פסקי דין על מיקוש טיאנה באמצעות אמה | פסקי דין על מיקוש מרקה | פסקי דין על יצחק מרדכי | פסקי דין על הראל חב' לביטוח |

14761/02 א     19/07/2006




א 14761/02 מיקוש טיאנה באמצעות אמה , מיקוש מרקה נ' יצחק מרדכי, הראל חב' לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 014761/02
בית משפט השלום חיפה
בתיק עיקרי: 014761/

19/07/2006
תאריך:
כב' השופט מנחם רניאל

בפני
:

1. מיקוש טיאנה באמצעות אמה
-
2. מיקוש מרקה

בעניין:
התובעת
שושנה ברוידה

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. יצחק מרדכי

2. הראל חב' לביטוח בע"מ
הנתבעים
צבי יעקובוביץ

ע"י ב"כ עו"ד

נגד

מגדל חברה לביטוח בע"מ

צד ג'

פסק דין
1. התובעת 1, ילידת 12.09.1994, נפגעה ביום 17.08.01 בתאונת דרכים ברחוב אביגדור בקריית אתא ותבעה באמצעות אמה את נהג הרכב הפוגע, מר יצחק מרדכי
ואת מבטחת הרכב סהר-ציון חברה לביטוח בע"מ. מתוך רשימת המוסכמות שהגישו הצדדים בנוגע לנסיבות אירוע התאונה עולה כי התובעת ירדה אל הכביש מבין מכוניות חונות בצד שמאל של הדרך, ונפגעה מרכב, בו נהג הנתבע 1. הרכב נסע ממזרח למערב במהירות 30 קמ"ש, פגע בתובעת בצדו השמאלי הקדמי, המשיך בנסיעה ופגע ברכב שחנה בהמשך הרחוב על המדרכה מצד ימין. לתובעת נגרמו נזקי גוף שונים בגינם תבעה. הנתבעת 2, הגישה הודעה לצד שלישי, מגדל חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחת הרכב החונה, בטענה שהיא זכאית להשתתפות מאת הצד השלישי בכל פיצוי שיושת עליה כלפי התובעות מכוח סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 וזאת בטענה שהרכב המבוטח על ידי הצד השלישי הנו רכב מעורב בתאונה. ביום 10.05.06 אישרתי את הסכם הפשרה בין התובעות לנתבעים לפיו תשלם הנתבעת 2, ששינתה שמה לסהר-ציון חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הרכב הפוגע, לידי התובעות סך של 78,970 ₪, כאשר נותרה לדיון שאלת החבות בין הנתבעים לבין הצד השלישי, מגדל חברה לביטוח בע"מ, לגביה הוגשו סיכומים ובה עוסקת הכרעה זו.

2. השאלה בה יש להכריע היא, האם נסיבות התאונה עליהן הוסכם בין הנתבעת 2 לצד השלישי במסגרת ההסדר הדיוני שהוגש לבית המשפט יש כדי לקיים את הוראת סעיף 3 (ב) לחוק בפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כך שתחולק החבות בין הנתבעת 2 לצד ג'.

3. תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב [תיקון: תשמ"ה]
(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

שאלה זו נחלקת לשתי שאלות עיקריות, הראשונה היא האם חנה הרכב חניה אסורה, והשניה היא האם האם הרכב המבוטח ע"י צד ג' הוא רכב מעורב בתאונה.

3. לטענת הנתבעת 2, אין חולק כי הרכב, אשר חנה על המדרכה מצד ימין של הכביש חנה חניה אסורה וזאת על פי תקנה 72(א) (2א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. לפיכך, לפי הגדרת "תאונת דרכים" יראו כתאונת דרכים גם מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו. לטענת צד ג' חניה אסורה לעניין מעורבות רכב בתאונת דרכים אינה חופפת את חוקי התנועה והחניה בישראל, ולצורך חוק הפיצויים, השאלה היחידה הנבחנת היא שאלת הסיכון התחבורתי שיצרה החניה בקשר עם אירוע התאונה.

ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, נקבע:

נותר לבחון את השאלה האם חלה בענייננו החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים הדנה ב"רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". הפסיקה קבעה, כי יש לקשור בין איסור החנייה לבין יצירת סיכון תחבורתי (ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו שושי, פ"ד נו(481 ,(4; וראה גם א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית), עמ' 160). על רקע זה, נבחן מהם המצבים האפשריים ביחס שבין חניה בניגוד לדין לבין זו המהווה סיכון תחבורתי:
(1) החניה אסורה על פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי. דעת הפסיקה והספרות כאחד היא, שאין במקרה כזה תחולה לחזקה המרבה, משום שאחרת נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת, בו, למשל, בעל רכב יכול ויחוייב בפיצויים, רק משום ששכח לשים בחלונו כרטיס חניה (י ' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עדכון משולב תשנ"ו, עמ' 65).

המחבר מ' צלטנר מציע במקרה האמור להתחקות אחר תכלית החקיקה ולבחון האם האיסור הוא מחמת כך שהחנייה באותו מקום מהווה סיכון תחבורתי (מ' צלטנר, "הגדרת ה'שימוש ברכב' - עצירת הסחף", הפרקליט מ' (תשנ"א), 168, בעמ' 2) .( 177) החניה אסורה על פי דין ויש בה סיכון תחבורתי. אין עוררין שיש תחולה לחזקה המרבה. (3) החניה מותרת על פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי - אין חולק שאין תחולה לחזקה המרבה. (4) החניה מותרת על פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי. בטרם נבחן את תחולת החזקה המרבה על מקרה מסוג זה, נראה, כי נסיבות המקרה מקיימות את שני התנאים הללו, דהיינו, החניה היתה מותרת על פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי.1[1]

לפי האמור, אם הרכב החונה, חנה בניגוד לאמור בתקנות התעבורה, אולם לא יצר סיכון תחבורתי, אין בכך כדי לחייב את בעל הרכב החונה בפיצויים בגין פגיעה שנוצרה בתאונת דרכים. על כן, יש להכריע בשאלה האם החניה על המדרכה מצד ימין של הכביש יצרה סיכון תחבורתי.

4. לטענת הנתבעת 2, הרכב החונה יצר סיכון תחבורתי שכן רוחבו של הרחוב בו התרחשה התאונה הוא 7 מטרים, כאשר החניה היא בצדו השמאלי בלבד, בעוד הרכב חנה על המדרכה הימנית מול רכב שחנה בצד' שמאל. מכאן שרוחב הכביש הפנוי לנסיעה היה כחמישה מטרים, אשר לא הותירו מרחב תמרון לנהג שביקש למנוע פגיעה בהולכת הרגל. לפיכך, יש לראות בכל המאורע תאונת דרכים אחת ולא שתי תאונות. לטענת הנתבעת, יש לאמץ את מבחן המיקום הגיאוגרפי והזמן, בכדי לקבוע באם מדובר בתאונה אחת או בשתי תאונות נפרדות. כמו כן נטען כי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ניער עצמו משאלת האשמה כאשר עקרונות הפיצוי וחלוקת הנטל שנקבעו בו הינם סכמטיים ומשוחררים לחלוטין משאלות של מוסר וצדק. לעניין טענה אחרונה זו של הנתבעת 2, יש לומר כי אמנם חוק הפיצויים קבע אחריות מוחלטת לפיצוי נפגע בגין פגיעתו בתאונת דרכים, אולם ליישום החוק נדרש קשר סיבתי בין הנזק לבין הפגיעה בתאונה, ולפיכך החוק אינו "משוחרר משאלות של מוסר וצדק" אלא קובע אחריות מוחלטת רק בהינתן קשר סיבתי בין הפגיעה לתאונה.

לטענת צד ג', הרכב שחנה על המדרכה בצדו השני של הכביש לא יצר סיכון תחבורתי. כמו כן יש לבחון ראשית את הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה בהולך הרגל ביחס לכל אחד מכלי הרכב המעורבים, ורק אם התמלא תנאי זה, יש לבחון אם מתקיים הסיפא של סעיף 3(ב) לחוק ונוצר מגע פיזי בין הרכב המעורב לבין כלי רכב אחר.

אני מקבל את טענת צד ג'. מבחן המגע הפיזי אינו יכול להחליף את מבחני הסיבתיות הרגילים על פיהם יש לבחון את שאלת מעורבותם של כלי הרכב, כפי שמבקשת הנתבעת לקבוע. כך עולה מהעובדה שנאמר שמאורע שמבקשים שלבחון אם הוא תאונת דרכים צריך להיות "עקב פגיעה ברכב שחנה..". יש להשתמש במבחן המגע הפיזי רק בכפוף לקביעת הקשר הסיבתי בין כלי הרכב החונה לפגיעה. 2[2] וכך נקבע בת"א (תל-אביב) 17419/94 יהודה רוטמן נ' עמר חיים, שם פגע רכב פיאט בהולך רגל ולאחר מכן פגע בשתי מכוניות נוספות, שאחת מהן חנתה בצד הדרך:

לפיכך, ולאור כל הראיות המצטרפות לגבי נסיבות קרות התאונה, אין ספק שהתובע נפגע בגופו ע"י רכב אחד בלבד, הוא רכב הפיאט...כמו כן, אין ספק כי לא נתקיים המבחן האמור בסעיף 3 (ב) לחוק, לפיו "רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע", וזאת כיוון שבעת התאונה שבפני
, היה בזירת הארוע רכב הפיאט בלבד. העובדה שלאחר תם הפגיעה הגופנית בתובע פגע רכב הפיאט בכלי רכב אחרים, אינה הופכת אותם לכלי רכב עימם היה מגע בעת התאונה. היינו, המבחן הפיזי ראוי להחלה רק לאחר בדיקת מעורבות כלי רכב בתאונה עפ"י מבחני הסיבתיות הכלליים ועפ"י מבחנו של סעיף 1 לחוק בדבר הגדרתה של "תאונת דרכים".3[3]

כך מעיד הנהג, מר יצחק מרדכי
בהודעת הנהג במשטרת ישראל אשר צורפה להודעה על ההסדר הדיוני ולרשימת המוסכמות בין הצדדים:
"בתאריך 17.08.01 סמוך לשעה 17:00 נהגתי ברכבי ברחוב אביגדור עשת בקריית אתא שהינו כביש יחסית צר וחד סטרי. נסעתי במהירות משוערת 30 קמ"ש בהילוך d ברכב עם גיר אוטומטי ואז לפתע הבחנתי בילדה כבת 7 שמתפרצת לכביש בריצה מהירה מאד מצד שמאל שלי מבין מכוניות חונות. שברתי את ההגה ימינה כדי לא לפגוע בהולכת הרגל ובמקביל גם בלמתי בלימת חירום. פגעתי קלות בילדה עם כנף שמאלי קדמי של רכבי כתוצאה מהניסיון למנוע את הפגיעה בהולכת הרגל סטיתי ימינה ופגעתי ברכב פרטי וולבו שהיה בחניה בצד ימין על המדרכה".

מתוך הודעת הנהג עולה כי הפגיעה בילדה לא היתה קשורה לרכב שחנה על המדרכה מצד ימין וכי הנהג עשה כל שביכולתו למנוע את הפגיעה בילדה מבלי להתחשב ברכב שחנה על המדרכה מצד ימין, מטרים ספורים לאחר מקום הפגיעה. עוד מסתבר מעדות הנהג במשטרה, כי הרכב שחנה על המדרכה לא חסם את דרכו של הרכב הפוגע ולא היווה סיכון תחבורתי שסייע ליצירת נסיבות התאונה. על כן, לא מתקיימת הגדרת תאונת דרכים ביחס לנוכחות הרכב המבוטח על ידי צד ג', בהעדר קשר סיבתי בין נוכחותו בזירה לפגיעה.

5. על פי נוסח סעיף 3 (ב) לחוק, רואים כלי רכב כמעורב אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר. לפי האמור לעיל, בעת התאונה, המוגדרת כפגיעה בתובעת, לא היה מגע בין כלי הרכב המבוטח על ידי צד ג' לבין כלי הרכב המבוטח על ידי הנתבעת 2. המגע נוצר רק לאחר מכן, ולכן כלי הרכב המבוטח על ידי צד ג' אינו " רכב מעורב".

6. בנסיבות אלה, ברור שהרכב היחידי שהיתה לו מעורבות בפגיעה בהולכת הרגל היה רכב הנתבע 1. לא התקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב החונה לבין הפגיעה בהולכת הרגל ולפיכך לא חל סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975.

לפיכך אני דוחה את תביעת הנתבעת 2 כלפי צד ג' וקובע כי אין לחייב את מגדל חברה לביטוח בע"מ בתשלום מחצית מסכום הפשרה אליה הגיעה הנתבעת 2 עם התובעות. הנתבעת 2 תשלם לצד ג' הוצאות ההודעה בסך 7,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום כ"ג בתמוז, תשס"ו (19 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל
, שופט
1[1] רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, תק-על 2003(3), 268 ,עמ' 269.

2[2] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2), 844 (1988).
3[3] ת"א (תל-אביב) 17419/94 יהודה רוטמן נ' עמר חיים, תק-של 97(3), 3883 ,עמ' 3887 (1997).









א בית משפט שלום 14761/02 מיקוש טיאנה באמצעות אמה , מיקוש מרקה נ' יצחק מרדכי, הראל חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/07/2006)