פסקי דין על אורי לוי | פסקי דין על מושב אביטל - מושב עובדים להתישבות חקלאי | פסקי דין על איילון - חברה לביטוח |

1789/02 א     29/06/2006




א 1789/02 אורי לוי נ' מושב אביטל - מושב עובדים להתישבות חקלאי, איילון - חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט
א 001789/02
בית משפט השלום עפולה
בתיק עיקרי: 001789/

29/06/2006
תאריך:
כב' השופטת ג'אדה בסול

בפני
:

אורי לוי

בעניין:
התובע
עו"ד כסלו ספקטור דלית

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . מושב אביטל - מושב עובדים להתישבות חקלאי

2 . איילון - חברה לביטוח בע"מ
הנתבעות
1 . עו"ד קליר אבי

2 . עו"ד נחשון יוסף

ע"י ב"כ

פסק דין
1. הנתבעת מס' 1 הינה אגודה שיתופית חקלאית, אשר אחראית על אספקת מי ההשקיה לחבריה ועל תחזוקת הצנרת, תמורת תשלום חודשי.

2. התובע הינו חבר הנתבעת מס' 1 מזה שנים רבות, העוסק לפרנסתו בגידול דלעות, בין היתר, וככל יתר חברי הנתבעת מס' 1, מקבל את מי ההשקיה לגידוליו ממנה.
לתובע סככה, בה הוא מאחסן את אותן הדלעות אשר הוא מעוניין למכרן בחורף, שלא בעונה, אז מאמירים מחירי הדלעות.

3. הנתבעת מס' 2 הינה חברת ביטוח, אשר בה בוטחה הנתבעת מס' 1 בפוליסת ביטוח מקיפה, שמספרה 57-36-000052/01 ותוקפה מיום 01.02.2001 ועד ליום 31.01.2002. הפוליסה מבטחת את פעולותיה של הנתבעת מס' 1, עובדיה ונזקי צדדי ג'.

א. רקע עובדתי

4. בחבל התענך ישובים חקלאיים רבים, אשר את מי ההשקיה לשדותיהם מספקת להם חברה בשם "מימי תענך". החברה מתווכת, למעשה, בין חברת מקורות ובין החקלאים, שכן מקורות לא מספקת מים ישירות לכל חבר וחבר. החברה אחראית על התחזוקה השוטפת של צנרת ההשקיה ותמורת השירותים האמורים, גובה תשלום קבוע מאת החברים.

5. במטרה לחסוך בעלויות עבור חבריה, בחרה הנתבעת מס' 1 שלא להשתמש בשירותיה של חברת "מימי תענך" ולקחה על עצמה את האחריות לאספקת מי ההשקיה ולטיפול בצנרת. עבור שירות זה גובה הנתבעת מס' 1 תשלום קבוע מאת החברים, הכולל, בין היתר, דמי ביטוח (כך, על פי עדותו של מר מיכאל שאול, מזכיר הועד של הנתבעת מס' 1 דאז. להלן: "מזכיר הועד" או "המזכיר").

6. ביום 22.6.01, הוצף שדה הדלעות של התובע, כתוצאה מפיצוץ שארע בצינור אסבסט העובר בחלקתו, והינו חלק ממערכת ההשקיה, המתוחזקת על-ידי הנתבעת מס' 1.

7. מיד עם גילוי ההצפה, פנה התובע למזכירות הנתבעת מס' 1 ודיווח על האירוע. יחד עם זאת, רק ביום 10.9.01, דיווח התובע לנתבעת מס' 1 כי נגרם לו נזק בשל ההצפה ורק אז פתח בנוהל המקובל באגודה במקרים כגון דא (ראה פרוטוקול, עמ' 58, שורות 26-27) לקבלת פיצוי בגין נזק מאת הנתבעת מס' 2.

8. עם גילוי הנזק, ניסה התובע להציל מה שניתן היה מהפרי. הוא קטף את הדלעות שלא נרקבו לחלוטין ומכר אותן במחיר נמוך, בשל איכותן הירודה. התובע הצליח להציל כ- 2100 ק"ג דלעות.

9. לשם הגשת התביעה, קיבל התובע מאת הגב' בת שבע יוסף, פקידה במזכירות הנתבעת מס' 1 (להלן: "הפקידה"), אישור על קרות האירוע וסיבתו, בזו הלשון: "פיצוץ בצינור אסבסט קוטר 9 בשל עייפות החומר".
מסמך נוסף שקיבל, הינו אישור על כך שברשותו סככה לאיסום דלעות (לשם קביעת גובה הנזק ובהתאם, גובה הפיצוי לו הוא זכאי).

10. לאחר הגשת התביעה, נשלח שמאי מטעם הנתבעת מס' 2 לבחינת השטח.

11. משנקפו הימים והתובע ראה כי, חרף פניותיו, טרם התקבלה כל תגובה מטעם הנתבעת מס' 2, הזמין זה שמאי מטעמו להערכת נזקיו ובד בבד, פנה גם לייעוץ משפטי.

12. בתגובה למכתב שנשלח אליה מאת ב"כ התובע, הודיעה לו הנתבעת מס' 2, כי תביעתו נדחית משני נימוקים: היעדר כיסוי והיעדר חבות.

13. בעקבות דחיית תביעתו הביטוחית, הגיש התובע את התביעה דנן כנגד הנתבעות 1+2. הנתבעת מס' 1 הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעת מס' 2.

ב. טענות הצדדים

14. טענותיו של התובע הן, בתמצית, כי הנתבעת מס' 1 התרשלה באחזקת צנרת ההשקיה, ועקב התרשלות זו, נגרם אותו פיצוץ, אשר הוביל להצפת שדה הדלעות שלו, לפגיעה קשה ביבול, וכתוצאה מכך, לנזק כלכלי כבד, אשר הוערך על-ידי השמאי מטעמו בכ-200,000 ש"ח בקרוב.

התובע טוען, כי מאחר והנתבעת מס' 1 חבה כלפיו, על הנתבעת מס' 2, בהיותה חברת הביטוח בה מבוטחת הנתבעת מס' 1, לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו.

לגרסת התובע, במקרים אחרים, בהם נגרמו לחברים נזקי הצפה, קיבלו אלה פיצוי ולא היה כל ספק בדבר חבותן של הנתבעות. לטענתו, יחסיו העכורים עם מזכיר הועד דאז, הם שעמדו בבסיס התנערותן של הנתבעות מאחריותן וחבותן כלפיו במקרה דנן והם שהובילו לדחיית תביעתו הביטוחית.

התובע טען שעשה כל שלאל ידו בכדי למזער את נזקיו ולנסות להציל מה שניתן מהשדה הפגוע.

15. הנתבעת מס' 1 טוענת מצידה, כי אינה אחראית לנזק שנגרם לתובע ואין היא חייבת בפיצוי.

לטענתה, מאחר והיא איננה פועלת למטרות רווח, התשלום אשר נגבה מאת החברים, משמש אך ורק למימון הטיפול בצנרת, שכן אין הנתבעת מס' 1 בעלת היכולת הכלכלית לתחזק את הצנרת על חשבונה. התשלום הינו סמלי, לטענתה, כך שאין בו כדי לייצר רווחים עבורה.

לגישת הנתבעת מס' 1, מאחר ואינה גוף כלכלי ומאחר וכל פעולותיה נעשות לטובת החברים, הרי שלא יעלה על הדעת, כך היא גורסת, לחייבה לפצות את התובע על נזקיו.
טענה נוספת שבפי הנתבעת מס' 1 הינה, כי בשנה בה העבירה לידיה את האחריות על הטיפול בנושא אספקת המים ואחזקת הצנרת (1998-1999), החתימה את כל חבריה, למעט שניים, על הסכם - "חוזה מים לחבר" (להלן, "ההסכם")- אשר, לתפיסתה, פוטר אותה מאחריות במקרה נזק, כתוצאה מבעיות ופיצוצים בצנרת. לטענת הנתבעת מס' 1, חתם גם התובע על הסכם זה ובכך, למעשה, פטר אותה מאחריות.

למותר לציין, כי התובע מכחיש מכל וכל כי חתם על הסכם זה, ועל כך אדון בהרחבה בהמשך.

לחילופין, טוענת הנתבעת מס' 1, כי אף אם ימצא אותה בית המשפט אחראית לנזק אשר נגרם לתובע ויקבע כי עליה לפצותו, הרי שבהיותה מבוטחת על-ידי הנתבעת מס' 2, תהיה זו חייבת לשפותה בגין כל סכום אותו תחויב לשלם.

16. בכתב הגנתה, הצטרפה הנתבעת מס' 2 לטענותיה של הנתבעת מס' 1 לעניין היעדר חבות, בשל אותו הסכם, הפוטר אותה מאחריות במקרה נזק.

לחילופין, טענתה של הנתבעת מס' 2 הינה, כי אין המקרה דנן מכוסה על ידי הפוליסה של הנתבעת מס' 1, החלה רק על נזק אשר נגרם כתוצאה מאירוע תאונתי לא צפוי. לטענתה, מדובר בענייננו בתהליך צפוי מראש, בבלאי אשר נבע מטיפול לקוי בצנרת ישנה ממילא, אשר סופו ידוע - התבקעות הצנרת והצפת השדה. השאלה היחידה שנותרה בגדר הפתעה, היתה שאלת העיתוי הספציפי בו יגרם הפיצוץ.

עוד טענה הנתבעת מס' 2, כי התובע הגיש את תביעתו רק חודשיים ומחצה לאחר ההצפה, בניגוד לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן, "חוק חוזה הביטוח").

איחור זה אף מהווה הפרת חובתו של התובע להקטנת נזקו, שכן במועד בו הגיע השמאי מטעם הנתבעת מס' 2 לבחון את הנזקים, היו אלה בהכרח חמורים יותר מאלה שהיה עשוי למצוא, במידה והיה מבקר בשטח מיד לאחר ההצפה. על פי הטענה, לו יידע התובע את הנתבעת מס' 2 אודות ההצפה במועד בו קרתה, יכול היה השמאי להדריך אותו לבצע מספר צעדים, שהיה בהם, כך לגרסת הנתבעת מס' 2, כדי לצמצם את נזקיו של התובע בצורה ניכרת (בשיעור של 70%).

לגרסת הנתבעת מס' 2, אם מורידים מכלל היבול את פחת האיסום (אותם פירות שנשמרו במהלך החורף ולבסוף לא נמכרו), הרי שאף אם תחויב לפצותו, הרי שפיצוי זה יהיה בשיעור של 10% בלבד מהיבול באותה שנה [(20% פחת איסום + 70% הקטנת הנזק, לו פעל בעצת השמאי) - 100% יבול].

ג. דיון

17. המחלוקת הראשונה שצריכה להתברר, הינה שאלת אחריותה של הנתבעת מס' 1 לקרות הנזק והאם חלה עליה חובת פיצוי ובאיזה שיעור, במידה והיא תמצא אחראית. שהרי, אם יתברר כי הנתבעת מס' 1 פטורה מאחריות, כי אז מתייתר הצורך לדון בשאלת חבותה של הנתבעת מס' 2.

שאלת אחריות הנתבעת מס' 1

18. הנתבעת מס' 1 לקחה על עצמה את אחזקת רשת המים, המשמשת לאספקת מי השקיה לשדות חבריה.

על היקף התפקידים והאחריות שלקחה על עצמה הנתבעת מס' 1 ניתן ללמוד מדברי המבוא ל"חוזה מים לחבר" האמור, אותו הסכם אשר הנתבעת מס' 1 החתימה עליו את מרבית חבריה. וכך תוארו שם תפקידיה: "...אחזקת רשת המים, לרבות שירותי קריאת מונים, גביית תשלומים, תיקון פיצוצים, נזילות, אחזקה שוטפת וכד'".

19. בסיכומים מטעם הנתבעת מס' 1 טען ב"כ מטעמה, כי בין מרשתו ובין חבריה מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת, אשר בבסיסה, יחסי אמון, עזרה הדדית ואינטרסים כלכליים משותפים. לטענתו, הסכום אותו גובה הנתבעת מס' 1, בתמורה לטיפול ברשת המים ואחזקתה, אינו סכום גבוה ואין בו כדי להעשיר את הנתבעת מס' 1, שאינה גוף הפועל למטרות רווח. כל מטרתה, לסייע לחבריה ולהוזיל עבורם את עלות השירות (לעומת עלותו בחברת "מימי תענך"). על פי הנטען, מערכת היחסים הייחודית הזו מחייבת נורמות ואמות מידה ייחודיות גם כן, במסגרת הסדרת היחסים ביניהם. ומכאן, כך לגרסת ב"כ הנתבעת מס' 1, לא יעלה על הדעת, שמרשתו תמצא עצמה חשופה לתביעות בגין נזקים שנגרמו לחברים, כגון הנזק הנתבע בתיק זה.

20. בכל הכבוד, אינני יכולה לקבל טיעון מעין זה.

משלקחה על עצמה הנתבעת מס' 1 לטפל ברשת המים, כולל אחזקה שוטפת, אין היא יכולה להתנער מאחריותה לפעולותיה במסגרת זו. לא יעלה על הדעת, שאך בשל העובדה שהנתבעת מס' 1 פועלת לטובת חבריה, ללא מטרת רווח, היא תהיה פטורה מחבותה כלפיהם, במידה וגרמה בפעולותיה נזק לאותם חברים.

הנתבעת מס' 1 החליטה עבור חבריה כי נושא המים ייצא מידי חברת "מימי תענך" ויעבור לאחריותה. כחבר בנתבעת מס' 1, מחויב התובע בהחלטותיה, חרף רצונו האישי, כפי שטענה היא עצמה בסיכומיה.

אם כן, לא יתכן שהנתבעת מס' 1 תכפה על התובע את שירותיה מחד, ומאידך, תמנע ממנו פיצוי, היה ופעולותיה יגרמו לו נזק (והרי ברור שזוהי רק שאלה של זמן עד אשר יגרם נזק לאחד החברים, שכן דברים מעין אלה קורים).

21. הנתבעת מס' 1 נותנת, הלכה למעשה, שירות מקצועי לחבריה. אף אם עשתה כמיטב יכולתה לספק את השירות הטוב ביותר, בדרך-כלל, הרי שאין אדם או גוף החפים מטעות והיה עליה לקחת בגדר חשבון שביום מן הימים היא תשגה ושפעולה מפעולותיה תסתיים בגרימת נזק לאחד או יותר מהחברים. ומשכך, היה עליה לבטח את עצמה בביטוח מקצועי, ואם לא עשתה כן, הרי שהיא לקחה על עצמה את הסיכון, כי במקרה בו תהיה חבה בגין גרימת נזק, תיאלץ היא עצמה לפצות את החבר הניזוק.

22. אם כן, אין ספק, כי הנתבעת מס' 1 אחראית, לפחות מבחינה מושגית, כלפי חבריה, ובתוכם התובע, בגין נזקים הנובעים מפעולות שבוצעו על-ידה, בתור הגוף האמון על אחזקת רשת המים.

האם חבה הנתבעת מס' 1 בפיצוי התובע? כלומר, האם קמה גם חובה קונקרטית במקרה דנן?

23. בעמ' 62 לפרוטוקול (שורות 21-23) אומר מזכיר הנתבעת מס' 1 דאז:

"ביטוח אחריות מקצועית אנחנו לא צריכים. אצלנו הקווים במצב תקין פחות או יותר ואני חוזר שוב, כל שנה אנחנו מחליפים קטעים בעבודה, יש לנו פחות פחת מים ולכן אנחנו לא צריכים את הביטוח של אחריות מקצועית".

24. מהתבטאות זו עולות מספר מסקנות. הראשונה, נראה כי הנתבעת מס' 1 סברה שהשירות שהיא סיפקה היה איכותי, הרבה מעבר לזה המסופק על-ידי חברת "מימי תענך" (ראה גם עמוד 58, שורות 7-9; עמ' 60, שורות 14-15).

השניה, כי לאור האמור לעיל, בחרה הנתבעת מס' 1, במודע, שלא לעשות ביטוח אחריות מקצועית ומכאן - מסקנה שלישית - כי היא לקחה על עצמה את הסיכון, כי במקרה והיא תטעה ותגרום נזק, תיאלץ היא עצמה לפצות את הניזוק.

25. חרף טענותיה של הנתבעת מס' 1, לפיהן אחזקת רשת המים על ידה היתה מעל ומעבר לסבירה, הרי שטיפול סביר ויעיל, היה מחייב החלפת צנרת אסבסט ישנה ושחוקה, הסובלת מבלאי של עשרות שנים, בצנרת חדשה, מבעוד מועד, ומניעת הנזק מלכתחילה.

אולם, על-פי עדותו של מזכיר הנתבעת מס' 1 דאז עולה, כי החלפת קטע הצינור, העובר בסמוך לחלקתו של התובע, נעשתה רק לאחר קרות האירוע, נשוא תביעה זו (פרוטוקול, עמ' 61, שורות 26-33):

"ש. אתה זוכר אם החלפת אי פעם את הקו של התובע שהתפוצץ?
ת. החלפנו בטח. החלפתי.
ש. את הקו של התובע
ת. החלפתי.
ש. מתי, יש לך נתונים על כך?
ת. אני חושב לפני שנתיים אם אני לא טועה, או שנה. שנתיים".

עדות זו, כמו גם עדותו של השמאי מטעם הנתבעת מס' 2, מר יובל טלמון, אשר העיד כי פיצוצים בצנרת במושב אביטל היו תכופים (פרוטוקול, עמ' 40, שורות 28-31), אינן מתיישבות עם הטענה בדבר טיפול נאות וסביר. וזאת, אף מבלי להידרש למחלוקת בדבר המסמך, אשר סופק לתובע מאת פקידת הנתבעת מס' 1, המאשר כי הפיצוץ בצינור נגרם כתוצאה מ"עייפות החומר" (השאלה האם הפקידה רשמה על דעת עצמה נוסח זה או האם הנוסח הוכתב לה, אינה רלוונטית, כאשר ממילא נראה, כי הסיבה לפיצוץ אכן היתה עייפות החומר).

26. אם כן, האופן בו תחזקה הנתבעת מס' 1 את הצינור, לפחות בקטע המדובר, היתה לקויה. עובדה זו, היא שהובילה לפיצוץ אותו צינור ישן ושחוק ולהצפת שדהו של התובע. מכאן, שהנתבעת מס' 1 אחראית כלפיו - הן מבחינה מושגית והן מבחינה קונקרטית.

"חוזה המים לחבר"

27. במהלך עדותו של התובע, שאל אותו ב"כ הנתבעת מס' 1 אודות מסמך, אשר הוזכר לעיל, הנקרא "חוזה המים לחבר" (להלן, "ההסכם"), מסמך המאגד החלטה שהתקבלה על-ידי וועד הנהלת הנתבעת מס' 1. זו הפעם הראשונה שדבר קיומו של הסכם זה עלה בהליך הנוכחי (פרוטוקול, עמ' 11). בהמשך, ולמרות התנגדותה של ב"כ התובע, צורף ההסכם לראיות ההגנה, מפאת חשיבותו לצורך בירור המחלוקת שבנדון.

28. הנתבעת מס' 1, אליה הצטרפה בעניין זה גם הנתבעת מס' 2, טוענת, כי הסכם זה פוטר אותה למעשה מכל אחריות לכל נזק שיגרם על ידה, כתוצאה מהטיפול ברשת המים.

29. לעומתן, פרשנותו של התובע להסכם שונה, ולדידו, אין ההסכם פוטר את הנתבעת מס' 1 מאחריות.

יתרה מכך, התובע טוען, כי מעולם לא חתם על ההסכם וכי בהסכם שהוצג בבית משפט זה, זויפה חתימתו.

30. בקצרה אומר, כי החתימה נשלחה למומחית בתחום הגרפולוגיה, אשר נתנה את חוות-דעתה, לפיה לא ניתן לקבוע כי החתימה זויפה וכי, על-פי מיטב הכלים שבידה והידע המקצועי שלה, החתימה אותנטית.

ב"כ התובע ויתרה על זכותה לחקור את העדה המומחית ובמקום זאת, הגישה לה מספר שאלות הבהרה קצרות, אשר התשובות עליהן היו לקוניות, אולם חזרו על אותה מסקנה - כי החתימה נחזית, על פניה, כאותנטית.

ב"כ התובע הסתפקה בכך ולא הביאה כל ראיה נוספת לסתור מסקנה זו ומכאן, חזקה עליה שהיא קיבלה על עצמה את חוות דעתה של המומחית.

31. ההסכם האמור, היווה זירת התגוששות לא קטנה בין הצדדים, ולטעמי - שלא לצורך. הרי בין אם חתם התובע על ההסכם ובין אם לאו, התוצאה אחת היא - אין ההסכם האמור פוטר את הנתבעת מס' 1 מאחריותה לפיצוי חבר בגין נזקי הצפה, אשר נגרמו כתוצאה מפיצוץ בצנרת שבאחריותה.
במה הדברים אמורים?

32. סעיף 12 להסכם המדובר קובע כדלהלן:

"האגודה איננה אחראית לנזקים שייגרמו לחבר כתוצאה מהפרעות באספקת המים הנובעים (כך במקור, ג'.ב.) בין היתר מהטעמים שלהלן:
א...
ב...
ג...
ד. גרימת נזק בעקבות פיצוץ ו/או נזילה בצנרת מכל סיבה שהיא.
...".

זהו הסעיף, אשר בו תולות הנתבעות את טענתן בדבר פטירת הנתבעת מס' 1 מאחריות בגין פיצוצים בצנרת.

33. אולם, סעיף זה עוסק בנזקים שנגרמו כתוצאה מ"הפרעות באספקת המים". הטיעון שהועלה על-ידי הנתבעת מס' 1 בסיכומיה, כאילו "הפרעה באספקת מים" היא חסר במים, אך גם יתר מים ומכאן, שהצפה "נופלת" בגדר סייג זה לאחריותה, הינו מאולץ, בלשון המעטה. לא זו אף זו, מזכיר הנתבעת מס' 1 דאז עצמו הבחין בין בעיות באספקת מים ובין פיצוץ בצנרת (פרוטוקול, עמ' 62, שורה 29) ולא בכדי.

34. סבורני, כי בנקודה זו, דווקא פרשנותה של ב"כ התובע להסכם היא הנכונה. על-פי פרשנות זו, סעיף 14 להסכם המדובר, הוא המעגן את אחריות הנתבעת מס' 1 לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לחבריה, כתוצאה מפיצוץ בצנרת.

35. סעיף 14 להסכם קובע:

"במידה ויהיה נזק כתוצאה מפיצוץ בקו המים, השתתפות עצמית של החבר בנזק הוא (כך במקור, ג'.ב.) עד - 1,000$ (דולר)".

36. סבורני, כי לו היתה פרשנותן של הנתבעות נכונה, והכוונה במינוח "הפרעות באספקת המים" היתה לכלול גם הצפה (יתר מים), מה טעם מצאו להוסיף סעיף, הקובע את גובה ההשתתפות העצמית של החבר, עבור הפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מפיצוץ בקו המים? מדוע דורשת הנתבעת מס' 1 השתתפות עצמית, כאשר אין היא רואה עצמה כאחראית לפיצוי?

37. חוזה יש לקרוא כפשוטו, ולהעדיף את לשונו הברורה על פני פרשנויות שאינן משתמעות ממנו במפורש.

38. סעיף 12 להסכם האמור, מנוסח באופן ברור, שאינו משתמע לשתי פנים - הוא מסייג את אחריות הנתבעת מס' 1 לנזקים שנגרמו לחבריה, כתוצאה מהפרעות באספקת המים. הא ותו לאו. הצפה של שדה שלם, עקב פיצוץ בצנרת, אינה "הפרעה באספקת מים". מסיבה זו בדיוק הוכנס סעיף 14, החל על סיטואציה זו.

משמע, הנפקות היחידה לשאלת חתימתו של התובע על ההסכם האמור, היא לעניין ההשתתפות העצמית, שכן הנתבעת מס' 1 מחויבת בכל מקרה בפיצויו.

39. העולה מן המקובץ, הנתבעת מס' 1 נושאת באחריות לפיצוץ שאירע בצנרת במקרה דנן ומכאן, אחראית גם לנזק שנגרם לתובע, כתוצאה מההצפה. משכך, זכאי התובע לפיצוי מאת הנתבעת מס' 1 בגין נזקיו.

40. האם זכאית הנתבעת מס' 1 לשיפוי מאת הנתבעת מס' 2?

שאלת אחריות חברת הביטוח

41. כאמור לעיל, הנתבעת מס' 1 לא ביטחה עצמה בביטוח מקצועי. על-פי הנטען בכתב ההגנה מטעמה, היתה זו סבורה, כי פוליסת הביטוח, בה היתה מבוטחת אצל הנתבעת מס' 2, מכסה מקרים כגון דא.

בעדותו בפני
בימ"ש זה אמר מזכיר הועד, בתגובה לשאלה מדוע נגבו ב"חוזה המים לחבר" דמי ביטוח (פרוטוקול, עמ' 58, שורות 1-2): "אנו עושים ביטוח בכדי שאם תהיה הצפה לחבר ויש לו נזק, אנו לא נשלם את הכסף אלא חברת הביטוח".

ובמקום אחר (פרוטוקול, עמ' 55, שורות 29-30):

"ש. זאת אומרת שאם אני חבר אגודה וקורה לי נזק בגלל הצפה, האגודה דואגת לי לביטוח.
ת. כן".
(ראה גם פרוטוקול, עמ' 56, שורות 29-30; וראה דברי הפקידה, פרוטוקול, עמ' 48, שורות 29-33).

42. בפרק ד' לפוליסת הביטוח, בה ביטחה עצמה הנתבעת מס' 1 אצל הנתבעת מס' 2, אשר כותרתו "אחריות כלפי צד שלישי" נקבע, כי "צד ג' כולל את חבות האגודה בגין נזקי צנרת".

בחלק ג', פרק ד', ברשימה המצורפת לפוליסה, העוסק בכיסוי בגין נזקים לצד ג', הוגדר "מקרה ביטוח" כך: "ארוע תאונתי בלתי צפוי שארע בתקופת הביטוח...".

43. עיניכם הרואות, לשון הפוליסה ברורה לגמרי - הפוליסה מכסה נזקי צנרת לצד ג', כאשר מדובר באירוע תאונתי. קרי, נזק אשר נגרם כתוצאה מבלאי, אינו נחשב "תאונה", שכן, אין כל דבר תאונתי או מפתיע בקריסתו של צינור ישן ושחוק, אשר לא טופל כראוי ולא הוחלף. נהפוך הוא, נזק כזה הינו צפוי לחלוטין. הנתונים היחידים שנותרו בגדר תעלומה, הינם המועד הספציפי בו יקרוס אותו צינור והיקף הנזק המדויק שייגרם, כתוצאה מכך.

44. בסיכומיה, טוענת הנתבעת מס' 1, כי היה על הנתבעת מס' 2 להכניס את הסייג בדבר נזקי הצנרת בפוליסה עצמה.

ראשית, לפוליסה סייגים רבים, ומסיבה זו בדיוק צורפה לה רשימה ארוכה. לא ניתן להכליל בגדר הפוליסה את כל הסייגים כולם ולכן מצורפת אליה הרשימה האמורה, כחלק בלתי נפרד ממנה. שנית, הנתבעת מס' 2 לא טענה כי אינה מכסה נזקי צנרת בכלל, אלא כי רק אותם נזקים, אשר אינם בגדר תאונה יכוסו.

45. במקרה דידן, לא ברור האם הנתבעת מס' 1 הבינה שהיא אינה מבוטחת כלל כנגד מקרים כגון זה שאירע לתובע. מהראיות שהוצגו בפני
, לא ניתן לקבוע מה היא סברה שהיא מבטחת ומה הבטיח לה סוכן הביטוח, שהיה עליו להבין את צרכיה ולספק לה פוליסה, שתמלא צרכים אלו.

46. על רקע זה, תמהני מדוע לא הובאו כל ראיות על ידי הנתבעת מס' 1, במסגרת התביעה לצד ג' שהגישה כנגד הנתבעת מס' 2, לעניין חתימת חוזה הביטוח: מהם הסיכונים אותם ביקשה הנתבעת מס' 1 לבטח, מה הובטח לה על ידי סוכן הביטוח, האם הובאו לידיעתה הסייגים לפוליסה, האם הובהרו לה התנאים במלואם, בטרם החתימה וכדומה.

47. הטענה שהשמיעה בסיכומיה, לפיה, את הימנעותה של הנתבעת מס' 2 להביא עדים מטעמה יש להעמיד לחובתה, אינה יכולה להתקבל. אם לשפוט על-פי הראיות שהובאו על-ידי הנתבעת מס' 1 (היא התובעת שכנגד) בתיק זה, לא היה לנתבעת מס' 2 (היא הנתבעת שכנגד) מה להפריך - פוליסת הביטוח ברורה לגמרי והמקרה דנן אינו מכוסה על-ידה. הראיה היחידה שהיתה צריכה להביא, היא הפוליסה עצמה, כפי שאכן עשתה.

48. במסגרת ההליך נטען, כי הנתבעת מס' 2 כבר פיצתה בעבר חברים בנתבעת מס' 1, בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מפיצוצי צנרת וכי זוהי עדות לכך, שהנתבעת מס' 2 מודה שהפוליסה אכן מכסה מקרים מסוג זה, שאחרת - מדוע ניתן הפיצוי?

עם זאת, הדוגמא הקונקרטית היחידה שהובאה בהקשר זה, היא המקרה של החבר אורן אליהו. אולם, על פי עדותו של מזכיר הנתבעת מס' 1 (פרוטוקול, עמ' 57, שורות 9-10, 27-28), במקרה הזה ניתן לחבר פיצוי על ידי הנתבעת מס' 2 במסגרת הסכם פשרה אישי, ללא קשר לפוליסת הביטוח של הנתבעת מס' 1. ומאידך, חברת הביטוח (הנתבעת מס' 2) הסבירה בסיכומים מטעמה, כי במקרה אורן אליהו אכן ניתן פיצוי מטעמה, אולם זאת משום שמקרה זה היה שונה מהמקרה דנן. במקרה של אורן אליהו, הצינור שהתפוצץ היה חלק מקטע אשר טופל תדירות ואף הוחלף ובאותו מקרה הוכח, כי משך 5 שנים, לא היו כל פיצוצים בקטע הצינור האמור. על כן, הפיצוץ אכן היה בגדר תאונה והמקרה כוסה על ידי הפוליסה.

כלומר, הדוגמא היחידה שהובאה, גם היא לא תומכת בטענה כי חברת הביטוח פיצתה במקרים דומים אחרים ועל-כן, טענה זו נדחית, שוב - מהיעדר ראיות אחרות לסתור.

49. יתרה מכך, הנתבעת מס' 1 הרי לא ביטחה עצמה בביטוח מקצועי, במכוון ובמודע. לדידי, יתכן והנתבעת מס' 1 ידעה גם ידעה שהיא אינה מכוסה על-ידי חברת הביטוח ומסיבה זו, גם החתימה את החברים על "חוזה המים לחבר", אשר היא סברה לגביו, כי הוא פוטר אותה מאחריות. עוד יתכן, כי מחוסר ידע והבנה, הנתבעת מס' 1 פשוט רצתה לכסות את עצמה מכל הכיוונים ולכן, למרות ועל אף שחשבה כי היא אכן מבוטחת, החתימה את חבריה על "חוזה המים לחבר" בנוסף.

50. אולם כל אלה הם רק בגדר ספקולציות, שכן, כך או כך, כאמור, לא הובאו כל ראיות להוכחת תרחיש זה או אחר. הנטל, להוכיח כי הפוליסה לא תאמה את הדרישות המוקדמות ואת כוונות הצדדים, בטרם בוצעה החתימה עליה, מוטל על הטוען לכך, קרי, על הנתבעת מס' 1. משלא עשתה דבר כדי להוכיח טענותיה אלה, אין לה להלין אלא על עצמה וכל שנותר לבית המשפט, הוא לעיין בחומר הראיות, כפי שזה הוצג בפני
ו. על-פי חומר ראיות בתיק זה, לא עמדה הנתבעת מס' 1 בנטל ההוכחה האמור.

51. מאחר והנתבע מס' 1 לא ביטחה עצמה בביטוח מקצועי ומאחר והמקרה דנן אינו מכוסה על-ידי הפוליסה הקיימת, הרי שאין הנתבעת מס' 1 זכאית לשיפוי מאת הנתבעת מס' 2.

נזקי התובע

52. אין עוררין על כך שלתובע אכן נגרם נזק כבד, ומרבית יבוליו ירדו לטמיון.

53. שני שמאים העריכו את נזקיו של התובע. הראשון, שמאי מטעם הנתבעת מס' 2, מר יובל טלמון (להלן, "טלמון"), אשר סייר בשדהו של התובע כחודשיים ומחצה לאחר ההצפה. השני, שמאי מטעם התובע, מר אייל שפירא (להלן, "שפירא"), אשר, מאחר ונשכר רק חודשים רבים לאחר ההצפה, לא יכול היה להתרשם בעצמו מהשטח בזמן אמת, ועל-כן, ביסס את חוות דעתו על ממצאיו העובדתיים של השמאי טלמון.

54. על-פי עדותו של טלמון, מדובר בשטח שגודלו 9 דונם. בחוות הדעת שהוגשה על-ידי טלמון לבית המשפט כתב, כי בעת ביקורו בשטח מצא צינור אסבסט 8" שבור, סימני זרימת מים לכיוון חלקתו של התובע, קרקע חלקתו של התובע לחה ובה דלעות עם ריקבון וחורים.

טלמון ערך ספירה ושקילה מדגמיים בשדה ומצא, כי השטח נשא כ-4.41 טון/דונם פרי.

בעדותו בבית המשפט, נשאל טלמון אודות הסככה של התובע, בה השתמש, לפי טענתו, בכדי לאסם דלעות, כך שיוכל למכרן מחוץ לעונה במחירים גבוהים יותר. טלמון כתב בחוות דעתו, כי הדלעות שנשמרו בסככה לא היו מונחות על מצע קש כנדרש, במטרה להאריך את חייהן ולשמור על איכותן בעת איפסונן. במהלך עדותו בבית המשפט, לעומת זאת, לא זכר טלמון בתחילה כי הוא ראה סככה כלשהי במקום, אולם בהמשך אמר, כי הוא חושב שאת השקילה המדגמית אכן ביצע בסככה.

עד כאן מבחינה עובדתית.

55. מבחינה חישובית, לקח טלמון את המחיר בו שווקו דלעות בחודש בו אירעה ההצפה, יוני 2001, והכפיל את המחיר במשקל הממוצע של הדלעות ובגודל השדה.
כלומר, חישובו של טלמון היה כדלהלן: 9 דונם x 4.41 טון/דונם x 1,700 ש"ח/טון = 67,473ש"ח.
מסכום זה, ניכה טלמון את עלויות הקטיף, הובלה ועמלה סיטונאית (שנחסכו, היות והדלעות לא שווקו בפועל) וכן ניכה מהסכום 20% בגין ניצולת (אותן דלעות שהצליח התובע להציל ולמכור). לאחר החישוב האמור, סך נזקיו של התובע הוערכו על-ידי טלמון ב- 45,883 ש"ח.

56. שפירא, השמאי מטעם התובע, נסמך, כאמור, בחוות דעתו על ממצאיו העובדתיים של טלמון, מי שביקר בשטח זמן לא רב לאחר ההצפה, אולם הערכת הנזק מטעמו היתה שונה מזו שאליה הגיע טלמון. שוני זה, מקורו באופן חישוב שונה.

57. להבדיל מטלמון, חישובו של שפירא נעשה כדלהלן:
(א) כמות הדלעות שירדו לטמיון: 9 דונם x 4.41 טון/דונם = 40 טון (מעוגל).
מכמות זו הורדו 2.1 טון דלעות ששווקו על-ידי התובע.
סה"כ חוסר - 37.9 טון דלעת.

(ב) מחיר: חושב עפ"י נתוני מועצת הירקות והפירות, אולם, להבדיל מטלמון, לקח שפירא ממוצע מחירים בתקופה שבין סתיו 2001 ועד אביב 2002 (תחילת אוקטובר עד תחילת אפריל). תקופה זו מייצגת את התקופה בה היה יכול התובע לאפסן את דלעותיו במחסן שבנה ולמכרן בהדרגה במחירים יותר גבוהים מהמחירים בעונה. לפי הערכתו של שפירא - מחיר ממוצע של 5.52 ש"ח/ק"ג.

מסכום זה, הפחית שפירא 15% הוצאות שנחסכו על הובלה, שיווק עמלות ופחת, והגיע למחיר של 4.692 ש"ח/ק"ג.

(ג) סך נזקיו של התובע הוערכו על-ידי שפירא: 37.9 טון x 4,692 ש"ח/טון = 177,827 ש"ח (מעוגל).

58. טלמון כתב השלמה לחוות דעתו, בתגובה לחוות הדעת שניתנה על-ידי שפירא. עיקר טענותיו הן, כי ממצאיו של שפירא הם כביכול מופרכים, היות והוא לא ביקר בשטח, כפי שעשה טלמון. אולם, לא ברורה לי הטענה, שכן, שפירא עצמו הבהיר, כי חישוביו נשענים לחלוטין על הנתונים העובדתיים שנמצאו על-ידי טלמון. על בסיס נתונים עובדתיים אלה ביצע שפירא את חישוביו. ההבדל בין שתי הערכות הנזק נובע מאופן חישוב שונה ולא ממחלוקת על מצב השטח.

59. לעניין ההבדל באופן החישוב, מקובלת עלי דרכו של השמאי שפירא דווקא. חישוב ממוצע של מס' חודשים, הלוקח בגדר חשבון גם את האופציה של איפסון התוצרת (בהתחשב בעובדה שלתובע הייתה סככה המיועדת לשימוש זה ממש), הינו הוגן והגיוני יותר, מאשר חישוב שמתבסס על מחירי התוצרת ביום ההצפה.

60. הנתבעים ניסו להראות, שבשנים קודמות, מרבית התוצרת נמכרה על ידי התובע דווקא בעונה, במחירים נמוכים יותר והוא לא עשה שימוש באופציה של האיפסון (או עשה שימוש מועט). עם זאת, רואה החשבון של הנתבעת מס' 1 אשר הוזמן להעיד אמר, כי הוציא לתובע חשבוניות גם בחודשי החורף וגם בחודשי האביב והקיץ (בעונה) ואישר, שאין באפשרותו לדעת, האם הדלעות שנמכרו הן מהעונה הנוכחית או דלעות שנקטפו בעונה קודמת ואופסנו במשך החורף.

61. בפועל, ישנן שנים בהן היבול רב יותר ושנים בהן יש פחות יבול. שנים בהן האיכות גבוהה יותר ושנים בהן האיכות יותר ירודה. תנאי השוק משתנים משנה לשנה גם כן. כל אלה, יכולים להיות מושפעים מכל כך הרבה משתנים, כך שהשוואה בין שנים שונות היא בעייתית ועל כן, יש לבצעה בזהירות, ולא למהר להסיק מסקנות נחרצות.

62. לסיכום שאלת הנזק, השמאי שפירא הינו אדם בעל ידע וניסיון בתחום החקלאי. חוות דעתו נסמכה רובה ככולה על הנתונים העובדתיים שקבע טלמון, אשר ביקר בשטח. יתרה מכך, שפירא העיד בבית המשפט כי הוא הסתמך על הנתונים שקבע טלמון על אף שהוא ידע, כי טלמון ביצע את המדידות של הדלעות לחומרה, בהיותו שמאי הפועל מטעם חברת הביטוח (פרוטוקול, עמ' 31, שורות 25-27; וכן עמ' 36, שורות 2-3).

63. לא זו אף זו, שפירא העיד, כי אף ההערכה שביצע הוא עצמו מקפחת את התובע. לדבריו, סככת האיפסון של התובע היתה סככה טובה ואפשרה לו לאפסן דלעות לאורך החורף בצורה יעילה, תוך שמירה על ערכן. לדבריו, הערכתו לא כללה כלל מכירה אפשרית במחירי שיא ובכך, לדבריו, עשה עוול לתובע (פרוטוקול, עמ' 32, שורה 3; עמ' 37, שורות 1-2; עמ' 38, שורה 30).

64. הנתבעות טענו, כי הסככה של התובע לא היתה איכותית ועל כן, התוצרת לא היתה נשמרת בה באיכות גבוהה. גם כאן, אני מקבלת את עדותו של שפירא, אשר זכר היטב את הסככה, להבדיל מטלמון, אשר, כאמור, בתחילה לא זכר כלל את דבר קיומה של הסככה (רק בהמשך נזכר שראה אותה ושם שקל ומדד את הדלעות).

65. קיבוצם של דברים, חוות דעתו של שפירא לעניין גובה הנזק היא שקולה ומאוזנת ואני מקבלת אותה.

חובת הקטנת הנזק

66. לטענת הנתבעות 1+2, התובע לא פעל למזעור נזקיו מבעוד מועד ולא עשה כל שביכולתו בכדי לצמצם את נזקיו.

67. אכן יש טעם לפגם בעובדה שהתובע הפנה תביעתו לנתבעת מס' 2, באמצעות הנתבעת מס' 1, רק כחודשיים ומחצה לאחר האירוע.

אולם, האם הודעתו המאוחרת של התובע סיכלה את האפשרות למזעור נזקיו? האם היה דבר שיכול היה לעשות ולא עשה וכתוצאה מכך גדלו נזקיו?

68. הן בחוות דעתו הראשונה והן בהשלמה לחוות הדעת, ציין השמאי טלמון, כי אילו פנה התובע במועד בו גילה את ההצפה לנתבעת מס' 2, ניתן היה להנחותו לבצע מספר פעולות, אשר היה בהן כדי לצמצם את נזקיו של התובע באופן משמעותי. לדבריו, ניתן היה להציל כ- 70% מהתוצרת.

69. מעדותו של השמאי שפירא עולה, כי התובע עשה ניסיונות לא לעזוב את השדה ועשה מאמצים להמשיך ולגדל את הדלעות, למרות ההצפה (פרוטוקול, עמ' 35, שורות 17-18).

70. התובע עצמו ציין בעדותו, כי ברגע שגילה את דבר ההצפה, פנה למזכירות הנתבעת מס' 1 ודיווח על כך, ואמר שיפנה שוב כאשר יתגלה הנזק ליבול. לדבריו, ברגע שגילה את הנזק, פנה למדריך החקלאי בכדי שידריך אותו כיצד ניתן להציל לפחות חלק מהפרי.

לדבריו, המדריך אמר לו, כי מאחר ובמועד הפיצוץ הדלעות היו כבר בשלות וכבדות, לא ניתן להזיז אותן ולסובבן (שיטה להצלת דלעות במקרה של השקיית יתר), שכן, מפאת הכובד, כל תזוזה עלולה לנתק את הפרי מהשתיל.

71. לעומתו, העיד העד נחום עטר, חקלאי שביקר את שדהו של התובע כשבוע לאחר ההצפה, כי הפיכת הדלעות היא פעולה הכרחית להצלתן.

אף השמאי טלמון כתב בחוות דעתו הראשונה ובחוות הדעת המשלימה, כי הפיכת הדלעות והזזתן היתה יכולה להציל את רובן ובכך למזער את נזקיו של התובע.

72. עם זאת, אותו נחום עטר העיד גם, כבר במועד ביקורו בשטח - שבוע עד עשרה ימים בלבד לאחר ההצפה - השטח היה מלא בדלעות רקובות ופגומות וכי מסיבה זו, סרב לרכוש אותן מאת התובע, גם לא במחיר נמוך יותר. לדבריו, לא ניתן היה להיכנס לשטח קודם למועד זה, שכן השטח היה מוצף לחלוטין. יתרה מזאת, לדבריו, אף בעת ביקורו בשטח התובע, האדמה טרם יבשה לגמרי (פרוטוקול, עמ' 25, שורות 22-30).

73. עדות זו, יש בה כדי לתמוך בטענתו של התובע, לפיה, הוא עשה כמיטב יכולתו להציל כמה שיותר דלעות. הרי, לא ניתן היה להיכנס לשטח עד למועד ביקורו של נחום עטר, ובמועד זה, כבר פשה הריקבון בחלק ניכר מהדלעות, על פי העדות.

74. כפי שעולה מעדותו של שפירא, כמות המים שהציפה את שדהו של התובע היתה הרסנית לפרי (פרוטוקול, עמ' 33, שורות 11-17). כך, שאף אם הייתי מקבלת בחלקו את הטיעון, כי ניתן היה להציל יותר דלעות ממה שהציל התובע, הרי שלאחר ששדהו של התובע הוצף לחלוטין, גרסתו של טלמון, כאילו יכול היה התובע להציל 90% מהתוצרת (70% מהפרי, לו הפך את הדלעות, ועוד 20% שאכן הצליח למכור בפועל) נראית מוגזמת ואף מופרכת.

75. מסקנתי היא, כי התובע אכן עשה כל שלאל ידו כדי להציל את גידוליו. יתכן שהיה עליו להודיע על הנזק במועד מוקדם יותר, אולם, ההודעה המאוחרת לא הגדילה את נזקיו, שהתגבשו כבר כשבוע עד עשרה ימים בלבד לאחר ההצפה, כאשר עד אז, כלל לא ניתן היה להיכנס לשדה.

סיכומם של דברים

76. אני מקבלת את התביעה באופן חלקי וקובעת, כי הנתבעת מס' 1 אחראית כלפי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו. על כן, תשלם הנתבעת מס' 1 לתובע סך של 177,827 ש"ח +מע"מ, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

77. בנוסף לפיצוי הנ"ל, תשלם הנתבעת מס' 1 לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 12,366 + מע"מ.

78. התביעה העיקרית כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית. אינני רואה לנכון לחייב את התובע בהוצאות נתבעת זו.

79. כמו כן, נדחית ההודעה לצד שלישי מטעם הנתבעת מס' 1. משמע, הנתבעת מס' 2 פטורה משיפוי הנתבעת מס' 1.

80. המודיעה תשלם לצד ג' שכ"ט עו"ד בסך של 6000 ש"ח + מע"מ.

81. הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן ניתן יהיה לנקוט בהליכי הוצל"פ לשם גבייתם.

ניתן היום ג' בתמוז, תשס"ו (29 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ג'אדה בסול
, שופטת

001789/02א 115 זוהר בוחבוט








א בית משפט שלום 1789/02 אורי לוי נ' מושב אביטל - מושב עובדים להתישבות חקלאי, איילון - חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 29/06/2006)