פסקי דין על שמואל פלאטו-שרון | פסקי דין על ז'ק אסולין

1894/90 עא     01/10/1992




עא 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין




פ"ד מו (4) 822

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 1894/90
ערעור אזרחי מס' 1986/90
השופטים: כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט ת' אור
,
כבוד השופט א' מצא
המערער: שמואל פלאטו-שרון
ע"י ב"כ עו"ד נ' אלעזר

נ ג ד
המשיב: ז'ק אסולין


ע"י ב"כ עו"ד נ' מינקוביץ
ע"א 1894/90
המשיב: ז'ק אסולין


ע"י ב"כ עו"ד נ' מינקוביץ
נ ג ד
המערער: שמואל פלאטו-שרון


ע"י ב"כ עו"ד נ' אלעזר
ע"א 1986/90
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (השופטת ר' שטרנברג- אליעז) מיום 14.3.90 בת"א 2250/86.
פסק דין
השופט א' מצא
: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז), לפיו חויב הנתבע, שמואל פלאטו שרון (להלן - המערער), לשלם לתובע, ז'ק אסולין
(להלן - המשיב), סך 391,153 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה לשער היציג של הדולר האמריקני (על סך 262,325 דולר של ארצות הברית), החל מיום הגשת התובענה (21.8.86) - בו חושב שוויו השקלי של החוב הפסוק - ועד למועד התשלום בפועל.

2. תובענת המשיב, שהוגשה בסדר דין מקוצר, נסמכה על חוזה שנכרת בין הצדדים ביום 21.10.85, ושבוטל על ידי המערער, באורח חד צדדי, ביום 30.6.86. המערער הורשה להתגונן מפני התביעה בשתי טענות: האחת, כי היה רשאי לבטל את החוזה, שהתקשר בו עקב כפייה באיומים, שכפה עליו המשיב. והשנית, שאכיפת החוזה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין. מששמעה את פרשת הראיות והטענות, מראשית ועד אחרית, פסקה השופטת המלומדת לדחות את שתי הטענות. היא חייבה את המערער במלוא סכום התביעה, אך בלא כל תוספות, למעט הצמדת הסכום לשער היציג של הדולר.

המערער הגיש ערעור (ע"א 1894/90), בו הוא קובל על צדקת חיובו. בערעור זה חזר המערער והשליך את יהבו על שתי טענותיו הנדחות, על פיהן ניתנה לו, בשעתו, רשות להתגונן. המשיב הגיש ערעור (ע"א 1986/90), ובו הוא מלין - ראשית, על הצמדת סכום החיוב, מאז יום הגשת התביעה, לשער היציג של הדולר ולא לממד המחירים לצרכן, שנית, על אי חיובו של המערער בתשלום ריבית; ושלישית, על אי פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
רקע עובדתי

3. (א) המשיב הוא גיסו (אחי אשתו) של המערער. בשנת 1968, בעודנו איש עסקים פעיל בפאריס, החל המערער להעסיק את המשיב. מאז שנת 1974, עת נטש המערער את צרפת לבלי שוב, ניהל המשיב בעבורו, עסקים שונים. אחד העסקים הללו (מסעדת יוקרה בפאריס, שנמסרה לניהולו עוד בשנת 1969) הועבר עתה לבעלות חברה שבשליטת המשיב ובני משפחתו. בעסקי המסעדה (ואפשר שגם בעסקים אחרים) עשה המשיב, מכאן ואילך, כבתוך שלו. אך מן ההכנסות שהניבו לו עסקים אלה, ועל פי הוראות שקיבל מן המערער מדי פעם בפעם, שילם לאנשים שונים סכומי כסף לא מבוטלים לסילוק חובות כספיים של המערער. בשנת 1983 נאלץ גם המשיב לנטוש את צרפת. אחיו של המשיב המשיכו לנהל את המסעדה, עד שזו נתפסה מידם להבטחת חובות שרבצו על בעליה.

(ב) המשיב ובני משפחתו באו לישראל כשהם חסרי כול. במשך כשלושה חודשים אירחם המערער בביתו וסיפק את כל צורכיהם. בתום תקופה זו שכר בעבורם דירת מגורים והעניק למשיב הרשאה למשיכת כספים מחשבון בנק שהיה בשליטתו. אך משביטל המערער, כעבור זמן, הרשאה זו, וקצב למשיב דמי מחיה בסכום קבוע שישולם לידו טיפין טיפין במהלך כל חודש, נתחדדו יחסי הצדדים. המשיב טען, שהמערער חייב לו כארבע מאות אלף דולר בגין ניהול עסקיו ופרעון חובותיו בצרפת. המערער כפר בקיומו של חוב כלשהו. התקיים דין ודברים, שהתארך חודשים רבים והיה מלווה גם בכמה מריבות קולניות, אך, בסופו של דבר, ובהתערבות חנניה בן דוד (שכנו וידידו של המערער), הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה את ביטויה בחוזה נשוא התביעה.

(ג) לפי המותנה בחוזה התחייב המערער לשלם למשיב סכום בשקלים השווה לסך 200,000 דולר של ארצות הברית. סכום זה התחייב המערער לסלק בשלושה שיעורים שנתיים שווים - לא יאוחר מיום 31 בדצמבר של השנים 1986, 1987 ו-1988 - כששווי כל תשלום מחושב לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום. בגין כל אחד משלושת השיעורים, ועד למועד פרעונו בפועל, התחייב המערער לשלם גם ריבית בסכום קצוב השווה ל-500 דולר לחודש. כן התחייב המערער לשלם למשיב, עד יום 31.12.86, סכום בשקלים השווה (לפי השער היציג) ל-55,300 פרנקים צרפתיים וכל סכום נוסף (עד לסך השווה ל-15,000 דולר), שיידרש לפדיון שיעבוד שהוטל על מכוניתו של המשיב (ויצוין, כי שיעבוד זה מומש כדי מלוא סכום החוב, לפני המועד בו הוגשה התובענה).

להבטחת תשלומי הקרן הפקיד המערער, בידי עורכי הדין של הצדדים, חמישה שטרי חוב, ולהבטחת תשלומי הריבית הראשונים מסר למשיב שלושה שיקים, שנועדו להיפרע ביום 31.10.85. אך סמוך לאחר כריתת החוזה הורה המערער לבנק הנמשך לבטל את השיקים, והם חוללו.

(ד) ביום 27.10.85 (סמוך לאחר מועד חתימת החוזה ולפני מועד פרעונם של השיקים) יצא המערער לאיטליה. בהיותו במילנו נעצר בפקודת השלטונות האיטלקיים, והוחזק שם במעצר במשך חודשים אחדים. באפריל 1986 שב המערער לישראל.

(ה) ביום 30.6.86 שיגר המערער למשיב מכתב לאמור, כי הואיל וחתימתו על החוזה "לא באה אלא כתוצאה מסחיטה באיומים" מצד המשיב, והואיל וללא זכות ו"לאחר הפעלת לחצים" חזר המשיב ונטל ממר בן דוד מסמכים שהפקיד בידיו הנאמנות - ושהפקדתם בידי מר בן דוד "היתה תנאי מוקדם לחתימת ההסכם" - הריהו רואה את החוזה "כהסכם בטל ומבוטל מעיקרו".
טענת כפייה

4. טענתו הראשונה של המערער, כזכור, הייתה, כי המשיב כפה עליו, בסחיטה באיומים, להתקשר בחוזה. מכאן זכותו הנטענת לבטל את החוזה (ראה סעיף 17 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).

באותם ימים היה המערער מבוקש על ידי שלטונות צרפת לשם העמדה לדין פלילי שם. במקביל גם הוגשה כנגדו, לבית משפט בישראל, תביעת ענק אזרחית מטעם חברה צרפתית ("קומפני פריזיין דה פרטיספסיון"). לטענת המערער, שח לו המשיב, כי במהלך השנים בהן עבד למענו בצרפת אסף נגדו חומר מרשיע רב וכי בידו "מזוודה מלאה מסמכים מרשיעים, שהם בבחינת חומר נפץ". המערער טוען, שהמשיב איים עליו, כי אם לא ייענה לתביעותיו הכספיות, יעביר "מזוודה" זו שברשותו לרשויות אכיפת החוק, בצרפת ובישראל, וכן לפרקליטי החברה הצרפתית, ויגרום בכך הן להסגרתו לצרפת והן לחיובו בתשלום סכומי עתק. איומים אלה - טען המערער - הפחידו אותו, ורק מחשש שהמשיב יממש את איומיו נאלץ להיכנע לדרישותיו הסחטניות וחתם על החוזה. קודם לכן התנה, שהמשיב יפקיד את המסמכים שבידו בידיו הנאמנות של בן דוד, ושיבטיח שלא לעשות בהם שימוש; ומשנחה דעתו, על סמך דברי בן דוד, שהתנאי קוים, חתם על החוזה. אך לאחר שנחלץ ממעצרו באיטליה ושב לישראל, חידש המשיב את איומיו ולחצו עליו. משהוברר לו, מפי בן דוד, כי המשיב הטריד אותו ולא נתן לו מנוח, עד שאילץ אותו להחזיר לידיו את "מזוודות המסמכים", נמנה וגמר לבטל את החוזה, וכך גם עשה.

5. הערכאה הראשונה דחתה טענה זו במישור העובדתי. השופטת המלומדת, שניתחה את הראיות ביסודיות, מצאה שגירסת המערער איננה אמת. בקבלה כמהימנות את עדות המשיב, וכן את עדותו של בן דוד שעלתה בקנה אחד עם גירסת המשיב, קבעה השופטת, כי עד לכריתת החוזה, וכן בעת כריתתו, לא איים המשיב על המערער בהסגרת המסמכים. איום בנושא זה שמע בן דוד, לראשונה, רק בחודש נובמבר. אז הוברר לו, מן המשיב, כי שלושת השיקים שמסר המערער לסילוק השיעור הראשון של תשלומי הריבית לא נפרעו. המשיב, שנחל אכזבה מרה מתוצאות כריתתו של החוזה המיוחל, התבטא בחריפות, שינקוט כל צעד שיהא בו כדי להביא לקבלת המגיע לו. הוא הזכיר את המסמכים המפלילים שברשותו ואמר, כי עתה לא יהסס לעשות שימוש גם בהם. אלא שלעת הזאת כבר היה המערער נתון במעצר במילנו, ובן דוד - שביקש למנוע מן המערער ומשפחתו קשיים נוספים - הפציר במשיב להמתין ולהפקיד בינתיים בידיו את המסמכים שהזכיר. המשיב אמנם התרצה, הביא לביתו תיק מסמכים שננעל בקוד, והפקיד את התיק בידיו. כן מסר לו רשימת המסמכים המצויים בתיק. התאריך שצוין על הרשימה (22.11.85) תמך לכאורה בגירסת המשיב ובן דוד, שבין הפקדת מזוודת המסמכים בידי בן דוד לבין כריתת החוזה (שנחתם כארבעה שבועות לפני מועד הפקדת המסמכים) לא היה ולא כלום. גם טענת המערער, כאילו אילץ המשיב את בן דוד להחזיר לו את המסמכים, נדחתה כבלתי מבוססת. הא ראיה, שמזוודת המסמכים נותרה בידי בן דוד, עד שנפתחה בהוראות בית המשפט, עקב עתירת המערער לאפשר לו לעיין בהם.

6. בא כוחו המלומד של המערער ביקר באריכות את מסקנתה העובדתית של השופטת, אך טענותיו לא שכנעוני שבמסקנה זו יש יסוד להתערב. השופטת הייתה ערה לכך, שזולת החוזה לא נמצאה בידי המשיב כל ראיה ממשית לעצם קיומו של חוב; וגם לא כל שאמר המשיב במסגרת עדותו, לעניין זה, נמצא ראוי להתקבל. אך מכך שהמשיב לא יכול (או היה מתקשה עד מאוד) להוכיח את עצם החבות ורכיביה בראיות אחרות, לא הייתה נכונה להסיק, שהמערער נכפה, בסחיטה באיומים, לקבל על עצמו חבות חסרת שחר. זאת ועוד: משקבעה השופטת, שהאיום הנטען הושמע לראשונה לאחר כריתת החוזה, ונשמט בסיס טענת המערער כי התקשרותו בחוזה הייתה עקב האיום. שוב לא עמדה לפניה השאלה אם חרף האיום יכול המשיב להסתמך על החוזה, בלא שיוכיח שהחוזה אשר נכרת נועד אך להצהיר על חבות קיימת (ראה: סעיף 17 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) וע"א 748/81 שפיר נ' אפל ואח' פ"ד לט (4) 149, הערת המשנה לנשיא, השופטת בן פורת, בעמ' 158).
אכיפת החוזה

7. טענתו השנייה של המערער, לפני הערכאה הראשונה ולפנינו, הייתה, שגם אם לא ימצא בית המשפט יסוד לקבוע, כי התקשורות בחוזה הייתה עקב כפייה, יש בעובדות שהוכחו כדי להוביל למסקנה, ש"אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". במשמעות סעיף 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

"אכיפה", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אף אכיפה "בצו לסילוק חיוב כספי" במשמע. לנוכח הגדרה זו מוכן היה השופט ש' לוין להניח, בלא לפסוק בדבר, "שקיימים מקרים נדירים, שבהם רשאי בית המשפט לקבוע, שאכיפת חוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין, גם כשהמדובר בחיוב כספי" (ראה: ע"א 254/86 י' ניניו ואח' נ' משכן, בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד מב (1) 1, בעמ' 3).

הנסיבות שהוכחו בענייננו הם, שלאחר שהמערער הפר את חיובו לפי החוזה, ובטרם התיימר לבטל את החוזה, איים המשיב לעשות שימוש במסמכים שברשותו. באיום בלתי ממומש זה, כשלעצמו, אין כדי להפוך את אכיפת חיובו התקף של המערער לבלתי צודקת.

8. מטעמים אלה יש לדחות את ערעורו של המערער.

הפרשי הצמדה וריבית

9. הכלל הרווח הוא, שבהיעדר טעמים מיוחדים שלא לעשות כן, ישתמש בית המשפט בשיקול הדעת הנתון לו בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, ויפסוק לצד הזוכה הפרשי הצמדה וריבית (ראה: ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' נ' טייק ואח', פ"ד מה (3) 169, דברי הנשיא שמגר בעמ' 222). השופטת המלומדת הייתה ערה לכלל זה. עם זאת סברה, כי המקרה נושא פרשתנו נופל לגדר היוצאים מן הכלל, בהם יימנע בית המשפט מפסיקת ריבית והפרשי הצמדה. מסקנה זו נימקה כהאי לישנא:

"אילמלא נכרת החוזה ספק גדול בלבי אם התובע היה מצליח להוכיח כי הסכומים שהנתבע קיבל על עצמו לשלם לו, אמנם מגיעים לו.

הצדדים התנו על הצמדת הסכומים למטבע זר בחוזה גופו... על כן יישמר שוויו של הכסף כפי שהוסכם.

הצדדים לא סיכמו ביניהם על ריבית פיגורים.... ולא נתבקשתי לפסוק פיצויים לפי סעיף 11 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971.

בנסיבות העניין, לאור הרקע לכריתת החוזה והתנהגות הצדדים עובר לכריתתו ולאחר מכן, נראה לי כי אין לחרוג מהמסגרת הצרה של אכיפת ההסכם כמות שהוא".
10. השני מבין הנימוקים הנ"ל (לאמור, ש"הצדדים התנו על הצמדת הסכומים למטבע זר בחוזה גופו") טעון בדיקה. שלושת הנימוקים האחרים אינם ממין העניין. משהוכיח המשיב את זכותו לאכיפת החיוב הכספי, קשה לראות מדוע קשיי הוכחתה של עילת אחרת, היעדר התנאה חוזית שאינה חיונית או "התנהגות הצדדים" ("הצדדים" ולא המשיב!) יכולים להצדיק שלילת הפרשי הצמדה וריבית.

ברם, גם בנימוקה השני של השופטת אין כדי להוביל לאישור מסקנתה. חובו של המערער, שיעורי הפירעון והריבית, שיישא כל אחד מן השיעורים, הוגדרו בחוזה כסכומים בשקלים, שיהיו שווים במועדי הפירעון (על פי השער היציג) לסכומים שבחוזה ננקבו בערכים של מטבע חוץ (לרוב הדולר האמריקני, להוציא פריט אחד ששיעורו הוגדר בפרנקים צרפתיים). אך אין בחוזה כל התנאה ממנה ניתן להעלות, שהוראת ההצמדה החוזית תוסיף לחייב את הצדדים גם בחלוף המועדים המוסכמים לביצוע התשלומים. מקרה זה שונה איפוא מפרשתו של ע"א 187/78 לוי נ' דויטש, פ"ד מג (3) 309, בה נתלה בא כוח המערער בתשובתו לערעורו של המשיב (ראה דברי הנשיא שמגר, שם, בעמ' 320; והשווה ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, דברי השופט מלץ בעמ' 605). גם מאורחות הצדדים ומהתנהגותם, לאחר כריתת החוזה, אין להעלות כוונה מסתברת, ששיטת ההצמדה למטבע חוץ תוסיף לחייבם גם במקרה של הפרת החיוב לבצע את התשלומים במועדיהם (ראה ע"א 499/89, 502 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין, שותפות רשומה; מירון ובן ציון פריבס, עורכי דין, שותפות רשומה נ' רמת אביבים בע"מ ואח', פ"ד מו (4) 586. בהיעדר ראיה להיפוכו של דבר, אין להסיק מן המותנה בחוזה אלא שהצדדים נזקקו למטבע החוץ כאל אמת מידה לקביעת הסכומים (בשקלים), שעל המערער לסלקם במועדי התשלום המוסכמים. והסכם כזה כוחו יפה לתקופה החוזית בלבד (ראה: ע"א 734/84 ש' אבידן ואח' נ' מ' בן חמו וערעור שכנגד, פ"ד מא (4) 250. וע"א 498/88 מירון נ' אורי קידר ואח', פ"ד מד (4) 250) .

11. בנסיבות שתוארו, היו בידי המשיב לתבוע הפרשי הצמדה וריבית, לפי הוראות חוק ריבית והצמדה, החל ממועד הפרת החוזה (ראה ע"א 172/86 בוחבוט נ' וינינגר, פ"ד מב (2) 173). אילו עשה כן, אפשר שהייתה מתעוררת שאלה, מאימתי ועל אילו סכומים יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית: כלום על מלוא סכום החוב, החל מיום הפרת החוזה; או שמא על כל אחד משיעורי התשלום ממועד פרעונו המוסכם? לשאלה זו עשויה הייתי לייחס חשיבות לנוכח העובדה, שהחוזה הופר - והתובענה הוגשה לבית המשפט - עוד בטרם הגיע זמן פרעונם של התשלומים הראשונים שהיה על המערער לשלם על חשבון הקרן. אך עיון בכתב תביעתו של המשיב מעלה, כי הוא כלל בסכום התביעה את כל חיובי הריבית (בסכומים קצובים), אותם התחייב המערער לשלם במהלך התקופה החוזית (לאמור, עד יום 31.12.88, שבו חל מועד פרעונו המוסכם על השיעור האחרון). בכך גילה המשיב את דעתו להסתפק, ביחס לתקופה החוזית, בריבית המוסכמת. את עתירת תביעתו לפסיקת סכום התביעה "בצירוף הצמדה וריבית כדין" יש לכן לפרש כמתייחסת לתקופה שמיום 1.1.89 ואילך. פסק דינה של הערכאה הראשונה טעון תיקון בנקודה זו.
אי פסיקת הוצאות

12. השופטת נמנעה מפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. לעניין זה סמכה השופטת על אותם טעמים שבגללם נמנעה מפסיקת הפרשי הצמדה וריבית. המשיב מערער גם על צדקת הקביעה הזאת, ואף כאן הדין עמו.

פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון העניין (תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אך הכלל הוא, שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 507-508).

טעמי השופטת לאי פסיקת הפרשי הצמדה וריבית - עליהם סמכה גם את הימנעותה מפסיקת הוצאות - הובאו לעיל. אך מטעמים אלה קשה להעלות טעם מבורר, המסביר על שום מה ראתה השופטת לשלול מהמשיב את הוצאותיו. חזרתי ונתתי את דעתי, גם בהקשר הזה, לאמירה "התנהגות הצדדים", בה השתמשה השופטת. אך חוששני, שבאמירה כה כללית אין משום הנמקה מספקת לשלילת הוצאותיו של בעל דין, שגירסתו נמצאה מהימנה ושתביעתו נתקבלה כמעט במלואה.

אינני סבור, כי מתעורר הכרח בהחזרת ההליך לערכאה הראשונה, לשם קביעת ההוצאות לפי שיקול דעתה. המשיב השאיר את פסיקת ההוצאות בערכאה הראשונה לשיקול דעתנו, וגם המערער - בתשובתו לערעור המשיב בנושא זה - לא ביקש שהתיק יוחזר. בנסיבות אלו נראה לי מתאים שנעמיד את סכום החיוב על היציאות הממשיות, לפי קביעת כבוד הרשם של בית המשפט המחוזי, בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ (כערכו ביום מתן פסק הדין על ידי הערכאה הראשונה) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

13. אשר על כן יש לדחות את הערעור בע"א 1894/90 ולקבל את הערעור בע"א 1986/90. לחיובי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כשיעורם ביום 31.12.88, ייתוספו הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, החל מיום 1.1.89, וכן הוצאות משפט על פי הפירוט המובא בפיסקה 12 לעיל. על המערער בע"א 1894/90 לשלם למשיב את הוצאות שני הערעורים בסכום כולל של 12,000 ₪.
השופט ד' לוין
: אני מסכים.

השופט ת' אור
: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מצא.
ניתן היום, ד' בתשרי תשנ"ב (1.10.92).








עא בית המשפט העליון 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין, [ פ"ד: מו 4 822 ] (פורסם ב-ֽ 01/10/1992)