פסקי דין על ח"כ אהרן אבו-חצירא | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על משה גבאי |

5/82 עפ     06/01/1982




עפ 5/82 ח"כ אהרן אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, משה גבאי




(פ"ד לו(1) 247)

בבית המשפט העליון

ערעור פלילי מס' 5/82

השופט: כבוד הנשיא מ' לנדוי
המערער: ח"כ אהרן אבו-חצירא
ע"י ב"כ עו"ד ש' תוסיה כהן


נגד
המשיבים: 1. מדינת ישראל

2. משה גבאי
ע"י ב"כ עו"ד ג' בך
, פרקליט המדינה
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן) מיום 30.12.81 בת"א 454/81.
פסק-דין

פליטת פה אומללה של כבוד השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן, הדנה במשפטי של המערער, המריצה את המערער, באמצעות סניגורו מר ש' תוסיה-כהן, לפנות אל השופטת בבקשה, שתפסול את עצמה מלהמשיך ולשבת בדינו, ומשדחתה השופטת את הבקשה, הוגש ערעור זה שלפני, לפי סעיף 132ב(א) של חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה- 1965.

זירת התקרית היתה בלשכתה של השופטת, והיא קרתה ביום 27.12.81 בבוקר, בשיחה בין הסניגור, מר רם כספי, לבין השופטת, שבה נכחה גם המתמחה של השופטת. המשך המשפט, אחרי גמר עדויות התביעה, נקבע תחילה ליום 30.12.81, אולם תאריך זה שונה לפי בקשתה של גברת סירוטה, פרקליטת המחוז, ליום 31.12.81. התברר למר כספי, שתאריך זה אינו נוח למר ש' תוסיה-כהן, המלמד יחד עמו סניגוריה על המערער, ומשום כך היה מעונין שיוחזר המועד הראשון - 30.12.81. כאן אירעה התקלה הראשונה, כי, לפי מה שנמסר למר כספי על-ידי המתמחה שלו, הוא התרשם, שגברת סירוטה אינה מוכנה להופיע יחד עמו בלשכתה של השופטת לשם דיון נוסף בקביעת המועד להמשך המשפט, בעוד שלמעשה לא היו גברת סירוטה ופרקליט המדינה
, מר בך, שעמו יחד היא מייצגת את התביעה במשפט, נמנעים מלהופיע לפני השופטת ביחד עם מר כספי, אילו הוא פנה אל אחד מהם במישרין. עובדה היא גם, שיותר מאוחר באותו בוקר הופיע מר בך ביחד עם מר כספי לפני השופטת והביע את הסכמתו להקדמת המועד להמשך המשפט ליום 30.12.81. כך קרה, שמר כספי הופיע תחילה בלשכת השופטת בהיעדר הצד שכנגד, ובנסיבות הענין, לפי הידוע לו, מותר היה לו לנהוג כך, אם כי בדרך כלל אין זה רצוי, שבעוד נמשך משפט יפנה אחד הפרקליטים לשופט בלשכתו בהיעדר הצד שכנגד. הדבר עלול לעורר חשד - ולו גם חשד בלתי מבוסס לחלוטין - אצל העומדים מן הצד, של חוסר שוויון בין שני בעלי הדין, והוא גם עלול לגרוע משמירת המרחק הדרוש בין שופט לפרקליט אף בעת הופעת הפרקליט בלשכת השופט. ואמנם, בהחלטה, שעליה הוגש הערעור הזה, אומרת השופטת, וזו לשונה:

"... היתה שיחה די ארוכה וידידותית עם באי-כח שני הצדדים על סמך אותה ידידות הותיקה אשר ביני ובין הסנגורים בתיק זה, יתכן מאד שהיתה תוך התלוצצות, התבטאות אשר עכשיו לתמהוני הגדול תוסיה כהן לייחס איזה שהיא משמעות זדונית".

הוא שאמרתי בע"פ 485/80 מדינת ישראל
נ' מאפיית שלמה א' אנג'ל ואח', פ"ד לד (4) 277, בעמ' 279:

"אין מקום ל'שיחת חולין' של השופט עם נציגיהם של בעלי הדין על נושא הקשור במשפט פלילי המתנהל לפני השופט, אלא מוטב שהשופט ,ישמור מרחק' ומה שיש לו להגיד, יגידנו בפומבי באולם המשפטים, אם הדברים ראויים בכלל להיאמר".

כאן הדברים הם קל וחומר, כי השיחה התנהלה בהיעדר אחד הפרקליטים, ולענין זה אין נפקא מינה, ששיחת החולין התנהלה עם הסניגור דווקא, בהיעדר נציג של התביעה. על כל פנים, לא היה מקום להתלוצצות בענין הקשור קשר כלשהו אל משפט רציני; ואשר לידידות הוותיקה בין השופטת לבין הסניגורים, אין השופט נדרש לנתק קשרי ידידות, הקיימים בינו לבין פרקליט עוד מלפני עלותו על כס המשפט, אבל לעולם ישמור על הפרדה גמורה בין מפגש רעים לבין הופעת הפרקליט לפניו במילוי תפקידו. אגב, בתיאור התקרית בתצהירו של מר כספי אין זכר לשיחה ידידותית ארוכה, והשופטת טעתה באמרה קטע הנ"ל, שאותה שיחה התנהלה עם באי-כוח שני הצדדים.

ועתה, לאותה הערה, שגרמה לכל ההתרגשות הזאת: השופטת רצתה לדעת את הערכת מר כספי על אורך הזמן שתימשך שמיעת עדותם של המערער-הנאשם ושל עדי ההגנה, ולשם כך שאלה, לפי האמור בתצהירו של מר כספי, שאני מקבלו כתיאור נכון, בהתכוונה למערער: "כמה זמן בכלל יעיד הטיפוס הזה" (המלה "טיפוס" בנגינת מלעיל, כפי שנאמר לי). לזה השיב מר כספי תשובה ענינית, בלי להעיר בו במקום על צורת התבטאות זו של השופטת, ורק בישיבה הבאה במשפט, כעבור שלושה ימים, אחרי שמסר את הדברים למערער עצמו ולמר ש' תוסיה-כהן, הופיע מר ש' תוסיה-כהן (מר כספי התפטר מייצוגו של המערער באותו שלב, כי הוא מילא בו תפקיד של עד מצהיר) וביקש מן השופטת לפסול עצמה בשל אותה הערה. יצוין, שתגובתה הראשונה של השופטת לציטוט הערתה היתה: "מי אומר את זה?", כלומר, שהשופטת כלל לא זכרה מיד את אשר אמרה לפני שלושה ימים, וגם בהחלטתה היא חוזרת ואומרת, כי "אינני מתארת לעצמי שהשתמשתי בביטוי כפי שאומר זאת עורך דין תוסיה כהן", אך בהמשך אין היא שוללת את האפשרות, שאמרה דברים כאלה "תוך התלוצצות". אין לי ספק, שדברי השופטת בהחלטתה נאמרו כולם בכנות גמורה. אני רואה בהם ראיה להתרשמותי, שהיא השתמשה באותה מלה מלעילית בסגנון דיבור "חברה'מני", מבלי לתת את דעתה לצליל הצורם המתלווה אליה. ושוב מתברר, כמו שנאמר בע"פ 485/80, בעמ' 278, כי "שופט וסגנונו ו,הסגנון הוא האיש'" (או האשה).

עם זאת יכול אני להבין היטב, כי המערער, שדעתו אינה נתונה ל,,התלוצצויות" מעין אלה בקשר למשפטו, רואה עצמו נפגע מביטוי זה, ולא זו בלבד אלא בשל רגישותו המובנת בנסיבות הענין, הוא, מבחינתו הסובייקטיבית, חושש, שבלב השופטת נוצרה דעה שלילית עליו, לפני שעלה על דוכן העדים - והרי אין ספק שלעדותו במשפט עשויה להיות חשיבות רבה מאוד. אבל הסקירה המלאה של הפסיקה, ששמעתי מפי הפרקליטים בערעור זה, מראה, שלא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער הקובעת לענין זה, אלא השאלה היא, אם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט (2) 375, בעמ' 379 ; המ' 525/63 ר' שמואל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (3) 452, בעמ' 465, ואחרים). ועוד אומרת ההלכה הפסוקה, שלענין זה אין לחזור על הפזמון הנדוש, שצדק לא רק צריך להיעשות אלא הוא גם צריך להיראות. השאלה היא עדיין : בעיני מי צריך להיראות הצדק, והתשובה היא: לאו דווקא בעיני הנוגע בדבר אלא בעיני המשקיף הסביר מן הצד, שבית המשפט מייצגו, הרואה את הדברים ללא מעורבות אישית בהם (וראה בב"ש 48/75, בעמ' 382).

השופטת מעידה על עצמה בהחלטתה, שהיא נדהמה מן הדברים ששמעה מפי הסניגור, ושאין לה כל דעה קדומה כלפי המערער, ושהמערער יזכה אצלה למשפט צדק. אם כי הצהרתה זו לבדה אינה קונקלוסיבית, אני נותן לה את מלוא המשקל הראוי. לפי המבחנים שהזכרתי, וכאשר אני משתדל לראות את התמונה כולה,לפי החומר שהובא לפני, אין אני מוצא באותו ביטוי, שנאמר באוזני הסניגור, ראיה לחשש של ממש, שהשופטת ניהלה או תנהל את המשפט בדעה קדומה נגד המערער, ושלא תעשה את חובתה לשפוט משפט צדק על-פי דין.

בנימוקי הערעור ובטענות בעל-פה ביקש מר תוסיה-כהן לחזק את גירסתו בציטוטים שונים מן הפרוטוקול הארוך, שכבר נרשם במשפט זה, המראים, לדעתו, גם הם, שמדי פעם נקטה השופטת בהערותיה תוך כדי הדיון עמדה, העוינת את הסניגוריה. הוא מודה, שציטוטים אלה כשלעצמם לא היה די בהם כדי לבסס בקשת פסילה. טענתו היא, כאמור, שיש בהם כדי לחזק את הסברה, שאותה התבטאות נבעה מדעה קדומה ומעמדה שלילית, שהשופטת נקטה מראש כלפי המערער. קראתי את קטעי הפרוטוקול, שאליהם הפנה אותי מר תוסיה-כהן. מצאתי בהם פה ושם דברים מפי השופטת - מן הסוג, ששופט בעל גישה נמרצת אל ניהול המשפט עשוי להשמיע, כאשר שופט אחר היה אולי נוצר את לשונו והיה נזהר יותר במתן ביטוי להתרשמותו מן הדברים המתחוללים לפניו בו ברגע. אבל, בסך הכול לא מצאתי אף בכל אלה חריגה, הנותנת יסוד לחשש של ממש לדעה קדומה - לא בדברים אלה עצמם, לא בהצטברם יחד ולא בצירופם אל עיקר עילת תרעומתו של המערער.

אין אני בא בטענה אל המערער ואל פרקליטיו על שהגישו ערעור זה, אבל בסוף הדיון בו הייתי רוצה שתנוח דעתם, כפי שנחה דעתי, שאין סיבה להעביר את ניהול המשפט לשופט אחר.

סוף דבר: אני דוחה את הערעור.

ניתן היום, י"א בטבת תשמ"ב (6.1.82), לפני מר שיפמן ומר בך.









עפ בית המשפט העליון 5/82 ח"כ אהרן אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, משה גבאי, [ פ"ד: לו 1 247 ] (פורסם ב-ֽ 06/01/1982)