Google

סונול דן 1992 בע"מ - אוריאלי-ליבנה בע"מ , שמחה אוריאלי, אוריאלי יהודה, צבי לבנה , אוריאלי אלון

פסקי דין על סונול דן 1992 בע"מ | פסקי דין על אוריאלי-ליבנה | פסקי דין על שמחה אוריאלי | פסקי דין על אוריאלי יהודה | פסקי דין על צבי לבנה | פסקי דין על אוריאלי אלון |

18094/04 א     11/06/2006




א 18094/04 סונול דן 1992 בע"מ נ' אוריאלי-ליבנה בע"מ , שמחה אוריאלי, אוריאלי יהודה, צבי לבנה , אוריאלי אלון




6
בתי המשפט
א 018094/04
בית משפט השלום תל אביב-יפו
11/06/2006

כב' השופטת עינת רביד

בפני
:

סונול דן 1992 בע"מ

בעניין:
תובע
בעז האס

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. אוריאלי-ליבנה בע"מ

2. שמחה אוריאלי

3. אוריאלי יהודה

4. צבי לבנה

5. אוריאלי אלון


נתבעים
אורן מור

טל בננסון

נתבעים 2,3, ו- 5 ע"י ב"כ עו"ד
נתבע 4 ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

1. התובעת סיפקה סולר לאתרי בניה בהם עבדה הנתבעת 1. הנתבעת 1 הינה חברה פרטית, אשר עסקה בקבלנות משנה לביצוע קידוחים בענף הבניה, ואשר לקראת סוף שנת 2003 החל הבנק עימו עבדה, שלא לכבד את השיקים שלה והיא חדלה לשלם חובותיה (להלן: "החברה הפרטית" או "הנתבעת 1"). הנתבעת 2 הינה חברה ציבורית העוסקת בענף הבניה ובעלת 75% מהון המניות המונפק של החברה הפרטית (להלן: "החברה הציבורית"). הנתבע 4 הינו בעל 25% מהון המניות המונפק של החברה הפרטית (להלן: "ליבנה") ומנהל רשום בחברה הפרטית. הנתבע 3 הינו מנהל רשום בחברה הפרטית ובעל מניות רשום בחברה הציבורית (להלן: "אוריאלי"). הנתבע 5 הינו מנהל רשום בחברה הפרטית ובעל מניה אחת בחברה הציבורית (להלן: "אלון") (ר' תדפיסי רשם החברות- נספחים "א" ו- "ב" לכתב התביעה).
2. התובעת טוענת בכתב התביעה, כי החברה הפרטית נותרה חייבת לה סך של 286,542 ₪. מתוך חוב זה 3 שיקים על סך כ- 67,406 ₪, נמסרו לתובעת ע"י החברה הפרטית וחוללו בסיבה "א.כ.מ". כלפי יתר הנתבעים טוענת התובעת, כי הם אחראים אישית לחובות החברה הפרטית וזאת בשל טענות שונות, אשר יידונו להלן במפורט, ובאופן כללי ניתן לסכמם כהרמת מסך, תרמית וחוסר תום לב.
3. אין מחלוקת, כי התובעת סיפקה לחברה הפרטית סולר במשך למעלה מ- 5 שנים (עמ' 2 שורות 10-12 לפרוט' מיום 8.9.05) וכי עד 15.11.03 נפרעו כל המחאותיה ע"י הבנק (עמ' 18 שורות 15-21 פרוט' מיום 8.9.05). אין גם מחלוקת, כי ליבנה ואוריאלי היו מנהלים בחברה הפרטית. הנתבעים חולקים על חבותם בכלל וכן על סכום החוב, אשר לטענתם לא הוכח כדבעי.
טענת עירוב הנכסים
4. טענה ראשונה (והעיקרית) של התובעת היא, כי היה קיים עירוב נכסים בין החברה הפרטית לחברה הציבורית.
5. לעניין זה הביאה התובעת את פסק הדין בר"ע (חי) 1150/98 דפי אסף מאגרי מחירים בע"מ נ' אלכמאנה בע"מ (להלן: "

פסק דין
דפי אסף"), אשר לפיו, כאשר אין הפרדה בין החברה הנתבעת לבעלי המניות יש להרים מסך. באותו

פסק דין
כב' השופט ג'ובראן ציין, כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה להראות עירוב נכסים בשל הנסיבות הבאות, כפי שפירט בפסק הדין:
"1. בטופס הזמנת שירותים שקיבלה המשיבה מחברת דפי אסף הוצאה לאור מופיעה כתובת המבקשת - שד' מוריה 105 חיפה, כן מופיע מס' טלפון שהינו מספרה של המבקשת.
.2במכתב מחברת דפי אסף הוצאה לאור בע"מ מתאריך 6.10.94, אשר הופנה למשיבה בגין אספקת עבודות שנתיות, ניתן לראות באופן ברור כי בלוגו רשום "דפי אסף הוצאה לאור בע"מ" עם חתימה וחותמת של המבקשת - דפי אסף הוצאה מאגר מחירים בע"מ ואשר הכתובת המופיעה היא שד' מוריה חיפה.
3.תמצית רשם החברות מצביעה על כך שכתובתה של המבקשת היא אותה הכתובת של חברת דפי אסף הוצאה לאור, שד' מוריה 105, חיפה.
.4במכתב של חברת דפי אסף הוצאה לאור בע"מ המופנה למשיבה מיום 14.5.96 מופיעה חתימתו של מנהל ובעל מניותיה של המבקשת, מר רן אברהם.
.5בכרטיס הביקור שמופץ ע"י המבקשת מופיעים שמות של חברת דפי אסף הוצאה לאור ושם המבקשת - דפי אסף מאגר. מחירים בע"מ. באותו כרטיס הביקור מופיעה כתובתה של המבקשת וכן מספר הטלפון שלה.
מן המקובץ עולה, כי החייבת בתיק הוצל"פ חברת דפי אסף הוצאה לאור ניהלה את עסקיה בכתובת שברח' מוריה 105, חיפה. עוד עולה בבירור ערבוב בין שם החייבת ושם המבקשת במסמכים שמוצאים ע"י המבקשת או ע"י החייבת. במקרה דנן, נוצר, איפוא, מצג כלפי הנושים והלקוחות כי המבקשת והחייבת הן גוף אחד."
עוד מציין כב' השופט ג'ובראן :
"זאת ועוד, ממסכת העובדות כמתואר לעיל, עולה כי מנהל החייבת או המבקשת, לפי העניין, נהג להשתמש בשמות מטעים תוך עירוב השמות של החייבת והמבקשת, וזאת בניגוד לסעיף 99(ב) לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג- .1983"
6. לאחר שבחנתי את עובדות המקרה שבפני
, הרי שמקרה זה רחוק מרחק רב מן התיאור שתואר בפסק הדין דפי אסף ולא מצאתי, כי היה עירוב נכסים בין החברה הפרטית לחברה הציבורית. יתר על כן, חשוב להדגיש, כי בניגוד ל

פסק דין
דפי אסף, לא הוכח כי התובעת הוטעתה לחשוב במהלך כל השנים, כי היא מנהלת עסקים עם החברה הציבורית ולא עם זו הפרטית או שהנתבעים במהלך כל השנים יצרו מצג של קשר בין החברות. נהפוך הוא. כל הטענות כנגד החברה הציבורית והנתבעים נולדו לאחר התמוטטות החברה הפרטית ועילתן לאחר ההתמוטטות, כאשר העדים מטעם התובעת לא יכלו להצביע על עירוב בין החברות, משום שהשתיים אכן נוהלו בנפרד. אציין עוד, כי נתתי אמון מלא בעדויותיהם של אוריאלי וליבנה בעניין זה וגם בשאר הנושאים שיפורטו להלן.
7. מר יוסי גנץ, עד מטעם התובעת, משווק, אמר: "אני לא יודע על נכס אחד שהוא בבעלות של שתי החברות" (עמ' 11 שורה 24 לפרוט' מיום 8.9.05). ובהמשך אמר שלא ידוע לו על שיק שהוחלף בין החברות (עמ' 12 שורות 2-3 לפרוט' מיום 8.9.05). גם חשב התובעת, מר מזור משה, אמר שלא ידוע לו על העברת נכסים בין החברות (עמ' 18 שורה 3 לפרוט' 8.9.05). גם אוריאלי, אשר נשאל על עירוב הנכסים ענה בפשטות, כי החברה הציבורית אינה משתמשת בכלים מן הסוג שמשתמשת החברה הפרטית.
8. כתובת החברה הפרטית היתה רח' בנימין 19 הרצליה וכתובת החברה הציבורית היתה רח' וינגייט 75 הרצליה. כך היה כל השנים עד קריסתה הכלכלית של החברה הפרטית, כאשר הועברה למשרדי החברה הציבורית. אולם עד הקריסה היתה הפרדה מלאה בין המשרדים.
9. גם עובדי החברה הפרטית היו עובדיה שלה בלבד. אמנם מר גנץ מתאר, שפגש במשרדי החברה הציבורית את עובדי החברה הפרטית, אך זה היה לאחר שהחברה קרסה והמשרדים הועברו, כאמור, למשרדי החברה הציבורית (ר' עדותו עמ' 11 שורה 10). לא היה בכך כל נסיון למצג שווא, משום שהעובדה שהבנק הפסיק את האשראי לחברה הפרטית היתה ידועה (גם לפי תצהיר מר מזור, ה"ה אוריאלי וליבנה אמרו לו מיד, כי החברה בקשיים ולא תוכל לפרוע חובותיה- סעיף 16) ולא היתה כל הזמנה מהחברה הפרטית לאחר נובמבר 2003.
10. לא הוכח כי החברה הפרטית והציבורית השתמשו באותו נייר מכתבים, ישבו באותם משרדים (עד הקריסה), היו להם אותם עובדים, השתמשו באותם כלים וכיו'. מכאן כי טענת עירוב הנכסים לא הוכחה כלל ואף לא ניתנה לה ראשית ראיה.
11. ב"כ התובעת בסיכומיו מסתמך על שתי הזמנות לסולר, אשר נחזה בהן, כי נמחק שם החברה הפרטית ונכתב שם החברה הציבורית. אף אחד מן העדים, שהביאה התובעת, לא התייחס להזמנות אלה ספציפית וכמובן שלא הוכח מי ביצע את המחיקה ומדוע. כאשר אינני יודעת מי בצע את המחיקה והעדים לא תארו את תהליך המחיקה, הרי שאין להסיק ממנה דבר. יחד עם זאת, יש לציין, כי כל החשבוניות עליהן נרשם שם החברה הציבורית שייכות לאותו אתר (סנגוריה ציבורית) ולא הוצגו חשבוניות המראות כי באותו אתר עבדה גם החברה הפרטית. לפיכך אין להסיק מאותן חשבוניות דבר.
שימוש לרעה בישויות הנפרדות של החברות ותביעה אישית נגד המנהלים
12. לא מצאתי כי נעשה שימוש לרעה בישות הנפרדת של התאגיד. השיקים שחוללו נמסרו לפחות ארבעה חודשים קודם לחילול, משום שתנאי האשראי היו שוטף פלוס שלושה חודשים. כלומר מדובר בשיקים שמסרו בחודשים יולי- אוגוסט, בתקופה בה אין מחלוקת כי השיקים נפרעו כסדרם.
13. יתר על כן, ליבנה מעיד כי במשך שלוש שנים קודם לקריסה עבדה החברה הפרטית באותה מתכונת, באותה מסגרת אשראי בבנק, והיה לה אותו אוברדרפט. כל הזמן הזה לא הוחזרו שיקים על ידי הבנק. לכן, לא הוכח כי נהגו בחוסר תום לב או בכוונה לרמות את התובעת, כאשר מסרו לה שיקים או הזמינו ממנה סולר במהלך כל התקופה עד הקריסה.
14. לא הוכח גם, כי החברה הפרטית הבריחה נכסיה. לעניין זה העיד אוריאלי כי כל מכירות הציוד נעשו באישור מפרק החברה הפרטית ובית המשפט (ר' עמ' 15 לפרוט' 24.1.06.
15. לא מצאתי כי הוכח כי המנהלים נהגו באופן אישי בתרמית או במצג שווא כלפי התובעת או בחוסר תום לב ולכן איני מוצאת, כי יש לחייבם באופן אישי. אציין כי לא מצאתי כי אי הגשת תצהיר מטעם אלון פגע בחשיפת האמת וגילוי העובדות הרלוונטיות, אשר ניתנו ע"י אוריאלי וליבנה.
ראיות התובעת באשר לחוב
16. התובעת כשלה מלהוכיח חלק לא מבוטל מסכום התביעה באשר על פי מסמכים שהגישה היא עצמה, רשימה ארוכה של משלוחים לא בוצעו על ידה, אלא ע"י חברות אחרות: סונול ישראל בע"מ (ת.מ. 301084259, חשבונית 8255; ת.מ. 301078813, חשבונית 8254; ת.מ. 30103514, חשבונית 7584; ת.מ. 301065008 301066220, חשבונית 7583; ת.מ. 301062356, חשבונית 6537) הגליל העליון אגודה שיתופית בע"מ (ת.מ. 6127000410, חשבונית 7152) וסונול שובס, אשר סיפקה כ- 25 הזמנות (ר' רשימה בסיכומי ב"כ ליבנה). התובעת ניסתה להתמודד רק עם הטענה כנגד סונול שובס, וטענה בתצהיריה, כי התובעת רכשה את סונול שבס, ולהוכחה צירפה את ההסכם בין השתיים (נספח "ז"). אולם ההסכם במפורש קובע, כי התובעת אינה רוכשת את הון המניות ואינו משכנע, כי סונול שובס אינה אישיות משפטית נפרדת. יתר על כן, מר מזור בתצהירו מסביר, כי סונול שובס ביצעה המחאת כל זכויותיה לקבלת כספים מלקוחותיה, אולם המחאה זו בוצעה בשנת 2002 (מועד ההסכם) ואילו ההזמנות נשוא התביעה הינן משנת 2003. מכאן שגם כל הזמנות סונול שובס אינן חלק מסכום התביעה.
17. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי אוריאלי הודה כי בחוב החברה הפרטית לתובעת. ולא היא. כל שאוריאלי אמר הוא, שהוא אינו מכחיש את שנכתב בספרי החברה הפרטית, אולם הוא לא הודה בחוב לתובעת כפי שרשום בספרי התובעת (עמ' 23 שורות 9-10 לפרוט' מיום 24.1.03).
18. לפיכך, אני קובעת כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה לגבי סכום החוב שתבעה.

לסיכום
אני דוחה את התביעה.
התובעת תשלם לכל אחד מן הנתבעים, למעט הנתבעת 1, סך של 1,000 ₪ הוצאות משפט וכן שכר טירחת עו"ד על פי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) תש"ס - 2000 בתוספת מע"מ כדין. לכל הסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידי ב"כ התובעת.

ניתנה היום ט"ו בסיון, תשס"ו (11 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.

רביד עינת, שופטת








א בית משפט שלום 18094/04 סונול דן 1992 בע"מ נ' אוריאלי-ליבנה בע"מ , שמחה אוריאלי, אוריאלי יהודה, צבי לבנה , אוריאלי אלון (פורסם ב-ֽ 11/06/2006)














מידע

© 2024 Informer.co.il    אינפורמר       צור קשר       תקנון       חיפוש אנשים