פסקי דין על תורג'מן מיכה | פסקי דין על תורג'מן אסף | פסקי דין על תורג'מן יעקב | פסקי דין על לשכת הרבנות המועצה הדתית עפולה | פסקי דין על הרב ראובן בנינו-מנהל מחלקת כשרות | פסקי דין על מידע העמקים פרסומים -דפוס העמק | פסקי דין על מר אמנון הירשברג-מידע עמקים |

1371/03 א     16/08/2006




א 1371/03 תורג'מן מיכה, תורג'מן אסף, תורג'מן יעקב נ' לשכת הרבנות המועצה הדתית עפולה, הרב ראובן בנינו-מנהל מחלקת כשרות, מידע העמקים פרסומים בע"מ-דפוס העמק, מר אמנון הירשברג-מידע עמקים




1
בתי המשפט

א 001371/03
בית משפט השלום נצרת
16/08/2006
תאריך:
כב' השופט צרפתי דני

בפני
:
1 . תורג'מן מיכה

2 . תורג'מן אסף

3 . תורג'מן יעקב

בעניין:
התובעים
ווינר מרסי

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
1 . לשכת הרבנות המועצה הדתית עפולה

2 . הרב ראובן בנינו-מנהל מחלקת כשרות

ע"י ב"כ עו"ד חיים גורן ואח'

3 . מידע העמקים פרסומים בע"מ-דפוס העמק

4 . מר אמנון הירשברג-מידע עמקים

ע"י ב"כ עו"ד א. נתיב ואח'
הנתבעים
פסק דין
התביעה הינה לפצוי כספי בגין נזק שנגרם לתובעים לטענתם, זאת בעקבות שני פרסומים שפרסמו הנתבעים מס' 1 + 2 במהלך 1/02, במקומון "מידע העמקים" המוצא לאור ע"י הנתבעים מס' 3 ו/או 4, כטענת התובעים (להלן גם: "המקומון" ו- "הירשברג", בהתאמה).

עיקרי עובדות וטענות הצדדים

1. התובעים, כולם אחים, היו בזמנים הרלוונטים לתביעה בעלים ו/או מפעילים של משחטת עופות במושב רוויה שבעמק בית שאן הידועה בשם "משחטת רוויה" (להלן: "המשחטה") וכן של חנות לממכר מוצרי בשר ומוצרי מזון אחרים בעיר עפולה בשם "עוף רוויה" (להלן: "החנות").

(לתובעים גם חנות נוספת בעיר בית שאן, אשר אינה מעניין התביעה דנן).

2. הנתבעת מס' 1 הינה המועצה הדתית עפולה והנתבע מס' 2 אחראי מטעם הנתבעת מס' 1על תעודות הכשרות וכן היוזם והחתום על הפרסומים שיפורטו להלן (להלן: "הנתבעת" ו/או "הנתבע", בהתאמה, ו/או "הנתבעים" במאוחד).
3. בתאריך 4.1.02 פורסם במקומן הפרסום כדלקמן:

" לחנות של עוף רוויה - אין תעודת כשרות.
הרבנות הראשית לישראל הורתה על סגירת
המשחטה עקב תקלות חמורות בכשרות אך
הדבר עדיין לא נעשה.
כלים - סירים, צלחות וסכום בהם עם עופות שנקנו בחנות זו - צריכים לעבור הגעלה היינו להרתיח מים בסיר גדול ולטבול אותם בו"
(להלן: " הפרסום הראשון").

4. בתאריך 11/1/02 פורסם במקומון פרסום שני;

"לשכת הרבנות המועצה הדתית
עפולה
- ידיעה לעיתונות -
לכל המעוניין

בשבת האחרונה פורסם מידע לציבור בכשרותון 7 חתום ע"י הרב שמואל דוד - הרב הראשי עפולה ובו נכתב: לשלאת רבים
לחנות עוף רוויה אין תעודת כשרות
הרה"ר לישראל הורתה על סגירת המשחטה, עקב תקלות חמורות בכשרות שנעשו שם, אך עדיין לא נעשה שום דבר.
אי לכך, כלים וסירים צלחות וסכו"ם בהם השתמשו עם עופות שנקנו בחנות זו צריכים לעבור הגעלה היינו להרתיח מים בסיר גדול ולטבול אותם בו.
כמו כן, בעקבות פרסומים של החנות עוף רוויה בעיתונות שהיה מקום להבין שיש להם במקום כשרות של בד"צ חתם סופר נשלח מכתב מהבד"צ הנ"ל שום קשר למקום וכל מטרת הפרסומים הינה כנראה להטעות את הציבור שומר הכשרות בעפולה.
כמו בשיחה טלפונית עם הרה"ר לישראל הובהר למחלקת הכשרות בעפולה שהשחיטה במשחטת עוף רוויה זה לא בידיעתה, ונגד רצונה של הרה"ר לאחר שנתגלו במקום ליקויים חמורים בכשרות.
"והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר"

הרב ראובן בנינו
רב שכונה בעפולה
ומנהל מחלקת הכשרות"

(להלן: "הפרסום השני").

5. לציין כי בין הפרסומים וגם לאחריהם נשלחו לתובעים מכתבי התראה בדרישה לפרסם התנצלות בגין הוצאת לשון הרע, לרבות מכתב הרב אזואלוס, רבה של המועצה הדתית האזורית בקעת בית-שאן, שהינו הרב המקומי - מוציא תעודות הכשרות למשחטה (להלן: "הרב אזואלוס" ו/או "הרב המקומי"), המוכיח את הנתבעים על טעותם בדגש לקיומה של תעודת כשרות למשחטה, אולם ללא הואיל.

6. על-פי כתב התביעה, בעקבות הפרסומים נגרמו לחנות ולמשחטה נזקים חמורים לרבות ירידה ניכרת בהיקף המכירות שהובילו לסגירתם.

7. לטענת התובעים הפרסומים באים בגדר לשון הרע, כשיש בפרסומים כדי לפגוע בשמם הטוב ולפגוע בעסקם ולבזותם בעייני הבריות בכלל ובקרב קהילתם ולקוחותיהם בפרט.

8. התובעים טוענים כי הנתבעים ידעו כי הפרסומים אינם אמת ואף עומדים בסתירה לעמדת הרבנות האזורית בית שאן ו/או יו"ר ועדת המשחטות ברבנות הראשית לישראל.

9. התובעים מייחסים לנתבעים כוונת זדון ו/או שיקולים זרים בפרסום על מנת לפגוע בפעילותם העסקית של התובעים ו/או חוסר תום לב.

10. התובעים מפנים לכך שהנתבעים כאמור גם התעלמו ממכתבי ההתראה וההבהרה שנשלחו להם.

11. המקומון ו/או הירשברג, לטענת התובעים, פרסם את הפרסומים במקומון בנסיבות המקימות עוולה אזרחית על-פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), לרבות מבלי שביררו את אמיתות הפרסומים.

12. התובעים טוענים גם לקיומן של עוולות נוספות על-פי פקודת הנזקין (סע' 58 לפקודה- שקר מפגיע וסע' 63- הפרת חובות חקוקות).

13. הנתבעים אינם מכחישים כי הפרסומים נעשו על ידם.

14. הנתבע טוען כי פעל מתוקף תפקידו ואין כל עוולה אישית כנגדו.

15. הנתבעים מפנים לכך שלחנות אין ולא הייתה תעודת כשרות, למועדים הרלוונטים לתביעה, כשעובדה זו אף אושרה ע"י התובעים.

16. לטענת הנתבעים, התגלו במשחטה ליקויים חמורים שהביאו את הרבנות הראשית, באמצעות וועדת המשחטות של הרבנות הראשית לישראל (להלן: "ועדת המשחטות") לאסור ביצוע שחיטה במשחטה ובהתאמה הוסרו גם הפיקוח והכשרות על המשחטה.

17. לטענת הנתבעים נדרש גם הרב המקומי נותן תעודת הכשרות למשחטה להפסיק את הכשרות למשחטה.

18. 18. במשתמע גם טוענים הנתבעים, ולחלופין, כנגד תוקפה של תעודת הכשרות למשחטה, לרבות ככל שהוצאה בניגוד להוראות ועדת המשחטות המהווה "גוף על" לעניין הכשרות ואשר הרבנות המקומית כפופה לה.

19. לאור האמור נאסרה קליטת תוצרת עופות מהמשחטה, כאשר זו גם הייתה אחת הסיבות לאי מתן תעודת כשרות לחנות, לטענת הנתבעים.

20. לטענת הנתבעים תמונת המצב האמורה היתה נכונה למועד הפרסומים ועד לחודש 3/02, מועד בו אושרה המשחטה על ידי ועדת המשחטות, זאת לאחר שהתובעים עמדו בהנחיות ודרישות ועדת המשחטות.

21. הנתבעים מפנים לכך שהתובעים פנו לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים כאשר הם מצידם פרסמו פרסומים, מטעים, בדבר קיומה של תעודת כשרות לחנות וכן הכשר בד"צ "חוג חתם סופר" למוצרים בחנות, הכשרים שמעולם לא ניתנו.

22. לטענת הנתבעים הפרסומים היו אמת לאמיתה, כאשר כל מטרתם היתה להזהיר את הציבור הרחב מהמכשלה של רכישת מוצרים לא כשרים, זאת במסגרת תפקידם וסמכותם.

23. לטענתם פרסמו באופן מדוייק את דבר הלקויים החמורים במשחטה ואת ההוראה להפסיק את השחיטה במשחטה עד לתיקון הליקויים בתואם לעמדת הרבנות הראשית.

24. הנתבעים טוענים כי פרסמו את הפרסומים מכח מידע מהימן ובדוק שהובא לידעתם מהגורמים המוסמכים ברבנות הראשית.

25. הנתבעים מכחישים קיומם של שיקולים זרים במסגרת פעולותיהם.

26. הנתבעים מכחישים כי עוולו כלפי התובעים מכח כל חיקוק שהוא.

27. הנתבעים מכחישים קיומם של נזקים כל שהם, בעקבות הפרסומים.

28. הירשברג טוען כי דין התביעה כנגדו להידחות על הסף הואיל ובזמנים הרלוונטים לפרסומם לא שימש באף אחד מהתפקידים המיוחסים לו בכתב התביעה, לרבות לא כמוציא לאור או עורך המקומון.

29. המקומון והירשברג טוענים כי אינם אחראים בשום צורה לפרסומים נשוא התביעה;

30. הפרסומים הועברו למקומון כמודעות לפרסום, והם פורסמו ככתבם וכלשונם וללא כל שינוי ו/או התערבות מצד המקומון.

31. המקומון והירשברג טוענים כי הפרסומים באים בגדר פרסום מותר מכח סעיף 13(9) לחוק.

לחילופין טוענים הנ"ל להגנת "אמת דיברתי" והגנת "תום הלב", כקבוע בחוק.

32. המקומון והירשברג מכחישים קבלת כל התראה מצד התובעים, עד להגשת התביעה.

33. התובעים העידו לעצמם.

לנתבעים העידו; הנתבע - הרב בנינו, מר רפאל מהיחידה להונאה בכשרות ברבנות הראשית, מר כהן מרכז מחלקת המשחטות ברבנות הראשית, הרב אזואלוס, הרב האזורי של עמק בית-שאן מוציא תעודות הכשרות למשחטה ומר סבג ראש אגף הכשרות ברבנות הראשית.

מר הירשברג ואשתו גב' שולה הירשברג העידו לנתבעים מס' 3 ו- 4 .

דיון ומסקנות

34. אין עוד חולק כי לחנות לא היתה תעדות כשרות, למועדים הרלוונטים לפרסומים, כשהתובעים גם מאשרים בסכומיהם כי אין מקום, במסגרת התביעה דנן, לברר את הסיבות לכך.

35. הצדדים בתביעה שבנדון מיקדו ראיותיהם וטענותיהם, באריכות יתרה, באשר למעמד הכשרות של המשחטה כשהתובעים מחד מפנים לתעודת הכשרות שניתנה למשחטה ע"י הרבנות המקומית והנתבעים מאידך מפנים לליקויים ולפגמים בפעילות המשחטה, לרבות למעמדם של ועדת המשחטות ושל נוהליי הכשרות מטעם הרבנות הראשית, כמעמד על, מחייב.

36. לצורך התביעה שפניי אינני נדרש להכריע באופן מלא באשר למעמד הכשרות המדוייק של המשחטה למועדים בו פורסמו הפרסומים.

37. לענייננו די שאקבע כי למועד הפרסומים היתה למשחטה תעודת כשרות תקפה כדת וכדין, תעודה שהוצאה ע"י הגורם המוסמך לכך על-פי דין הוא הרב המקומי ואשר לא בוטלה על ידי אותו גורם, המוסמך לבטלה, למועד הפרסומים.

38. נוהליי הכשרות ופעולות ועדת המשחטות, גם אם הינם מעבר לנוהלים פנימיים בלבד, המופנים רק למוסדות וגורמי הכשרות השונים לרבות לרבנויות המקומיות המוסמכות להעניק/לבטל תעודות כשרות, אין בהם לאיין את תוקף תעודות הכשרות מההיבט הדתי התורני- המהותי ובוודאי מההיבט המנהלי.

39. השמטת העובדה המרכזית האמורה, לפיה למשחטה יש תעודת כשרות, זאת בפרסומים שפורסמו ע"י הנתבעים, מובילה למסקנה כי הפרסומים אינם בגדר האמת לאמיתה והם אף מטעים למעשה.

40. נוסח הפרסום השני, הכורך יחד וללא אבחנה את החנות והמשחטה, אף מוביל את הקורא הסביר להבין ובפשטות כי למשחטה אין תעודת כשרות, עובדה שאינה אמת כאמור.

41. הספקות שהתעוררו, על בסיס התשתית העובדתית שהוצגה בתיק שבנדון, גם באשר לעצם קיומם של הליקויים הנטענים במשחטה למועד הפרסומים (בשונה מהליקויים שהיו במשחטה בתקופה שקדמה ל- 17/12/01, מועד חידוש תעודת הכשרות ע"י הרב המקומי) זאת אף על-פי אותם נוהליי כשרות והוראות ועדת המשחטה אליהם מפנים הנתבעים, מחזקים את המסקנה האמורה.

42. התעלמות הנתבעים מההבהרות שהוצגו בפני
הם ע"י הרב אזואלוס - מוציא תעודת הכשרות למשחטה, טרם לפרסום השני, יש בה גם לשלול מהנתבעים את הגנת תום הלב.

הניסוח החריף וההחלטי של הפרסומים, לרבות ההדרשות לצורך "בהכשרת הכלים" על המשתמע מכך מהווים חיזוק לאמור.

43. סמכותם וחובתם של הנתבעים להזהיר את הציבור, הצורך מוצרים כשרים, מפני כל מכשול או הונאה בכשרות, על החומרה וההקפדה הדתית הנדרשת בנדון, מחייבת את הנתבעים, כפן השני של אותו מטבע, להימנע מנגד מכל הצגת חצאי אמיתות גם מההיבט הדתי ובוודאי המנהלי, ואשר פגיעתם רבה וקשה באותה מידה.

44. בנסיבות, מחוייבים היו הנתבעים, טרם הפרסומים שפרסמו (ובפרט הפרסום השני), להציג בפני
הציבור את מלוא התשתית העובדתית הדרושה ולכל הפחות את דבר קיומה של תעודת כשרות למשחטה ע"י הרבנות המקומית, זאת גם לצד תמונה ברורה, מקיפה, ועדכנית מדוייקת בשאלה האם למועד הפרסומים נותרו הפגמים במעמד הכשרות של המשחטה אליבת עמדת וועדת המשחטות.
(לציין כי הפניות מצד הרבנות הראשית לעניין המשחטה נפרסו לאורך החודשים 9/01-11 ולא מעבר לחודשים אלו.
העובדה שהכשרות למשחטה חודשה ב- 12/01, מבלי שנדרשה הסרת תעודת הכשרות הנ"ל ע"י הרבנות הראשית, מחזקת לכאורה את עמדת הרב המקומי כי התעודה חודשה לאחר הסדרת הליקויים אליהם הפנו הנתבעים, זאת כמתחייב גם מכח חזקת הכשרות המנהלית).

45. התנהלות התובעים שאכן הוכח כי הציגו מצגים שאינם אמת לעניין כשרות חנותם ומוצריהם, לרבות מחדלים מטעמם בהסדרת לקויים בכשרות המשחטה, אכן הצדיקה תגובה ופעולה מצד הנתבעים, לרבות פרסום הבהרות, אולם כאמור לא בדרך ובנוסח שפורסם.

46. בנסיבות, הפרסומים כפי שפורסמו הינם בגדר לשון הרע כהגדרת המונח בחוק והיה בהם לפגוע בתובעים, בעיסקם ובמשלח ידם.

47. יחד עם זאת, בפעולות הנתבעים לא הוכחו כל מניעים זרים ומוטב היה אילולא טענה זו הועלתה.

באותה מידה טוב היו עושים הנתבעים אילו היו נמנעים מלטעון כי פעולות הרב המקומי נבעו משקולים שאינם הלכתיים מקצועיים גרידא.


48. לשאלת הנזק לא עמדו התובעים בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת נזק ממשי ומוכח.

הפצוי המגיע לתובעים הינו במסגרת הפצוי הסטוטורי ועל בסיס מכלול הנסיבות.

ובייתר פירוט לנקודות מרכזיות הדרושות להכרעה;

49. החוקים המסדירים את נושא מתן תעודות הכשרות הינם- חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג - 1983 וחוק הרבנות הראשית לישראל תש"מ - 1980 (להלן: " חוקי הכשרות").

50. על-פי חוקי הכשרות, הרב המוסמך ע"י הרבנות הראשית וככלל הרב המקומי המכהן במקום שבו נמצא מקום השחיטה והייצור של המצרך, הוא המוסמך ליתן תעודת כשרות.

51. בענייננו אין חולק כי הרב אזואלוס, הרב המקומי הוא המוסמך על-פי חוק ליתן תעודת כשרות למשחטה.

52. טענת הנתבעים כי ביחס למשחטות אין הרב המקומי מוסמך ליתן תעודת כשרות, הינה טענה חסרת בסיס והיא למעשה נזנחה, לרבות כעולה מעדויות מר יוחאי ומר סבג מטעם הנתבעים.

53. שיקולי וסמכויות הרבנות הראשית והמוסמכים מטעמה כאמור, לצורך מתן תעודת כשרות, נסובים לשאלת כשרותו של המזון על-פי דיני הכשרות, ולמניעת הונאה בכשרות, בדגש להצגת מזון שאינו כשר, כמזון כשר.

54. על-פי העקרונות במשפט המנהלי וההלכה הפסוקה הגורם המוסמך להעניק תעודת כשרות גם מוסמך לשלול אותה, כאשר התקנות לחוקי הכשרות גם מסדירות את דרכי החזרת התעודה.

55. ככלל, הנימוקים לשלילת תעודת כשרות צריך ויעמדו גם במבחני המשפט המנהלי, בדומה לביטול רשיון שניתן, זאת בהתבסס על דיני הכשרות ובענייננו ההלכה היהודית.

56. גם מבלי להידרש לתוקפם וקבילותם של נוהלי הכשרות שהוצאו ע"י אגף הכשרות הארצי וצורפו לתצהיר הנתבע, אין בסיס לחלוק על סמכותה וחובתה של הרבנות הראשית, להוציא הנחיות וכללים להענקת כשרות בתחומים שונים לרבות משחטות, אשר יש בהם לאפשר יישום נוהלי כשרות אחידים בכל הארץ.

57. בנדון גם נכון להניח כי הרבנים המקומיים צריך ויהיו מונחים על-פי כללים אלו, הן מההיבט ההלכתי והן מההיבט המנהלי.

58. כמו כן פעולותיו של רב מקומי כפופות לסמכויות והנחיות הרבנות הראשית, כשאת קביעה זו אישרו כל העדים מטעם הרבנות הראשית אשר העידו בתיק שבנדון, לרבות הרב אזואלוס.

59. מכל מקום לא ניתן לשלול, לעניין דיני הכשרות וגם על-פי ההלכה היהודית, כי בעלי סמכות הלכתית שונים עשויים להגיע למסקנות שונות לעניין דיני הכשרות ובהתאמה באשר למתן או לשלילת תעודת כשרות.

60. מסקנות שונות כאמור, אין בהם לפגום בתוקף ההחלטות המתקבלות על-ידי הגורמים המוסמכים ובפרט אין בהם לאיין את תוקפה של תעודת כשרות אשר ניתנה על-פי שיקול דעת הלכתי/מנהלי של רב מקומי מוסמך.

61. בהקשר זה נוהלי הכשרות והוראות הרבנות הראשית צריך ונכון שיאכפו על ידי הרבנות המקומית באופן שהרב המקומי יחוייב לפעול על-פי הוראות הגורמים הממונים עליו, אם לצורך אי מתן תעודת כשרות ואם לבטלותה במקרה וניתנה.

62. לצורך הדיון שבפני
אני אף נכון להניח כי יהיו נסיבות חריגות אשר יצדיקו את שלילת התעודה, על ידי נציג זה או אחר של הרבנות הראשית שיוסמך על ידה, במידה ופעולות כאמור לא יתבצעו על ידי הרב המקומי.

63. ברם, מהמכלול ברור כי תנאי בלעדיו אין לצורך גלוי דעתה של הרבנות הראשית כי משחטה אינה כשרה, הוא על דרך של מתן הוראה לשלילת תעודת הכשרות, אם לרב המקומי ואם באמצעות גורם אחר.

64. חזקת התקינות של פעולות רשות מוסמכת מחייבת את המסקנה כי תעודת כשרות אם ניתנה הריי היא ניתנה כדין ולאחר קיום כל הנהלים. בהתאמה אם לא ניתנה הוראה לשלול תעודת כשרות ממשחטה הרי המשחטה כשרה ותעודת הכשרות שניתנה לה על ידי הרב המקומי תקפה ונכונה.

65. בענייננו אין מחלוקת כי הרב אזואלוס חידש את תעודת הכשרות למשחטה החל מ- 17/12/01 (ב' בטבת) ועד ל- 12/2/02 (ל' בשבט), על-פי סמכותו בדין, כעולה ממוצגי נ/4.

66. טענת הנתבעים כ התעודה אינה תקפה לאחר שלא נחתמה, הינה טענה חסרת בסיס;

67. הרב אזואלוס אישר כאמור את תוקף התעודה, כמו גם במשתמע העדים הנוספים מהרבנות הראשית.

68. התעודה גם הוצגה כחלק מצירופי תעודת עובד הציבור שהוצאה מטעם המועצה הדתית האזורית בקעת בית שאן, המפרטת את התעודות בתוקף שניתנו למשחטה.

69. הנתבעת לא חקרה ולא הציגה טענות בנדון גם לא כלפי הרב אזואלוס והיא בהתאמה גם מנועה מלכפור בתוקף התעודה.

70. הרב אזואלוס אישר ברורות בעדותו כי תעודת הכשרות לא בוטלה עד למועד הפרסומים.

71. נסיון הנתבעים (בפרט בסיכומיהם) להציג את הרב אזואלוס כצד המעוניין בטובת התובעים על חשבון דיני הכשרות ולמעשה כמי שהנפיק תעודת כשרות ו/או כמי שנמנע מלשלולה, על אף היותה של המשחטה לא כשרה, דינו להדחות והוא בבחינת נסיון בלתי ראוי בלשון המעטה על חומרת הטענות המתשמעות מכך מההיבט ההלכתי והמנהלי.

72. הרב אזואלוס העיד כעד מטעם הנתבעים, כשלא מצאתי כל פגם באמינותו, בכשרות פעולותיו וביושרו הרבני והמקצועי.

73. התרשמתי מעדותו של הרב אזואלוס כי פעל באופן מקצועי בהליך לחידוש הכשרות למשחטה, זאת על-פי שיקול דעתו המלא ובהתאם להנחיות וועדת המשחטות.

74. הרב אזואלוס העיד כי למעשה לא מצא כל הצדקה לשלול את תעודת הכשרות למועד הפרסומים.

לא מצאתי כל מקום להניח כי הרב אזואלוס היה נמנע מהסרת הכשרות בכל מקרה בו היה מוצא ליקוי הבא בגדר הוצאת טרפה לציבור, כהגדרתו.

75. הרב אזואלוס אישר כי היו תקופות בהם הופסקה על ידו הכשרות למשחטה מסיבות שונות הלכתיות ולרבות בהתאם להערות והנחיות וועדת השחיטה.

76. בנדון העיד הרב אזואלוס כי הפסיק את הכשרות רק במועדים המפורטים במוצג נ/6, בין החודשים 10/01 ועד 12/01, טרם לפרסומים דנן.

(לציין כי על גבי תעודת הכשרות הרלוונטית לתקופת הפרסום צויין כי ההשגחה הוסרה ב- ו' שבט 19/1/01).
לא ברור איזה משקל יש לייחס לרישום זה כנגזרת לשאלה מי רשם זאת ובאיזה סמכות.

מכל מקום התאריך הנ"ל הינו כשלעצמו מאוחר למועדי הפרסומים ובהתאמה אין בו לשנות לענייננו, גם אם משקל רישום זה מלא).

77. האמור תואם את מכתבי הרב אזואלוס מיום 23.10.01 (מוצג נ/13) ו- 27/11/01
(מוצג ת/2) וכן תכתובות בעניין מטעם הרבנות הראשית אליהם אתייחס בקצרה להלן;

78. העדויות והתכתובות שהוצגו מטעם נציגי הרבנות הראשית מתיישבים עם התקופות המפורטות לעיל ולא מעבר לכך;

79. כעולה מהתעוד פנו נציגי הרבנות הראשית בחודשים 9/01 (מוצג נ/11) ובחודש 10/01 (מוצג נ/12), בשל הפרות הוראות כשרות במשחטה.

(בנדון גם הוצגו פניות קודמות ממהלך שנת 2000 (לחודשים מאי - יוני) אשר אינם מענייננו, כשברור כי אלו באו על פתרונם סמוך לאותם זמנים ובהתאמה אושרה/חודשה הכשרות, ביחס לאותה תקופה, כפי שהעיד בעניין הרב אזואלוס).

80. הבעיה המרכזית בגינה נעשו הפניות הנ"ל של וועדת המשחטות נסובה סביב שאלת מינויו של רב למשחטה שיאושר על ידי וועדת המשחטות, זאת כעולה מהתעוד הנ"ל ומעדותו של הרב סבג והרב אזואלוס בעניין.

81. בעקבות האמור הוצאו מכתבי הרב אזואלוס המפורטים לעיל עד אשר גם הוסר הפיקוח והכשרות למשחטה, כאמור וכמפורט בעדות הרב אזואלוס.

82. בהמשך לאמור הוסדרו הליקויים והוחלט על חידוש הכשרות כפי שהעיד בעניין הרב אזואלוס.

83. מוצג ת/1 המתעד סיכום פגישה מטעם הרבנות המקומית, ובמסגרתה הוסדר נושא רב המשחטה (הרב טרייסמן) מחזקים את העדות האמורה.

נציגי הרבנות הראשית היו מכותבים לסיכום האמור ולא הציגו כל מחאה או השגה בעניין.

84. גם הרב סבג בעדותו אישר כי הרב טרייסמן המפורט היה רב המשחטה, שאושר ע"י הרה"ר ואשר הביא את הליקויים והנסיונות הכושלים בעניין לכדי פתרון.

85. מכל מקום מאז מועד חידוש תעודת הכשרות, הרלוונטית לענייננו, ביום 17/12/01, לא הוצגו כל השגות מתועדות מצד הרבנות הראשית ובוודאי שלא הוצגה כל דרישה לשלילת הכשרות מהמשחטה ממועד זה ואילך.

86. העובדה כי רק ב- 5/3/02 (נספח יא' לתצהיר הנתבע) ראתה וועדת המשחטות, להוציא אישור כתוב המאשר את משחטת רוויה, אין בה ללמד כי טרם למועד הנ"ל המשחטה לא היתה כשרה, כאמור.

87. על-פי עדות הרב אזואלוס, לא מן הנמנע כי ניתן אישור טלפוני קודם לכך ומכל מקום וכאמור הסמכות ושקול הדעת לחידוש תעודת הכשרות היו בידי הרב אזואלוס ומשהוסרו הלקויים לעניין רב המשחטה הוא חידש כדין וכמתחייב את תעודת הכשרות למשחטה.

88. האמור לעיל נכון גם בהקשר למוצג נ/7, המפרט את תנאי הרבנות להפעלת המשחטה, כאשר ההנחה כי מסמך זה נחתם מאוחר ל- 12/01, אין בה ללמד מכל וכל כי התנאים לא קויימו קודם לכך ותעודת הכשרות חודשה כאמור ב- 17/2/01 על ידי הרבנות המקומית, כדת וכדין.

89. על כל פנים לא נטען כי וועדת המשחטות ביקשה ו/או שללה את תעודת הכשרות למשחטה, כמצופה אם תמונת המצב העובדתית היתה, למועד הפרסומים, כמפורט בפרסומים ובטענות הנתבעים.

90. אם ניתן לייחס גמגום ו/או חוסר החלטיות בעדות הרב אזואלוס היה זה דווקא בנסיונותיו להימנע מכל הצגת עמדה הסותרת את עדויות נציגי הרבנות הראשית;

91. התרשמתי בברור כי דעתו של הרב אזואלוס לא היתה ועדיין אינה נוחה, זאת בלשון המעטה, מפעולות הנתבעים ואף מדרך טיפול נציגי וועדת המשחטות באשר למהלך תיקון הליקויים במשחטה ומהותם ו/או המהלך לאישור/חידוש הכשרות, שהתעכב שלא לצורך למרות תיקון הליקויים ותוך פגיעה בתובעים.

92. ביקורתו של הרב המקומי כלפי הנתבעים עולה בברור מהמכתב ששוגר לרב העיר עפולה בין שני הפרסומים ובו הבהיר הרב המקומי בנימוס ובשפה פיוטית, כי למשחטה יש תעודת כשרות וכי היה מקום שלא לפרסם את הפרסום הראשון ומכל מקום הכרח לתקנו.

(ביקורת דומה עולה גם ממכתבו של הרב וינר מהרבנות הראשית חדרה, שהוצגה כמוצג ת/2).

93. רצונו של הרב המקומי להימנע מכל ביקורת ו/או הצגת עמדה הסותרת את העמדה המשתמעת של נציג זה או אחר ברבנות הראשית, אם כדי להמנע מחילול כבוד ההלכה ורבניה ואם על מנת להמנע מעימות עם מעסיקיו, הם שבעיקר הביאו לחוסר הבהירות בחלקים אלו או אחרים של עדותו.

94. מכל מקום לא ראיתי לקבל עמדת הנתבעים כי עדות הרב אזואלוס היתה מונעת משיקולים זרים, שאינם מעוגנים בהלכה היהודית ובחובתו המקצועית כרב מקומי.

95. לאור המפורט לעיל עולה כי לא רק שלמשחטה היתה תעודת כשרות כדת וכדין למועד הפרסומים, אלא גם ככל הנראה גם הוסרו, לאותם מועדים, הליקויים שהעלתה וועדת המשחטות ובהתאמה חודשה הכשרות למשחטה ערב הפרסומים, זאת גם על דעת וועדת המשחטות, בבחינת הסכמה הלכתית ומנהלית של "כוליי עלמא".

96. על רקע האמור לא ניתן להגדיר את הפרסומים בבחינת פרסום האמת לאמיתה ואף לא קרוב לכך.

חוסר האמיתות בפרסומים גם אינו מצומצם לפרטי לוואי אלו או אחרים שאין בהם פגיעה ממשית, אלא ללב ליבו של הפרסום.

97. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לאור הכריכה שנעשתה בפרסום השני, בין החנות למשחטה וההטעיה הנובעת מכך, כמו גם הרחבת הפרסום לצורך "בהכשרת הכלים" שבאו במגע עם הבשר שנשחט במשחטה, על החומרה שבדברים.

98. משנה חומרה יש לייחס לכך שהנתבעים בחרו להתעלם מהתראות התובעים והבהרות הרב אזואלוס שהובאו בפני
הם טרם לפרסום השני, זאת במקום לערוך בירור עדכני ומעמיק מול הרב המקומי וועד המשחטות, לרבות בהקשר לקיומה של תעודת כשרות בתוקף והסיבות לאי שלילתה, לאור המידע שהובא בפני
הם.

לא מן הנמנע כי פעולות כאמור היו מביאות לשינויים בנוסח הפרסומים, לאור התשתית העובדתית שפורטה (אם על דרך של הצגת נתונים מלאים כפי שפורט בפתח הדיון ב

פסק דין
זה ואם על דרך של עידון הניסוח) או אף לביטול הפרסומים, לכל הפחות באשר למשחטה (בשונה מהחנות).

99. מרשה לעצמי להוסיף כי התנהלות כאמור התחייבה לא רק על-פי החוק והדין הכללי, אלא גם על-פי ההלכה היהודית.

100. הפרסומים על רקע התשתית העובדתית שפורטה עונים להגדרת לשון הרע שבסעיף 1 לחוק והיה בהם לפגוע בתובעים ובעיסוקם.

אזהרת ציבור מלרכוש מוצרים והגדרתם כלא כשרים, שלא לצורך, בהכרח באים בגדר לשון הרע.

101. בנסיבות, לא זכאים הנתבעים להנות מהגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק ועל אף שבפרסום בענייני כשרות כאמור יש בבירור עניין ציבורי ובפרט בנסיבות דנן בהם פרסמו התובעים עצמם פרסומים המטעים את הציבור בענייני כשרות אלו או אחרים, כפי שפורט בהקשר לחנות הנתבעים.

102. הנתבעים גם אינם חוסים בהגנת תום הלב הקבועה בחוק, בפרט לאור ההתראות וההבהרות שנמסרו בין הפרסומים וחוסר נכונותם של הנתבעים לנקוט אמצעים סבירים להיווכח אם המפורסם הינו אמת אם לאו, כמפורט.

103. בנסיבות שפורטו לא הוכח קיומה של עוולת השקר המפגיע הקבועה בפקודת הנזקין.

הפרסומים לא היו פרסומים כוזבים ובזדון, כהגדרת המונחים לעניין עוולה זו.

104. ביחס לנתבעים מס' 3 ו-4, הירשברג והמקומון, ראיתי להורות על דחיית התביעה;

105. הפרסומים פורסמו ככתבם וכלשונם כמודעות מטעם הרבנות הראשית עפולה, בבחינת פרסום על-פי פניית ויוזמת רשות מוסמכת, או לכל הפחות על-פי היתר הרשות, כאמור בהוראת סעיף 13(9) לחוק.

106. אין חולק כי הרבנות הראשית עפולה הינה רשות מוסמכת לערוך פרסומים בענייני כשרות ואזהרת הציבור מפני הונאה בכשרות.

107. בנסיבות הפרסום, אין מקום להוציא את הפרסום מהגנת סעיף 13(9) רק משום כך שלא היתה חובה על המקומון לבצע הפרסום כאמור בסעיף 13(9) הכולל חלופות שונות (ולא רק מקרים בהם יש חובה לפרסם).

זאת ועוד, שיקולים של מדיניות משפטית ראויה, לרבות הצורך להביא פרסומי רשות לידיעת הציבור, מצדיקים שלא להטיל על עיתון אחריות לתוכן מודעות רשות מוסמכת בענייני כשרות, אשר אין כל סיבה לפקפק בנכונותם.

108. המקומון פעל לאורך השנים לפרסום מודעות הרבנות הראשית, כפי שמועברות לו על ידה.

למקומון לא היתה כל דרך ו/או כלים לבדוק את אמיתות הפרסום במודעות או לבקש תגובות.

למקומון לא היתה כל סיבה לחשוד באשר לנכונות הפרסום, כאשר הוא היה רשאי להניח כי מדובר בפרסום כשר של רשות מוסמכת.

109. טענת גב' הירשברג כי מעולם, עד לתביעה שבנדון, לא הובאו בפני
הם טענות כנגד נכונות פרסומי כשרות של הרבנות שפורסמו במקומון, כמו גם כי לא קיבלו את מכתבי ההתראה ביחס לתביעה שבנדון, לא נסתרה מכל וכל.

110. משהכרעתי כי דין התביעה נגד הנתבעים מס' 3 ו- 4 להידחות אינני נדרש לברר את טענת מר הירשברג כי דין התביעה להידחות כנגדו גם על הסף;

111. בנדון, די שאציין כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם כי הירשברג היה בזמנים הרלוונטיים לפרסום המוציא לאור או עורך המקומון, כנדרש לצורך חיובו על-פי החוק.

טענת מר הירשברג כי מאז 31/12/98 אינו משמש בעל המניות ו/או בתפקיד ניהולי או ביצועי במקומון, לא נסתרה מכל וכל.
לשאלת היקף הנזק

112. התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח נזקים בפועל שנגרמו להם כתוצאה מהפרסומים ובפרט ירידה בהכנסות ו/או סגירת המשחטה.

113. כאמור הפרסום באשר להעדר תעודת כשרות לחנות בעפולה הוכח כנכון, כאשר דיי בפרסום זה כדי להביא לצמצום קהל הלקוחות בעפולה בפרט ובאיזור בכלל.

כמו כן וכעולה מהראיות היו תקופות בהן למשחטה כלל לא היתה תעודת כשרות, על ההשלכות העסקיות המתבקשות מכך, באופן ישיר או עקיף.

114. מכל מקום לא הוכח קשר סיבתי בין הפרסומים להכנסות החנות בבית שאן וכן לא הוכחה כנדרש כל ירידה שכזו.

115. הפניה לשוברי תשלום חלקיים של מס הכנסה למע"מ המתייחסים במאוחד לעסקי התובעים ללא חוות דעת חשבונאית ו/או דו"חות מחייבים וסופיים אין בהם דיי.

116. אף מגירסת התובעים והנתונים המוצגים על ידם עולה כי ירידה בהכנסות החלה עוד טרם לפרסומים ובמחצית השנה ויותר קודם לכך, ירידה שנמשכה עד לסגירת המשחטה בסוף 02'.

הדו"ח השנתי לשנת 2000, מוצג נ/2, אף מלמד על קיומם של הפסדים מעסק לאותה שנה.

117. עדויות התובעים לעניין הפסדי ההכנסות היו כוללניות ומעורפלות ולא ראיתי כל הצדקה לבסס עליהם סעד כל שהוא.

התובעים כאמור אף לא הציגו הפרדה בין הכנסות החנות בבית שאן להכנסות מהמשחטה.

118. לא מצאתי בסיס לקשור את סגירת המשחטה בפרסומים, לרבות מהטעמים שפורטו.

119. נדמה כי גם התובעים בסיכומיהם נטשו את טענתם באשר לקיומו של נזק מוכח ומיקדו עתירתם לפסיקת הפצוי הסטוטורי, אף ללא הוכחת נזק.

120. לאור מכלול המפורט נכון לפסוק לתובעים פצוי בגין הפרסומים שפורסמו נגדם, בהתבסס על פצוי הסטוטורי הקבוע בחוק ולא מכח פצוי ממשי מוכח.

121. לעניין שיעור הפצוי אשר נכון לפסוק בנסיבות ועל-פי גבולות הפצוי הסטוטורי ראיתי לשקול את מכלול הנסיבות שפורטו לעיל בפסק הדין ולרבות;

- קיומה של חובה וסמכות ברורים לנתבעים לפרסם אזהרות לציבור למניעת הונאה בכשרות ככלל.

- ההכרח לפרסם את דבר העדרה של תעודת כשרות לחנות שבתחום סמכותם לרבות על רקע הפרסומים המטעים של התובעים עצמם, הן בפרסומים בעיתונות, הן בשקיות שסיפקה החנות והן בשילוט שלה.

- תפוצת הפרסום, בעיקר בתחומי העיר עפולה.

- היות הפרסומים פרסומי אמת בחלקם, לרבות בכל הנוגע למצב הכשרות במשחטה, בזמן זה או אחר.

- מספר הפרסומים והיות הפרסומים פרסומים חוזרים וזהים במהותם ובסמיכות מועדים.

- העדר כוונת זדון ו/או כוונה לפגוע מצד הנתבעים כמשמעות המונחים בחוק.

- מחדליי הנתבעים במסגרת הפרסומים, לרבות הצגת חצאי אמיתות ונוסח מטעה.

- הרחבת הפרסום גם באשר למשחטה, שאינה בתחום סמכות הפיקוח של הנתבעים.

- חומרת הפרסום, בדגש לרגישות נושא הכשרות וההשלכות הישירות שיש לפרסום שכזה על משלח ידם של התובעים.

- הימנעות הנתבעים לשהות להתראות והבהרות הנתבעים והרב המקומי טרם לפרסום השני.

- גבולות הפצוי הסטוטורי הקבועים בחוק.

122. לאחר שקילה והערכה רואה לפסוק לתובעים, יחד ולחוד, כפצוי בגין הפרסומים שפורסמו על ידי הנתבעים ובאים בגדר לשון הרע, סכום כולל של 50,000 ₪.

בפצוי לעיל ישאו הנתבעים מס' 1+2 יחד ולחוד.

בנוסף מחייב הנתבעים מס' 1+2 יחד ולחוד בהוצאות ושכ"ט עו"ד התובעים בסך 7,000 ש"ח בצרוף מע"מ.

123. התביעה נגד הנתבעים מס' 3 ו- 4 נדחית, כמפורט בפסק הדין.

מחייב התובעים יחד ולחוד בהוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבעים מס' 3 ו- 4 בסך כולל של 4,500 ₪ הצירוף מע"מ.

124. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ב באב, תשס"ו (16 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.

צרפתי דני
, שופט








א בית משפט שלום 1371/03 תורג'מן מיכה, תורג'מן אסף, תורג'מן יעקב נ' לשכת הרבנות המועצה הדתית עפולה, הרב ראובן בנינו-מנהל מחלקת כשרות, מידע העמקים פרסומים בע"מ-דפוס העמק, מר אמנון הירשברג-מידע עמקים (פורסם ב-ֽ 16/08/2006)