פסקי דין על עירית אריאל | פסקי דין על רון נחמן | פסקי דין על מרדכי לנציאנו | פסקי דין על אסף קריקוב | פסקי דין על מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון |

9061/06 עא     09/07/2006




עא 9061/06 עירית אריאל, רון נחמן נ' מרדכי לנציאנו, אסף קריקוב, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון




1
בתי המשפט
ע"א 9061/06
בית המשפט המחוזי בירושלים
בש"א 1204/06
בש"א 1000/06
יעקב צבן
, שופט
משה דרורי
, שופט
חנה בן-עמי
, שופטת
לפני:
1. עירית אריאל

2. רון נחמן

בעניין:
המערערים

ע"י עו"ד גלעד רוגל
נ ג ד
1. מרדכי לנציאנו

2. אסף קריקוב

ע"י עו"ד זאגא
3. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון

ע"י עו"ד חאג' יחיא
המשיבים

פסק-דין

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל (כב' הש' גדול) מיום 24.1.06 בתיק עת"מ 1/02.

עניינה של העתירה הוא דרישתם של המשיבים 1-2 (להלן - "המשיבים") לחייב את המערערים, עיריית אריאל וראש עיריית אריאל (להלן: "עיריית אריאל"), ליתן להם רישיון לניהול עסק למכירה קמעונאית של מוצרי סולר.

2. ראשיתו של ההליך הוא בעתירה מנהלית שהגישו המשיבים בפני
בית המשפט המחוזי בתל אביב (עת"מ 1432/01), אשר העביר את התיק לדיון בבית משפט קמא בהסכמת הצדדים. בבית משפט קמא הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי העתירה תוכרע, ללא חקירה נגדית של מי מהצדדים, על בסיס טיעונים שבכתב וטיעונים משפטיים בלבד, ללא קביעת ממצאים עובדתיים פוזיטיביים במקום שקיימת מחלוקת עובדתית (סעיף 5 לפסק דינו של בית משפט קמא).

הטענה העיקרית של המערערים הינה כי רישיון העסק המבוקש על ידי המשיבים הינו למעשה רישיון להפעלת תחנת דלק, והחלטת בית משפט קמא מתעלמת מן המצב התכנוני והמשפטי, אשר על פיו לא ניתן להקים ולהפעיל במקום תחנת תדלוק. לטענת המשיבים, אין מקום להתערב בהחלטה המתבססת על אישורים והיתרים שניתנו כדין.

3. במסגרת הליך זה, הוגשה בקשה לסילוק הערעור על הסף מחוסר סמכות (בש"א 1204/06) ובקשה להצטרפות להליך (בש"א 1000/06). הדיון בבקשות ובערעור אוחד.

להלן נדון בשאלת הסמכות ובבקשת ההצטרפות. בשלב שני, נפנה לבחינת הערעור גופו.

בש"א 1204/06 - שאלת הסמכות (מרדכי לנציאנו
ואח' נ' עיריית אריאל ואח')
4. לטענת המשיבים (המבקשים בבקשה), בית משפט מחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בערעור על

פסק דין
של בית משפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית משפט לעניינים מקומיים באזור אינו חלק מהחקיקה הישראלית וסמכותו נובעת מכוח תקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), תשמ"א - 1981, שהוצא מכוח הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א - 1981 (להלן: "התקנון"). אלא, שהתקנון מתייחס רק להליכים אזרחיים או פליליים ואין בו הוראה לגבי עתירות מנהליות, ובכל מקרה, התקנון חל רק על תביעות נגד מועצות מקומיות ולא על תביעות כנגד המינהל האזרחי. בית המשפט לעניינים מקומיים לא יכול היה לינוק את סמכותו מכוח התקנון, אשר אינו מסמיכו לעניינים מסוג זה, והסמכות הוענקה לו מכוח הסכמת הצדדים ומכוח החלטות בג"צ בעניינים דומים. משכך, אין הוראות התקנון בדבר הליכי הערעור חלות על פסק הדין בהליך זה; ומנגד גם הוראות החוק הישראלי בדבר הליכי ערעור אינן חלות עליו היות ומדובר ב

פסק דין
של בית משפט בשטחים. במצב דברים שכזה, המסקנה היא כי ערכאת הערעור במקרה מיוחד זה הינה בג"צ, בהיותו בעל סמכות הביקורת על בתי המשפט בארץ.

5. עיריית אריאל, אינה חולקת על העובדה כי בית המשפט לעניינים מקומיים באזור אינו מוסמך לדון בעתירות מנהליות, אלא שלדעתה המקרה שלפנינו אינו בגדר עתירה מנהלית אלא בגדר תביעה רגילה בין אזרח לרשות בעניין רישוי עסקים, הקבוע בתקנון. משמדובר בתביעה בין האזרח לרשות בעניין הקבוע בתקנון, הדרך לערעור היא זו הקבועה בתקנון, דהיינו: לבית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור, הוא בית המשפט המחוזי בירושלים (ראה צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), התשמ"א - 1981, הודעה בדבר מקום מושב בתי המשפט העירוניים של ערכאת הערעור).
דיון
6. סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים קבועה בתקנה 126 לתקנון, הקובע כדלקמן:

"על אף האמור בכל דין ותחיקת ביטחון, בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון-
א. לפי הדין ותחיקת הביטחון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון כשנשוא הדיון מצוי בתחום היישובים.
ב. בכל עניין אחר שבתקנון ובנספחים לו.
ג. בעבירה על התקנון ועל חיקוק המנוי בנספחים לו ובכל עבירה על חוק עזר,לרבות עבירה שנקבעה כעבירת קנס שהתקינה המועצה וכן בכל עבירה שנעברה בתחום יישוב על הדין ותחיקת הביטחון המפורטים בתוספת לתקנון".

תקנון המועצות המקומיות אינו מזכיר עתירה מנהלית כהליך שיכול להתברר בביהמ"ש לעניינים מקומיים. התקנון מתייחס להליכים אזרחיים והליכים פליליים בלבד. סעיף 126(א) ו- (ב) לתקנון עוסק בהליכים אזרחיים וסעיף 126(ג) לתקנון עוסק בהליכים פליליים. (עת"מ (מ"א) 19/05, כהן שמשון ו- 13 אח' נ' המועצה המקומית מודיעין עילית ו- 3 אח' (ניתן ביום 14.7.05) (פורסם באתר נבו). על כך אין מחלוקת. אין גם חולק כי במקרה זה, גם אם העניין אינו נופל לגדרי תקנה 126 הנ"ל, בית המשפט לעניינים מקומיים קנה סמכות מכוח הסכמת הצדדים. הצדדים גם לא חלקו, כי אם נראה בהליך בבית משפט קמא הליך לפי תקנה 126 לתקנון, אזי סמכות הערעור נתונה לבית משפט זה, על פי תקנה 135(א) לתקנון. לעומת זאת, אם ייקבע כי ההליך אינו נופל לגדרי תקנה 126, תידרש הכרעה בשאלה אם יש לראות בתקנון מקור לקביעת ערכאת הערעור, או שמא נאמר כי מרגע שהסמכות נקנתה שלא מכוח התקנון, התקנון איננו חל.

7. במקרה שלפנינו אין צורך להידרש לשאלה זו. משההליך בפני
בית משפט קמא נוהל בהסכמת הצדדים, אין ליתן לצד שהסכים, לקום ולומר כי מדובר בהליך ה"חורג" מגדר ההליכים המקובלים בפני
בית משפט שבאזור, ומשכך אין תקנה 135 לתקנון חלה. משהסכים צד לסמכותו של בית משפט, יש לראותו כמי שהסכים להכפיף את עניינו למסגרת הסמכות של בית המשפט הנעבר, ובכלל זה הליכי הערעור הקבועים בחוק לגביו. כך, למשל, האם יוכל לטעון צד אשר הסכים כי תביעתו תידון בפני
בית דין רבני, כי אין סמכות לבית דין רבני של ערעור לדון בערעור, היות וההליך נוהל רק מכוח הסכמת הצדדים?! למעלה מכך, על פי טענת ב"כ המשיבים במקרה כאמור, אין סמכות לאף ערכאת ערעור, אלא לבג"צ, היות ומדובר בהליך "מיוחד" אשר נדון בפני
בית המשפט מכוח הסכמת הצדדים. כמובן, שאין לקבל טענה זו. גישה זו תוביל למצב אבסורדי בו הצדדים בהסכמתם יוכלו למנוע מערכאות ערעור למיניהן לדון בעניינם. ולא היא. מקום בו צד נתן הסכמתו לניהול הליכים בפני
ערכאה ראשונה ייראו אותו כמסכים לכל סדרי הדין הנהוגים באותה ערכאה. נכון הדבר, כי אין הסכמת הצדדים יכולה לקבוע לעניין סמכות עניינית, אך יש לומר כי במקום בו מהות ההליך יכולה לקבל שתי פרשנויות, הסכמת הצדדים לניהולו בדרך מסוימת מהווה הסכמה לגבי אופי ההליך, המשליך על הסמכות העניינית הקבועה בחוק.
8. ולמעלה מן הדרוש נוסיף בעניין הסמכות דברים אלה:
מי היא ערכאת הערעור שבה ידון ערעור על אותה ערכאה שמוסמכת לדון בעתירה מנהלית נגד רשות מקומית ביהודה ושומרון:
א. אם הסמכות המקורית נתונה לבג"צ, פשיטא שאין ערכאת ערעור.
ב. אם הסמכות המקורית נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, סמכות הערעור נתונה לבית המשפט העליון, מכוח סעיף 11 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. אין כאן המקום להרחיב את היריעה ביחס לשאלה האם לבית המשפט לעניינים מנהליים, שהוקם מתוקף חוק בית משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, יש סמכות מקומית לדון בעתירות נגד גופים הפועלים באזור יהודה ושומרון, כגון: עיריות או מועצות מקומיות. לשון החוק, כפשוטה, מתייחסת לרשות הפועלת על-פי הדין הישראלי, וניתן לומר כי הסמכות של בתי המשפט לעניינים מנהליים (קרי: בית משפט מחוזי, כערכאה ראשונה) נתונה רק כלפי עיריות ומועצות מקומיות בישראל, ואכן כך החליטה נשיאת בית משפט זה, כב' השופטת מוסיה ארד, עת כיהנה כסגן נשיא, בבש"א (י-ם) 7850/04 מונטה נ' המועצה המקומית אורנית, דינים מחוזי לז(9) 385. ברם, ניתן - על-פי הפרשנות התכליתית והרחבה - להגיע לתוצאה אחרת, ועוד חזון למועד. לכשתבוא שאלה זו לפנינו, בטוהרתה, נכריע בה. במקרה שלפנינו השאלה היא אחרת: האם אנו - בית משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור - מוסמך לדון בערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים באריאל, ועל כך התשובה היא חיובית, כמוסבר לעיל, על-פי לשונו של התקנון.
ג. אם הסמכות המקורית נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, כי אז סמכות הערעור נתונה, על-פי תקנה 135(א) לתקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון), לגוף שיפוטי המכונה באותו תקנון "בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור".
תקנון המועצות המקומיות לא מינה שופטים, באופן מיוחד, לאותן ערכאות שהוקמו מכוח התקנון, קרי: בית משפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה; בית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור. הטכניקה החקיקתית היתה זו: מי שמכהן כשופט שלום בישראל, הוא בעל הסמכות השיפוטית בבית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה; מי שמכהן כשופט בית משפט מחוזי בישראל, הוא בעל הסמכות השיפוטית בבית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור. ודוק: המחוקק הישראלי לא הפעיל את סמכותו באריאל וקבע, כי מכוח חוק בתי המשפט מוסמך שופט שלום או שופט מחוזי לכהן ביהודה ושומרון. הטכניקה החקיקתית היתה הפוכה: המחוקק ביהודה ושומרון, קרי: מפקד האזור, הוא זה שקבע בצו או בתקנון, התקפים באזור יהודה ושומרון, כי מי שמונה כדין על-פי המשפט הישראלי לכהן כשופט בית משפט שלום או בית משפט מחוזי, הוא זה שיכהן כשופט בבית משפט לעניינים מקומיים, בערכאה ראשונה או בערכאת הערעור, לפי העניין.
טכניקה זו אינה זרה למחוקק שבאזור יהודה ושומרון, קרי: מפקד האזור. כך הוא נהג לגבי בתי דין רבניים וקבע בצו, כי מי שמכהן כדיין בבית דין רבני בישראל, הוא בעל סמכות לדון בבתי דין רבניים שהוקמו מכוח צו מפקד אזור יהודה ושומרון.

9. פסק דינו של כבוד השופט דוד גדול, שהוא שופט בית משפט שלום בישראל, ניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, מכוח צו המועצות המקומיות (יהודה ושומרון). פסק-דין זה, נשוא הערעור שבפני
נו, ניתן לערעור לפני "בית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור", שהוא בית המשפט המחוזי בירושלים. מכאן, שאנו מוסמכים לדון בערעור על פסק הדין, נשוא הערעור.

לאור האמור, בית המשפט המחוזי בירושלים מוסמך לדון בערעור, ובכך דוחים אנו את טענת המבקשים בבש"א 1204/06 (המשיבים בערעור שלפנינו).

בש"א 1000/06 - בקשה להצטרף כמשיבים לערעור (אשל השומרון ואח' נ' מרדכי לנציאנו
ואח' ועיריית אריאל ואח')
10. המבקשת בבקשה זו, מפעילה מזה שנים תחנת דלק באריאל והמבקש מס' 2 הוא מנהל התחנה ובעל המניות בה (להלן: "אשל השומרון"). לטענתם, המשיבים (בערעור) מפעילים תחנת דלק פירטית, ומתן רישיון לפעילותם - אם יישאר על כנו פסק דינו של בית משפט קמא ולא יבוטל בערעור זה - יביא לפגיעה קשה בהם, היות והם מפעילים תחנת דלק חוקית בעלויות גבוהות בהרבה. לטענתם, במתן רישיון כאמור, יש משום מתן טובת הנאה למשיבים, הפוגעת בחופש התחרות, וכפועל יוצא מכך, בחופש העיסוק שלהם.

11. בעניין זה הגישו "אשל השומרון" שתי עתירות לבג"צ, אשר לא נידונו לגופן, לאור הסכמת הצדדים כי רשויות האכיפה, ובכללן עיריית אריאל, יפעלו בעניין ויאכפו כל פעילות בלתי חוקית מטעמם של המשיבים. בימים אלו נדונה גם תביעה אזרחית אשר הוגשה על ידם לבית משפט השלום בירושלים, בה עתרו לקבלת צו עשה בגין מטרד לציבור (העתקים לא צורפו לבקשה, למרות ההפניה).

כעת, כאמור, הם עותרים להצטרף להליך בערעור זה.

לטענת המשיבים, לא נתקיימו בענייננו התנאים לצירוף צד להליך ערעור, ולפיכך, דין הבקשה להידחות.

12. תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

"בית המשפט שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן, ורשאי הוא לדחות בינתיים את הדיון בערעור, בתנאים שייראו לו צודקים, ורשאי בית המשפט ליתן

פסק דין
כאילו היה המשיב שצורף בעל דין מלכתחילה".

בפסיקה נקבעו מספר קריטריונים מנחים להפעלת שיקול הדעת, וכך נאמר באחד מפסקי הדין המרכזיים בסוגיה זו:

"המבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולש:
ראשית - האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש.
שנית - במידה וקיים סיכון כאמור - האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן - יכבלו גם אותו אדם במעשה בית-דין. התשובה לשאלה זו היא בדרך כלל פועל יוצא של מידת הזדהות עניינו של האדם שמתבקשים לצרפו עם העניין נשוא הסכסוך הנדון בערעור.
שלישית - בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור. כך ניתן, למשל, לשקול אם צירופו של צד בשלב הערעור עלול, כשלעצמו, להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה ואם יש הצדקה אובייקטיבית לכך לפי מבחני יעילות הדיון. עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשת צרוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת" (דנ"א 6407/01 ערוצי זהב ושות' ו-4 אח' נ' tele ואח', תק-על 2002 (3) 69).

13. במקרה שלפנינו, טענות אשל השומרון נוגעות לשיקול הדעת המנהלי של הרשות, והן מעלות סוגיות חוקתיות של פגיעה בחופש העיסוק וחופש התחרות. שאלות אלה לא עלו בדיון בפני
בית משפט קמא ואף לא בדיון שבפני
נו. הגם, שייתכן ובפסק הדין תהיה פגיעה עקיפה בהם, אין מדובר בפגיעה ישירה ובוודאי שפסק הדין לא יהווה מעשה בית דין כלפי אשל השומרון. מעבר לכך, אין ההליך דנן מתאים לדיון בסוגיות אלו, ואין בו כדי למנוע מאשל השומרון להעלות את טענותיהם בהליכים המקובלים (כאשר, כאמור, נמסר לנו כי כבר מתקיים הליך כזה בבית משפט השלום בירושלים).
לאור האמור, דין הבקשה להידחות.

משנדחתה הבקשה, אין עוד משמעות לטענות ב"כ אשל השומרון בדבר אי הזמנתו לדיון שהתקיים ביום 13.6.06 בערעור גופו.

הדיון בערעור
רקע עובדתי
14. ביום 5.5.98 הגישו המשיבים בקשה לרישיון עסק שהוגדר "מחסן קמעונאי להחסנה וניפוק של סולר" (צורף לתיק המוצגים מטעם המערערים וסומן מ/1). ביום 20.7.98 נדונה בקשת המשיבים להיתר בנייה, כאשר מהות הבקשה היתה הצבת "מיכל על קרקעי לסולר בנפח 9000 ליטר" (צורף לתיק המוצגים מטעם המערערים וסומן מ/2). ביום 10.9.98 הוצא למשיבים היתר בנייה שעניינו "מותר: מיכל על קרקעי לסולר בנפח 9000 ליטר" (מ/3 לתיק המוצגים מטעם המערערים). ביום 11.2.99 קיבלו המשיבים העתק תשובת ענף הכלכלה במינהל האזרחי באיו"ש לעיריית אריאל, בנוגע לבקשתם לקבלת הרישיון. במכתב צויין, כי על פי תכנית המתאר האזורית להקמת תחנות תדלוק מס' 53, לוועדה המקומית להנפקת היתרי בנייה לא הייתה סמכות לאשר בניית המחסן כאמור, מהסיבות הבאות:

"א. הקרקע עליה נבנה המחסן מוגדרת כשטח ציבורי פתוח שע"פ תכנית המתאר של אריאל אמור לשמש לצורך שבילים, נטיעות וגנים, קיוסקים, מגרשי ספורט, מקלטים וכל שימוש אשר מטרתו לשרת את עובדי אזור המלאכה בעיתות פנאי.
ב. בכל מקרה לא נכלל מחסן הסולר בקטגוריה זו שבסעיף א'.
ג. ע"פ תמ"א 53 להקמת תחנות תדלוק יש לפעול למניעת מפגעים תחבורתיים ופתרונות לשמירה על איכות הסביבה. נושאים אלה לא אושרו ע"י הגורמים המקצועיים במנהל ולפחות לא בהיבט של מחסן קמעונאי המספק סולר לרכבים".

המשיבים נדרשו לפעול על פי תכנית מפורטת, הכוללת שינוי יעוד הקרקע, מניעת מפגעים תחבורתיים ופתרונות לשמירה על איכות הסביבה. כמו כן, היה עליהם לקבל מקמ"ט אפוטרופוס אישור לפי כל הכללים הנוגעים לתחנות תדלוק, הכולל, בין השאר, הרשאה לתכנון, אישור אגף השיקום להפעלה על ידי נכה או פטור מכך, וזאת תוך הדגשה כי מדובר במחסן המספק סולר לחברות הסעות שונות ולא כמחסן בלבד (ראה מ/4 לתיק המוצגים מטעם המערערים). מעיון בסעיף 7.1 לתקנון תב"ע 130/1/4 ניתן לראות כי השטח יועד למבני מלאכה (מ/5 לתיק המוצגים מטעם המערערים).

15. ביום 8.4.99, סגן ראש ענף הכלכלה במינהל האזרחי, חזר ופנה בכתב אל ראש עיריית אריאל על מנת להתעדכן בסוגיית טיפול העירייה בנושא סגירת התחנה, ולחילופין- הפיכתה לתחנה חוקית על פי כללי תמ"א 53 (מ/6 לתיק המוצגים מטעם המערערים).

ביולי 2000 הוגש נגד המשיבים כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל (ת.פ. 25/00) בגין ניהול עסק ללא רשיון ובניה ללא היתר והפרת התראה (מוצג מ/7 לתיק המוצגים מטעם המערערים). בית משפט קמא הורה על עיכוב הדיון בתיק הפלילי עד להכרעה בעתירה נשוא תיק זה.

בבדיקות שביצעה העירייה, נמצאה אי התאמה של העסק לייעוד הקרקע וגבולותיה, בהתאם לתב"ע (מכתב העירייה מיום 7.6.01, מוצג מ/8 - בתיק המוצגים מטעם המערערים).

16. הממונה על היישובים ביהודה ושומרון מטעם משרד הפנים, הוציא ביום 20.6.01 הנחיה לראשי הרשויות לטפל בחומרה ולדאוג להפסקת פעילותן של תחנות דלק פיראטיות, אשר הפכו ל"מכת מדינה" (מוצג מ/9 לתיק המוצגים מטעם המערערים).

ביום 26.8.01 הודיע ב"כ מפקד כוחות צה"ל לבית המשפט, במסגרת התיק הפלילי, כי בירור עם עיריית אריאל העלה שאין מקום ליתן רשיון עסק לתחנת התדלוק של המשיבים, לאור הנתונים התכנוניים והמשפטיים לעיל (מ/10 לתיק המוצגים של המערערים).

בעקבות סירוב העירייה למתן רשיון עסק כאמור, הוגשה העתירה הנדונה.

פסק דינו של בית משפט קמא
17. בפסק דינו של בית משפט קמא נדחתה טענת שיהוי שהעלו המערערים. כמו כן, נקבע כי העדרו של המשיב 3, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון (להלן: "מפקד כוחות צה"ל"), מהווה הסכמה בשתיקה לבקשת המשיבים ליתן להם רישיון, וזאת נוכח העובדה כי רישיון כאמור כבר הוצא על ידו ולא בוטל. כמו כן, נקבע בפסק הדין כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת קשרים פסולים בין המערער 2 לבין המבקשים בבש"א 1000/06 (בעלי תחנת דלק קיימת).

לגוף העתירה, נקבע כי מכתבה של מהנדסת הוועדה מיום 7.6.01 (צורף לתיק המוצגים מטעם המערערים וסומן מ/8), מהווה עדות מפי השמועה, ומשכך לא הוכחה טענת המערערים כי המבנה חורג לשטח ציבורי. באשר לאי התאמת פעילות העסק לתב"ע, נקבע כי יש לקבל מסמך פוזיטיבי מאת מהנדס הרשות, ומשלא הובא מסמך כאמור, ובנוסף לא הופיע מפקד כוחות צה"ל לדיון, יש להסיק כי קיימת התאמה לתב"ע.

18. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבים כי הושקע על ידם בנכס סך של 1,250,000 ₪, וכי לא ניתן לפגוע בהשקעה זו כלאחר יד ולהורידה לטמיון. עוד קבע כי גם לא נסתרה טענתם העובדתית של המשיבים על פעילות במשך שמונה שנים באתר. בהתחשב באלו, ועל-פי הוראות חוקי היסוד, נקבע כי אין לפגוע בקניינם ובעיסוקם של המשיבים, שכן לפגיעה בזכויות יסוד של אזרח, יש צורך בנימוקים כבדי משקל, המגובים בראיות קבילות. משלא נעשה כך, ובהתחשב בחוקי יסוד אלו, דין העתירה להתקבל.

באשר לטענה כי המשיבים עושים בעסק שימוש מעבר למותר להם בתנאי הרשיון, קבע בית משפט קמא, שאין לקבל את הפרשנות המצמצמת של המערערים לרשימת השימושים המותרת ברישיון. בית המשפט קבע, כי אין אחיזה בחומר הראיות לטענה של המערערים, כי הכוונה הייתה ליתן למשיבים רשות לאספקה קמעונאית של סולר לבתים בלבד. להיפך, מפקד כוחות צה"ל שולח בעצמו כלי רכב שתחת שליטתו למלא סולר במתקן נשוא המחלוקת, וכך גם נוהגת משטרת ישראל.
מעבר לכך, גם מן הבחינה הפרקטית אין הבדל בין מילוי חבית או כלי קיבול אחר שיובא למתקן על ידי צרכן פרטי לצרכי הסקת ביתו, לבין מיכל רכב בנפח דומה.
לא זו אף זו, מבחינת איכות הסביבה ושמירה על ניקיון האזור בו מוצב המיכל, עדיף מילוי של כלי קיבול בתוך רכב, משום ששעה שהוא מתמלא הוא נסגר, נאטם ונחתם כלפי הסביבה.

19. לאור האמור, הורה בית משפט קמא לעיריית אריאל להעניק לעותרים רישיון לפי דיני רישוי עסקים החלים באזור, להפעלת מתקן לאחסנה של סולר.

טענות הצדדים בערעור
20. לטענת המערערים, טעה בית משפט קמא כשדחה את הטענה לפיה יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי. כן טעה בית המשפט בדחותו את הטענה כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי ניקיון כפיהם של המשיבים. המשיבים ביקשו רישיון עסק למחסן קימעונאי לניפוק ולאחסנה של סולר, ואולם, בפועל, הקימו תחנת תדלוק לכל דבר, והם אף עתרו בדרישה כי יינתן להם היתר לתחנת תדלוק. לפיכך, שגה בית משפט קמא כשביסס את פסק דינו על היתר שהוצא כביכול למשיבים ביום 10.9.98, או בכלל, על ידי מפקד כוחות צה"ל, כאשר היתר כזה מעולם לא הוצג ולא היה קיים בתיק ביהמ"ש, מה גם, שרק עיריית אריאל מוסמכת להוציא רשיונות כאמור. כן שגה בית המשפט בכך שייחס נפקות לעובדה כי מפקד כוחות צה"ל לא הגיש תגובה לעתירה ולא הופיע לדיון.
מעבר לכך, משהייתה הסכמה דיונית כי המחלוקת תתברר על סמך המוצגים שהוגשו, שגה בית המשפט כאשר לא נתן למסמכים כל משקל.
מעל הכל, שגה בית המשפט כאשר חייב את העירייה ליתן רישיון עסק לאלתר, מבלי שיוצגו על ידי המשיבים כל האישורים הנדרשים לכך על פי דין, לרבות אישור בעל הקרקע שהוא הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש. התוצאה היא שהעירייה נאלצת להוציא רישיון עסק בניגוד מוחלט להוראות הדין.
מסקנת בית משפט קמא, לפיה אין הבדל בין מחסן להנפקת סולר ובין תחנת תדלוק לכלי רכב, מקורה בטעות, והראיה היא העובדה כי מדובר בפריטים מובחנים עם דרישות רישוי מובחנות ושונות. ולבסוף, עדות המשיבים כי המשטרה והעירייה נהגו לתדלק בתחנה, אינה יכולה לשמש בסיס למתן רישיון עסק.

21. לטענת המשיבים, המערערים לא נימקו מדוע לא יינתן למשיבים רישיון עסק. בפועל, תחנת התדלוק נבנתה בעצה אחת עם כל הצדדים לדיון. העירייה הקצתה למשיבים קרקע להקמת התחנה, ונתנה למשיבים היתר רשמי וחתום כדין ביום 10.9.98 להקמת המיכל. איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון אף המשיך והורה למשיבים לקיים תנאים נוספים; כך, למשל, נדרשו המשיבים להקים סככה ולבנות קיר מגן (מכתבים מיום 22.2.99, צורף לתיק המוצגים מטעם המשיבים). בפועל, השקיעו המשיבים סכום אשר עולה על 1,250,000 ₪ לבניית המקום, על פי דרישות העירייה, כאשר חלק מהוצאות הבנייה הוצאו לטובת העירייה. לימים, מכתביה של העירייה לפיהם הרישיון מנוגד לתב"ע הוצאו עקב לחציה של "אשל השומרון", שהינה בעלת תחנת דלק מתחרה. הוצא רישיון על ידי העירייה, ובנכס נעשו שינויים על פי דרישת העירייה בתיק פלילי אחר שנפתח כנגד המשיבים. לאחר כל אלה, טענת העירייה כיום, כי הרישיון מנוגד לתב"ע, מלמדת על חוסר תום לב של העירייה. בכל מקרה, טענת העירייה בדבר שיהוי של המשיבים דינה להידחות על הסף, וההבדל בין "מחסן קמעונאי לניפוק ואחסון של סולר" לבין "תחנת דלק" הינו הבדל סמנטי בלבד, ולא ניתן לייחס לכך כל משמעות. למשיבים ניתנה הבטחה שלטונית עליה הסתמכו המשיבים, ולפיכך, על העירייה להוכיח קיומו של צידוק חוקי בנסותה להשתחרר מן התוקף המחייב של ההבטחה. על הרשות להראות טעם מהותי הכרוך באינטרס ציבורי הנעוץ בדרך כלל בשינוי נסיבות ממשי מאז מועד מתן ההבטחה. המשיבים השקיעו מעל שמונה שנים בתחנה ובעסק, מאז הקצתה להם העירייה את הקרקע ונתנה להם היתר כחוק. לזכות המשיבים עומד חוק יסוד: חופש העיסוק, המקים חובה לרשות לאפשר לאזרח לממש את זכותו לחופש העיסוק, בדרך של מתן רישוי מתאים לעסק. זכותם של המשיבים נובעת אף מהזכות לשוויון, הנגזרת מחוק יסוד כבוד האדם, ממנו גם נגזרת זכות הקניין של המשיבים בקרקע.

דיון
22. עיון בטענות הצדדים מלמד כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים. המשיבים אינם חולקים על העובדה כי הרישיון שהוצא להם הינו ל"מחסן קמעונאי להחסנה וניפוק של סולר". המחלוקת נוגעת לשאלת התאמת הרישיון לפעילות המשיבים בשטח. בעוד המשיבים מאמצים את קביעת בית משפט קמא כי ההבדל בין מחסן קמעונאי לאחסנה וניפוק סולר לתחנת דלק הינו סמנטי בלבד, ומשכך יש לראות ברישיון מאוקטובר 98' כתקף וכמהווה מעין הבטחה שלטונית, הרי לטענת העירייה השימוש ברישיון לצורך הפעלת תחנת דלק, חורג באופן קיצוני מתנאי הרישיון, ומשכך אין עוד לומר כי הוצא למשיבים רישיון, ויש לבחון בקשתם בהתאם למצב המשפטי והתכנוני.

23. הבקשה לרישיון משנת 1998 וההיתר הינם לצורך הצבת מיכל על קרקעי לסולר בנפח 9000 ליטר, או כפי שצוין בבקשה לרשיון "מחסן קמעונאי להחסנה וניפוק של סולר". העירייה לא חלקה על הטענה כי השטח שהוקצה למשיבים היה בעצה אחת עמה, וכי המשיבים השקיעו כספים כדי להתאים את המקום לתנאי הבטיחות. אלא מאי, במשך הזמן התברר כי פעילותם של המשיבים חורגת מהגבולות הצרים של "מחסן קמעונאי להחסנה וניפוק של סולר", ובמקום מופעלת למעשה תחנת דלק. גם על כך אין חולק. משהסתבר כי אין מדובר רק במיכל על קרקעי, היינו, במחסן, החלה בדיקה יסודית יותר של פעילות המשיבים. או אז התברר כי לוועדה המקומית לא היה היתר להנפיק רישיון כאמור (ר' מ/4 הנ"ל) וכי הפעילות אינה מתאימה לתב"ע, והכל כמפורט לעיל.

24. ראשית נאמר כי טעה בית משפט קמא בקביעתו כי מדובר בהבדל סמנטי בלבד. אף אם נכונה הנחת בית משפט לפיה תחנת דלק מהווה אמצעי קמעונאי בטוח יותר מאשר מיכל על קרקעי, אין בכך כדי לסתור את העובדה כי מדובר בשני דברים שונים. חיזוק לכך ניתן ללמוד מצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995. סעיף 1 לצו קובע כי העסקים המפורטים בתוספת הם עסקים טעוני רישוי. סעיף 2 העוסק במטרת הרישוי קובע בס"ק א' כי העסקים טעוני רישוי כמפורט בטור ב' בתוספת שמספרם הסידורי כמפורט בטור א' לצידו, סומנו בטור ג' לפי מטרות הרישוי העיקריות שלהם, לפי הענין, כמפורט בסעיף 1(א)(1) עד (5) לחוק.

עיון בסעיף 2.2 לתוספת לצו המתייחס ל"דלק לסוגיו" מסווג את העסקים הטעונים רישוי בנוגע לדלק כדלהלן:
א. א. תחנת דלק ותדלוק
ב. ב. בית זיקוק
ג. ג. שינועו
ד. ד. אחסונו בכמויות המפורטות
ה. ה. מסופי דלק
ו. ו. מקום אחר למכירתו
ז. ז. חניון למכליות דלק

מן האמור עולה, כי אף אם מבחינה סמנטית אין הבדל בין סוגי השימושים שנעשה בדלק, המחוקק בחר לסווגם לשבע קבוצות שונות, כאשר ההבחנה ביניהם נעשית על בסיס שיקולים של בטיחות. כך למשל עיון בטור ג' "מטרות רישוי" מלמד כי הרישוי ל"מקום אחר למכירתו" (ס"ק ו' לעיל) אינו דורשת את המטרה בדבר "הבטחת בריאות לרבות תנאי תברואה נאותים", כפי שנדרש לגבי תחנות דלק.

25. מעבר לכך, אף אם היינו מקבלים את גישת בית משפט קמא בדבר הבדל סמנטי בין השניים, הרי שבכך אין כדי לפטור את המשיבים מדרישות הבטיחות לגבי תחנת דלק, אלא להיפך. אם יש בהפעלת מחסן קמעונאי כדי לשמש גם תחנת דלק, יש בכך כדי להחמיר עם הדרישות למתן רישיון למחסן, כאמור, ולא להקל. משנתברר כי פעילות המשיבים חורגת מגבולות "מיכל על קרקעי" או אף אם נניח לטובת המשיבים כי הרשיון מתיר מכירה קמעונאית (מה שלא ברור על פניו), היה על בית משפט קמא לבחון האם מתקיימים התנאים למתן רישיון להפעלת תחנת דלק, גם אם ההבחנה ביניהם הינה לכאורה סמנטית.

26. ויובהר, בית משפט אינו מוסמך להורות על מתן רישיון מלכתחילה. סעיף 5 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 קובע כי:

"(א) רשות הרישוי לעסק טעון רישוי היא -
(1) בתחום רשות מקומית - ראש הרשות המקומית או מי שהוא הסמיכו לכך;
(2) מחוץ לתחומה של רשות מקומית - מי ששר הפנים הסמיכו לכך.
(ב) היה העסק הטעון רישוי עסק נייד, שעוסקים בו גם בתחום רשות מקומית פלונית וגם מחוצה לה, תהא רשות הרישוי לגביו - ראש הרשות המקומית שבתחומה נמצא מרכז העסק, או מי שהוא הסמיכו לכך".

תפקידו של בית המשפט הוא בביקורתו על שיקול דעת הרשות, ובעניין זה יש לבחון תחילה האם נתקיימו התנאים שבחוק למתן הרישיון, והאם מתן הרישיון תואם את המצב התכנוני והמשפטי לגבי המקום, המטרה והפעילות. אם לא מתקיים השלב הראשון של עמידה בדרישות החוק, בית המשפט אינו עובר כלל לבחינת שיקול דעת הרשות. במקרה שלפנינו, בית משפט קמא דילג על השלב הראשון בבחינת התקיימות התנאים בחוק למתן רישיון לפעילות המשיבים, לא בחן את השאלה מהי מהות פעילות המשיבים, האם הפעלת תחנת דלק דורשת תנאים נוספים, ועבר מייד לבחינת שיקול דעת הרשות, ובכך טעה.

27. משהבאנו לעיל את צו רישוי עסקים המבחין באופן מפורש בין סוגי פעילות בעסקי הדלק, אין לקבל את גישת המשיבים לפיה עניין לנו בביטול רישיון שניתן בעבר. עתירה זו עניינה במתן רישיון להפעלת תחנת דלק. רישיון, שעל פניו, לא ניתן מעולם. משכך, אין מדובר בהסתמכות או שינוי מצב לרעה. המשיבים הם אלה ששינו את ייעוד העסק המוצהר ברישיון, ולכן אין להם אלא להלין על עצמם. שאלה נפרדת היא, מה קורה במצב בו ניתן רישיון ובדיעבד מתברר כי הרישיון ניתן בטעות וללא שנתקיימו התנאים, אך כאמור, אין זה המצב שלפנינו.

28. בדיון שלפנינו, נתבקשו המשיבים להמציא לבית המשפט "טופס טיולים" המאשר עמידה בכל הדרישות לקבלת הרישיון. אישור כאמור לא הומצא. מהאישורים שהומצאו על ידי המשיבים, לא ברור האם הרשויות המאשרות למיניהן היו מודעות למהות עיסקם של המשיבים. כך, למשל, באישור כיבוי האש מיום 18.5.99 מצוין בכותרת האישור: "הנדון: חימום השומרון...". מכתב כיבוי אש מיום 15.2.06 אינו מהווה אישור כי אם הצהרה על אי התנגדות למתן רישיון, בכפוף למילוי רשימת תנאים.
באישור המשטרה מיום 2.3.06 (אישור זמני) צוין במהות העסק: "מתקן לתידלוק סולר" כאשר בקוד הפריט מצויין סעיף 2.2 ו "דלק לסוגיו - מקום אחר למכירתו".
בנוסף, המשיבים מבקשים להסתמך על אישור של עיריית אריאל מיום 12.3.01 (צורף לתיק המוצגים מטעם המשיבים). אלא מאי, עיון ב"אישור" מלמד כי אין מדובר באישור, אלא מדובר במכתב מאת מדור רישוי עסקים אל היועץ המשפטי של העירייה, בו נתבקש היועץ המשפטי לחוות דעתו בנוגע למתן הרשיון. המסמכים המוזכרים במכתב זה, הינם אותם מסמכים משנת 98' המתייחסים למיכל על קרקעי, ובכל מקרה, כאמור, אין מדובר באישור.

סיכום
29. ככל שניתן למשיבים רשיון עסק בעבר, הוא ניתן להצבת מיכל על קרקעי לסולר או למחסן קמעונאי להחסנה וניפוק של סולר. שתי ההגדרות גם יחד אינן נופלות לגדר מתן רשות להפעלת תחנת דלק. משאין חולק, ואף נקבע על ידי בית משפט קמא, כי עסקם של המשיבים משמש גם כתחנת דלק, אין עוד לומר כי ניתן למשיבים רשיון לכך בעבר, ויש לבחון בקשתם והתאמתם להפעלת תחנת דלק. האישורים שהומצאו על ידי המשיבים נוקטים בלשונות שונים, אך אף לא אחד מהם נוקט בלשון הפשוטה של "תחנת דלק". גם אם נכונה הנחת בית משפט קמא כי מכירה באמצעות משאבות דלק הינה בטיחותיות יותר, אין בכך כדי להכריע את הכף ולקבוע כי כל העסק, הפעילות, אישור כיבוי אש, אישור המשטרה וכו' מתאימים למצב התכנוני בשטח.

30. אין צורך להרבות במילים על סכנות הבטיחות הטמונות בהפעלת תחנת דלק, ללא עמידה דווקנית בתנאים הקבועים בחוק. יש לנקוט אמצעי זהירות ולמנוע את הסכנות טרם מעשה, ולא בדיעבד. בית משפט קמא, ביסס ממצאיו על הנחות וקביעות שליליות, ולא על הוכחות פוזיטיביות בדבר עמידה בתנאי הרישיון. מה גם, שהנחתו הבסיסית לפיה אין הבדל בין תחנת דלק לבין מתקן להחסנה של סולר, הינה מוטעית ונשללת בצו רישוי עסקים גופו. ויובהר, פסק דינו של בית משפט קמא מחייב את המערערים להוציא רישיון ל"מתקן לאחסנה של סולר", והרישיון הזמני שהוצא על ידי העירייה בעקבות ובכפוף לפסק הדין הוצא אף הוא ל"דלק לסוגיו - מקום אחר למכירתו". כאמור לעיל, המטרות של "מקום אחר למכירתו" שונות ממטרות "תחנת דלק" ושני אלה מופיעים בנפרד בצו רישוי עסקים.

31. במקרה שלפנינו, אחריותנו כשופטים מחייבת אותנו שלא לעצום עיניים וליתן למשיבים לפעול בתוך אזור עירוני בנושא בעל יכולת נזק והרס, כמו תחנת דלק, כל עוד לא הוכח כדבעי כי אכן כל דרישות הבטיחות בתחום כיבוי אש, משטרה וכדומה מולאו בדייקנות. רק לאחר שהרשות המוסמכת, שבידה הפקיד המחוקק את בדיקת תנאי הסף הביטחוניים והבטיחותיים לרישוי עסקים, שוכנעה כי אכן חיי התושבים שבתחומה לא יימצאו סיכון, אז ורק אז יינתן הרישיון. בית המשפט בערכאה הראשונה יבדוק כי אכן עיריית אריאל תפעל במסגרת הדין כדי לוודא שהרישיון שינתן למשיבים, לא יביא בכנפיו סיכונים לתושבי אריאל.

32. כהערת אגב יוער, כי משלא ניתן כל צו אופרטיבי בבית משפט קמא נגד מפקד כוחות צה"ל, מעמדו בערעור זה הינו פורמלי בלבד. אם תידרש הסכמתו לבקשה, זו תיעשה במסגרת הבירור העובדתי הנדרש.

33. טענת השיהוי שהועלתה על ידי העירייה דינה להידחות. העירייה אינה יכולה לאחוז את החבל בשתי קצותיו, ולטעון, מחד גיסא, כי אין מדובר בעתירה מנהלית אלא בתביעה רגילה בין אזרח לרשות בעניין רישוי עסקים, ומאידך גיסא, לטעון לשיהוי על-פי תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים. בכל מקרה, טענה זו כבר נדחתה בעבר על ידי בית משפט קמא, ולא מצאנו מקום לדון בה מחדש.

התוצאה
34. פסק הדין של בית משפט קמא בטל.
התיק יוחזר לבית משפט קמא, לשם עריכת בירור עובדתי בשאלות הבאות:
א. א. מהות פעילות המשיבים והגדרתה בהתאם לחלוקה בצו רישוי עסקים.
ב. ב. המצב התכנוני והמשפטי בנוגע למתן רישיון לעסק כאמור, והתאמת המקום להפעלת תחנת דלק.
ג. ג. עמידת המשיבים בתנאים הנדרשים בחוק, ובמיוחד התנאים הבטיחותיים ולצורך כך על המשיבים להיות מצוידים באותם אישורים הנדרשים על-פי "טופס הטיולים", כאשר אישורים אלה עדכניים על-פי המצב כיום בשטח ועל-פי אמות המידה העדכניות של אותן רשויות (מכבי אש, משטרה, פיקוד העורף וכדומה).
לאחר שייערך בירור עובדתי בשאלות שלעיל, יינתן פסק-דין חדש, ובמסגרתו יבחן בית משפט קמא את שיקול דעת הרשות, בסירובה לתת למשיבים רישיון, ויקבע אם אכן יש הצדקה לסירוב כזה, או שיש להעניק למשיבים את הרישיון, לאחר שעמדו בכל התנאים הנדרשים.
המשיבים יישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד המערערים בסך 10,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג בתמוז תשס"ו (9 ביולי 2006), בהעדר הצדדים.

________________ ________________ _________________
יעקב צבן
, שופט משה דרורי
, שופט חנה בן-עמי
, שופטת








עא בית משפט מחוזי 9061/06 עירית אריאל, רון נחמן נ' מרדכי לנציאנו, אסף קריקוב, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (פורסם ב-ֽ 09/07/2006)