פסקי דין על ד"ר ויצמן אהרון | פסקי דין על רו"ח אבולעפיה יואב | פסקי דין על עו"ד שושני אמיר | פסקי דין על רו"ח קופ רענן |

2891/06 א     31/05/2006




א 2891/06 ד"ר ויצמן אהרון נ' רו"ח אבולעפיה יואב , עו"ד שושני אמיר, רו"ח קופ רענן




7
בתי המשפט
א 002891/06
בית משפט השלום ירושלים
31/05/2006
תאריך:
כב' השופט משה סובל

בפני
:
ד"ר ויצמן אהרון

בעניין:
תובע
נ ג ד
1 . רו"ח אבולעפיה יואב

2 . עו"ד שושני אמיר
שניהם ע"י ב"כ עו"ד שושני אמיר
3 . רו"ח קופ רענן


נתבעים
פסק דין
לפנינו תביעה בסדר דין מהיר על סך של 50,000 ש"ח אותו דורש התובע לקבל משלושת הנתבעים כפיצוי בעד נזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מ

פסק דין
שניתן נגדו לטובת הנתבע 1 בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (ת.ק. 1991/05). באותו

פסק דין
(הנושא את הכותרת "

פסק דין
משלים" מיום 1/11/05) חויב התובע לשלם לנתבע 1 שכר טרחה בסך של 4,500 ש"ח בגין שירותי ראיית חשבון. הנתבע 1 נקט באמצעות הנתבע 2 בהליכים לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל, ועיקל ממשכורתו של התובע את החוב הפסוק בצרוף אגרות והוצאות, בסך כולל של 6,250 ש"ח. טענתו של התובע היא שלא היה מקום לחייבו בסכום האמור ואף לא לגבותו ממנו בהליכי הוצאה לפועל. לפיכך הוא תובע פיצוי בעד הנזק הממוני והלא ממוני שגרמו לו הליכים אלה בסך של 50,000 ש"ח. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבע 3, משום שהוא זה ששלח לבית המשפט לתביעות קטנות, לפני מתן פסק הדין מיום 1/11/05, מכתב שבו נאמר כי לא מתקיים הליך בוררות בין הנתבע 1 לבין התובע במסגרת לשכת רואי החשבון בישראל, אליה פנה בשעתו הנתבע 1 לצורך מינוי בורר בסכסוך.

התובע הבהיר וחזר והבהיר, בתגובה לדרישת הנתבעים לסלק את התביעה על הסף, כי אין הוא מנסה בהליך הנוכחי לערער על פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות או לעקוף את הליך הערעור הקבוע בחוק על

פסק דין
כזה. ממילא, וגם מכוח הכללים הידועים בדבר מעשה בית דין והשתקי עילה ופלוגתא, אין בדעתי ואין בסמכותי להרהר אחרי החוב הפסוק שהוטל על התובע בתיק התביעה הקטנה. פועל יוצא מכך הוא שהתובע מנוע מלהעלות שוב בתביעה הנוכחית את השגותיו כלפי מהות ואיכות הפעולות שננקטו ע"י הנתבע 1 לצורך ייצוגו בענייני ראיית חשבון. בית המשפט לתביעות קטנות בחן טענות אלה הן במסגרת התביעה העיקרית שהגיש בפני
ו התובע, והן במסגרת התביעה הנגדית שהגיש הנתבע 1, והגיע לכלל מסקנה (בפסק הדין מיום 29/9/05 ובפסק הדין המשלים מיום 1/11/05) כי, שלא כפי שטוען התובע, "הנתבע עשה את שהיה בידו לעשות" במסגרת השירות המקצועי אותו התחייב לספק לתובע, אף שלא השלים פעולות מסוימות. משכך נפסק כי אין מקום לחייב את הנתבע 1 לשלם כספים או להשיב שכר טרחה לתובע, ולא עוד אלא שיש לחייב את התובע בתשלום שכר טרחת הנתבע 1 בגין טיפולים שוטפים בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2004, בסך של 4,500 ש"ח. לפיכך, ומשהתובע בחר שלא לבקש מבית המשפט המחוזי רשות לערער על פסק הדין, כל הקביעות והתוצאות הגלומות בו נעשו חלוטות ואינן ניתנות לתקיפה במסגרת התיק הנוכחי.

במצב דברים זה אין באפשרותו של התובע לדרוש כסף מהנתבע 1 בגין עצם הזכייה בפסק הדין או בגין עצם העמידה על ביצועו. אלא שהתובע מוסיף וטוען שגם אם היתה לנתבע 1 זכות משפטית לאכוף את פסק הדין, הדרך שבה הדבר נעשה - וכאן נכנס לתמונה גם הנתבע 2 שנקט בהליכי הביצוע - לא היתה חוקית. הטעם לכך, לפי דברי התובע, הוא שהנתבעים 1 ו-2 מיהרו לנקוט נגדו בהליכי עיקול ברישום, שכתוצאה מהם כל החוב הפסוק וההוצאות נתפסו מתוך משכורתו, וזאת בשעה שהוא עוד היה מצוי בדין ודברים הן מול בית המשפט לתביעות קטנות והן מול לשכת ההוצאה לפועל. לא מצאתי ממש בטענה זו. התובע, כמו כל חייב אחר הנתון להליכי הוצאה לפועל, קיבל ביום 29/11/05 אזהרה לגבי הגשת הבקשה לביצוע פסק הדין (ראו אישור המסירה החתום, נספח א' לתצהיר הנתבע 1). האזהרה כללה הודעה לחייב בדבר זכותו להתייצב בלשכת ההוצאה לפועל במועד שנקבע לצורך חקירת יכולת ו"כי אם לא ישלם את החוב הפסוק או את התשלומים ולא יתייצב לחקירת יכולת, יראו אותו כחייב המשתמט מתשלום חובותיו והוא צפוי למאסר" (סעיף 7(א1) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). נמצא כי חקירת היכולת מסוגלת אך למנוע את מאסרו של התובע ולא למנוע מהזוכה (הוא הנתבע 1) לנסות ולאתר רכוש של התובע כדי לגבות ממנו את החוב בלא היזקקות למאסר. אכן, כלל מושרש הוא כי:

"חקירתו של חייב על מנת לקבוע מידת יכולתו לשלם החוב, הינה רק אחד מהאמצעים הניתנים לנושה לשם הוצאתו-לפועל של פסק הדין... קביעת שיעורים לתשלום החוב הנעשית, בעקבות אותה חקירה, אינה מהווה עיכוב ההוצאה-לפועל של פסק-הדין ואין בה במאומה כדי למנוע בעד הנושה מלנקוט בכל האמצעים האחרים שהחוק מקנה לו לשם גביית חובו, כגון עיקול נכסי החייב ומכירתם" (ע"א 199/62 משיח נ' א.ב., פ"ד טז 2301, 2303).

בחלוף התקופה הנקובה באזהרה לצורך סילוק החוב באופן רצוני רשאים היו אפוא הנתבעים 1 ו-2 לעקל רכוש של התובע אף בלא להמתין לתוצאות חקירת היכולת, ולפיכך אין למצוא פגם במהלכיהם בנדון, מה גם שאלה לא כללו אלא עיקול ברישום ולא תפיסת נכסים מוחשיים או הוצאתם מרשות התובע. הראיה הטובה לכך היא שגם ראש ההוצאה לפועל, משנתבקש במסגרת הדיון הקבוע לחקירת יכולת להשיב לתובע את הכספים המעוקלים, סרב לעשות זאת. גם הפניה של התובע אל בית המשפט לתביעות קטנות לאחר מתן פסק הדין המשלים, במסגרתה העלה טענות שונות כנגדו (שלבסוף נדחו), לא חייבה את הנתבע 1 ואת בא-כוחו להמתין עם הליכי ההוצאה לפועל, כל עוד לא ניתן (ולמעשה אף לא התבקש) צו לעיכוב ההליכים. מלבד זאת, אין כל ראיה לכך שהנתבע 1 או בא-כוחו היו מודעים לאותה פנייה.

מכל האמור עולה כי התובע לא הצביע על הפרת חובה חוקית כלשהי של הנתבעים 1 ו-2 כלפיו. משכך דין התביעה נגדם להידחות.

הוא הדין לגבי הנתבע 3. כאמור, התובע רואה את הנתבע 3 אחראי לנזק שגרם לו פסק הדין המשלים, בשל המכתב שהנתבע 3 שיגר לבית המשפט לפני מתן הפסק. מכתב זה נשלח בעקבות הוראה שנכללה בפסק הדין המקורי מיום 29/9/05. לאחר דחיית התביעה העיקרית של התובע נגד הנתבע 1, הוסיף ואמר שם בית המשפט:

"אשר לתביעה שכנגד, התלבטתי אם לפסוק בה או לעכב את ההליך עקב קיומו של הליך בוררות. אין בידי פרטים מלבד התנגדותו של התובע לנקוב בשמו של בורר אחד מתוך השלושה שצויינו במכתב האמור. ברור שלא ניתן לדון באותה סוגיה בשני הליכים. לכן, אם אקבל הודעה ברורה שהליך הבוררות לא קויים ולא יתקיים ויתקבל אישור על כך מאת לשכת רואי חשבון ביוזמת הנתבע, אפסוק גם בתביעה שכנגד".

הנתבע 1 פעל בדיוק בהתאם להנחיות בית המשפט: פנה ללשכת רואי החשבון וביקש אישור לכך שלא התקיים ולא יתקיים הליך בוררות בינו לבין התובע. אישור זה ניתן ע"י הנתבע 3 בתוקף תפקידו כיו"ר ועדת יחסי חברים במרחב ירושלים של הלשכה. בניגוד לטענת התובע, הנתבע 3 היה רשאי לתת את האישור חרף העובדה שהתובע אינו נמנה על חברי הלשכה, שהרי האישור אינו מתייחס כלל ועיקר לגוף הסכסוך, אלא אך מציין את העובדה בדבר העדר הליך בוררות. מאחר שהליך שכזה עשוי להתנהל גם כאשר אחד הצדדים לו איננו רואה חשבון, אין מניעה להתייחס אליו גם בעניינו של התובע. לא זו אף זו: אין מחלוקת כי תוכנו של האישור היה נכון, שהרי התובע חוזר ומדגיש כי לא היה מעוניין בבוררות; וכלשונו (בעמ' 2 לפרוטוקול): "אני אומר שכשבן אדם הולך לבוררות צריך שני צדדים. אני בחרתי בדרך של תביעה ולא בדרך של בוררות. אי אפשר גם לתבוע וגם ללכת לבוררות ולכן אני העדפתי את דרך התביעה". במצב דברים זה, לא מובן על איזה נזק שגרם לו הנתבע 3 מדבר התובע, כאשר מקובל עליו כי הנתבע 3 תיאר נכונה את מצב הדברים בהודעה שהגיש לבית המשפט בתוקף תפקידו הציבורי בלשכת רואי החשבון, ועפ"י בקשה של בית המשפט לקבלת אישור כאמור מאת הלשכה.

מהטעמים שפורטו אני דוחה את התביעה כנגד שלושת הנתבעים, ומחייב את התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים 1-2 שכר טרחת עורך דין בסך של 2,000 ש"ח ומע"מ (לגבי הנתבע 2 ראו תקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), וכן הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ומע"מ לנתבע 3 (שטען לעצמו). סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ד' בסיון תשס"ו (31 במאי 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

משה סובל
, שופט








א בית משפט שלום 2891/06 ד"ר ויצמן אהרון נ' רו"ח אבולעפיה יואב , עו"ד שושני אמיר, רו"ח קופ רענן (פורסם ב-ֽ 31/05/2006)