסכם עם אילן לוי או בקשי, כי הם אלו שהזמינו את הספקים. אמרת סטופ. אני כרגע לוקח פיקוד?
ת. אמרתי כן. ראיתי את הבלגן ועצרתי אותו". (עמ' 103).

לטענת שחר למרות המוסכם ולמרות שנקבעה פגישה עם בקשי ליום 18.2.04 – בהיות הנתבעת הנושה הגדול ביותר של התובעת, בהעדר ערבויות לחוב ומשראה ש"מרוקנים" את הסופר "החליט לפעול".

כאמור בתצהירו של שחר כבר ביום 8.2.01 הוא המציא לבקשי ביד מכתב התראה (נ/3), בו הובהר לתובעת כי עליה לחתום על טיוטת ההסכם שנשלחה אליה, לשלם שכ"ט עו"ד ולהמציא הבטחונות הנדרשים עד ליום 11.2.01, שאם לא כן תידרש לפנות את הנכס מידית. עוד כאמור בתצהירו "יום-יומיים" לפני 8.2.01 הגיע אליו אילן לוי והודיעו כי כפי הנראה לא תחתום התובעת על הסכם שכירות כלשהו, זאת עקב מצוקה כספית אליה נקלעה.
כדבריו:

"ובכן, כששאלתי את אילן: מה יהיה?! הרי אין לנו כל ערבות ובטחון?!, הוא בעצם הבהיר לי – למרות שלא העז לומר זאת מפורשות – כי על הנתבעת לשכוח מפרעון חובות התובעת כלפיה, כי התובעת חייבת כספי עתק לנושים רבים ובכללם לספקים רבים" (סע' 13(1) לתצהירו).

עוד הוסיף שחר בתצהירו כי ביום 15.2.01 משנודע לו כי השיק הדחוי שנמסר בגין דמי שכירות לחודש פברואר (שזמן פרעונו 1.2.01) חזר בלתי מסולק, הוא ניגש למושכר, ולתדהמתו גילה שלטים המודיעים על סגירת המקום עקב ספירת מלאי. כשניגש לדלת המחסן כדי לברר פשר הדבר, גילה כי נמצאים במקום ספקים רבים המוציאים מהמושכר סחורה "מכל הבא ליד". בנסיבות אלו חשש כי לנתבעת לא יהיה ממה להיפרע מהתובעת, ולכן ניגש לאילן לוי והציע לו לסגור את המקום בינתיים: "הודעתי לו נחרצות שעד שבקשי לא יבוא למושכר – לא נאפשר לספק כלשהו להוציא אפילו סיכה מהמושכר. הדגשתי בפני
ו שעל בקשי לבוא ולהבהיר לנו קודם כל, כיצד הוא פורע קודם כל – חובות התובעת לנתבעת". כאמור בתצהירו "אילן קיבל הצעתי בברכה". בנסיבות אלו, כדבריו: "דאגנו לפנות מהמושכר כל האנשים שניסו לבזוז המקום, וסגרנו דלתות המושכר… החלפנו מנעולים", ומשבקשי סרב להגיע: "מכרנו סחורה בשווי 22,200 ₪ לספקים שונים. כמו כן מכרנו לפרדוס בע"מ סחורה בסכום כולל בסך 140,000 ₪". עוד כמוצהר על ידו בשעות הערב של אותו יום הוא עשה מאמצים כדי לגרום לבקשי להגיע למקום בדחיפות "כדי לסיים הפרשה באופן הוגן", ואולם הדבר לא עלה בידו. בנסיבות אלו שלחה הנתבעת ביום 18.2.01, באמצעות בא כוחה, מכתב בדואר רשום לבקשי (נ/6), בו הודיעה לו על הנזקים הגדולים הנגרמים לנתבעת מדי שעה כתוצאה ועקב נטישתה החפוזה, תוך שהופצר בתובעת שתבוא למושכר בדחיפות ותתאם עם הנתבעת פינויו מכל חפץ ותסדיר מלוא חובותיה. דא עקא, גם מכתב זה נותר ללא מענה.

עוד כאמור בתצהירו של שחר, ביום 18.2.01 לאחר שהסכים רמי לוי (אחד מנושי התובעת שלבקשתו ניתן ביום 15.2.01 צו מניעה זמני האוסר על התובעת, הנתבעת, שחר ואחרים – להוציא מוצרים או סחורה מהנכס), כי יוסר צו המניעה, הגיע נציג מטעמו, וביחד עם אילן לוי וכן בהסכמת שחר, נטל סחורה. כ"כ הוציאו ספקים אחרים סחורה באותו מעמד.

עוד הצהיר שחר כי "לאחר שהסוחרים השונים לקחו סחורה מהמושכר, הוצאנו אנו סחורה מהמושכר ומכרנו אותה לספקים שונים בסכום כולל של כ-150,000 ₪" (סע' 25(א) לתצהיר).

לטענת שחר למרות פניות חוזרות ונישנות לא הסכים בקשי להפגש עמו או להוציא המטלטלין עד שביום 1.3.01 הגיע לנכס אילן לוי שסירב "באורח תמוה" לחתום כי הוא מאשר שקיבל את המטלטלין שהוא מבקש לקחת ועזב את המקום. בנסיבות אלו ובעקבות פניות נוספות של ב"כ הנתבעת נקבע מועד נוסף להוצאת המטלטלין בעקבותיו הוצאו ע"י התובעת, ביום 24.7.01, המטלטלין שנותרו (אישור קבלה נ/15).

7. כאמור, בחקירתו הנגדית אישר שחר כי למרות האמור בתצהירו הוא פעל בניגוד למוסכם עם אילן לוי כשעצר את הספקים מלהיכנס לנכס, סילק את הנוכחים והחליף המנעולים (עמ' 103 לפרו').

משנטען בפני
ו כי מכירת הסחורה שנמכרה על ידו ביום 15.2.01 היתה שלא בתאום עם אילן לוי, השיב באופן מתחמק "מכרנו. אני לא מכחיש".

גם טענתו של שחר כי אילן לוי הסכים לכך שהוא יעצור את הספקים נשמעת לא אמינה מעצם העובדה כי אילן היה זה שהזמינם ליטול סחורתם. לפיכך כשנשאל בענין זה ניסה לסייג את הדברים בטענה כי את הספקים שאילן הזמין הוא לא סילק והם אמנם בסופו של דבר קיבלו את הסחורה שלהם. לדבריו "אנחנו מנענו מהרבה ספקים שאילן לא הזמין לבזוז את המקום ולהתפרע"; דא עקא, גם טענה זו אינה יכולה להתקבל ולו מהעובדה שגם לדבריו הוא הגיע למקום כדי למנוע מכירת הסחורה וזאת על מנת שיוכל תחילה לגבות מתמורתה את חובות התובעת לנתבעת.

עוד יוער כי עדותו של שחר אינה סבירה גם לגופה, שהרי על פניו נראה ממהלכיה של התובעת כי היא ביקשה להעביר באופן מסודר ובתום לב את המושכר על תכולתו לצד ג' ולהקטין במידת האפשר את נזקיה. לצורך זה נחתם זכרון הדברים עם גרינפלד לענין מכסת המלאי והמוצרים ולצורך זה נפגש אילן לוי עם שחר בבוקרו של יום 15.2.01; ואמנם כפי שהועד הן ע"י אילן לוי והן ע"י גרינפלד, מוסכם היה עליהם כי במוצ"ש – אור ליום 18.2.01 – תיערך מטעם גרינפלד ספירת מלאי של הסחורה שתיוותר בנכס לאחר החזרת המוצרים לספקים והמכירה המוגברת שתוכננה על ידי התובעת. ממילא, אם אמנם לא היה שחר נכנס לנכס ברגל גסה ניתן היה להשלים העסקה עם גרינפלד ולהעביר הנכס לנתבעת בצורה מסודרת, לאחר פרעון חוב דמי השכירות. ומדוע זה יסכים אילן לוי להשתלטותו של שחר על הנכס, לסילוק הסוחרים והקונים שהיו במקום וסגירת המקום על מנעול ובריח, באופן שישים לאל את כל התוכניות ששזרה התובעת כדי להעביר את הנכס על תכולתו בצורה מסודרת ותוך הקטנת הנזקים ככל האפשר?

8. מכל מקום – לבד מהפרכות שעלו מעדותו של שחר בענין נסיבות השתלטותו על הנכס, נסתרת גרסתו לא רק מעדותו של אילן לוי, אלא שהיא נסתרת גם מעדויותיהם של אחרים שהיו במקום.

לענין השיחה שקויימה בין שחר לאילן לוי בבוקרו של יום 15.2.01 העיד מרדכי אזולאי שנלווה לאילן למפגש כי השיחה נוהלה "ברוגע ובהסכמה ביניהם" כששחר אמר לאילן לוי כי אף שמובנת לו המצוקה הכלכלית של ברכת שפע
, באם לא ייפרע החוב עד 18.2.01 – בין אם ע"י ברכת שפע
ובין אם ע"י השוכרים החדשים – יהיה על ברכת שפע
לפנות את המקום באותו יום; כ"כ ביקש כי חדר הקירור והקופות הרושמות יהוו בטחונות לתשלום החוב. גם העד אזולאי העיד כי במעמד זה צלצל אילן לוי לבקשי וביקש אישורו לכך; אישור שניתן בו במקום והודע לשחר. הוא הוסיף כי הפגישה הסתיימה ברוח טובה כששחר נתן ברכתו לנושאים שהועלו ע"י אילן לוי, לרבות ענין חילופי הבעלים בסופר.

עוד העיד אזולאי כי בשעות הצהרים של אותו יום צלצל אליו אילן לוי ודיווח לו על הפעולות שמבצע שחר בניגוד למוסכם עמו; לדבריו מאחר ששהה באותה עת בעבודה לא יכול היה להגיע לאלתר למקום, ומשהגיע בשעות אחה"צ הוא פגש את אילן שסיפר לו על הפריצה לנכס, מכירת הסחורה וכן הוצאת הספקים, הקונים והעובדים שנעשתה ע"י שחר ועוזריו. לפיכך ניגש לשחר, ששהה במקום עם אנשים נוספים שפעלו על פי הנחיותיו, ואמר לו כי פעולותיו אלו "אינן חוקיות". תשובתו של שחר לדברים היתה: "אני אעשה מה שאני רוצה בסופר. זה הנכס הוא בבעלותי" (סע' 9 לתצהירו).

9. גם דב גרינפלד, שחתם ביום 14.2.01 על הזכ"ד עם ברכת שפע
העיד כי במשך השבועיים הראשונים של חודש פברואר 2001, למד, ביחד עם המיועד להיות שותפו בעסק שלמה רובין, את כדאיות העסקה, ולצורך זה ביקר חמש פעמים במקום כדי לראות את תנועת הקונים, וכי בעקבות הבדיקות שנעשו הם החליטו להיכנס בנעליה של ברכת שפע
ולהמשיך ולנהל את הסופר בעצמם. הוא הוסיף כי במסגרת העסקה עם ברכת שפע
הם לקחו על עצמם לשלם לנתבעת סכום של 25,000 דולר שמהווה את חוב התובעת לנתבעת, וכי תיכנן להיפגש עם שחר ביום 18.2.01 ע"מ לחתום עמה על חוזה שכירות, בהתבסס על טיוטת ההסכם שבין הנתבעת לתובעת.

עוד העיד כי בהכירו את דרך ההעברה שנעשתה בין "בשערייך" לבין ברכת שפע
ומשיחות שקיים בענין ידע כי נושא ההעברה נסגר בין היזמים ללא כל מעורבות של הנתבעת (או מנהלה שחר) וכי כניסתו של שחר לתמונה היתה רק לאחר גמר העסקה בין היזמים: "ראיתי שהיתה העברה קודם בצורה כזו, וחשבתי שבטוח שכך זה צריך לעבור" (עמ' 45 לפרו'). עוד הוסיף כי היה מודע לכך כי ברכת שפע
והנתבעת "כל הזמן מתואמים יחד... זה היה כל כך נורמלי" (עמ' 45). "אמרו לי שאין שום התנגדות מצידו אז האמנתי. חשבתי להיפגש אתו ביום ראשון לתת לו כסף" (עמ' 46).

לדברי גרינפלד, הוא הגיע לנכס בבוקר יום 15.2.01, ביחד עם שותפו המיועד רובין, וכי "בסביבות הצהרים" נכנס למקום שחר, שלא הכירו לפני כן. כדבריו "בהתנהגותו בסופרמרקט יצר [שחר] פחד ואלימות מילולית, הן כלפי הקונים והן כלפי העובדים שהיו במקום". עוד הוסיף כי פגש במקום אחד מסוכני המזון שביקש להוציא את סחורתו ונתקל בהתנגדות של שחר, לפיכך ניגש לשחר ושאל אותו "מה הוא עושה כאן ומדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג". תשובתו של שחר היתה "שהוא הבעלים של המקום, ובגסות רבה דרש ממני לפנות את המקום" (סע' 15 לתצהירו של גרינפלד). עוד הוסיף כי מחשש ששחר יפגע בו פיזית הוא זז מלידו ולא הוסיף לדבר עמו.

גרינפלד - שבקשי היה חייב לו כספים ושנכנס לעסקה בגינה נגרם לו נזק שעל ברכת שפע
חלה החובה לפצותו עליה, וממילא לא אמור להיות לו אינטרס לעזור לתובעת - העיד כי בעודו שוהה בנכס ראה את שחר מוכר את המוצרים "בצורה של מכרז פומבי". המוצרים הועמסו על עגלות כשהן מלאות סחורה שהורידו אנשים מהמדפים וכי מחשש ששחר יפגע בו פיזית עזב את המקום. כדבריו, שחר עשה מכירה פומבית כזו: "אנשים העמיסו עגלות. עגלה שנראתה לי שווה 1,000 ₪ הוא מכר ב-300 ₪ וזה נראה לי מוגזם בלשון המעטה. אחד שפושט רגל מוכר בצורה כזו" (עמ' 54). עוד העיד כי עקב התנהגותו האלימה של שחר ביום 15.2.01 החליט שאיננו מוכן "לנהל עסקים עם בעלים שמתנהג בצורה כזו", וכי אילמלא נוכח "בארוע הטראומטי" האמור היה ממשיך לנסות ולהציל את העסקה שנחתמה בזכ"ד עם התובעת.

משנשאל גרינפלד בחקירה הנגדית: "מה מנע ממך לעשות את ההסכם?" השיב "התשובה היא ברורה... אני מתרחק מלעשות עסקה עם אנשים שמתנהגים בצורה כל כך אגרסיבית. ראיתי מה הוא [שחר] עשה. אי אפשר לדבר אתו... אני רגיל להתעסק עם אנשים שמתנהגים בנועם" (עמ' 53). עוד העיד בביה"מ: "קודם כל הוא [שחר] גרש אנשים החוצה. הוא גרש לקוחות. היו שם אנשים שקנו דברים. צרכנים. הוא גרש גם סוכן אחד שהיה שם שרצה לקחת איזה סחורה. הוא צעק עליו. ראיתי את ההתנהגות שהוא צועק ודוחף. הוא אמר הסחורה לא שלך. אל תיגע בה. הוא אמר שזה רק שלו ושהוא דיבר עם אילן. והתווכחו ביניהם. היתה מריבה שיכלה להגיע גם פיזית. הוא צעק על אנשים לא לקחת סחורה ולא לקנות וכולם לצאת" (עמ' 51).

10. גם בקשי העיד כי בבוקר יום 15.2.01 הוא התקשר לאילן לוי וביקש ממנו לגשת לשחר ולהודיע לו שיש לחברה בעיה עם השיק שהועבר לו בגין שכירות חודש פברואר וכן על הזכ"ד שנחתם עם גרינפלד. גם הוא אישר שתוך כדי הפגישה בין השניים התקשר אליו אילן לוי ודיווח לו על דרישות שחר כאמור, להן הסכים לאלתר.

כדבריו, בעקבות דיווחיו הטלפוניים של אילן לוי לענין המהומה שיצר שחר במקום הוא הנחה אותו להזמין משטרה. עוד הוסיף כי בסביבות השעה 13.30 ניסה אילן לקשר טלפונית בינו לבין שחר, ואולם תשובתו של שחר היתה כי "איננו מכיר את אלי בקשי וכן שאין לו על מה לדבר איתו" (סע' 31 לתצהירו).
11. גם מנחם זייבלד, לקוח של ברכת שפע
שהגיע למקום בשעות אחר הצהרים של 15.2.01 לשם עריכת קניות, העיד כי לא ניתן לו להיכנס וכי ראה כי מתוך הסופר מוציאים עגלות שהכילו מוצרי ניקוי וכן דברי בשר קפואים לבזאר שטראוס הסמוך (שבבעלות הנתבעת).

כך גם שמואל שטרן, סוכן מוצרים בחברת "וגשל" – שבמסגרת תפקידו סיפק סחורה לברכת שפע
, שהצהיר כי ביום 15.2.01 זימן אותו אילן לוי לבוא ולקחת מהנכס את מוצרי החברה. לפי תצהירו כשהגיע למקום בשעות הצהרים של אותו יום לא התאפשר לו להיכנס, שכן הדלתות ננעלו בפני
ו. כדבריו היקף המוצרים שוגשל סיפקה לתובעת באופן שוטף היה גדול ולפיכך הגיע למקום במשאית, ואולם "בשערי הסופר עמדו שומרים גברתנים שמנעו ממני להיכנס לסופר. יתרה מכך, בתחילת השיחה בינינו הם הציגו עצמם כשוטרים המונעים כניסה לסופר מבחינה חוקית".

12. ואם לא די בכל אלו – גם עד ההגנה שמואל לוי (מנהל השיווק של רמי לוי, שיווק השקמה בע"מ) שלפי תצהירו למועד ההשתלטות היתה ברכת שפע
חייבת לשקמה כ-90,000 ₪, העיד כי הוא הוזמן למקום ע"י אילן לוי כדי לקחת סחורה לכיסוי החוב, ואולם במהלך העמסת הסחורה על המשאית, הגיע שחר ועצר את הוצאת הסחורה,בטענה שהחנות והסחורה שלו. כדבריו: "הוא [שחר] נכנס לחנות, היו שם כמה ספקים, הוא עצר את הכל. הוציא את כולם החוצה. הזמין משטרה. סגר את הדלת עם מנעולים".

בתצהירו של שמואל לוי שצורף בתמיכה לבקשה לצו מניעה שהוגש כאמור לעיל, צויין: "ברגעים אלה ממש... ראיתי את מר אלי שחר
מעמיס סחורה על הטנדר". אמנם בחקירתו במסגרת התובענה דנן הוא ניסה להסתייג מהאמור וטען כי לא בטוח שראה שהוא מעמיס סחורה וכי "אולי הוא רק חסם את הפתח". ואולם הוא אישר שהוא חברו של שחר. מכל מקום עדיף האמור בתצהיר (נ/7) על העדות.

יצויין כי בעקבות צו המניעה שניתן בהתייחס לבקשה שהגיש רמי לוי משיווק השקמה הסכים שחר שזו תוציא סחורה עד לשווי חובה של התובעת (כפי שסוכם עם בקשי).

13. בהתייחס לכל האמור יש מקום לקבוע כי משנקלע בקשי לקשיים כספיים הוא פעל בתום לב וכלכל את צעדיו ומעשיו בהגיון מסחרי ראוי וכי אילמלא היה שחר מפר את שהוסכם עמו ומשתלט ברגל גסה על הנכס, היתה מתאפשרת השכרתו בצורה מסודרת לשוכרים החדשים. כפי שהעיד גרינפלד, מבחינתו לא היתה בעיה שתימכר סחורה, שכן ממילא הוא אמור היה לערוך ספירת מלאי במוצ"ש (אור ליום 18 לחודש) ולשלם לפי המלאי שיישאר בחנות. בדרך זו גם היה נמנע המצב בו הנכס היה נשאר בלתי מושכר.

העברת הנכס בדרך בה הלכה התובעת מתיישבת אף עם הוראת סע' 17 להסכם, הקובע:

”לשוכרת הזכות לקצר תקופת השכירות [אם] (ב)... המציאו למשכירים שוכר חלופי במקומם להנחת דעת המשכירים, באותם תנאים כמפורט בהסכם".

עשיית דין עצמי ע"י שחר

14. משנקבע כי אילמלא פעל שחר כפי שפעל היו נמנעים הנזקים שנגרמו, לרבות נזקי הנתבעת, וכי פעולותיו של שחר מהוות הפרה בוטה של המוסכם בינו לבין התובעת, כפי שסוכם עם אילן לוי ביום 15.2.01, די בכך כדי להכיר בחובתה של הנתבעת בנזקי התובעת.

למעלה מן הצורך אציין כי אפילו היתה מתקבלת גרסתו של שחר כי שעה שהגיע לסופר ביום 15.2.01 הופתע לגלות שלטים המציינים כי החנות סגורה עקב ספירת מלאי וכי ספקים רבים פושטים על הסחורה, דבר שלא הותיר בידו ברירה אלא לפעול באופן מיידי להבטחת חובותיה של התובעת כלפי הנתבעת, המסקנה בדבר חיובו בנזקי התובעת לא היתה משתנה:

בפעולותיו, נטל שחר את החוק לידיים וביקש להבטיח את זכויותיו תוך הפעלת כוח. הוא ביקש לעשות דין לעצמו. "המטרה של עשיית הדין העצמית אינה עוד שמירה על המצב הקיים אלא סיפוקה של דרישה (או הבטחת דרישה) על ידי מעשה עצמאי של הדורש". [ג. טדסקי, י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין, דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית, 281 (מהדורה שנייה, י. טדסקי, תשל"ז)].

יפים לענייננו דבריו של כב' השופט א' שיינבוים:

”מושכל ראשון הוא, שכאשר בעל דירה או חוכרה לדורות טוען, כי מי ששכר ממנו את הדירה הפר את תנאי השכירות, אין הוא רשאי לעשות דין לעצמו וליטול את החזקה בדירה. עליו לנקוט הליכים משפטיים נגד השוכר, ואז מוטל עליו להוכיח בבית המשפט, כי אכן היתה הפרת חוזה, וכי ההפרה מעניקה לו זכות לבטל את החוזה. רק לאחר מכן יקבל

פסק דין
של בית משפט מוסמך, המצווה על השוכר לפנות את הדירה" (בג"צ 477/81, עזריה בן ישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד לו(4), 349, עמ' 352-353) (ההדגשה לא במקור).

אמנם אין בדין הישראלי איסור גורף לעשיית דין עצמי ותרופה זו עומדת לנפגע בנסיבות מסוימות, אך שיטת המשפט הישראלית, כמו שיטות המשפט האחרות, מתייחסת "בחשדנות ובחוסר אהדה לתרופה זו" (דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, שם, 533). הסתייגות זו מחייבת גישה ספקנית וזהירה בבואנו לפרש את הסעיפים המתירים עשיית דין עצמי.

15. טוענת התובעת כי לא קמה לנתבעת הגנה מתוקף סעיפים 18 ו-19 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 הדנים בזכות המחזיק כדין במקרקעין למנוע השגת גבול ו/או להשיב לעצמו מקרקעין שנתפשו שלא כדין.

אכן נכונה טענת ב"כ הנתבעת כי לסעיפים אלה אין קשר למקרה הנדון. הנתבעת לא טענה כי התובעת החזיקה שלא כדין במקרקעין וגם לא ביקשה להחזיר אליה מקרקעין מידי התובעת. גם לדידם תפישת החזקה ע"י התובעת היתה בהתאם להסכמת בעלי המקום, כך ש"המחזיק כדין" בענייננו הנה התובעת עצמה, אלא שלטענתו היא ביקשה למנוע את הביזה שהתחוללה במקרקעין, לטענתה, עקב נטישת התובעת. כ"כ היא ביקשה לתפוש את המטלטלין כערובה לפירעון חובה ע"י התובעת.

ואולם בכך אין כדי להכשיר את פעולות שחר:

ראשית, לא מקובלת עליי טענת הנתבעת כי ביום 15.2.01, נטשה התובעת את הנכס ואיבדה שליטה עליו. אף לא עדות אחת מצביעה על איבוד שליטה במקום, ונוכחותם הן של אילן לוי והן של דב, מצביעה על העברת שרביט מסודרת בין השוכר הנוכחי לשוכר העתידי.

יתרה מכך, בגידור עשיית הדין העצמי להגנות מצומצמות, הוציא המחוקק כל התנהגות המערבת אלימות ושאינן נופלות להגנות אלו מכלל ההתנהגויות הלגיטימיות בחברה מתוקנת. מכאן אין מקום לטענה כי ההשתלטות בכוח על נכס שהוחזק כדין ע"י התובעת, היתה הכרחית לשם מימוש זכות העכבון (שספק רב אם היתה קיימת כלל, כפי שיפורט בהמשך) של הנתבעת על נכסי התובעת.
כמו כן, אין בעובדה כי הנתבעת ביקשה לעקב את המטלטלין ולא את המקרקעין כדי להכשיר את הפעולה, שכן גם אם היינו מכירים בזכות העכבון של הנתבעת, לא יכולה לצמוח לנתבעת הגנה ממעשה שיש בו הפרה של הסדר הציבורי ושל נורמות התנהגות בסיסיות בחברה מתוקנת.

16. טוענת הנתבעת בסיכומיה כי ההשתלטות על המושכר לא נעשתה בכוח וכי סעיף 14(ג) לחוזה השכירות מאפשר למשכיר לתפוש חזקה במושכר במקרה של הפרת חוזה ע"י השוכר. הסעיף קובע כדלקמן:

"אם השוכרים לא יפנו המושכר במועד או גם יפרו ההסכם הפרה סודית, יהיו המשכירים רשאים להיכנס למושכר, לתפוס בו חזקה, לפנות מיטלטלי השוכרים ולאחסנם בכל מקום שיראה למשכירים וזאת על חשבון השוכרים".

בענין זה מן הראוי להבהיר כי המגמה הינה לראות בסעיפי החוק שעניינם עשיית דין עצמי משום דין קוגנטי אשר אין להתנות עליו, ומשום כך אין באמור בסעיפי החוזה כדי להקנות לנתבעת זכות לעזרה עצמית.

ר' בענין זה ויסמן, אודות החזקה, מחקרי משפט, תשנ"ט-1999, 5, 70:

”הנימוק שביסוד האיסור על עשיית דין עצמי הוא, למנוע הפרת הסדר הציבורי. הבטחת הסדר הציבורי אינה ענין שניתן להתנות עליו. התנאה על הוראה שבחוק שתכליתה שמירה על הסדר הציבורי תחשב לסותרת את תקנת הציבור ובטלה. נראה על כן שאין להכיר בתוקפו של הסכם המתיר עשיית דין עצמי".

מכל מקום אף מבלי להידרש לדיון בדבר חוקיות הסעיף, התכלית שהסעיף מבקש להגשים היא מניעת המשך ההחזקה במקרקעין ע"י השוכר לאחר הפרה יסודית של החוזה על ידו ו/או לאחר שניתנה לו התראה או צו לפנות את המושכר. תכליתו של הסעיף איננה לתת אפשרות למשכיר להשתלט על המושכר כשאין לו תביעה כלשהי לגבי המקרקעין, על מנת לתפוש את מטלטלי השוכר.

17. למעלה מן הצורך יוסף, כי אפילו הנתבעת הינה הנושה הגדול ביותר של התובעת, אין הדבר מקנה לה קדימות כלשהי ביחס לנושים אחרים של התובעת. לא כל שכן לאור העובדה כי התובעת סיפקה לנתבעת ביטחונות - מקררים וקופות רושמות – כפי שהוסכם בין הצדדים.


ע כ ב ו ן

18. זכות העכבון של הנתבעת ביחס לנכסי התובעת היתה אחת מטענותיה המרכזיות של הנתבעת בכתב ההגנה שהגישה. בסיכומיה טענתה לזכות לעכב את נכסי התובעת הפכה לטענה אגבית ופורטה בעיקר כתשובה לסיכומי התובעת בנושא זה. יחד עם זאת ברור כי לצד טענת הנתבעת כי התובעת נטשה את המושכר על תכולתו ביום 15/02/01, עומדת טענת זכות העכבון כמקור מרכזי להצדקת פעולת ההשתלטות שלה על המושכר וזאת הן כמקור להצדקת עצם ההשתלטות והן כמקור להצדקת מכירת תכולת המושכר.

19. דא עקא, תנאי יסודי לקיומה של זכות העכבון הוא ההחזקה המוחשית בנכס, כשאחזקה זו היא מצב נתון ולא תוצאה של שינוי המצב העובדתי ע"י מי מהצדדים.

"עיכוב נכס", פירושו מניעת יציאתו של הנכס מידי המחזיק בו. להבחין מנטילה או מתפישה של נכס, העיכוב אינו משנה את המצב העובדתי של ההחזקה בנכס אלא להיפך: הוא מכוון לשמור על המצב הקיים, לאמור, להשאיר את הנכס בידי המחזיק בו" [נינה זלצמן, עיכבון, 17 (תשנ"ט)] (ההדגשה לא במקור).

לא כך הם פני הדברים בענייננו, שעה שהנתבעת נקטה בצעדים אקטיביים כדי לשנות את המצב העובדתי של ההחזקה. הנתבעת איננה כלל המחזיקה במטלטלי התובעת וגם לא במקרקעין עליהם הם נמצאים שכן התובעת החזיקה במקרקעין כדין, דבר שאף הנתבעת אינה מכחישה. כך שהנתבעת כלל אינה מקיימת את תנאי היסוד הדרושים לכניסה לגדר זכות העכבון. היא נאלצה לבצע מעשה אקטיבי ואלים כדי לשנות את המצב העובדתי תוך הפרה הן של המוסכם בין הצדדים בבוקר יום 15.2.01 והן של הדין הכללי. מכאן שמתייתר גם הדיון בזכותה של הנתבעת להמשיך ולהחזיק במטלטלי התובעת, לא כל שכן לממשם.

ה נ ז ק

20. לטענת התובעת לתחילת חודש פברואר שווי הסחורה בסופר היה 998,622 ₪. עוד היא טוענת כי מאחר שעד ליום 15.2.01 המשיך העסק להתנהל במתכונתו הרגילה, יש להעריך את שווי המלאי במועד בו נתפש המקום ע"י שחר בסכום האמור. עוד לטענתה יש להוסיף לשווי המלאי 25%, שהיא תוספת המחיר לצרכן.

בנוסף, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לפצות אותה בגין שני חדרי קירור שלא הוחזרו לה ושלטענתה מגיע שוויים ל- 55,000 ₪.

סה"כ עותרת התובעת לפיצוי בסך 1,303,277 ₪.

21. הנתבעת הקדישה חלק ניכר מסיכומיה לטענה כי כלל לא נגרם נזק לתובעת וכי, אם נגרם נזק, אין זה אלא בגינה של התובעת. לטענתה הציוד הוחזר לתובעת, ובאשר לסחורה - משלא הוכח מה היה שווי הסחורה בסופר במועד הרלוונטי, משלא הוכח מה שווי הסחורות שלקחו הספקים ומשלא הוכיחה התובעת מהם הסכומים שנותרה חייבת לספקים (להם חבה כ-800,000 ₪ עובר ליום 15.2.01), המסקנה המתחייבת היא כי חובותיה לספקים פחתו עד כדי אפס, עקב הסחורה שנלקחה על ידם.

עוד טוענת הנתבעת כי בעצם הזמנת הספקים ליטול מהסחורה שהיתה בסופר יש לראות משום ויתור למעשה של התובעת על כל תביעה בסחורה. גם בכך שלא התייצבה לדיון בענין צו המניעה שהוצא נגדה ע"י רמי לוי יש לטענת הנתבעת כדי להצביע על כך שוויתרה על הסחורה.

22. ייאמר מיד, כי אין בידי לקבל טעוניה של הנתבעת. משנקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעת וכי היא תפשה שלא כדין את המושכר, חבה הנתבעת בגין כל נזק שנגרם לתובעת בגין הסחורה והציוד שנטלה או שנשאר בחזקתה. התובעת הזמינה את הספקים כדי להיפרע מהם בגין הסחורות שאלה סיפקו לה, ובכך להקטין את חובה, ומשלא עלה בידה לעשות כן עקב התנהלותו של שחר, חייבת הנתבעת בפיצויה על נזקיה.

23. ב"כ הנתבעת הקדיש פרק נרחב בסיכומיו לשאלת המוניטין. דא עקא, בענין זה חזרה בה התובעת מתביעתה. גם סוגית הציוד שהושאר במושכר צומצמה ע"י התובעת והיא טוענת אך בענין שני חדרי הקירור בלבד.

24. אשר על כן נותר להכריע בשלושה עניינים:

א. האם היו חסרים שני חדרי הקירור בציוד שהוחזר לתובעת;
ב. מה היה שווי הסחורה שנתפשה ביום 15.2.01;
ג. אילו סכומים יש לקזז מהסכום המגיע לתובעת.



חדרי הקירור:

25. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה כי אכן שני מקררים לא הוחזרו לה. זאת היא מבקשת להסיק מהעובדה שבקשי שותק לגבי הציוד שהוחזר לו וכי רשימת הציוד עליה חתם אילן לוי (נ/15) תואמת את רשימת הציוד שבקשי מפרט בתצהיר שלו.

התובעת מצידה מסתפקת בדרישה להוסיף לפיצוי ערכם של "שני חדרי קירור על ציודם אשר נמצאים בסופר" (עמ' 21, סעיף 99 לסיכומי התובעת).

בחקירתו הנגדית הודה אילן לוי כי הוא קיבל את הציוד המופיע ב-נ/15:

"ש. כל הציוד שבנ/15 שצורף לתצהיר אלי שחר
, שחתמת שקבלת את הציוד ב- 24/07. כל הציוד הזה היה במושכר?
ת. כן." (עמ' 62, שורות 2-4)

בהמשך העיד אילן לוי כי כשהגיע למקום במרץ היה חסר מקרר:

"אתה מדבר על המפגש הראשון? במפגש הראשון במרץ הוא עמד במקום שהיה. כל הציוד היה במקומו. חסר מקרר אחד. היה מקום של מקרר ולא היה שם מקרר. אני לא ראיתי אותו" (עמ' 63, שורות 1-3).

מכאן שקיימת אי בהירות לגבי הציוד החסר, אם בכלל. לפיכך שעה שלא טרחה התובעת ולא הרימה הנטל הדרוש להוכחת הפער הנטען בין הציוד שנשאר במושכר לציוד שהתקבל ביום 24.7.01, תביעתה לקבלת פיצוי על חדרי הקירור נדחית.

שווי הסחורה שנותרה בסופר בעת תפישת החזקה בו ע"י הנתבעת:

26. בענין שווי הסחורה שהיתה במושכר ביום 15.2.01, עת תפשה הנתבעת חזקה בו, קיימת מחלוקת בין הצדדים, וזאת בהתייחס לכך שאין נתונים לגבי המחזור העסקי של התובעת בשבועיים הראשונים לחודש פברואר וגם אין מידע על כמות הסחורה שנטלו הספקים שהגיעו למושכר בטרם ההשתלטות של שחר.

א. הערכת שווי הסחורה ליום 15.2.01:

מטעם התביעה הועד כי לפי ספירת מלאי שנערכה ביום 31.12.00 שווי הסחורה בסופר היה 774,480 ₪ וכי בחודש ינואר נרכשו סחורות בסך 559,000 ₪ ונמכרו סחורות בסך 534,858 ₪ (במחירים סיטונאיים). בנוסף, הועברו לסופר בסוף חודש ינואר - תחילת חודש פברואר, סחורות בשווי 200,000 ₪ מסופר אחר אשר היה בבעלות ברכת שפע
בישוב ביתר ונסגר. לפי תחשיב זה, שווי הסחורות בסופר ביום 1.2.01 היה 998,622 ₪. עוד לטענתה לאור העובדה שהסופר המשיך להתנהל כבשגרה בשבועיים הראשונים של חודש פברואר, יש להכיר בשווי זה כשווי הסחורה שנתפשה ע"י הנתבעת ביום 15.2.01.

הנתבעת, בהסתמכה על נספח א' שצורף לתצהירו של רוה"ח של התובעת – צבי שפירא - טוענת כי בחודש ינואר נרכשו סחורות בהיקף של 509,000 ₪ ונמכרו סחורות בסך 713,145 ₪. כך ששווי הסחורה שהיתה בסופר ביום 1.2.01 היה 570,335 ₪.

לענין שווי הסחורות שנרכשו והפער הקיים בין הסכום הרשום בסיכום קניות לחודש ינואר שערך רואה החשבון צבי שפירא, לבין הסכום המופיע במכתב ששלח לברכת שפע
ביום 28.4.01 ובסעיף 7 לתצהירו, הסביר רו"ח שפירא בעדותו כי הוא נובע מהיעדרם של הפירות והירקות בתחשיב קניות לחודש ינואר. לטענתו, אלה לא מופיעים בחישוב כי הם אינם חייבים במע"מ והחישוב – נספח א' לתצהירו - נערך לצורכי מע"מ (עמ' 80 ו-81 שו' 1-6, 16-21).

לענין היקף הסחורות שנמכרו הסביר רואה החשבון כי 713,145 ₪ המצוינים בסעיף 8 לתצהירו מגלמים בתוכם את מרכיב הרווח, דהיינו את המחיר הקמעונאי.

לפיכך, משמצאתי את עדותו של רואה החשבון מהימנה ובהעדר ראיה סותרת כלשהי, אני מקבלת את חישובי התובעת בכל הקשור לקניות ולמכירות שבוצעו במהלך חודש ינואר.

בענין העברת סחורה לסופר בשווי 200,000 ₪ בסוף חודש ינואר לא בא מצד הנתבעת כל ניסיון לסתור את טענת התובעת, לא בחקירות הנגדיות ולא בסיכומים. כמו כן, לבד מהצהרתו (סעיף 13 לתצהיר) ועדותו (עמ' 6 שו' 16-17) של בקשי, אישר רואה החשבון שעובדת העברת סחורה מהסופר בביתר לסופר בתלפיות היתה ידועה לו (אף כי אינו יודע באיזה היקף - עמ' 82, שו' 7-8).

בענין הקטנת המלאי בתקופה שעד 15.2.01, טענה הנתבעת טענה כללית לפיה ההיגיון מכתיב כי שעה שעסק נקלע לקשיים, פשיטא שהיקף המכירות ירד, וכך גם היקף ההזמנות; מנגד טוענת התובעת כי העסקים המשיכו כרגיל. לתמיכה בעמדה זו העיד מר שמואל שטרן, נציג של חברת וגשל - אחד הספקים הגדולים של הסופר - כי עוד באותו שבוע סיפק להם סחורה (עמ' 88, שו' 3-6); גם גרינפלד העיד כי עד לחתימת זכרון הדברים (ביום 14.2.01) פעל הסופר כבשגרה בין לענין המכירות ובין לענין הקניות. כמו כן העיד רואה החשבון שפירא כי למיטב ידיעתו אין כללים בדבר הזמנת סחורה וכי עסקים שנקלעים לקשיים מגיבים בצורה שונה, מי ע"י צמצום המלאי ומי ע"י הגדלתו (עמ' 83, שו' 13-18). מכאן שהתובעת הרימה את הנטל הדרוש להוכחת טענתה בדבר שימור שווי המלאי בסופר עד ליום 15.2.01. מנגד, לא הזימה הנתבעת את טענות התובעת, אף כי שעה שהשתלטה על הנכס שלא כדין ובניגוד למה שהוסכם עם התובעת, רבצה עליה חובת ההוכחה בדבר שווי המלאי אותו תפשה, שכן לא ניתן לצפות מהתובעת שתמציא הערכה לגבי סחורה שאין לה שליטה עליה. בענין זה יצויין כי הנתבעת הסתפקה בכתב ההגנה שהגישה בהבאת הערכה גסה של רמי לוי לגבי ערך המלאי (300,000 ₪) שנעשתה בשעת תפיסת הנכס. דא עקא, הערכה זו נסתרה ע"י הנתבעת עצמה משציינה בסיכומיה כי היא מימשה סחורה בשווי 449,000 ₪ (עמ' 27 לסיכומי הנתבעת). כמו כן, מתעלמת הנתבעת בסיכומיה מהעדויות הרבות המצביעות על כך שסחורה רבה הועברה ע"י שחר מהסופר לבזאר שטראוס וכן נמכרה במקום במחירי הפסד.

בהתייחס לכל אלו אני קובעת כי שווי הסחורה שהיתה בסופר בעת ששחר השתלט על המקום הינו 998,622 ₪.

ב. הערכת שווי הסחורה שנתפשה ע"י הנתבעת

ב"כ הנתבעת מקדיש מקום נכבד בסיכומיו בניסיון להראות שמשכשלה התובעת להצביע על כמות הסחורה שנלקחה ע"י הספקים שהוזמנו לסופר ע"י אילן לוי, אין היא יכולה לטעון לנזק כלשהו. זאת בפרט לאור העובדה שלטענת אלי שחר
, אותם הספקים שאילן הזמין למקום לקחו את סחורתם (עמ' 105, שו' 11-13).

אילן לוי בעדותו אינו מכחיש כי חלק מהספקים אכן לקחו את סחורתם ומפרט את שווי הסחורות שכל ספק לקח (עמ' 71, שו' 17-20). בנוסף לכך, מציין אילן לוי כי קיימת מחברת ובה פירוט של כל הסחורות שנלקחו ע"י הספקים ביום 15.2.01 וכי הוא מוכן להמציא אותה אם יידרש. דא עקא, כלל לא נדרש גילוי מסמכים ע"י הנתבעת, או בקשה להצגת המחברת.

יתר על כן, משסולקה התובעת מן המקום בבושת פנים והשליטה המלאה במלאי נותרה בידי הנתבעת, למצער מוטל היה עליה לבצע ספירת מלאי מסודרת ולהציג בפני
ביה"מ רישומים מדוייקים לגבי הסחורה שתפשה; דא עקא, היא לא עשתה מאומה מכל זה. ממילא, משמצאה הנתבעת נכון מלפניה להשאיר את שווי הסחורות שנתפשו על ידה בערפל ומשעדותו של אילן לוי בדבר הסחורות שהוחזרו נמצאה מהימנה ואף נתמכה בעדותו של שמואל שטרן (עמ' 89-90, 92), אני קובעת שיש להפחית מהסכום שנקבע בסעיף קטן א' לעיל סך של 18,000 ₪ - הוא הסכום עליו העיד אילן לוי (עמ' 71 לפרו' שו' 17-20). (יצויין כי אילן לוי העיד על סך של 21,000 ₪ שמתוכם שולמו 3,000 ₪ בשיק. סכום זה אין לקזז משווי הסחורה).


חובות הנתבעת:

27. נותר לנו לקזז משווי הסחורה שנקבע לעיל את חובות התובעת לנתבעת.

משנקבע כי בפעולת ההשתלטות של שחר על הסופר הפרה הנתבעת את המוסכם בין הצדדים אין להכיר בנזקים שנגרמו לנתבעת לאחר פעולת ההשתלטות כנזקים ברי קיזוז בענייננו.

גם טענתה של הנתבעת כי הימנעותה של התובעת מלהגיע כדי לקחת את הציוד שנותר במקום עד 24.7.01 מנעה את השכרת הסופר לכל גורם אחר ועל כן גרמה לנזק שעל התובעת לפצותו בגינה אינה מקובלת עלי. אילן לוי, הצהיר כי כבר ביום 5.3.01 הגיע לסופר כדי לאסוף את הציוד ומה שנשאר מהסחורה, ואולם לא מצא במקום אלא ציוד בלבד, שלצורך הוצאתו נדרש לחתום על מסמך המאשר כי התובעת קיבלה "את כל הציוד ואין לה כל תביעות כלפי בזאר שטראוס ונתבע מס' 2" (סעיף 46 לתצהיר). גם בעדותו בביה"מ – חזר אילן לוי על הדברים, ועדותו (עמוד 62, שו' 8) מהימנה עלי. גם לא מצאתי שיש במכתב שנשלח ע"י ב"כ הנתבעת ביום 15.3.01 (נ/8) כדי לסתור את עדותו של אילן לוי, כאמור. איני סבורה שיש הגיון בכך שאדם יגיע מספר פעמים לקחת את הציוד (אילן היה בסופר גם ביום 2.3.01 וניסה לתאם את הגעתו ביום 4.3.01) וישוב כלעומת שבא, ללא סיבה, מבלי לקחת את הציוד שלשמו הגיע. לא כל שכן לאור קביעתי כי התובעת התנהגה בצורה סבירה ובתום לב בנסיבות הענין בעוד הנתבעת התנהגה שלא כדין, תוך הפרת חוזה והפרת המוסכם, וכן הסדר הציבורי.

בקשר לטענותיה האחרות של הנתבעת, כמפורט במסמך נ/16 ביחס לתיקונים שנעשו בסופר בחודשים שלאחר ההשתלטות של שחר על המושכר, לא הוכח קשר סיבתי כלשהו בין התיקונים להזנחת המקום ע"י התובעת בתקופת השכירות. יתר על כן, גם לא הוכח כי התחזוקה היתה צריכה להתבצע על ידה, ומכל מקום אם סברה הנתבעת כי יש לה תביעות מסוג זה נגד התובעת היה עליה להיכבד ולהגיש תביעה נגדית – דבר שלא נעשה).

28. אשר על כן, כל שזכאית לו הנתבעת לתקופה שעד ליום 15.2.01 הוא קיזוז דמי השכירות המגיעים לה, חוב הארנונה וכן שווי הסחורה שהועברה ע"י הנתבעת לספקי התובעת לאחר פעולת ההשתלטות.

התובעת הודתה בחוב דמי שכירות בסך 31,250$ - שהם 140,000 ₪.

לגבי הארנונה טען בקשי כי זו רשומה על שמו וכי היה בכוונתו להגיע להסכמה עם העירייה לגבי תשלום החוב. לתמיכה בטענתו הוא צירף לתצהירו חשבונות מים וארנונה, אלא שהחשבון שמספרו 001-6739130 נוגע לחשבון מים לשנת 2001 וקרן הארנונה שנותרה לתשלום מתייחסת לשנים קודמות, ובאשר לחשבון הנוסף שצורף – הוא נוגע לנכס אחר. בקשי לא הראה כל אסמכתא בדבר תשלומי ארנונה עבור החודשים בהם שכר את הסופר. מנגד, הנתבעת המציאה קבלה על תשלום ארנונה על שמו של הנתבע 2 עבור הסופר. על כן, יש לקזז את חוב הארנונה אשר שולם ע"י הנתבע 2 מחוב הנתבעת לתובעת. הסכום לתשלום נוגע לתקופה מיום 1.1.03 ועד יום31.8.01. התובעת שכרה את הסופר רק עד יום 15.2.01. אשר על כן הסכום לקיזוז הוא 3/16 מ- 262,717.66 ₪, ובסה"כ 49,259.5 ₪.

לענין הסחורות שנמסרו ע"י הנתבעת לספקים, הובאו מטעם הנתבעת שתי עדויות: של שמואל לוי, מנהל אצל רמי לוי - שיווק השיקמה בע"מ, ושל מאיר אברהם, מנהל ובעל מניות אצל לורדס קוסמטיקס - שניים מהספקים של התובעת. שמואל לוי הצהיר והעיד כי לקח סחורה בסך 117,000 ₪ ומאיר אברהם – נציג לורד קוסמטיקס - הצהיר כי חובה של התובעת כלפיו היה 20,000 ₪ ושהוא קיבל את הסכום ביום 15.2.01, חלק בסחורה וחלק בצ'ק שרשם לו אילן לוי.
בהתחשב בכך כי שיווק השיקמה ולורדס קוסמטיקס הינם נושים של התובעת וקיבלו את הסחורה באישורה, יש לקזז את שוויה משווי הסחורה שנותרה בשליטת שחר. דא עקא, מהסחורה שהוחזרה לשיווק השקמה יש לקזז 90,000 ₪ בלבד, שכן הנתבעת קבלה לידיה שיק ע"ס 27,000 ₪ מרמי לוי ע"ח ההפרש בין חוב התובעת לסך הסחורה שנתפשה (עמ' 100 שו' 20-21). בענין לורד קוסמטיקס ציין מאיר אברהם בתצהירו שכל סכום החוב של הסופר הוחזר לו בשיק (אך לא צויין הסכום). על כן, יש לקזז את מלוא הסכום משווי הסחורה.

הרמת מסך

29. התובעת ביקשה להרים את מסך ההתאגדות ולהחיל את החבות בנזקי התובעת גם על הנתבע 2, הוא מנהל הנתבעת. דא עקא, בהיות ששחר פעל כאורגן של הנתבעת משביקש להבטיח את חובה של התובעת כלפי הנתבעת, ומשהתובעת לא הציגה את התשתית העובדתית והמשפטית הדרושה להרמת מסך ההתאגדות, נדחית התביעה נגד נתבע 2.

30. סיכומם של דברים, מהסך של 998,622 ₪ לו זכאית התובעת כאמור, יש לקזז סך של 317,259.50 ₪ כמפורט לעיל.
התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 681,362.50₪, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום 15.2.01.

כ"כ תשלם הנתבעת הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪ בצירוף מע"מ מהיום.

ניתן היום, ט"ז באב תשס"ה (21 באוגוסט 2005), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 21.8.05.

חנה בן-עמי
, שופטת










א בית משפט מחוזי 3089/01 ברכת שפע נ' בזאר שטראוס בע"מ,אלי שחר,דוד שחר (פורסם ב-ֽ 21/08/2005)