פסקי דין על "עמידר"-החברה לשיכון עולים בע"מ | פסקי דין על גולדשטיין אסתר

35062/00 א     28/07/2002




א 35062/00 "עמידר"-החברה לשיכון עולים בע"מ נ' גולדשטיין אסתר




בתי המשפט
א 035062/00
בית משפט השלום תל אביב-יפו
28/07/02
תאריך:
כב' השופט מרדכי בן חיים

בפני
:
"עמידר"-החברה לשיכון עולים בע"מ

בעניין:
התובעת
ה גנס

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
גולדשטיין אסתר
הנתבעת
א. רחבי

ע"י ב"כ עוה"ד

פסק דין
א. מושא התביעה וטענות הצדדים

1. בפני
תובענה לפינוי דירה הנמצאת ברח' מעפילי מרוקו 14 בהרצליה, וכן לתשלום שימוש הראויים בגין השימוש בדירה.

התובעת מעידה על עצמה כמי שפעלה בהשכרת הדירה במסגרת מדיניותה הכלכלית לזכאים שונים ע"פ הנחיות ממשלת בישראל ונציגיה, וככזו השכירה את הדירה לה"ה ביטון יצחק ומזל בחוזה שכירות מיום 10.1.96 אשר תקופתו המקורית נקבעה למשך 3 שנים (סעיף 1 לחוזה שצורף לכתב התביעה).

2. בסעיף 27 לחוזה השכירות נאמר:

"תקופת השכירות ע"פ חוזה זה לא תחודש מאליה עם סיומה אלא אם יערך על כך בין הצדדים חוזה בכתב"

3. אין חולק כי הנתבעת הינה בתם של השוכרים המקוריים וכי בשלב מסויים עזבה את בית הוריה ונישאה לאיש. התובעת טוענת כי הנתבעת פלשה לדירה ותפסה בה חזקה ללא הסכמת התובעת בניגוד לרצונה ובניגוד לחוק.

4. הנתבעת, טענה כי החזיקה בדירה מכח הסכמת התובעת ושילמה לה דמי שכירות חודשיים.
5. אשר לתשלום דמי השכירות טוענת התובעת כי סה"כ חובה של הנתבעת בשל דמי שימוש ראויים מגיע לסכום של 4,418 ₪ על בסיס תשלום חדשי בסך של 547.32 ₪ כאשר החישוב נעשה עד יום 6.3.00.

6. הנתבעת טענה כי שילמה את דמי השירות ע"פ שוברי התשלום שנשלחו לה לתקופה שבין אוקטובר 1999 ועד למרס 2000.

7. אשר לתקופת החזקתה בדירה טענה הנתבעת כי החלה להתגורר בדירה החל משנת 1991 עת טיפלה באימה החולה, וכי מאז שאושפזה אימה בבי"ח סעודי במחצית שנת 1998 היא גרה בדירה ללא נוכחות אמה ומשלמת את דמי השכירות.

בסעיף 11 לתצהיר העדות הראשית מטעמה היא גורסת:

"בכך למעשה מתקיים ביני ובין התובעת הסכם שכירות אותו הנני מקיימת אשר נכרת בהסכמה ובהתנהגות ואין שום סיבה לבטלו".

ב. דיון והכרעה

1. בחקירתו בפני
בישיבת יום 20.3.02 טען עד התובעת יוסף זיגדון כי הנתבעת ובעלה (ממנו התגרשה לימים) היו בעלי דירה משלהם וכי דירה זו נמכרה עקב הגרושין, ותמורתה בניכוי הוצאות חולקה בין הנתבעת ובעלה.

אשר לתקופת מגוריה של הנתבעת עם אימה בדירה ציין זיגדון כי מגורים אלו נמשכו חדשים ספורים בלבד. (עמ' 3).

2. על מנת לבסס את טענתו בדבר תדירות הביקורים של נציגי התובעת בדירה הצביע זיגדון על דוחות "ביקור בית מתוכנן" שצורפו לתצהירו (נספחים ג-ח) אפס, למעט נספח ג' המשקף ביקור שבו נטל גם הוא (זיגדון) חלק, בוצעו יתר הביקורים על ידי נציגים אחרים של התובעת אשר לא נקראו להעיד וממילא המשקל שניתן לייחס למסמכים האמורים בהעדר חקירה נגדית של כותביהם הוא נמוך ביותר, וב"כ הנתבעת ביקש כי אתעלם מהם לחלוטין (עמ' 7 לפרטוקול).

עם זאת לא נסתרה גירסתו של זיגדון כי בפברואר 1997 ביקר בדירה וכי ע"פ האמור בדוח הביקור שנערך בנוכחותו (נספח ג') לא התגוררו אותה שעה בדירה אנשים כלשהם פרט למנוחה בטון מזל אימה של הנתבעת.

לגירסתו של זיגדון, ע"פ החומר שבידיו החלה הנתבעת להתגורר בדירה בתאריך 14.1.99 (עמ' 6 לפרוטוקול).

3. עוד עלה מעדותו של זיגדון כי ע"פ חוזה השכירות מיום 5.4.94 בחתימת הנתבעת כשוכרת (נ/1) עולה כי הנתבעת התגוררה למשך שנה מאפריל 94 ועד אפריל 95 בדירה ברח' זיסו (סעיף 11 לתצהיר עמ' 6 לפרוטוקול).

4. בעדותה אישרה הנתבעת כי הודיעה לראשונה לתובעת על מגוריה בדירה בתאריך הנקוב בנספח ח' דהיינו ביום 15.12.99 סמוך לפטירת אמה וכי נמנעה מלדווח על כך קודם לכן בשל חששה מבעלה שיטריד אותה שם (עמ' 7).

5. כזכור גרסה הנתבעת בתצהירה כי התגוררה בדירת אימה מאז שנת 1991, אולם בחקירת הנגדית לאחר שעומתה עם עובדת מכירת דירת המגורים שלה ושל בעלה היא משיבה:

"אחרי מכירת הדירה שני הילדים הגדולים גרו בדירה נ/1 ואני גרתי אצל אמא שלי בבית".(ההדגשה שלי מ.ב.ח).

הנתבעת חזרה ואישרה כי לא דווחה לתובעת על עובדת מגוריה בדירה נשוא התביעה והפעם ציינה נימוק שונה והוא:

"לא ראיתי בזה צורך גרתי עם אמא שלי כי אני יודעת שאם ילד בא להתגורר עם אמו גם בדירה פרטית לא צריך לדווח על זה".
6. 6. בסיכום טענותיו טען ב"כ התובעת כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי היא גרה בדירה משך 7 שנים.

יתר על כן לא עלה בידיה לבסס זכות למגורים בדירה.

הנתבעת טענה כי הדירה הפכה להיות מרכז חייה משנת 1991 וכן הוסיפה כי לא עלה בידי התובעת לבסס טענתה לפיה הנתבעת פלשה לדירה.

7. לאחר שנתתי דעתי לחומר הראיות ולטענות הצדדים אני פוסק כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לענין זכותה להחזיק בדירה ולהתגורר בה וזאת על יסוד הנימוקים כלדקמן:

7.1 הנתבעת עצמה הודתה כי נמנעה במכוון ובמשך תקופה ארוכה מלדווח לתובעת על מגוריה בדירה, אין ספק בעיני כי עשתה כן בכוונת מכוון, על מנת להסתיר מידע מהותי זה מידיעת התובעת תוך שהיא מודעת אל נכון לעובדה כי אין לה זכויות משלה בדירה.

מכאן שלא נקשרה בין התובעת לנתבעת עיסקת רצון כלשהיא אשר מכוחה זכאית הנתבעת להחזיק בדירה.

7.2 אינני נותן אמון בגירסת הנתבעת לפיה היא מתגוררת בדירה כביכול מאז שנת 1991. גירסה זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות שהובא בפני
לרבות חוזה השכירות נ/1, דוח הביקור נספח ג' (משנת 1997).

מימד נוסף לחוסר האמינות של הנתבעת מצוי בגירסאותיה הבלתי עקביות באשר לתחילת מגוריה בדירה.

7.3 לא עלה בידי הנתבעת לשכנעני כי התגוררה בדירה בבחינת מגורי קבע במועד כלשהוא קודם לאשפוזה של אימה בבית אבות (במחצית שנת 1998) לעומת זאת התרשמתי כי הנתבעת עשתה כל מאמץ להסתיר את עובדת מגוריה שם מידיעת התובעת.
7.4 חוזה השכירות אשר נחתם בין התובע להורי הנתבעת הינו חוזה אשר ביסודו הכוונה להמציא קורת גג לשוכר כל עוד אין לו קורת גג אחרת (סיף 7ב' לחוזה).

ע"פ הפרשנות ההגיונית והתכליתית של חוזה השכירות אין לטענת הנתבעת לזכות שכירות בדירה על מה שתסמוך; הנתבעת לא התגוררה עם הוריה בדירה "בקביעות" (ראו סעיף 7ג' לחוזה) שכן אין חולק בפני
על העובדה לפיה עזבה הנתבעת את דירת הוריה נישאה לאיש והקימה תא משפחתי משלה אשר כלל גם מגורים בדירה אחרת שהיתה בבעלותה ובבעלות בעלה. על כך אוסיף כי ככל שאימה המנוחה של הנתבעת איפשרה לנתבעת להתגורר בדירה לתקופה כלשהיא, הרי שהפרה בכך את הוראת סעיף 10 של הסכם השכירות.

(במאמר מוסגר אציין כי בניגוד לעמדת הנתבע בסכומיה אני פוסק כי בהעדר אפשרות לחקירה נגדית אין תצהירה של המנוחה מזל ביטון קביל כראיה בהליכים אלו).

7.5 לבסוף אציין כי טענתה של הנתבעת בסעיף 11 לתצהיר עדותה לפיה העובדה שהיא פורעת את דמי השכירות "ע"פ קבלות שהוצאו לה" עולה כדי כריתת הסכם שכירות בהסכמה והתנהגות - אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 27 להסכם השכירות, לפיה:

"שום ויתור, הנחה הימנעות מפעולה קבלת תשלום שכר דירה התנהגות אחרת מצד החברה... לא יחשבו כויתור על זכויותיה של החברה ולא ישמשו מניעה לתביעה אלא אם כן ויתרה החברה על זכויותיה במפורש ובכתב".

כך הם פני הדברים ביחסי השכירות הממוסדים והפורמליים שבין התובעת מזה ובין אמה המנוחה של הנתבעת מזה - והדברים הם בבחינת קל וחומר לגבי הנתבעת אשר מעולם לא התקשרה בחוזה עם התובעת.

8. אשר לדמי השימוש - הנתבעת לא הביאה בפני
גירסה ענינית הכופרת בגובה החוב ואף נמנעה מלחקור את עד התובעת אשר העיד על גובה החוב בתצהירו (סעיף 7 ).

9. זכותה הנטענת של הנתבעת לדיור ציבורי במסגרת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) - 1998 עלתה על מדוכת הדיון בפני
באופן אגבי וללא הבאת התשתית הדרושה. די לי כי אציין כי סוגיה זו לא הועלתה כדבעי בכתב ההגנה, ולא הוכח בפני
ולו לכאורה כי מתקיימת בנתבעת הגדרת "דייר ממשיך" בזיקה לתקופת המגורים המשותפים, עוד אוסיף כי הזכויות ע"פ החוק הנ"ל מקנות עדיפות ברכישה מסוימים ואין בהם לכשעצמם כדי להוות מגן בפני
תביעה לסילוק יד.

10. על יסוד המקובץ לעיל הגעתי לידי מסקנה כי התובעת הוכיחה את תביעתה לגבי שני הסעדים להם עתרה דהיינו סילוק ידה של הנתבעת מן הדירה ותשלום דמי שימוש ראויים.

11. עם זאת סבורני כי לאור העמדה שבוטאה ב- רע"א 1784/98 עמידר נ. מנדה פד"י נ"ג (4) 315, על התובעת כגוף ציבורי להפעיל את זכותה לפנות את הנתבעת מן הדירה ע"פ אמות מידה ציבוריות אשר יאפשרו לנתבעת ארכה סבירה על מנת לנסות ולמצות את זכויותיה ע"פ חוק הדיור הציבורי התשנ"ח 1998.

12. אשר על כן אני מצווה על הנתבעת לפנות את הדירה נשוא התביעה מכל אדם וחפץ ולהחזיר את החזקה בה לתובעת וזאת עד ליום 31.12.02.

כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 4,418 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

הודעה לצדדים זכות הערעור.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום 28.7.02 בהעדר הצדדים.

בן חיים מרדכי, שופט








א בית משפט שלום 35062/00 "עמידר"-החברה לשיכון עולים בע"מ נ' גולדשטיין אסתר (פורסם ב-ֽ 28/07/2002)