פסקי דין על סובול אדם | פסקי דין על קליין אלי | פסקי דין על קליין סימונה | פסקי דין על אלי קליין תכשיטים |

45459/03 א     20/06/2006




א 45459/03 סובול אדם נ' קליין אלי, קליין סימונה, אלי קליין תכשיטים בע"מ




14
בתי המשפט
א 046459/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
20/06/2006

כב' השופט חיים טובי

בפני
:

סובול אדם

התובע:

ע"י ב"כ עו"ד ד. נאור ואח'
- נ ג ד -
1. קליין אלי

2. קליין סימונה

3. אלי קליין תכשיטים בע"מ

הנתבעים:

ע"י ב"כ עו"ד ר. פרקש

פסק-דין

זהו פסק-דין משלים (סופי) לפסק הדין החלקי מיום 26.1.04, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים בדבר פינויו של מושכר שהושכר לנתבעים ותשלום דמי שכירות שבפיגור.
השאלה שבמחלוקת בין הצדדים אשר נותרה להכרעה הינה, זכאותו - או אי זכאותו - של התובע לתשלום פיצויים מוסכמים בגין הפרתו הנטענת של הסכם שכירות שנכרת בין הצדדים.

רקע עובדתי
1. התובע הינו הבעלים של דירה הממוקמת בקומת הקרקע של בניין הבנוי ברחוב בן-יהודה 142, תל אביב (להלן - "המושכר"), אותה ירש מסבתו הגב' נועה קראוזה ז"ל (להלן - "המנוחה").

2. בתאריך 18.7.94 נחתם חוזה שכירות בין המנוחה לנתבעים 1 ו- 2, לפיו שכרו אלה האחרונים את המושכר, בשכירות חופשית, למטרת משרד למסחר בשיבוץ תכשיטים (להלן - "חוזה השכירות" או "החוזה").
תקופת השכירות נקבעה בהסכם ל- 53 חודשים, החל מיום 1.8.94 וכלה ביום 31.12.98 (להלן - "תקופת השכירות החוזית").
דמי השכירות נקבעו בהסכם לסך של 3,000 ₪ צמוד לשער הדולר בארה"ב, אשר אמורים להשתלם מידי שנה מראש (להוציא את חמשת החודשים הראשונים), בכל ראשון לחודש ינואר.
הנתבעת 3 ערבה לכל חיובי הנתבעים 1 ו-2 על פי חוזה השכירות וזו בתוקפה עומדת, כל זמן שהשכירות שרירה וקיימת.
הנתבעים 1 ו-2 והנתבעת 3, יקראו להלן יחדיו "הנתבעים".

3. בתאריך 12.2.97 נחתמה בין התובע לנתבעים 1 ו-2 תוספת לחוזה השכירות (להלן - "התוספת"), לפיה קוצרה תקופת השכירות החוזית בשנה אחת, כך שזו תבוא לסיומה ביום 31.12.97.
דמי השכירות החל מיום 1.1.97 נקבעו (בתוספת) לסך של 1,400$ לחודש בצירוף מע"מ, אשר אמורים היו להשתלם בכל 3 חודשים מראש.

4. ביום 30.12.97 נחתם בין הצדדים נספח לתוספת ולחוזה, על פיו הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31.12.98 (להלן - "הנספח"). דמי השכירות נותרו בעינם.
לנתבעים ניתנה הברירה להאריך את השכירות לתקופה של שנה נוספת קרי: עד ליום 31.12.99, וזו אכן מומשה על ידי הנתבעים.

5. הגם שלא נחתם בין הצדדים מסמך כלשהו המאריך את תקופת השכירות מעבר לתקופה הנקובה בנספח לחוזה, המשיכו הנתבעים להחזיק במושכר בתום תקופת השכירות המוסכמת.

6. עד הנה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, מכאן ואילך נחלקו הדעות.
לטענת התובע, תקופת השכירות החוזית הוארכה מדי שנה, בהסכמת הצדדים, כאשר זו הוארכה לאחרונה עד ליום 31.12.02.
לדבריו, לבד משינוי דמי השכירות, אשר הועמדו על סך 1,200$, יתר תנאי החוזה עמדו בתוקפם עד ליום 31.12.02.

מנגד טענו הנתבעים, כי למן תום תקופת השכירות על פי הנספח (31.12.99) נמשכה השכירות בפועל, בלא שהוארכה תקופת השכירות על פי החוזה.
לטענתם, בין הצדדים נתקיימו בפועל יחסי שכירות - שלא על פי תנאי החוזה - משך 3 שנים (כולל שנת 2002) בהעדרו של הסכם שכירות תקף.
פועל יוצא מהאמור - כך לנתבעים - כי אין תחולה לתנאי חוזה השכירות למן יום 1.1.00 ואילך.

העתירה ובקשת הרשות
7. בתביעה שבכאן, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר ביום 29.7.03, טען התובע כי הנתבעים הפרו את החוזה הפרה יסודית בכך שחדלו מלשלם את דמי השכירות למן חודש יוני 2002.
משלא שעו הנתבעים - כך לתובע - לשלם את דמי השכירות, חרף הדרישות החוזרות ונשנות כי יעשו כן, נשלחה לנתבעים ביום 24.9.02 הודעה על ביטולו של חוזה השכירות וסיום תקופת השכירות על פיו.
הנתבעים נדרשו לפנות המושכר עד ליום 31.12.02.
בשל ההפרה האמורה ועקב אי פינוי המושכר במועד האמור, עתר התובע לצוות על הנתבעים לפנות המושכר ולהשיב החזקה בו, לאלתר, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.
כן עתר התובע, לחייב הנתבעים בתשלום דמי השכירות למן חודש יוני 2002 ועד למועד הגשת התביעה, ובתשלום הפיצויים המוסכמים בסך 100,000 ₪, בגין אי פינוי המושכר במועד.

8. בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר הנלווה לה, הודו הנתבעים כי חדלו מלשלם את דמי השכירות המוסכמים (1,200$ + מע"מ) למן חודש יוני 2002 (למעט תשלום סך של 15,556 ₪) ברם, טענו להגנתם כי אי תשלום דמי השכירות כאמור, נבע ממחדלי התובע.
לדברי הנתבע 1, בשנת 2002 נתברר לו ממנהל החשבונות שלו כי בהתאם לתקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום דמי שכירות), התשנ"ח-1988 (להלן - "תקנות המס"), היה על הנתבעים לנכות מדמי השכירות ששולמו למנוחה ולתובע, ניכוי מס במקור בשיעור 35%החל מיום 1.4.98 ואילך.
בהעדר פטור מניכוי מס במקור ועל מנת שלא להיחשף לדרישה כפולה לתשלום משלטונות המס כמו גם מהתובע, נאלצו הנתבעים לעכב תחת ידם את דמי השכירות המגיעים לתובע.
בנסיבות האמורות, כך לנתבעים, הודעת התובע בדבר ביטול השכירות נעשה על ידו שלא כדין.
לבסוף כפרו הנתבעים בזכות התובע לפיצויים מוסכמים, הואיל והעתירה נסמכת על הוראת חוזה השכירות אשר תוקפו פג כבר ביום 31.12.99.

פסק הדין החלקי וההסכמות הדיוניות
9. בהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים ביום 26.1.04 להסכמה, אשר קיבלה תוקף של

פסק דין
(חלקי), לפיה הנתבעים יפנו המושכר ויחזירו החזקה בו לתובע לא יאוחר מיום 29.3.04 וישלמו את דמי השכירות החודשיים למן חודש יוני 2002 ועד ליום 28.3.04.
כן הוסכם על הצדדים כי דמי השכירות ישולמו, תוך 40 יום, ישירות למס הכנסה ניכויים ע"ש התובע.
באשר לעתירת התובע לתשלום הפיצויים המוסכמים, זו נקבעה לשמיעת הבקשה לרשות להגן.

10. משפינו הנתבעים את המושכר ומששולמו דמי השכירות כמתחייב מפסק הדין החלקי, ניתנה לנתבעים, בהסכמת התובע, הרשות להתגונן מפני התביעה הכספית, ככל שהיא מתייחסת לפיצויים המוסכמים.
חרף מאמצי בית המשפט להביא הצדדים לידי הסדר אף באשר לעתירה לפיצויים המוסכמים, הדבר לא נסתייע כך שאין מנוס מלהכריע במחלוקת זו לגופה.

גדר המחלוקת
11. עתירת התובע לפיצויים המוסכמים נסמכת על הוראת סעיף 18 לחוזה הקובעת לאמור -
"מבלי לגרוע מזכויות המשכיר... הרי שאם השוכר לא יפנה את המושכר בתום תקופת השכירות ויחזיר את המושכר למשכיר, כאמור, יהיה המשכיר רשאי לקבל מהשוכר סך של 100,000 ₪ (מאה אלף ₪) כפיצויים קבועים מראש, מבלי שיצטרך המשכיר להוכיח קיומו של נזק כלשהו..."

12. לטענת התובע חוזה השכירות הוארך מידי שנה בשנה והוא עמד בתוקפו עד ליום 31.12.02, מועד בו נדרשו הנתבעים לפנות המושכר עקב ביטולו.
הואיל - כך לתובע - והנתבעים עמדו במריים ולא פינו המושכר, אלא בחלוף 15 חודשים בהתערבותו של בית המשפט, זכאי התובע לפיצויים המוסכמים במלואם.

13. מנגד טען נתבע 1 כי אין תחולה להוראת סעיף 18 לחוזה בנידון דידן. לטענתם, חוזה השכירות, על תניותיו, הוארך אך עד לסוף שנת 1999 (כעולה מנספח ב ל-ת/1) וממועד זה ואילך נקשר בין הצדדים חוזה חדש.
לא בכדי הם סירבו לחתום על הארכה נוספת של החוזה לשנת 2001 הואיל וראו בו חוזה דרקוני (נספח ד עמ' 2 ל- ת/1).
מכאן - כך לנתבעים - תוקפו של חוזה השכירות פג כבר ב- 31.12.99.

עוד טענו הנתבעים, כי חוזה השכירות החדש שנשתכלל בין הצדדים, היה בלא מועד וזה הוארך אוטומטית מדי שנה, כל זמן שיחסי "שוכר ומשכיר" לא הופסקו על ידי מי מהצדדים. לשיטת הנתבעים, אף אם תתקבל טענת התובע כי חוזה השכירות הוארך אף לשנים 2000 עד 2002, הרי שתקופת השכירות הוארכה על ידי בית המשפט עד ליום 29.3.04, ובמועד זה אכן פונה המושכר.

לבסוף טענו הנתבעים כי ביטולו של החוזה נעשה שלא כדין מאחר והחוזה לא הופר על ידם כלל ועיקר.
אי תשלום דמי השכירות נגרם בעטיו של התובע ובשל מחדליו, בכך שלא המציא לנתבעים אישור על פטור מניכוי מס במקור.
משנמצא - כך לנתבעים - כי התובע הוא אשר גרם בהתנהגותו להעדר יכולת מצד הנתבעים לשלם את דמי השכירות - הפרת חוזה השכירות מנין?

דיון ומסקנות
14. על מנת שהתובע יהא זכאי לפיצויים המוסכמים הקבועים בסעיף 18 לחוזה השכירות ומכוחו, על התובע הנטל להוכיח שלוש אלה -
א. חוזה השכירות, על תניותיו, עמד בתוקפו עד למועד בו הוא בוטל על ידי התובע, 24.9.02 (נספח י ל- ת/1).
ב. חוזה השכירות הופר על ידי הנתבעים.
ג. הוסכם בין הצדדים על הארכת תקופת השכירות עד ליום 31.12.02.

15. אחר שבחנתי, בחון היטב, את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה לפיצויים המוסכמים, להידחות.
הגם שמצאתי כי חוזה השכירות עמד בתוקפו עד לביטולו על ידי התובע והוא הופר על ידי הנתבעים, לא מצאתי כי הוסכם על הצדדים מועד לסיומו.
במה דברים אמורים.

תוקפו של החוזה
16. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כאילו תוקף חוזה השכירות פג כבר ביום 31.12.99 וממועד זה ואילך נקשר בין הצדדים חוזה חדש, בתנאים השונים מאלה הקבועים בחוזה המקורי.
אכן, אין חולק על כך שחוזה השכירות הוארך - בכתב - עד ליום 31.12.99 (נספח ג לת/1) וממועד זה, אין תימוכין בכתב לכך שהחוזה, על תניותיו, הוארך לתקופה נוספת.
עם זאת, מחומר הראיות עולה כי בין הצדדים נמשכו ונתקיימו יחסי "שוכר ומשכיר" בהתאם לחוזה השכירות על תניותיו.
נבהיר דברינו.

17. הלכה נודעת היא מימים ימימה כי שוכר הממשיך להחזיק במושכר לאחר תום תקופת השכירות על פיו, חזקה היא שהצדדים התכוונו לכך שהשוכר ימשיך להחזיק במושכר על פי אותם תנאים, אלא אם כן קיימת ראיה ברורה על כך שהצדדים שינו את תנאיו, בהסכם חדש.
וכך סוכמו הדברים על ידי כבוד השופט זוסמן בע"א 410/64 הררי נ' חברת יהלום בע"מ ואח', פ"ד י"ט (2) עמ' 121 וזה לשונו -
"... העובדה כי אחר תום תקופת השכירות לא נדרש המערער לפנות מיד את המושכר מחייבת, לכאורה, את המסקנה שאותו חוזה, על כל התנאים הכלולים בו... הוארך..." (שם בעמוד 125).
כב' השופט לנדוי בע"א 453/74 עובדי בית ברנר בע"מ נ' חירותי, פ"ד כ"ט (1) 500 - החרה החזיק אחר דעתו של כב' השופט זוסמן וקבע אף הוא כי קיימת הנחה משפטית -
"... ששוכר הממשיך להחזיק במושכר בתום התקופה המוסכמת, ואין ראיה שהצדדים שינו את תנאי ההסכם, חזקה עליהם שהם התכוונו שהשוכר ימשיך להחזיק על פי אותם תנאים ; ושינוי בשיעור דמי השכירות עדיין אין בו, כשהוא לעצמו, כדי לסתור את ההנחה שהושכר מוסיף להחזיק במושכר על פי הסכם משתמע, המכיל את יתר התנאים שעליהם הוסכם לתקופת השכירות הקודמת".

הנה כי כן, ההלכה הפסוקה קובעת כי כל זמן שלא בוטל ההסכם והצדדים המשיכו לקיים בינותם יחסי "שוכר ומשכיר" בתום תקופת השכירות על פי ההסכם המקורי, הרי שבהעדר ראיה פוזיטיבית לשינוי תנאי ההסכם, הוא עומד בתוקפו.
נטל ההוכחה מוטל, אפוא, על הטוען להעדר תוקפו של הסכם שכירות בתום תקופת השכירות, במידה והצדדים המשיכו לקיים את השכירות אף שתמה תקופה זו.
ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן.
לא זו בלבד שהנתבעים לא השכילו להוכיח על שינוי כלשהו מתנאי ההסכם (לבד מגובה דמי השכירות) אלא שמחומר הראיות עולה היפוכו של דבר.

18. במהלך התקופה, למן 31.12.99 ועד למועד ביטולו של חוזה השכירות, התנהלה בין הצדדים תכתובת ענפה באשר ליחסי השכירות שבינותם.
מתכתובת זו עולה ברורות, כי נהיר היה לצדדים שחוזה השכירות על תנאיו ממשיך לחול על השכירות, חרף העובדה כי זה לא הוארך בכתב.

בתאריך 27.2.01 שיגר ב"כ התובע דאז, עוה"ד עשאל (באמצעות עו"ד ממשרדו) מכתב התראה והארכת השכירות (נספח ד ל- ת/1) בו הוא מאשר לנתבע 1, לפניית הנתבעת 2, לפצל את תשלום דמי השכירות לחודשים ינואר, פברואר, מרץ 2001, כך שתחת אשר ישולמו דמי השכירות לשלושת החודשים האמורים מראש (ראו: סעיף 1 לתוספת ; נספח ב ל- ת/1) ישולמו אלה במועד מאוחר יותר.
עוד נתבקשו הנתבעים, במכתב האמור, לחתום על הנספח המצורף למכתב, המאריך את תקופת השכירות עד ליום 31.12.04.
הגם שהנתבעים לא חתמו על הנספח האמור, לא הועלתה על ידם כל טענה כאילו תנאי החוזה והתוספת אינם עומדים בתוקפם. אם אמנם נשתכלל חוזה חדש בין הצדדים החל מיום 1.1.00, - כנטען - הכיצד זה לא טענו הנתבעים שאינם מחויבים להוראות החוזה? תמהני! משנדחה התשלום בגין חודשים 3/01-1 באופן חד פעמי ולפנים משורת הדין, נראה בעליל כי משטר התשלומים שהיה קיים על פי החוזה שריר וקיים.
לא זו אף זו, בפני
ות מאוחרות יותר למכתב נספח ד' הנ"ל, שיגר התובע לנתבעים מכתבי התראה על אי תשלום דמי השכירות במועד (נספחים ז- ט לת/1) כמתחייב מהסכם השכירות. במכתבי ההתראה האמורים נכתב ע"י ב"כ התובע כי "... בניגוד לקבוע בהסכם השכירות, התשלום עבור שכר הדירה בגין חודש מרץ לא הועברו למשרדנו כלל" (סעיף 3 לנספח ד' לת/1).
כך גם במכתבי ההתראה האחרים קיימת התייחסות מפורשת לחוזה השכירות (ראו: סעיף 5 לנספח ח' לת/1).
למרבה הפלא, הנתבעים לא כפרו כלל באמור במכתבים דלעיל ולא טענו - אף לא ברמז - לאי תחולת תנאי החוזה לשנים 2000 - 2002.
בנסיבות אלה, נבצר ממני הבן הכיצד טוענים הנתבעים לקיומו של חוזה חדש?!

ואם לא די בכל האמור לעיל, באה הודעת הביטול מיום 24.9.02 (נספח י' לת/1) וטופחת על פני גירסת הנתבעים (להלן: "הודעת הביטול"). בהודעה האמורה הודיע ב"כ התובע, עוה"ד עשאל, על ביטולו של חוזה השכירות ודרש פינוי המושכר לא יאוחר מיום 31.12.02
במכתב התשובה מיום 2.10.02, (נספח יא' לת/1) לא כפר ב"כ הנתבעים בתוקפו של חוזה השכירות על תניותיו. הגדיל ב"כ הנתבעים וטען כי -
"מרשיי מכחישים את הנכתב במכתבך ביחס להפרת חוזה השכירות על ידו, עם זאת, ומבלי להודות באמור במכתבך, מסכימים מרשיי מטעמים פרקטיים לפנות את המושכר עד ליום 31.12.02 וכך הם ייעשו".
עינינו הרואות, כי היה ברור לנתבעים שחוזה השכירות על תניותיו שריר וקיים, אלא שטענו לאי הפרתו עקב אי המצאת "... האישור הרלבנטי ממס הכנסה".

19. להבדיל מהראיות האמורות המלמדות על אמיתות גירסת התובע, לא השכילו הנתבעים להציג בפני
בית המשפט, אף לא בדל של ראייה, המצביע על שינוי תנאי ההסכם.
אמת הדבר שהנתבעים נמנעו מלחתום על הארכת החוזה לשנת 2001 (נספח ד' (2) לת/1) אולם, אין בכך כדי ללמד על אי קבלת תנאי השכירות, במלואם, לתקופה שמיום 1.1.00 ואילך.

טענת הנתבעים כאילו אי חתימתם על הארכת תקופת השכירות לשנת 2001, נבעה מכך שתנאי השכירות הינם דרקוניים לטעמם - נטענה בחלל ריק בלא כל תימוכין לכך.
עובדה היא כי משך שנים רבות שכרו הנתבעים את המושכר על פי התנאים שבחוזה השכירות, ואין פוצה פה ומצפצף.
ניתן היה לצפות מהנתבעים כי ימציאו לבית המשפט ראשיתה של ראייה לחיזוק טענתם האמורה, אם על דרך תכתובת כלשהי ו/או על דרך העדת עוה"ד עשאל אשר יתמוך בגירסתם. העדרה של ראייה כאמור מלמדת כי טענת הנתבעים כאילו הודיעו לתובע שאינם מסכימים עוד לתנאי החוזה, נטענה בעלמא ובדיעבד.

20. אני דוחה על הסף את טענת ב"כ הנתבעים כאילו יש בהפחתת דמי השכירות (מ- 1400$ ל- 1200$ למן שנת 2001 ואילך) ובאי תשלום מיסי ועד בית כדי ללמד על כריתתו של חוזה חדש - ולא היא.
ראשית דבר, אין בשינוי דמי השכירות כשלעצמן "כדי לסתור את ההנחה שהושכר מוסיף להחזיק במושכר על פי הסכם משתמע, המכיל את יתר התנאים שעליהם הוסכם לתקופת השכירות הקודמת".(ע"א 453/74 , שם).
משלא הרימו הנתבעים הנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו התגבשותו של חוזה אחר, אין בשינוי דמי השכירות כדי ללמד על שינוי יתר תנאי השכירות על פי החוזה המקורי.
יתר על כן, לטענת הנתבעים כבר למן 1.1.00 נתגבש הסכם חדש בינם לבין התובע. דא עקא כי בגין שנת 2000 - ועל כן אין חולק - שילמו הנתבעים סך של 1400$ בהתאם להוראות התוספת לחוזה השכירות.
על איזה בסיס, אם כן, טוענים הנתבעים להעדר תוקף חוזה השכירות למן 1.1.00. תמהני!
באשר לאי תשלום מס ועד הבית בניגוד להוראת החוזה, אף בכך אין כל רבותה. התובע מעולם לא ויתר ו/או הביע הסכמתו לאי תשלום מיסים אלה (ראו: סעיף 2 עמ' 2 לנספח ד' לת/1).

21. מן האמור עולה כי הנתבעים לא השכילו לסתור את החזקה בדבר תחולת תנאי
חוזה השכירות למשך כל התקופה בה החזיקו במושכר, וטענתם להתגבשותו של חוזה חדש לא הוכחה - אף לא לכאורה.
נמצא, כי חוזה השכירות על תנאיו עמד בתוקפו עובר להודעת הביטול ובכלל אלה הוראות סעיף 18 שבו - הלא הוא סעיף הפיצויים.
הפרת ההסכם
22. משבאתי לכלל מסקנה כי חוזה השכירות, על התנאים שבו, עמדו בתוקפן עובר לביטולו, אין מנוס מלקבוע כי הנתבעים הפרו את החוזה ובדין הוא בוטל ע"י התובע.
סעיף 4 לחוזה קובע את שיעור דמי השכירות ומועד תשלומם. ובסעיף 4 (ט) שבו נקבע כי "התנאים בסעיפים א,ב,ג,ד, הם כל אחד תניה יסודית המזכה את המשכיר בזכות לביטול החוזה ובפינוי המושכר".
הפכתי פעם אחר פעם בהוראות חוזה השכירות ולא מצאתי, אף לא ברמז, כי הנתבעים רשאים שלא לשלם את דמי השכירות במועד, מטעם כזה או אחר, לרבות החובה לשלם מיסים לרשויות.
הגם שעל פי תקנות המס (נספח ג' לבר"ל) הוטלה על הנתבעים החובה לנכות מתשלום דמי השכירות מס בשיעור 35% (בהעדר פטור), ברם תקנות אלה מטילות על השוכר החובה להגיש דו"ח בכל 15 בחודש על תשלום דמי השכירות לחודש החולף ועל סכום המס שנוכה באותו חודש, בצירוף תשלום המס שנוכה (סעיף 5 לתקנות).
נמצא, כי חרף אי המצאת פטור מניכוי מס במקור, שומה היה על הנתבעים לשלם את יתרת השכירות (לאחר ניכוי המס במקור) מידי חודש בחודשו.
העובדה שהנתבעים ניהלו את ענייניה הכספיים של הנתבעת 3 (חברה בע"מ) שלא על פי הדין משך שנים (החל משנת 1998), מבלי להיות מודעים לקיומם של התקנות, אין בה כדי להוות צידוק לאי תשלום דמי השכירות כמתחייב מהוראות החוזה.
כאן המקום לציין, כי טענת הנתבעים בדבר הפטור מניכוי מס במקור, "נולדה" אך לאחר שיגור מכתב הביטול וכמציאת הצדק לאי תשלום דמי השכירות במועד.
התוצאה היא, כי הנתבעים הפרו את ההסכם, הפרה יסודית באופן אשר זיכה את התובע בביטולו, כך שהודעת הביטול ניתנה כדין.
תקופת שכירות מוסכמת - האומנם
23. אני דוחה על הסף את טענת ב"כ התובע בסיכומיו (כמו גם בכתב התביעה) כאילו תקופת השכירות שלאחר שנת 1999, נקבעה בהסכמת הצדדים ליום 31.12.02.
לא זו בלבד, שאין לטענה זו כל בסיס בחומר הראיות, אלא שנראה בעליל כי חוזה השכירות, על תנאיו, הוארך ללא מועד, כגירסת הנתבעים. נבהיר דברנו.

24. חרף מסקנתי דלעיל לפיה, חוזה השכירות על תניותיו הוארך לתקופה שמעבר לשנת 1999, מחומר הראיות עולה כי זה הוארך בלא שנקבע מועד לסיומו.
בתצהיר העדות הראשית (נ/1) כמו גם בחקירתו הנגדית טען הנתבע 1 כי חוזה השכירות
הוארך עד לשנת 99 (כולל), ומכאן ואילך לא נקבע מועד לסיומה של תקופת השכירות.
לדבריו מ - 1.1.00 "כל זמן שאני משלם מותר לו להיות שם" (עמ' 7 שורה 29 לפרוטוקול). גירסה זו של הנתבע 1, לא זו בלבד שלא נסתרה, אלא שהיא נתמכה מפורשות מעדותו של התובע.
בחקירתו הנגדית נדרש התובע לשאלת תקופת השכירות המוסכמת (מעבר לשנת 1999) והלה השיב - "אין לי את החוזה או התוספת מהחוזה המקורי שהחוזה הוארך עד לדצמבר 2000 ... היה בינינו סיכום שיפנה בזמן ויחזיר את המושכר כפי שקיבלו". (עמ' 5 שורות 20-22).
מהו אותו מועד אשר סוכם בין הצדדים "כתום תקופת השכירות" - סתם התובע ולא פירש. ברם, בהמשך חקירתו הבהיר התובע כדברים האלו :
"החוזה חודש כל שנה מחדש מכיוון שזה סוכם כך עם סבתי, וכך אני יודע ממה שאמר לי עו"ד עשאל" (עמ' 6 שורה 17 לפרוטוקול).
הנה כי כן, חוזה השכירות הוארך מידי שנה, בלא לקבוע מועד לסיומו. התובע אינו טוען כי הוסכם עליו ועל הנתבע 1 להאריך את תקופת השכירות עד ליום 31.12.02, אלא שהדבר סוכם בין התובע 1 למנוחה.

ראייה ניצחת לכך, שהצדדים לא קבעו את יום 31.12.02 כמועד לתום תקופת השכירות הינה לשון הודעת הביטול (נספח י' לת/1).
הפכתי פעם אחר פעם בהודעה האמורה ולא מצאתי כי נאמר בה שתקופת השכירות על פי החוזה מסתיימת ביום 31.12.02 ובשל כך על הנתבעים לפנות המושכר.
ההיפך הוא הנכון. הדרישה לפינוי המושכר ביום 31.12.02, היתה עקב הפרתו של חוזה השכירות ולא בגין תום תקופת השכירות.
וזה לשון סעיף 7 להודעת הביטול "על אף האמור לעיל ולפנים משורת הדין, מרשי מסכים ליתן לכם שהות להתארגן ולהסדיר את עניינכם, ודורש כי תפנו את המושכר, כאמור לעיל, עד ליום 31.12.02".
אם אומנם, כטענת התובע, תקופת השכירות נקבעה מראש ובהסכמה עד ליום 31.12.02, הרי במועד זה היה על הנתבעים לפנות את המושכר עקב תום תקופת השכירות המוסכמת קרי: 31.12.02.
מכאן, נעלה מכל ספק, כי אלמלא הפרתו של החוזה וביטולו, תקופת השכירות היתה מתחדשת מאליה לתקופה נוספת של שנה, כל זמן שהנתבעים עומדים בתשלום דמי השכירות.

25. אין אני שותף כלל ועיקר לתמיהתו של ב"כ התובע בסיכומי טענותיו, כאילו גירסת הנתבעות הינה אבסורדית הנוגדת את ההגיון הואיל והנתבעים יכולים לשהות בנכס לדורי דורות (סעיף 16 לסיכומים) - ולא היא.
המחוקק נתן דעתו למצב בו הצדדים לא הסכימו על תקופת שכירות ו/או קיימו בפועל יחסי שכירות במתכונת הסכם שכירות אשר לא חודש.
בכגון דא חלה הוראת סעיף 19 (א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971 (להלן: "החוק") הקובע לאמור:
"לא הוסכם על תקופת שכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר
תום התקופה שהוסכם עליה בלא לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד
לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני".
הנה כי כן, תמיהתו של ב"כ התובע לאו תמיהה היא. הגם שצדדים להסכם שכירות לא קבעו מועד לסיומה של השכירות, הרי שתקופת השכירות אינה נמשכת לנצח. כל צד רשאי להביא את ההסכם לידי גמר, אף בלא הפרתו של ההסכם, בהודעה מתאימה כאמור בסעיף 19 (ב) לחוק.
זהו בדיוק נמרץ המצב בנידון דידן. הצדדים לא קבעו מועד לסיום תקופת השכירות והמשיכו לקיים השכירות בלא לקבוע מועד לסיומה. בשל כך, רשאי היה התובע להביא את החוזה לידי גמר - אף בלא הפרתו.
כך או כך, גירסת הנתבעים איננה משוללת יסוד, הנתמכת בעדויות ותואמת את הדין.

26. אני קובע, איפוא, כי חוזה השכירות ,על התניות שבו, עמד בתוקפו, עובר לביטולו על ידי התובע, ברם קובע אני, כי לא נקבעה תקופה חדשה לסיום השכירות.
הזכות לפיצויים
27. נוכח מסקנתי האמורה, אין מנוס מלדחות את תביעת התובע לפיצויים המוסכמים הנסמכת על סעיף 18 לחוזה.
הסעיף הנ"ל (המצוטט לעיל) קובע מפורשות כי הזכות לפיצויים המוסכמים תוקנה לתובע רק "אם השוכר לא יפנה את המושכר בתום תקופת השכירות ויחזיר את החזקה במושכר למשכיר".
בהעדר תקופת שכירות מוסכמת, אין תחולה להוראת סעיף זה, שהרי תקופת השכירות לא הוסכמה כלל וברי כי היא איננה יכולה לבוא לסיומה.
נכון הוא, שעל פי סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה יכול כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה למשנהו, ברם, עסקינן "בתום תקופת שכירות סטטורית" ולא "בתום תקופת שכירות מוסכמת"., כנדרש על פי סעיף 18 לחוזה.
המועד 31.12.02, אינו מהווה את סיומה של תקופת השכירות על פי החוזה, אלא הולדתו של מועד זה הוא בהודעת הביטול וקביעת מועד פינוי לפנים משורת הדין.
כך או כך, ברי לכל בר בי רב, כי תניית הפיצויים המוסכמים על הצדדים, מתייחסת אך לתקופת השכירות המוסכמת, אך בשום אופן ופנים אין להחילה על תקופת שכירות סטטוטורית.
לו היה התובע עותר לתשלום הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת החוזה וביטולו, ברי כי היה זכאי לסעד זה בשל הפרת חוזה השכירות (סעיף 16 לחוזה). ברם, משביכר התובע לבסס תביעתו על הפיצויים המוסכמים - אין מנוס מלדחות תביעתו, שכן אין תחולה להוראות סעיף 18 לחוזה בהעדר "תקופת שכירות מוסכמת".
סוף דבר
28. לאור האמור והמקובץ לעיל, התוצאה היא כדלקמן:
א. א. תביעת התובע לפיצויים המוסכמים - נדחית.
בהעדר ראייה על נזק ממשי שנגרם לתובע, נבצר מבית המשפט לפסוק
סכום כלשהו לזכותו, חרף הפרתו של הסכם השכירות ע"י הנתבעים.
ב. ב. נוכח התוצאה אליה הגעתי ובנסיבות העניין, אין אני עושה צו להוצאות,
כך שכל צד ישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח עותק פסה"ד לב"כ הצדדים באמצעות הדואר.

ניתן היום כד' בסיון, תשס"ו (20 ביוני 2006) בהעדר הצדדים

טובי חיים - שופט








א בית משפט שלום 45459/03 סובול אדם נ' קליין אלי, קליין סימונה, אלי קליין תכשיטים בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/06/2006)