פסקי דין על נילי ענבי | פסקי דין על ערן גולן | פסקי דין על עמרם ונד | פסקי דין על אברהם רינות ואח' | פסקי דין על אייל קורן | פסקי דין על גיא חרש ואח' |

783/05 רעא     18/06/2006




רעא 783/05 נילי ענבי, ערן גולן, עמרם ונד, אברהם רינות ואח' נ' אייל קורן, גיא חרש ואח'




בבית המשפט העליון

רע"א 783/05

כבוד השופט א' גרוניס

בפני
:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
1. נילי ענבי

המבקשים:
2. ערן גולן
3. עמרם ונד
4. אברהם רינות

5. אברהם ארז

6. אלכסנדר צ'רניאבסקי

7. רפי זנזורי
נ ג ד
1. אייל קורן

המשיבים:
2. גיא חרש

3. נ.י.א. עבודות מתכת בע"מ (משיבה פורמלית)

4. יעקב גוטוין (משיב פורמלי)

5. גוטוין אחזקות בע"מ (משיבה פורמלית)

6. שרון לאופמן (פורמלי)

7. ש.לאופמן ושות' בע"מ (משיבה פורמלית)

8. סילביה לוי (משיבה פורמלית)

9. מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 2421/04 מיום 20.12.04 שניתן על-ידי השופטת שרה דותן

ובקשה לסילוק על הסף

בשם המבקשים 4-1: עו"ד רועי דביר; עו"ד רונן הורוביץ
בשם המבקשים 7-5: עו"ד יורם פיינברג
בשם המשיבים 2-1: עו"ד זאב שרף; עו"ד אורן שבח
בשם המשיבה 3: עו"ד ניר מילשטיין
בשם המשיבה 9: עו"ד ישראל בלום


פסק-דין

השופט א' רובינשטיין
:

א. הפרשה הנדונה בבקשת רשות ערעור זו, שעניינה האם חבים המשיבים 2-1 (שיכונו להלן המשיבים) באגרה נוספת בגין תביעתם נגד המבקשים בבית המשפט המחוזי, הפכה לסוגיה מתמשכת הבאה בפני
בית משפט זה בגלגול שלישי זו הפעם השניה, קרי, מותב שיפוטי שישי מטפל בה. התביעה הבסיסית עדיין לא הגיעה לבירור, ומי ימנה את שעותיהם של באי כוח הצדדים ובתי המשפט, את הררי הנייר שהוערמו ואת ההוצאות המרובות שנגרמו, ועדיין לא תמה הדרך. הבקשה הנוכחית נדרשת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת דותן) מיום 20.12.04, שלפיו נתקבל ערעורם של המשיבים על החלטת הרשם המנוח בבית המשפט המחוזי, השופט אזר, מיום 7.5.04 (בטעות נכתב בבקשה 25.4.04), אשר חייבה אותם בהשלמת אגרה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, והותיר על כנה את האגרה ששולמה.

ב. בקצירת האומר, בשנת 2002 הגישו המשיבים תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד המשיבה 3, חברה נ.י.א. עבודות מתכת בע"מ (החברה), שהמשיבים הללו הם בעלי מניות בה. בעבור התביעה, שסווגה כתביעה להסרת קיפוח המיעוט, שולמה אגרה בהתאם לתקנה 3 לתקנות בית משפט (אגרות) תשמ"ח-1987, קרי, תביעה ששווייה אינו ניתן לביטוי בכסף, ולא שולמה אגרה המתאימה לבקשת סעד כספי. מכאן החלו הליכים שעניינם מחלוקת באשר לסיווגה של התביעה לצורך אגרה. בעוד המבקשים רואים את התביעה כתביעה כספית במהותה, אשר סווגה על-ידי מגישיה כתביעה למתן צו עשה וסעדים להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות תשנ"ט-1999 כדי להתחמק מתשלום אגרה, רואים אותה המשיבים כתואמת הלכות שיפוטיות המסווגות אותה כפי שעשו הם.

ג. עמדתה של המדינה, בעלת הדין העיקרית לעניין אגרה, לא נתבקשה בשלבים הראשונים של ההתדיינות בנושא זה, שיפורטו להלן בקצרה, אך נתבקשה בשלב הערעור, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.9.04. יצוין כבר כאן, כי לעמדה שהוגשה בעקבות זאת מטעם המדינה לא ניתן ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי או בהחלטה מיום 12.12.04 שקדמה לו. לכך נשוב להלן.

ד. והנה מעיקרי ההשתלשלות: מששולמה האגרה כפי ששולמה, הגישו המשיבים בקשה למחיקת התביעה על הסף בעילת האגרה החסרה, והרשם המנוח קיבל את הבקשה וחייב את המשיבים לפרט את שווי הסעדים הכספיים המבוקשים. בית המשפט המחוזי (השופטת דותן) קיבל ערעור על החלטת הרשם. בית משפט זה, בדונו בבקשת רשות ערעור שהועברה להרכב (רע"א 8181/03), המליץ למבקשים לחזור בהם מבקשתם, אך נקבע בפסק הדין כי אין בכך כדי למנוע מהם לחזור לבית המשפט המחוזי "אם יהיו התפתחויות (שלאחר פסק דינה של השופטת) אשר יאפשרו לקבוע אם אמנם הגשת התביעה בנוסח בו הוגשה נועדה לעקוף את החיוב בתשלום אגרה".

ה. (1) המבקשים שבו והעלו, לאחר תיקון כתב התביעה, טענה כי כלולים בכתב התביעה המתוקן סעדים כספיים, ולכן מתחייב תשלום אגרה בהתאם. הרשם המנוח סבר, בהחלטה מיום 7.5.04, כי עתירת המשיבים שהמבקשים ירכשו מניות במחיר שוק בתוספת מחיר כפי שיקבע בית המשפט, וכן הגשת בקשות לצו מניעה ולצו עיקול, מצדיקות לראות את המתבקש בתביעה כסעד כספי, וקיבל את הבקשה.

(2) הוגש ערעור, ובשלב הערעור החליט בית המשפט המחוזי ביום 28.9.04, על פי בקשת המשיבים 7-3, לבקש את עמדת המדינה בעניין האגרה, בהנמקה לפיה "מעיון בטענות הצדדים מסתבר, כי בעל הדין הנכון דברו כלל לא נשמע ואיש לא טרח ליידע את הפרקליטות על ההליך המתנהל לעניין האגרה". עמדת המדינה אכן הוגשה (ביום 31.10.04), ונאמר בה כי הסעדים המבוקשים בסעיפים 68(א) ו-(ד) לכתב התביעה המתוקן הם כספיים, ולכן יש לשלם את האגרה הרלבנטית בגינם, ויש איפוא מקום לדחות את הערעור.

(3) בהחלטתה מיום 12.12.04 סברה השופטת המלומדת, כי ההבדל היחיד בין כתב התביעה המקורי למתוקן - עניין שהוא הרלבנטי בעקבות הנחיית בית משפט זה, בכפוף לאמור להלן - הוא בעתירה ל"תוספת מחיר" על שווין המקורי של המניות כפי שיקבע בית המשפט, וזו עשויה להתפרש כסעד כספי, ולכן יש למחוק מרכיב זה מכתב התביעה. משהציגו בפני
ה המשיבים כי מרכיב זה היה גם בכתב התביעה המקורי, ניתן ביום 20.12.04 פסק הדין נשוא הערעור, שלפיו נפלה טעות בקביעה בהחלטה הקודמת, ו"הוסר הספק שמא הסעדים המבוקשים בכתב התביעה המתוקן חורגים מכתב התביעה המקורי, באופן שיש בו כדי לשנות את מהות התביעה ואופיה". בנסיבות אלה נתקבל הערעור ובוטלה החלטת הרשם לחיוב המערערים בתוספת אגרה על אשר שולם.

(4) כאמור, אין בהחלטה מיום 12.12.04 ובפסק הדין מיום 20.12.04 התייחסות לעמדת המדינה באשר לאגרה.

ו. (1) מכאן הבקשה הנוכחית לרשות ערעור.


(2) בבקשה נטען, ראשית, כי פסק הדין סותר את ההחלטה מיום 12.12.04, המתוארת על-ידי המבקשים כהחלטה חלוטה, וכי בית המשפט התעלם מעמדת המדינה.

(3) לגופם של דברים נטען, כי כתב התביעה המתוקן כולל סעדים כספיים, ובכך הודו התובעים בבקשם עיקול זמני. עוד נטען, כי אבדן שליטתם של בעלי השליטה בחברה והחלפת הניהול בה, שאירעו לאחר החלטתו של הרשם המנוח נשוא ההתדיינות הערעורית, משמיטים את הקרקע מתחת לתביעה הבסיסית להסרת הקיפוח, ומותירים - ככל שההליך נמשך - אך תביעה כספית בלבד. לשיטת המבקשים יש מקום לתוספת אגרה בהתאם.

ז. (1) נתבקשה תשובת המשיבים וכן המדינה. המשיבים ביקשו מחיקה על הסף של חלקים מן הבקשה, לרבות תצהיר שצורף, בטענה של ראיות חדשות וטענות חדשות, והמבקשים התנגדו לכך בטענה שאין כל ראיות וטענות כאלה.

(2) לעיצומם של דברים ביקשו המשיבים דחיה על הסף של הבקשה, שכן נושא האגרה נדון לשיטתם והוכרע ומעמדו הוא של מעשה בית דין, וכי נטען כי אין חידוש הלכתי בבקשה, וכי היא סותרת תקדימי עבר. עוד נטען, כי את דיני האגרות יש לפרש באורח ליברלי, והנזקים - אם נגרמו - נגרמו לחברה ולא לבעלי מניות המיעוט. לשיטת המשיבים, על פי רע"א 232/02 שריבמן נ' מ.ט.פ (טרם פורסמה) "יכול ועניין ייכנס בגדר תובענה לסעד הצהרתי או לצו עשה גם אם הוא ניתן לשומה כספית".

(3) המשיבה 3 הותירה את ההחלטה לשיקול דעת. המשיבה 9, מדינת ישראל, חזרה על עמדתה בבית המשפט המחוזי, כי המדובר בסעד כספי במהותו המחייב השלמת אגרה. לשיטת המדינה, סעיף 191 לחוק החברות, שמכוחו הוגשה תביעתם של בעלי מניות המיעוט, הוא סעיף הצופה פני הווה ועתיד ולא סכסוכי עבר. ככל שנתבעים סעדים כספיים במסווה של סעיף 191, אין להם מקום בלא תשלום האגרה המתאימה, ואכן במקרה דנן מתבקשים סעדים כספיים. ולבסוף, המדינה לא היתה צד להליך הערעור הראשון שהגיע לבית משפט זה, ולכן לא נוצר אותו מעשה בית דין שעמד ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לכן לדעת המדינה יש מקום לתוספת אגרה.

ח. (1) אציע לחברי לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור. הטעמים העיקריים לכך הם, ראשית, כי לא ניתן בפסק דינו של בית המשפט קמא ביטוי לכך ששקל את עמדת המדינה שהוגשה לו בעניין האגרה, נושא שבו המדינה היא הצד העיקרי; ושנית, כי נמצא ממש בעמדה זו לגופה.


(2) באשר לצורך כי עמדת המדינה תישמע בכגון דא: כבר נאמר לא אחת, כי בעלי הדין הנכונים בענייני אגרה הם התובע והמדינה, דבר שהוא בחינת פשיטא, שהרי המדינה היא הגובה את האגרה, ואם נגבתה בחסר, תחסר קופתה. ראו ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כ"ט(2) 505, 507-506 (השופט - כתארו אז - לנדוי); ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד (טרם פורסם) (השופט גרוניס
). אכן, "ככלל יש מקום לקבל תגובתו של הנתבע בבקשה לפטור מאגרה" (רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו נ' א.ב.ג.ל בניה ויזמות בע"מ, טרם פורסם), ואולם (שם) "אין פירוש הדברים שהנתבע ... אינו עלול לגלות מניפולטיביות כדי לטרפד את התביעה מכל וכל, וזאת יש למנוע ... ועל בית המשפט להיות ער לאפשרות לדאוג לאיזון הראוי, כך ששערי בית המשפט יהיו פתוחים למבקשי צדק, אך גם לא ינוצלו שלא כהלכה"; על בית המשפט לשקול בכל מקרה את הנסיבות והצורך שבהזמנת המדינה "ואולם, במקרה של ספק, וכיוון שהיא היא בעל הדין הבסיסי לענייני אגרות ... וקופתה, קופת הציבור, היא הניזוקה במתן פטור מאגרה, ישקול בית המשפט להזמינה". הטעם שאין מזמינים את המדינה בכל מקרה הוא העומס המוטל על גורמי המדינה והסרבול הכרוך בהזמנתה; ואולם, אך הגיוני ומובן הוא, כי במקרי ספק, ולא כל שכן בכאלה המעוררים מאבק משפטי ממושך כבענייננו, יש מקום להזמנתה של המדינה, בעלת הדין בתחום האגרות, מה גם שעמדות הנתבעים - לא רק בענייננו כמובן - עוטות את אדרת האינטרס הספציפי שלהם במכלול התיק, שנושא האגרה הוא אחד מזירות הקרב בו. כזאת לא נעשה בגלגול הראשון של התיק דנא, בכל הערכאות, ומשנעשה בשלב הערעור בגלגול השני, לא ניתן בפסק הדין - כאמור - ביטוי לכך שבית המשפט שלערעור שקל את עמדת המדינה. די בכך להביא לקבלת הערעור. ראו גם ש' לוין, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, עמ' 12, המציין - בדונו בכגון ענייננו - כי אמנם יכול בית המשפט להחליט בבקשה ללא הזמנת נציגי המדינה, אך "כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות או קושי, יכול בית המשפט להורות על הזמנת נציג היועץ המשפטי לממשלה, על מנת לשמוע את טענותיו בעניין האגרה". לדידי, במקרים כשלנו, המלה "יכול" אינה מבטאת דיה את הצורך בשיתופה של המדינה בהתדיינות בנושא האגרה, ובהתגלע מחלוקת של ממש בדבר פרשנות לתקנות האגרות יש להזמין את נציגיה, בחינת "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (בראשית כ"ד, ל"ז).

(3) עלינו להסיר מן הדרך מכשול פרוצדורלי, קרי, הקשור בכך שהשופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי דנה בערעור בעקבות פסק דינו של בית משפט זה ונדרשה בעקבותיו רק לחידושים שנתחדשו לאחרי פסק דינה בערעור הראשון. בצדק ציין בא כוח המדינה, כי משלא היתה המדינה צד כל עיקר להליכים בטרם הוזמנה להגיש עמדתה בגדרי הערעור בגלגולו השני, אין היא כבולה במעשה בית דין באשר להליכים שקדמו להזמנתה, וממילא אין קושי לשוב ולהידרש לסוגיית האגרה לגופה. מעבר לצורך אומר, כי איני סבור שהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.12.04 יצרה מעשה בית דין, על פי ניסוחה, שלא היתה בו סופיות.

(4) לכאורה יכולנו להסתפק בכך ולהשיב את התיק לרשם בית המשפט המחוזי לשם השלמת הדיון בעקבות הגשתה של עמדת המדינה וקביעה בנושא לגופו. ואולם, דומה שלא די בכך, ומשהגענו עד הלום יש להידרש לעניין האגרה עצמו, כדי שלא להאריך עוד את ההליכים. בהקשר זה, התוצאה המוצעת תהא כי התיק אמנם יוחזר לרשם, ואולם זאת לשם קביעת הסכום להשלמת האגרה, כפי שיפורט בהמשך.

(5) (א) השאלה המהותית היא האם המדובר בתביעה שנתבע בה סעד כספי או אך סעד ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף.


(ב)(1) אכן, מיסודה המדובר בתביעתם של בעלי מניות מיעוט מכוח סעיף 191 לחוק החברות, סעיף זה קובע:

"התנהל עניין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו ענייני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".

(2) סעיף 191, וכן קודמו - סעיף 235 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג-1983 - מאפשר סעדים שונים. סעיף 235 פורש באורח רחב (ראו צ' כהן, בעלי מניות בחברה, זכויות תביעה ותרופות, ס' 189 עמ' 297-296, וסעיף 207 בעמ' 333-332). הסעיף פורש גם (שם) כמאפשר חיוב האחראים לקיפוח בתשלום פיצויים. אף סעיף 191 לחוק החברות משמיע מגוון סעדים, ומכל מקום יש בו צורך בהוכחת נזק (גרוס, חוק החברות החדש, 205); לפרשנות סעיף 191 ראו ע"א 3298/00 המחדש נ' עשת (טרם פורסם) (השופט לוי); לעניין פיצויים, במסגרת מגוון סעדים לפי הסעיף, ראו רע"א 9646/04 חסקי נ' מיכלסון (טרם פורסם) (השופט גרוניס
), ואיני נדרש כאן, בהעדר צורך, לשאלה של תביעה נגזרת אל מול תביעת בעלי מניות, הנדונה שם. כך או אחרת, השאלה היא מה דין האגרה כאשר כוללים הסעדים המתבקשים לפי סעיף 191 גם סעד כספי. ודוק: לדידי סעד בענייני קיפוח - מזה וענייני האגרה - מזה, ואין זהות בין השניים; תיתכן פרשנות רחבה לסעדי סעיף 191, אך משמתבקש סעד אופרטיבי יש מקום לכאורה לאגרה בהתאם לו.

(6) סעיף 68 לכתב התביעה המתוקן, קובע בשתי הפסקאות הרלבנטיות כלהלן:

"(א) צו המצהיר כי העסקאות שבין החברה לבין בעלי השליטה בה שנדונו ביום 28.2.02, הן בטלות ומבוטלות, וכן צו המחייב את הנתבעים 5-2 להשיב לחברה כל סכום שנתקבל על ידם, שלא כדין, בגין עסקאות בלתי חוקיות אלו.
...
(ד) צו המצהיר כי החברה מתנהלת בדרך שיש עימה קיפוח של בעלי מניות המיעוט בחברה, וכן צו המורה לנתבעים 5-1, או למי מהם, לרכוש את מניות התובעים במחיר שוק, נכון ליום העברת השליטה בחברה (17.4.01) בתוספת מחיר שייקבע בית המשפט הנכבד, ואשר ישקף את הנזקים שנגרמו לחברה ו/או למי מהתובעים, כתוצאה ממחדליהם של הנתבעים, כמתואר בכתב תביעה זה, והכל מכוח סעיף 191 לחוק החברות, ובכפוף לו". (הדגשות הוספו).
עינינו הרואות, כי בפסקה (א) נתבעת השבת כספים, ובפסקה (ד) רכישת מניות במחיר שוק ותוספת מחיר המשקף נזקים שנגרמו לחברה או לתובעים. נאמר כאן, כי באשר לתוספת המחיר קבעה כבר השופטת קמא בהחלטתה מיום 12.12.04, בטרם סברה כי ידיה כבולות בעקבות פסק דינו של בית משפט זה משנכלל המבוקש גם בכתב התביעה המקורי, כי יש למחקה מכתב התביעה בהיותה טעונה אגרה.

(7) תקנה 3(א) לתקנות בית משפט (אגרות) תשמ"ח-1987 (להלן התקנות) קובעת: "הליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה, צו אכיפה, תביעה למתן חשבונות שלא בהליך ביניים, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות. יראו אותם כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף". התוספת הראשונה, המפרטת את האגרות לפי תקנה 2(א), קובעת בפרט 3(א) כשהמדובר בתביעה לסכום כסף קצוב בבית המשפט המחוזי (למעט נזקי גוף) אגרה של 2.5% מהסכום הנתבע; בכל תביעה אחרת, למעט הליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף - 2,458 ₪ (פרט 3(ב); וכשאין הסעד המבוקש ניתן לביטוי בכסף, 825 ₪ (פרט 8)).


(8) לא בכדי נאבקים המשיבים שלא לשלם את האגרה במלואה, והמבקשים, שהדעת נותנת בכל הכבוד כי לא טובתו של אוצר המדינה דווקא לנגד עיניהם, אך מלחמתם הפרוצדורלית לגיטימית כשלעצמה, נאבקים לאכוף תשלום נוסף. סעיף 42 לכתב התביעה מדבר על סכומי תביעה גדולים, המגיעים למיליונים, שאם תשולם האגרה בגינם לפי פרט 3(א) לתוספת אין השוואה ביניהם לסכום המשולם לפי פרט 8 (או אף 3(ב)). אולי זה המקום להידרש לטענה שיש לפרש את תקנות האגרות פירוש ליברלי, כדי לא לנעול את שערי בית המשפט בפני
מתדיינים. אכן, קבע המשנה לנשיא לוין (בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית באר שבע, פ"ד נה(3) 869, 872) כי "מאז חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. לדידי, יש ככלל מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין". ראו גם דברי השופט גרוניס
ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון איברהים (טרם פורסם) באשר לזכות לפנות לערכאות השיפוטיות. ואולם, ראשית, המחוקק דאג לבעלי דין שאין ידם משגת וקבע בתקנות פרוצדורה באשר לפטור מאגרה, שנעשה בה שימוש תדיר. שנית, על בתי המשפט להיות ערים לצורך שלא להכביד על בעלי דין כשאין לכך מקום, אך גם מצווים הם שלא לתת יד לעקיפתה של קופת הציבור (כמו גם למניעת הגשתן של תביעות מופרזות; ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון איברהים הנזכר), ולא אאריך.

(ו) ברע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי, פ"ד מו(1) 561, דן השופט (כתארו אז) ש' לוין, בתובענה שבה נתבקש חיוב הנתבעות "למלא את התחייבויותיהן על פי ההסכם ובמיוחד להורות ... להעביר לתובע את מחצית הון המניות המוצא בחברה ..." לשיטתו, כוללת הרשימה שבתקנה 3 גם עניינים "שלפי טיבם ניתנים לביטוי בכסף, לפי המשמעות הרגילה של דיבור זה"; לפיכך סבר, כי ככל שהמחוקק לא הבחין בין סוגי מניות באשר להעברתן ("צו הצהרתי" מוגדר בתקנה "למעט צו המצהיר על זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו" ו"צו עשה" ו"צו אכיפה" "למעט צו למסירת חזקה בנכס"), אין מקום להרחיב את הגדרתו של "צו אכיפה" ולכן יש לקבוע תשלום לפי פרט 8 לתוספת. ב

פסק דין
נוסף, ברע"א 232/02 שריבמן נ' מ.ט.ס (לא פורסם) (המשנה לנשיא לוין והשופטים אנגלרד וריבלין) נקבע כי "כבר נפסק לא פעם שיכול ועניין יכנס בגדר תובענה לסעד הצהרתי או לצו עשה גם אם הוא ניתן לשומה כספית ... במקרים שלפנינו הסעד (אולי המרכזי בהמרצת הפתיחה) הוא סעד לפי ס' 191 לחוק החברות ... ואנו סבורים שניתן להביאו בגדר "צו עשה" בגדר סעיף 3 לתקנות בית המשפט (אגרות) ....". ראו גם רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' זלמן ליבוביץ, פ"ד מו(3) 414 (השופט - כתארו אז - לוין); כן ראו ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי משפט, 22. באלה נאחזים המשיבים.


(9) ואולם, אם נקרב מבטנו - כפי שעשה הרשם המנוח בהחלטתו מיום 7.5.04 - למקרה דנן, נראה כי אינו זהה לאלה שנדונו בפסיקה הנזכרת. המדובר בעליל בתביעה שעניינה כספים; השבת כסף שנתקבל בגין עסקאות בלתי חוקיות אינה זהה לצו ההצהרתי (סעיף 68(א) לכתב התביעה המתוקן). זאת, בשונה - למשל - מאשר נדון בפרשת היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ הנזכרת, שבה מדובר על הצורך בתביעה אופרטיבית עתידית לאחר ההצהרה. ואכן, באותו עניין נאמר (עמ' 416) - ולדעתי יש לכך חשיבות לענייננו - כי אין לראות בתביעה לסעד הצהרתי תביעה לתשלום סכום קצוב, "והא ראיה, שאם יזכו הנתבעים לסעד הצהרתי, יוצרכו להגשת תובענה כספית למתן סעד אופרטיבי". זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין), ס' 318 בעמ' 397 מאפיין

פסק דין
זה כדן ב"תביעה לפסק-דין הצהרתי על זכות לקבל סעד כספי" (הדגשה הוספה - א"ר), קרי, בהצהרה על זכות עסקינן, ואילו כשהמדובר בסעד הכספי עצמו - שאני. גם באשר לפסקי הדין בעניין פלצמן ושרייבמן, הם עסקו בסיטואציות שבהן לא היתה אותה תביעה ישירה לסעד כספי כבענייננו. בין אם נלך לשיטת המדינה, כי סעד כזה בסכסוכי עבר אינו מתאים לסעיף 191 לחוק החברות, ובין אם נפרש את סעיף 191 בהרחבה, כמצודה הפרושה לכל כיוון בציר הזמן, ודומה כי כך יש לפרש (ראו רע"א 9646/04 חסקי נ' מיכלסון הנזכרת) - משעה שבסעד כספי ישיר הנתבע על-ידי המשיבים עסקינן, אין זה עניין הנתון לשומה כספית גרידא, ללא שגלומה בו תביעה כספית המצדיקה אגרה בהתאם. בתיק דנא ביקשו המשיבים לאחד יחד את ההצהרה עם התביעה הכספית. הוא הדין, אף ביתר שאת, לדעתי, לסעיף 68(ד) לכתב התביעה המתוקן, שלפיו נתבע לא רק צו הצהרתי אלא גם "תוספת מחיר שיקבע בית המשפט ואשר ישקף את הנזקים שנגרמו לחברה ו/או למי מהתובעים ..."; לעניין זה נדרשה גם השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי בהחלטתה מיום 12.12.04, כאמור, וסברה כי הדבר עשוי להשמיע סעד כספי, ולא נאריך.


(10) הרשם המלומד נדרש כחיזוק לגישתו בעניין האגרה לבקשות המשיבים לצו מניעה ולעיקול שנתבקש על-ידי המשיבים, וזה האחרון איננו אפשרי כידוע בתביעה לסעד הצהרתי. אכן, תקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת מפורשות כי "לא יינתן צו עיקול זמני אלא בתובענה לסכום כסף..." (אלא אם כן מדובר בתובענה לדבר שבעין, על פי הסיפה לתקנה זו, ולא בכך עסקינן); ואף לדידי, אם נתבקש צו כזה, פירוש הדבר נהיר, שהתביעה היא לסעד כספי, בהיעדר עיקול בתביעה הצהרתית (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, 516).

(11) הואיל והילוכנו מסתמך על כתב התביעה, ניתן היה שלא להידרש לאירועים שלאחר החלטתו של הרשם המנוח מיום 7.5.04. ואולם, בנסיבות איני רואה סיבה שלא לעשות כן, שכן אף בית משפט זה בפסק דינו בגלגול הראשון איפשר הידרשות לאירועים שלאחר פסק דינה של השופטת. לא ראיתי מקום לסילוקן על הסף של ה"תוספות" הנטענות על-ידי המשיבים בגדרי הבקשה, ואכן דומה כי הנסיבות המתוארות שם מחזקות את האמור לעיל, קרי, כי יש לראות את התביעה כתביעה לסעד כספי. ביטוים הכספי הבסיסי של הסכומים הרלבנטיים מצוי כאמור בסעיף 42 לכתב התביעה המתוקן.

(12) התוצאה היא כי יש לדעתי לראות את התביעה ככוללת מרכיבים של סעד כספי, שיש לשומו לפי פרט 3(א) לתקנות האגרות.

(13) אם תישמע דעתי יתקבל הערעור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ייבטל ותשוב על כנה החלטתו של הרשם המנוח מיום 7.5.04, ועל המשיבים לפעול לפי תקנה 16 לתקנות סדר הדין האזרחי. התיק מוחזר לרשם בית המשפט המחוזי לשם כימות הסכום שהאגרה תשולם על-פיו.

(14) המשיבים 2-1 ישלמו למבקשים את הוצאותיהם וכן שכר טרחה בערעור זה בסך 15,000 ₪, וכן ישלמו שכר טרחה בסך 7,500 ₪ למשיבה 9.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס
:

לאור הניסוח המיוחד של הסעדים בכתב התביעה המתוקן, מסכים אני שיש לקבל את הערעור.

ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן
:

אני מסכים.
ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין
.

ניתן היום, כ"ד בסיון תשס"ו (20.6.06).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05007830_t09.doc לח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









רעא בית המשפט העליון 783/05 נילי ענבי, ערן גולן, עמרם ונד, אברהם רינות ואח' נ' אייל קורן, גיא חרש ואח' (פורסם ב-ֽ 18/06/2006)