פסקי דין על נחום קרן | פסקי דין על ד"ר היילבורן יחיאל | פסקי דין על קופת חולים כללית | פסקי דין על מרכז רפואי ע"ש יצחק רבין |

3307/98 א     30/03/2005




א 3307/98 נחום קרן נ' ד"ר היילבורן יחיאל,קופת חולים כללית,מרכז רפואי ע"ש יצחק רבין





בתי המשפט
1

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 003307/98


לפני:
כב' השופטת ד. קרת-מאיר

תאריך:
31/03/2005



בעניין:
נחום קרן





התובעת

נ ג ד


1 . ד"ר היילבורן יחיאל

2 . קופת חולים כללית

3 . מרכז רפואי ע"ש יצחק רבין





הנתבעים

פסק - דין
1. עילת התביעה:
בכתב התביעה נאמר כי התובעת הינה נערה בת 15 (התביעה הוגשה בשנת 98').
התביעה הוגשה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה ממעשים רשלניים בתחום הרפואה והכירורגיה ובמיוחד בגין פגיעות אשר נגרמו לה בניתוח שבוצע אצל הנתבעת 3, אשר בעטיים הפכה התובעת לנכה בשיעור 100% לצמיתות.
הנתבע 1 הוא נוירוכירורג אשר ניתח את התובעת (להלן: "ד"ר היילבורן" או "הנתבע").
הנתבעת 2 היא הבעלים של נתבעת 3, מעבידתו של הנתבע 1 ואחראית באחריות שילוחית בגין הנתבעים 1 ו- 3.
התובעת נולדה ביום 17.5.84 בבית חולים מאיר יחד עם אחיה התאום.
ביום 26.6.84 שוחררה התובעת מביה"ח מאיר ולאחר מכן שהתה בפגייה של הנתבעת 3 (להלן: "בי"ח בלינסון") במשך כחודש וחצי.
בכתב התביעה נטען כי התובעת היתה מצויה בפיקוח טיפת חלב בהוד השרון כילדה בריאה וללא בעיות.
כאשר היתה התובעת בת 6 חודשים נאמר להורי התובעת בטיפת חלב כי צורת ראשה של התובעת נוטה להיות אליפטית, ויש מקום להתייעץ בדבר הצורך בניתוח אשר ימנע פגם אסטתי בראשה.
בכתב התביעה נאמר כי באותו שלב היתה התובעת תינוקת בריאה, מסוגלת להתהפך על גבה, לשחק עם ידיה ורגליה והכל היה תקין ומתאים לשלב ההתפתחות לאותו גיל.
לאחר התייצעות עם רופא ילדים בשם ד"ר דנון ועפ"י המלצת רופאי בי"ח בלינסון, נותחה התובעת על ידי הנתבע ביום 17.1.85 (להלן: "הניתוח").
התובעת טענה כי לאחר הניתוח הבחינו הוריה כי היא אינה פעילה כמו שהיתה לפני הניתוח, וכי יש לה ליקויים מוטוריים רציניים אשר אינם נעלמים.
בכתב התביעה נטען כי התובעת נפגעה פגיעה חמורה ביותר כתוצאה מהניתוח:-
התובעת נפגעה בשיתוק מוחין קשה ובלתי הפיך כאשר היא משותקת ב- 4 גפיים עם עיוותים ולוקה באפילפסיה. התובעת מרותקת שנים לכסא גלגלים וזקוקה לסיוע ולטיפול צמוד לצורך כל פעולה. התובעת טענה כי כתוצאה מהניתוח הפכה לנכה קשה לצמיתות בשיעור 100%.
התובעת משותקת בכל חלקי גופה, למעט זרועותיה, ואין לה שליטה על אברי גופה ועל פתחי הסוגרים בגופה.

התובעת טענה כי מצב זה הינו תוצאה מהניתוח אשר בוצע על ידי הנתבע באופן בלתי זהיר ורשלני. עוד נאמר כי הניתוח היה מיותר ומסוכן ובוצע לצרכים אסתטיים אלקטיביים בלבד.

עוד נטען כי הנתבעים לא הזהירו את הורי התובעת כי בניתוח טמונה סכנה והם גם לא נתנו הסכמה מדעת לניתוח.
הורי התובעת לא היו נותנים הסכמה לניתוח אילו ידעו על הסיכון הכרוך בו וכי מצבה של התובעת עלול להתדרדר.
בהקשר לטענת הרשלנות, נטען כי לתובעת לא היתה ידיעה ואין לה יכולת לדעת מה הן הנסיבות אשר גרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק והנזק אשר נגרם היה בשליטה מלאה של הנתבעים.
אירוע המקרה אשר גרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים או מי מטעמם לא נקטו באמצעי זהירות סבירה ועל הנתבעים הראיה כי לא היתה מצידם התרשלות.
לחלופין, טענה התובעת כי הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן ועל הנתבעים נטל הראייה להוכיח כי לא היתה התרשלות.
עוד טענה התובעת כי פנתה לנתבעת 3 וביקשה מסמכים רפואיים אשר אמורים להיות בביה"ח. אולם, ביה"ח הצהיר כי המסמכים אינם ברשותו.
העדר המסמכים גרמו לתובעת נזק ראייתי חמור והיא זכאית לטענתה לפיצוי בגין הנזק הראייתי שנגרם או להעברת נטל הראייה.
התובעת טענה כי היתה בריאה לפני הניתוח וכי הפכה לנכה לאחריו, כפי שמתואר בחווה"ד הרפואית של ד"ר שיפר אשר צורפה כנספח ג' לכתב התביעה.

2. טענות הנתבעים בכתב ההגנה:
הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התביעה הוגשה 15 שנה לאחר הניתוח, כאשר הנזק לכאורה התגבש כבר סמוך לאחר הניתוח. בנסיבות אלה חל על התובעת נטל הוכחה מוגבר.
בכתב ההגנה נטען כי כבר מהחודש השני והשלישי להריון סבלה אם התובעת מדימומים. זאת לאחר שכניסתה להריון היתה בסיוע תרופתי של תרופה בשם קלומיפן.
בשבוע ה- 30 להריון הגיעה האם למיון יולדות של הנתבעת 2 על רקע ירידת מים וצירים.
בבדיקת אולטרסאונד התגלה כי מדובר בשני עוברים כאשר התובעת בגודל המתאים ל- 29 שבועות בלבד, במשקל של 1.2 ק"ג, והעובר השני במצג עכוז מתאים לגילו.
לאחר שהופיעו האטות דרגה 2 – הוחלט לבצע ניתוח קיסרי דחוף.
כ- 15 דקות לאחר לידת התובעת, אשר נולדה כפגה קשה, היא החלה לסבול ממצוקה נשימתית קשה אשר חייבה אינטובציה ומתן חמצן 50% תחת לחץ.
כעבור 3 ימים בוצעה אקסטובציה אך התובעת נזקקה שוב לאינטובציה סלקטיבית ולחמצן בחופה במשך 11 ימים נוספים.
עפ"י הרישומים הרפואיים סבלה התובעת החל ובסמוך ללידתה ממחלות רבות, לרבות תופעות הקשורות בפגות קשה כגון מחלת הקרומים ההלניים, ספסיס, צהבת של פגות, אפנאות ועוד.
הנתבעים טענו כי בניגוד לאמור בכתב התביעה, לא היתה התפתחותה הנוירולוגית של התובעת תקינה, ואובחן אצלה פיגור ברור בהתפתחות עם הפרעות נוירולוגיות בעלות משמעות, אשר אובחנו בשלב מאוחר יותר כשיתוק מוחין, ללא כל קשר לניתוח אותו עברה התובעת ביום 14.1.85.
טענת הנתבעים היא כי אין כל קשר סיבתי בין מצב התובעת כיום, לבין המחדלים אשר מיוחסים להם בכתב התביעה. נכותה של התובעת נובעת מפגם מולד או עקב הפגות הקשה.
עפ"י הידע הרפואי הקיים כיום, וגם זה אשר היה קיים בעת עריכת הניתוח, אין כל אפשרות כי הניתוח יגרום לנכות מהסוג ממנו סובלת התובעת. טענות המומחית הרפואית מטעם התובעת מתבססות על הנחות שגויות וספקולציות, שאין להן תימוכין במדע הרפואה. כל זאת תוך התעלמות ביודעין מעברה הרפואי של התובעת עובר לניתוח ולאחריו.
הנתבעים טענו כי שמרו את הרשומות הרפואיות עפ"י חוק.

3. המומחים הרפואיים בתיק:
לכתב התביעה צורפה כאמור חוו"ד של ד"ר שיפר אשר נפטרה לאחר הגשת התביעה. לכן, לא מונחת בפני
למעשה חוו"ד מטעם התובעת.
מטעם הנתבעים הוגשה חוו"ד של ד"ר הדני מומחה לנוירוכירורגיה וחוו"ד של פרופ' שטיינברג, שהוא מומחה ברפואת ילדים ונוירולוגיה של הילד.

בקדם משפט אשר התקיים בפני
כב' השופטת גרסטל הציע בימ"ש כי ימונה מומחה בתחום הנוירוכירורגיה מטעם בימ"ש.
הנתבעים התנגדו להצעה זו. אולם, בהחלטה מיום 22.11.00 נקבע ע"י כב' השופטת גרסטל, כי מבלי שיהיה בכך בכדי למנוע מהצדדים להעיד מומחים מטעמם, ימונה מומחה מטעם בימ"ש בתחום הנוירוכירורגיה.
המומחה אשר מונה ע"י בימ"ש בסופו של דבר הינו ד"ר גילבורד.
בישיבת קדם משפט נוספת, אשר התקיימה בפברואר 2003 בפני
כב' השופטת גרסטל, פוצל הדיון ונקבע כי בשלב ראשון תוכרע שאלת האחריות.

בבדיקה שערך פרופ' שטיינברג לתובעת בשנת 99', קבע המומחה מטעם הנתבעים כי מצבה הנוירולוגי של התובעת בעת הבדיקה, מתאים לשיתוק מוחין קוודרופלגי ספסטי, ללא פגור שכלי משמעותי, ללא עדות למחלה פרכוסית.
ד"ר גילבורד ציין בחוות דעתו בפרק "בדיקה נוירולוגית" (אשר נערכה על ידו באוקטובר 2001), כי התובעת יושבת יציבה בכיסא גלגלים, לא מסוגלת להתהלך או לעמוד, משתמשת רק ביד שמאל, משתפת פעולה, מתמצאת בזמן ובמקום, קיימים סממנים של פיגור שכלי, טונוס מוגבר ב- 4 גפיים, יותר בולט ברגליים עם דלדול שרירים כללי.

4. מצבה הרפואי של התובעת לפני הניתוח:
בכתב התביעה נטען כאמור כי כאשר היתה בת 6 חודשים, בסמוך לפני הניתוח, היתה התובעת בריאה ומחייכת, מסוגלת להתהפך על גבה ולשחק עם ידיה ורגליה ו"הכל היה תקין לשלב ההתפתחות הרגיל לאותו גיל".
גם בחווה"ד של ד"ר שיפר ז"ל נאמר כי התובעת התפתחה טוב, אם כי צויינו הפרעות מינימליות.
לטענה זו של התובעת, בדבר מצבה הרפואי התקין לפני הניתוח, אין כל מקום.
נראה כי יש למעשה הסכמה מלאה בין המומחה מטעם בימ"ש לבין המומחים מטעם הנתבעים, באשר לעובדה כי פגיעתה המוחית של התובעת קשורה לאירועים בסמוך ללידתה.
במסגרת חווה"ד של ד"ר גילבורד, הגיע המומחה למסקנה על פיה ניתן לכאורה להסיק מהמסמכים אשר צויינו על ידו, כי כל פגיעות התובעת בתחום הנוירולוגי נובעות בעיקר מפגיעה מוחית.
השאלה אשר הוצבה על ידי המומחה מטעם בימ"ש היא האם בכל זאת, ולמרות קיום סימנים עוד בטרם הניתוח, יכול היה הניתוח להחמיר את מצבה של התובעת.
לשאלה זו אתייחס כמובן בהמשך.

ד"ר גילבורד הינו מומחה בנוירוכירורגיה בתת מומחיות של נוירוכירורגיה פדיאטרית. תפקידו בעת מתן חווה"ד היה מנהל מחלקה נוירוכירורגיה ילדים בבי"ח רמב"ם בחיפה.
המומחה מטעם בימ"ש ציין את המסמכים אשר עמדו לרשותו ואת חוות הדעת השונות אשר הוגשו במהלך הדיון.
בחוות דעתו ציין ד"ר גילבורד את ההריון, הלידה, הפסקת הנשימה בעקבותה בוצעה אינקובציה והספסיס אשר נוצר אצל התובעת ביום ה- 17.
ד"ר גילבורד ציין כי כ- 5 שבועות לאחר הלידה חזרו התובעת ואחיה לבי"ח מאיר, וב- 8.7.84 שוחררה התובעת לביתה במצב כללי טוב (תאריך הלידה היה כאמור 17.5.84).
התובעת נבדקה ביום 2.12.84 במרפאת מעקב פגים ע"י ד"ר קריקלר אשר התרשמה ממספר חריגות.
ד"ר קריקלר ציינה כי התובעת נחמדה, מחייכת, אולם משמיעה קולות לגיל יותר צעיר מאשר פגותה לקול פעמון. צויינה פזילה לסירוגין יותר בעין שמאל מאשר בעין ימין ונטייה להחזיק את הראש כלפי מטה. השליטה על הראש מתאימה בערך לגיל הפגות, אבל על בטנה התובעת מרימה את הראש פחות.
באותו מכתב צויינה גם הצורה הדוליקוציפלית של הראש בגינה נערך בסופו של דבר הניתוח.
ד"ר קריקלר הפנתה את התובעת ליעוץ נוירוכירורגי, ל- c.t של הראש ולמרפאת פיזול.
ביום 8.1.85 (מסמך 59 לתיק הרשומות) הפנתה ד"ר קריקלר את התובעת לטיפול פזיוטרפי בשל ממצאים נוירולוגים חריגים אשר נמצאו על ידי ד"ר וייץ (נוירולוג ילדים).
הנוירולוג מצא כי התובעת מהתפכת מהבטן לגב, לא מושיטה ידיים לחפצים, עוקבת לא רע, טונוס משתנה, בעת העמידה ישext thrust של הרגליים ומורו חזק, צויינה פזילה קלה של עין שמאל ונטייה לסימן "השמש השוקעת".
במכתבה של ד"ר קריקלר נאמר "בסיכום, abnormal neuro exam".
ממצאים נוירולוגים הדומים לאלה אותם ציין ד"ר וייץ, נמצאו בעת שהתקבלה התובעת לניתוח ביום 14.1.85 (מסמך 42 לתיק הרשומות)
בגיל שנה נבדקה התובעת פעם נוספת ע"י ד"ר קריקלר, אשר ציינה כי יש בעיות נוירו-התפתחותיות קשות וכי התובעת זקוקה לטיפול ושיקום והמשך טיפול פיזיוטרפי.
ביוני 85' הופנתה התובעת למרכז שיקום ילדים בבי"ח אסף הרופא ע"י ד"ר קריקלר. במכתב צויינו פעם נוספת הממצאים הנוירולוגים אותם מצא ד"ר וייץ בינואר 85' (נספח א' לתצהיר התובעים).
ד"ר קריקלר ביקשה במכתב לקבל את התובעת לטיפול. נאמר כי היא פגועה קשה וכי קיים עיכוב פסיכומוטורי ניכר.
בינואר 86', בדו"ח מעקב מהמרכז לשיקום ילדים באסף הרופא, צויין כי התובעת סובלת מטטרפלגיה ספסטית על רקע שיתוק מוחין.
ד"ר גילבורד התייחס לבדיקה של ד"ר וייץ מיום 8.1.85, ולהחזר מורו חיובי חזק אשר התגלה בבדיקה לפני ביצוע הניתוח.
ד"ר גילבורד ציין במיוחד את ממצאי בדיקתו של ד"ר וייץ והסביר כי תיאור הבדיקה הנוירולוגית מתאים ביותר לתינוק עם שיתוק מוחין.
החזר מורו ו- atnrחיוביים בגיל 7 חודשים הם, לדבריו, בהחלט סימנים שמעידים על פתלוגיה ברורה במערכת העצבים המרכזית. סימנים אלה אמורים להעלם במצב תקין בגיל חצי שנה. טונוס מוגבר בשתי הרגליים הינו גם סימן מאפיין אשר רואים בילדי c.p .
לכן, הגיע כאמור ד"ר גילבורד למסקנה כי לכאורה ניתן להסיק שכל הפגימות בתחום הנוירולוגי אותם מציגה התובעת היום נובעות בעיקר מפגיעה מוחית.
נראה כי מסקנה זו נכונה ועולה בקנה אחד עם הספרות המקצועית אשר צויינה על ידי ד"ר גילבורד.
ד"ר גילבורד חזר ואישר במהלך החקירה הנגדית כי יש לקשור את הפגיעה המוחית של התובעת לפגות הקשה ולאירועי הלידה (עמ' 105 לפרו' מיום 27.6.04).

גם המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' שטיינברג, קישר את מצבה הנוירולוגי של התובעת לגורמי סיכון בעת הלידה.
בחוות דעתו של פרופ' שטיינברג נאמר כי הוא עיין בצילום התיק הרפואי של התובעת מבי"ח מאיר ומבי"ח בלינסון. כמו כן עיין בחוות הדעת של ד"ר שיפר ז"ל ושל ד"ר הדני.
גם פרופ' שטיינברג הפנה את התובעת לביצוע בדיקת m.r.i של הראש.
המומחה תאר את מהלך הלידה, את ההנשמה שבוצעה לאחר מכן והספסיס אשר החל בגיל 17 יום עד גיל 26 יום.
פרופ' שטיינברג התייחס אף הוא למכתבי ד"ר קריקלר לבדיקה הנוירולוגית אשר בוצעה על ידי ד"ר וייץ.
בפרק הדיון חזר המומחה ותיאר את מהלך הלידה והאשפוז לאחר מכן.
פרופ' שטיינברג ציין כי כבר בגיל 7.5 חודשים לפני הניתוח התגלו הפרעות התפתחויות ונוירולוגיות כפי שעולה מבדיקת ד"ר וייץ ורופאים נוספים. גם לאחר תיקון הגיל הכרונולוגי בהתאם לגיל ההריון, כלומר בהנחה שגיל התובעת סמוך לניתוח היה 5 חודשים, מדובר בעיכוב התפתחותי והיו סימנים ברורים לחוסר נוירולוגי.
פרופ' שטיינברג קבע כי עפ"י נתוני המקרה, מדובר בתובעת אשר נולדה עם גורמי סיכון משמעותיים ביותר להתפתחות שיתוק מוחין.
שילוב נתונים אלה של הריון תאומים, פגות מוקדמת, מצוקה עוברית, צורך בהנשמה מלאכותית ממושכת לאחר הלידה ואלח דם קשה (ספסיס), מעלה בסבירות גבוהה את ההערכה כי מצבה הנוירולוגי של התובעת הוא תוצאה מגורמי הסיכון אשר צוינו לעיל.

ד"ר גילבורד אישר במהלך חקירתו הנגדית כי הוא מקבל את הבדיקות אשר בוצעו על ידי הנוירולוגים השונים שבדקו את התובעת לפני הניתוח ואת המשמעויות של בדיקות אלה (עמ' 108 לפרו').
כמו כן, אישר ד"ר גילבורד כי הוא סומך את ידו על חוות הדעת של הנוירולוגים מטעם הנתבעים באשר למצבה של התובעת לפני הניתוח ולאחריו (עמ' 122 לפרו').
יש לציין כבר עתה כי התרשמתי במיוחד ממקצועיותו של פרופ' שטיינברג במהלך החקירה הנגדית.
עדותו מסבירה למעשה את המונח c.p, בו השתמש ד"ר גילבורד.
פרופ' שטיינברג הבהיר כי שיתוק מוחין או c.p הינו למעשה סל כללי של הפרעות אשר מתאפיין בפגיעה מוחית סף לידתית עם אלמנט מוטורי. ישנה התפתחות של הסימפטומים במהלך מספר חודשים עד שנה. מקובל לא לתת תווית או כותרת של שיתוק מוחין לפני גיל שנה (עמ' 61 לפרו').
פרופ' שטיינברג גם הסביר כי בבדיקות נוירולוגיות אשר נערכו לתובעת צויינו קשיים מסוימים, כפי שעולה ממכתבו של ד"ר וייץ, גם לפני שהיתה הפנייה לטפול שיקומי לאחר הניתוח.
פרופ' שטיינברג הסכים עם ב"כ התובעת כי שיתוק מוחין איננה מחלה פרוגרסיבית, אולם ציין כי הסמפטומים מתגלים במשך הזמן "היא (המחלה – ד.ק.) לא פרוגרסיבית במובן הזה שהנזק שנגרם, כשהוא נגרם באיזשהו שלב, בחודשים במהלך ההריון בתהליך הלידה ומיד לאחריה הוא נזק קבוע, הוא לא מתווסף, אבל הסימפטומים של הנזק הזה מתגלים במשך זמן... יכול להיות תינוק, אני רואה הרבה מאוד פגים כאלה, שמיד לאחר שהם משתחררים מהפגיה הם נראים בסדר גמור, הם עושים מה שתינוק בגיל הזה היה אמור לעשות ובכל זאת בהמשך אנו רואים עליה בטונוס... ורואים כל מיני הפרעות.
זה לא אומר שהאתיולוגיה היא פרוגרסיבית. זה רק שהסימפטומתולוגיה מופיעה יותר מאוחר וזה מאוד אופייני ל- c.p" (עמ' 64 לפרו').
עוד הסביר פרופ' שטיינברג כי רואים הרבה ילדיc.p שלא עברו ניתוחים או אירועים במהלך השנה הראשונה, כאשר בשלבים הראשונים הם קצת זוחלים, קצת מתהפכים, קצת מניעי גפיים ואחר כך נשארים בכיסא גלגלים ולא יכולים לעשות דבר.
הסבר זה מקובל עלי והוא תואם את הממצאים של הנוירולוגים השונים אשר בדקו את התובעת במהלך השנה הראשונה לחייה.

לאור כל האמור לעיל, מקובלת עלי חוות דעתו של פרופ' שטיינברג, לה הסכים למעשה ד"ר גילבורד, כי סביר מאוד שנכותה הנוירולוגית של התובעת נובעת מהעובדה כי נולדה פגית, בלידת תאומים, לאחר מצוקה עוברית, ולאחר הצורך בטיפול החייאה אינטנסיבי.





5. הסכמת ההורים לניתוח והצורך בניתוח:
א. הסכמת ההורים -
בעניין זה הועלו על ידי התובעת שתי טענות.
התובעת טענה כי בהיותה בת 6 חודשים העירה האחות בטיפת חלב כי צורת הראש שלה נוטה להיות אליפטית, וכי כדאי להתייעץ עם רופא בדבר הצורך בניתוח על מנת שימנע פגם אסטטי בראשה של התובעת.
על פי המלצת רופא ילדים, ד"ר דנון, החליטו הורי התובעת לפנות לבי"ח בלינסון ועל פי המלצת הרופאים שם נותחה התובעת.
התובעת טענה, כאמור, כי הוריה לא הוזהרו שבניתוח טמונה סכנה, כי הוריה לא נתנו הסכמה מדעת לניתוח שהתבצע בפועל וכי לא היו נותנים את הסכמתם אילו ידעו שבעקבות הניתוח עלולה התובעת להינזק.
בתצהירה של אם התובעת, גב' יפה נחום, נטען על ידה כי היא ובעלה לא קיבלו הסבר עובר לניתוח בדבר הסיכונים הכרוכים בו. אמרו להם, לדבריה, כי מדובר "בניתוח קטן וקוסמטי ובכלל לא מסוכן".
עוד נאמר על ידה כי ד"ר דנון הסביר שאם המרפס ייסגר התובעת תהיה מפגרת.
גב' נחום טענה כי החתימו אותה על טופס הסכמה מבלי להסביר לה דבר ובטופס הוגדר הניתוח כפלסטי. אילו ידעה שיש סיכון היתה מסרבת לניתוח "אז היא היתה חיה עם פגם אסתטי ואולי פיגור, אבל לא עם נכות 100 אחוז שנגרמה בניתוח".

אינני מקבלת את טענתה של אם התובעת, על פיה לא הוסברה לה מהות הניתוח.
במהלך החקירה הנגדית העידה הגב' נחום כי היא ובעלה היו אצל ד"ר דנון בבית, "הוא הראה לי גלגולת והסביר איזה ניתוח הוא הולך לעשות לילדה כדי שיהיה לה ראש עגול כדי שהיא תהיה יותר יפה".
עדות זו, על פיה נאמר להורי התובעת כי הצורך בניתוח הוא כדי שהתובעת תהיה יפה יותר, נסתרת מיד בהמשך החקירה בה מתארת הגב' נחום את הסבריו של ד"ר דנון.
"הוא אמר שאם לא נעשה את הניתוח היא תהיה מפגרת כי הראש צריך לגדול, המוח יתפתח ואין לו מקום, הוא אמר שנחתוך כדי שיהיה מקום".
מעדות זו עולה במפורש כי הוסבר להורי התובעת מהו הצורך בניתוח, ואין כל מקום לטענה כי נאמר להם שמדובר בניתוח אסתטי בלבד.

אין לכן גם מקום לטענה כי לא היתה הסכמה מדעת לניתוח.
אין גם מקום לטענתה של אם התובעת, על פיה החתימו אותה על הטופס ולא נתנו לה לקרוא. זאת לאור העובדה כי על הטופס כלל לא מופיעה חתימתה של אם התובעת אלא חתימת בעלה (עמ' 10 לפרו').
אם התובעת אישרה כי היא חתמה על הסכמה להרדמה בלבד וכי בעלה חתם יומיים קודם לכן על טופס ההסכמה לניתוח "כנראה שהסבירו לו... יכול להיות שלבעלי הסבירו כאשר החתימו אותו".
די בכל האמור לעיל על מנת לקבוע כי גירסת אם התובעת בעניין העדר ההסכמה והעדר ההסבר, אינה אמינה לחלוטין.

ד"ר היילבורן עצמו לא זכר כמובן את עצם אירוע ההחתמה. עם זאת, אמינה עלי עדותו על פיה הוא נהג להסביר באופן אישי את משמעות הניתוח ואף צייר את הניתוח לפני הביצוע.

ב. הצורך בניתוח:
בכתב התביעה טענה התובעת, כאמור, כי הניתוח היה מיותר או מסוכן.

במסגרת הסיכומים נאמר בקיצור כי המומחים חלוקים באשר למתווה הניתוח, ויש ספק אם הוא נועד למטרה אסתטית או על מנת למנוע פיגור שכלי.
מעדויות המומחים אשר נשמעו בפני
י, עולה כי אין כל מחלוקת בשאלה זו.

פרופ' שטיינברג העיד במסגרת חקירתו הנגדית כי ישנם מספר תפרים בגולגולת אשר צריכים להיות פתוחים על מנת לאפשר למוח להוסיף ולגדול.
ככל שעולה מספר התפרים הסגורים מוקדם מידי, יפריע הדבר לגדילה של המוח וזה ישפיע גם על התפקוד.
פרופ' שטיינברג העיד כי במועד עריכת הניתוח היה מקובל שאפילו תפר מרכזי אחד יכול להשפיע לרעה על גדילת המוח. זאת במיוחד כאשר מדובר בילדה שיש לה סיכונים לבעיה התפתחותית כגון פגות. זאת היתה התפיסה אשר היתה נהוגה לפני 20-30 שנה וההמלצות היו לפתוח כל תפר אם הוא גדול (עמ' 68-69 לפרו').
המומחה מטעם בימ"ש העיד בצורה פסקנית עוד יותר, כי גם היום נעשה הניתוח בעיקר בהיבט הרפואי ולא בהיבט האסתטי.
גם אם התובעת העידה, כאמור, כי נאמר לה שיש לבצע את הניתוח על מנת למנוע פיגור.

אין לכן מקום לטענה כי לא היתה הצדקה לניתוח וכי מדובר בניתוח שהוא במהותו אסתטי בלבד.

6. הניתוח
טענתה של התובעת בכתב התביעה הינה למעשה הטענה כי כתוצאה מהניתוח היא נפגעה בשיתוק מוחין, וכי נכותה הצמיתה בגין הניתוחים והסיבוכים שעברה היא בשיעור 100%.
במסגרת הסיכומים טענה התובעת כי הניתוח בוצע בחוסר זהירות והנזק ארע ככל הנראה בעת הרמת מתלה מעצם הגולגולת. עוד נאמר כי לדעת המומחה מטעם בימ"ש, יתכן ומצב זה החמיר בעיקר את החולשה של הרגליים אשר מוגדרת היום כקשה עד שיתוק.
הפגיעה הנטענת היא פגיעה בסינוס הסגיטלי.
ד"ר הדני, שהוא מומחה לנוירוכירורגיה, הסביר בחווה"ד אשר ניתנה מטעם הנתבעים כי במהלך הניתוח בגין סגירה מוקדמת של תפרי הגולגולת (קרניוסינאוסטוזיס), בוצעה הרחקה של קטע מעצמות הגולגולת לטיפול בסגירה המוקדמת של התפרים.
בניתוח זה לא נפתחה המעטפה העוטפת את המוח והניתוח היה לדבריו כולו מחוץ למוח.
ד"ר הדני הסביר במהלך חקירתו הנגדית כי המוח בנוי משתי אונות, וכי בין שתי האונות האלה עובר הסינוס הגדול, הסינוס הסגיטלי המשמש לדבריו, "כמו תעלת ניקוז גדולה שאליה מתנקזים הורידים" (עמ' 20 לפרו').

הנתבעים איתרו את הנתבע, המתגורר כיום בארה"ב, על מנת שיעיד בפני
בימ"ש על מהלך הניתוח.
ד"ר היילבורן ציין בתצהירו כי התמחה בנוירוכירורגיה בארה"ב משנת 68' וכי במועד הרלוונטי לכתב התביעה ניהל את המחלקה הנוירוכירורגית של בי"ח בלינסון. בין השנים 69' ל- 84' שימש כסגן מנהל המחלקה הנוירוכירורגית של ביה"ח איכילוב בת"א.
ד"ר היילבורן ציין כי האירועים נשוא כתב התביעה זכורים לו, שכן היה זה אחד הניתוחים הראשונים אשר ביצע בבי"ח בלינסון. כמו כן עיין הנתבע ברישומים הרפואיים.
הנתבע התייחס לדו"ח המרדים על פיו החלה ההרדמה בשעה 08:00, על ידי הכנסת עירוי לוריד, התחלת ההרדמה, הכנסת הצינור לכלי הנשימה וחיבור למכונת ההנשמה. לאחר מכן בוצע גילוי הקרקפת, מציאת פוזיציה על הבטן כאשר המצח והפנים מוגנים בריפוד, רחיצת הקרקפת וכיסוי במגבות סטריליות. תהליך זה אורך בד"כ בין שעה ורבע לשעה וחצי. לכן, החל הניתוח בין השעות 09:15 ל- 09:30.
ד"ר היילבורן הסביר באופן ברור את עריכת הניתוח:
- - חיתוך הקרקפת במרכז ולאורך (להלן: "קו האמצע").
- - הכנסת מלקחי נעילה עצמית אשר החזיקו את החתך פתוח לצדדים בצורה מקסימלית.
- - ביצוע 3 קידוחים בעזרת מקדחה מימין ומשמאל לקו האמצע (סה"כ 6 קידוחים).
- - כירסום העצם בין נקודות הקידוח כאשר לאחר כל כרסום של אצבע הודקה שעוה סטרילית לשכבת העצם שכורסמה למניעת דימומים ואיבוד דם.
בשלב זה נוצרו שני "סרטים" של חסר עצם, מימין ומשמאל, המקבילים לקו האמצע, בחופף לתפר הסגיטלי אשר נסגר לפני זמנו והיווה את הסיבה לצורך בניתוח.
על מנת למנוע איחוי מוקדם מדי של הפתחים המלאכותיים בגולגולת, קובעו פיסות סיליקון סטרילי לשפות הפתחים המלאכותיים בעצם על ידי "קליפים" מתכתיים סטריליים.
הוצאו המלקחיים אשר החזיקו את פתח הקרקפת לצדדים והחתך נסגר בשכבות אנטומיות. בשלב זה הסתיים הניתוח ובוצעה חבישה סטרילית של הקרקפת.
עפ"י דו"ח המרדים, הופסק מתן חומרי ההרדמה בשעה 11:00.
ד"ר היילבורן העיד במפורש כי לא היתה כל פגיעה בסינוס הסגיטלי בזמן הניתוח והניתוח בוצע במרחק רב ממנו, הן מימין והן משמאל לפחות 2.5 עד 3 ס"מ.

במסגרת תצהירו ועדותו התייחס ד"ר היילבורן לחווה"ד של ד"ר גילבורד בענין הניתוח.

יש לכן לחזור לחוו"ד זו ולציין את קביעותיו של ד"ר גילבורד באשר לניתוח.
בחווות דעתו ציין ד"ר גילבורד כי עפ"י דו"ח הניתוח החתום על ידי ד"ר היילבורן לא היו בעיות חריגות בעת הפעולה הכירורגית. ד"ר גילבורד ציין כי לא נרשמו שעות התחלה וסוף הניתוח, אולם עפ"י גליון המרדים עולה כי התובעת החלה לקבל תרופות משעה 08:15.
הזמן הממוצע של ניתוח כזה אינו עולה על 90 דקות וניתן להניח שהניתוח הסתיים בין השעות 10:00 ל- 11:00.
ד"ר גילבורד ציין כי הזמן שהניתוח ארך היה מעט חריג ביחס לפרוצדורה הכירורגית שבוצעה.
ד"ר גילבורד ציין כי בגליון ההרדמה ניתן לראות שהדופק היה 100 בהתחלת ההרדמה בשעה 08:00, בשעה 08:30 היה 140 לדקה, בהמשך עלה עד 145 ונמשך כ- 140 לדקה עד 09:45. בהמשך ירד ל- 135 בשעה 10:00 וחזר ל- 100 בשעה 11:00. לא צוינו ערכי לחץ דם. ד"ר גילבורד ציין כי עליה בדופק יכולה להעיד על סטרס כלשהו שעלול לנבוע אולי מדימום. עם זאת, העליה יכולה להצביע על הרדמה שטחית מדי, והטכיקרדיה הינה ביטוי לכאב.
ד"ר גילבורד התייחס גם למתן הדם. עפ"י דו"ח הניתוח ההערכה לאיבוד דם היתה כ- 100 סמ"ק והתובעת קיבלה 150 סמ"ק דם. התובעת שקלה 6.1 ק"ג בעת הניתוח ולכן קיבלה כ- 25 סמ"ק לכל ק"ג.
המנה המקובלת היא בין 10 ל- 15 סמ"ק לק"ג, ובמצבים חריגים עם הלם היפווולומי המנה היא כ- 20 סמ"ק לק"ג. כלומר, התובעת קיבלה כמעט 1/3 מנפח הדם המקורי שלה. עובדה זו סותרת לדבריו את האמור בדו"ח הניתוח כי הכל היה כשורה, במידה ולא היתה טעות מצד המרדים אשר חישב והעריך את המצב בצורה לא ברורה.
לאחר הניתוח לא בוצעו בדיקות מעבדה ולכן לא ידועים ערכי ההמוגלובין והמטוקריט לאחר הניתוח.
עוד נאמר ע"י ד"ר גילבורד כי לא נעשה מעקב אחר הניתוח ואשפוז של 10 ימים הינו ארוך לניתוח פשוט ללא תקלה, שכן משך האשפוז הממוצע בבי"ח רמב"ם הוא של 3 ימים.
עם זאת ציין המומחה כי יתכן שבעבר היתה שמרנות במדיניות השחרורים.
בסיכום הדיון ציין ד"ר גילבורד, כי ניתן לקבוע שהניתוח אינו הגורם העיקרי למצב התובעת היום, והעלה כאמור את השאלה האם הניתוח החמיר במידה כלשהו מצב פתולוגי נתון.
ד"ר גילבורד התייחס לעובדה כי המתמחה במחלקה הנוירוכירורגית ציין בקבלת התובעת לפני הניתוח (מסמך 44 לרשומות הרפואיות) כי c.t של המוח מדצמ' 84' היה תקין, דבר שהוא לדברי ד"ר גילבורד "לא בטוח לחלוטין".
לאחר מכן ציין ד"ר גילבורד כי מבחינה תאורטית קיימת אפשרות שבעת הרמה מתלה העצם בניתוח תיתכן פגיעה בסינוס הסגיטלי העליון. פגיעה זו ניתנת לתיקון כירורגי אך היא עשויה לצרוך מתן כמות חריגה של דם בעת הניתוח. פגיעה מעין זו עלולה להיות גם מלווה בפגיעה משנית של המוח, שיכולה להראות בשני צידי קו האמצע עם דלדול, ועוד דימום בתוך הרקמה המוחית בשל הפרעה קשה בניקוז הורידי. לדברי ד"ר גילבורד, יתכן שמצב זה החמיר בעיקר את החולשה של התובעת ברגליים.

ד"ר היילבורן התייחס לאמור בחווה"ד של ד"ר גילבורד באשר למהלך הניתוח.
באשר לאיבוד הדם, נאמר כי איבוד הדם הוערך ב- 100 סמ"ק והוחזרו 150 סמ"ק. איבוד דם של 100 סמ"ק היה איבוד דם איטי ללא דימום פתאומי שכן אילו היה איבוד דם פתאומי, היה הדבר נאמר בדו"ח הניתוח.
המרדים דאג לתת מעט יותר דם מאשר הכמות המוערכת לגבי האיבוד בניתוח. זאת בידיעה שיש לקחת בחשבון איבוד דם נוסף בימים שלאחר הניתוח של 50 עד 100 סמ"ק דרך הנקזים. בפועל איבדה התובעת כ- 80 סמ"ק דם לאחר הניתוח.
עוד נאמר ע"י ד"ר היילבורן בתצהירו כי הדופק ולחץ הדם במהלך כל הניתוח היו סבירים, והיוו ביטוי של עומק או שטחיות רמת ההרדמה במטרה לאפשר התעוררות מהירה. לאור מצבה הנוירולוגי הקודם של התובעת היה רצון לקצר את זמן ההרדמה.
באשר לשהות שלאחר הניתוח, ציין ד"ר היילבורן כי בהיות התובעת פגית עם סימנים נוירולוגים לא תקינים, הוחלט בעצה אחת עם רופא הילדים להקל על המעקב ולראות את צלקת הניתוח בעת הוצאת התפרים טרם השחרור. לכן, הוחלט להשאירה בבי"ח כ- 7 ימים עד להוצאת התפרים.
מתוך חקירתו הנגדית של ד"ר היילבורן במהלך הדיון, עולה כי לא היו אכן כל אירועים חריגים במהלך הניתוח.
במסגרת חקירתו הנגדית העיד ד"ר היילבורן כי עד שנת 85' ניתח בסביבות 200 תינוקות.
ד"ר היילבורן הסביר עוד בתצהירו כי תהליך ההרדמה אורך כשעה וחצי.
האמור בתצהירו, על פיו החל תהליך ההרדמה בשעה 08:00, עולה בקנה אחד עם דו"ח המרדים וגם ד"ר גילבורד התייחס לנתון זה.
מקובלת עלי עדותו של ד"ר היילבורן כי תהליך ההכנה יכול לארוך בין שעה ורבע לשעה וחצי. קביעה זו, אשר עולה באופן סביר בקנה אחד עם הפעולות אשר תוארו בסעיף 8 לתצהירו של ד"ר היילבורן אותן יש לבצע לפני ההרדמה, לא נסתרה גם במהלך החקירה הנגדית.
מתוך דו"ח המרדים, (מסמך 51 לרשומות הרפואיות), הופסקו חומרי ההרדמה כבר בשעה 11:00.
מכאן עולה כי הניתוח עצמו ארך כשעה וחצי. גם ד"ר גילבורד הגיע למסקנה כי הניתוח הסתיים בין 10:00 ל- 11:00. ד"ר גילבורד ציין בחוות דעתו כי ניתוח מעין זה אורך כ – 90 דקות.
ד"ר היילבורן הסביר כי כמנתח מנוסה יכול היה לסיים את הניתוח ב- 45 דקות. אולם, הוא לקח את הזמן כדי לעבוד בזהירות מקסימלית.
על עדות זו חזר ד"ר היילבורן במסגרת חקירתו.
ד"ר היילבורן נשאל האם לא היה תמריץ להזדרז ולקצר את זמן הניתוח. זאת לאור אמירתו הנוספת בתצהירו כי לאור מצבה הנוירולוגי הקודם של התובעת היה רצון לקצר את זמן ההרדמה.
ד"ר היילבורן הסביר כי האינדיקציה היתה שווי משקל בין שני שיקולים אלה:
לקצר לילדה עם פגיעה נוירולוגית לפני הניתוח את השהות בהרדמה, ולגרום לכך שהיא תאבד מינימום אפשרי של דם "הפשרה בין שני אלה הכתיבה לנו כיצד לנתח" (עמ' 84 לפרו').
ד"ר היילבורן חזר והסביר כי ניתח במשך 90 דקות כדי להיות זהיר, כדי לא לפגוע יתר על המידה בעצם ועל מנת לבצע את הכל בהדרגה ובאיטיות כדי לא לאבד דם.
ד"ר היילבורן שב והסביר כי מנתח מנוסה יכול אמנם להגיע למידה סבירה של זהירות ב- 45 דקות, אבל בזמן כפול הוא יכול להיות עוד יותר זהיר ולא לאבד דם.
עדות זו של ד"ר היילבורן היתה אמינה, סבירה ומקצועית ונתמכת בחוות דעתו של המומחה מטעם בימ"ש, אשר קובע כאמור כי ניתוח מהסוג הזה אינו עולה על 90 דקות.

סוגיה נוספת לגביה נחקר ד"ר היילבורן היא שאלת איבוד הדם, ושאלת לחץ הדם במהלך הניתוח.
גם בהקשר זה היתה עדותו של ד"ר היילבורן מקצועית וברורה ועולה בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות.
בגליון הניתוח (מסמך 58 ברשומות הרפואיות) נאמר כי הפסד הדם היה כ- 100 סמ"ק וכי תוך כדי ניתוח ניתן עירוי דם נוסף של 150 סמ"ק.
ממסמך סוף הניתוח (מסמך 49 לרשומות הרפואיות) עולה כי במהלך הניתוח קיבלה התובעת 300 סמ"ק נוזלים.
ד"ר היילבורן הסביר כי בפועל איבדה התובעת לאחר הניתוח 80 סמ"ק של דם, כמות אשר היתה צפויה מראש. לכן ניתנה, כאמור, מלכתחילה כמות מעטה יותר של דם מאשר הדם המדוד אשר אבד בזמן הניתוח.
ד"ר היילבורן הסביר כי החישוב שלו היה שבזמן הניתוח התובעת תאבד בסביבות 100 עד 120 סמ"ק דם והסביר את הפעולה אשר נעשתה על ידו על מנת למנוע דימום אקטיבי.
ד"ר היילבורן העיד כי בזמן הניתוח אי אפשר לגרום לאיזור שיהיה יבש לחלוטין "אבל אתה יכול, על ידי עבודה איטית וזהירה במילוי שעווה בשפת העצם המכורסמת, אתה יכול למנוע שיהיה דימום אקטיבי פעיל פתאומי. ... החשבון שלי היה שהיא תאבד בסביבות 100 עד 120... חישבנו שהיא תאבד בין 50 ל- 100 סמ"ק נוספים, לכן בזמן הניתוח מצאנו שאיבוד הדם היה 100 סמ"ק, נתנו לה במקביל לאיבוד הדם המועט והאיטי הזה 150, במחשבה שה- 50 האלה יכסו לפחות חלק מאיבוד דם אפשרי מתוכנן שלאחר הניתוח דרך הנקזים. ומה שהיה, היא איבדה בסביבות 80 סמ"ק, אז זה יחס 180. לא נתנו לה במלוא הכמות של הדם המחושב כי זאת תינוקת ולא רוצים להציף אותה והיא מלבד הדם קיבלה נוזלים כל הזמן".
ד"ר היילבורן נשאל האם 150 סמ"ק דם ועוד 300 סמ"ק נוזלים לא מהווה "over fill" ד"ר היילבורן היילבורן הסביר, והסברו מקובל עלי, כי התינוקת היתה בצום 10-12 שעות לפני הניתוח ללא נוזלים וההרדמה ארכה כשעתיים ושלושת רבעי.
צריך לכן להחזיר נוזלים שהלכו לאיבוד תוך נשיפה ונשימה וגם לשמור על רמה מסוימת של מילוי תקין של מערכת כלי הדם. (עמ' 82 לפרו').
ב"כ התובעת שב וטען בפני
ד"ר היילבורן כי 300 סמ"ק "נשמע לו המון".
ד"ר היילבורן ענה כי הכמות לא ניתנת בבת אחת אלא מתחילת ההרדמה ועד לסוף הניתוח, כאשר חלק מהנוזלים הם הנוזלים "שאיתם גם הלכה אח"כ לטיפול נמרץ או להתאוששות במחלקה".
ד"ר היילבורן הסביר כי איבוד הנוזלים נגרם מנשימה לתוך המכשיר, זיעה ושתן.
מתוך עדותו של ד"ר היילבורן, התרשמתי כי הוא מודע לחלוטין לצורך לבצע את הניתוח בדרך אשר תמנע במידה מירבית את איבוד הדם וכי מודעות זו היתה בסיס לדרך פעולתו במהלך הניתוח.
החישוב אשר נעשה על ידו נראה כחישוב זהיר ואין בו כדי להעיד, כפי שניסה ב"כ התובעת לטעון, כי כמות הנוזלים אשר ניתנה לתובעת מעידה על אבדן דם מאסיבי.
ד"ר היילבורן העיד כי אם היה מאורע חריג כמו נפילה בלחץ הדם או איבוד דם פתאומי, היה הדבר מצויין בדו"ח, ואילו בדו"ח אין כל התייחסות לא לאיבוד דם פתאומי או לנפילת לחץ דם פתאומית.
על רקע הסבריו של ד"ר היילבורן באשר לדרך הניתוח הננקטת על ידו על מנת להימנע מאבדן דם, אמינה עלי עדותו כי אילו היה אירוע חריג כזה, הרי שאי אפשר היה שלא לציין אותם. לדבריו: "זה פשוט עובדות של מהלך הניתוח שאי אפשר לא לציין אותם" (עמ' 80 לפרו').
יש לציין כי בסיכום מהלך המחלה צויין על ידי ד"ר שבח, כי איבוד הדם במהלך הניתוח היה מועט (מסמך 44 ברשומות הרפואיות).
ד"ר היילבורן הסביר גם כי אילו היה מתרחש איבוד דם משמעותי, היה הדבר נרשם על ידו ובכל מקרה היה הדבר מקבל ביטוי בהשתקפות הדופק.
אין ספק כי ברשומות המתייחסות לניתוח ישנה עקומה של הדופק והטמפרטורה בלבד ואין עקומה של לחץ דם.
אין ספק כי בד"כ, כפי שהעיד גם ד"ר היילבורן, יש לציין את הנתון של לחץ דם במהלך הניתוח.
עם זאת, הסביר ד"ר היילבורן כי איבוד מאסיבי של דם וסכנת חיים, כפי שהציע ב"כ התובעת כי היה במקרה הנוכחי, היה מקפיץ את הדופק של התובעת ל- 200 וגם אם אין סימון מדוייק וקפדני של לחץ הדם, הרי הדופק נרשם במהלך כל הניתוח.
ב"כ התובעת הקשה על ד"ר היילבורן ושאל: "אבל אנחנו לא יודעים מה היה לחץ הדם, נכון?
ד"ר היילבורן ענה: "אבל רואים מה הדופק. כשיש איבוד דם מאסיבי אחד הדברים הראשונים, יש עליה של הדופק ואין כאן דבר כזה. יש פה תנודות נורמליות שנוגעות לעומק ההרדמה". (עמ' 87 לפרו').

ד"ר היילבורן תיאר, כאמור, את מהלך הניתוח ולמעשה לא נחקר בחקירה נגדית על תיאור זה. מתאור הניתוח עולה בבירור כי לא הורמה העצם מעל הסינוס הסגיטלי.
המומחה מטעם בימ"ש נשאל במהלך חקירתו הנגדית אם תיאור הניתוח, כפי שנעשה על ידי ד"ר היילבורן, מצביע על כך כי העצם מעל הסינוס הסגיטלי הורמה במהלך הניתוח.
לאחר מספר תשובות לא ברורות, בהן אמר ד"ר גילבורד כי אין הוא יכול לדעת אם העצם הורמה או לא, אישר כי על פי האמור בתצהיר ד"ר היילבורן עולה כי העצם מעל הסינוס הסגיטלי לא הורמה.

לאור עדותו הברורה והמקצועית של ד"ר היילבורן באשר למהלך הניתוח, יש לבחון את מסקנותיו של ד"ר גילבורד בחוות דעתו.
ציינתי לעיל את הערותיו של ד"ר גילבורד באשר לניתוח.
בסופו של דבר, קבע ד"ר גילבורד כי נראה לו שהיתה פגיעה בסינוס הסגיטלי העליון. עם זאת, לא יכול היה המומחה לציין במסגרת חוות דעתו אם הפגיעה נגרמה באופן ישיר מפעולה כירורגית, או שמא מדובר בפגיעה משנית לניתוח בשל היווצרות טרומבוזה של הסינוס הסגיטלי העליון לאחר הניתוח. לאור זאת, הגיע המומחה למסקנה כי הפעולה הכירורגית החמירה במידה מסויימת את מצב התובעת.
נראה כי קביעה זו של ד"ר גילבורד נותרה בגדר תיאוריה בלבד.
ד"ר גילבורד אישר בחקירתו הנגדית כי מדו"ח הניתוח וממהלכו לא ניתן ללמוד על דבר חריג כלשהו.
עוד העיד ד"ר גילבורד (בעמ' 113 לפרו') כי אין הוא אומר שהניתוח בוצע באופן רשלני. "זה מה שאני מנסה הרי, אחרת הייתי אומר סליחה אני מצטער פה הכל מהתחלה ועד הסוף בסדר, המנתח לא בסדר".
עם זאת, טען ד"ר גילבורד כי יתכן שהתפתחה טרומבוזה למרות שהניתוח לא בוצע בצורה רשלנית ובוצע ניתוח כראוי. בהנחה זאת בוודאי שאין כדי לבסס אחריות כלשהי של הנתבעים.
ד"ר גילבורד ניסה לייחס את מסקנתו לעובדה כי בממצאי ה- c.t שלפני הניתוח נאמר שהממצאים תקינים ולאחר מכן רואים פגיעה מוחית.
כלומר, למרות שהמומחה מטעם בימ"ש לא יכול היה להעיד כי היתה רשלנות כלשהי במהלך הניתוח, הרי שמסקנתו היתה כי הניתוח גרם להחמרה כלשהי במצבה של התובעת, בעיקר ועל יסוד ההבדל שבין ממצאי ה- c.t. התקין לכאורה לפני הניתוח לבין הממצאים בבדיקת m.r.i משנת 99'.
אינני רואה מקום לקבל מסקנה זו של המומחה מטעם בימ"ש.

כבר בשלב ראשון יש לציין כי העובדה שה- c.t. פוענח כתקין בדצמ' 84', איננה עולה בקנה אחד עם האבחונים הנוירולוגים הקודמים של התובעת ולכן אין לו למעשה משמעות.
לכן, נראה כי התהיות אשר הועלו על ידי ד"ר גילבורד בדבר פענוח זה אל מול תוצאות ה- m.r.i בשנת 99', אינן מהוות בסיס של ממש למסקנה כלשהי בדבר החמרת מצבה של התובעת בעקבות הניתוח.
גם לגופו של עניין, אינני סבורה כי יש מקום למסקנותיו של ד"ר גילבורד באשר לתוצאות ה- m.r.i.
מדובר בבדיקת m.r.angio, אשר אמורה להראות את מילוי הסינוס הסגיטלי העליון, והאם קיימים סימנים של ריקנליזציה של הסינוס לאחר שנסגר.
ד"ר היילבורן הסביר בתצהירו כי ריקנליזציה משמעותה פתיחה מחדש של הסינוס הסגיטלי בדרך של תעלה ורידית מתחת לקו האמצע- המנקזת בתוכה כמות רבה של דם ורידי מקליפת המוח אשר הקרום הקשה שלה הוא הגג (של התעלה – ד.ק), זאת בעקבות סתימה או חסימה או טרומבוזה.
ב"כ הנתבעים כינה את הריקנליזציה בשם פקקת הורידים הגדולים כאשר חקר בחקירה נגדית את ד"ר גילבורד. (עמ' 117) לפרו').

בחוות דעתו ציין ד"ר גילבורד כי בבדיקת m.r.angio נראה איזור חשוד בתוך הסינוס הסגיטלי העליון אשר עשוי להתאים לתמונה של רקנליזציה.
ד"ר גילבורד ביקש מד"ר גולדשר לבדוק את הצילומים. לדבריה, ישנם פגמים במילוי הסינוס אשר יכולים להוות עדות לרקנליזציה של הסינוס הורידי. תוצאות אלה מביאות, לדברי המומחה, למסקנה כי יתכן שהיתה פגיעה בסינוס הסגיטלי בעבר, אם כי ארטיפקטים הנובעים ממהדקים מתכתיים אשר הושמו בכיפת הגולגולת בעת הניתוח מקשים על הערכה מדוייקת. על בסיס צילומים אלה הגיע המומחה, כאמור, למסקנה כי היתה פגיעה בסינוס הסגיטלי העליון.
נראה כי אין בסיס לקשירה כלשהי בין תוצאות ה- m.r.i. לבין הניתוח – לא בגין פגיעה ישירה ולא בגין פגיעה עקיפה.
בעניין זה עדיפה עלי לחלוטין חוות דעתו של פרופ' שטיינברג, על פיה ממצאי ה- m.r.i. יכולים להתאים לאירוע היפוקסיה – איסכמיה ברקמת מוח בלתי בשל סביב הלידה. הנתונים של הריון תאומים, פגות מוקדמת, מצוקה עוברית ואלח דם, אשר מעלים לדבריו בסבירות גבוהה את הערכה כי מצבה הנוירולוגי של התובעת הוא כתוצאה מגורמי סיכון אלה, תואמים לדבריו את ממצאי ה- m.r.i.

במהלך החקירה הנגדית אישר גם ד"ר גילבורד כי הוא מעריך שרוב הפגמים אותם רואים היום הם טרום לידתיים. ד"ר גילבורד אישר גם כי במסגרת פגמים אלה, הוא מתייחס גם לנושא של הרקנליזציה אשר נראתה במסגרת ה- m.r.i. (עמ' 117 לפרו').

ד"ר גילבורד אישר כי לא ניתן לשלול שהממצאים אשר נראים ב- m.r.i נגרמו כתוצאה מהספסיס (אלח דם – ד.ק.) בסמוך לאחר הלידה.
יתרה מזאת, ד"ר גילבורד לא התמודד למעשה עם העובדה כי לאחר הניתוח התעוררה התובעת כשהיא מניעה את ארבעת גפיה, כפי שנרשם בדו"ח הניתוח.
עובדה זו, יחד עם העובדה כי השיתוק בגפיים אצל התובעת אובחן באופן סופי בגיל שנה, עולה בקנה אחד עם תיאורו של פרופ' שטיינברג באשר להתפתחות של תסמיני שיתוק המוחין בהדרגה.
זה המקום לחזור ולציין את התרשמותי מעדותו המקצועית וחסרת הפניות של פרופ' שטיינברג.
פרופ' שטיינברג הבהיר כי אין ללמוד דבר מצמידות הזמנים שבין הניתוח לבין ההפנייה לשיקום בסמוך לאחר מכן.
לדבריו "אני לא חושב שזה מקרי, אני חושב שזה היה תהליך מתקדם. היא אובחנה כבר כבעיה התפתחותית בגיל 7.5 חודשים לפני הניתוח, עברה את הניתוח, הסתבר שיש לה חוסרים ולכן היא הופנתה לטיפול, זה נראה לי המהלך. (עמ' 62-63 לפרו' מיום 25.11.03).

פרופ' שטיינברג נשאל על ידי ב"כ התובעת כיצד הוא מסביר את העובדה כי לאחר הניתוח נאמר על ידי ד"ר היילבורן כי הגפיים זזות, ולאחר מכן הסתבר כי היא לא יכולה להזיז לא ידיים ולא רגליים.
הסברו של פרופ' שטיינברג היה כי הבעיה איננה אם הגפיים זזות או לא זזות, אלא איך שהן זזות. גם לפני הניתוח היה תיאור של תנועה לא תקינה ברגליים בגלל טונוס לא תקין, וגם לאחר מכן היתה בעיה בצורה אשר התובעת מפעילה את הרגליים.

הסבריו של פרופ' שטיינברג באשר לדרך גילוי הסמפטומים באופן הדרגתי, יחד עם עדותו של ד"ר היילבורן באשר למהלך הניתוח, ועדותו של המומחה מטעם בימ"ש על פיה אין ביכולתו לקבוע כי היתה רשלנות במהלך הניתוח, מביאים למסקנה כי יש לקבל את חוות דעתו של פרופ' שטיינברג, על פיה אין כל הסתברות ביחס לקיומו של קשר סיבתי בין הניתוח לבין מצבה הנוירולוגי של התובעת. זאת במיוחד לאור קביעתו כי כאשר אין סיבוכים בניתוח או בהרדמה, הרי שאין בעצם הניתוח כדי לפגוע במוח.

מכל האמור לעיל, עולה כי לא נמצא כל קשר סיבתי בין הניתוח לבין החמרה כלשהי במצבה של התובעת, כפי שנטען על ידי המומחה מטעם בימ"ש.

די היה למעשה באמור לעיל על מנת לדחות את קביעתו של המומחה מטעם בימ"ש, על פיה 25% ממצבה הרפואי הנוכחי של התובעת נגרמו כתוצאה מהניתוח.
אולם, גם לגופה אין לקביעה זו בסיס.
במסגרת חקירתו הנגדית התבקש המומחה להבהיר קביעה זו.
במסגרת חקירתו, לא יכול היה ד"ר גילבורד לומר אם אותם 25% נכות אשר נקבעו על ידו גרמו לפגיעה זו או אחרת אצל התובעת באופן ספציפי.
בעניין זה מקובלות עלי התהיות אשר הועלו על ידי פרופ' שטיינברג, באשר לקביעה בדבר ייחוס של 25% מנכותה הרפואית של התובעת כנובעת מהניתוח.
פרופ' שטיינברג אמר בחקירתו כי אין הוא יודע איך לנתח קביעה זו וכי אין הוא מבין מה המשמעות האופרטיבית של החלוקה "האמת שאני לא יודע איך לנתח זאת מבחינתי. ז"א אני לא מבין מה זה ה- 75 וה- 25. אני חושב שהוא מתייחס רק לגורם לנכות הסופית אבל לא לחלקי הנכות הסופית. ז"א אי אפשר לפרק את זה. אי אפשר להגיד ש- 75 אחוז פגעו רק בצד הימני ו- 25 אחוז הוסיפו את הצד השמאלי. אני לא יודע בדיוק איך אפשר לנתח דבר כזה" (עמ' 70 לפרו').
לכן, יש להחיל במקרה הנוכחי את ההלכה אשר נקבעה בע"א 6643/95 יונתן כהן נ' קופת חולים, פד"י נג(2) 680.
באותו מקרה נבחנה שאלת קביעתו של המומחה על פיה התרשלות המשיבה באי אבחון זיהום אצל אם המערער, גרמה להגברת הסיכון לתחלואה בשיתוק מוחין, כאשר שיעור הגברת הסיכון הנו 30 אחוז.
כב' השופט ברק קבע כי הוכחת הגברת הסיכון ב- 30 אחוז איננה מבוססת גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי המשיבה התרשלה באי אבחון בעיית הזיהום, וגם אם נניח כי לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק של שיתוק המוחין וגם אם נניח כי קיים ראש נזק עצמאי של פיצוי בגין הגברת סיכון – וכל זאת מבלי להכריע בשאלות אלה.
הגברת הסיכון הוערכה על ידי המומחה על פי עדותו בקירוב, בהערכה, לא באופן מדוייק ולאור ידע מהספרות והתרשמות קלינית.
הן הנשיא ברק והן כב' השופטת בייניש, קבעו כי הערכה זו איננה ברורה ואיננה מספיקה על מנת לחייב את המשיבה בפיצוי בגין הגברת סיכון בשיעור של 30 אחוז. כב' הנשיא ברק הסביר כי הערכה איננה ברורה, בין היתר, משום שלא ניתנה תשובה מספקת לסיכון שבאי אבחון הזהום ביחס לכל הגורמים הידועים הנוספים הגורמים לשיתוק מוחין כגון לידה מוקדמת, דימום וזיהום.
כמו כן, לא ניתן מענה לתשובה בעניין התלות שבין הגורמים לשיתוק המוחין, והאם סיכון בשל אי אבחון הזהום, אותו העריך המומחה כאמור ב- 30 אחוז, עומד בפני
עצמו או שמא הוא מתקיים ביחס לגורמים האחרים.
כב' השופטת בייניש הוסיפה כי לא הונחה תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע את מידת השפעתו של הזהום על שיתוק המוחין אשר נגרם למערער, ואף לא של גורמים אחרים אשר הועלו מפי המומחים כפוטנציאל להשפעה על התוצאה.
עוד צויין על ידה כי הוכח שללידה המוקדמת ולמשקלו הירוד של הפג, יש השפעה מרכזית על גרימת נזק וכי תופעה של שיתוק מוחין מוכרת ב- 10 אחוז מהלידות של פגים במשקל מופחת מ- 1.5 גרם כפי שהיה משקלו של המערער.
נראה כי אם נחיל קביעות אלה על המקרה שבפני
י, הרי שגם כאן לא הצליח המומחה מטעם בימ"ש להבהיר את הבסיס לקביעה, על פיה החמיר הניתוח בדרך כלשהי את מצבה של התובעת בשיעור הניתן להערכה או לכימות.

6. העברת נטל הראייה:
עוד בכתב התביעה טענה התובעת כי לא היתה לה ידיעה וכי לא יכולה היתה לדעת, מהן הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לנזק.
בהקשר זה ציינה התובעת בכתב התביעה כי פנתה לבי"ח בלינסון וביקשה מסמכים רפואיים וכי הוצהר בפני
ה שמרבית המסמכים אינם ברשותו.
התובעת טענה כי התנהגות הנתבעים, אשר אמורים היו לשמור את המסמכים והרשומות הרפואיות בהתאם לחוק, שוללת למעשה את יכולתה של התובעת להוכיח את המרכיבים של עילת התביעה.
לכן טענה התובעת כי הנתבעים גרמו לנזק ראייתי וכי היא זכאית לפיצוי בגין הנזק הראייתי או להעברת חובת הראיה ונטל השכנוע.
כבר בשלב זה יש לציין כי עילת תביעה עצמאית בגין נזק ראייתי טרם הוכרה במפורש בפסיקה, ונראה כי יש לבחון את טענת התובעת בדבר נזק ראייתי במישור הראייתי בלבד.
(ראה לענין זה ע"א 361/00 עאזם דאהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), סעיף 19 לפסה"ד).
במהלך הדיון הציגו הנתבעים תיק מסודר של רשומות מוסדיות רפואיות. למסמכים אלה התייחסו המומחה מטעם בימ"ש ומטעם הנתבעים במסגרת חוות הדעת והחקירות הנגדיות.
בשלב הסיכומים שוב לא נטען כי הנתבעים הפרו באופן גורף את חובתם לשמור מסמכים.
נטען כי מחוות דעתו של ד"ר גילבורד עולה שהנתבעים לא שמרו על מסמכים מסויימים וכי הרישום בחלק מהמסמכים היה לקוי.
אינני סבורה כי יש מקום לטענת התובעת בדבר קיומו של נזק ראייתי.
החובה לשמור תיק של חולה בבי"ח 20 שנה אחרי האשפוז או הטיפול האחרון, קבועה בתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז – 1976. (להלן: "תקנות בראיות העם").
החובה לנהל רשומות רפואיות ולשמור אותן וכן זכותו של החולה למידע רפואי המצוי ברשומות הרפואיות הנוגעות לו, מוסדרת היום בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996.
בע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי על שם ד"ר הלל יפה (להלן: "פס"ד בנגר"), פ"ד נב(1) 147, נדונה, בין היתר, תביעתה של התובעת שהיתה קטינה אשר לקתה בשיתוק מוחין עם לידתה. התובעת טענה כי רופאי בית החולים התרשלו בטיפול באם התובעת ובתובעת לקראת לידתה ובעת הלידה, וכי כתוצאה מטיפול רשלני זה נגרם לתובעת שיתוק מוחין והיא נשארה נכה בשיעור של 100% לצמיתות.
באותו מקרה טענו המערערים כי יש להעביר את נטל ההוכחה בדבר העדר רשלנות אל המשיבים, שכן שני מסמכים החשובים לקביעת עובדות המקרה נעלמו. במסגרת פסה"ד נקבע כי אכן היו חסרים שני מסמכים שהיה בהם כדי לספק אינפורמציה חשובה על המקרה.
מסמך אחד הינו מסמך הנוגע למדידות לחץ דם שנעשו לאם התובעת במשך השעות שבין 14:00 ביום הלידה לבין 23:00 לאחר הלידה.
בגין חסר זה נמנע המידע המדויק לגבי לחץ הדם בתקופה הקריטית והרלוונטית במהלך הלידה.
כמו כן היה חסר תרשים מוניטור של הילוד, אשר יכול היה להצביע על המועד שבו החלו התשניק והמצוקה העוברית, על משך הזמן של אלה עד ללידה ועל שעת הלידה המדויקת.
שני מסמכים אלה חשובים, ואולי החשובים ביותר, להוכחת הקשר בין לחץ דם אם התובעת לאחר קבלת זריקה אפידורלית (מועד שעד אליו היו כל הבדיקות של האם ושל העובר תקינות), לבין התשניק שממנו סבל הילוד.
שני מסמכים אלה, שהם בגדר ראיות חשובות ביותר להוכחת הקשר הסיבתי בין מתן הזריקה לנזק המוחי שנגרם לתובעת והן להוכחת רשלנות בית החולים, לא נמצאו.
כב' השופט אור חזר וסקר את הפסיקה אשר קבעה את חובתם של רופאים לדאוג לתיעוד של ממצאים וטיפולים רפואיים הנוגעים לטיפולים בחולים (סעיף 16 לפסה"ד).
באותו מקרה לא נכשלו ביה"ח ורופאיו באי רישום, אלא באי שמירה של רישומים רפואיים אשר נערכו על ידם בזמן אמת, כאשר הצורך בשמירתם של אלה ברור.
באי השמירה על מסמכים אלה, כפי שנדרש בתקנות בריאות העם, נגרם לתובעת נזק ראייתי שאינו ניתן לתיקון.
מחדלים אלה בשמירה של המסמכים העבירו אל המשיבים את הנטל לשלול קיומה של התרשלות מצידם בטיפול באם.
בית המשפט הכיר באפשרות להעביר את נטלי הראייה, גם במקרים שבהם היה חוסר דיוק ברישום ולא רק במקרה של העדר מסמכים. במקרים כאלה, כאשר לא ניתן הסבר לסיבת חוסר הדיוק או הרישום הסותר, העדיף בית המשפט את הרישום הפועל לטובת התובע כל עוד לא הוכח אחרת ע"י הנתבע.
במסגרת פס"ד דהאר לעיל, הסביר כב' השופט מצא כי ההלכה הראייתית בדבר הנזק הראייתי משמעה הקמת חזקה עובדתית, כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנות הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגרסת התובע ביחס לטענה העובדתית שבמחלוקת (ראה סעיף 19 לפסה"ד).
אולם, לא כל סתירה ברישום רפואי מביאה להעברת נטל ההוכחה. אם מדובר בסתירות בודדות אשר אינן נוגעות ישירות בסלע המחלוקת ואם ניתן להן הסבר הגיוני, בין ע"י עדים ובין מתוך הרישום עצמו, לא יהיה בכך כדי להפוך את נטלי ההוכחה.

לאור ההלכות לעיל, יש לבחון את טיעוני התובעת.
במסגרת הסיכומים ציין ב"כ התובעת מספר מסמכים ורישומים אשר היו לדבריו חסרים ולקויים, בגינם יש לדבריו להעביר את נטל ההוכחה בדבר העדר רשלנות אל הנתבעים.
התובעת ציינה את העדרו של צילום c.t טרום ניתוחי מדצמבר 84', העדר בדיקה נוירולוגית מסודרת לאחר שחרור התובעת מהפגייה בבי"ח בלינסון ומשחרורה מבי"ח מאיר בכפר סבא.
כמו כן נטען כי לא צוינו לחצי דם במהלך כל הניתוח על גליון ההרדמה כנתון עצמאי, לא בוצעו בדיקות מעבדה לאחר הניתוח, 3 מכתבים של ד"ר קריקלר היו ללא תאריך, חסר מעקב שלאחר הניתוח, בדו"ח הניתוח לא צוינו שעות התחלה וסוף הניתוח, לא בוצעה הדמיית אולטרסאונד בפגייה ולא צוין בגליון הניתוח מה היתה הטכניקה הניתוחית.

שאלת העברת הנטל לא תתעורר כלל אלא אם הוכחה רשלנות כלשהי בשמירת הרשומות הרפואיות הנדרשות לצורך הוכחת התביעה.
הטענה המרכזית והעיקרית באשר לחסר ברשומות רפואיות, הינה הטענה באשר לצילום c.t מדצמבר 84'.
המומחה מטעם בימ"ש העיר אמנם הערות כלליות באשר לטיב הבדיקות הנוירולוגיות אשר נערכו לתובעת בפגייה ובעת שחרורה מבי"ח מאיר בכפר סבא. אולם, אין ספק כי בפני
כל המומחים עמדו די והותר מסמכים רפואיים בתקופה שבין לידתה של התובעת ועד לעריכת הניתוח, אשר הצביעו על ממצאים נוירולוגיים שיש בהם כדי להעיד על כך כי התובעת לקתה בשיתוק מוחין בסמוך ללידה. אין בביקורת זו על דרך עריכת הבדיקה, או בעובדה כי לא בוצעה הדמיית אולטרסאונד בפגייה, כדי להשפיע בדרך כלשהי על בדיקת מצבה הנוירולוגי של התובעת לפני הניתוח, ולא היה בה כדי למנוע מהמומחים אשר העידו בפני
להגיע למסקנה חד משמעית באשר לפגיעתה של התובעת עוד לפני הניתוח.
בהקשר זה אין גם כל רלוונטיות להעדר תאריכים על מכתביה של ד"ר קריקלר, שכן מתוכנם ניתן למקם אותם על ציר הזמן הרלוונטי.

יש לכן לחזור לטענה בדבר העדר צילום c.t מדצמבר 84'. יש לזכור כי תוצאות אותו צילום c.t עמדו בפני
המומחה מטעם בימ"ש בעת שנתן את חוות דעתו.
לטענה על פיה יש להעביר את נטל הראיה בגין העדר צילום, אין כל בסיס, לאור העובדה כי הנתבעים לא הפרו חובה כלשהי באי שמירת הצילום.
מקובלת עלי לחלוטין בענין זה עמדת הנתבעים על פיה יש למעשה לראות בצילום c.t,
אליו לא מתייחסת התוספת לתקנות בריאות העם, בגדר מקבילה לצילום רנטגן.
המועד לשמירת צילומי רנטגן עפ"י התקנות הינו 10 שנים מתום הטיפול האחרון, ואילו התביעה הוגשה 14 שנה לאחר האירועים נשוא התביעה.
בע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית
, פד"י נ"ז(5)35, (להלן: "פס"ד נבון") צוין במפורש כי יש לשמור צילומי רנטגן בתיק הרפואי רק 10 שנים מאז הטיפול האחרון וזו הסיבה להעדרו של הצילום מהתיק הרפואי באותו מקרה. לכן, נקבע ע"י כב' השופט ג'ובראן "משלא הפרה המשיבה את חובותיה על פי הדין אין מקום להכיר בקיומו של נזק ראייתי למערער, שכן תנאי הכרחי להכרה בנזק ראייתי כמניב זכויות דיוניות ומהותיות הינו יסוד האשם של הצד השני כאחראי על יצירת הנזק". (סעיף 11 לפסה"ד).

בהעדר רשלנות מצד הנתבעים במקרה שבפני
לענין אי שמירת צילום ה- c.t, הרי ששוב אין מקום לטענתה העיקרית של התובעת בענין גרימת נזק ראייתי והעברת נטל הראיה בגין אי שמירת הצילום.

נותרו אם כן טענות התובעת באשר לחוסרים או ליקויים נטענים במסמכים אשר התייחסו לניתוח.
נראה כי הנתבעים אספו אכן והציגו את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים, ואיני רואה כל בסיס לטענה בדבר השמטה או העלמה של מסמכים, כגון בדיקות מעבדה לאחר הניתוח.
יתר המסמכים היו מצויים בפני
המומחים. ממסמכים אלה, יחד עם עדותו של הנתבע אשר ביצע את הניתוח, ניתן היה לקבל תמונה ברורה של עריכת הניתוח עצמו, והוסרה כל אי בהירות אשר יכולה היתה להיווצר בגין פגם כלשהו ברישומים. זאת בדרך שאינה מצדיקה את העברת נטל הראיה.

לאור כל קביעותיי לעיל, הגעתי כאמור למסקנה חד משמעית כי לא הוכח קשר סיבתי בין מצבה הנוירולוגי של התובעת בעת בדיקתה על ידי המומחים לבין רשלנות כלשהי בביצוע הניתוח.
לכן, נראה כי הנתבעים עמדו בנטל ההוכחה והשכנוע גם בהנחה שנטל זה היה מוטל עליהם ואין כל נפקות לשאלת הנזק הראייתי.
בסעיף 11 לפס"ד נבון הסביר כב' השופט ג'ובראן כי לדוקטרינת הנזק ראייתי יש נפקות רק במצב של "תיקו ראייתי". כלומר, במצב בו לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין ומאזן המידע שבידי השופט אינו חיובי. במצב כזה הכרעה לטובת התובע, אשר תתחייב בעקבות העברת נטל השכנוע לנתבע, תתקן את ההפרה שבאי שמירת הרשומות הרפואיות.

לא כך הוא המקרה שבפני
י.

לכן, התוצאה הסופית היא כי יש לדחות את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות המומחה מטעם בימ"ש ובהוצאות פרופ' שטיינברג מטעם הנתבעים.

כמו כן, תישא התובעת בהוצאות שכ"ט הנתבעים ביחד ולחוד בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום י"ט ב אדר ב, תשס"ה (30 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.

מותר לפרסום מיום 31.3.2005
ד. קרת-מאיר
, שופטת









א בית משפט מחוזי 3307/98 נחום קרן נ' ד"ר היילבורן יחיאל,קופת חולים כללית,מרכז רפואי ע"ש יצחק רבין (פורסם ב-ֽ 30/03/2005)