פסקי דין על גליה מאור | פסקי דין על איתן רף ואח' | פסקי דין על הניה קרצר | פסקי דין על מדינת ישראל - משטרת ישראל |

9290/06 בשא     18/07/2006




בשא 9290/06 גליה מאור, איתן רף ואח' נ' הניה קרצר, מדינת ישראל - משטרת ישראל




1
בתי המשפט

בשא009290/06
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
18/07/2006
תאריך:
כב' הרשם ש. ברוך

לפני:

1. גליה מאור

2. איתן רף
3. יהודה אבני
4. אסנת רונן
בעניין:
מבקש
אסף סמואל

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. הניה קרצר

ע"י ב"כ עו"ד דוד דרעי
2. מדינת ישראל - משטרת ישראל
(משיבה פורמלית)

משיב
פרקליטות מחוז תל אביב
- אזרחי
ע"י ב"כ עו"ד
החלטה

המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), הגישה תובענה נגד המבקשים והמשיבה הפורמלית, לתשלום הסך של 10,900,000 ש"ח, כפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה.
על פי הנטען בכתב התביעה, נתגלע סכסוך בין המשיבה לבין בנק לאומי לישראל בע"מ, על רקע ניהול חשבון בנק, חשבון שנוהל על ידי המשיבה לצורך עסקה - מכון קוסמטיקה משגשג בעיר חיפה - כשבין הצדדים התנהל הליך של תביעות הדדיות בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ת.א. 906/99 ות.א. 23222/99, שנדונו במאוחד.
תביעת הבנק כנגד המשיבה ובעלה נדחתה, ואילו תביעת השניים כנגד הבנק התקבלה בחלקה.
על רק הסכסוך שפרץ בין הבנק לבין המשיבה, ניסתה האחרונה כל מהלך אפשרי שבמסגרתו יבדוק הבנק את התנהלות מנהלת הסניף בו ניהלה את החשבון, אך הבנק לא שעה לפניות המשיבה, ולא טיפל בנושא כלל ועיקר.
נוכח זאת, ביקשה המשיבה, כך נטען בכתב התביעה, להיפגש עם המבקשת מס' 1, שהיא מנכ"לית הבנק, ולשם כך, יצרה קשר עם המבקשת מס' 4, מזכירתה האישית.
בין השתיים התנהלו מספר שיחות, שכללו אמירות כאלה ואחרות של המשיבה, אמירות שבעקבותיהן הוגשה תלונה למשטרה על ידי המבקש מס' 3, שאינו מוכר כלל למשיבה, בגין איומים נטענים.
בעקבות אותה תלונה, נעצרה המשיבה, נלקחה לתחנת המשטרה בצורה משפילה ומבזה, הוחשדה באיומים לרצח המבקשים מס' 1 ו-2, חשד שגרם לה לטראומה נוראית, עד שנזכרה לפתע שהשיחה בינה לבין המבקשת מס' 4 הוקלטה על ידה, היא הציגה את הקלטת לשוטרים, שיבינו שאין מדובר באיום כלל ועיקר, ושחררו אותה לדרכה.
לאחר ששוחררה המשיבה, השתנו חייה מן הקצה אל הקצה, היא חדלה מלעבוד, היא נשארה במיטתה שבועות רבים, והיא לא היתה מסוגלת לנהל את עסקה כבעבר.
המשיבה ביקשה להגיש תלונה כנגד המבקשים מס' 1, 2 ו-4 למשטרה, אך זאת סירבה לקבל את תלונתה, חרף פניות חוזרות ונשנות.
תיק התלונה שהוגשה כנגד המשיבה בגין אותם איומים נטענים, נסגר בלא שנוהלה בו חקירה של ממש.
בסופו של דבר, לאחר השתדלויות, הצליחה המשיבה להגיש תלונה כנגד המבקשים מס' 1, 2 ו-4 למשטרה, תלונה שנסגרה בחלוף זמן קצר, כשנסיונות המשיבה להשיג על אותה החלטת סגירה, לא צלחו.
עד כאן העובדות כפי שפורטו בכתב התביעה.
בהסתמך על עובדות נטענות אלה, ייחסה המשיבה למבקשים עוולות כאלה ואחרות, שמזכות אותה, כך היא סבורה, בפיצוי הנתבע.
המבקשים, עתרו לסילוק התובענה על הסף.
מספר טעמים עומדים בבסיס הבקשה והם מעשה בית דין, התיישנות, העדר עילה, שימוש לרעה בהליכי משפט והיות התובענה טרדנית וקנטרנית.
כפי שיבואר להלן, דין התובענה להיות מסולקת על הסף מחמת מעשה בית דין, כך שמתייתר הצורך לדון בכל אותן טענות נוספות.
עם זאת אעיר, כי לטעמי, בכל הנוגע למבקשים מס' 1 ו-2, היה מקום לסלק את התובענה גם מחמת העדר עילה, מאחר ואין כל טענה בכתב התביעה עצמו, שבהסתמך על האמור בו נבחנת עילת התביעה, לפיה יזמו המבקשים מס' 1 ו-2 את הגשת התלונה (בוודאי שאין רמז אפילו לכל מעורבות של המבקש מס' 2), וכאמור, אלמלא הסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין, היתה התובענה כנגד שני מבקשים אלה, נמחקת על הסף, בהעדר עילה.
אולם כאמור, יש לדחות את התובענה על הסף, מחמת מעשה בית דין.
במה דברים אמורים?
כזכור, הגישה המשיבה תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בת.א. 906/99, כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ (שהמבקשים כולם הם עובדיו, או לפחות היו עובדיו בתקופה הרלבנטית לתובענה), וכנגד מנהלת הסניף, בו נוהל חשבון עסקה של המשיבה.
בסעיפים 38-49 לכתב התביעה באותו הליך, התייחסה התובעת מפורשות בדיוק לפרשה נשוא התובענה דנא.
בסעיף 38, תיארה המשיבה את העובדות בדיוק כפי שהן מפורטות בכתב התביעה דכאן (למעט הטענות כלפי השוטרים והמדינה, שממילא אינן צריכות להחלטה הנוכחית), וטענה כי מדובר היה בתלונת שווא.
בסעיף 39, נטען כי הבנק, עובדיו ושלוחיו הנ"ל, הגישו תלונה שקרית, שהיא בגדר עלילה כוזבת, מתוך מטרה לפגוע במשיבה, ואכן היא גרמה לה טראומה נפשית, השפלה קשה ומצב שבעקבותיו, שכבה בביתה על פני תקופה מסוימת.
בגין טענות אלה, עתרה לחיוב הנתבעים באותו הליך, בתשלום הסך של 100,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי בחיפה, התייחס בפסק דינו (שצורף כנספח 1 לכתב התביעה), לטענות המשיבה בעניין זה, קבע כי המשיבה לא הוכיחה כי קיים קשר סיבתי בין מעשים אלה לבין מצבה הרפואי של המשיבה, כפי שתואר על ידה וכפי שהוכח בתיעוד הרפואי, עם זאת, מצא בית המשפט המחוזי בחיפה, כי היה במעשים משום הפרת חובת הנאמנות ותום הלב של הבנק כלפי המשיבה, והתנהגות המנהלת, לרבות הגשת התלונה במשטרה, גרמה למשיבה לעוגמת נפש, בגינה פיצה בית המשפט המחוזי את המשיבה, בסך של 145,706 ש"ח, נכון ליום פסק הדין.
משמעות הדבר היא אחת ויחידה - בית המשפט המחוזי בחיפה, דן בטענות המשיבה, שהן זהות בתכלית לטענות נשוא התובענה דכאן, קיבל אותן באופן חלקי (לא בפן הרפואי שלהן אך באספקטים אחרים של מערכת היחסים בין בנקאי ללקוח), ופסק למשיבה פיצוי כפי שפסק.
המשיבה סבורה, כי אף שבית המשפט המחוזי בחיפה קבע את שקבע, הרי שאין היא מנועה מלהגיש את התובענה, בראש ובראשונה, משום שמדובר בצדדים שונים, שהרי המבקשים שלפני, לא היו צד להליך המקורי, והיא זכאית לתבוע את עלבונה (שלא לומר נזקיה) ממזיקים אחרים שהיו שותפים למעשה הנזיקי (אעיר, שקו מחשבה זה של המשיבה, יוצר לה בעיה של ממש בכל הנוגע להתיישנות התובענה, שהרי אם נכונה טענתה, והיא זכאית לריב את ריבה פעם אחר פעם, כל פעם כנגד מעוול אחר, מבלי שההליך שנוהל בעבר כנגד מעוול נוסף, יעמוד לה לרועץ, הרי שהתביעה התיישנה, מאחר והאירועים נשוא התובענה, התרחשו כולם בשנת 1998, והתובענה הוגשה בשנת 2006, בחלוף שמונה שנים לערך, ממועד האירועים, בוודאי שלאחר חלוף תקופת ההתיישנות, המוכרת בדין. טענת המשיבה, כי מתקיימות בנסיבות המקרה, הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), אינה טענה רצינית, הן משום שמדובר בראש ובראשונה בטענה עובדתית וזאת לא גובתה בתצהיר, במסגרת התגובה שהוגשה לבקשה, והן משום שגם על פי האמור בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 1999, ידעה המשיבה ידוע היטב, את כל העובדות הרלבנטיות לתובענה, כך שלא ברור לי, על שום מה ולמה, היא טוענת שאין מתקיימות בה הוראות החוק. המועד המלאכותי שביקשה המשיבה ליצור, יש מאין, 16.3.99, הוא מועד סגירת התיק שבו התלוננה במשטרה כנגד המבקשים, אין לו שום קשר לטענות הבסיסיות בדבר תלונת השווא, שעל היותה תלונת שווא, ידעה - כך כתב התביעה שלה עצמה - ביום בו הוגשה, וכעובדה, התמודדה עימה היטב על דרך של המצאת הקלטת של השיחה בינה לבין המבקשת מס' 4. אין אם כן כל בסיס וכל שחר לטענה, ובוודאי שלא הונחה תשתית עובדתית לטענה שכזו, שמועד תחילת מירוץ ההתיישנות הוא 16.3.99, וכי התקיימו במשיבה, הוראות סעיף 8 לחוק).
יש לחזור אם כן לשאלת מעשה בית דין.
כבר ציינתי לעיל, שנושא התלונה הכוזבת (כשיטת המשיבה), היה חלק מההליך בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתו נדונו תביעותיהם ההדדיות של המשיבה ובעלה אל מול הבנק, ויש להוסיף, כי הקביעות כפי שפורטו לעיל, בכל הנוגע לאירוע נשוא כתב התביעה, בפסק הדין, היו מבוססות על עדות המשיבה, כפי שצוטטה בהרחבה בתשובה לתגובה שהגישו המבקשים, ואף בסיכומים, התייחס פרקליטה בהרחבה לנושא זה.
השאלה היא, אם המבקשים דכאן, הם "חליפי" הבנק, באופן שהגשת התובענה ובירורה לגופה כנגד הבנק, מונע מהמשיבה, בירור נוסף של אותן טענות, בהליך חדש.
אני סבור, שיש להשיב על שאלה זו בחיוב.
לא אחזור על מושכלות יסוד בכל הנוגע למעשה בית דין, הדברים ידועים וברורים, והצדדים שנו בהם בהרחבה בטיעוניהם הכתובים, כפי שהוגשו בבקשה.
אין גם כל ספק, שכל אותן טענות וכל אותם עילות וסעדים, המפורטים בכתב התביעה הנוכחי, היו חלק מההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה.
אין חולק, שהמבקשת מס' 1, הינה מנכ"לית הבנק, המבקש מס' 2, הוא יושב ראש דירקטוריון הבנק, המבקש מס' 3, היה נכון למועד האירועים נשוא התובענה, קצין הביטחון של הבנק והמבקשת מס' 4, מנהלת לשכתה של המבקשת מס' 1.
בית המשפט העליון, קבע לא אחת, כי מעשה בית דין (ובכלל זה, הטענות של השתק פלוגתא והשתק עילה), יכול וצריך לחול על מי שהינם חליפי הצד המקורי להליך.
כך למשל, נקבע מפורשות, לגבי תחולתו של מעשה בית דין על מנהלים של תאגיד, בע"א 2360/99 יצחק בחר ואח'
נ. דיור בניין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, אמר בית המשפט העליון: "מטרתו של הכלל בדבר מעשה בית דין, היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה, ולמנוע מבית המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או אחת מהפלוגתאות שעלו בה, מספר פעמים. התנאי לכך הוא, כמובן, שלבעל הדין נגדו נטענת טענת מעשה בית דין, היתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם, ומבחינה זו מקום שבעלי הדין בשני ההליכים זהים, כי אז ניתן לומר שהיתה להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם כבר בהליך הראשון. אולם הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין (privity of interest) לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין.
וכך למשל נקבע, כי מעשה בית דין יחול על מנהלים של תאגיד, מקום שהתאגיד היה בעל דין בהליך הקודם, ולהיפך, מקום שהמנהל ובעל השליטה בתאגיד היה בעל דין בהליך הקודם, מושתק התאגיד בו הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכוח מעשה בית דין".
לא מצאתי בתגובת המשיבה לבקשה, שום התמודדות רצינית עם ההלכה האמורה.
העובדה שהמבקשים דכאן לא העידו בהליך המקורי, אינה מעלה ואינה מורידה, באשר הראיות נסבו, בין היתר, סביב הפרשה נשוא התובענה, בהיותה כלולה כאמור, בטענות המשיבה כנגד הבנק, ובית המשפט המחוזי בחיפה, קבע ממצאים משפטיים ועובדתיים בעניין זה.
העובדה שמעורבותם של המבקשים עצמם בהליך האמור הייתה "אפס", כהגדרת ב"כ המשיבה, אינה משנה את התוצאה המשפטית, כפי שהגעתי אליה לעיל.
בשים לב לכל האמור לעיל, נדחית התובענה כנגד המבקשים (הם הנתבעים מס' 1-4) על הסף, מחמת מעשה בית דין.
המשיבה תשלם למבקשים שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
אעיר, כי לא מצאתי כתב הגנה מטעם המדינה עד עצם היום הזה, חרף בקשה להארכת מועד שהוגשה ואושרה על ידי, שהמועד שנקצב בה, חלף זה מכבר, ויש לבדוק מדוע לא הוגש כתב הגנה ואם זה אכן לא הוגש כמתחייב, תשקול התובעת את צעדיה.
ניתנה היום כ"ב בתמוז, תשס"ו (18 ביולי 2006) בהעדר הצדדים
המזכירות תשלח החלטתי לצדדים (לרבות המדינה) בדואר רשום עם אישור מסירה.


ש. ברוך
, שופט
רשם בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו











בשא בית משפט מחוזי 9290/06 גליה מאור, איתן רף ואח' נ' הניה קרצר, מדינת ישראל - משטרת ישראל (פורסם ב-ֽ 18/07/2006)