פסקי דין על יאיר ברזלי | פסקי דין על המועצה לשיווק פרי הדר | פסקי דין על סיס ריסוס | פסקי דין על המועצה ליצור ולשיווק דבש |

1978/98 א     22/09/2003




א 1978/98 יאיר ברזלי נ' המועצה לשיווק פרי הדר, סיס ריסוס בע"מ , המועצה ליצור ולשיווק דבש




בתי המשפט

בבית משפט השלום רמלה א 001978/98
בפני
: כב' השופטת ז.בוסתן
תאריך:
בעניין: יאיר ברזלי

ע"י ב"כ עו"ד יהב יצחק
התובע


נ ג ד

1. המועצה לשיווק פרי הדר
- שולחת
הודעת צד ג'
1978.1/98

2. סיס ריסוס בע"מ
- שולחת הודעת צד ג'
1978.2/98
ע"י ב"כ עו"ד 1. עו"ד ורבה משה

2. אילת פ.דגן
הנתבעות

1978.1/98
נ ג ד

1. סיס ריסוס בע"מ

2. פוליגון חברה לביטוח בע"מ באמצעות
סוכנויות פלתורס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דגן צד ג'

1978.2/98
נ ג ד

המועצה ליצור ולשיווק דבש

ע"י ב"כ קיס
צד ג'

פסק דין
התובע הינו כוורן, העוסק בגידול דבורים והפקת דבש עשרות שנים. בחודש אפריל 96 החזיק התובע כוורות ב- 15 אתרים הכוורות היו מוצבים באיזור בית חנן, נטעים ופלמחים, על פי היתר כדין.

הנתבעת 1 (להלן "הנתבעת 1" או המועצה לשיווק פרי הדר
") היא תאגיד, שהוקם על פי דין וממונה על שיווק פרי הדר.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת 2" או "סיס ריסוס") היא חברת תעופה העוסקת בריסוס אוירי של גידולי שדה, לרבות פרדסים, כנגד מזיקים באמצעות חומרי הדברה רעילים.

לטענת התובע, ביצעה הנתבעת 2, בתחילת חודש אפריל 1996, ועל פי הזמנת הנתבעת 1, ריסוס מן האויר באזור בית חנן נטעים ופלמחים.
בסמוך לאחר הריסוס הבחין התובע, בתמותה רבה של אוכלוסיית הדבורים באזורים הנ"ל, ב-9 מתוך 15 האתרים בהם היו מוצבות כוורות.

על פי המלצת המדריך החקלאי בענף הדבורים מטעם משרד החקלאות, ועקב חשד כי התמותה נגרמה כתוצאה מריסוס בחומרי הדברה, נשלחה דגימה של דבורים לבדיקה במעבדה של השירותים להגנת הצומח של משרד החקלאות.
בבדיקת מעבדה מיום 11.4.96 נקבע כי בדבורים המתות נמצאו שאריות של חומר זרחני מסוג מלטיון - חומר שהינו רעיל ומסוכן לדבורים.

לטענת התובע נושאות הנתבעות בחבות לנזקים שנגרמו לו.
לדעתו, חל במקרה זה הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ועל הנתבעות הנטל להוכיח כי לא התרשלו.
לחלופין, סבור התובע כי חובת הראיה חלה על הנתבעות על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין מכח היותן המחזיקות או המשתמשות בחומר מסוכן ורעיל.
עוד ולחלופין סבור התובע כי הנתבעות נושאות בחבות לנזקים בשל הפרת חובות חקוקות ו/או רשלנות ו/או הפרת התחייבות אשר התבטאו במעשים המפורטים לגבי כל אחת מהן בכתב התביעה.
לטענת התובע, כתוצאה מהריסוס נפגעו באופן קשה, 34 משפחת דבורים, עד כדי חיסולן המוחלט ו- 141 משפחות נוספות נפגעו באופן חלקי.

על פי הערכת השמאי, דב סמפולינסקי, בחוות דעתו מיום 14.7.96, נזקי התובע עולים כדי 159,315 ₪.
תחילה, התובע העמיד את תביעתו על סך של 100,000 ₪. לאחר נטילת רשות מבית המשפט, תיקן התובע את כתב התביעה והעמידה על סכום שלטענתו מהווה את מלוא הנזקים הנטענים.

גירסת הנתבעת 1
הנתבעת 1 מכחיש את אחריותה לנזקים שנגרמו לתובע ואת היקף הנזק הנטען. לטענת הנתבעת 1, היא רשות הפועלת על פי דין ומבצעת תכנית הדברה שאושרה כדין, מכח הוראות חוק הגנת הצומח תשט"ז - 1956. במסגרת מילוי תפקידה כדין היא מוסמכת לבצע ריסוסים על פי תכנית הדברה שהוכנה ואושרה כדין, ואין ולא יכולה להיות לה חובת זהירות, על פי פקודת הנזיקין, כלי התובע.
עוד טוענת הנתבעת 1, כי ריסוסים כאלה מבוצעים מדי שנה, מזה 20 שנה, התובע למרות שידע על הריסוסים בחר להציב את הכוורות בפרדסים. יש במעשיו של התובע משום השתכנות מרצון.

בנוסף לאמור כפרה הנתבעת 1 בתוצאות הבדיקה.
הנתבעת 1 מכחישה קיומו של קשר בין מות הדבורים לריסוס.

גירסת הנתבעת 2
הריסוסים המתארים בכתב התביעה מבוצעים מזה 30 שנה והתובע ידע עליהם.
למרות זאת בחר להציב את הכוורות בתוך הפרדסים, יש לראות בכך הסתכנות מרצון.
הריסוס בוצע על פי הוראות חוק הגנת הצומח ומכח תכנית הדברה שאושרה על ידי מדינת ישראל על פי החוק.
אם סבר התובע, שעלול להגרם לו נזק כתוצאה מההדברה היה עליו לערור על התכנית ולמצות את זכויות הערר על פי חוק הגנת הצומח. משלא עשה כן אין עילת תביעה בגין ריסוסים שבוצעו על פי דין.
הנתבעת 2 פעלה על פי הוראות המדינה ועל פי הסמכה מטעם המדינה. לפיכך חלה עליה ההגנה האמורה בסעיף 24 לחוק בעלי חיים [נוסח חדש] תשמ"ה - 1965 ואין עליה חבות בפיצויים.

הנתבעת 2 מכחישה את הקשר הסיבתי שבין הריסוסים ובין תמותת הדבורים, וטוענת כי תמותת הדבורים ארעה כתוצאה מסיבות אחרות ולא כתוצאה מחומר ההדברה המסוכן רק לזבוב הים התיכון.
עוד טוענת הנתבעת 2 כי הריסוס בוצע על פי היתר לחומרים, הנקבע על ידי המדינה ונתבעת 1, ולא מוטלת עליה החובה לברר אם יש או אין כוורות בשטחי הריסוס.
הריסוס בוצע במיומנות ובזהירות בתנאי מזג אויר טובים ובשעות הבוקר בלבד.
לחלופין טוענת הנתבעת 2, כי האחריות לנזקים רובצת לפתח התובע ו/או לתובע תרומת רשלנות המגיעה בנסיבות הענין ל-100%.

הודעות צד ג'
הנתבעת 2 שלחה הודעת צד ג' כנגד שורה של גופים, רובם נמחקו עוד בתחילת ההליכים בתיק ונותרו המועצה ליצור ושיווק דבש (להלן "מועצת הדבש") ומדינת ישראל - משרד החקלאות. האחרונה נמחקה לאחר פרשת הראיות.

לטענת הנתבעת 2, מועצת הדבש הינה גוף משפטי הפועל על פי חוק והיא ממונה ומשמשת הרשות המבצעת, בין השאר, בכל הכרוך בטיפול בדבורים לרבות כל מוצרי הכוורת, הסדרת מכוורת, הסדרת היתרי רעיה ומיקומי הנחת הכוורות.

הנתבעת 1 שיגרה הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 2 וחברת פוליגון - חברה לביטוח באמצעות סוכנויות פלתורס, אשר ביטחה את הנתבעת 2 וכן את שולחת ההודעה הנתבעת 1. לטענת הנתבעת 1 טוענת כי הנתבעת 2 אחראית לנזקים הנטענים בתביעה מהיותה מבצעת הריסוס, ומכח ההסכם שבין הנתבעת 1 לנתבעת 2.

האם הריסוסים גרמו לתמותת הדבורים
סבורני כי אין מחלוקת ממשית בשאלה האם הריסוסים גרמו לתמותת הדבורים על אף הכחשתן של הנתבעות עובדה זו בכתבי ההגנה.
אין מחלוקת כי בתחילת חודש אפריל 1996, החל מ- 1.4.96 ועד 8.4.96 בוצעו על ידי הנתבעת 2, על פי הזמנת הנתבעת 1, ריסוסים מהאויר באזורים בהם היו מוצבות הכוורות בהן התגלה הנזק. (ראה עדותו של הטיס יובל דרזנר ודו"חות הטייס נספחים י'1 - י'3 לתצהירו של מר יורם רסלר מנהל המכון להדברה ביולוגית במועצה לשיווק פרי הדר).
הריסוס נועד להדברת זבוב הים התיכון תוך שימוש בחומר ריסוס המורכב כמבומינל ומלטיון.
משהתגלה הנזק הזעיק התובע את מר חיים אפרת מדריך הדבורים הארצי של משרד החקלאות. מר אפרת ביקר ב- 5 אתרים (מתוך 9) בהם התגלתה תמותת דבורים ואסף כ-10 ק"ג דבורים מתות, אותם העביר לבדיקה במכון הוטרינרי של משרד החקלאות.
תוצאות הבדיקה (נספח ו' לתצהיר התובע) הראו כי נמצא בדבורים חומר מסוג מלטיון בכמות שמעל לרמה המירבית המותרת.

מר חיים אפרת בהתייחסו לממצאי התעודה אישר מספר פעמים כי תמותת הדבורים ארעה ככל הנראה מהריסוס והתופעה בעוצמה שבה התגלתה היתה חריגה:

"מלטיון נחשב חומר רעיל לדבורים וברמה כפי שמצוין בתעודה יש להניח שזה הביא לתמותת הדבורים" (עמ' 7).
"זאת לא תופעה חריגה וחדשה, אך היתה חריגה בעוצמתה. עוצמת הפגיעה היתה מאד חריגה... וסביר בעיני היה שמדובר בפעילות ריסוסים" (עמ' 6).
"הריסוסים מהאויר במלטיון יש רחף עצום בחומר בהרבה מקרים הפגיעה כתוצאה מחדירה פיזית של רעל אל הכוורת. התופעה שראיתי כאן תואמת בדיוק למה שקרה כאן, אני יודע זאת מהספרות" (עמ' 16).
"עוצמת הפגיעה במקרה זה היתה מאד חריגה, בעברית יומיומית נפילה על הפנים" (עמ' 17).

עדות זו לא רק שלא נסתרה אלא ואמצה גם על ידי השמאית מטעם הנתבעות אשר ציינה בחוות דעתה:

"ע"פ זיהוי החומר נראה כי הדבורים הורעלו בזמן ריסוס הפרדסים נגד הזבוב".

לאור האמור לעיל אני קובעת כממצא, כי תמותת הדבורים נגרמה כתוצאה מריסוס הפרדסים כנגד זבוב הים ברעל מסוג מלתיון המסוכן גם לדבורים.

מקום הצבת הכוורות
לטענת הנתבעות, התובע הציב את הכוורות בתוך הפרדסים או בסמוך לשולי הפרדסים. משכך, ומאחר והתובע ידע, או שהיה עליו לדעת, כי הפרדסים מרוססים הוא נטל על עצמו הסתכנות מרצון.
מכאן שיש לברר תחילה האם הוצבו הכוורות בתוך הפרדסים.
שאלת מיקום הכוורות היא בעלת חשיבות גם לטענת הנתבעות, כי מהיותן פועלת מכח חובה על פי דין אין לטעון כלפיהן ואין להטיל חובת רשלנות בנזיקין.
אם אכן מוקמו הכוורות בתוך הפרדסים יתכן ויש ממש בטענת הנתבעות.
התובע העיד כי הוא מעמיד את הכוורות באותו מקום מזה 35 שנה, על פי היתר כדין.

"הכוורות היו מוצבות, מזה עשרות בשנים בשטחי קרקע פתוחים, גלויים לעין ובמרחק ניכר מהפרדסים, אשר נטועים בקרבתן. הכוורות היו מוצבות במרחק אשר נע בין 250 ל- 500 מטר מהפרדס - בכל האתרים פרט לאתר הקרוי "בית חולים" שבו הוצבו הכוורות במרחק של כ-75 מטר מהפרדס... עלי להבהיר ולהדגיש כי לא הצבתי כוורות בתוך פרדסים" (ס' 5 - 8 לתצהיר התובע ת/5).

התובע צירף לתצהירו את צילומי הכוורות וגם מהן ניתן ללמוד כי הכוורת לא הוצבו בתוך פרדס.
מדריך הדבורים הארצי, מר חיים אפרת שביקר עם התובע בכמה אתרים שנפגעו בסמוך למועד הפגיעה, העיד אף הוא כי הכוורות בהן ביקר לא היו מוצבות בתוך הפרדס אלא עשרות ואף מאות מטרים מהפרדס. "רחוק מעצי הפרדס" כהגדרתו (עמ' 7 ש' 18-23).
השמאי סמפולינסקי העיד שביקר עם התובע בכל קבוצות הכוורות שנפגעו ואישר כי קבוצת כוורות אחת מתוך הקבוצות אותן צילם הוצבה כ-15 - 20 מ' מהפרדס.
העד יהודה גינת שהיה בעבר מנהל מחלת השיווק במועצת הפירות, מגדל בעצמו דבורים ומכיר את התובע כמגדל דבורים שנים רבות ביקר ב- 5 קבוצות כוורות שנפגעו והעיד כי קבוצות אלה לא עמדו בתוך הפרדס (עמ' 28 ש' 23).

הגב' עדי עדית, השמאית מטעם הנתבעים ומר יורם רסלר, מנהל המכון להדברה ביולוגית במועצה לשיווק פרי הדר. ביקרו, כל אחד, בשני אתרים שנפגעו, העידו כי הכוורות האחד האתרים שבו ביקרו ניצב בתוך הפרדס ואילו השני היה מרוחק מהפרדס (ראה עמ' 49 ועמ' 56).

כשעומת התובע עם גירסתם העיד כי כוורות אלה שלכאורה הוצבו בתוך פרדס, היו מוצבות בין עצי חושחש "שאני 5 או 8 שנים לפני הנזק חתכתי אותם עם משור מוטורי כדי שיהיה אפשר להעמיד את הכוורות והם צמחו" (עמ' 35).

העולה מן האמור הוא כי מתוך 9 הקבוצות שנפגע אחת היתה מוצבת בתוך פרדס שלטענת התובע היה פרדס מוזנח. שאר הכוורות היו מוצבות במרחק ניכר מהפרדסים.
בהקשר זה יש לציין כי גן הפרדס שלטענת התובע נזנח לא היה יבש אלא צימח ענפים חדשים כפי שאף התובע העיד. השמאית מטעם הנתבעים העידה כי פרדס ירוק, לרבות פרדס עצי חושחש שנושא פרי, מרססים (עמ' 47 ש' 17-18 ומ' 53 ש' 20-22). עדות זו לא נסתרה.

דיגול הכוורות
לטענת הנתבעת 1, הכוורות לא סומנו בדגלים כפי שסוכם בין מועצת הדבש לבין המועצה לשיווק פרי הדר
, כדי למנוע ריסוס על כוורות. מידע זה הועבר לטענת הנתבעת 1 לכל הכוורנים והיה עליהם לדאוג לדיגול הכוורות עם דגלונים שיתנשאו מעבר לצמרות העצים על מנת שהטייסים יוכלו לרואתם ולהימנע מריסוס כוורות.
על פי עדותו של מר שמעון הרלינגר, סמנכ"ל המועצה לשיווק דבש, הביעה המועצה לשיווק דבש במשך שנים התנגדות נחרצת לריסוס הפרדסים כנגד זבוב הים התיכון וכנגד תכנית ההדברה על שום הנזקים שריסוסים אלה גרמו לכוורות. התנגדות מועצת הדבש נשאה פרי בחלקה ובכל שנה הושגו הסכמות בין המועצה לשיוק פרי הדר למועצה לשיווק דבש.
בין השאר הגיעו להסכמה, כי הריסוסים לא יתבצעו לאחר השעה 7.30, נפתחה תיבת טלמסר ובה מדי ערב הוקלטו מוטות גבוהים ולקצהו של כל מוט יוצמד דגל על מנת שיסמן לטייסי הריסוס את מיקום הכוורות ואת הצורך לנקוט משנה זהירות ולהתרחק מהמקום.

הסיכומים אליהם הגיעו נציגי מועצת הדבש עם נציגי מועצת פרי ההדר הובאו לידיעת הכוורנים באמצעות חוזרים שנשלחו אליהם (ראה נספחים ג' 1 - ג' 3 לתצהירו של מר הרלינג נ/22).

ההסכמות הובאו על ידי הנתבעת 1 גם לידיעת חברת הריסוס הנתבעת 2 (ראה נספח ב' לתצהירו של מר הרלינג נ/22).
טייס הריסוס, יובל דרזנר, אשר ביצע במועדים הרלוונטיים את הריסוסים באזור הדרום, בפרדסים בהם היו מוצבות הכוורות העיד כי הוא אינו זוכר שהיו מוצבים דגלים בפרדסים (עמ' 65 ש' 21 עמ' 67 ש' 8-9) על אף שניתנה הנחיה לא לרסס מקום שכוורות מסומנות בדגלים.

התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית (ת/5 סעיף 17) כי לא נדרש לסמן את הכוורות באמצעות דגלים או באמצעי אחר אך הכוורות היו בולטות וגדולות וצבועות בצבע לבן. בעדותו כי הוא מקבל חוזרים של המועצה לשיווק דבש בדואר רגיל. בהתייחסו לחוזרים בהם הונחו הכוורנים להציב דגלים העיד:

"אולי ראיתי משהו, אבל היום אני אל יכול לזכור.
לא קיבלתי נייר להציב דגל על הכוורת.
לפני הנזק לא ידעתי על כך. יכול להיות ששמעתי בהזדמנות על דגל. לא ידוע לי שכוורנים אחרים מציבים דגל".

קשה להניח כי התובע לא קיבל את כל החוזרים בהם הוחנו הכוורנים להציב דגלים על הכוורות. מר הרלינג צירף לתצהירו (נ/22) חוזרים שנשלחו לכוורנים בשלוש שנים עוקבות 94, 95 ו-96 (נספחים ג'1 - ג3). בכל אחד המחוזרים מופיעה ההנחיה להציב דגלים על הכוורות תוך פירוט מידות הדגל וצבעו.

העד יהודה גינת אשר אף הוא מגדל דבורים, חברו של התובע, אישר בעדותו כי חוזרי המועצה לשיווק דבש מגיעים אליו וכי ראה בין החוזרים את אלה הכוללים את ההנחיה להציב דגלים על הכוורות (עמ' 28 ש' 11-13).

עדות הטייס
הנתבעת זימנה כעד את הטייס יובל דרזנר. הטייס דרזנר העיד כי הוא היה הטייס היחיד אשר באפריל 96 ביצע ריסוסים עבור הנתבעת 2 באזור הדרום.
את התדרוך לקראת הטיסה הוא מקבל מהאחראי במועצת פרי ההדר.
במסגרת התדרוך הוא מקבל לידיו תצלומי אויר, הם עוברים יחדיו על התצלומים בהם מסומנים השטחים המיועדים לריסוס וחריגים כגון מקומות לגידול גידולים אורגניים מבני מגורים. משנת 96 לא סומנו כוורות על גבי תצלומי האויר (בהבדל ממועד מתן העדות).
עוד העיד הטיס כי

"תוך ריסוס רואים לפעמים בצד שיש כוורות ואז זה מאוחר לסגור את הברז. בצד בכוונה 50-100 מ'... ככל שהיא (הכוורת - ז.ב.) רחוקה יותר.
פרט לכך לא מרססים מחוץ לפרדס ואז הסיכוי שהיא תפגע נמוך. אני מקפיד לא לרסס מעבר לגבול לאותו פרדס.
חומר ריסוס אינו יכול להגיע למרחק של 500 מ' מהפרדס בנתוני הרוח שציינו" (עמ' 64 ש' 1-4).

בהעידו על דרך ביצוע הריסוס העיד הטיס:

"באופן עקרוני אני מסכים אתך שהשהיה של סגירת הברז תגרום לפיזור הריסוס מעבר לפרדס".
סיכום עד כאן
התובע הציב את מרבית הכוורת שלו מחוץ לפרדסים במרחק של 250-500 מ' מהפרדס. במרחק כזה לא היו הדבורים צריכות להיפגע מהריסוס אם ברז הריסוס נסגר על ידי הטייס במועד ואם תנאי מזג אויר (עוצמת הרוח) לא היו חריגים.
לקראת הטיסה מקבל הטייס תדרוך על גבי תצלום אויר בו מסומנים השטחים המיועדים לריסוס והעצמים החריגים בהם צריך להימנע מריסוס. במועד הרלוונטי לתביעה לא היו מסומנות כוורות על גבי תצלומי האויר. כיום נוהגים לסמן אותן.
קבוצת כוורות אחת הוצבה תוך פרדס אשר התובע סבר כי הוא פרדס חושחש מוזנח שאינו מרוסס. הוברר כי פרדסים גם אם זנוחים וכל עוד הם ירוקים ויש עליהם פרי הם נכללים במסגרת תכנית ההדברה כנגד זבוב הים התיכון, קבוצת כוורות אחת, על פי עדות התובע, הוצבה במרחק של כ-75 מ' מהפרדס.
הפגעות של דבורים כתוצאה מריסוס כנגד זבוב הים התיכון היא תופעה ידועה אך במקרה הנדון היתה חריגה בעוצמתה.
כדי להקטין את נזקי הכוורנים מריסוס כנגד זבוב הים התיכון הגיעו מועצת הדבש ומועצת פרי ההדר להסכמות בין השאר נפחתה תיבת טלמסר בה פורטו מידי ערב מקומות הריסוס ליום שלמחרת, והכוורנים הונחו מידי שנה לדגל את הכוורות. ההסכמות וההנחיות הובאו לידיעת הכוורנים באמצעות חוזרים שנשלחו אליהם בדואר. על אף ההנחיות לא נקטו הכוורנים ובכללם התובע באמצעים שעמדו לרשותם.
לטענת התובע הוא לא ידע על קיומה של תיבת טלמסר ועל ההנחיה לדגל את הכוורות, אך יש להניח במידת סבירות גבוהה (למעלה מהצורך במשפט אזרחי) כי החוזרים הגיעו לידיו ואם אכן לא ידע על הנכתב בהם, ולא נקט באמצעים המוצעים היה זה משום שלא קרא את החוזרים.

רשלנות
לטענת התובע בוצע הריסוס ברשלנות והנתבעות נושאות באחריות לכך.
פרטי הרשלנות המיוחסים לנתבעת 1 הם:
הזמינה ו/או הורתה על ביצוע הריסוסים מן האויר מבלי להודיע או להזהיר את התובע.
הזמינה ו/או הורתה על ביצוע הריסוסים מן האויר מבלי לבדוק ו/או לוודא כי אין סיכון לאוכלוסית הדבורים לנתבעת 2 על קיום הוראות הדין לענין טווחי בטחון נאותים מכוורת דבורים.
התעלמה ו/או לא נקטה באמצעים נאותים למניעת הנזקים, חרף הסיכון הרב שהיה צפוי עקב השימוש בחומר רעיל ומסוכן.
לא עשתה דבר ו/או די למניעת הנזקים.

פרטי הרשלנות המיוחסים לנתבעת 2 הם:
פיזרה חומר רעיל ומסוכן לדבורים, חרף הימצאותן של כוורות באתרי הריסוס.
הטייס ביצע טיסה בניגוד לכללים ו/או תוך התעלמות מן הרוח שגרמה לרחף של החומר הרעיל אל הכוורת.
לא הזהירה מבעוד מועד את התובע לפני ביצוע הריסוס, על מנת לאפשר בידו לנקוט באמצעי הגנה נאותים.
לא שמרה על טווח ביטחון נאות מכח הוראות הדין.
לא הציבה ו/או דאגה להציב אבוקת עשן ו/או אדם כדי להתריע על כיוון הרוח ו/או לסלק את הכוורות.
לא עשתה דבר ו/או די למניעת הנזקים.

כדי לבסס תביעה על עוולת הרשלנות חייב הנפגע להראות כי התקיימו בנזיד יסודותיה של עוולת הרשלנות על פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. יסודות אלו הם שלושה" חבות זהירות, התרשלות (הפרת החובה), גרימת נזק וקיום קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען.

פסק הדין המנחה בענין זה הוא ע.א. 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש.

"בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין, מתעוררת שלש שאלות:
האחת, אם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים.
"ההיבט הראשון הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסכון מסויים, קיימת חובת זהירות. ההיבט השני הוא היבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80 פדי לה, 1, 769, 775).
ההיבט הראשון, ענינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית"
(national duty) ואילו ההיבט השני, ענינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות קונקרטית" (duty in fact);
השאלה השניה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין היא אם המזיק הפר את חובת השניה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין היא אם המזיק הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, דהיינו, האם הוא סטה מסטנדרנט הזהירות המוטל עליו;
השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק".

אני סבורה כי אין מחלוקת שבמקרה זה קיימת חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על הנתבעים.
אין ספק כי קיימת חובת זהירות מושגית ביחס לריסוס בחומרי הדברה רעילים. עצם טיבה של פעולת הריסוס קמה חובת זהירות. לא יכולה גם להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית שכן היה ידוע לשתי הנתבעות כי בשולי הפרדסים ובמרחק לא רב מהם מוצבות כוורות על פי היתר כדין. אין המדובר בחובת זהירות ערטילאית אלא, כפי שהוכח במשפט, שני הצדדים היו מודעים לסכנה ונקטו בצעדים לצימצומה (קביעת שעות ריסוס, הודעה בטלמסר על מקומות הריסוס, דיגול הכוורות). פעולות אלה ננקטו מתוך הבנה לחובה לצמצם את הנזק שעלול להגרם לכוורות כתוצאה מהריסוס.

הנתבעים טוענים כי על אף קיומה של חובת זהירות מושגית כללית הרי שבמקרה זה מאחר ופעולת ההדברה אותה ביצעה הנתבעת 1 היא פעולה שלטונית המוציאה מן הכח אל הפועל חובה סטטוטורית (חובת ההדברה) קיימים שיקולי מדיניות המצדיקים שלא תוטל על הנתבעות אחריות בנזיקין.

הנתבעות מפנות לע.א. 915/91 מ.י. נ' לוי ואח' פד"י מח(3) 45 (להלן "פס"ד לוי").
אינני סבורה כי רווח והצלה יעמדו לנתבעות מפס"ד לוי.
פס"ד לוי דן בחובת זהירות של המדינה במקרים בהם על המדינה או פקיד מפקידיה להפעיל שיקול דעת, בהבדל ממקרים בהם המדינה עושה פעולות שיש להם מקבילה במישור הפרטי.
בפסק הדין לוי עושה בית המשפט הבחנה בין סוגי הפעולות השונות המבוצעות על ידי רשות שלטונית:

"כאשר מדובר ביחסים בין השלטון לאזרח - יש צורך להוסיף למימד ה"פעילות" אבחנה נוספת - העוסקת באופי הפעילות השלטונית בה מדובר. הטעם לכך הוא, שהשלטון מבצע גם פעולות אשר אדם רגיל אינו מבצע. ניתן להבחין באופן ברור בין חובת זהירות אותה חייב השלטון כבעלים או כאחראי על רכוש ובין חובת זהירות אותה חייב השלטון כמבצע פעולות שלטוניות (prosser and keeton on torst (1984) boston 5th 1053) כאשר מדובר על אחריות הנובעת מהסוג הראשון של פעולות - ניתן להסיק את ה"קירבה" בצורה פשוטה יחסית, שהרי, באופן עקרוני, אין דינה של המדינה כבעלת מקרקעין שונה מדינו של בעל מקרקעין אחר. קשה יותר הסוגיה כאשר מדובר בפעולות בעלות אופי שלטוני. גם כאן ניתן להבחין בין פעולות אשר מתבטאות בפיקוח בלבד, כמו פיקוח על בנקים, על חברות ביטוח , על נוהלי בטיחות, על רמת תברואה. במקרים אלו מדובר בפיקוח המופנה צד שלישי, אשר הוא זה שמפעיל במשירין את תחום הפעולה מושא הפיקוח. לעומת זאת, קיימות פעילויות הכוללות בחובן לא רק פיקוח כי אם גם שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים. כך בעניין אכיפת הוראות בטחון בגן ציבורי (ע"א 343/74, גרובנר נ. עיריית חיפה, פד"י ל'(1), 141), הפעלת רשויות התביעה (ע"א 243/83, גורדון נ. עירית ירושלים, פד"י ל"ט(1), 113), או מניעת יציאתם של אנשים אשר הוצא נגדם צו עיכוב יציאה מן הארץ (ע"א 492/82, מדינת ישראל נ. סוהן, פד"י מ"ב (3), 733).
עוד שבסיטואציות בהן קיימת שליטה בהליך, קל יותר להכיר ב"קירבה" בין הצדדים, הרי בסיטואציות בהן הקשר בין השלטון לאזרח מתמצה בפיקוח בלבד, קשה יותר, אם כי אין זה בלתי אפשרי, למצוא את השלטון נושא בחובת זהירות (

פסק דין
בעניין 1197; blessing supra, פסק הדין בעניין murphy, supra, 932"

בעניננו, אין המדובר בפעולת פיקוח של המועצה לשיווק פרי הדר
אלא בפעולה בה קיימת שליטה מלאה של המועצה לשיווק פרי הדר
בכל ההליך. היא קובעת מתי ירססו היכן ירססו ובאלו חומרים ירססו. היא שוכרת את שרותי הטייס ונותנת לו הנחיות בקשר לאזורי הטיסה. לטייס יש שליטה מלאה על כלי הטייס ועל ביצוע פעולת הריסוס מתוך כלי הטייס.
בית המשפט, ב

פסק דין
לוי הנ"ל מסכם כי בכל אותם מקרים בהם מבצעת המדינה פעולות אשר יש להם מקבילה במישור הפרטי דינה כדין כל נתבע אחר:

"הכלל הוא, כי מעשי הרשות יוצרים חובת זהירות שלה כלפי נפגעים פוטנציאליים. זה המצב כאשר מדובר בפעילות המדינה כבעלת שטח או נכס; זה המצב כאשר מדובר בניהול ובטיפול בשטח ציבורי המצוי בשליטת המדינה, או כאשר המדינה מטפלת בעניינו האישי - פרטי של אדם פלוני. לפעולות אלה יש מקבילה במישור הפרטי, ועל-כן אין דינה של המדינה שונה מדינו של כל אדם אחר. חובת זהירות מוטלת, במקרים אלו, בין אם היה מדובר בהחלטה המערבת שיקול דעת ובין אם לאו.
על כן, לא עלה קושי קונספטואלי בהטלת אחריות על המדינה, כאשר מדובר בסיטואציה בה למדינה. יש שליטה בנכס או בביצוע הפעולה. כך, בעניין תחזוקת מערכת הביוב של העיר (ע"א 73/86 הנ"ל), בנוגע לנקיטת הליכים פליליים כנגד האזרח (ע"א 243/83 הנ"ל), וכן בעניין מניעת יציאתו מהארץ של מי שהוצא נגדו צו איסור יציאה (ע"א 492/82 הנ"ל).
חובת הזהירות של המדינה קיימת גם כאשר מדובר בהחלטה אשר אינה כוללת בתוכה שיקול דעת - כמו למשל תיפעול רמזורים - ע"א 586/84, 587, 580 , מקלף נ. זילברברג, פד"י מ"ג (1), 137; או כאשר שיקול הדעת הוא טכני או ניתן למדידה בסטנדרטים ידועים - זהו הכלל לעניין אחריות מפקח בניה על ליקויים בבניה (ע"א 684/76 הנ"ל; ע"א 862/80, עיריית חדרה נ. זהר, פד"י ל"ז(3), 757)." (ע.א. 915/91 הנ"ל, בעמ' 76).

זהו המצב בענייננו ולפיכך אני סבורה כי מוטלת על הנתבעות במקרה זה חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית ולא קיימים שיקולים של מדיניות שיפוטית אשר יפטרו אותם מאחריות זו.

משקבעתי כי קיימת חובת זהירות עלי לבדוק האם הופרה חובת הזהירות, ועל מי נטל ההוכחה להוכיח זאת לאור טענת התובע כי במקרה זה חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו" או הכלל של "דברים מסוכנים".

רשלנות לגבי דברים מסוכנים
לטענת התובע חובת ההוכחה כי לא היתה התרשלות מצד הנתבעים חלה עליהם.
סעיף 38 לפקודת הנזיקין דן בנזק שנגרם על ידי דבר מסוכן וקובע כי אם הנתבע היה בעלו של הדבר, ממונה עליו, או תופס הנכס שמתוכו נמלט, על הנתבע הראיה שלא היתה התרשלות.
אין ספק כי חומר הריסוס הוא חומר רעיל ומזיק מעצם טבעו שכן מטרת מריסוס היתה לפגוע ולהשמיד באמצעותו את זבוב הים התיכון. חומר הריסוס על פי העדויות לפגוע שהובאו בפני
היה מסוכן גם לדבורים. עובדה זו היתה ידועה גם לנתבעות, לרבות הטייס שביצע את הריסוס. הנתבעת 2 היתה מחזיקת המטוס ממנו בוצע הריסוס. הנתבעת 1 סיפקה את החומק לריסוס והיתה האחראית לקביעת המקומות בהם יפוזר החומר, וסיפקה לטייס את המידע לגבי מקומות הרגישים לריסוס. מידע זה לא כלל מקום הצבתם של כוורות, מידע שבשלב מאוחר יותר, לאחר התרחשות הנזק נשוא הדיון כן נמסר לטייס המבצע ריסוס על ידי הנתבעת 1.

לפיכך, ומשברור כי הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן עובר נטל הראיה על כתפי הנתבעות כי לא התרשלו בטיפולן בחומר הריסוס.

הדבר מעיד על עצמו
התובע סבור כי גם מטעם הכלל של "הדבר מדבר בעדו" חלה על הנתבעות חובת ההוכחה שלא היתה התרשלות מצדם.
לצורך הפעלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" יש לבחון שלושה תנאים:
חוסר ידיעתו של התובע;
שליטת הנתבע בנכס;
התרשלות מסתברת של הנתבע;
אין ספק כי שלושת התנאים מתקיימים בהקשר לנתבעת 2.
התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מהן נסיבות התרחשות הנזק. הנתבעת 2, באמצעות הטייס שלטו הן בחומר הריסוס והן במטוס עצמו, ועל פי נסיבות המקרה האפשרות שהנזק נגרם כתוצאה מרשלנות הטייס, עובד הנתבעת 2, מתיישבת יותר עם המסקנה שנהג בחוסר זהירות מאשר עם המסקנה שנהג בזהירות.

באשר לנתבעת 1, תנאי השליטה בנכס אינו מתמלא לגביה. אינני נדרשת לשאלה אם בפסיקה "רוככה" הדרישה לשליטה פיסית בנכס, כטענת ב"כ התובע, שכן ממילא לאור הכלל של דברים מסוכנים נטל ההוכחה על כי לא היתה התרשלנות רובץ על כתפי התובעת 1.

האם הוכיחו הנתבעות כי לא התרשלו
נסיבת המקרה כפי שנסקרו על ידי עד כה מצביעות לכאורה על קיומה של התרשלות מצד הנתבעות.
תמותת דבורים כתוצאה מריסוס, היא תופעה ידועה שהטרידה את הכוורנים ומועצת פרי ההדר במשך שנים רבות, ההופעה במקרה שבפני
נו היתה חריגה בעוצמתה ולכן יש להניח כי התמותה לא נגרמה מדפוס הפעולה הרגיל של הריסוס אלא מפעולה רשלנית של מי מהנתבעות קיימת אפשרות שבוצע ריסוס מעבר לגבולות הפרדסים שבהם היה צריך לרסס או שהנתבעת 1 מסרה הנחיות רשלניות לטייס, עובר לטיסה או טיסות שגרמו לנזק. תצלומי האויר שנמסרו לטייס לפני ביצוע הריסוסים לא הוצגו בבית המשפט, ולא הוברר במהלך הראיות אם תצלומים כאלה נשמרים לאחר סיום הטיסה, אך הוברר כי, באותה עת, הנתבעת 1 לא סימנה על גבי המפות את האתרים בהם מוצבות הכוורות כאזורים רגישים. לאחר ארוע הנזק החלה הנתבעת 1 לסמן אזורים בהם מוצבות כוורות כאזורים רגישים.

מכל האמור עולה כי הנתבעות לא הצליחו להרים את הנטל ולהוכיח כי לא התרשלו במעשיהם וכי הנזק לא נגרם כתוצאה מהתרשלותם.

מעוולים במשותף
לטענת התובע יש לראות בנתבעים כמעוולים במשותף.
הנתבעות לא התייחסו לטענה זו וטענת כל אחת מהן היא כי יש לדחות את התביעה כנגדה. כאמור לעיל, לא הצליחו הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו בביצוע הריסוס, ולא ניתן לקבוע מה חלקה של כל אחת מהן בגרימת הנזק. לפיכך יש לראות בהם כמעוולים במשותף.

רשלנות תורמת
לטענת הנתבעות יש לקבוע כי לתובע תרומת רשלנות לנזק שנגרם.
התובע לא דיגל את הכוורות על אף שהמועצה לשיווק דבש המליצה על כך לחבריה כדי לצמצם או למנוע את הנזק שעלול להגרם מהריסוסים. התובע לא הקשיב לתיבת הטלמסר בה הודע כל ערב היכן מרססים ביום שלמחרת, כמו כן הוברר כי קבוצת כוורת אחת הועמדה בתוך פרדס. טענת התובע כי הפרדס נזנח על ידי בעליו אינה רלוונטית כיוון שהוברר כי כל עוד הפרדס נותן פרי בו זבוב הים התיכון הוא נכלל בתכנית הריסוסים.
התובע ידע על ריסוסים כנגד זבוב הים התיכון שמתבצעים על ידי הנתבעות ואף על פי כן לא דאג לסמן את הכוורות כדי להפחית את הסכנה ולא בירר אם פרדס שנזנח וממשיך לתת פרי מרוסס, ואף לא הקשיב לתיבת הטלמסר כדי לדעת היכן מרססים ביום שלמחרת, מידע שהיה מאפשר לו לסגור את הכוורות לפרק זמן קצר כפי שנהג בעת ריסוס שדות כותנה שבסמוך להם נמצאות כוורות (עמ' 40 ש' 12).

לאור זאת אני מעריכה את רשלנותו התורמת של התובע לנזק שנגרם בשעור של 30%.

תביעת צד ג' של הנתבעת 1 כנגד הנתבעת 2 וחברת הביטוח פוליגון
סעיף 19 בהסכם שבין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2 מטיל על הנתבעת 2 חובת שיפוי לכל נזק ישיר או עקיף שיגרם כתוצאה מהריסוסים למעט אם תוכיח הנתבעת 2 כי הנזק נגרם שלא באשמתה.
לטענת הנתבעת 1, עולה מתוך העדויות שנשמעו בתיק, כי הנזק נגרם כתוצאה מאחת משתי אפשרויות, או שהכוורות הוצבו בתוך הפרדסים, בניגוד להבנות שהושגו בין המועצה לשיווק פרי הדר
ומועצת הדבש, או שהכוורות הוצבו בתוך הפרדסים, בניגוד מחוץ לפרדסים והטייס חרג אל מחוץ לגבולות הגיזרה אותה היה צריך לרסס וכתוצאה מכך רוססו כווורות שמרוחקות מהפרדס.
בכל אחת שתי האפשרויות טוענת הנתבעת 1 כי היא אינה אחראית לנזק שנגרם.

כפי שפרטתי לעיל תצלומי האויר הרלונטיים לדיון על גביהן סומנו האזורים המיועדים לריסוס לא הוצגו בבית המשפט אין גם רישום של התדריך שניתן לטייס עובר לכל טיסה. בנסיבות אלה קיימת גם אפשרות שלישית והיא שההנחיות שניתנו לטייס לא היו נכונות ואלה הביאו לריסוס במקומות בהם לא היה צריך לרסס.

כאמור מקור הנזק לא הוברר במהלך הראיות ומצאתי כי יש לראות בנתבעות מעוולים במשותף.
לאור זאת, אני דוחה את הודעת צד ג' שנשלחה על ידי הנתבעת 1 כנגד הנתבעת 2 וכנגד חברת הביטוח פוליגון.

תביעת צד ג' של הנתבעת 2 כנגד המועצה ליצור ושיווק דבש
הנתבעת 2 שלחה הודעת צד ג' כנגד המועצה לייצור ולשיווק דבש. לטענה מועצת הדבש היא גוף סטטוטורי על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יצור דבש ומכירתו) תשל"ז - 1977 והתקנות להשבחת רעיה, יצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים) תשכ"ח-1968 שמתפקידו להעניק רשיונות רעיה, ייצור דבש ושווקו לפקח על הכוורנים במילוי הוראות הצו ולבטל את הרשיונות במידה והכוורנים אינם ממלאים אחר הוראה מהוראות הצו.

בשנת 1994, כתוצאה מנזק שנגרם לכוורנים שנה קודם לכן, הופקו לקחים וגובשו נהלים חדשים בין המועצה לשיווק פרי הדר
לבין מועצת הדבש שלקחה על עצמה את תפקיד מיצגת הכוורנים.

בחוזר מיום 15.3.94 הודיעה מועצת הדבש לכוורנים על הקמת מערכת למעקב אחר ביצוע תכנית הדברה המופעלת בשטח המדינה.
לטענת נתבעת 2, בסיכומיה, בהתנהגות זו ובלקיחת תפקיד ייצוג הכוורנים אל מול מועצת פרי ההדר בין אם על פי דין ובין אם על פי הרשאת הכוורנים קיבלה על עצמה מועצת הדבש להיות שלוחתם של הכוורנים ובכללם התובע.
שלוחו של אדם כמותו, ועל כן זכאית הנתבעת 2 לראות את ההסכמות שהושגו עם מועצת הדבש כהסכמות שהושגו עם התובע עצמו. התובע לא מילא לטענת הנתבעת 2 אחר ההנחיות ועל כן חלה האחריות עליו וגם על מועצת הדבש שהתרשלה במילוי תפקידה.
לטענת הנתבעת 1 מועצת הדבש שידעה לדרוש ממועצת פרי ההדר לקיים את ההסכמות ולדרוש לאכוף אותם על חברת הריסוס לא נהגה באותה מידה כלפי עצמה ולא דאגה לאכוף על הכוורנים את ההסכמות אליהן הגיעה עם מועצת פרי ההדר. על ידי כך איפשרה מועצת הדבש לנזק להתרחש.

הודעת צד ג' התייחסה אך ורק לתפקידיה הסטטוטריים של מועצת הדבש ולא נטען כי נטלה על עצמה תפקיד שליח מטעם הכוורנים ובכלל זה התובע.
די היה בטעם זה כדי לדחות את הודעת צד ג' שיש בה שינוי חזית בסיכומים.

הנזק
על פי חוות דעת השמאי מטעם התובע, מר דב סמפולינקי מוערכים נזקי התובע כתוצאה מתמותת הדבורים ב- 159,315 ₪.
הנתבעת 1 הגישה אף היא חוות דעת מטעמה שנערכה על ידי השמאי הגב' עדי עדית ועל פי חוות דעתה מוערכים נזקי התובע כתוצאה מתמותת הדבורים בסך של 89,531 ₪.
על אף שהנתבעת 1 הגיש חוות דעת מטעמה היא סבורה כי אין לבסס את הערכת הנזק על חוות דעת מי מהשמאים.
לטענת הנתבעת 1 ערכה השמאית מטעמה את חישוביה על בסיס הנתונים חוות דעתו של השמאי מטעם התובע מחוסר יכולת לבדוק אותם. אולם, טוענת הנתבעת 1, התובע לא הוכיח כלל מה מספר הכוורות שנפגעו. עוד טוענת הנתבעת 1 כי עריכת חישוב על פי הערכות חוסר בדבש כפי שערכו השמאים אינם עולים בקנה אחד עם נתוני הכנסתו של התובע לשנים שקדמו לארוע.

אני סבורה כי יש לדחות את שתי הטענות, ולבסס את חישוב הנזק על חוות דעת השמאים.
באשר למספר הכוורות שנפגעו העיד השמאי סמפולינסקי כי ביקר בכל האתרים שנפגעו, תשעה אתרים, וגם באלה שלא נפגעו (עמ' 18 ש' 11 וכן עמ' 19 ש' 7, עמ' 24 ש' 22). בנוסף הציג התובע את הרשיונות להצבת כוורות מהן עולה כי הרשיון במועצה ניתן ל-320 משפחות דבורים.
אין לי כל סיבה שלא לתת אמון בעדות זו.
מלבד ההכנסה מרדית דבש יש לתובע על פי עדותו הכנסות מפרדס, ממטע אבוקדו ומעבודתו כשמאי שכיר. מדוחות מס הכנסה של התובע לשנים 93 - 95 עולה לכאורה כי סך כל הכנסות התובע בכל אחת מהשנים הללו לא הגיע כדי הנזק הנטען כתוצאה מהריסוס.
התובע הסביר כי בשנים הללו לא היו לא הכנסות רבות מגידול הדבורים כיוון שעיקר מטרתו היתה לשמר את עסק ייצור הדבש עד שיצא לגימלאות. עד לאותו מועד בכוורות טיפל אביו. משנפטר אביו שכר עובד על מנת שישמר או העסק ושילם לו משכורת. לפיכך נתוני הדיווח למס הכנסה אינם יכולים לשמש כמדד לגבי החוסר בהכנסות שנגרם לתובע כתוצאה מנזקי הריסוס.

השמאית מטעם הנתבעת 1 קיבלה את הנתונים עליהם העיד התובע ואשר שימשו בסיס גם לחוות הדעת מטעם שמאי התובע לפיהם בתשעת האתרים שנפגעו 34 משפחות חוסלו לחלוטין ו- 141 משפחות נפגעו חלקית.
עוד מסכימים השמאים על החוסר שנגרם ביבול האביבי - 3,870 ק"ג.

הם חלוקים בחוסר שנגרם ביבול הקיצי השמאי מטעם התובעים מעריך את כמות הדבש הקיצי בכוורת ב-22 ק"ג לכוורת. ההערכה מבוססת על חוות דעת המדריך החקלאי של התובע. השמאית מטעם הנתבעת 1 העריכה תחילה את היבול הקיצי ב-18 ק"ג לכוורת, אף היא הסתמכה לטענתה על חוות דעתו של המדריך החקלאי מר אפרת אשר טען בפני
ה כי דבש קייצי באזור נע בין 15 ל-20 ק"ג לכוורת והממוצע בין שניהם הוא 18 ק"ג. בשלב מאוחר יותר תוקנה חוות הדעת של השמאית מטעם הנתבעת 1 וכמות הדבש הקיצי הועמדה על 15 ק"ג לכוורת בהתבסס על שמאות שנערכה בעקבות נזק מאוחר יותר שנגרם לכוורות של התובע והוערכה על יסוד כמות דבש שהופקדה בפועל מכוורות התובע. בעקבות התיקון תוקנה הערכת הנזק על ידי השמאית מ- 89,531 ₪ ל- 78,847 ₪.
בחקירתה הבהירה השמאית כי סברה שהתובע פוצה עבור חלק מהכוורות ועל כן הפחיתה מכמות הרדיה הקייצית את הכמות בגינה פוצה מאוחר יותר. משהועמדה על טעותה והובהר לה כי הפיצוי הנוסף אותו קיבל התובע באותה שנה אינו מתייחס לכוורות שנפגעו כתוצאה מהריסוס חזרה בה ואישרה: "אם אני מקבלת את דבריו (של התובע - ז.ב.) כאמת אז צריך להוסיף עוד 706 ק"ג".

לאור זאת אני קובעת כי את החוסר בדבש הקייצי יש להעמיד על הממוצע בין שתי חוות הדעת דהיינו על 20 ק"ג לכוורת.

מחלוקת נוספת בין השמאים היא במחיר לק"ג דבש. השמאי מטעם התובע מבסס את חישוביו על מחיר של 19.12 ₪ לק"ג שהם 65% ממחיר ק"ג דבש לצרכן באריזות של 1-3 ק"ג בניכוי ההוצאות הנחסכות של אריזה ושיווק. השמאית מטעם הנתבעת 1 ביססה את חישוביה על מחיר ק"ג דבש של מחירון "דבשים" בניכוי 10% הוצאות רדיה נחסכות והעמידה אותו על סך של 11.65 ₪ לק"ג. מחירון "דבשים" הוא מחירון שהמשווק קונה מהמגדל (ראה עמ' 53 ש' 26).

התובע העיד כי לרוב הדבש משווק על ידו ליד מרדכי וחלק מהדבש משווק על ידו באופן אישי בבית (עמ' 41 ש' 1-3).

בנסיבות אלה אני סבורה כי יש להעמיד מחיר ק"ג דבש לצורך חישוב הנזק על 15 ₪ לק"ג.

בהתחשב בנתונים ובמסקנות שהוסקו מהם, הפסד הדבש של התובע הוא כדלקמן:

דבש אביבי: בגין 34 משפחות שחוסלו 1,292 ק"ג
בגין 141 משפחות שנפגעו חלקית 3,870 ק"ג

דבש קייצי: בגין 34 משפחות x 18 ק"ג 612 ק"ג
בגין 141 משפחות שנפגעו חלקית x 18/2 1,269 ק"ג
סה"כ חוסר בדבש 7,043 ק"ג

הפסד הפדיון : 7,043 x 15=105,645 ₪, נכון ליום חוות הדעת של השמאי סמפולינסקי 14.7.96.

פרט לנזקי החוסר בדבש הללו מפרט מר סמפולינסקי בחוו"ד את הנזקים הנוספים הבאים:
רכישת 34 משפחות חדשות לפי 240 ₪ למשפחה 8,160 ₪.
הפסד הכנסה מהפרית חוץ לפי 100 ₪ ל-86 יחידות 8,600 ₪.
הוצאות יתרות (חיטוי) 850 ₪.
הבדיקה בשרותים להגנת הצומח 225 ₪.
ובסה"כ נזקים נוספים 17,835 ₪.

ובסה"כ נזקים נוספים בסך של 15,685 ₪.

לאור האמור לעיל עולים נזקיו של התובע כתוצאה מהריסוס נשוא התביעה כדי: 121,330 ₪.

סוף דבר
אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 84,931 ₪ (121,330 x 70%) כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.7.96 ועד התשלום בפועל.
כמו כן אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.
הודעת צד ג' שנשלחה על ידי הנתבעת 1 לנתבעת 2 ולחברת הביטוח פוליגון נדחות ללא צו להוצאות.
הודעת צד ג' שנשלחה על ידי הנתבעת 2 למועצת הדבש נדחית והנתבעת 2 תשלם למועצת הדבש הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ה באלול, תשס"ג (22 בספטמבר 2003) בהעדר הצדדים.

_____________
ז.בוסתן
, שופטת









א בית משפט שלום 1978/98 יאיר ברזלי נ' המועצה לשיווק פרי הדר, סיס ריסוס בע"מ , המועצה ליצור ולשיווק דבש (פורסם ב-ֽ 22/09/2003)