פסקי דין על כהן אהרון | פסקי דין על אלי ראובן בניה והשקעות | פסקי דין על כרמה אנואר | פסקי דין על ראובן אלי |

21255/98 א     05/06/2006




א 21255/98 כהן אהרון נ' אלי ראובן בניה והשקעות בע"מ, כרמה אנואר, ראובן אלי




1
בתי המשפט

א 021255/98
בית משפט השלום ירושלים
05/06/2006
תאריך
כב' השופט משה סובל

לפני:
כהן אהרון

בעניין:
התובע
רוזן משה מל

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . אלי ראובן בניה והשקעות בע"מ

2 . כרמה אנואר

3 . ראובן אלי
הנתבעים
דלאל ראובן

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
בכתב התביעה (המתוקן) נטען כי הנתבעת 1 (להלן - החברה) ובעל השליטה בה, הנתבע 3 (להלן - אלי), הזמינו מהתובע, בן דודו של אלי, עבודות גבס בבית ספר "ניצנים" השייך לעיריית ירושלים, וזאת לאחר שהחברה התקשרה עם העירייה בהסכם לבניית בית הספר. התקשרות זאת, כך נטען, נעשתה תוך הסתתרות החברה ואלי מאחורי הנתבע 2 (להלן - אנואר) ששימש באותו שלב מנהל עבודה של החברה, וזאת באמצעות החתמתו של התובע על הסכם לפיו מזמין עבודות הגבס הוא אנואר. במועד מאוחר יותר סוכם בעל-פה בין אלי לבין התובע כי התובע יבצע גם את עבודות הצבע באתר. במהלך ביצוע העבודות ביקש אלי מהתובע לבצע תיקונים ושינויים רבים, בין היתר בשל כשלים תכנוניים, עיכובים בהתקדמות הפרויקט וביצוע לא מקצועי של עבודת הבנייה על ידי הפועלים של הנתבעים. התובע ביצע את כל שהתבקש ממנו אך הנתבעים נותרו חייבים לו עבור עבודתו סך של 141,725 ₪ נכון לחודש אוגוסט 1996. לפיכך נתבע משלושתם סכום זה בצירוף פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש ופיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין ביטול זמן.

היריבות

השאלה הראשונה המתעוררת נוגעת ליריבות. נפתח בחברה. בניגוד לנטען בכתב התביעה, החברה לא התקשרה עם העירייה בהסכם לביצוע העבודות באתר המדובר. ההסכם (ת/7), שהוגש כראיה על ידי התובע, הנו בין העירייה לבין הקבלן "אלי ראובן". כך ולא יותר. גם החתימה של הקבלן על ההסכם נעשתה תחת השם: "ראובן אלי
הו קבלן בניין רשום" בצירוף מספר עוסק מורשה שהנו מספר תעודת הזהות של אלי. מספר זה הוא גם המופיע על גבי השיקים שהוגשו על ידי התובע להוכחת התשלומים שקיבל בעד העבודות (נספח ד' לתצהיר עדותו). גם בשיקים אלה מופיע אך השם "אלי ראובן" ולא שם החברה או המילה "בע"מ". כמו כן, החברה לא חתמה על הסכם כלשהו עם התובע. התובע אף אישר בעדותו: "אני לא יודע איך החברה קשורה לעניין" (עמ' 17 שו' 19); ומשנשאל האם אלי התחייב כלפיו באופן אישי או כחברה, השיב: "הוא לא אמר לי שם של חברה" (עמ' 28 שו' 7). אמנם אלי ואנואר העידו שניהם כי התובע קיבל בעד עבודתו באתר נשוא התביעה כספים של החברה (סעיף 13 לתצהיר העדות של אלי וסעיף 8 לתצהיר העדות של אנואר). אולם עובדה זו כשלעצמה אינה מספיקה כדי להצביע על התקשרות בין החברה לבין התובע, שהרי נושה רשאי לפרוע את חובו גם באמצעות כספים של אחר (סעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), ובמקרה הנדון ניתן למהלך זה הסבר שאיננו בלתי-סביר. ההסבר הוא שאנואר התקשה להגיע לאתר בחודשים הראשונים של העבודות בשל הסגר שהוטל באותה תקופה על השטחים, ולפיכך ביקש מאלי לשלם מכספי החברה את המגיע ממנו (אנואר) לתובע כנגד קיזוז חוב של החברה לאנואר (תצהירי העדויות, שם). יצוין כי התובע אישר (בעמ' 12 שו' 11 ובעמ' 19 שו' 10-11) כי ידוע לו על פרויקטים נוספים בהם אנואר שימש קבלן משנה של אלי. בדומה לכך העיד דוד פרזם, שותפו בעבר של התובע (בסעיף 8 לתצהיר עדותו). לפיכך אין זה מופרך שאנואר היה מצוי ביתרת זכות אצל החברה בעקבות פרויקטים קודמים. בנסיבות אלה לא הוכחה יריבות בין התובע לבין החברה, ויש לדחות את כל רכיבי התביעה נגדה.

מכאן לאנואר. אנואר הנו היחיד מבין הנתבעים החתום על "הסכם עבודה" מיום 25.2.96 בינו לבין התובע. ההסכם מציין את השמות ואת מספר תעודות הזהות של אנואר (המכונה "המזמין") ושל התובע (המכונה "הקבלן"), והוא מתייחס ל"עבודות גבס באתר הבנייה ביה"ס ניצנים... מסוג נוספרקס בגוש d". עוד נשמרה בהסכם זכותו של המזמין, כלומר אנואר, "להמשיך את העבודה באמצעות הקבלן ביתר חלקי הבנייה". לשון ברורה זו של ההסכם אינה מאפשרת לקבל את טענתו של אנואר לפיה כוונתו הייתה להתקשר עם התובע בשם חברת כרמה לבניין בע"מ (להלן - חברת כרמה) המצויה בשליטתו ובניהולו. כך במיוחד בשים לב לכך שאנואר נעזר לצורך ניסוח ההסכם בבנו של אלי, שמואל ראובן (להלן - שמואל), שהעיד על עצמו כי הנו בין היתר משפטן (עמ' 30 שו' 13). לא זו אף זו, אלא שלא הוגש לבית המשפט כל מסמך המצביע על התקשרות בין אלי לבין חברת כרמה בקשר לביצוע העבודות באתר.

קביעת אחריותו של אנואר לתשלומים המגיעים לתובע גוררת אחריה, בבחינת כלים שלובים, את דחיית אחריותו של אלי לתשלומים אלו. נזכיר כי התביעה מכוונת באותה מידה כנגד שלושת הנתבעים. כדבר הזה איננו אפשרי אף לפי גרסתו של התובע. אם אמנם אנואר שימש רק מנהל עבודה של החברה (כנטען בסעיף 9 לכתב התביעה המתוקן) ולא הוחתם על ההסכם אלא למראית עין וככסות לאחריות האמיתית של אלי (כנטען שם בסעיף 10), אין עילה לחייב אלא את אלי, שהוא זה שקיבל את הכסף מהעירייה ולפי טענתו של התובע התחייב בפני
ו באופן אישי לשלם בעד העבודה (כנטען שם בסעיף 11). הסרת הכיסוי מאחורי ההסכם המדומה - לדידו של התובע - בינו לבין אנואר אינה מאפשרת להוסיף ולדבוק בטענה אודות אחריותו האישית של האחרון. אולם התובע עותר למרות זאת לחיובם של שלושת הנתבעים, בהם אנואר, במלוא סכום התביעה. דרישה זאת אינה מותירה ברירה אלא לבחור מבין השניים - אנואר ואלי - את האחד שראוי יותר לשאת בחיוב (לאחר שהחברה כבר הוצאה מחוץ לתמונה). בבחירה זו יש להעדיף את אנואר בשל מספר טעמים:

ראשית, קיומו של הסכם כתוב וחתום בין התובע לבין אנואר לפיו המזמין והמחויב בתשלום הנו אנואר, והעדרו של מסמך דומה הנושא את חתימתו של אלי או מזכיר את שמו. מעבר לכך: התיעוד הכתוב למעמדו של אנואר כמזמין העבודה נמשך גם לאחר מכן, במהלך העבודה. לשיטתו של התובע, כאשר התעורר צורך להוסיף לו תשלום בגין עיכובים בעבודה ובגין חזרה על עבודות של הרכבת ופירוק לוחות גבס, אנואר - ולא אלי - הוא זה שחתם על מסמך המאשר זכאות זאת ומסרו לידיו (סעיף 32 ונספח ג' לתצהיר עדותו של התובע; עמ' 21 שו' 1-2; עמ' 22 שו' 9-10). מאמציו של התובע לשכנע בכך שההסכם הכתוב לא שיקף את רצונם האמיתי של הצדדים באשר לזהות מזמין העבודה ממנו, מלבד היותם נתקלים בקושי הניצב ברגיל בפני
צד לחוזה המנסה לשכנע כי מדובר בחוזה למראית עין שעה שיריבו כופר בכך (ראו ג. שלו, דיני חוזים, מהד' שניה - תשנ"ה, עמ' 169), אינם מתיישבים עם ניסיון העבר של התובע עם אלי. לדברי התובע (בסעיף 38 לתצהיר עדותו) העבודה נשוא התביעה הנוכחית איננה העבודה הראשונה שהוא ביצע בעבור אלי; ובעבודות הקודמות אלי "ניסה תמיד להתחמק מתשלום". לפחות באחת מאותן עבודות קודמות נערך הסכם בכתב בין אלי לבין התובע (המצורף לתצהיר העדות של האחרון). מאחר שניסיונות ההתחמקות של אלי מתשלום אירעו "תמיד", משמע שאפילו הסכם בכתב לא הניא אותו, לדידו של התובע, מהתכחשות להתחייבויותיו. לא עוד אלא ששותפו של התובע באותה עת, דוד פרזם, מלמדנו (בסעיפים 3 ו-5 לתצהיר עדותו) כי הסירוב של אלי לשלם את כל המוטל עליו בקשר לפרויקט הקודם הגיע לכלל "ריב שאף התפתח לתגרה ממשית", ובעקבות כך הוא (פרזם) סירב להצטרף לתובע לצורך בחינת אפשרות השתלבותו בפרויקט נשוא התביעה הנוכחית "משום המוניטין שיצא לאלי ראובן כמי שמסדר קבלני משנה". על רקע כזה אין זה סביר שהתובע היה נותן באלי אמון כה מרובה, עד כדי כך שלא רק שהיה מוותר על עיגון כתוב של התחייבות אלי כלפיו (ויתור שהוא עצמו איננו הולם מי שכבר נכווה בעבר) אלא אף נאות לחתום על מסמך הסותר את הטענה לקיומה של התחייבות מצדו של אלי, והכול מתוך אמונה וביטחון ביושרם הרב הן של אנואר (הצד לחוזה הכתוב) והן של אלי (הצד לחוזה הנטען בעל-פה).

שנית, אם אכן אנואר היה משמש מנהל עבודה בלבד של החברה, כפי שנטען בסעיף 9 לכתב התביעה המתוקן, כי אז היה בכך להקנות חיזוק ניכר לטענה בדבר מראית העין בהתקשרות בינו לבין התובע לביצוע עבודות באתר בו החברה, אצלה הוא מועסק, הנה הקבלן. אולם בתצהיר העדות של התובע נעלמה הטענה בדבר היותו של אנואר מנהל העבודה; ובחקירתו הנגדית של התובע התברר שהנתבעים צודקים באומרם כי אנואר שימש קבלן משנה (או בניסוחים אחרים: קבלן ראשי; קבלן ראשי בפועל; קבלן כללי; קבלן מבצע) של אלי לצורך ביצוע העבודות באתר:

"ש. האם זה נכון שאלי העסיק את כראמה כקבלן ראשי בפרויקט הזה.
ת. כן. עד היום הוא עושה לו פרויקטים כקבלן משנה שלו".
(עמ' 12 שו' 10-11).

וכן דבריו של גדעון ארזי, מנהל העבודה של התובע באתר נשוא התביעה:

"ש.ת. היזם בפרויקט ניצנים היה אלי ראובן.
ש.ת. הקבלן הראשי בפרויקט ניצנים היה אנואר".
(עמ' 3 שו' 7-8).

משעה שכך, אין כל חוסר היגיון - אלא דווקא ההיפך - בכך שמי שישכור את שירותיו של התובע הנו אנואר, הקבלן המבצע, ולא אלי, שהפקיד בידי אנואר את מלאכת ההתקשרות עם בעלי המלאכה הספציפיים. לא למותר לציין כי התובע חרד לא פחות מאשר הנתבעים להקפדה על שמירת חיץ בין החוליות השונות בתוך שרשרת ההתקשרות החל ממזמין העבודה ועד למבצעה בשטח. לפיכך הקפיד התובע להדגיש בפתח סיכומיו (בסעיף 2) כי אין לו עניין בהתקשרות של הנתבעים עם העירייה או במחירים שהעירייה התחייבה לשלם לנתבעים. כשם שלדידו של התובע - ובצדק רב - היותה של העירייה מזמינת העבודות אינה יוצרת יריבות משפטית בינו לבינה, משום שבתווך מצוי הקבלן הראשי (אלי), כך היותו של הקבלן הראשי מי שהעביר את ההזמנה הלאה אינה מספקת כדי ליצור יריבות בינו לבין התובע, משום שבתווך מצוי הקבלן המבצע (אנואר).

שלישית, התובע אישר בעצמו את היריבות הבלעדית בינו לבין אנואר בעניין העבודות נשוא התביעה, וזאת בתביעה קודמת אותה הגיש באותו עניין ממש לבית משפט זה בשנת 1997 (ת"א 1337/97). תביעה זו הוגשה כנגד אנואר לבדו, ונאמר בה (בסעיפים 1-2) כי התובע ביצע את עבודות הגבס והצבע בבית הספר ניצנים "עבור הנתבע" ש"הינו קבלן ראשי שביצע את הפרויקט הנ"ל והתקשר עם התובע בהסכם עבודה מיום 25.2.96". אמנם התובע מחק לבסוף תביעה זו והגיש תחתיה את התביעה הנוכחית. אולם עדיין יש בעצם הסתירה בין שתי התביעות כדי ליצור השתק שיפוטי המונע בעדו של התובע להעלות בהליך הנוכחי טענה הסותרת את שטען בהליך הקודם. כפי שהובהר ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, תק-על 2005(1) 2711:

"איני סבור - על פני הדברים - כי לשם השתק שיפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה כחוסמת העלאתה שוב, קרי שאם נתקבלה הטענה יש חשש להיווצרותן של החלטות סותרות של בתי המשפט, אך אם נדחתה אין החשש קיים וניתן להעלות את הטענה. לדידי, באספקלריית תום הלב - ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי המשפט, יהיו לטוען בחינת 'תכנית כבקשתך'".

טענתו של התובע (בסעיף 53 לתצהיר עדותו) כי הוא לא ידע על הגשת התביעה בשמו בת"א 1337/97 אינה יכולה לסייע בידו, שהרי באותה נשימה מודה התובע (שם בסעיף 52) בחתימתו בפני
עורך הדין שהגיש בשמו את אותה תביעה על תצהיר מכוחו התבקש והתקבל צו עיקול זמני נגד אנואר לבדו, וזאת לאחר שעורך הדין הסביר לו "שהחוזה הוא הכל", כשכוונת הדברים היא להסכם הכתוב בינו לבין אנואר. יצוין כי קבלת הבקשה לצו עיקול זמני יוצרת היא עצמה השתק שיפוטי נגד התובע בשאלת זהות מזמין העבודות ממנו, שהרי "גם קבלת סעד זמני בהליך הקודם עשויה להיחשב להצלחה שיוצרת השתק שיפוטי ומונעת מבעל הדין, שנהנה מהסעד הזמני, לטעון טענה סותרת בהליך מאוחר יותר" (רע"א 4224/04 הנ"ל).

הנתון המוסכם בדבר היות אנואר קבלן המשנה מטעמו של אלי לצורך ביצוע העבודות באתר, תומך בגרסתם של הנתבעים לפיה כל העבודות שבוצעו על ידי התובע במקום, לרבות כאלה שאינן נזכרות בהסכם הכתוב מיום 25.2.96 (ראו פירוט בהמשך), הוזמנו מהתובע על ידי אנואר ולא על ידי אלי (כטענתו של האחרון בסעיף 26 לתצהיר עדותו). תמיכה נוספת לכך מצויה בדבריו של התובע אודות המעורבות של אנואר בעבודות נוספות אלה. טול לדוגמה את התקרה האקוסטית. למרות שהתובע טוען כי עבודה זו לא נכללה בהסכם הכתוב (ראו בהרחבה להלן), מוסיף הוא וטוען כי אנואר הוא זה שחתם בפני
ו על ההתחייבות הכתובה מיום 14.8.96 לתוספת תשלום בגין העיכוב בהקמת התקרה האקוסטית (סעיף 32 לתצהיר עדותו; עמ' 21 שו' 1-2; עמ' 22 שו' 9-10); כי אנואר הוא זה שחתם על תכנית התקרה האקוסטית שהוא (התובע) הכין (שם סעיף 35(י)); וכי אנואר הוא אחד מאלה שאמרו לתובע להזמין את החומרים הנצרכים להקמת התקרה והבטיחו לשלם לו עבורה (שם סעיפים 35(ח) ו-35(יב); עד התביעה גדעון ארזי הרחיק עוד יותר וטען בסעיף 26(ב) לתצהיר עדותו כי אנואר לבדו נתן את ההוראה להזמנת החומרים). אכן, משנשאל התובע בחקירתו הנגדית לגבי מעורבותו של אנואר בתיקון תכנית התקרה האקוסטית: "למה אנואר היה צריך לדאוג לזה", תשובתו הטבעית הייתה: "כי הוא הקבלן שם" (עמ' 23 שו' 6-7). ואין התקרה האקוסטית אלא משל המלמד על הכלל כולו. הנה, כדוגמה נוספת, עבודות הצבע. מצד אחד, התובע טוען כי עבודות אלה, שאינן כלולות בהסכם הכתוב, הוזמנו מאיתו בעל-פה על ידי אלי. מצד שני, חקירתו הנגדית של התובע לימדה כי מי שעבר יחד איתו על העבודות לאחר השלמת ביצוען וחתם על קבלתן הנו "המהנדס של אנואר" (עמ' 15 שו' 20) או, בכינוי אחר בו נקט התובע, "מנהל העבודה של אנואר" (עמ' 24 שו' 17) העונה לשם מאג'ד; ואותו אדם קיבל מהתובע גם את עבודות הצבע (שם, שם). אכן, עיון במסמך מסירת העבודות (המצורף לתצהיר עדותו של אלי) מלמד כי נציגו הנזכר של אנואר חתם על קבלת עבודות "מחיצות + צבע" (ההדגשה שלי - מ.ס.). לכך מצטרפת הודאתו של התובע (בסעיף 56 לתצהיר עדותו) כי אנואר הוא זה שמסר לידיו את פרוטוקול קבלת עבודות הצבע. כל הדברים הללו מצביעים על העדר הבחנה, מבחינת מעמדו של אנואר בפרויקט, בין העבודות שנכללו בהסכם הכתוב לו הוא צד לבין העבודות שאינן מופיעות באותו הסכם. וזאת יש לשוב ולהזכיר, כי בהסכם הוזכרה האפשרות שבה המזמין, כלומר אנואר, ימשיך ויזמין מהתובע "את העבודה... ביתר חלקי הבנייה" מעבר לעבודות הגבס בגוש d, ככל שיהיה שבע רצון מהעבודות שיבוצעו.

נכון הוא שהתמורה בעד עבודתו של התובע שולמה לו באמצעות שיקים שנמשכו על ידי אלי או החברה. אולם, וכפי שהוסבר לעיל, בכך אין להפוך את אלי או את החברה למזמיני העבודה מהתובע, שהרי "חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב" (סעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אכן, אנואר הסביר (בסעיף 8 לתצהיר עדותו) כי בשל הסגר שהקשה על הגעתו לאתר וניהול החשבונות מול קבלני המשנה, הוא ביקש סיוע מאלי ומהחברה שבניהולו, ובעקבות כך החברה היא זו ששילמה ישירות לקבלני המשנה, וסכומים אלה נוכו מהסכומים שהגיעו לו ממנה. דברים דומים נאמרו על ידי אלי (בסעיף 13 לתצהיר עדותו). לא זו בלבד שהתובע לא סתר הסבר זה, אלא השיקים היחידים שצורפו על ידו להוכחת התשלומים שקיבל בעד העבודות (נספח ד' לתצהיר עדותו) נמשכו על ידי אלי לא לפקודתו של התובע אלא לפקודתו של "כרמה", שהוא שם משפחתו של אנואר, שהסב אותם לתובע. אחד משני השיקים מתייחס לפי הספח שלו לעבודות "גבס/צבע". שרשרת תשלום זו - מאלי לאנואר ומאנואר לתובע - הנה ראיה נוספת לכך שהיריבות הנה בין התובע לבין אנואר ולא בין התובע לבין אלי.

התובע מבקש להיבנות מ

פסק דין
שניתן בת"א 7841/98 בתביעה של קבלן עבודות החשמל באתר המדובר כנגד אלי, אנואר ושתי החברות (של אלי ושל אנואר). אלא שהנדון אינו דומה לראיה. ראשית, בכתב התביעה באותו הליך נאמר כי החברה "ערבה להסכם" ביצוע העבודות. טענה שכזו אינה מצויה בפיו של התובע דנן. שנית, פסק הדין באותו הליך ניתן בדרך של פשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, וממילא אין בכוחו לבסס שום ממצא בר-תוקף להליכים אחרים. שלישית, קבלן עבודות החשמל קיבל מאלי שיקים המשוכים במישרין לפקודתו (ת/9, ת/11), ותשלומים אלה אף הופיעו בכרטסת הנהלת החשבונות שהתנהלה אצל אלי ע"ש אותו קבלן (ת/10), מה שאין כן התובע דנן שאינו מסוגל להציג ולו שיק אחד שנמשך על ידי אלי או החברה לפקודתו, גם לא רישום התשלומים אליו בספרי הנהלת החשבונות של אלי או של החברה. ודוק: מינויו של אנואר כקבלן מבצע מטעם אלי לא חייב היה להתייחס לכלל העבודות הנצרכות להקמת בית הספר, ולפיכך אין במערכת יחסים ישירה בין אלי לבין קבלן החשמל כדי לסתור את הטענה לקיומה של עסקת קבלנות בין אלי לבין אנואר בתחום העיסוק של התובע.

אלי ובנו (שמואל) לא הסתירו את מעורבותם בהכנת ההסכם הכתוב בין אנואר לבין התובע. שמואל - בכתיבת ההסכם; אלי - בבדיקתו לאחר ניסוחו על ידי בנו ותיקון טעות שנפלה בו. אלא שמעורבות זאת אינה מחייבת את המסקנה אליה חותר התובע בדבר הזמנת העבודה על ידי אלי, ולפיכך אין היא גוברת על השיקולים שפורטו לעיל לביסוס המסקנה בדבר ההתקשרות של התובע עם אנואר. יש לזכור כי התובע הנו בן דוד של אלי. קשר משפחתי זה עשוי לשמש מניע טוב לבדיקת ההסכם על ידי אלי, במטרה לשמור על האינטרסים של בן דודו, לא פחות מאשר המניע המוצג על ידי התובע בדבר רצון אלי לרמות אותו. מלבד זאת (וחשוב לא פחות), אך טבעי הוא שמי שזכה במכרז ומעוניין בביצוע העבודות על פיו בלא תקלות ועיכובים, יגלה עניין בתנאי ההסכם בין הקבלן המבצע שלו לבין מי שנשכר על ידי האחרון לביצוע העבודה, ואף יתקן משגה שנפל בהסכם בין השניים, וזאת כדי למנוע לאחר מכן ויכוחים וקשיי ביצוע העלולים לחבל בהתקדמות העבודה, וממילא ביחסיו עם המזמין. עד כאן לגבי אלי. שמואל בנו הסביר כי התובע ואנואר ביקשו ממנו לסייע בידם בכתיבת המסמך בשל שליטתם הלקויה בקריאה וכתיבה בעברית. בשום מקום בעדותו של התובע הוא לא שלל הסבר זה או טען כי לא נזקק לעזרה בכתיבה בעברית; ואפילו בסיכומיו לא הובאה ראיה אלא לכך "שהתובע קורא עברית היטב" (סעיף 8(ב)), אך לא לרמת כתיבתו בעברית. יתירה מכך: כאשר התובע נזקק לכתוב מסמך פשוט וקצר בהרבה בדבר התשלום הנוסף המגיע לו בגין עיכובים (נספח ג' לתצהיר עדותו) הוא ביקש מעובדו גדעון ארזי לעשות זאת בשל הקושי שלו לכתוב באופן ברור (עמ' 21 שו' 4-5). אנואר עבר אמנם מבחנים בכתב בעברית בענייני בטיחות בעבודה (חקירתו הנגדית, עמ' 31-32). עם זאת אין בכך בהכרח כדי ללמד על יכולת לשונית המגיעה עד כדי ניסוח הסכם ומתן ביטוי לדקויות הצריכות לגביו. ממילא, אין ראיה לסתור את דבריו של אנואר (בעמ' 32 שו' 7) אודות שליטתו הלא מושלמת, אף כי טובה, בשפה העברית (ראו גם סעיף 11 לתצהיר עדותו בו אנואר לא טען כי איננו קורא עברית אלא: "אני בעצמי לא כל כך קורא טוב עברית ורציתי שאלי ראובן יראה את החוזה").

העולה מן המקובץ כי בעל הדברים היחיד של התובע לגבי כל העבודות שבוצעו על ידו באתר הנו אנואר, קבלן המשנה העיקרי של אלי, עמו התובע חתם על הסכם בכתב לביצוע עבודות גבס ואופציה לעבודות נוספות הנדרשות באתר.

חובו של אנואר - מהלך הבדיקה

הנתון הראשוני המשליך על בירור קיומו ושיעורו של חוב אנואר לתובע הנו היקף העבודות שבוצעו על ידי התובע באתר. עבודות אלה נחלקות לעבודות הכלולות בהסכם הכתוב מיום 25.2.96 ולעבודות נוספות שלא באו לידי ביטוי באותו הסכם. בשל הצורך להעריך את ההיקף של אותן עבודות ואת השכר הראוי המגיע בעדן, נתמנה בהסכמה כמומחה מטעמו של בית המשפט מהנדס הבנין אחי קליין. המומחה קיים שני ביקורים באתר ובחן מסמכים שונים הנוגעים להיקף העבודות שתוכננו בו על ידי העירייה ובוצעו בפועל על ידי התובע. בין היתר נמסר לידיו החשבון הסופי (מס' 16) שאושר לתשלום לאלי על ידי העירייה. בחוות דעתו מיום 21.1.03 מפנה המומחה להוראת ההסכם הכתוב לפיה התשלום לתובע בעד עבודות הגבס ייעשה "עפ"י מטרים שיאושרו ע"י העירייה והפיקוח". עוד מציין המומחה כי הצדדים אינם חלוקים על כך שלגבי אותן עבודות המופיעות בחשבון שאושר לתשלום על ידי העירייה, הכמויות שאושרו הן הכמויות שבוצעו על ידי התובע, אם כי בפי התובע טענות לביצוע עבודות שלא נכללו בחשבון שאושר על ידי העירייה. שני הצדדים חלוקים על קביעות שונות של המומחה, וזאת בתוקף הזכות אותה שמרו לעצמם בפרוטוקול מיום 8.10.03 חרף ויתורם על חקירת המומחה. לכאורה, צריך היה במצב דברים זה לעבור אחד לאחד על כל רכיבי העבודה להם טוען התובע. בפועל אין הדבר נצרך במלואו, שכן התובע לא כלל בכתב התביעה המתוקן (בסעיף 23) את כל אותם רכיבים אלא רק 11 רכיבים של עבודות נוספות ורכיב אחד של עיכובים בעבודה. מאחר שלגבי 12 רכיבים אלה התובע דורש תשלום מלא, על יסוד הטענה כי לא שולם לו בעדם דבר, יש לבצע את הבדיקה לפי השלבים הבאים: ראשית, מהו הסכום ששולם לתובע עבור עבודתו. שנית, האם ניתן לייחס סכום זה במלואו לעבודות שבוצעו על ידי התובע אך אינן נכללות בתביעה. שלישית, מהו השכר המגיע לתובע בעד העבודות והעיכובים הנכללים בתביעה.

שלב ראשון: הסכום ששולם לתובע

מושכל בסיסי הוא שהוכחת פירעון חוב מוטלת על החייב. כך הוא הדבר גם כאשר גרסתו של הנושה היא שהחייב התעקש על קבלת כספים במזומן או בשיקים מוסבים, ונמנע מלתת חשבוניות מס כחוק. ממילא, אין יסוד לטענת הנתבעים לפיה התנהגותו של התובע באשר לצורת התשלום העבירה אליו את נטל ההוכחה באשר לתשלומים. בכתב ההגנה לא צוין הסכום שלטענת הנתבעים שולם לתובע בעד עבודתו. בסעיף 10 לתצהיר עדותו של אנואר נטען, לראשונה, כי התובע קיבל מאנואר סך של 149,425 ₪ (לא כולל מע"מ) וזאת או בכסף מזומן שהגיע לאנואר כתוצאה מפירעון שיקים שקיבל מאלי או במסירת שיקים כאלה הנושאים על גבם חתימת היסב של אנואר לידי התובע. לתצהירו של אנואר, כמו גם לתצהיר של מי מיתר עדי ההגנה, לא צורף מסמך כלשהו המאשר או מתעד את התשלום: לא קבלה (שלנוכח טענות הנתבעים על אופן התשלום יכולה הייתה להיות בלתי-פורמלית), לא חתימת היסב על שיקים, ואפילו לא תדפיס הנהלת חשבונות פנימי של מי מהנתבעים. מסמכים אלה אף לא הוזכרו בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעים (ת/5). רק לאחר ישיבת קדם משפט שהתקיימה לאחר הגשת תצהירי העדויות ביקשו הנתבעים לצרף העתקי שיקים (בש"א 3191/03). ביום 24.9.03 החלטתי שלא לאפשר להם להגיש מסמכים אלה אלא אם כן מדובר ב"המחאות שהתובע או מצהיר אחר מטעמו יאשר כי הוא חתום עליהן, במהלך חקירתו הנגדית של אותו עד, ובלבד שלא תהיה מניעה לכך מבחינת דיני הגילוי המוקדם". בפועל, אף לא המחאה אחת שכזאת הוגשה כראיה, בין היתר בשל העדר אזכורה בתצהיר גילוי המסמכים של הנתבעים. כל שהוכח מהחקירות הנגדיות של עדי התביעה הוא שהתובע קיבל על חשבון שכרו את תמורתן של שלוש המחאות שנמשכו לפקודת חברת כרמה והוסבו אליו בסך כולל של 41,225 ₪ (עמ' 25 שו' 10-20), ואולי גם את תמורתה של המחאה נוספת בסך של 7,760 ₪ שאפשר כי נושאת היא על גבה את חתימתו של גדעון ארזי (עמ' 6 שו' 7-13). במצב דברים זה, הראיה היחידה המאפשרת לנתבעים להוכיח כי שילמו לתובע כספים מעבר לסכומים האמורים הנה הודאתו של האחרון. הודאה זו אומרת שהתובע קיבל עבור עבודתו סכום שנע בין 50,000 ₪ לבין 70,000 ₪ (עמ' 25 שו' 25), כאשר חוסר יכולתו לנקוב בסכום המדויק נובע מאובדן החומר (סעיף 51 לתצהיר עדותו). סבורני כי בנסיבות אלה זכאים הנתבעים ליהנות מהאפשרות המיטיבה ביותר עמם בתוך קשת האפשרויות המקובלת על התובע. לפיכך יש לקבוע כי התובע קיבל עבור עבודתו סך של 70,000 ₪.

שלב שני: האם העבודות שאינן כלולות בתביעה עולות כדי 70,000 ₪ לפחות

על מנת להשיב על שאלה זו נבחן את העבודות הכלולות בהסכם הכתוב מיום 25.2.96 ולאחר מכן את אלה שמחוצה לו.

מחיצות גבס: מוסכם כי המחיר המגיע לתובע הנו 20 ₪ למ"ר, כאמור בהסכם הכתוב. המומחה הניח כי התובע התקין מחיצות בהיקף של 998.2 מ"ר (דו-קרומיות) ועוד 1,368.9 מ"ר (חד-קרומיות), משום שאלו הן הכמויות המופיעות בחשבון הסופי מיום 15.7.97. אולם ביום 23.5.01 נשלחה למומחה הודעה מוסכמת לפיה החשבון הסופי המחייב הוא מימים 26.6.97 ו-16.6.97 ולא החשבון מחודש יולי 1997. החשבון המחייב הגדיל את היקף המחיצות החד-קרומיות לכדי 1,477 מ"ר. לפיכך התובע זכאי לביסוס החישוב על היקף מחיצות של 2,475.2 מ"ר, דהיינו (לאחר הכפלה ב-20) 49,504 ₪. אינני מקבל את טענתו של התובע בדבר זכאותו לבונוס של 10,000 ₪ השמור לפי ההסכם מיום 25.2.96 למקרה בו "העבודה תהיה לשביעות רצונו המלאה של המזמין". נכון הוא כי העבודה בה מדובר כאן הנה התקנת מחיצות הגבס והדלתות, ולא העבודות שאינן נזכרות בהסכם. אולם לשון ההסכם מלמדת כי ההחלטה בדבר מתן הבונוס תלויה באופן בו אנואר רואה את טיב העבודה; והרי עמדתו של אנואר (בסעיף 15 לתצהיר עדותו) היא שהתובע לא ביצע כהלכה את התקנת מחיצות הגבס, באופן שהצריך פתיחת החיבורים וצביעה מחדש. בהעדר ליבון מספיק של סוגיה זאת אין בידי לקבוע ממצא באשר לצדקתה של עמדה זאת, מה גם שלאור לשון ההסכם מסופקני האם ועד כמה נתונה הרשות לבית המשפט לכוף על אנואר להיות שבע רצון.

הרכבת דלתות: ההסכם הכתוב מזכה את התובע בסך של 30 ₪ בעד הרכבת ועיבוד כל דלת. בסעיף 4 לחוות דעתו מציין המומחה כי לפי החשבון הסופי של העירייה הורכבו 73 דלתות. התובע הסביר בעדותו (עמ' 24 למעלה) כי כוונת הדברים בהסכם היא למשקופים, אותם הוא אכן הרכיב. עדויותיהם של הנתבעים אינן כוללות דבר הסותר טענה זו. לפיכך, ולנוכח ההסכמה על כך שהכמויות שאושרו בחשבון הסופי הן הכמויות שבוצעו על ידי התובע, הגיע לו סך של 2,190 ₪.

תקרה אקוסטית: מוסכם כי התובע התקין 557.8 מ"ר של תקרה אקוסטית. קיימת מחלוקת בשאלה האם התקרה האקוסטית כלולה בעבודות אותן התובע התחייב לבצע במסגרת ההסכם מיום 25.2.96. התובע מסתמך על גרסה של ההסכם המזכירה רק עבודות גבס לפי סעיפים 22.001, 22.002 ו-22.003 לכתב הכמויות של העירייה. לעומתו מסתמכים הנתבעים על גרסה של ההסכם בה, לאחר המילים "עבודות הגבס", באה התוספת "ותקרות אקוסטיות", ותחת ההפניה לסעיף 22.003 לכתב הכמויות תוקן המספר ל-22.005 שהנו הסעיף העוסק בתקרות האקוסטיות. למרות שהצדדים האריכו בטענות והאשמות לגבי זיוף אחת הגרסאות, יש להקדים ולהבהיר כי גם לפי הגרסה בה מצדדים הנתבעים - לאמור: זו הכוללת את התקרות האקוסטיות - אין לומר כי התובע אינו זכאי לתשלום כלשהו בעדן. הלוא הכללת התקרות בהסכם עושה את התובע זכאי לתשלום על פי המפתח שבהסכם: 20 ₪ לכל מ"ר. הנפקות בין שתי הגרסאות אינה אפוא אלא לגבי השאלה האם התובע זכאי בעד התקרות לשכר מוסכם (20 ₪ למ"ר) או לשכר ראוי, שהוערך על ידי המומחה ב-30 ₪ למ"ר (הערכה אותה התובע מוכן לקבל, כאמור בסעיף 86 לסיכומיו). הפער בין הגרסאות עומד על 5,578 ₪ (16,734 ₪ לעומת 11,156 ₪).

בחינת הדברים מצביעה על עדיפות גרסתו של התובע, לפיה ההסכם עליו הוא חתם לא כלל את התוספת של תקרות אקוסטיות. הסיבה הראשונה במעלה לכך היא העדר גרסה נגדית של הנתבעים. אמנם בכתב ההגנה נטען כי התובע ערך שינויים בהסכם המקורי לאחר חתימתו בכך שזייף ומחק ממנו את התוספת של תקרות אקוסטיות ושינה את האזכור של סעיף 22.005 לכתב הכמויות, שעניינו באותן תקרות, לסעיף 22.003, העוסק בעבודות אחרות. אולם גרסה זו נזנחה על ידי הנתבעים, שהודו בעדויותיהם כי התובע חתם על הסכם שלא כלל את תוספת התקרות האקוסטיות והפנה לסעיף 22.003 לכתב הכמויות (סעיף 2 לתצהיר עדותו של אלי; סעיפים 11-12 ו-14 לתצהיר עדותו של אנואר; סעיפים 3-4 לתצהיר עדותו של שמואל). אמנם באותה נשימה נטען בעדויות אלה כי לאחר מכן, ועוד באותו מעמד, התובע חתם על נוסח מתוקן של ההסכם בו הוספו התקרות האקוסטיות וסעיף 22.003 שונה לסעיף 22.005. אולם תוספת זו הנה בגדר שינוי חזית לה התנגד בתוקף ב"כ התובע ושהוחלט (פעמיים) שלא להתירה (החלטות מימים 27.12.00 ו-8.10.03). לפיכך, הגרסה המועלית בעדויות ההגנה אינה יכולה להישאר על עומדה במלואה, אלא נותרת ממנה רק ההודאה בנכונות טענתו של התובע כי חתם על הסכם שאינו מתייחס לתקרות אקוסטיות. גם אלמלא הודאה זאת לא היה ניתן לקבל את הגרסה שבכתב ההגנה בדבר ביצוע התיקון על ידי התובע לאחר החתימה, שהרי בגרסה לה טוענים הנתבעים הספרה "5" במספר 22.005 מופיעה כתיקון על גבי הספרה "3", בעוד שבגרסה לה טוען התובע הספרה "3" במספר 22.003 מופיעה בלא תיקון מתחתיה; משמע, שלא ייתכן שהתובע ביצע את השינוי מ"5" ל"3" אלא, להיפך, השינוי היה מ"3" ל"5". מסקנה זו מוכחת גם מתוך כך שבנוסח המקורי של הגרסה לה טוענים הנתבעים הספרה "5", כמו גם המילים "ותקרות אקוסטיות", נרשמו בעט כחול על גבי יתר הטקסט שהנו דף מצולם (עמ' 14 שו' 19-20). מעבר לכך: גם אילו הייתה מועלית כבר בכתב ההגנה הטענה בדבר חתימה מתוקנת של התובע על תיקון ההסכם לגבי התקרות האקוסטיות, עדיין היה מקום לדחות את הטענה לגופה, שכן אין זה הגיוני שהצדדים היו מוחקים מן ההסכם את ההפניה לסעיף 22.003 לכתב הכמויות, שעניינו במחיצות הגבס החד-קרומיות, המהוות נתח עיקרי, בכמות ובמחיר כאחד, בעבודות הגבס אותן נטל על עצמו התובע לבצע, כפי שהודה אנואר בעצמו (בעמ' 31 שו' 20-21). מסקנה זו אינה משתנה למרות שמצד אחד שתי הגרסאות של ההסכם מזכירות את 22.002, שבפועל אינו מצוי בכתב הכמויות, ומצד שני שתי הגרסאות מזכירות שלושה סעיפים, כמספר הסעיפים בפרק 22 לכתב הכמויות הכוללים בתוכם את סעיף 22.005 בעניין התקרות האקוסטיות. אם אמנם נתונים אלה היו נובעים מכוונה לכלול בהסכם את שלושת הסעיפים של פרק 22, כפי שטוענים הנתבעים, או אז היה על אלי, שלדבריו ולדברי שמואל בדק ותיקן את ההסכם לאחר חתימתו לראשונה, להמיר את סעיף 22.002 לסעיף 22.005 ולא להותיר את סעיף 22.002 על כנו ולהמיר דווקא את סעיף 22.003 לסעיף 22.005.

פועל יוצא מכך שההסכם החתום לא כלל את התקרות האקוסטיות הוא שהתובע זכאי עבורן למחיר ראוי לפי קביעת המומחה, דהיינו 30 ₪ למ"ר, ובסך הכל 16,734 ₪.

צבע: בסעיף 18 לתצהיר העדות של התובע ובסעיף 31 לתצהיר העדות של עד התביעה גדעון ארזי נטען כי התובע ביצע עבודות צביעה של למעלה מ-4,000 מ"ר. הנתבעים אינם חלוקים על כך (עמ' 12 לסיכומיהם). אמנם קיימת מחלוקת לגבי המחיר המוסכם בעד כל מ"ר צביעה (לשיטת התובע - 16 ₪; לשיטת הנתבעים - 6 ₪). אולם אפילו אם נקבל את עמדת הנתבעים, הרי מתקבל סך של 24,000 ₪, שבהצטרפו לכל הסכומים שנקבעו לעיל עובר את הסך של 70,000 ₪ ששולם לתובע.

המסקנה היא שהתובע לא קיבל כל תשלום עבור העבודות הכלולות בסעיף 23 לכתב התביעה המתוקן. לפיכך יש לעבור ולברר את עצם ואת שיעור זכאותו לתשלום בעד עבודות אלה.

שלב שלישי: העבודות נשוא התביעה והתמורה המגיעה בעדן

נעבור אפוא לפי הסדר על כל אחד מתתי-הסעיפים של סעיף 23 לכתב התביעה המתוקן:

ס"ק א' - ציפוי עמודים 35 יח' 137 מטר רץ: טענתו של התובע היא שהוא ציפה 35 עמודי בטון בגבס, על מנת להסתיר את היציקה והטיוח העקומים שלהם כתוצאה מביצוע לקוי של עובדי הנתבעים (סעיף 27 לתצהיר העדות של התובע; סעיף 13 לתצהיר העדות של עובד התובע, גדעון ארזי). הנתבעים אינם מכחישים כי עבודות אלו בוצעו בידי התובע ובכמות הנטענת על ידו, אך טוענים כי הדבר נכלל בעבודות הגבס, שכן דבר מקובל הוא בענף הבניה שהטיח אינו ישר (עד לשיעור מסוים) באופן המצריך יישור (סעיף 15 לתצהיר העדות של אלי; סעיף 16 לתצהיר העדות של אנואר). המומחה מטעם בית המשפט סבור כי ציפוי העמודים כלול בכמויות שאושרו על ידי העירייה ולפיכך אין התובע זכאי לתוספת תשלום בנדון.

נראה לי להבחין בהקשר זה בין שאלת הכמות לבין שאלת המחיר. ככל שמדובר בכמות, הרי לנוכח קביעתו של המומחה יש לראות את שטח ציפוי העמודים כבא במנין שטח מחיצות הגבס המופיעות בחשבון הסופי המאושר, ואלה כבר נלקחו לעיל בחשבון לצורך חישוב המגיע לתובע על פי ההסכם הכתוב, בגינו אין הוא תובע תוספת בהליך דנן. ודוק: הדבר אינו עומד בסתירה להודאתו של אנואר בכך שתוכניות העבודה המקוריות של העירייה לא כללו את העמודים (עמ' 37 שו' 17-22), שהרי הקביעה לעיל באשר להיקף מחיצות הגבס שבוצעו בפועל נגזרת מהחשבון הסופי שאושר על ידי העירייה לאחר השלמת העבודות ולא מהתכניות שקדמו לביצוע. לעומת זאת, ככל שמדובר במחיר המגיע לתובע בעד ציפוי העמודים אין להיצמד למחיר של 20 ₪ למ"ר הנקוב בהסכם הכתוב לעבודות הגבס, אלא יש להעלותו ל-80 ₪ למ"ר, כמחיר הראוי לעבודות אלה לפי הערכתו של המומחה בסעיף 1(ג) לתשובותיו מיום 5.3.03 לשאלות ההבהרה של התובע. על מנת לשלם לתובע רבע מן המחיר הראוי רובץ הנטל על הנתבעים להוכיח כי התובע ידע בעת החתימה על ההסכם כי יידרש ציפוי של העמודים. הוכחה כזאת לא הובאה. אמנם התובע ביקר באתר לפני שתמחר את העבודות (כאמור בסעיף 4 לתצהיר עדותו), אולם אין כל ראיה לכך שבאותה עת העמודים כבר היו מטויחים באופן שאפשר לתובע לעמוד על מידת העקמומיות. הימנעותו של התובע מלתבוע תוספת בעד ציפוי העמודים במסגרת תביעתו נגד אנואר בת"א 1337/97 אף בה אין כדי ליצור מחסום המונע ממנו לתבוע את התוספת כעת, שהרי אותה תביעה נמחקה בלא שהתובע הזכיר בה את עניין הציפוי. בכך נבדל עניין הציפוי מעניין היריבות, לגביו נאמר לעיל כי יש בו ליצור השתק שיפוטי כלפי התובע, שהרי בכתב התביעה בת"א 1337/97 התובע לא החריש בשאלת זהות מזמין העבודה, אלא טען כי המזמין הוא אנואר וזכה על יסוד טענה זו בצו עיקול זמני.

נמצא כי התובע זכאי לתוספת תשלום של 60 ₪ (80 פחות 20) לכל מ"ר של ציפוי העמודים. התובע לא נקב במספר המטרים המרובעים אותם ציפה אלא רק ציין שמדובר ב-137 מטר רץ. אנואר לא חלק על מספר זה אך העיד כי גובהו של עמוד כ-2.95 מ' (2.7 מ' עד התקרה האקוסטית ועוד 25 ס"מ מעליה: עמ' 37 שו' 11-15). שילוב הדברים מלמד כי התובע מדד כל עמוד רק פעם אחת (ולא בכל אחת מארבע פאותיו). לפיכך תרגום של כל מטר רץ למטר מרובע אחד לא יקפח את אנואר; ויש לזכות את התובע בתוספת בעד ציפוי העמודים בסך של 8,220 ₪.

ס"ק ב' - קופילבנד רצועות גומי מתחת למסלול: אין חולק כי התובע הניח מתחת למסלולי הגבס רצועות גומי. הנתבעים טוענים כי זהו חלק אינטגרלי מעבודות הגבס שתומחרו בהסכם הכתוב ואינן כלולות בתביעה. לעומתם גורס התובע כי ניתן לבצע עבודות גבס גם בלא רצועות גומי. המומחה מטעם בית המשפט מציין בחוות דעתו כי בחשבון הסופי אושרה על ידי העירייה תוספת תשלום בסך 1,676 ₪ "בגין קומפריבנט", אך מאחר שאין הוא יודע מהי תוספת זו אין הוא סבור שיש לזכות בגינה את התובע. מאחר שאלי, שדרש וקיבל תוספת זו מהעירייה, לא טרח להסביר את פשרה, ולנוכח דמיון השמות (קופילבנד - קומפריבנט), ניתן להכיר בהנחת רצועות הגומי כשינוי שהתווסף רק במהלך הביצוע, ולהיעתר לבקשתו של התובע (בסעיף 135 לסיכומיו) לקבל את התוספת בסך של 1,676 ₪ אשר שולמה לאלי מאת העירייה.

כאן המקום להעיר - והדבר תקף גם לגבי רכיבים נוספים של העבודה שיידונו בהמשך - כי בהעדר אינדיקציה אחרת לשאלת המחיר הראוי בעד עבודה נוספת, יש מקום לאמץ את המחיר ששולם על ידי העירייה כמות שהוא. אמנם הנתבעים טוענים כי יש לבצע הפחתה של לפחות 40 אחוזים, כשיעור הרווח המינמלי של הקבלן הראשי (אלי) ושל הקבלן המבצע (אנואר). אולם, ראשית, הטענה הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים, ונמצא כי אין הוכחה לעניין שיעור הרווח לו הם טוענים. שנית, גם לעצם קיומו של רווח קבלני על פרק העבודות החריגות לא הוצגה הוכחה; ואין להוציא מכלל אפשרות כי הרווח של הקבלן התמצה בתשלומים שקיבל בעד העבודות שנכללו בהסכם, לגביהן התנהל המכרז, ולא בעד העבודות החריגות.

ס"ק ג' - פתיחת 3 חלונות בקירות גבס: התובע טוען כי העבודה שבוצעה בפועל כללה פתיחת 3 חלונות בקירות הגבס שלא נכללו בתכנית המקורית. הנתבעים טוענים כי התובע פתח חלון רק בקיר אחד לאחר שנבנה, וביקש וקיבל על כך סך של 100 ₪, ואילו 2 החלונות הנותרים נבנו תוך כדי הקמת הקירות כך שלא מגיעה בעדם תוספת כלשהי. המומחה סבור כי יש להוסיף לתובע בגין פרק זה סך של 360 ₪, כגובה התשלום ששולם לאלי בשל כך לפי פרק השינויים בחשבון הסופי המאושר. התובע מקבל את דעתו של המומחה (סעיף 131 לסיכומיו), הנראית גם לי נכונה.

ס"ק ד' + ה' - סינרים באורך 34 מטר ומחיצות גבס נוספות במקלט ובשירותים: למרות שנושאים אלה פוצלו בכתב התביעה לשני סעיפים קטנים, התייחסותו של התובע אליהם בעדויות ובסיכומים הייתה כאל אחד. לטענת התובע, במהלך העבודות הוספו במקלט ובחדרי השירותים לוחות גבס שלא הופיעו בתכנית המקורית, וזאת בשל כשלים תכנוניים. המומחה מצא כי בחשבון הסופי אושר לאלי תשלום של 5,197 ₪ בגין תוספות אלה. לפיכך ניתן, לדעת המומחה, לפסוק סכום זה לתובע. קביעה זו שומטת את טענתם של הנתבעים לפיה המחיצות המדוברות נכללו בתכנית המקורית. התובע זכאי אפוא לסכום זה (בו הסתפק בסעיף 123 לסיכומיו).

ס"ק ו' - הרכבת קונזולים לכיורים: התובע טוען כי הוא זה שהתקין את הקונזולים לכיורים בשל כך שפועליו של הנתבע 2, שהיו אמורים לבצע זאת, לא הגיעו לאתר בשל הסגר על השטחים. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובע אכן ביצע עבודה זאת, אך טוענים כי מדובר בעבודה שהנה חלק מעבודת הגבס המוסכמת ושעלותה זניחה ואינה עולה על עשרות בודדות של שקלים, שבפועל שולמו לתובע בעת ההתחשבנות עמו. דעתו של המומחה היא שהתובע זכאי לתוספת של 100 ₪ לכל כיור ובסך הכל (ל-13 כיורים) 1,300 ₪. אולם החשבון הסופי המאושר על ידי העירייה מתייחס לעבודה חריגה של הרכבת קונזולים ב-18 כיורים. לפיכך יש להעמיד את זכאותו של התובע על סך של 1,800 ₪.

ס"ק ז' - פרוק והרכבה בגוש a3: התובע טוען כי תכניות העבודה הורו להתקין בגוש a3 קירות גבס בעובי של 5 ס"מ. לאחר ההתקנה הוא נתבקש לפרק את הקירות המקוריים ולהתקין תחתם קירות בעובי כפול של 10 ס"מ, וכך עשה. על עבודה זאת הוא דורש סך של 3,000 ₪. הנתבעים דוחים דרישה זאת וטוענים כי התכניות כללו מלכתחילה את הקירות בעובי של 10 ס"מ. המומחה נמנע מלעסוק במחלוקת זאת, לדבריו לנוכח סיכום בין הצדדים לפיו אין היא "ממין הענין לחוות דעת זו" (עמ' 8 לחוות הדעת). מאחר שעדויות הצדדים בנדון מכחישות זו את זו בלא שהתקיימו עליהן חקירות נגדיות מטעם שני הצדדים, ובנוסף לכך סעיף 22.001 לכתב הכמויות מדבר על קירות גבס בעובי של 9 ס"מ, אין לראות את התובע כמי שהרים את נטל ההוכחה לגבי עובי הקירות לפי התכנון המקורי, ודין ראש זה של תביעתו להידחות.

ס"ק ח' - עיכוב של 21 יום בתקרה אקוסטית: טענת התובע היא שעבודות ההתקנה של התקרה האקוסטית התעכבו למשך 21 יום בשל תכנית אדריכלית שגויה שהוכנה מלכתחילה לגבי התקרה. לדבריו, הוא זה שגילה את הטעות ונסע יחד עם שותפו לשעבר אל ביתו של האדריכל מטעם העירייה, שהתחייב להמציא תכנית חדשה, אך לא עשה כן. בנסיבות אלה הכין הוא בכוחות עצמו תכנית אדריכלית לתקרה על בסיס אותם נתונים ששימשו לעריכת התכנית המקורית, והציג אותה בפני
אנואר ואלי. אנואר ואלי אמרו לו להזמין את החומר בהתאם לתכנית, והוא פעל כהוראתם והזמין לאתר את החומר וכן צוות של 6 פועלים המתמחה בהקמת תקרות אקוסטיות. אולם בשלב זה ניתנה לו הוראה שלא להתחיל בעבודה עד שהתכנית לא תאושר, אם כי הובטח לו שהאישור יינתן תוך יום. לפיכך הוא שב והזמין את צוות העובדים למחרת היום, אך אז נאמר לו שהאישור טרם ניתן, וחוזר חלילה במשך 21 יום במהלכם הפועלים נותרו במקום חסרי מעש, עד לאישור התכנית על ידי אנואר והאדריכל. אותה המתנה עלתה לתובע, שנשא בשכר הפועלים, 18,000 ₪. בכתב ההגנה (סעיף 30) הודו הנתבעים בטעות שנתגלתה בתכניות העירייה לתקרה האקוסטית, וכן במעורבותו של התובע בתיקון התכנית, אך מילאו את פיהם מים באשר לטענתו (בסעיף 20 לכתב התביעה המתוקן) אודות העיכוב בתחילת העבודות לאחר הזמנת הפועלים. רק בתצהיר העדות של אנואר נטען לראשונה (בסעיף 24) כי העיכוב נמשך כמה ימים ולא כמה שבועות, וכי בכל מקרה טרונייתו של התובע צריכה להיות על עצמו בלבד בכך שלא פנה לאדריכל בעוד מועד בדרישה לתיקון התכנית והמתין עד לרגע האחרון.

לנוכח ההסכמות וההחלטות האוסרות הרחבת חזית ראוי למנוע מהנתבעים העלאת טענות החולקות על תקופת העיכוב לה טוען התובע. אולם גם אלמלא המניעות הדיונית, לא ניתן לקבל את הטענות לגופן, שהרי בידי התובע מסמך (נספח ג' לתצהיר עדותו) הנחזה לשאת את חתימתו של אנואר, ובו נאמר: "עיכוב זמן תיק[ר]ה אקוסטית 21 יום 18,000 ₪". במחלוקת בין התובע, שהעיד כי אנואר חתם על המסמך בנוכחותו ובנוכחות גדעון ארזי (עמ' 21 שו' 1-2; עמ' 22 שו' 9-10), לבין אנואר, שהעיד כי לא חתם על המסמך (עמ' 38 שו' 21-28), יש להעדיף את גרסתו של התובע, וזאת בשל מספר טעמים. ראשית, גרסתו של אנואר הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, למרות שהמסמך הנושא את חתימתו הנחזית אמור היה להימצא בפני
ו הרבה קודם לכן. לראשונה המסמך הוצג על ידי ב"כ התובע בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 20.12.99, בה הבטיח ב"כ הנתבעים לבדוק את המסמך (עמ' 3 לפרוטוקול). לאחר מכן המסמך צורף לתצהיר העדות של התובע. פעם שלישית בה קיום המסמך הועלה הייתה בישיבת קדם המשפט מיום 13.3.03, לאחר הגשת תצהירי העדויות, וגם הפעם בא-כוחם (החדש) של הנתבעים ביקש שהות לצורך בדיקה נוספת של המסמך (עמ' 17 לפרוטוקול). תצהירי העדות מטעם הנתבעים הוגשו רק לאחר הגשת תצהירי העדות מטעם התובע, ולפיכך היה ניתן לצפות מאנואר שיכחיש את אמיתות חתימתו לכל המאוחר במסגרת תצהיר עדותו הראשית, או לפחות בעדות ראשית משלימה בעקבות התזכורת שקיבל בדיון מיום 13.3.03, ולא ימתין עד לחקירה הנגדית, בה עשוי היה שלא להישאל כלל על אודות המסמך. כבישת הטענה לגבי זיוף החתימה אף מנעה להעביר אותה לבדיקת מומחה בשלב הדיוני המקובל לצורך זה (כלומר לפני שמיעת ההוכחות). שנית, טענת זיוף החתימה של אנואר סותרת בצורה חזיתית את טענתם של הנתבעים, ואנואר בכללם, בסעיף 7 לבקשתם בבש"א 3311/03. שם נאמר כי אנואר אמנם כתב את המסמך אך זאת בתנאי לחץ וכפיה שהפעיל עליו התובע, ולפיכך הוא הודיע לתובע על בטלות המסמך. הכלל האוסר העלאת טענות סותרות בהליכים שונים יפה לנתבעים בדיוק כשם שהוא יפה לתובע. שלישית, להלן (לעת הדיון בס"ק יב') נראה כי סכום אחר הנקוב במסמך - 35,000 ₪ בגין עיכובים מעבודות חשמל - תואם את הערכת העלות שניתנה על ידי אנואר בהליך אחר (תביעתו של קבלן החשמל). יש בכך לחזק את הסיכוי שאנואר אכן חתם על המסמך. רביעית, גם המתנה לא מתוכננת של פועלים במשך מספר ימים עד לתחילת העבודות טעונה פיצוי. אנואר מודה בעיכוב של כמה ימים, אך אינו מציג אלטרנטיבה למסמך בו נאחז התובע, ואינו מצביע על תשלום או על התחייבות לתשלום שניתנו מטעמו לגבי האיחור הקצר יותר.

חתימתו של אנואר על המסמך, המגלמת בתוכה התחייבות לתשלום, עושה לבלתי-רלוונטית את טענתו בדבר מחדלו של התובע בפני
יתו המאוחרת אל האדריכל. אך הטענה גם איננה נכונה לגופה, שהרי התובע העיד - בלא שהועמדה מול דבריו גרסה נגדית - כי הזמין את הפועלים רק לאחר שהכין את תכנית התקרה האקוסטית, הציג אותה בפני
אלי ואנואר, וקיבל מהם אישור להזמין את החומרים על פיה.

טענה נוספת שאין לקבל, ושהועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים, היא שהתובע יכול היה לנייד את עובדיו לפרויקטים אחרים בהם עבד ולפיכך העיכוב בעבודות התקרה האקוסטית לא אמור היה להסב לו נזק. קודם כל, התובע העיד כי צוות הפועלים שעבודתו עוכבה הוא "צוות שמתמחה בתקרות אקוסטיות" (עמ' 21 שו' 25-26), כך שקיומה של עבודה רגילה באתר אחר, שלא בתחום התקרות האקוסטיות, אינו בהכרח רלוונטי לצוות כזה. בנוסף לכך, אין ראיה לכך שבעת ההמתנה לתחילת עבודות התקרות הייתה לתובע עבודה גם באתר אחר.

מטעמים אלה זכאי התובע למלוא התשלום אותו הוא דורש בגין רכיב זה בסך של 18,000 ₪.

ס"ק ט' - תכנית תקרה אקוסטית: מלבד הפיצוי על האיחור בתחילת הקמת התקרה האקוסטית עד לאישור התכנית שהוכנה על ידו, דרש התובע בכתב התביעה המתוקן סך של 6,000 ₪ כשכר טרחה בעד הכנת התכנית. בסיכומיו הופחתה הדרישה והועמדה על 2,000 ₪. הנתבעים דוחים דרישה זאת וטוענים כי התובע אך סייע לאנואר בפתרון טעות שהתגלתה בתכנית התקרה האקוסטית שהוכנה על ידי העירייה, אך לא ערך כל תכנית משלו, ואף איננו מוסמך לעשות כן. בכל מקרה, טוענים הנתבעים, מדובר בטעות תכנונית בסדר גודל המקובל בפרויקטים לבנייה, שלעולם אינה מקימה עילת חיוב נפרד על המזמין ושפתרונה מהווה חלק בלתי נפרד מעבודת הביצוע. המומחה מטעם בית המשפט צירף את דעתו לדעת הנתבעים, באומרו כי לא הוצגה בפני
ו תכנית תקרה אקוסטית, ומשכך טענתו של התובע לא אומתה. עמדתו של המומחה מקובלת עלי. התובע לא טען באף שלב כי נערך סיכום מוקדם בינו לבין מי מהנתבעים לפיו הכנת תכנית לתקרה האקוסטית על ידו תהיה כרוכה בתשלום. בנסיבות אלה, המעט שהיה מצופה מהתובע לעשות, אילו אמנם ראה את עצמו זכאי לשכר ראוי בעד הכנת התכנית, הוא לשמור ברשותו העתק ממנה, ולא לסמוך על הטענה (באמצעותה סבור הוא להצדיק את העדר התכנית) בדבר אמונתו באלי לו מסר את התכנית (עמ' 23 שו' 8-14). חולשה נוספת ממנה סובלת הטענה היא העובדה שאנואר - ולא אלי - הוא זה שחתם על התכנית (סעיף 35(י) לתצהיר עדותו של התובע), והוא זה שהורה לבדו לתובע לאחר הכנת התכנית להזמין את החומר (סעיף 26(ב) לתצהיר עדותו של גדעון ארזי, הסותר את גרסתו של התובע בסעיף 35(ח) לתצהירו כאילו ההוראה יצאה מאלי ומאנואר). הגיוני יותר שהתכנית תימסר למי שראה אותה וחתם עליה מאשר למי שלא היה מעורב בקבלתה ולא נתן הנחיות בעקבותיה. זאת ועוד. אין חולק כי התובע איננו אדריכל ואף איננו עוסק בהכנת תכניות אדריכלות (עד התביעה פרזם בעמ' 1 שו' 10-12; עד התביעה ארזי בעמ' 3 שו' 6; התובע בעמ' 23 שו' 12). במצב כזה אך מתבקשים הם דבריו של גדעון ארזי, שתיאר עצמו כמנהל העבודה של התובע באתר, לפיהם התובע "לקח דף ועיפרון והסביר להלנה"; "הוא נתן פיתרון ולא תכנית אדריכלית" (עמ' 7 שו' 1-2). יש בכך להעמיד באור הנכון את דבריו של התובע בכתב התביעה אודות התשלום המגיע לו בעד הכנת "תכנית", שבתצהיר העדות השתכללו עוד יותר לכדי "תכנית אדריכלית" (סעיף 35(ז)).

ס"ק י' - 60 יחידות אמבטיות לתקרה אקוסטית: להבדיל מכל יתר העבודות, בעדן התובע דורש תשלום בעד עבודה בלבד, סעיף-קטן זה מתייחס לא רק להרכבת האמבטיות של התקרה האקוסטית אלא גם להובלתן במימון התובע מהספק בחולון ועד לאתר הבניה בירושלים. הגנתם של הנתבעים בעניין זה חוזרת על הגנתם בעניין הקמת התקרות האקוסטיות, שכבר נדונה לעיל, רוצה לומר: שההסכם הכתוב הנכון המחייב את התובע ואת אנואר כלל בתוכו את הקמת התקרות האקוסטיות, וממילא גם את התקנת האמבטיות בתוך התקרות. אולם מאחר שהגנה זו נדחתה לעיל, ממילא אין בה לסייע לנתבעים גם לא בעניין האמבטיות. בנוסף לכך, המומחה מטעם בית המשפט הביע את דעתו כי בכל מקרה, מקובל בענף הבניה שלא לכלול את האמבטיות במחיר התקרה האקוסטית אלא לשלם בעדן תוספת בניכוי מחיר התקרה שהייתה אמורה להיות מורכבת במקומן. לפיכך יש להכיר בזכאותו של התובע לתוספת תשלום בעד האמבטיות. שאלה נפרדת נוגעת לשיעור התוספת. מלכתחילה דרש התובע 280 ₪ לכל יחידה. המומחה סבור כי מחיר זה עבור הובלה והרכבה בלבד "הוא מחיר מופרז ביותר וחסר כל בסיס מקצועי" וכי ראוי לאשר סך של 20 ₪ בלבד עבוד התקנת כל יחידה. בסיכומיו (סעיף 110) מקבל התובע הערכה זאת, ולפיכך יש לפסוק לו 1,320 ₪ בעד הרכבת 66 אמבטיות (כמות בה מודים הנתבעים, הנקובה גם בתעודת המשלוח ת/1). על כך יש להוסיף את עלות ההובלה, שנשמטה מחוות דעת המומחה. בכתב ההגנה לא באה הכחשה לכך שהתובע הוא זה שמימן את ההובלה, ולפיכך אין להתיר את העלאת ההכחשה לראשונה בתצהיר העדות של אנואר, שם נטען (בסעיף 25) כי המוביל היה עובד של אלי בשם עשור סחראי ולא התובע. כמו כן, בצדק טוען התובע כי ההימנעות מהעדתו של אותו עובד פועלת לחובת הנתבעים ומאפשרת להניח כי אילו היה מעיד היה מאשר את גרסת התובע. מקור טוב לשומת עלות ההובלה מצוי בדבריו של אנואר לפיהם עלות הובלה של משאית אבן מבית לחם לתל אביב נעה בין 2,000 ל-3,000 ₪ (עמ' 38 שו' 11-12). מאחר שהאמבטיות עשויות לשקול פחות מאבן, יש להסתפק בשיעור הנמוך יותר של 2,000 ₪.

ס"ק יא' - תיקון נזק לצבע והשלמות צבע: התובע טוען כי לאחר שסיים לצבוע את האתר על פי הסיכום המקורי הוא נתבקש לשוב ולצבוע חלקים נרחבים (להערכתו: למעלה ממחצית) בשל חבלות שבוצעו בהם על ידי עובדי הנתבעים. בעד עלות החומר והפועלים שהצריכה עבודה נוספת זו הוא דורש 30,000 ₪. הנתבעים דוחים דרישה זאת בתוקף באומרם כי חברת כרמה, ולא התובע, היא זו שביצעה את התיקונים, ואם לא די בכך הרי שהתיקונים נדרשו לא בשל חבלות מצד עובדי הנתבעים אלא בשל האופן הלקוי בו התובע ביצע את עבודות הצבע המקוריות ובשל סירובו לתקנן. המומחה מטעם בית המשפט סבור כי גם אם התובע יימצא זכאי לתוספת בגין תיקון נזקים הצבע, אין מקום לסכום הנתבע על ידו, העומד על 55% מהתשלום הכולל עבור עבודות הצבע לפי החשבון הסופי של העירייה, אלא יש להעמידו על שיעור סביר של 10% מהתשלום הכולל (53,818 ₪), דהיינו: 5,381 ₪.

עינינו הרואות כי דבר ביצוע תיקוני הצבע איננו שנוי במחלוקת. טענת הנתבעים לפיה התיקונים נעשו על ידי החברה שבשליטת אנואר בשל ביצוע לקוי על ידי התובע, אינה יכולה להתקבל בהיותה סותרת את פרוטוקול מסירת עבודות הצבע מיום 11.12.96 הנחזה להיות חתום בידי מאג'ד, מנהל העבודה של אנואר (מצורף כנספח לתצהיר התובע). פרוטוקול זה אינו כולל שום הסתייגות לגבי איכות העבודה; ואם הנתבעים חפצו להראות כי המסמך אינו אותנטי או כי פרשנותו הנכונה איננה כפרשנותו הנחזית, שומה היה עליהם להביא את מאג'ד לעדות, מה שלא נעשה. נפילת טענת הביצוע המקורי הלקוי מפילה עמה גם את טענת ביצוע התיקונים שלא באמצעות התובע, שכן בהעדר טענה כנגד טיב עבודתו של התובע, קשה לחשוב על סיבה טובה שהייתה גורמת לאנואר להעביר את עבודת התיקונים אל צבעי אחר. יתירה מכך: אילו חברת כרמה הייתה אכן מבצעת את התיקונים, חזקה על הנתבעים שהיו מסוגלים להציג נתונים מבוססים ומגובים במסמכים לגבי היקף ועלות עבודות התיקון (כגון יומני עבודה, תשלומים, קבלות). בפועל לא זו בלבד שמסמכים כאמור לא הוצגו, אלא הנתבעים הפריחו לחלל האוויר נתונים סתמיים וסותרים לגבי עלות התיקון. כך, בכתב ההגנה (סעיף 18) דובר על נזק של 41,184 ₪ שנגרם לנתבעים בשל תיקוני הצבע; בתצהיר העדות של אלי (סעיף 13) הנזק קפץ ל-100,000 ₪; בתצהיר העדות של אנואר (סעיף 15) הסכום ירד בחזרה ל-41,184 ₪, אך הפעם העלות הנה לא רק בגין תיקוני צבע אלא גם בגין פתיחת "תפרים" ומילוי סדקים בין לוחות הגבס; ובחקירתו הנגדית של אנואר (עמ' 36 שו' 6-10) הסתבר כי חרף הסכום המאוד מדויק בו נקב (המגיע לדקויות של שקלים בודדים) הוא לא הסתמך על מדידה שכן מדובר ב"תיקונים קטנים לא ניתן לקבוע לפי מטר".

המסקנה היא שהתובע זכאי לתשלום בעד עבודות תיקון נזקי הצבע. הערכתו של המומחה מטעם בית המשפט לפיה עלות התיקונים עומדת על 10% מעלות הצביעה המקורית מניחה כי מדובר ב"תיקונים סבירים בהתייחס להיקף העבודה וזאת מחוסר ידיעת העובדות לענין היקף העבודה שבוצעה" (סעיף 23.יא לחוות הדעת). אולם התובע, שנכח באופן אישי בהתרחשויות, מסר תיאור שונה של היקף נזקים העולה לאין ערוך על מה שמקובל וסביר:

"כשאני סיימתי אגפים היו באים ערבים ומקשקשים סיסמאות וחרבות ואוטובוסים מתפוצצים. את זה הייתי צריך לצבוע חזרה באגפים שלמים... היה צורך בכמה שכבות כדי לכסות את הסיסמאות ואת האוטובוסים המתפוצצים ואת החרבות... אני לא עשיתי תיקונים אלא צבעתי הכל מחדש" (עמ' 24 שו' 13-25).

בדומה לכך דבריו של גדעון ארזי:

"כאשר היינו מסיימים אגף היו סוגרים אותו בחוט אדום כדי [ש]לא ייכנסו לאגף אבל בכל זאת היו נכנסים ומלכלכים באופן שהיה ברור שזה מכוון. בין היתר, היו ציורים של חרבות שוכבות ויד תופסת חרב וכתובות בערבית" (סעיף 32 לתצהיר עדותו).

אף לא אחד מעדי ההגנה חלק על תיאור זה או טען במפגיע כי לא אירעו חבלות בעלות אופי או היקף כמתואר על ידי התובע וארזי. לא זו אף זו: סדרי הגודל של עבודות תיקון הצבע להם טוענים הנתבעים, העומדים כאמור על טווח שבין 42,000 ₪ לבין 100,000 ₪, הם עצמם אות ועדות לכך שבפרויקט המסוים בו עסקינן נצרכו תיקונים העולים פי כמה וכמה על מה שמקובל וסביר בדרך כלל. משנדחה ההסבר של הנתבעים לסדרי גודל אלה, נותר ההסבר של התובע הנעוץ בהיקף הלא מקובל של החבלות המכוונות.

מטעמים אלה נראה כי אין מניעה להעמיד את שיעור התמורה המגיעה לתובע בעד התיקונים על מחצית עלות עבודות הצבע המקוריות. העלות בה נקב המומחה - 53,818 ₪ - מתבססת על מחירי כתב הכמויות הנכונים למדד נובמבר 1994 (סעיף 66(1) לחוזה בין העירייה לבין אלי, ת/7). לאחר הוספת התייקרויות עד למועד אישור החשבון הסופי (יולי 1997) עלות עבודות הצבע המקוריות מגיעה לכדי 65,921 ₪. לפיכך יש לפסוק לתובע את מלוא הסכום אותו תבע בכתב התביעה המתוקן בגין תיקוני הצבע: 30,000 ₪.

אין מקום להפחית מסכום זה את הסך של 10,000 ₪ שלטענתם של הנתבעים שולם על ידם לתובע ביתר בגין עבודות הצבע המקוריות. טענה זו נסמכת על דבריו של התובע (בסעיף 47 לתצהיר עדותו) כי שולם לו סך של 34,000 ₪ בעד עבודות אלה. אם כך, מדובר בהחלטה רצונית של מבצע התשלום, המלמדת כי הוא ראה אז את התובע ראוי לשכר זה, ומשכך לא ניתן לבוא היום ולטעון שמפתח המחיר צריך להיות נמוך יותר. כמו כן, הטענות בדבר תשלום היתר או בדבר מתח הרווחים של 20% לכל אחד מהקבלנים שבדרך עד לתובע - עליהן מבוססת הטענה בדבר תשלום יתר - לא נטענו בכתב ההגנה ולא הוכחו בשום דרך (ולכן אין להתחשב בהן לא רק בעניין עבודות הצבע אלא בכל מקום בו הן מופיעות בסיכומי הנתבעים בהקשרים שונים).

ס"ק יב' - הרכבה ופירוק של קירות: מדובר בקירות גבס של מספר אגפים באתר הבניה שלפי טענתו של התובע נסגרו בהוראתו של אלי, למרות שעבודות הנחת צנרת החשמל בתוכם טרם הושלמו, והכול על מנת להרשים את העירייה, מזמינת העבודה, כי היא מתקדמת בקצב משביע רצון. לאחר אותה "הצגה" בפני
העירייה היה צורך לפרק חלק מאותם קירות ולהרכיבם מחדש, ועל כך הובטחה לתובע, לטענתו, תוספת תשלום של 35,000 ₪. הנתבעים אינם מכחישים את העובדה שהקירות הורכבו ופורקו לאחר מכן, אך כופרים באחריותם למחדל זה ומסבירים כי ההוראה לסגירת הקירות ניתנה על ידי מנהל העבודה של קבלן החשמל, כפי שהתובע עצמו טען בתביעתו נגד אנואר בת"א 1337/97.

הודאה זו של הנתבעים בכך שהקירות פורקו והורכבו מחדש על ידי התובע שלא בגין אשמה שלו מזכה אותו במלוא התשלום בעד העבודה הנוספת, לרבות העיכוב שהיא מקרינה על התקדמות יתרת העבודות. השאלה, מי נתן את ההוראה לסגור את הקירות לפני השלמת עבודות החשמל, רלוונטית רק במערכת היחסים שבין הנתבעים לבין קבלן החשמל, ואינה מעניינו של התובע, כל עוד לא הוא זה שקיבל את ההחלטה לבצע את הסגירה המוקדמת. ואמנם, כאשר קבלן החשמל הגיש נגד הנתבעים תביעה לתשלום יתרת שכרו (ת"א 7841/98), אחת מטענות ההגנה שלהם הייתה שקבלן החשמל גרם להם נזק בסך של 35,000 ₪ בגין ההוראה השגויה שניתנה מטעמו לסגור את קירות הגבס קודם להנחת כבלי החשמל (סעיף 21 לתצהיר עדותו של אנואר באותו תיק - ת/3 - וסעיף 14 לתצהירו המשלים שם - ת/4).

הסכום בו נקבו הנתבעים בתביעתו של קבלן החשמל זהה לסכום אותו דורש התובע מהם בהליך דנן בגין פירוק והרכבת הקירות. אסמכתה נוספת, וחשובה לא פחות, לדרישתו של התובע הוא המסמך מיום 14.8.96 לגביו נקבע לעיל (לעת הדיון בפיצוי בגין עיכוב הנחת התקרה האקוסטית) כי הוא נושא את חתימתו של אנואר. במסמך זה מפורטים, תחת הכותרת "עיכובים שנבעו עקב עבודות חשמל", שלושה אגפים בהם בוצעו "הרכבה ופירוק פלטות גבס לאחר שפכטל", בהיקף כולל של 350 מ"ר, ומצוין סכום התשלום המגיע לתובע בעדם: 35,000 ₪ לפי מפתח של 100 ₪ למ"ר. שני מקורות אלה לקביעת גובה התשלום המגיע לתובע - ההגנה בתביעת קבלן החשמל והמסמך בחתימת אנואר - גוברים על הערכתו של המומחה מטעם בית המשפט לפיה המחיר הסביר בעד הפירוק וההרכבה צריך לעמוד על 15 ₪ לכל מ"ר (75% ממחיר העבודה של הנחת לוחות הגבס על פי ההסכם הכתוב בין אנואר לתובע, העומד על 20 ₪ למ"ר). מקורות אלה מלמדים כי התמחור המוסכם של עבודות החורגות ממהלך הביצוע המקורי והשוטף על פי ההסכם המקורי שונה באופן מהותי מהתמחור של עבודות הנופלות לגדרו של אותו הסכם. יצוין כי הגנת הנתבעים בתביעתו של קבלן החשמל מקימה נגדם השתק שיפוטי החוסם טענה בתיק דנן לעלות נמוכה יותר של פירוק והרכבת הקירות, בדומה להשתק השיפוטי החוסם טענה מפי התובע ליריבות בינו לבין אלי או לבין החברה בניגוד לטענתו בת"א 1337/97.

לפיכך יש לפסוק לתובע את מלוא הסכום הנתבע על ידו - 35,000 ₪ - בגין פירוק והרכבת הקירות מחדש.

לפני סיום

במהלך הדיון עמדנו על מספר טענות שהנתבעים מנועים להעלות בעדויות ובסיכומים, בהיותן שינוי או הרחבת החזית שתוחמה בכתב ההגנה. שלוש טענות נוספות מאותו הסוג, שטרם הוזכרו, וגם להן התנגד התובע, הן: האחת, הנזק שנגרם לאנואר או לחברת כרמה בשל הימנעות התובע ממתן חשבוניות מס על הסכומים שקיבל מהם. השניה, התקנת מחיצות גבס על ידי התובע בעובי דק מן המתחייב לפי התכניות של העירייה (טענה העומדת בסתירה גם להצהרתו של אלי בעמ' 20 שו' 22 לפיה התובע ביצע את כל עבודות הגבס לפי כתב הכמויות). השלישית, העדר זכאותו של התובע לתשלום נוסף בגין העבודות הנוספות נשוא התביעה, לנוכח התייחסותו של ההסכם מיום 25.2.96 לכל רכיבי העבודה. טענה אחרונה זאת ראויה להידחות מטעם נוסף, והוא שהמחיר הנקוב באותו הסכם מתייחס רק לעבודות הגבס ולא לגבי יתר העבודות, שהרי נאמר שם במפורש כי ההסכם "לא מחייב את המזמין להמשיך את העבודה באמצעות הקבלן ביתר חלקי הבנייה".

סיכום

סיכום הדברים הוא שאנואר נותר חייב לתובע, בגין העבודות הנוספות הכלולות בכתב התביעה המתוקן, סך של 103,573 ₪ נכון למועד החשבון הסופי, יוני 1997. בהתחשב במכלול הנסיבות ובכך שהתביעה נגד אלי והחברה נדחית, לא ראיתי מקום להיעתר לדרישת התובע לפסיקת פיצוי בעד נזק לא-ממוני (ראו סעיף 61 לתצהיר העדות של התובע התולה את כאבו הנפשי בהונאה שגרם לו בן דודו, אלי). מאידך גיסא, ובשים לב לטיב המעורבות של אלי במגעים עם התובע וכן בהתחשב בקביעות שונות שנכללו בפסק הדין לגבי אלי, ראיתי מקום להימנע מלזכות את אלי ואת החברה בהוצאות משפט חרף דחיית התביעה נגדם.

לפיכך אני דוחה את התביעה נגד אלי ונגד החברה, ומקבל בחלקה את התביעה נגד אנואר באופן שעליו לשלם לתובע סך של 103,573 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.7.97 ועד התשלום בפועל. בנוסף ישא אנואר בהוצאות המשפט של התובע בסך של 11,722 ₪ ובשכר טרחת עורך דינו של התובע בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. ההוצאות ושכר הטרחה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ט' בסיון תשס"ו (5 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
משה סובל
, שופט








א בית משפט שלום 21255/98 כהן אהרון נ' אלי ראובן בניה והשקעות בע"מ, כרמה אנואר, ראובן אלי (פורסם ב-ֽ 05/06/2006)