פסקי דין על לשכת תביעות ירושלים | פסקי דין על פלדמן יוסף | פסקי דין על לוין צבי |

3830/02 פ     30/07/2006




פ 3830/02 לשכת תביעות ירושלים נ' פלדמן יוסף, לוין צבי





בתי המשפט
1

פ 003830/02
בית משפט השלום ירושלים
כב' השופטת אילתה זיסקינד

לפני
לשכת תביעות ירושלים

בעניין:
המאשימה
כהן עמוס

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . אהרון ירמיהו - נדון
2 . ספקטור נועם- נדון
3 . פלדמן יוסף

ע"י ב"כ עו"ד הרצל אברהם

4 . לוין צבי

ע"י ב"כ עו"ד וורצברגר
הנאשמים
הכרעת דין לנאשמים 4-3

רקע
1. נגד הנאשמים 4-1 הוגש כתב האישום המייחס להם עבירת התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשים תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") 3 עבירות הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק, ולנאשמים 2-1 גם עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274 (1) לחוק.

תמצית כתב האישום
2. בתאריך 04/10/01 סבבו הנאשמים 4-1 ואנשים נוספים את שערי הר הבית ולאחר שחלפו על פני שער השלשלת, שער הכותנה ונשאו תפילה ב'כותל הקטן' ליד שער הברזל, המשטרה החליטה שלא לאפשר מעברם לשער המג'לס מחשש לעימותים. לפיכך, בעת שהנאשמים התקדמו לעבר שער המג'לס, רפ"ק קובי דוידאין הודיע להם כי מעברם אינו אפשרי וביקש מהם לפנות את המקום. הנאשמים לא שעו לפניותיו, ניסו להתקדם אך שרשרת השוטרים מנעה זאת מהם.

הנאשמים עמדו במקום והתפללו וכשסיימו, ניסו שוב לפרוץ את מחסום השוטרים, דחפו שוטרים ועיתונאים שהיו במקום, כשהשוטרים נאלצו להגן בגופם על עוברים ושבים מוסלמים.
רפ"ק דוידיאן שב וביקש כי יעזבו את המקום לכיוון הכותל המערבי, אך הנאשמים סרבו להתפנות, ניסו לפרוץ את שרשרת השוטרים וקראו לעברם קריאות נאצה. לפיכך הורה על מעצרם.

3. השוטרים מוקי מרן ואלי אבוטבול הודיעו לנאשם 1 על מעצרו אך הוא ניסה להתנגד למעצר ולחמוק עד שלבסוף נאזק על ידם.

השוטר ליאוניד רבינוביץ נחלץ לביצוע מעצר נאשם 3 שישב על הרצפה, סרב לקום, והחל בועט לכל עבר עד שהשוטרים נאלצו לשאתו מהמקום.

הנאשמים נלקחו לרכב משטרתי שחנה ברחבת הכותל המערבי כדי להובילם לתחנה, אך לאורך הדרך הם קיללו את השוטרים וכשהגיעו לרכב, סרבו לעלות עליו, השתוללו וצעקו. משהועלו לרכב הם בעטו בדפנותיו וצעקו לאורך כל הנסיעה.

הנאשמים 2-1 ששהו כבר ברכב המשטרתי לקחו את הצמיג הרזרבי שהיה ברכב, הצמידוהו לדלת הרכב ובכך חסמו ומנעו את המעבר לרכב ואת עצם פתיחת הדלת, עד שהשוטרים נאלצו להשתמש בכוח, כדי לפתוח את הרכב כדי לפנות את הנאשמים.

הנאשמים סרבו לפנות את הרכב.
נאשם 1 הכה את השוטר פבל אוסטרון ושרט אותו, גם נאשם 4 סרב לצאת מהרכב והשוטר פבל נאלץ להשתמש בכוח על מנת להוציאו מהרכב.

4. לאחר שהנאשמים נחקרו בתחנת המשטרה, ביקשו השוטרים להעבירם למגרש הרוסים, אך הנאשמים סרבו לעלות על הרכב, ברכב הם השתוללו, בעטו, תקפו את השוטרים צעקו וקיללו.
נאשם 4 הוריד מראשו של רפ"ק יאיר נהרי את הכיפה שחבש לראשו ואמר לו "אתה לא יהודי".
נאשם 2 הכה את השוטר חוסיין מולא אשר העלה אותו לרכב, קילל אותו "ערבי מסריח, אסור לך להיות במשטרה שלנו, מחבל נאצי", שכב על רצפת הרכב ובעט בשוטר יוגב אבני, קרע את אזיקי הפלסטיק מעליו והכה בידיו את השוטרים.

השוטר חוסיין ניגש לנאשם 1 על מנת להעלותו לרכב, הנאשם 1 אמר לו: "אני לא אתן לערבי לגעת בי, אתה מחבל, נאצי" השתולל ובעט בשוטר והכה אותו באגרופיו. כשעלה נאשם 1 לרכב, עקר את ספסל הרכב ברגלו והעיפו לעבר השוטרים.

ההליך
5. ביום 05/02/03, ובטרם ניהול ההוכחות בתיק זה, הורשע הנאשם 1 אהרון ירמיהו, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום, במסגרת הסדר טיעון וצירוף תיקים בפני
כבוד השופט ברקלי בת"פ 3855/02, בימ"ש שלום ירושלים.

6. לאחר ניהול ההוכחות, ביום 17/11/05 הורשע הנאשם 2 נועם ספקטור, לאחר שהודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון וצירוף תיקים בפני
כבוד השופטת מאק-קלמנוביץ בת"פ 3828/02.

7. לפיכך נותר להכריע את דינם של הנאשמים 4-3, הכופרים במיוחס להם בכתב האישום, שבעניינם (לרבות נאשם 2), נשמעו עדים וראיות בתיק זה, אך משנותרה לבירור רק שאלת מעורבות נאשם 3 פלדמן יוסף
, ונאשם 4 לוין צבי
בארועים המתוארים בכתב האישום, יתמקד הדיון באחריותם הפלילית של נאשמים 4-3 בלבד.

8. למען הסדר יוער כי מאחר ועסקינן בשתי עבירות - התפרעות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו - נחלק את הדיון לשלושה אירועים שהתרחשו ברצף כדלקמן:
א. א. התקהלות האסורה והתפרעות ברחוב הגיא.
ב. ב. פינוי הנאשמים הראשון מרחוב הגיא לתחנת המשטרה דוד (הפרעה לשוטרים בעת פינוי הנאשמים).
ג. ג. פינוי הנאשמים השני מתחנת דוד, לקישלה.

ראיות התביעה

ההתקהלות האסורה ברחוב הגיא
9. קצין המשטרה קובי דוידיאן , שימש בעת הארועים המתוארים בכתב האישום כסגן מפקח יחידת המקומות הקדושים בעיר העתיקה והיה אחראי על השערים המערביים של הר הבית. על פי עדותו, ביום 04/10/01. התקיימה סביב הר הבית תהלוכה של קבוצת נאמני הר הבית וכפי שכונו ע"י הנאשמים ועדים אחרים, אנשי משמר המקדש (להלן: "הקבוצה"), כשהוא וצוותו ליוו את הקבוצה.
באותה עת היתה מתיחות בהר הבית ונתקבלו התראות מודיעיניות על כוונות להפר את הסדר מצד המוסלמים (ראה עמ' 40 ש' 17 לפרו'), לפיכך, הוא התבקש על ידי מפקד התחנה לעצור את התהלוכה "בגלל ריכוז גדול של צעירים מוסלמים בשער המג'לס וזה בעצם השער הבא שאליו הייתי אמור להגיע יחד עם התהלוכה שהובלתי. אחרי שער הברזל ואז אמרתי לאנשים שהיו בתהלוכה שהם לא יכולים להמשיך את תהלוכה" (ראה עמ' 40 ש' 14-12 לפרו').
לדבריו, הוא הודיע לקבוצה "שאין אפשרות להמשיך את התהלוכה. הם טענו בתגובה כי יש להם הסכם עם מפקד התחנה לקיים את התהלוכה מהכותל ולעשות את הסבב שערים סביב הר הבית. אמרתי להם שאני נציג מפקד התחנה וכרגע אין אפשרות לבצע את התהלוכה ואני לא מכיר שום הסכם כזה" (ראה עמ' 40 ש' 32-30 לפרו').
עוד עולה מעדותו כי חברי הקבוצה נשארו ברחוב הגיא וקיימו תפילה ובכך לא ראה "שום בעיה כל זמן שהשקט נשמר" (ראה עמ' 41 ש' 5-1 לפרו').

10. ואולם, כעבור זמן החלו אנשי הקבוצה להתווכח עם השוטרים ואף וניסו לפרוץ בכוח ולהמשיך בסבב השערים, לפיכך צוות השוטרים נאלץ להשתמש בכוח סביר על מנת למנוע מהם התקדמות.

בהמשך ציין דוידיאן כי קרא במגפון והודיע כי יאלץ להורות על פיזורם וכך העיד:

"הסברתי להם שהם מפרים את הסדר במקום ואם הם ימשיכו נאלץ לפזר אותם. דיברתי איתם בכריזה במגפון. הבאנו גם מספר גדרות משטרה והצבנו אותם ברחוב כדי למנוע מהם לעבור את הגדרות משטרה".

ראה: עמ' 41 ש' 16-12 לפרו'.

לגרסתו, כעבור 20 דקות, חברי הקבוצה "התחילו למנוע, לא בכוח, אך עמדו והפריעו למשתמשים מקומיים לעבור ולהשתמש בדרך, ועוד פעם ניסו לפרוץ את הגדרות ולעבור. התחילו להגיע צלמים ולצלם את כל הארוע, ביניהם היה צלם מוסלמי, ובגלל שהוא מוסלמי הם ניסו למנוע ממנו לצלם את כל התפילה שלם במקום" (ראה עמ' 41 ש' 22-18 לפרו').
ובהמשך, תאר כיצד הקבוצה התנגדה למעבר של עוברי אורח "היו קטעים שלא נתנו להם לעבור והציקו להם והיה צורך בהתערבות שלנו כדי לתת להם לעבור" (ראה עמ' 47 ש' 6 לפרו'). בשלב זה, הורה דוידיאן על ביצוע מעצרים. ארבעה נעצרו והובלו לכותל וברגע שהם נעצרו חזרו גם שאר האנשים שהשתתפו בתהלוכה, לכותל ולא המשיכו (ראה עמ' 41 ש' 32-30 לפרו').

11. סמ"ר ליאור בן שטרית, מתאר את ההתרחשות באופן דומה לתיאור שמסר הקצין דוידיאן. לדבריו, חברי הקבוצה חסמו את המעבר לתושבי המקום, קצין המשטרה ביקש מהם בקריאה, לפנות את המקום ולהתפזר אולם הם סרבו (ראה עמ' 50 ש' 24-23 לפרו'). הוראת הפיזור ניתנה בעקבות פרובוקציות והתגרות בתושבים (ראה עמ' 56 ש' 1 לפרו'). משסרבו לפנות את המקום, הכריז הקצין על פיזור בכוח (ראה עמ' 59 ש' 8 לפרו').

סמ"ר בן שטרית מתייחס לחלקו של נאשם 3 בארוע כך:

"ניתנה הוראה להתפזר, הם סרבו ואז אני ניגשתי לחשוד, אני זוכר שקוראים לו פלדמן, אני מצביע עליו באולם (מצביע על נאשם 3) ואמרתי לו שיתלווה אלי והוא נענה בהסכמה. הלכתי איתו ואז התפתחה שם התפרעות מסויימת, היתה שם ממש התפרעות, כולם התחילו להשתולל, כל המפגינים, נאמני הר הבית".

ראה: עמ' 50 ש' 32-28 לפרו'.

12. באמצעות שוטר מג"ב אליהו בן גיגי, הוגשה קלטת וידאו (ת/9) המתעדת את התפרעות חברי הקבוצה, שהעיד כי צילם קטעים מהארוע, צילום לא רציף (ראה עמ' 21 ש' 10 לפרו') ופעל על פי הנוהל. הוא צילם את מוקד ההתפרעות והתמקד בפרצופים.
מעדותו עולה כי בשלב הראשון נתבקשה הקבוצה ללכת אחורה וכשחברי הקבוצה סרבו לפעול לפי הוראת השוטרים, ניתנה ההוראה לעצור אותם (ראה עמ' 21 ש' 27-26 לפרו').

13. שוטר מג"ב - ליאוניד רבינוביץ הובא לעדות מטעם התביעה אך מאחר שבביהמ"ש לא זכר דבר מן הארוע, הוגשה הודעתו מיום הארוע (ת/8) לפי סעיף 10א לפקודת הראיות
{נוסח חדש}, תשל"א-1971. בהודעתו תאר העד את ההתפרעות כך:

"היום הגיעו נאמני הר הבית או אפילו אני לא יודע איך הם נקראים, התחילו להתפרע ולצעוק הם עשו בלגאן והתחילו לדחוף את השוטרים הכחולים ניסו להיכנס פנימה לתוך שער המג'לס, אנחנו עמדנו בצד וחיכינו להוראה של הקצין קובי לפי הפקודה שלו ניסינו לדבר ולהגיד להם שיתפזרו אך הם התחילו להשתולל ולדחוף שוטרים הוא גם נתן להם שתי דקות לפני זה ואז ניסינו להוביל אותם לרחבת הכותל אני עזרתי לחבר שלי עם העצור שלו פתאום ראיתי קצין שלי עם העצור ולא מצליח להשתלט עליו, פלדמן ניסה להפיל את הקצין לרצפה כמעט הפיל אותו ואז אני ניגשתי לעזור לקצין במהלך העזרה שלי תפסתי את פלדמן ברגליים ובידיים ומצד אחד וקצין מצד שני, יש לציין שהחשוד הנ"ל סרב לקום וללכת והוא נשכב והתחיל להתפרע ברגליו ובידיו ובעט בכל מי שהתקרב אליו ...".
(ההדגשה שלי א.ז.)

14. בתמיכה לעדויות אלה הוגש דיסק טלוויזיה במעגל סגור (ת/7) ובו תיעוד ההתרחשות מזוויות שונות, בצילום מארבע מצלמות הממוקמות במקום הארוע (ברחוב הגיא).

הפרעה לשוטרים בפינויי הנאשמים
15. חוקר המשטרה מוטי מן העיד כי היו מספר עצורים והארבעה שהובלו למגרש הרוסים היו ירמיהו, פלדמן, לוין ועוד אחד שלא היה בטוח בשמו. לאחר שרענן זכרונו מהודעתו הוסיף את שמו של ספקטור לרשימה שמנה קודם לכן(ראה עמ' 27 ש' 9 לפרו'). העד תאר כיצד כשהועלו העצורים לאחר החקירה לרכב המשטרתי, החלו כולם להתפרע (ראה עמ' 27 ש' 15 לפרו'). העד מייחס התנהגות אלימה לנאשמים 2-1 (ספקטור וירמיהו), ולגבי השניים האחרים הוא אינו זוכר מה הם עשו, אך זוכר שכולם השתוללו ברכב (ראה עמ' 36-35 לפרו'), ותיאר כיצד כל הנאשמים התפרעו ברכב בעת הפינוי השני מתחנת דוד לקישלה. הנאשם 1 נתן בעיטה חזקה לספסל הרכב ועקר אותו, השניים האחרים השתוללו, ספקטור קרע את האזיקים, ירד לרצפת תא המטען ברכב, בעט לכל עבר, נתן אגרופים לכל מי שהיה באיזור והשתולל, כשכל השוטרים שברכב סופגים ממנו מכות ותיאור מצב של השתוללות יוצאת דופן ברכב (ראה עמ' 28-27 לפרו').

16. השוטר פבל אספרין שימש באותה עת כבלש בצוות מעצר ברחבת הכותל, שהוביל את העצורים מרחבת הכותל לתחנת דוד. גם לדבריו, משך כל הנסיעה עד לתחנת דוד, העצורים צעקו, קיללו, דפקו בדפנות הרכב, קראו לעבר השוטרים "נאצים שתישרפו בגיהנום ותלכו לערבים" (ראה עמ' 67 ש' 22 לפרו'). כשהגיעו לתחנה, הם חסמו את דלת הרכב באמצעות הגלגל הרזרבי וסרבו לפותחה (עמ' 66 לפרו').
לדבריו נאשם 4 סרב לרדת מהרכב, הזדהה בשם אריה חיימוב ובתחנה נאמר לו כי שמו הוא צבי לוין (ראה עמ' 67 ש' 29 לפרו').

17. עדות השוטר רבינוביץ מדבריו עולה כי נאשם 3 נשכב על הרצפה, והתחיל להתפרע ברגליו ובידיו ובעט בכל מי שהתקרב אליו (ת/8).

18. חוקר המשטרה אבני יוגב, מזהה את נאשמים 3-2 כמי שביצעו את העבירוה המיוחסת להם באותו ארוע, בו פונו הנאשמים לאחר חקירתם בתחנת דוד לקישלה (ראה עמ' 4 ש' 6 לפרו'). ואת הנאשם 4 לא כל כך זוכר בפני
ם (ראה עמ' 4 ש' 11 לפרו'), אך השתתף באירוע.
מעדותו עולה כי בסיומה של החקירה הוא התבקש להעביר את קבוצת החשודים בניידת למגרש הרוסים ואחד החשודים (כנראה, הנאשם 4) עמד בצד והתפלל משך פרק זמן ממושך:

"ככל הנראה מדובר בנאשם 4 ולא באחרים (הנאשם 4 מתפלל גם עתה באולם בית המשפט). לאחר שביקשנו ממנו מס' פעמים גם אני וגם חברי לעבודה להתלוות איתנו לניידת בצורה מכובדת, הוא פשוט לא נענה, לא הגיב, ואחרי שאפשרנו לו פרק זמן ממושך לפחות אם אני לא טועה 15 דקות שיסיים להתפלל, לא יודע כמה זמן לוקח להתפלל, הוא עדיין סרב להתלוות אלינו, ואז הסברנו לו שנאלץ לקחת אותו בכוח..."

ראה: עמ' 4 ש' 22-17 לפרו'.

בהמשך, העיד כי החשודים האחרים התחילו להתפרע ולזרוק קללות לעבר השוטרים, התנפלו עליהם באגרופים, בעיטות ומכות לכל הכיוונים "הם טענו שאף אחד לא יפריע לאותו חשוד להתפלל. נוצר שם תוהו ובוהו מכל הסיפור הזה. את זה כל הנאשמים עשו" (עמ' 4 לפרו').
לגרסתו, כתוצאה מהתפרעות החשודים נחבל ברגלו ונזקק לטיפול רפואי. בעדותו טען כי "ההסתברות הכי גבוהה" הוא שנאשם 4 בעט בו וכתוצאה מכך נחבל, ואולם מיד לאחר מכן הוא מתקן עצמו וטוען כי היום אינו זוכר מי זה היה. בהמשך עדותו, לאחר שעיין בהודעתו ורענן זכרונו, העיד כי לא ראה בוודאות מי בעט בו. יחד עם זאת בהודעתו הוא משער שמדובר בנאשם 2 דווקא (ראה עמ' 6 ש' 11-6 לפרו').

בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם 3, מאשר העד כי סירוב נאשם 4 לעלות לרכב המשטרתי התבטא בכך שהמשיך להתפלל ולא הגיב לבקשת השוטרים לעלות לרכב (ראה עמ' 9 ש' 7 לפרו'). בחקירתו החוזרת מדגיש כי בשלב הראשון הנאשם 4 לא הגיב אך "אחרי זה הוא הצטרף לחבריו והתפרע איתם, הוא קילל יחד איתם, בעט שלח את ידיו לכל עבר יחד איתם" (ראה עמ' 14 ש' 10 לפרו').

19. השוטר חוסיין מולא העיד כי באותו יום (04/10/01), נתבקש להושיט עזרה למחלקת החקירות ללוות את העצורים עד לניידת. עד זה מתייחס למעשיו של נאשם 2 (ספקטור):

"אני זוכר שהבחור הזה עמד והתפלל שם, זה לקח יותר מדי זמן, היה איזה קטע של פרנציף או משהו כזה, גם הקצין שלי היה שם וראינו שזה לא סביר שאדם מתפלל הוא אמר לו תפסיק עם זה ותעלה לניידת. אי אפשר לחכות לו משום שבניידת ממתינים. אז הוא החל להשתולל, ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שיגיע איתי לרכב שחיכה בחוץ כמובן שהוא לא שמע בקולי והתחיל בצעקות ודחיפות, התנגד להובלה. הוא לא רצה שאביא אותו, היתה לו טענה מקורית, איך זה
שערבי יקח אותו לרכב וכל מיני אמירות גזעניות כמו: אתה נאצי, אתה מחבל וכו'".

ראה: עמ' 37 ש' 10-4 לפרו'.

עוד ציין ביחס לנאשם 1 כי ברכב היה עוד בחור שמן (ירמיהו) ועוד מישהו שישב מאחור ואז התחילו בעיטות בספסל, "הם החלו לדחוף ולהרביץ לכן ירדתי מהרכב. הם ישר קפצו מהרכב החוצה. היה איזשהו בלגאן רציני בחצר שם והגיעו כל החוקרים" (עמ' 37 ש' 18-14 לפרו'). כשנשאל מה פירוש "בלגאן רציני" טען כי התחילו מכות, בעיטות ודחיפות.

20. קצין החקירות נהרי יאיר מתייחס אף הוא בעדותו לנאשם 4. הלה מוכר לו מארועים קודמים ויודע ש"הוא קצת לא בסדר" (ראה עמ' 61 לפרו'). העד תאר כי לאחר החקירה יצא אל נאשם 4 שהיה בהמתנה, והקריא לו את זכויותיו, אח"כ ניגש חזרה למשרדו, שמע צעקות מכיוון חדר החקירות, וכשיצא ראה שהדלתות האחוריות של ניידת המשטרה היו פתוחות והעצורים מתנגדים להיכנס לניידת "בבעיטות וגם בדחיפות" (ראה עמ' 62 לפרו').
בהמשך עדותו תאר כיצד העיף הנאשם 4 את הכיפה מעל ראשו של העד והטיח בו שאינו ראוי לחבוש כיפה מאחר ועושה דברים המנוגדים לתפיסת עולמם של הדתיים (ראה עמ' 62 ש' 23-19 לפרו'). בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם 4 אישר כי התרשם ש"האיש בתוך בועה מנותק מהסביבה" (ראה עמ' 65 ש' 12 לפרו').

ראיות ההגנה

גירסת הנאשם 3 (פלדמן)
21. הנאשם 3 מודה כי השתתף בסיבוב השערים באותו יום (04/10/01) אם כי מכחיש את כל המיוחס לו בכתב האישום. לגרסתו, השוטרים חסמו את התהלוכה מסיבה לא ברורה אך הוא הבין מהם כי בתוך דקות יאפשרו לקבוצה לעבור. לפיכך, נעמדו חברי הקבוצה במקום והתפללו. עוד טען, כי כל העת הוא עמד מאחור ושוחח עם ידידו יעקב גולדשטיין.
לטענתו, הוא לא סרב להתלוות לשוטרים ובוודאי שלא התנגד למעצר והוא נעצר אך משום שהוא מוכר למשטרה ולא מסיבה אחרת. השוטרים הם שנהגו באלימות, גררו אותו עם החגורה שנקרעה מבגדיו, ובמהלך הגרירה הוא איבד את חפציו ואת ארבעת המינים, אותם ביקש לאסוף לפני שעלה בעצמו לניידת. אך הוא לא השתולל ולא צעק (ראה עמ' 121 ש' 28 לפרו').

22. ככל שהדברים נוגעים לארוע הפינוי בתחנת המשטרה דוד, טוען נאשם 3, שהנאשמים עלו לניידת וצייתו להוראות השוטרים. הנאשם 4 התפלל, ואולם השוטרים לא המתינו
שיסיים, אלא הכו אותו וגררו אותו לרכב באמצע התפילה:

"ת. אנחנו התחלנו בסיבוב שערים כהרגלנו, זה היה פעם ראשונה, זה אחד הפעמים הראשונות שזה היה מתואם, עברנו שער השלשלת, הכותנה, הברזל, ושיצאנו משער הברזל להפתעתנו פתאום השוטרים חסמו אותנו, לאחר שבסיבובי שערים רבים זה לא קרה. ואז עמדנו שם ושאלתי את השוטרים למה לא ממשיכים, הם לא אמרו לי משהו ברור במיוחד, אמרו לי שיש איזה, אמרו לי משהו על שער המשגיח, אבל הבנתי שזה גם שתוך כמה דקות העסק יגמר, והם כן יאפשרו לנו לעבור, וגם במקביל ניסינו לפנות לגורמים אחרים גורמים שתיאמנו בשמנו את האירוע וגם בנקודת המשטרה. במהלך האירוע שם התפללנו ועמדנו. לפעמים ניהלנו דו שיח, התקרבנו לשוטרים לנהל דו שיח, הלכנו אחורה, אני אישית הלכתי כמה פעמים אחורית. רוב האירוע למיטב זכרוני הייתי מאחורה, לא מקדימה. לבשתי חולצה לבנה, כובע של משמר המקדש, אני רק רוצה לציין שלא כל לובשי הכובעים היו המקבוצה האורגינלית, מהחבר'ה שאני מכיר, חלק היו כאלה שאיני מכירם. פשוט עברו בכותל וכמו בכל חול המועד מי שמצטרף מצטרף. עמדנו שם, התפללנו, דיברנו אמרנו תהילים, עמדנו דיברנו, עמדנו שם עם ארבעת המינים, לאחר מכן פתאום קפצו עלינו שוטרים כחולים ומגב והתחילו לגרור אותנו לרחבת הכותל. אותי תפס שוטר, גררו אותי שם במהלך האירוע, תפסו אותי ברגליים, משכו אותי דרך חגורה והיא נקרעה, גררו אותי על הרצפה, נאבדו לי ארבעת המינים במהלך האירוע ועוד ציוד של אנשים נוספים אבד במהלך האירוע בתוך המכות. בסוף האירוע מישהו הביא לי שם ארבעת המינים. גם אספו את כל הציוד והביאו לי, וגם ארבעת המינים שלי לא היו מה שהביאו לי, היו ארבעת מינים אחרות, הסתכלתי וראיתי שהם לא שלי. אחרי זה הלכנו לניידת, מהניידת הגענו לקישלה, בקישלה השוטרים לקחו אותנו לתחנה באגרסיביות, והכניסו אותנו לחקירות. שמה אני זוכר באמת שצבי יהודה היה עם, באמת כמו שנעם אמר עם ארבעת המינים ניסה לנענע אותם מהצד, בגלל שהידיים שלו היו קשורות מאחורנית, אני אישית לא זוכר אם הייתי קשור באותו זמן. לאחר מכן שהתבקשנו לצאת וראינו את צבי יהודה מתפלל, ביקשנו מהשוטרים שיחכו שניה שהוא יגמור להתפלל, שיחכו כמה דקות שהוא יגמור להתפלל, השוטרים סירבו, אמרו לנו לעלות לניידת, עלינו איתם תוך כדי שאנחנו אומרים חכו שניה לצבי יהודה, עלינו לניידת אני ואהרון ירמיהו מקדימה, נעם ספקטור עלה מאחורנית, הוא עלה מאחורנית על הרצפה שמה היה, וראיתי איך מרביצים לו שם, ולצבי יהודה. צבי יהודה שגררו אותו באמצע תפילה. לאחר מכן הוציאו את נעם ספקטור מהאוטו ואת צבי יהודה, וראיתי גם את האגרסיביות שם, לקחו אותי ואת אהרון ירמיהו למגרש הרוסים. "

ראה: עמ' 118 ש' 8 עד עמ' 119 ש' 3 לפרו'.

גירסת הנאשם 4 (לוין)
23. הנאשם 4 לא הניח בפני
ביהמ"ש כל גירסה, הלה לא העיד בביהמ"ש, עזב את האולם ובחקירתו במשטרה שתק. בטופס ההודעה נרשם על ידי החוקר מוטי מן כדלקמן: "החשוד מתפלל ללא הפסקה, אינו עונה ואינו מגיב רק עומד ומתפלל" (ת/5).

24. בסיכומיו, טען ב"כ עוה"ד ורצברגר, כי חירותו נשללה ממנו שלא כדין, הן משום שלא עבר כל עבירה והן משום שמעצרו היה בלתי חוקי, מאחר שלא נאמר לו בגין מה נעצר ולאן הוא מובל. לדידו, כתב האישום שותק בעניינו של נאשם 4 ולא בכדי.

25. על מנת ליתן הסבר להתנהגות נאשם 4, צרף ב"כ הנאשם לסיכומיו חוו"ד פסיכיאטרית מיום 22.12.04, שנערכה על ידי הפסיכיאטר ד"ר ג'רר שמואל כהן-ארד, מומחה לפסיכיאטריה, ממנה עולה כי הנאשם 4 סובל מהפרעת היפראקטיביות (הפרעה בפעילות וקשב) ומהפרעת דחק פוסט-טראומטית קשה, הן משום שגדל כדור שלישי לניצולי שואה והן משום שאיבד כמה מקרוביו וחבריו בפעולות איבה, כתוצאה מכך סובל מסף גירוי נמוך והתפרצויות של כעס, לוקה בחוסר תובנה מוחלט למצבו הנפשי ושיפוטי לקוי באופן בולט, בגלל פרצפציה מוטעית של המציאות הנוכחית.
ואולם חווה"ד לא הוגשה כראייה במהלך המשפט עצמו, גם לא הוגשה בקשה להתיר צירופה והגשתה בשלב הסיכומים, ומשכך צירופה לסיכומים נעשה שלא כדין, ואין מקום להתייחס אליה כראייה.

עדי ההגנה
26. עו"ד ברוך בן יוסף העיד כי הוא ובנו הצטרפו באותו יום לסיבוב השערים ו"פתאום היו השוטרים שם שאמרו לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך לשער הבא שזה שער המג'לס...לא היו מוכנים להסביר לנו ופשוט, אני לא זוכר מי היה הראשון...שהמשטרה פשוט התנפלה עליו ואז אנשים התחילו לצעוק צעקות על המשטרה, למה מתנפלים עליו, עמדתי מאחורה עם הבן שלי וצעקנו צעקות על המשטרה ואז התחילו לעצור אנשים" (ראה עמ' 86 ש' 29-22 לפרו').
לדבריו, השוטרים נהגו בברוטליות ותקפו את אנשי הקבוצה ללא שום סיבה (ראה עמ' 87 ש' 4, 21 לפרו').

27. יעקב גולדשטיין העיד כי השוטרים חסמו את רחוב הגיא בטענה שיש התקהלות שיוצרת סיכון, הם התנפלו על האנשים והכו אותם ללא סיבה וללא הוראת פיזור. הוא ונאשם 3 עמדו מאחור ודיברו, השוטרים התנפלו גם על נאשם 3 והחלו להכות אותו. כשגולדשטיין
ראה זאת החל לרוץ בחזרה לכותל:

"אני חשבתי לחזור לכיוון הכותל. כשהגיעו לרח' הגיא הם רצו לפנות ימינה לכיוון שער המג'לס ואז השוטרים שהיו איתם ועוד כמה שוטרים שהגיעו חסמו את הרח'. הם אמרו יש התקהלות באיזור שער המג'לס. אנשים נעמדו שם לא הורו להתפזר או משהו כזה. הורו לעצור. הוא נעצר המשיך להתפלל בעמידה כדקה שתיים, ואני עמדתי מאחורה בערך 5 מטרים ממוקד האירוע ואז אחד השוטרים צעק משהו כמו לפזר אותם? השוטרים התנפלו על האנשים, התחילו לתת מכות. אני עמדתי מאחורה עמד לידי פלדמן ודיברתי איתו שם, אז גם התנפלו עליו והחלו להכות אותו. היה נראה כאילו השוטרים מכים בעיקר אנשים שהם מכירים. היינו קבוצה גדולה בסך 15 אנשים וכל האנשים שהותקפו היו האנשים שמסתובבים בסיבובי שערים. אני ראיתי שמתחילים מכות ורצתי בחזרה לכותל, תוך כדי כך ראיתי שהשוטרים תופסים את האנשים שהותקפו בידיים וברגליים וגוררים אותם לכיוון הכותל. כל הדרך הכניסו להם בעיטות ומכות בכל חלקי הגוף. ראיתי איך זורקים אותם אחד אחרי השני לניידת. בעיקר ראיתי שגוררים את פלדמן שלושה שוטרים. אחד אוחז אותו בחגורה, אחד בידיים ואחד ברגליים והכניסו לו מכות כל הזמן. גם עוד אדם שהוא לא מואשם פה בשם חיימוב שאמור להעיד פה גם ראיתי איך שגוררים אותו כל הדרך ומכים אותו עד זוב דך. ירד לו דם בפני
ם זרקו את כולם לניידת אחת ואת חיימוב לניידת שניה והוא היה כבר פצוע. ונסעו לכיוון ... אחרי זה אמרו לי שלקחו אותם לקישלה, לא יודע לאן הם הלכו."

ראה: עמ' 98 ש' 1 עד 15.

28. דוד ברוקנר העיד כי לאחר שהוצב המחסום המשטרתי התחילו לצלם מהצד השני של המחסום (הצד המוסלמי) ובשלב מסוים כשמישהו מהקבוצה צעק שלא יצלם, נשמעה הוראת פיזור במגפון, המחסום נפתח, והשוטרים החלו להכות את הנוכחים.
העד ציין בעדותו כי כשהגיע לכותל הבחין כי חגורתו של נאשם 3 נקרעה כתוצאה מהמכות וכי חיימוב הוצמד בחוזקה לקיר והוכה מכות מכוונות (ראה עמ' 106 לפרו').

29. מעדות חיימוב אריה עולה תיאור התרחשות דומה לזה שתיארו יתר עדי ההגנה. עוד לטענתו לאחר שנעצר והובא לתחנה שוחרר, מאחר ולא נמצא השוטר שעצר אותו (ראה עמ' 111 לפרו').
בנוסף, תאר כיצד נגרר נאשם 4 בכוח לניידת (עמ' 113 ש' 24 לפרו').

דיון

האירוע ההתפרעות ברחוב הגיא (סעיפים 6-1 לכתב האישום)
30. סעיפי החוק הרלוונטים:
"151. התקהלות אסורה
שלושה אנשים לפחות שנתקהלו לשם עבירה, או שנתקהלו למטרה משותפת, ואפילו כשרה, ומתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום, הרי זו התקהלות אסורה, והמשתתף בהתקהלות אסורה, דינו - מאסר שנה אחת".

"152. התפרעות
התקהלות אסורה, שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, הרי זו התפרעות, והמשתתף בהתפרעות, דינו - מאסר שנתיים".

31. אין חולק כי הקבוצה שנטלה חלק בארוע מנתה למעלה מ-3 אנשים. מעדויות הצדדים עולה כי מדובר בכ- 10 אנשים לפחות ואף יותר, שנאספו לצורך השלמת סבב תפילה בהר הבית. לפיכך, עסקינן בשתי החלופות האחרות המנויות בהגדרה דלעיל: "נתקהלו למטרה משותפת", והתנהגותם מקימה "יסוד סביר חשש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום".

לית מאן דפליג, שקבוצת נאמני הר הבית נתקהלו לשם מטרה משותפת- השלמת סבב השערים בהר הבית. ודוק, לפי ההגדרה האמורה בסעיף 151 לחוק, אף שמדובר במטרה כשרה לכאורה, ואף אם אניח לטובתם כי אכן קיבלו אישור לתהלוכה כפי שנטען על ידי ההגנה, לא המטרה ההתחלתית או הסופית של המתקהלים עושה את ההתקהלות לבלתי חוקית אלא אופן התנהגותם, כאשר המתקהלים מתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שייעשה מעשה המפר את השלום, וכפי שנאמר במקרה אחר:

"כל עוד אין נראית סכנה לשלום הציבור לא תימנע מהאזרח הזכות להביע את דעתו או למחות על עניינים מסוימים אשר אינם כלבבו. ואולם, כאשר המדובר בהתקהלות המעלה חששות של פגיעה בשלום הציבור, ראוי לאפשר לכוחות הבטחון להתארגן בהתאם. מכאן נועד הצורך לקבל היתר לקיומה של ההפגנה. מיסודות העבירה הנ"ל עולה, כי אין כל הכרח לכך ששלום הציבור יופר למעשה. די לשם כך בעצם גיבושו של החשש הסביר לאפשרות, שהדברים עלולים להגיע לידי הפרת השלום")."

ראה: ע"פ (י-ם) 120/60 דויטש נ' מ"י פ"מ כה 336 וכן, ע"פ (י-ם) 979/97 ויטלי וובנובוי נ' מ"י, תק-מח 97(3) 2144.

יודגש כי 'היסוד הסביר לחשש' נמדד באמת מידה אובייקטיבית.
הפסיקה קבעה כי התנהגות "פרובוקטיבית ובזויה" של מתקהלים (כמו חסימת ציר תנועה והטחת דברי עלבון בשוטרים) הנה בגדר "הפרת השלום" כמו במקרה בו המתקהלים מנעו מעבר של כלי רכב וקיללו שוטרים ובו נקבע כי :

"די בחשש שהוכח ללא ספק, כי בעלי רכב, שעוכבו בדרכם עקב התנהגות המבקש וחבריו, היו מגיבים בכוח כדי למנוע את ההפרעה, ושהדבר היה גורם לתקרית אלימה באותו צומת אלמלא התערבות
השוטרים בעוד מועד".

ראה: המ' 740/81 הרב אורי בלוי נ' מ"י, תק-על 82(1) 1052, 1053.

בע"פ 8335/04 (לא פורסם), המצורף לסיכומי המאשימה, נדונו נסיבות הדומות למקרה דנן, שם נפסק כדלקמן:

"השוטר ביקש למנוע חיכוך מיותר בין המוסלמים שעשו את דרכם למסגד לבין מה שנראה היה לו כמעשה פרובוקציה בדמות תפילה הפגנתית דווקא במקום בו עוברים המתפללים המוסלמים בדרך לתפילתם. במצב דברים זה, פעולת השוטר, שבאה כדי למנוע עימות מיותר, עומדת בכל אמת מבחן של סבירות ושקול דעת".
(ההדגשות שלי א.ז.)

32. גם בענייננו שוכנעתי כי התגבש היסוד הסביר לחשש שהמתקהלים יפרו את השלום, משמע שהנאשמים השתתפו בהתקהלות אסורה, ולהלן נימוקיי.

33. הקצין דוידיאן העיד על המתיחות ששררה במקום באותה עת ועל החשש מהתלקחויות בין המוסלמים ליהודים. עוד עולה מעדותו כי השוטרים השתדלו לשמור על מידת איפוק וכל זמן שחברי הקבוצה נשמעו להוראותיהם התירו להם להישאר במקום ולקיים תפילותיהם. לדבריו הוא לא ראה עם זה "שום בעיה כל זמן שהשקט נשמר" (ראה עמ' 41 ש' 5-1 לפרו').
ואולם, בהמשך, לאחר שחברי הקבוצה החלו להתפרע ולהפריע לעוברים ושבים צף והתגבש החשש שבהתנהגותם זו הם עלולים להפר את השלום.
דודיאן תאר כיצד הקבוצה התנגדה באורח פעיל למעבר של עוברי אורח "היו קטעים שלא נתנו להם לעבור והציקו להם והיה צורך בהתערבות שלנו כדי לתת להם לעבור" (ראה עמ' 47 ש' 6 לפרו'), ורק בשלב זה, הורה על מעצרים. כן תאר כיצד התריע והזהיר את הקבוצה כי יאלץ להורות על פיזורם.

"הסברתי להם שהם מפרים את הסדר במקום ואם הם ימשיכו נאלץ לפזר אותם. דיברתי איתם בכריזה במגפון. הבאנו גם מספר גדרות משטרה והצבנו אותם ברחוב כדי למנוע מהם לעבור את הגדרות משטרה".

ראה: עמ' 41 ש' 16-12 לפרו'.

ולבסוף תאר כיצד חלה הידרדרות וההתקהלות הפכה להתפרעות:

"התחילו למנוע, לא בכוח, אך עמדו והפריעו למשתמשים מקומיים לעבור ולהשתמש בדרך, ועוד פעם ניסו לפרוץ את הגדרות ולעבור. התחילו להגיע צלמים ולצלם את כל הארוע, ביניהם היה צלם מוסלמי, ובגלל שהוא מוסלמי הם ניסו למנוע ממנו לצלם את כל התפילה שלם במקום."

ראה: עמ' 41 ש' 22-18 לפרו'.

34. גם מעדות השוטר בן שטרית עולה בבירור כי חברי הקבוצה "חסמו את המעבר לתושבי המקום" ובהמשך שב הדגיש "הם חסמו בגוף שלהם את המעבר להולכים ושבים. זה ממש רחוב צר, הם ממש נעמדו, חלק התיישבו, נעמדו וחסמו בגוף שלהם את המעבר" (ראה עמ' 50 ש' 28 לפרו').

35. גם השוטר בן גיגי העיד כי אנשי הקבוצה התקדמו לעבר המחסום המשטרתי ועל אף שנתבקשו ללכת לאחור סרבו (ראה עמ' 21 ש' 26 לפרו').

36. חיזוק נוסף לעדויות התביעה קיים בצילומי הטלויזיה במעגל סגור - ת/7 (מצלמה 30), מצפיה בהם ניתן לראות בבירור כי לא מדובר בתפילה תמימה, כי אם במחסום אנושי המהווה הפרעה של ממש לתנועת האנשים במקום, עד כי נדרשה התערבות השוטרים לאפשר זאת.
כמו כן, ניתן להתרשם היטב מכך שהשוטרים היו סבלניים, הם ניהלו דו שיח עם חברי הקבוצה, הזהירו אותם כמה וכמה פעמים, אף שלא נשמעים הדברים, רואים בבירור כיצד אנשי הקבוצה מתקדמים לעבר השוטרים והשוטרים הודפים אותם שוב ושוב לאחור בעדינות ובמתינות ובמשך כ- 20 דקות (מרגע הגעתם 10:56 ועד לפיזור בכוח 11:27) הם איפשרו להם להתפלל באין מפריע ואולם, בשלב מסויים, לאחר שהוקם מחסום ע"י המשטרה נצפים אנשי הקבוצה כמי שמנסים מדי פעם להתקדם ולעבור לצד השני.
כמו כן, רואים בבירור כיצד חברי הקבוצה מתקבצים ומנסים למנוע בגופם מעבר של עוברים ושבים מוסלמים, והשוטרים מפנים לעוברים את הדרך בגופם, כדי לאפשר מעבר.
בשעה 11:26 רואים לפתע את כניסת חלק מאנשי הקבוצה לתוך צוות השוטרים בניסיון לפרוץ את המחסום, כפי הנראה בגלל הצלם שבא מעבר הצד השני - מהצד הערבי, ומיד לאחר מכן בשעה 11:27 מבצעים מעצרים.

37. כל זאת על אף בקשת השוטרים להתפזר ולעזוב את המקום (ראה עדות השוטר בן שטרית בעמ' 50 ש' 28 ועדות השוטר דוידאן בעמ' 41 ש' 12 לפרו'). אמנם , הקבוצה לא עברה את המחסום, אך הנסיון לדחוף ולהתקדם הצביע כי אין בכוונתם להתפזר ועל סכנה כי יפרצו לבסוף את המחסום, בשל הלחץ והחסימה שנוצרו במקום, ואינני מוצאת בהתנהגות המשטרה סיבה ליצירת הלחץ, אלא בהתנהגות הקבוצה שבאופן בה ביצעה את הסבב גרמה לקשיי מעבר לעוברי אורח במקום, ושהבקשה לפיזורם לא הועילה עד שהמשטרה נאלצה להציב מחסום.

38. קלטת הווידיאו - ת/9, מתעדת את שלב ההתפרעות לאחר שניתנה הוראת הפיזור עד להובלת העצורים לכיוון רחבת הכותל. בקלטת רואים בבירור את נאשם 2 ואחרים מתנפלים לעבר מצלמת הצלם הערבי, מניפים ידיים לעברו ושומעים אותם דורשים להעיפו מפה ושלא יצלם.

39. עדי ההגנה ניסו לטעון כי השוטרים חסמו את הרחוב מבלי ליתן הסבר והתנפלו על הנאשמים ללא כל סיבה, ומבלי שניתנה הוראת פיזור. אינני מאמינה לעדויות הגנה אלו הן משום שהתרשמתי שמדובר בעדים מגמתיים, בעלי עניין, שכולם היוו חלק מאותה קבוצת מאמיני הר הבית והתרשמתי כי מדובר בעדויות מוטות, והן משום שעדויותיהם לא התיישבו זו עם זו.
כשנשאל מר גולדשטיין לגבי האפשרות שהיה עימות עם השוטרים, השיב "ראיתי דין ודברים, אבל לא. יכול להיות שהשוטרים ניסו לדחות אחורה ואנשים התעקשו לעמוד" (ראה: עמ' 99 ש' 28 לפרו').
ומעדותו של מר דוד ברוקנר עולה בפירוש כי דווקא ניתנה הוראת פיזור "שמענו במגאפון תפזרו אותם" (ראה: עמ' 106 ש' 3 לפרו'), בניגוד לטענתם של יתר עדי ההגנה.

גם מעדות הנאשם 3 עצמו עולה בבירור, כי ניתנה הוראת פיזור על ידי הקצין דוידיאן, וכדבריו: "בסוף נראה לי הוא קרא איזה קריאה במגאפון שלו , בלי זמן לחשוב מה לעשות. לחשוב לזוז" (ראה עמ' 120 ש' 7 לפרו').

וגם מעדות מר יעקב גולדשטיין, (הגם שבתחילת עדותו הכחיש כי ניתנה הוראת פיזור, (ראה בעמ' 98 ש' 3), עולה כי השוטרים נתנו למתקהלים זמן להתפנות מרצון, הא ראיה לכך שהוא עצמו לא נעצר, אלא הפעיל שיקול דעת והעיד כי הוא עצמו החליט לרוץ מהמקום והתפנה לכיוון הכותל (ראה עמ' 98 ש' 8 לפרו').

ואף מעדותו של עו"ד בן ברוך עולה כי השוטרים "אמרו לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך לשער הבא שזה שער המג'לס..." (ראה עמ' 86 ש' 22 לפרו').

די בכל האמור לעיל כדי לקבוע כי ניתנה הוראה ברורה למתקהלים הן לגבי האיסור להמשיך בסבב השערים והן לגבי הפיזור. דא עקא שהנאשמים בחרו שלא להישמע להוראות אלה.

40. ברי כי נוכח המתיחות הקיימת באזור ועל רקע ההתראות המודיעיניות היה קיים היסוד הסביר לחשש חשש ממשי להפרת השלום. בצילומי הטמ"ס רואים את הדחיפות, הנסיון להתקדם לעבר המחסום, יצירת "פקק" מכוון במטרה למנוע מעבר. בצילומים רואים את השתלהבות הרוחות מרגע הגעתו של הצלם הערבי, את המתח שנוצר מקשיי המעבר שהקבוצה גרמה ובכל אלה די כדי להקים חשש סביר להפרת השלום.

41. בנסיבות אלה, התקיימו רכיבי עבירת ההתקהלות אסורה, שהידרדרה גם להתפרעות ואני דוחה את טענות ההגנה כי הפעלת כוח בלתי סביר על ידי המשטרה ו/או אי חוקיות מעצר הם שגרמו להתנגדות ולהתפרעות וכי אלמלא היו השוטרים נוהגים כפי שנהגו לא היתה כל הידרדרות. בענייננו אכן היה יסוד סביר לחשוש כי יופר השלום, אם לא ינקטו אמצעי פיזור, ועל כן נהגה המשטרה כדין כשביקשה להשיב את הסדר על כנו, והכריזה על הוראת פיזור. ודוק, אף אם היו המתקהלים סבורים כי מדובר בהוראות בלתי חוקיות, שניתנו שלא כדין (הגם שלא הניחו בפני
תשתית ראייתית לכך), היה עליהם להישמע להן תחילה ולאחר מכן לפעול כנגד השוטרים שלטענתם פעלו שלא כדין ולא לעשות דין לעצמם ובהתנגדותם להתפנות, לגרום לאנדרלמוסיה שנוצרה, בה נאלצו השוטרים לנקוט בפעולות פינוי. מכל מקום אין ספק שטענה מעין זו אינה יכולה לשמש להם כטענת הגנה.

בעניין חובת הציות ראה דברי כב' הש' אפעל-גבאי:

"חשוב כי המסר שיצא מלפני בית המשפט ידגיש כי לא רק לחוק יש לציית אלא גם להוראת הגופים המוסמכים מכוח החוק על שמירת הסדר הציבורי, ובעיקר במקומות שנודעת להם רגישות יתרה. מדיניות המשטרה אינה מעוגנת בחוק, ואולם מקור סמכותה שאוב מחוקי המדינה, ועל כן הציות להוראות המשטרה אינו עניין הנתון לשיקול דעתם של הנאשמים. מדיניות המשטרה הוכרה בפסיקה כסבירה בהתחשב ברגישות המאפיינת את הר הבית. כך נפסק לא אחת, כי אין להתערב בשיקוליה של הממשלה המונעת תפילת יהודים בהר הבית, ומכל מקום מדיניות הממשלה אינה נושא המשפט (בג"צ 2596/96 יקותיאל ו- 5 אח' נ' ניצב אריה עמית מפקד מחוז ירושלים תק-על כרך 96(2) עמ' 180)".

ראה: ת"פ 4423/97 מ"י נ' אסף יפין ואח' (לא פורסם).

הנאשם 3 באירוע ההתפרעות
42. הנאשם 3 מודה כי נכח בארוע, אך טען להגנתו כי לא התפרע ולא השתולל, אלא השוטרים קפצו והתנפלו עליו ללא כל סיבה מוצדקת. לטענתו הוא עמד מאחור (הקבוצה) וניהל שיחה עם מר גולדשטיין (עמ' 120 ש' 23), ובתמיכה לגרסתו העיד מר גולדשטיין כי אכן כך היה.
עוד נאחז הנאשם 3 בכך שבקלטת הוידאו (ת/9) אין עדות תומכת לגרסת המאשימה.

43. אף אם נכונה גרסת מר גולדשטיין כי השניים שוחחו, אין בה כדי לשלול את גרסת המאשימה כי הנאשם 3 התפרע, נוכח העדויותו שהובאו, אינני מאמינה לנאשם 3 כי השוטרים התנפלו עליו ללא כל סיבה מוצדקת ואני דוחה טענה זו. הנאשם 3 עצמו מאשר כי הלך קדימה ואחורה וניהל דו שיח עם השוטרים (ראה עמ' 118 ש' 14-15 לפרו'), עובדה זו עולה גם מצילומי הטמ"ס (מצלמה 30) שם נראה הנאשם 3 עומד בחזית המתפללים כמי שמארגן את העניינים ובשלב מסויים אף מקניט את הקצין דוידיאן ומושיט ידיו לעברו, יחד עם נאשם 2, כמי שמבקש להיעצר (שעה 11:16).

גם בעובדה שאין תמיכה ראייתית לגרסת המאשימה בקלטת הוידאו, איני מוצאת ממש שכן השוטר בן גיגי, שצילם את המתרחש בווידאו ממש בסמוך לפיזור, העיד כי הגיע לאחר שהמתקהלים הגיעו למקום (ראה עמ' 22 ש' 30 לפרו'), ושהצילום איננו רציף, לפיכך ברי כי הוא לא יכול היה להתמקד בכל אחד ואחד מהמתקהלים בקבוצה, ובכל פרטי האירוע וההתרחשויות אחרות, כשצילם לכיוון מסויים ברגע נתון.

44. מעדויות התביעה ניתן להתרשם לגבי התנהגות הקבוצה כולה ולקבוע כי חבריה התפרעו, ומכך ניתן להשליך גם לגבי השתלבותו של הנאשם 3 כפרט בה. הגם שלא היה בעדויות אלה כדי להצביע בבירור על נאשם 3 כמי שהצית ו/או התפרע עובר להכרזת הפיזור, שוכנעתי במידה שלא הותירה בי ספק של ממש כי הנאשם 3 היה חלק מהמתפרעים ביצע עבירת התפרעות, וגם בהמשך הוא התפרע כפי שעוד אפרט.

יודגש כי די בעצם "הנוכחות" במקום כדי לספק את דרישת היסוד הפיסי שבעבירת ההתפרעות (על כך ראה בספרו של י. קדמי על הדין בפלילים, תשנ"ה-1995, חלק שלישי, עמ' 1185). אשר ליסוד הנפשי, נדרשת קיומה של "ידיעה" אצל הנאשם כי ההתקהלות שהוא משתתף בה הנה "התקהלות אסורה" שהפכה ל"התפרעות" (שם, עמ' 1186).

השוטר בן שטרית, העיד כי הנאשם 3 לא התנגד למעצרו והסכים להתלוות אליו. ואולם מהמשך עדותו ניתן להבין כי לאחר שהתפתחה התפרעות במקום, הנאשם 3 הפך בפירוש בתגובתו היזומה להיות חלק בלתי נפרד ממנה, כשהתיישב על הארץ וסרב להתפנות:

"ניתנה הוראה להתפזר, הם סרבו ואז אני ניגשתי לחשוד, אני זוכר שקוראים לו פלדמן, אני מצביע עליו באולם (מצביע על נאשם 3) ואמרתי לו שיתלווה אלי והוא נענה בהסכמה. הלכתי איתו ואז התפתחה שם התפרעות מסויימת, היתה שם ממש התפרעות, כולם התחילו להשתולל, כל המפגינים, נאמני הר הבית".
(ההדגשות שלי א.ז.)

ראה: עמ' 50 ש' 32-28 לפרו'.
הגם שההגנה ניסתה לטעון כאילו יש בעדות זו כדי לתמוך בגרסת הנאשם 3, איני סבורה כך, שכן עדות השוטר בן שטרית, מתייחסת לשלב שלאחר הוראת הפיזור ולאחר שהמתקהלים סרבו להתפנות או-אז התרצה נאשם 3 והסכים להתלוות לשוטרים. אולם בן שטרית העיד בפירוש כי בסמוך לכך לאחר שהחל ללכת עם הנאשם 3 , התפתחה בקבוצה התפרעות מסויימת וגם הנאשם 3 בתגובה החל והצטרף למהומה , התיישב לפתע על הרצפה וסרב להתפנות:

"ש. התחלתם ללכת?
ת. כן, לכיוון הכותל, הלכנו מרחק קצר, אז התפתחה שם התפרעות והחשוד פלדמן ישב על הרצפה וסרב לקום ולהתפנות. ביקשתי ממנו לקום ולבוא איתי, הוא סרב. הצטרף אלי שוטר בשם אריק הבר ועצר את הבחור. ביחד אנחנו מבקשים ממנו לקום, ולאחר שהוא נעצר הוא הסכים לקום, ליווינו אותו לתחנת הכותל ושם אנחנו מעבירים אותו לשוטרי הימ"ר, שהם אלה שמבצעים את הההבאה לחקירה.
ש. אתה אומר שהוא ישב, לא רצה לקום, עצרתם אותו. אמרת שבסוף הוא הסכים ללכת?
ת. כן.
ש. מה פתאום הוא שינה את דעתו, מה אתם עשיתם?
ת. הייתה שם מן התפרעות ואני מאמין שמהשילהוב של היצרים והלך הרוחות במקום הוא סרב. אני לא יודע מדוע הוא שינה את דעתו. כשהוא סרב ללכת ביצענו עליו מעצר, אריק שם עליו אזיקים והודיע לו שהוא עצור והובלנו אותו לתחנת הכותל. כמובן שהקמנו אותו מהרצפה, הייתה התנגדות פיזית כלשהי, לא הפעלנו עליו כוח ברמה שהוא בא והרביץ לנו. הרמנו אותו בסך הכל והוא הסכים ללכת".
(ההדגשות שלי א.ז.)

ראה: עמ' 51 ש' 2-18 לפרוט'.

השוטר רבינוביץ זיהה אף הוא את נאשם 3 אך לא זכר את פרטי הארוע ועל כן הודעתו הוגשה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. העד ציין בעדותו כי בתקופת שירותו הוא השתתף בארועים רבים נוספים (עמ' 15 ש' 5) ואינו מצליח להיזכר בפרטי הארוע נשוא כתב האישום שבפני
. נוכח העובדה שחלפו 3 שנים ממועד ההתרחשות, ושהודעתו נגבתה בצהרי אותו יום (04/10/01), סבורני כי הודעתו עומדת בתנאי כלל הקפאת הזכירה שבעבר ועל כן יש ליתן להודעתו משקל ראייתי:

"יש מקרים, בהם אין המסמך עצמו מרענן את הזיכרון של העד ואינו מחדש אותו, וכל מה שהעד יכול לעשות בשלב מתן העדות הוא לאשר את מהותו של המסמך ואת דרך עריכתו בעת כלשהי בעבר, מה שמכונה בדיני הראיות האנגליים "past recollection recorded" (wigmore, supra, vol. 3 (1970)(77-78) או בתרגומו של פרופ' הרנון (בספרו הנ"ל, כרך א, בעמ' 95) "הקפאת הזכירה שבעבר" (ראה גם קדמי, בספרו הנ"ל, בעמ' 171).

.... המדובר במצב, בו אין לעד זיכרון על אירוע פלוני מן העבר והוא משולל זיכרון לחלוטין לגבי האירוע האמור או שזיכרונו בלתי מושלם. הוא מבקש עתה להשלים את החסר, וזאת על-ידי הישענות על רישום כלשהו, אשר אותו ערך בעבר. מהלך מחשבתו ודבריו הם כאילו כדלהלן: בשעתו, במועד קרוב לאירוע, ערכתי רישום נכון של האירוע האמור, וזאת בעת שזיכרוני היה עדיין טרי; עתה זיכרוני לקוי, או, לחלופין, אינני זוכר דבר, אך אני יכול לאשר, כי זה רישום, אותו ערכתי בשעתו, או, לחלופין, אמנם אינני זוכר את הרישום הזה, אך מתוך הסתכלות ברישום עתה אני יכול לאשר, כי אני הוא זה שערך רישום זה.

הווה אומר, מערכת הנסיבות צריכה להצביע על כך, כי בזמן שהעד רשם את הרישום היה כוח הזכירה שלו תקין וטוב, ונוסף על כך על בית המשפט להשתכנע, כי הרישום זוהה כיאות כרישום שנערך בשעתו, וכן כי עריכתו נעשתה תוך הקפדה על דיוקו של הרישום".

ראה: ע"פ 869/81 - מוחמד שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, פסקה 25.

45. השוטר רבינוביץ תאר כיצד נאשם 3 התנגד למעצר התפרע ובעט בכל מי שהתקרב אליו:

"ניסינו לדבר ולהגיד להם שיתפזרו אך הם התחילו להשתולל ולדחוף שוטרים. הוא גם נתן להם שתי דקות לפני זה ואז ניסינו להוביל אותם לרחבת הכותל. אני עזרתי לחבר שלי עם העצור שלו, פתאום ראיתי קצין שלי עם העצור שלא מצליח להשתלט עליו, פלדמן ניסה להפיל את הקצין לרצפה כמעט הפיל אותו ואז אני ניגשתי לעזור לקצין במהלך העזרה שלי תפסתי את פלדמן ברגליים ובידיים ומצד אחד וקצין מצד שני, יש לציין שהחשוד הנ"ל סרב לקום וללכת והוא נשכב והתחיל להתפרע ברגליו ובידיו ובעט בכל מי שהתקרב אליו. לפני שלקחנו אותו בידיו וברגליו אנחנו אני והקצין בקשנו ממנו תקום ותלך לבד, למרות שהיתה פקודה לפזר אותו, הוא סרב ולא רצה ללכת ולא שיתף פעולה. אנחנו הרמנו אותו ולקחנו אותו לכותל והעברנו לשוטרים אחרים" (ת/8).

הגם שעדות זו אינה מצביעה בבירור על התנהגותו של נאשם 3 עובר למעצר, היא מלמדת על התגבשותו של יסוד נפשי מסוג 'ידיעה' אצל הנאשם 3, ומשנטל חלק פעיל בהתקהלות האסורה, הרי שנתקיים בו גם היסוד הנפשי ומשסרב להישמע להוראת הפיזור, גם נטל על עצמו סיכון ביודעין.
אינני מקבלת את גרסת הנאשם 3 לפיה הורם על ידי השוטרים, רק משום שרצו שילך בקצב שלהם ולא בקצב הליכה שלו ולא משום שהוא התנגד למעצר (ראה עמ' 121 ש' 4 לפרו'), הן משום שמצאתיה חסרת הגיון לחלוטין והן נוכח עדות רבינוביץ. הגם שמדברי העד בן שטרית עולה כי נאשם 3 התלווה לשוטרים בהסכמה, השתכנעתי כי מדובר בשני שלבים שונים. בשלב הראשון, לאחר התפרעות הקבוצה ולפני המעצר, הנאשם 3 נענה להוראות השוטרים והחל להתקדם, אך מיד לאחר שהשתלהבו הרוחות והחלה ההתפרעות, כפי שעולה מעדותו של בן שטרית: "הלכתי איתו ואז התפתחה שם התפרעות מסויימת..." (ראה עמ' 50 ש' 28 לפרו'), החליט במכוון להצטרף למהומה, ובעודו מובל, הוא החל להשתולל.

"הייתה שם מן התפרעות ואני מאמין שמהשילהוב של היצרים והלך הרוחות במקום הוא סרב. אני לא יודע מדוע הוא שינה את דעתו. כשהוא סרב ללכת ביצענו עליו מעצר, אריק שם עליו אזיקים והודיע לו שהוא עצור והובלנו אותו לתחנת הכותל. כמובן שהקמנו אותו מהרצפה, הייתה התנגדות פיזית כלשהי, לא הפעלנו עליו כוח ברמה שהוא בא והרביץ לנו. הרמנו אותו בסך הכל והוא הסכים ללכת".

ראה: עמ' 51 ש' 12-16 לפרו'.

השוטר רבינוביץ מציין בהודעתו :

"פתאום ראיתי קצין שלי עם העצור ולא מצליח להשתלט עליו, פלדמן ניסה להפיל את הקצין לרצפה..." (ת/8).

מעדותו עולה אם כן, בבירור, שהנאשם 3 בעט לכל עבר והפריע לשוטרים במילוי תפקידם.

בעניין זה אני מעדיפה את אמרת השוטר רבינוביץ בהודעתו ת/8 שנמסרה בסמוך לאירוע ולכן מתארת ביתר דיוק ובפרטי פרטים את התנהגות הנאשם 3, את תגובתו המידית להתפרעות הקבוצה, ואת היותו כאן באופן יזום מצידו, חלק בלתי נפרד ממנה ומההתפרעות.
46. בנסיבות אלה, אני קובעת כי המאשימה הניחה תשתית ראייתית מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם 3 ביצע את המיוחס לו בסעיפים 6-4 לכתב האישום.

לפיכך, אני קובעת כי, הנאשם 3 ביצע עבירת התפרעות לפי סעיף 152 לחוק ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק, בנסיבות המנויות בסעיפים 6-4 לכתב האישום.

נאשם 4 באירוע ההתפרעות
47. הלה לא הניח בפני
ביהמ"ש גירסתו, הוא לא התייצב לישיבת ההוכחות השנייה ולא מסר עדות (ראה עמ' 129 ש' 3 לפרו') וגם בחקירתו במשטרה שתק. אין חולק כי הנאשם 4 נכח והשתתף בארוע ההתפרעות נשוא כתב האישום.

מעדות השוטר בן שטרית עולה כי הנאשם 4 השתתף בהתפרעות ברח' הגיא בכך שחסם את הדרך והיה חלק מהקבוצה. לשאלת ב"כ נאשם 4 כיצד החליט לעצור את נאשם 4 דווקא, האם משום שעשה משהו, או משום שהחליט באופן אקראי, השיב השוטר: "אני לא יודע, באותו רגע נתון אני לא זוכר למה. הוא היה אחד האנשים שם, הוא היה אחד מהאנשים שעמדו והפריעו למעבר החופשי של האנשים" (ראה עמ' 57 ש' 11 לפרו'). בהמשך נשאל השוטר בן שטרית, האם ראה אותו מתפרע והשיב "מתפרע בהתחלה לא. עצם זה שהוא חסם בגוף שלו את המעבר של אנשים..." (ראה עמ' 57 ש' 14 לפרו').

בסרט הטמ"ס (ת/7) קיים תיעוד לפעילותו של הנאשם 4, הנראה עומד ומתפלל ובשלב מסויים מרכז את אנשי הקבוצה סביבו במטרה להפריע לעוברים ושבים ולחסום את הדרך. בהתבסס על חלקו הפעיל של הנאשם 4 בהתרחשות, בכך שהיה חלק מאותה קבוצת מתקהלים שסרבו להישמע להוראות השוטרים והטילו אימה על ציבור משתמשי הדרך, לאור העדויות שלפניי, ולאור המנעות מלהעיד, המהווה חיזוק לראיות התביעה, אני קובעת כי הנאשם 4 ביצע עבירה של התפרעות.

48. המאשימה לא הניחה בפני
ראיות לכך שנאשם 4 התנגד לפינוי ו/או הפריע לשוטרים למלא תפקידם, השוטר רבינוביץ מייחס התנגדות והשתוללות לאחר המעצר לנאשם 3 בלבד, אך אינו מתייחס כלל לנאשם 4, השוטר בן שטרית העיד כי הנאשם 4 התלווה אליו בהסכמה ואף בסרט הטמ"ס (ת/7- מצלמה 33) רואים את הנאשם 4 הולך על רגליו לצידו של השוטר שמלווה אותו ללא כל התנגדות. בנסיבות אלה לא הורם לגבי הנאשם 4 נטל ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי, לביצוע העבירה של הפרעה לשוטר, בשלב ההתפרעות. אך הוכח כי הוא ביצע עבירת התפרעות, בעצם היות חלק בתוך קבוצת המתפרעים.

לפיכך, אני מזכה את הנאשם 4 מהעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בנסיבות המתוארות בסעיפים 6-5 לכתב האישום.

אירוע הפינוי הראשון של הנאשמים-מרחבת הכותל לתחנת דוד (סעיפים 17-7 לכתב האישום)

49. לנאשמים מיוחסת עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין בעת שסרבו לעלות לרכב המשטרה מרחבת הכותל בכך שכאשר עלו לרכב, הם צעקו, קיללו בעטו בדפנות הרכב, וסרבו לפנותו ולרדת ממנו בתחנת המשטרה (ראה סעיפים 11-7 לכתב האישום).

50. העדות עליה מתבססת המאשימה בטענותיה היא עדותו של השוטר פבל אספרין, שהוביל והסיע את העצורים מרחבת הכותל לתחנת דוד. לדבריו, משך כל הנסיעה עד לתחנת דוד, העצורים צעקו, קיללו, דפקו בדפנות הרכב, וקראו לעבר השוטרים "נאצים שתישרפו בגיהנום ותלכו לערבים" (ראה עמ' 67 ש' 22 לפרו'). וכשהגיעו לתחנה, הם חסמו את דלת הרכב באמצעות הגלגל הרזרבי שהיה בתוך הרכב, אותו הציבו בין הדלת לדופן הרכב, ובכך מנעו פתיחתה, וגם סרבו לפתוח את הדלת (עמ' 66 לפרו'). בהמשך עדותו מייחס פבל, מעשים אלה לנאשמים 2-1.

הנאשם 3 בפינוי המשטרתי הראשון
51. ואולם אין התייחסות ספציפית בעדותו של העד לחלקו של נאשם 3 בארועים המתוארים לעיל. העד מייחס לכל הארבעה "צעקות", הא ותו לא (עמ' 72 ש' 29). "צעקות" אינן באות בגדרו של "מעשה" כנדרש בהוראת סעיף 275 לחוק (ראה ספרו של קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני עמ' 924).
גם לא מצאתי התייחסות כלשהי ביתר עדויות התביעה, לחלקו של נאשם 3 בהשתוללות המתוארת בסעיפים אלה לכתב האישום.
מדובר בארוע נפרד המחייב הצגת תשתית ראייתית מספקת, ביחס למעשיו של הנאשם 3, אך בהעדר ראיה ועדות מפורטת לכך, לא שוכנעתי כיצד ניתן לזהות את נאשם 3 כשותף להשתוללות זו, מבלי שיוותר ספק סביר לגבי אשמתו.

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי הנאשם 3 ביצע עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בפינוי הראשון, ואני מזכה אותו מעבירה זו, ביחס לנסיבות המתוארות בסעיפים 11-7 לכתב האישום.

הנאשם 4 בפינוי המשטרתי הראשון
52. לנאשם 4 מיוחס סירוב לרדת מרכב המשטרה ועל כן נאלצו השוטרים להורידו בכוח. השוטר פבל אספרין לא זכר זאת בעדותו אלא רק לאחר שעיין בזכ"ד שערך, נזכר, כי נאשם 4 הורד בכוח מהרכב לאחר שסרב לרדת. בהמשך עדותו אישר כי על פי הזכ"ד, העצור שסרב לרדת הזדהה בשם חיימוב ורק בתחנה נמסר לו כי שמו האמיתי הוא צבי לוין. העד ציין כי נמסר לו גם מספר תעודת זהות.

53. בהצלבת הפרטים עם עדותו של אריה חיימוב, עולה כי גם חיימוב נעצר באותו ארוע והובא לתחנה המשטרה. בניידת אחרת, אך שוחרר שם, מאחר ולא נמצא השוטר שעצר אותו. העד אישר כי מספר הת.ז. שנרשם בזכ"ד שערך השוטר אספרין הוא אכן מספר הזהות שלו, רק שאין מדובר בנאשם 4.

כשעומת עם גרסת חיימוב, אישר אספרין כי אינו יכול לזהות את הנאשם 4 על פי מראהו וגם אינו יכול לזכור, מאחר שעברו 3 שנים מהאירוע (ראה עמ' 72 ש' 8 לפרו'). בהמשך, אישר אספרין, כי הזיהויי בתחנה נעשה על ידי החוקרים בתחנה ולא על ידו (עמ' 72 ש' 22 לפרו'). בנסיבות אלה, נותר ספק באשר לזיהוי נאשם 4, ביחס לאישומים של הפרעה לשוטר בעת הפינוי ברכב.

54. לאור כל האמור לעיל, אני מזכה מחמת הספק את הנאשם 4 מהעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בנסיבות המתוארות בסעיפים 11-7 לכתב האישום בשלב של הפינוי.
אירוע הפינוי השני של הנאשמים מתחנת דוד למגרש הרוסים בסעיפים 12-17 לכתב האישום
55. עבירה נוספת של הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם מיוחסת לנאשמים, בסעיפים 17-12 לכתב האישום, מהם עולה כי לאחר שהנאשמים נחקרו בתחנת דוד, השוטרים ביקשו להעלותם לרכב המשטרה על מנת להובילם למגרש הרוסים, ואולם הנאשמים סרבו לעלות על הרכב, השתוללו, בעטו לכל עבר, צעקו וקיללו.

56. מעדויות התביעה עולה כי לאחר שהסתיימה החקירה, הובלו הנאשמים לניידת, הנאשם 4 החל להתפלל ולמרות שניתנו לו דקות ארוכות, הוא לא נשמע להוראות השוטרים לעלות לניידת אליה הועלו שאר הנאשמים, ועל כן התריאו בפני
ו השוטרים כי אם לא יעלה לניידת יאלצו להשתמש נגדו בכוח.

השוטר אבני יוגב תאר את ההתרחשות כך:

"ככל הנראה מדובר בנאשם 4 ולא באחרים (הנאשם 4 מתפלל גם עתה באולם בית המשפט). לאחר שביקשנו ממנו מס' פעמים גם אני וגם חברי לעבודה להתלוות איתנו לניידת בצורה מכובדת, הוא פשוט לא נענה, לא הגיב, ואחרי שאפשרנו לו פרק זמן ממושך לפחות אם אני לא טועה 15 דקות שיסיים להתפלל, לא יודע כמה זמן לוקח להתפלל, הוא עדיין סרב להתלוות אלינו, ואז הסברנו לו שנאלץ לקחת אותו בכוח..."

ראה: עמ' 4 ש' 22-17 לפרו'.

57. עוד תאר העד כיצד, בעקבות הערות השוטרים, החלו יתר החשודים להתפרע ולזרוק קללות לעבר השוטרים, ואף התנפלו עליהם באגרופים, בעיטות ומכות לכל הכיוונים, לדבריו "הם טענו שאף אחד לא יפריע לאותו חשוד להתפלל. נוצר שם תוהו ובוהו מכל הסיפור הזה. את זה כל הנאשמים עשו" (עמ' 4 לפרו').

58. עוד עולה מעדותו של יוגב, כי הוא נחבל ברגלו במהלך אותה השתוללות ולמרות שייחס את גרימת החבלה לנאשם 4, בהמשך עדותו לאחר שעיין בהודעתו, מיהר לתקן עצמו, וטען כי לא ראה בוודאות מי בעט בו, אלא בהודעתו שער כי מדובר בנאשם 2 דווקא (ראה עמ' 6 ש' 11-6 לפרו').

בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם 3, מאשר יוגב כי סירוב הנאשם 4 לעלות לרכב המשטרתי התבטא בכך שהוא המשיך להתפלל ולא הגיב כלל לבקשות השוטרים, למרות שהתבקש מספר פעמים לעלות לרכב (ראה עמ' 9 ש' 7 לפרו'). רק בחקירתו החוזרת טען יוגב כי בשלב הראשון הנאשם 4 לא הגיב, ואולם "אחרי זה הוא הצטרף לחבריו והתפרע איתם, הוא קילל יחד איתם, בעט שלח את ידיו לכל עבר יחד איתם" (ראה עמ' 14 ש' 10 לפרו').

59. השוטר חוסיין מולא מאשר כי עדותו מתייחסת לנאשמים 2-1 ואולם הוא אינו זוכר מה היה חלקם של הנאשמים 4-3 בארוע זה (עמ' 39 ש' 17 לפרו'). דברים דומים עולים גם מעדותו של מוטי מן, המייחס התנהגות אלימה לנאשמים 2-1, ולגבי השניים האחרים הוא אינו זוכר מה הם עשו, אך זוכר שכולם השתוללו ברכב (ראה עמ' 36-35 לפרו').

60. קצין החקירות יאיר נהרי מתייחס בעדותו לנאשם 4 באופן ספציפי. לטענתו, הנאשם 4 מוכר לו מארועים קודמים והוא יודע ש"הוא קצת לא בסדר" (ראה עמ' 61 לפרו'). העד תאר כי לאחר החקירה, הוא יצא אל נאשם 4 שהיה בהמתנה והקריא לו את זכויותיו, אח"כ ניגש חזרה למשרדו ואז שמע צעקות מכיוון חדר החקירות, כשיצא ראה שהדלתות האחוריות של ניידת המשטרה היו פתוחות והעצורים מתנגדים להיכנס לניידת, ובתגובה לנסיונות החוקרים להכניסם לרכב הם מגיבים "בבעיטות וגם בדחיפות" ובנסיון לדחוף את החוקרים שניסו להכנסים - החוצה (ראה עמ' 62 ש' 2-18 לפרו'). ובהמשך, תאר כיצד העיף נאשם 4 את הכיפה מעל ראשו של העד והטיח בו שאינו ראוי לחבוש כיפה מאחר ועושה דברים המנוגדים לתפיסת עולמם של הדתיים (ראה עמ' 62 ש' 23-19 לפרו').
נהרי תאר את התנהגותם האלימה של כל הנאשמים כהתנהגות חמורה, קשה וחסרת תקדים, כפי שגם ציין בדוח שערך (ראה עמ' 62 ש' 14 לפרו').

הנאשם 3 באירוע הפינוי השני
61. גם הפעם אני סבורה כי לא ניתן להסתפק בראיות שהציגה בפני
התביעה ביחס לעבירה ביחס לנאשם 3. אף לא אחד מעדי התביעה מזהה ספציפית את הנאשם 3 כמי שהשתולל והפריע. העדים מייחסים התנהגות קשה, אלימה ופרועה לנאשמים 2-1 למעט העד אבני שלגרסתו "נוצר שם תוהו ובוהו מכל הסיפור הזה. את זה כל הנאשמים עשו" (עמ' 4 לפרו'). אולם לא די בתיאור זה כדי לקבוע כי נאשם 3 הפריע לשוטרים ו/או הכשילם במילוי תפקידם. בנסיבות אלה לא נתקיים הרכיב הפיסי של העבירה. לפיכך אני מזכה את הנאשם 3 מהעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בנסיבות המתוארות בסעיפים 17-12 לכתב האישום.

הנאשם 4 באירוע הפינוי השני
62. לגבי המעשים המיוחסים לנאשם 4 - שסירב לעלות לניידת, העיף לנהרי את הכיפה שחבש על ראשו והעליבו - מדובר במעשים חמורים המקיימים את הרכיב הפיסי הנדרש בעבירה של הפרעה לשוטר לבצע תפקידו.

מהעדויות שבפני
י עולה כי הנאשם 4 התעלם באופן בוטה מבקשות השוטרים כי יעלה לרכב מאחר והחל להתפלל, ולמרות התחשבות השוטרים, שהמתינו ואיפשרו לו להתפלל, נמשכה התפילה מעבר לזמן סביר, כשהנאשם 4 נראה כ"מושך זמן", ונוקט באמצעי זה על מנת לעכב את המשטרה. מאידך, נראה כי השוטרים הלכו לקראתו ואפשרו לו להתפלל, אך הנאשם 4 ניצל את המצב, ומשלב מסויים הופסקה תפילתו.

וכך העיד השוטר חוסיין מולא:

"ש. מכיוון שהוא התפלל העלת אותו בכוח לניידת.
ת. זה לא בגלל שהוא התפלל.
ש. מה שהבנתי שבגלל שהוא התפלל הוא לא רצה לעלות, בגלל שהוא לא רצה לעלות העלתם אותו בכוח.
ת. על פניו זה היה כך, אך מאחר ואיני בקיא בענייני תפילה, עמד שם קצין שגם הוא דתי וכנראה את הקצין אי אפשר למרוח אותו בקטע של כמה זמן עורכת התפילה הזו. באותו רגע הוא ראה לנכון להפסיק את התפילה, הבין שמאותו זמן והלאה זה לא לשם תפילה, אלא לעכב את העניין. היתה הוראה חד משמעית לקחת אותו. לא הפסקתי בגללי את התפילה שלו."
(ההדגשה שלי א.ז.)

ראה: עמ' 38 ש' 15-8 לפרו' מיום 24.1.05.

63. לא מתקבל על הדעת כי במצב בו המשטרה נדרשת לפנות מספר נאשמים שהתפרעו, לאחר חקירתם במשטרה, כשחלקם כבר הועלו לרכב, ושאווירה ממילא מתוחה וקשה (מדובר בשלב שלאחר ההתפרעות, לאחר הפינוי המשטרתי הראשון ברכב מתחנת דוד לקישלה, שהיה מלווה בהתפרעות קשה של הנאשמים ברכב, תוך התנגדות קשה לפתוח את הרכב), והשוטר יאיר נהרי אף כינה אותה בשל חריפותה "התנגדות חסרת תקדים", יאלצו עתה כל השוטרים והנאשמים שהוכנסו לרכב, להמתין לסיום התפילה שהנאשם 4 החל בה, שהתמשכה יתר על המידה, וכשלעצמה הגבירה את המתח אצל שאר העצורים שהמתינו לפינויים ברכב, וכל זאת כאשר ממילא קודם לכן, לאורך כל הדרך בנסיעה, היה
קושי של ממש להשתלט על הנאשמים המשתוללים והמתפרעים התפרעות חסרת תקדים ברכב (ראה עדותו של נהרי בעמ' 62 ש' 17-2 לפרו' מיום 25.1.05), גם אם הראיות המדוייקות להתפרעות זו הצביעו רק על הנאשמים 2-1.

הנאשם 4 נוהג כנראה להתפלל באופן קבוע בכל מקום בו הוא מצוי. בימ"ש זה נוכח בכך בכל הישיבות אליהן התייצב הנאשם 4, שהפגין תפילה בכל ישיבה ודיון, אולם על הנאשם 4 להבין כי במעשה זה, הוא אינו יכול לעצור, למנוע או להפריע את התנהלותם של גורמים אחרים, לרבות ביהמ"ש והמשטרה. ציפייתו כי כל אימת שיתפלל, תעצר פעולת הגורמים אחרים, אינה סבירה, ואף אני נוכחתי כי תפילתו מהווה לי לעיתים רבות צעד מופגן, שמפריע ואינו הולם את מעמד והכבוד שראוי ליחס לתפילה.

מכל מקום אני רואה בהתנהגותו זו של הנאשם 4 באירוע הפינוי השני, בכך שנעמד להתפלל ממש בעת הפינוי לרכב, וגם בכך הוא לא היה נכון להפסיק את התפילה מעבר לזמן הסביר שניתן לו, משום אקט מופגן של הפרעה לשוטרים במקום במילוי תפקידם.

64. בנוסף, הנאשם 4 נהג בזלזול חמור ביותר כלפי השוטר נהרי יאיר, בכך שלא בחל להעיף את הכיפה מראשו ולהודיע לשוטר כי אין לו זכות לחבוש כיפה:

"ש.ת. לוין הוא אדם שאני מכיר אותו, הוא קיצת לא בסדר. אני לא מתייחס למעשים שלו. הוא היה מסוגל להעיף לי את הכיפה ואני לא מתייחס לזה כאל תקיפה. הוא עשה את זה והעיף לי את הכיפה וגם אמר לי כמה אמרות שפר על הכיפה. הוא הטיף לי שאני עם כיפה ואני עושה דברים שמנוגדים לתפיסת עולם של הדתיים ולכן אין לי זכות לחבוש כיפה, לפי הקריטריונים שלו. זה היה אקט עובדתי שציינתי את זה. לא עשיתי מזה עניין כי הוא מסכן."
(ההדגשות שלי א.ז.)

ראה: עמ' 32 ש' 23-19 לפרו'.

אמנם השוטר נהרי התייחס בסלחנות רבה לנאשם 4, ואף כינה אותו "מסכן", "קצת לא בסדר" וחי "בתוך בועה". אולם אין דעתי כדעתו, באשר ליחס הסלחני שביטא נהרי כלפי מעשיו, שכן התרשמתי שהנאשם 4 במקרים רבים משתמש לרעה בתפילה וגם בסלחנות המופגנת כלפיו, ומרשה לעצמו לנהוג בדרך לא מקובלת, ולהתפלל גם במקומות ובמצבים שהדבר לא ראוי ואף מבזה בכך הן את התפילה והן את המעמד, כפי שגם הרשה לעצמו להעיף את כיפת השוטר נהרי מראשו, תוך הטפה כי אין לו זכות לחבוש אותה. בכך, שוב ניצל הנאשם 4 לרעה את היחס הסלחני שהפגין כלפיו נהרי. סבורני כי התנהגות זו של הנאשם 4 חמורה, מבזה את מעמד השוטר והיחס הראוי לו, ומחייבת הצבת גבולות ברורים. התרשמתי כי הנאשם מודע לקורה סביבו, אלא שהוא בוחר לעצמו מתי להתייחס וכיצד. עובדה היא כי בישיבת ההוכחות הראשונה, כאשר הוא נוכח לפתע באולם ביהמ"ש כי מחפשים אותו לצורך מעצר בתיק אחר, נעלם הנאשם 4 מיד מאולם ביהמ"ש ונעל עצמו בשירותים. בא כוחו נאלץ לחפשו כדי להביאו חזרה לאולם. לישיבה הבאה הנאשם 4 כבר לא התייצב.

לא ניתן שלא לתהות האם היה הנאשם 4 עושה אי אלו מהמעשים המיוחסים לו אלמלא נהגו עמו השוטרים בחוסר סבלנות ולא המתינו עד אשר יסיים את התפילה לפי פרק הזמן שקבע לעצמו. קיימת אפשרות שהנאשם 4 לא היה מסיים להתפלל אף אם היה עומד לרשותו זמן רב נוסף, מאחר ומדובר באדם שאינו מפסיק להתפלל, כפי שנהג גם באולם ביהמ"ש במשך הישיבות, לרבות ישיבת ההוכחות.

65. לפיכך, אני קובעת כי הנאשם 4 ביצע עבירה של הפרעה לשוטר בנסיבות המנויות בסעיפים 17-12 לכתב האישום, בעת הפינוי השני ברכב המשטרה.

66. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, לאחר שזיכיתי כל אחד מהנאשמים 4-3 משתי עבירות של הפרעה לשוטר (את הנאשם 3 מהעבירות הללו, נשוא שני הפינויים ברכב המשטרתי ואת הנאשם 4 נשוא מהעבירות הללו, נשוא אירוע ההתפרעות ואירוע הפינוי הראשון ברכב המשטרתי, אני מרשיעה כל אחד מהנאשמים 4-3, בעבירה של התפרעות בנסיבות
המתוארות בסעיפים 6-4 לכתב האישום ובעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו (לגבי הנאשם 3 בנסיבות המתוארות בסעיפים 11-7 לכתב האישום ולגבי הנאשם 4 בנסיבות המתוארות בסעיפים 17-12 לכתב האישום).
ניתנה היום ה' באב, תשס"ו (30 ביולי 2006) בנוכחות ב"כ המאשימה עו"ד ליזו וולפוס, הנאשם 3 וב"כ עו"ד הרצל אברהם
וב"כ הנאשם 4 עו"ד ורצברגר, בהעדר הנאשם 4.

אילתה זיסקינד
, שופטת

קלדנית: אפרת טוביה








פ בית משפט שלום 3830/02 לשכת תביעות ירושלים נ' פלדמן יוסף, לוין צבי (פורסם ב-ֽ 30/07/2006)