פסקי דין על חיים קורפו | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על אהרן ברוכין | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על משה סורוצקין ואח'

6428/04 א     04/09/2006




א 6428/04 חיים קורפו, עו"ד,אהרן ברוכין, עו"ד נ' משה סורוצקין ואח'






בתי המשפט
1
בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת.א. 6428/04
לפני:
כבוד השופט אהרן פרקש
04/09/2006
בעניין:
1. חיים קורפו
, עו"ד
2. אהרן ברוכין
, עו"ד
שניהם ע"י ב"כ עו"ד נדב העצני ואח'
התובעים
נ ג ד
1. משה סורוצקין, ת.ז. 1248351
2. קרית טלז אירווינג סטון שבקרית יערים בע"מ
3. ישיבת טעלז בישראל, ע.ר. מס' 9-0050698-58
כולם ע"י ב"כ עו"ד אברהם אשכנזי ואח'
הנתבעים

פסק דין
מבוא
בתביעה זו מבקשים התובעים, שהינם עורכי דין, לחייב את הנתבעים לשלם להם שכר-טרחה על פי הסכמי שכר הטרחה שנחתמו בין הצדדים, ולחלופין לחייבם לשלם שכר ראוי עבור עבודתם.
כן מבקשים התובעים לחייב הנתבעים בתשלום שכר ראוי עבור שירותים משפטיים נוספים שהעניקו לנתבעים, לגביהם לא נחתמו הסכמי שכר-טרחה בין הצדדים.

רקע עובדתי
1. התובעים 1 ו-2 הינם עורכי דין (אשר יכונו להלן: "עו"ד

קורפו" ו-"עו"ד

ברוכין" בהתאמה). הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1" או "סורוצקין") הינו ראש מוסדות קרית "טלז סטון". הנתבעות 2 ו-3 הינם הבעלים הרשום של חלקות שונות בגוש 29539 (להלן: "החלקות").

2. ביום 12.6.89 חתם סורוצקין, בשמו ובשם הנתבעת 2, על הסכם שכר טרחה עם התובעים (ת/9), לפיו יטפלו התובעים בקבלת רישיון לפרויקט בנייה שיזמו הנתבעות בחלקות שבבעלותן, בשטח של 80 דונם, בחלקו המערבי של היישוב "טלז סטון" אשר ממערב לירושלים (להלן: "הסכם שכר הטרחה הראשון" או "ההסכם הראשון"). בהסכם הראשון נקבע, כי בתמורה לטיפול האמור ישלמו הנתבעים לתובעים סכום של 25,000 דולר, מתוכם ישולמו 5,000 דולר בתוך 7 ימים מיום כריתת ההסכם, ו- 20,000 דולר הנוספים "עם קבלת האישור העקרוני של הועדה המחוזית לתכנון ובנייה וקבלת הרישיון" (ת/9, סעיף 2 ל"תנאי תשלום"). כן הוסכם, כי "כל הטיפול המשפטי, חוזי בניה, קבלנות ופרויקטים אחרים בשטח הנ"ל יהיו בטיפול המשרד בכפוף לסיום ההסכם עם עו"ד

טפרברג".

3. ביום 8.1.93, כעבור כשלוש וחצי שנים מיום חתימת ההסכם הראשון ובהמשך לו, חתמו הצדדים על הסכם שכר טרחה שני (ת/10, להלן: "הסכם שכר הטרחה השני" או "ההסכם השני"). בפרק "תנאי התשלום" בהסכם השני נאמר, כי התשלום הראשון בסך של 5,000 דולר שולם, ולגבי יתר תנאי התשלום חזר ההסכם השני על האמור בהסכם הראשון, דהיינו, כי 20,000 דולר ישולמו עם קבלת האישור העקרוני וכי כל "הטיפול המשפטי, חוזי בניה וכו'" יהיו בטיפול המשרד. עוד נקבע בהסכם השני, בסעיף 7 בו, כי "סה"כ שכ"ט בגין טיפול משפטי ממכירת דירה ודירה יהיה בסך 1.5% + מע"מ משווי הדירה אשר ישולם ע"י המוכר אם הקונה לא ישלם".

4. ביום 11.4.94 החליטה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה על הפקדת התוכנית נשוא הפרויקט (תב"ע מס' הל/במ/111), בכפוף למילוי רשימת התנאים שנקבעו בהחלטה (ת/16).

5. ביום 9.6.94, לאחר אישור התוכנית נשוא הפרויקט ולפני הפקדתה, שיגר סורוצקין, בשם הנתבעים, מכתב לעו"ד

ברוכין, שבו הודיע, כי לפי דרישתם של יזמים וקבלנים שונים עמם נמצאו הנתבעים במגעים מתקדמים לביצוע פרויקט הבנייה, "עלינו לבקש אישורכם בכתב להפסקת שירותיכם המקצועיים, לפי ההסכם מיום 8.1.93" (ת/34, להלן: "מכתב הפסקת העבודה"). במכתב זה התחייבו הנתבעים לשלם לתובעים סך של 20,000 דולר "מיד עם חתימת הסכם עם יזם או קבלן, אשר יקבלו את הפרויקט, וזאת לסילוק כל ההתחייבות הכספיות כלפיכם, זאת, למרות שעד כה – למעט מספר מצומצם של פגישות – לא קיבלנו שירותים משפטיים מכם". כן, הביעו הנתבעים נכונותם ליתן לתובעים ערובה מתאימה להנחת דעת הועד המחוזי, או מי שהוסמך על ידו, להבטחת דרישותיהם הכספיות, וכן למסור מחלוקת, במידה וישנה כזאת, להכרעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לכך, על מנת לעמוד במבחן סעיף 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986 (להלן: "כללי האתיקה"), שהיה אז בר תוקף, ולסלק כל קושי או מכשול אפשריים במתן האישור המבוקש. המכתב נחתם באמירה: "אנו מודים לכם על שירותיכם עד כה ומקווים כי נוכל להעזר בכם בעתיד".
למען השלמת התמונה נזכיר, כי הצורך בקבלת אישור בכתב מאת התובעים על הפסקת עבודתם, התעורר על רקע כלל 27 לכללי האתיקה אשר קבע, כי עורך דין לא יקבל עניין שהיה בטיפולו של עורך דין אחר, אלא אם כן אותו עורך דין הסכים לכך בכתב.

במכתב מיום 4.7.94, השיבו התובעים לסורוצקין, כי הם אינם מוצאים סיבה סבירה לבקשה להפסקת ההתקשרות לאחר עבודה מאומצת ורבת שנים עד שלב אישור התוכנית, אך הביעו נכונות לשחרר את הטיפול תמורת תשלום מלוא התמורה על פי ההסכם (ת/35). במכתב מיום 11.7.94 העריכו התובעים את שכר הטרחה המגיע להם מהנתבעים (בנוסף לסך של 20,000 דולר) בסכום של כמיליון וחצי דולר (ת/36).

6. לטענת התובעים, ביום 18.7.94, נועדו הצדדים במשרדי התובעים, יחד עם נציגי החברה הקבלנית "מאור ים בינוי ופיתוח בע"מ" (להלן: "מאור ים"), חברה אשר אליה ביקשו הנתבעים להעביר את הטיפול בפרויקט הבניה, ובמהלך פגישה זו הסכימו נציגי מאור ים לשלם לתובעים שכר-טרחה בגובה של 0.75% + מע"מ מערך הבניה של הפרויקט, ובלבד שנציגי מאור ים יטפלו בצד המשפטי של הפרויקט.

7. בשנתיים שלאחר מכן התקיימו בין הצדדים מגעים שונים לשחרור הנתבעים מהתקשרותם עם התובעים, שעמדו על זכויותיהם לפי כלל 27 לכללי האתיקה והביעו התנגדותם לכך שהנתבעים יקבלו שירותי עריכת דין מפרקליטים אחרים.

הצדדים ניהלו התכתבויות שונות, שאין זה המקום לפרטן, בכל הנוגע לאפשרות מינויו של בורר מוסכם, או בורר שימונה על ידי לשכת עורכי הדין, לצורך הכרעה במחלוקת בנושא שכר הטרחה לו זכאים התובעים, לטענתם.

בין התובעים לבין עו"ד

ויסל, בא-כוחם דאז של הנתבעים, התקיימה חליפת מכתבים בנושא הבוררות, לרבות טיוטות של הסכם בוררות שהתגבש ביניהם. ביום 29.6.96, הודיעה מנכ"ל ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין לצדדים, כי הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין מינה את עו"ד

חנה חובב לכהן כבוררת ביניהם. עוד באותו יום פנתה עו"ד

חובב לצדדים, הודיעה כי קיבלה את המינוי וביקשה כי הצדדים יתקשרו עימה מיד לאחר החג, כדי לתאם ישיבה ראשונה.

ביום 10.10.96 נפגשו עו"ד

ויסל ועו"ד

ברוכין, ובעקבות פגישתם הוחלפה ביניהם שוב טיוטת הסכם בוררות. ברם, הסכם בוררות לא נחתם והליך של בוררות לא החל, שכן ביום 13.10.96, שלושה ימים לאחר הפגישה האמורה, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(4) 221 (1996), אשר ביטל את כלל 27 לכללי האתיקה. מבחינת הנתבעים, עם מתן פסק הדין האמור התייתר הצורך בהליך של בוררות עם התובעים, וכך הודיע עו"ד

ויסל לעו"ד

חובב, במכתב מיום 21.11.96, שהעתקו נשלח גם לעו"ד

ברוכין, לאמור: "למרשותי אין, בשלב זה, ענין בניהול הבוררות" (ת/114).

8. כעבור שנתיים ימים, ביום 9.12.98, פנו לראשונה התובעים באמצעות בא-כוחם דאז, עו"ד

משה דרורי (לימים שופט בבית משפט זה), במכתב לסורוצקין, אליו צורפה טיוטת כתב תביעה נגד הנתבעים לתשלום שכר טרחה של התובעים בסך 3,825,202 ₪, והוצע, כניסיון אחרון למנוע הליך משפטי, להפנות את הנושא לבוררות. הנתבעים השיבו, באמצעות בא-כוחם, עו"ד

אבי וינרוט, לגוף הטענות שנטענו בטיוטת כתב התביעה ונמנעו מלהתייחס להצעתו של ב"כ התובעים לעניין הבוררות.

ושוב, ניהלו באי-כוח הצדדים מגעים וחליפת מכתבים לעניין העברת המחלוקת להכרעת בורר, ורק בשלב מאוחר של ההתכתבויות העלו התובעים את הטענה, כי בין הצדדים כבר נכרת הסכם בוררות מחייב וביקשו לאוכפו. הטענה הוכחשה על ידי הנתבעים וביום 5.4.01, הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה בהמרצת פתיחה, בה ביקשו כי בית המשפט יורה על המשך קיום הליכי הבוררות בפני
עו"ד

חובב, ולחלופין, כי בית המשפט ימנה בורר שיכריע בסכסוך בין הצדדים (ה.פ. (מחוזי – י-ם) 606/01 עו"ד

קורפו נ' סורוצקין, תק-מח 2004(3) 2973 (2004), להלן: "המרצת הפתיחה"). הבקשה נדונה לפני סגן הנשיא, כב' השופט ד' חשין. ב

פסק דין
מיום 17.8.04, דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו, כי בין הצדדים לא נכרת הסכם בוררות מחייב. כן נדחתה טענת הנתבעים, כי עילת התביעה התיישנה בעת הגשת המרצת הפתיחה (פסקה 22 לפסק הדין בהמרצת הפתיחה). בפסק הדין נאמר, כי גם אם נצא מן ההנחה, כטענת הנתבעים, כי מרוץ ההתיישנות של עילה זו החל ביום בו הודיע סורוצקין במכתב לתובעים, כי אין הוא מעוניין עוד בשירותיהם המקצועיים, הרי שנקבע, כמימצא עובדתי, כי המכתב האמור נשלח ביוני 1994, ומכאן שלא חלפו שבע שנים מאז שנשלח ועד למועד הגשת המרצת הפתיחה (באפריל 2001). עם זאת, נמנע בית המשפט מלהכריע או לחוות דעתו בשאלה, אם מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה העיקרית הופסק עם הגשת המרצת הפתיחה, אם לאו, והותיר את ההכרעה בשאלה זו לעת שיידון הסכסוך המהותי.

תמצית התובענה וההגנה
9. בעקבות דחיית המרצת הפתיחה, הגישו התובעים, ביום 14.10.04, תובענה זו, בה עתרו לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם להם את יתרת שכר הטרחה על פי ההסכם הראשון (20,000 דולר בתוספת מע"מ) ויתרת שכר הטרחה על פי ההסכם השני (750,000 דולר בתוספת מע"מ, שהם 1.5% מערך הבניה של הפרויקט, שהוערך על ידי התובעים בסך של 50,000,000 דולר)). כן עתרו לחייב את הנתבעים בתשלום שכר טרחה ראוי עבור שירותים משפטיים נוספים שלטענתם העניקו לנתבעים במרוצת השנים, כמפורט בכתב התביעה (40,000 דולר בתוספת מע"מ). סך כל הסכומים שנתבעו עמד על סך של 4,226,742 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, אלא שלצרכי אגרה העמידו התובעים את תביעתם על סך של 2,600,000 ₪ בלבד.
10. בכתב הגנתם העלו הנתבעים טענה מקדמית, לפיה תביעת התובעים התיישנה כולה, ולחלופין התיישנה העילה הנוגעת לתשלום שכר ראוי בגין מה שכינו התובעים "אלפי שעות עבודה" שהוקדשו לקידום הפרויקט משנת 1989 ועד 1994, וכן התיישנה העילה הנוגעת לתשלום עבור השירותים המשפטיים הנוספים להם טוענים התובעים, אשר הוכחשו על ידי הנתבעים. הנתבעים הגישו בקשה בכתב למחיקת התביעה על הסף בשל התיישנותה (בש"א 8102/04), אך הוסכם כי טענת ההתיישנות תידון במסגרת פסק הדין הסופי, וכך ייעשה.
עוד טענו הנתבעים, כי יש למחוק את עו"ד

קורפו מכתב התביעה מחמת חוסר עילה, וכי יש למחוק את סורוצקין מכתב התביעה, משום שפעל אך ורק כאורגן של הנתבעים 2 ו-3.
כן התגוננו הנתבעים בטענות לגופו של עניין, ובין היתר נטען, כי הנתבעים אינם חייבים בתשלום שכר טרחה כלשהו מעבר לזה שכבר שולם לתובעים משום שהתובעים לא עמדו בהתחייבותם לקדם את הטיפול בפרויקט הבניה, ועל פי הפרשנות הנכונה שלשיטתם יש להעניק להסכמי שכר הטרחה הראשון והשני. כן הכחישו הנתבעים את "השירותים המשפטיים הנוספים" להם טענו התובעים.

בקשה למחיקת התובע 1 והנתבע 1 מכתב התביעה
11. כאמור, בכתב הגנתם ביקשו הנתבעים למחוק את עו"ד

קורפו מכתב התביעה מחמת חוסר עילה, משום שלטענתם הסכמי שכר הטרחה הראשון והשני נחתמו בינם לבין עו"ד

ברוכין בלבד, ועו"ד

קורפו אינו מופיע כצד להסכמים ואף אינו מופיע בייפוי הכוח עליו חתמו הנתבעים.
טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעים, בצדק, ומטעם זה בלבד יש לדחותה. לא למותר לציין, כי הנתבעים אינם מכחישים כי פנו לעו"ד

קורפו על מנת שזה יעניק להם את שירותיו כעורך-דין, בכל הקשור לפרויקט "טלז סטון", תוך ניצול קשריו הפוליטיים כשר לשעבר בממשלה.
טענה נוספת שבפי הנתבעים היא, כי יש למחוק את סורוצקין מכתב התביעה משום שלטענתם פעל אך ורק כאורגן של הנתבעים 2 ו-3 ומורשה חתימה מטעמם, הוא לא פעל בשם עצמו, ואין לו כל זכות במקרקעין נשוא הפרויקט.

12. התובעים מתנגדים לבקשה וטוענים, כי סורוצקין הוא אשר יזם את הפניה לתובעים בבקשה למתן שירותים משפטיים בעצמו ועבור עצמו, וכן גם עבור שאר הנתבעות. סורוצקין הוא בעל מניות ומנהל אצל הנתבעות, ומכל מקום, הוכח, כי סורוצקין התחייב באופן אישי כלפי התובעים לשלם את שכר טרחתם בגין השירותים האמורים, הן בעל פה, והן בחתימת ידו על הסכמי שכר הטרחה הראשון והשני.

13. תשובת התובעים והנימוקים לה מקובלים עליי, ולפיכך דין טענת הנתבעים להידחות. הסכמי שכר הטרחה הראשון והשני מציינים כי שם הלקוח הוא: "סורוצקין משה ו/או קרית טלז סטון" (כך גם ב-נ/1 שהוא הסכם שכר הטרחה הראשון שנכתב בכתב יד). סורוצקין חתום על הסכמים אלו, ולא נאמר בהם כי הוא חתום בשם קרית "טלז סטון". כך גם בייפוי הכוח עליו חתם סורוצקין. כמו כן, בכתב התביעה נתבע סורוצקין, בין היתר, לתשלום שכר טרחה בגין השירותים הנוספים שניתנו לו ולבני משפחתו וגם משום כך יש לדחות הטענה.

התיישנות עילת התביעה על פי הסכמי שכר הטרחה
14. הנתבעים טוענים, כי עילת התביעה המתייחסת לשכר טרחה על פי הסכמי שכר הטרחה הראשון והשני, התיישנה. לטענתם, עילת התביעה נולדה ביום 9.6.94, מועד מכתב הפסקת העבודה ששלח סורוצקין לנתבעים. זאת למדים הם מפסק דינו של כב' השופט חשין בהמרצת הפתיחה, ולכך אף הסכימו התובעים בסיכומיהם. מהמועד האמור ועד להגשת תובענה זו, ביום 14.10.04, חלפו למעלה מעשר שנים וארבעה חודשים ומכאן, כך נטען, התביעה בעילה זו התיישנה.
לשיטתו של ב"כ הנתבעים, הגשת המרצת הפתיחה בנושא הבוררות, אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות, בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שכן הסעיף מורה על עצירת מרוץ ההתיישנות מקום בו הוגשה תובענה "בשל אותה עילה", ואילו המרצת הפתיחה עסקה בשאלה הפרוצדוראלית לעניין האפשרות לפסוק במחלוקת על ידי בורר, ולא בעילה נשוא התביעה דנן. כן נטען, כי גם אם בית המשפט היה קובע כי קיים הסכם בוררות מחייב והיה ממנה בורר שיפסוק במחלוקת, הרי שעל פי ההלכה הפסוקה קיום הליכי בוררות אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות, גם אם נדונה בהם "אותה עילה", וקל וחומר בענייננו, כאשר נדון אך ורק הליך פרוצדוראלי שנועד לקבוע אם יש לקיים הליכי בוררות, אם לאו.
עוד הוסיף ב"כ הנתבעים וטען, כי אף המרצת הפתיחה הוגשה על ידי התובעים רק ביום 5.4.01, כחודשיים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, והדבר מעיד על שיהוי רב ועל חוסר הרצינות בהגשת התביעה לשכר טרחה. לשיטתו, אם היו התובעים מאמינים באמת ובתמים בזכותם לשכר-טרחה, כי אז לא היו משתהים בהגשת המרצת הפתיחה ובהגשת התביעה דנן, והא ראיה, כי טיוטת כתב תביעה הוכנה על ידי בא-כוחם דאז, עו"ד

משה דרורי, כבר בשנת 98', כשש שנים לפני שהוגשה לבית המשפט.

15. בתשובה לטענת ההתיישנות, מפנים התובעים בסיכומיהם לפסק הדין בהמרצת הפתיחה, בו נקבע, לטענתם, כי תביעתם לא התיישנה.
לגופו של עניין נטען, כי רק לאחר דחיית הבקשה בהמרצת הפתיחה, ולאחר שנקבע כי אין הסכם בוררות בר-תוקף בין הצדדים, נפתחה בפני
הם הדרך להגשת התובענה דנן. בנסיבות אלו, לטענתם, חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות, המאפשר, במקרים מסוימים, לעצור את מרוץ ההתיישנות מקום שבו התקיימו בין הצדדים הליכים קודמים, ולפיכך אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את פרק הזמן בו נדונה המרצת הפתיחה (מיום 5.4.01 עד ליום 17.8.04). כמו כן, לטענת התובעים, חל סעיף 16 לחוק ההתיישנות, לפיו תקופת ההתיישנות לא תסתיים לפני שעברה לפחות שנה מהיום שבו חדל העיכוב, היינו שנה מיום מתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה, ומכיוון שהתובענה דנן הוגשה ביום 14.10.04, כחודשיים בלבד לאחר מתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה, הרי שהתובענה לא התיישנה. התובעים טוענים, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות פורש בפסיקה באופן מרחיב, וכי הם עמדו במבחן המהותי שנקבע בפסיקה לתחולתו של הסעיף האמור, שכן גילו דעתם, כי הם עומדים על זכויותיהם, וזאת עשו באמצעות הגשת המרצת הפתיחה בתוך תקופת ההתיישנות, ובכך עצרו את מרוץ ההתיישנות.

16. כבר עתה ייאמר, כי אינני מקבל את טענת התובעים, כי פסק דינו של כב' השופט חשין בהמרצת הפתיחה הכריע בשאלת ההתיישנות, שכן, כאמור, פסק הדין דן בשאלה – האם עילת התביעה של התובעים התיישנה נכון ליום הגשת המרצת הפתיחה (פסקה 22 להמרצת הפתיחה). ואולם, בית המשפט לא חיווה דעתו בשאלה, האם מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה העיקרית הופסק עם הגשת המרצת הפתיחה, אם לאו. זו השאלה העומדת להכרעה כעת.

17. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות של עילת תביעה, בעניינים שאינם מקרקעין, הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מורה, כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". המבחן המקובל למושג "עילת התובענה", לצורך תחילת מרוץ התיישנות, הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 177-178 (2003) והאסמכתאות שם, להלן: "פרשת זיסר"). בענייננו, אין חולק, כי עילת התביעה לעניין שכר הטרחה הנתבע על פי הסכמי שכר הטרחה הראשון והשני נולדה, לראשונה, עם קבלת מכתבו של סורוצקין המודיע על רצון הנתבעים בהפסקת מתן השירות. המדובר בעילה המבוססת על הפרת חוזה, ובמצב הדברים הרגיל, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד הפרת החוזה (למעט מצב בו הנזק לא התגבש, או לא ידוע בעת ההפרה) (ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נ(5) 423, 430 (1997)). מכתב הפסקת העבודה נושא תאריך 9.6.94 (אך, לטענת התובעים הוא התקבל במשרדם בדואר רשום רק ביום 1.7.94 (ת/35)), וזהו המועד בו הופר החוזה. המחלוקת היא, כאמור, בשאלה האם יש להחיל את סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות?
במחלוקת שנפלה בין הצדדים דעתי היא כדעת התובעים. אנמק.

18. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כך:
"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

"תובענה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק ההתיישנות כ"הליך אזרחי לפני בית משפט".
סעיף 16 לחוק ההתיישנות מוסיף כדלקמן:

"נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב..."

אם יימצא, כי יש להחיל בעניינו את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הרי שעל פי סעיף 16 לחוק האמור, יש לקבוע כי תביעת התובעים לא התיישנה, באשר הוגשה בחלוף כחודשיים "מן היום שבו חדל העיכוב".

בפסיקה נמנו שלושה תנאים להתקיימותו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות:
א. ההליך הראשון שהתקיים בין הצדדים הוא "תובענה שנדחתה";
ב. התובענה השניה הוגשה בגין "אותה עילה" כתובענה שלפניה;
ג. התובענה הראשונה נדחתה בדרך שאינה מונעת הגשת תובענה חדשה בגין אותה עילה.
(ראה: פרשת זיסר, 181-182; בקשה לקיום דיון נוסף נדחתה – דנ"א 7139/03 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2003(4) 961 (2003)).
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתחולתו של התנאי השני. השאלה היא האם התובענה דנן הוגשה בגין "אותה עילה" של המרצת הפתיחה? שהרי, כטענת הנתבעים, עילתה של המרצת הפתיחה נובעת מחילופי הדברים בין הצדדים ומטיוטות הסכמי הבוררות שלטענת התובעים הבשילו לכדי הסכם מחייב, ואילו עילת התובענה שלפניי עיקרה בהפרת הסכמי שכר הטרחה הראשון והשני וכן בדרישה לשכר ראוי בגין שירותים משפטיים נוספים.
כיצד, אם כן, יש לפרש את המונח "אותה עילה" שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות?
שאלה זו נדונה בהרחבה בפרשת זיסר על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה.
כידוע, למונח "עילת תביעה" משמעות שונה בהקשרים שונים. המונח הוא מונח מסגרת שתוכנו משתנה על פי הקשרו, על פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתו ותכלית דבר החוק אשר במסגרתו יש לפרשו (ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז(4) 2617, 2624 (1963); ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 858 (1990)). בענייננו, יתפרש המונח "עילת תביעה" שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות, מתוך זיקה לעיקרון מעשה בית-דין ולתכליותיו. תכליתו של הסעיף, שעניינו בהפסקת מרוץ ההתיישנות, היא להקל עם בעל דין שהגיש תובענה, שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית-דין, להגיש תביעה חדשה באותה עילה, בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות (פרשת זיסר, 180). והנה, מבחן "זהות העילות", בהקשר לעיקרון מעשה בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, וזאת גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ע"א 219/87 רחמני נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ"ד מג(3) 489, 497 (1989); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 593 (1968); ע"א 109/63 "שמשון" בתי חרושת ארץ-ישראליים למלט פורטלנד בע"מ נ' איון, פ"ד יז(3) 2019, 2022 (1963)). הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע, או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה, וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24 (2001); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, תק-על 2003(2) 2943 (2003)). שאלת זהות העילות בין שתי תובענות איננה נבחנת בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה – האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 450 (1993); ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש, פ"ד לח(4) 797, 801 (1985)).

19. מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן, השוואת עילת התביעה בהמרצת הפתיחה לעילת התביעה בתובענה דנן מביאה למסקנה, כי מדובר בעילות זהות בשני ההליכים, במובנו הרחב של מושג זה בדיני מעשה בית דין. שני ההליכים מתנהלים בין אותם צדדים, והם מושתתים על מערכת עובדתית ומשפטית זהה לחלוטין, אף שהסעדים שנתבעו בהם שונים. בעוד שבהמרצת הפתיחה התבקש סעד הצהרתי, הרי שבתובענה שלפניי מתבקשים סעדים כספיים. על פי המבחן הרחב של "זהות העילות" בדיני מעשה בית דין, מדובר בעילות זהות, ואין נפקא מינה לכך שנתבעו סעדים שונים. המבחן לכך הוא, כי מהבחינה המושגית יכולים היו התובעים לשלב את שתי התביעות תחת קורת גג דיונית אחת במסגרת תובענה אזרחית רגילה (ולא במסגרת המרצת פתיחה) לסעד הצהרתי לעניין הבוררות, או, לחלופין, לפיצוי כספי בגין הפרת ההסכמים. ודוק. אף שמבחינה מושגית יכלו התובעים לשלב את שתי התביעות גם יחד, ברי, כי מבחינת מדיניות משפטית, לא היה ראוי לעשות כן. במה דברים אמורים? עילתן של שתי התביעות זהה, אך הסעדים הנתבעים, לא רק שהם שונים זה מזה, אלא שהם אף מוציאים זה את זה, באופן שקבלת הסעד הראשון שנתבע (שאלת הבוררות) היתה מייתרת את הכרעת בית המשפט בסעד השני (התביעה הכספית), שכן הדיון היה עובר להליך של בוררות, ורק דחיית הסעד הראשון, כפי שנעשה במקרה שלפנינו, פתחה את הדרך להמשך הדיון בתביעה הכספית. יוצא, שאף שהסעדים נתבעו יחדיו, הם היו נדונים בנפרד, ושאלת הבוררות היתה נדונה ומוכרעת בטרם הדיון בתביעה הכספית. ודאי אין לצפות מבעל דין, אשר הגיש תובענה בעל אופי "דיוני", שהכרעה בה חיונית לאופן שבו ימשיך לנהל את תביעותיו, כגון המרצת הפתיחה שהכריעה בשאלת הבוררות, כי יגיש את תביעתו העיקרית, בטרם מתן הכרעה בשאלה ה"דיונית", ולו היה עושה זאת, ממילא היה הדיון בתביעה הכספית מעוכב, עד למתן החלטה בשאלה הדיונית.
לא נעלם מעיני, כי בפרשת זיסר היתה כב' השופטת פרוקצ'יה בדעת מיעוט, ואולם שופטות הרוב שם הסכימו לדברי כב' השופטת פרוקצ'יה לעניין "זהות העילות", והגיעו לתוצאה שונה בשל מחלוקת ביניהן בשאלה אחרת שנדונה שם (השווה: בש"א (מחוזי – חי') 15368/05, ת.א. 195/01 מדינת ישראל נ' גיל אימפורט בע"מ, תק-מח 2006(3) 1081, החלטה מיום 11.7.06).
לפיכך, מסקנתי היא כי יש להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על התקופה שבה התנהל הדיון בהמרצת הפתיחה, ולא להביא במניין תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבין הגשת התובענה בהמרצת הפתיחה (5.4.01) ועד ליום מתן פסק הדין שם (17.8.04). כן יש להחיל את הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות, ולדחות את טענת ההתיישנות שטענו הנתבעים, על כל נימוקיהם. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המגמה הנוטה לצמצם את פרישתה ואת תחום פועלה של טענת ההתיישנות כדי למנוע סגירת דלתות בתי המשפט מפני בעל דין הבא לבקש סעד (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 368 (1991); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 678 (1984)). מסקנה זו אף מתיישבת עם אי התקיימותם של הטעמים שביסוד עקרון ההתיישנות בענייננו (ראה: ע"א 5964/03 עיזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, תק-על 2006 (1) 2149), בעיקר משום שעצם הגשת המרצת הפתיחה מראה בעליל שהתובעים לא "ישנו על זכותם" ולא ניתן לומר, כי הנתבעים מצויים במצב גרוע מזה שבו היו לו היתה התביעה מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות (ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ, פ"ד לב(2) 17, 25 (1978)).

למסקנה זהה למסקנה אליה הגעתי, ניתן להגיע אם ניישם דברים שנאמרו בפרשה אחרת בה נדונה שאלת ההתיישנות בע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769 (2004) (להלן: "פרשת ויינברג"), שם נדונה תחרות בין זכויות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. בית המשפט העליון קבע את עדיפותו של הקונה הראשון. התובע, שהיה הקונה השני בזמן, השהה את תביעתו לפיצויים מן המוכר עד להכרעת בית המשפט העליון, שכן רק לאחר ההכרעה צמחה לו עילת התביעה הנזיקית והחוזית, אך משהוגשה התביעה, נטענה טענת התיישנות. הטענה נדחתה מן הטעם שלתובע ניתן בשעתו היתר לפיצול סעדים, ובכך נמנעת טענת התיישנות (פרשת ויינברג, 788). בית המשפט העלה, באמרת אגב, את הפרופוזיציה הבאה:

"אם, כדברי בית המשפט בפרשת פפר [ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997) – א.פ.] ... המבחן לקיומה של עילת תביעה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות הוא "קיומו של כח תביעה בידיו של התובע", הרי על פי אותו הגיון, אם "כח התביעה" נשלל מהתובע לפרק זמן מסוים במהלך תקופת ההתיישנות עקב פסיקה שיפוטית השוללת ממנו יכולת קונקרטית לזכות בתביעה ובסעד אילו הגישה אותה עת, כי אז אפשר ויש לנכות את אותה תקופה של העדר "כח תביעה" מתקופת ההתיישנות הכוללת. חוק ההתיישנות מגדיר באורח סטטוטורי מצבים בהם נפסק מירוץ ההתיישנות בשל גורמים כאלה ואחרים. הסדר סטטוטורי זה אינו שולל בהכרח קיום הפסקה במירוץ ההתיישנות גם מקום שמוכח כי בגדר פרק זמן מסוים ניטל "כח התביעה" הממשי מידי התובע בשל מצב משפטי-פסיקתי שנוצר אשר אינו מאפשר לו באורח קונקרטי לגבש את עילתו ואת סעדיו, וכל עוד מצב זה עומד בעינו. תוצאה זו מתיישבת עם רוחו ותכליתו של מוסד ההתיישנות. היא מתיישבת עם האיזון הראוי בין אינטרס המזיק להשתחרר מסכנת התביעה, לבין אינטרס הניזוק לאפשר לו לממש כראוי את זכות תביעתו בערכאות, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו שלא לעסוק בעניינים שעבר זמנם (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558)... אולם, כאמור, איננו נדרשים במקרה זה להכרעה פסקנית באפשרות האמורה, ונשאירה לעת מצוא".

בהתאם לרוח הדברים, ניתן לומר, כי בפרק הזמן שמיום הגשת המרצת הפתיחה ועד למתן פסק הדין בה, ניטל מידי התובעים "כח התביעה" הממשי בשל מצב משפטי-פסיקתי שנוצר, אשר לא איפשר להם באורח קונקרטי לזכות בתביעה אילו היו מגישים אותה באותה העת.

התיישנות עילת "שכר ראוי"
20. טענתם החלופית של הנתבעים היא, כי יש למחוק על הסף מחמת התיישנות את העילה המתייחסת לשכר ראוי עבור מה שהתובעים כינו "אלפי שעות עבודה" שהוקדשו, לטענת התובעים, לקידום הפרויקט בין שנת 1989 ועד יוני 1994, וכן יש למחוק מחמת התיישנות את העילה המתייחסת לשכר ראוי עבור שירותים משפטיים נוספים שלטענת התובעים הוענקו לנתבעים. לשיטת הנתבעים, ממועד מכתב הפסקת העבודה ועד להגשת כתב התביעה חלפו 10 שנים, ארבעה חודשים ו-5 ימים. לכן, גם אם נקבל את הטענה כי מרוץ ההתיישנות הופסק בתקופה בה נדונה המרצת הפתיחה, מדובר בהפסקה של 3 שנים, ארבעה חודשים ו-12 יום, ויוצא שהתביעה הוגשה שבוע ימים לפני תום תקופת ההתיישנות. מכיוון שעילת התביעה בגין "אלפי שעות עבודה" נולדה באותן שעות בהן עבדו התובעים בפועל, הרי שברי כי לא כל השעות נעשו בשבוע האחרון שלפני מכתב הפסקת העבודה. אשר ל"שירותים הנוספים", עילת התביעה בגינם נולדה ביום שבו ניתנו השירותים, וברי כי לא כולם ניתנו, אם בכלל, באותו שבוע אחרון שלפני מכתב הפסקת העבודה.

לטענה זו משיבים התובעים, כי עילת התביעה נולדה רק לאחר הפרת ההסכם, היינו רק עם קבלת מכתב הפסקת העבודה, ורק ממועד זה נתגבשה להם עילה לתבוע שכר ראוי בגין אלפי שעות העבודה ובגין השירותים הנוספים. מכאן, שמועד מתן השירותים הספציפיים אינו רלבנטי לצורך התיישנות. התובעים נסמכים על פסק הדין בע"א 109/63 הנ"ל (להלן: "עניין שמשון"), ולפיו, לטענתם, עילת התביעה בגין שכר ראוי באה לעולם רק מהיום שבו הופסקה עבודתם על פי מכתב הפסקת העבודה, ומרוץ ההתיישנות מתחיל מיום זה, ביחס לכל תקופת העבודה, לרבות זו שקדמה לכך.

21. בפסק הדין בעניין שמשון נדון עניינו של מר איון אשר תבע את חברת שמשון לתשלום שכר ראוי בגין פעולות שביצע עבורה שמטרתן "לבוא לעזרתה של הנתבעת [שמשון – א.פ.] על ידי השגת משקיעי הון כדי לחלץ את הנתבעת ממצבה הכספי הקשה, וכן לנהל משא ומתן עם השלטונות דאז להשגת רשיון יבוא למכונות והציוד עבור מפעל המלט של הנתבעת" (עניין שמשון, עמ' 2021). מר איון פירט בתביעתו את הפעולות שעשה, ולצד כל פעולה נקב את השכר הראוי עבורה. שמשון טענה, כי יש לדחות מחמת התיישנות את כל הפעולות שביצע התובע בתקופה שקדמה ל-15 שנים שלפני הגשת התביעה (היא תקופת ההתיישנות שחלה באותה העת). כב' השופט זילברג דחה את טענת ההתיישנות בקובעו, כי מטרתן של כל הפעולות שביצע התובע, כפי שצוטט לעיל, מגדירה ומאפיינת אותן ועושה אותן לחטיבה אחת, ומכיוון שגמר הפעולות התקיים פחות מ-15 שנה לפני הגשת התביעה לא חלה התיישנות, אפילו על הפעולות שבוצעו לפני יותר מ-15 שנה. פירוט הפעולות שביצע התובע אינו "כובל" אותו מבחינת התיישנות ואינו מפצל את התביעה, אלא נעשה על מנת להציע לבית המשפט תעריף ראוי עבור כל פעולה ופעולה (שם, שם). לעומתו, הביע כב' השופט כהן ספק בטענה כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק בגמר העבודה, וסבר, כי עילת התביעה נולדה ביום שבו בוצעו הפעולות, אך השאיר שאלה זאת בצריך עיון והצטרף לתוצאת פסק הדין מטעמים אחרים (שם, 2023). השופט השלישי במותב, כב' השופט זוסמן, קבע כי "השאלה מתי הושלמה ונולדה עילת תביעה היא שאלה שבעובדה והדבר תלוי בנסיבות הענין", וסבר, כי במקרה שתואר שם, יש לקבל את הטענה כי עילת התביעה נולדה רק ביום בו תמה העבודה, וכי אם היתה מוגשת תביעה קודם לכן היתה נדחית בהיותה מוקדמת (שם, 2024).

22. אם נבקש ליישם את עניין שמשון בענייננו, הרי שיש להבחין בין עילת שכר ראוי עבור "אלפי שעות העבודה" לבין עילת שכר ראוי בגין השירותים המשפטיים הנוספים.
בכל הנוגע לעילה הראשונה, ניתן לומר, כי מדובר בשורה או ברצף של פעולות מתמשכות והכרחיות לצורך השגת המטרה הסופית של השגת רישיון הבניה לפרויקט נשוא התביעה, עד כדי היותן "חטיבה אחת", ולפיכך יש לדחות את טענת ההתיישנות לגביהן. למותר לציין, כי העילה המתייחסת לשכר ראוי בגין שעות העבודה שהוקדשו הינה עילה חלופית לעילת התביעה העיקרית, המתייחסת לקבלת שכר הטרחה לפי הסכמי שכר הטרחה.
יש לדחות את טענת הנתבעים, כפי שפורטה לעיל, כאילו לא ייתכן ש"אלפי שעות העבודה" הושקעו בשבוע האחרון שלפני תום תקופת ההתיישנות. בעניין זה נתפסו הנתבעים לכלל טעות. הנתבעים עצמם מודים, הודאה שחבויה בטענתם, כי מרוץ ההתיישנות התחיל במועד מכתב הפסקת העבודה, שהרי לפי טענתם יש למנות החל ממועד זה למעלה מ-10 שנים עד ליום הגשת התביעה, ולהפחית ממנו את פרק הזמן שבו התנהלה המרצת הפתיחה. מאידך טוענים הם, בבחינת תרתי דסתרי, כי יש להתחיל למנות את מרוץ ההתיישנות ביום ביצוען של "שעות העבודה". מכל מקום, מקובלת עליי טענת התובעים, כי עילת התביעה בגין שכר ראוי עבור שעות העבודה שהושקעו בפרויקט נולדה רק במועד מכתב הפסקת העבודה, שכן עד למועד זה סברו התובעים כי יזכו לקבל שכר-טרחתם על פי ההסכם, ורק ממועד זה, בו, למעשה, הופר הסכם שכר-הטרחה, התגבשה עילת התביעה בגין שכר ראוי, כעילה חלופית.
אשר לעילה השניה – תשלום שכר ראוי בגין שירותים משפטיים נוספים – דומני שאין חולק כי המדובר בשירותים משפטיים נוספים (כך כינו אותם התובעים בכתב התביעה), אשר כשמם כן הם, ואין להם ולפרויקט הבניה ולא כלום, ולגביהם לא תעמוד לתובעים טענה המתבססת על פסק הדין בעניין שמשון האמור. שאלת התיישנותה של עילת התביעה בגין שירותים אלו, תידון ביתר פירוט בהמשך הדברים.

שיהוי
23. טענת הנתבעים בעניין זה, אשר פורטה לעיל (סעיף 14), נזנחה בסיכומיהם ולפיכך אינני מוצא מקום לדון בה. למעלה מן הצורך, אומר, כי לדעתי דין הטענה להידחות אף לגופה. אינני סבור, כי בפני
ית התובעים לבית המשפט בהמרצת הפתיחה, או בתובענה זו, יש משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה להם, או משום פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבעים שלא להיתבע. בוודאי שאין בכך משום שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. מן הראיות והעדויות כפי שהובאו לפניי, ניכר כי התובעים לא זנחו את זכות התביעה העומדת להם, ולא ניתן לומר כי הנתבעים שינו מצבם לרעה במשך הזמן, שהרי הוכח כי במהלך השנים הצדדים התכתבו ונפגשו ביניהם, ובאמצעות אחרים, כגון מר קלמן, על מנת להביא לפתרון הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט (השווה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446-448 (2003) והאסמכתאות שם).

משנדחו טענותיהם המקדמיות של הנתבעים, נפנה לבחינת עילות התביעה לגופן.

הסכמי שכר הטרחה
24. עילת התביעה המרכזית עניינה בטענת התובעים לזכאותם לפיצויים עקב הפרה של הסכמי שכר הטרחה מצד הנתבעים.
כאמור, בין הצדדים נחתמו שני הסכמי שכר טרחה: ההסכם הראשון מיום 12.6.89 וההסכם השני מיום 8.1.93. להסכם הראשון קיימים שני נוסחים, הנושאים תאריך זהה: האחד – בכתב יד (נ/1) והשני – מודפס (ת/9).

טענתם ה"מקדמית" של הנתבעים לעניין הסכמי שכר הטרחה, מתייחסת לתוקף החתימה שעל ההסכמים. בתצהירו (סעיפים 11-12) טען סורוצקין, כי רק על ההסכם הראשון הכתוב בכתב יד (נ/1) חתם מתוך ידיעה והסכמה. לטענתו, במועד שאינו זכור לו, החתימו אותו התובעים על ההסכם הראשון המודפס (ת/9), והוא חתם עליו מבלי שקרא את תוכנו משום שסמך על התובעים שהדפיסו את ההסכם נ/1 ככתבו וכלשונו, ורק בדיעבד הסתבר לו כי הנוסח אינו זהה, כך שבנוסח המודפס הושמטו מספר התחייבויות של התובעים והוספו מספר התחייבויות של הנתבעים, ושינויים אלו נעשו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו. הנתבעים אינם טוענים במפורש כי מסיבה זו הסכמי שכר הטרחה אינם תקפים, ואף בסיכומיהם לא נטענה הטענה, וניכר כי היא נזנחה. מכל מקום, עיקרה של התביעה מבוסס דווקא על ההסכם השני (מיום 8.1.93), לגביו לא נטען כי סורוצקין חתם עליו מבלי שקרא את תוכנו או מבלי שהבין על מה הוא חותם, וכל שאמר בתצהירו (סעיף 15) הוא: "התובעים ביקשו ממני לחתום על הסכם שכ"ט נוסף... אשר נוסח מראש על ידם, ואני שסמכתי עליהם, חתמתי עליו, תוך שאני נותן אמון מלא בתובעים". לדידי, אין בכך כדי ללמד כי סורוצקין חתם על ההסכם בלית ברירה, או מתוך אילוץ או כורח או טענה אחרת ממין זה. התרשמתי כי מר סורוצקין הוא יזם המבין ברזי עסקי הנדל"ן. גם הטענה, כי סורוצקין חתם על ההסכם השני בשל הטעיה שהטעהו התובעים דינה להידחות. עו"ד

קורפו העיד על כך:

"ש. אם אומר לך שמר סורוצקין חתם על ההסכם השני כי אתה ושותפך הודעתם לו שיש התקדמות משמעותית בקידום הפרויקט והוא יקבל אישור הפרויקט.
ת. אני אומר לו שזה זלזול בכושרו ובערכו של סורוצקין. הוא היה יושב בועדה. הוא ידע הרבה לפנינו אפילו אם היינו משתמשים בטלפון" (פר' עמ' 21, ש' 13-16).
אף עו"ד

ברוכין העיד כי:

"... מר סורוצקין היה אצלנו במשרד הוא היה ביום שישי, שם נכח מר סורוצקין, מר קורפו ואנוכי. במשך כשעה וחצי דיברנו על המשך הייצוג וההסכם שכ"ט משנת 93 והוא חתם על זה בעיניים ברורות הוא ידע בדיוק על מה חותם, התווכח על כל מילה. ראיתי בתצהיר שלנו [צ"ל: שלו – א.פ.] שהוא כאילו נתן בנו אמון, זה לא אמת" (פר' עמ' 39, ש' 9-13).
ובהמשך:

"הסכם של שנת 93 נחתם לאחר משא ומתן רציני וארוך ועיקר הזמן הוקדש להסכם 93' ואולי יותר מאשר ההסכם ב-89' " (פר' עמ' 53, ש' 24-25).
המסקנה העולה מן האמור היא, כי ההסכם השני שנחתם בין הצדדים (ת/10) הינו הסכם תקף לכל דבר ועניין, בכפוף לפרשנות שיש להעניק לו, כפי שתידון בהמשך.

25. האם הפרו הנתבעים את ההסכם השני?
ההסכם השני הינו מיום 8.1.93. ההסכם נחתם בין "סורוצקין משה ו/או קרית טלז סטון" לבין "אהרון ברוכין, משרד עורכי-דין". על ההסכם חתום סורוצקין, וכך נכתב בו:

"מהות הטיפול: רשיון לפרויקט על 80 דונם.
גוש לפרויקט על 80 דונם חלקות 4-1 ו-13.

שכר טרחה המוסכם: 25,000$ (עשרים וחמישה אלף דולר ארה"ב).

הכנת התיק: -----
ישיבות: ----- לכל ישיבה.
הוצאות שוטפות: לפי חשבון.

מע"מ: כחוק.
...
תנאי תשלום: 1. 5,000$ - שולם.
2. 20,000$ עם קבלת האישור העקרוני של הועדה
המחוזית לתכנון ובניה.
3. כל הטיפול המשפטי חוזי בניה קבלנות
ופרוייקטים אחרים בשטח הנ"ל יהיו בטיפול
המשרד".

בהמשך, בפרק "הערות כלליות", הוסכם כך:

"7. סה"כ שכ"ט בגין טיפול משפטי ממכירת דירה ודירה יהיה בסך 1.5% + מע"מ משווי הדירה אשר ישולם ע"י המוכר אם הקונה לא ישלם.

8. הסכם זה בהמשך להסכם מיום 12.6.89.

9. תוקף ההסכם לשנתיים מיום 8.1.93 ויוארך בשנתיים נוספות אם הטיפול ימצא בשלב מתקדם".

המחלוקת בן הצדדים נסבה סביב שתי שאלות משפטיות מרכזיות: שאלת פרשנותו של ההסכם השני, והשאלה האם לאור פרשנות זו הפרו הנתבעים את ההסכם השני. למען הנוחות, נחלק את הדיון לשניים, בהתאם לשני חלקיו של של ההסכם השני: החלק הראשון, הקובע שכר-טרחה מוסכם בסך של 25,000 דולר, שמתוכם שילמו הנתבעים סך של 5,000 דולר, כך שיש לדון בסך של 20,000 דולר הנותרים; והחלק השני, הקובע שכר-טרחה בגין "טיפול משפטי ממכירת דירה ודירה" כנגזרת של 1.5% + מע"מ משווי הדירה.

20,000 דולר
26. בפרק "תנאי תשלום" שבהסכם השני הוסכם כי הסך של 20,000 דולר (להלן: "יתרת הסכום") ישולם "עם קבלת האישור העקרוני של הועדה המחוזית לתכנון ובניה". המחלוקת בין הצדדים בעניין זה נוגעת לפרשנות התיבה "אישור עקרוני".
התובעים טוענים, כי קבלת החלטה עקרונית בועדה המחוזית לתכנון ולבניה (להלן: "הול"ל") לגבי שינוי ייעוד הקרקע, מקרקע חקלאית לקרקע לבניה, מהווה "אישור עקרוני" לפרויקט, כך שעם קבלת ההחלטה האמורה, ביום 11.4.94, קיימו התובעים את התחייבותם והם זכאים לתשלום יתרת הסכום.
הנתבעים חולקים על פרשנות זו, וסבורים כי התיבה "אישור עקרוני" משמעותה, למעשה, "רישיון לפרויקט", היינו רישיון בנייה לפרויקט. הנתבעים למדים זאת מנוסחו של ההסכם השני, בו הוסכם כי מהות הטיפול היא "קבלת רשיון לפרויקט על 80 דונם", וכן מהעדויות שנשמעו. לטענתם, הובאו עדויות, לפיהן לא היה כל סיכוי לקבל "רישיון לפרויקט", כהגדרתם, עד לתאריך סיום ההסכם השני (שנתיים מיום החתימה – 8.1.95), וזאת מאחר שהחלטת הול"ל מיום 11.4.94 אישרה את התוכנית להפקדה, בכפוף לקיומם של 18 תנאים "מאד בעייתיים מבחינה תכנונית" (סעיף 37 לסיכומי הנתבעים), והא ראיה שרק בחודש ספטמבר 1997 אושרה התב"ע לראשונה, ומכיוון שהתב"ע כפי שאושרה לא היתה כדאית מבחינה כלכלית, הוגשה תב"ע שניה וזו אושרה רק בשנת 2001. משום כך סבורים הנתבעים כי התובעים לא קיימו התחייבותם על פי ההסכם השני והם אינם זכאים לתשלום יתרת הסכום. לדידם של הנתבעים, אף שעל פי תנאי התשלום היו אמורים הנתבעים לשלם לתובעים את יתרת הסכום לפני קבלת הרישיון לפרויקט, אין בכך כדי לגרוע מחובתם של התובעים להמשיך לטפל בקבלת רישיון בניה לפרויקט אף לאחר ביצוע התשלום, וזאת לא עשו.

27. לאחר ששמעתי את העדויות, קראתי בעיון את המוצגים ואת טענות הצדדים, סבורני, כי הצדק עם התובעים. ואנמק.
אין חולק, כי בהסכם השני הוסכם על "שכר מותנה" הנבנה על בסיס של הצלחה, קרי, קבלת ה"אישור העקרוני" מזכה את התובעים ביתרת הסכום, ואי קבלתו – אינה מזכה את התובעים בשכר-טרחה. ביטוי מפורש לכוונת הצדדים, כי המדובר בשכר מותנה, ניתן בהסכם השני, בפרק תנאי התשלום, בו הותנתה יתרת הסכום בקבלת האישור העקרוני (השווה: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 122-123 (1993) והאסמכתאות שם, להלן: "הלכת ביניש-עדיאל"). עו"ד

קורפו בעדותו אישר כי זו היתה כוונת הצדדים, ואף ציין כי בהעדר "אישור עקרוני" אין התובעים זכאים לשכר-טרחה כלשהו, וזאת ללא תלות במספר שעות העבודה שהושקעו על ידם במטרה להשיגו (פר' עמ' 25, ש' 11-16). המחלוקת היא, כאמור, כיצד יש לפרש את המונח "אישור עקרוני", והאם התובעים הצליחו להשיגו.

28. לפני שנפנה לפרשנות ההסכם השני, מן הראוי להקדים מושכלות ראשונים על תורת פרשנות החוזה.
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". אומד דעת הצדדים ייבחן על פי תכלית החוזה. לחוזה יש תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם המשותף של הצדדים, "המטרות, האינטרסים והתכליות אשר הצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 312 (1995), להלן: "פרשת אפרופים"). אין מפרשים חוזה על יסוד הכוונה הסובייקטיבית, הפנימית, של אחד צד אחד לחוזה בלבד, אלא על סמך גילויה החיצוני של הכוונה המשותפת של שני הצדדים (ע"א 5597/90 כהן נ' תקליטי סי. בי. אס בע"מ, פ"ד מז(3) 212, 218-220 (1993)). בהעדר אפשרות לחלץ את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, יפורש החוזה על פי התכלית האובייקטיבית של החוזה.
התכלית האובייקטיבית משקפת את "המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (פרשת אפרופים, 313), והיא נגזרת מטיבה וממהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא מבטאת את השכל הישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים (ע"א 5795/90 ד"ר סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 815-816 (1992)). המבחן הוא אובייקטיבי, והוא מושפע מעיקרון תום-הלב וכן משיקולי הגיון, סבירות ויעילות עסקית. בהתנגשות בין תכליות החוזה, יד התכלית הסובייקטיבית על העליונה.
במילים אחרות, יש לבחון תחילה את פרשנות החוזה על יסוד תכליתו הסובייקטיבית, ובגדרה ניתנה "עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצונית" (פרשת אפרופים, 313-314). חזקה היא, כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, אך החזקה ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות החיצונית. רק כאשר לא ניתן לעמוד על אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לצדדים, יש לבחון את התכלית האובייקטיבית של החוזה.

29. מן הכלל אל הפרט. דומני, כי המונח "אישור עקרוני" על פי "לשונו הרגילה והטבעית" אינו סובל את הפירוש שהנתבעים מבקשים להעניק לו. העובדה שבחוקי התכנון והבניה לא מופיע מונח זה אינה יכולה להועיל לנתבעים. אין חולק כי מהות הטיפול עליו הוסכם בין הצדדים הוא השגת רישיון לפרויקט על 80 דונם, כפי שבא לידי ביטוי בנוסח ההסכם השני, אך אין בכך כדי ללמד כי המונח "אישור עקרוני" מבטא את השגת היעד הסופי של הטיפול. להיפך, המילה "עקרוני" משמעותה כי לא מדובר במטרה סופית, אלא ב"ציון דרך" בדרך אל המטרה הסופית, משל היה כתוב "אישור רעיוני" או "אישור בסיסי". כפי שהעידו התובעים, ואף הנתבעים והעדים מטעמם, הדרך להשגת רישיון לפרויקט בסדר גודל של 80 דונם, עד למצב בו ניתנים היתרי בנייה לכל הפרויקט, רצופה מכשולים, קל וחומר כאשר הפרויקט אמור להיבנות על קרקע חקלאית שכלל אינה מיועדת לבניה למגורים (ראה למשל תצהירו של מתכנן המחוז דאז, מר בן אשר, סעיפים 2-3; וכן עדותו של האדריכל חצור – פר' עמ' 60, ש' 6 ואילך). במצב זה, אישור עקרוני לפרויקט, משמעותו השלב המשמעותי הראשון, או אם תרצו, המשוכה המשמעותית הראשונה, עליה יש לדלג על מנת להתקדם אל עבר היעד הנכסף, ומשוכה זו היא שינוי התב"ע באופן שישונה ייעוד הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע המיועדת לבנייה, וכך היה (ראה ת/16 – ת/18). לפיכך, הוסכם בין הצדדים כי התובעים יטפלו בהשגת רישיון לפרויקט, מתחילתו ועד סופו, ותשלום שכר הטרחה יתפרס למשך תקופת הטיפול, כך שתוך 7 ימים מיום חתימת החוזה ישולם הסך של 5,000 דולר; לאחר מכן, עם השגת האישור העקרוני תשולם יתרת הסכום (20,000 דולר); ורק לאחר סיום הטיפול, לרבות עריכת חוזי בניה, קבלנות וכיו"ב, ישולם שכר הטרחה בשווי 1.5% משווי כל דירה (לעניין זה ראה ת/19, מכתב התובעים לסורוצקין המבשר על קבלתו של ה"אישור העקרוני" ובו בקשה להסדרת תשלום יתרת הסכום בהתאם להסכם השני; ראה גם עדות עו"ד

ברוכין, פר' עמ' 55, ש' 3-8). ודוק. בניגוד לטענת הנתבעים בסעיף 46א' לסיכומיהם, התובעים אינם טוענים כי עם השגת האישור העקרוני תמה עבודתם בפרויקט. טענתם היא, כי תנאי התשלום היו כאלה שעם השגת האישור העקרוני יהיו זכאים ליתרת הסכום, ולאחריו יימשך טיפולם, ממושך ככל שיהיה, עד להשגת היתרי הבנייה (הנתבעים אף מודים בכך בסעיף 36ג' לסיכומיהם, וראה גם ת/19 – מכתבם של התובעים לסורוצקין:"...אנו עומדים לרשותכם בהמשך המאמץ לקידום הפרויקט וביצועו המהיר...").
כאמור, חזקה היא, כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, כפי שפורשה לעיל, אשר באה לשקף את המוסכם בין הצדדים. חזקה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים, והיא אף נתמכת בעדויות שנשמעו לעניין נסיבות חתימתו של ההסכם השני.

30. בתצהירו (סעיפים 2-3) תיאר עו"ד

קורפו את נסיבות החתימה על הסכמי שכר הטרחה. לגירסתו, במהלך שנת 1989 פנה סורוצקין למשרדו, בשמו ובשם הנתבעים, בבקשה לקבלת שירותים משפטיים שונים וכן שירותים ביחסי ציבור. השירות העיקרי אותו נדרש לספק משרדו היה השגת "אישור עקרוני" בול"ל לבניית יחידות לעסקים ולמגורים, בשטח המשתרע על פני כ-80 דונם בסמוך לקרית "טלז סטון". כן הוסכם, כי משרדו יטפל בכל הכרוך בחוזי הבניה והקבלנות במיזם, כמו גם בהסכמי המכר עם הרוכשים, לרבות במרכז המסחרי. בחקירתו הנגדית נשאל עו"ד

קורפו למשמעותו של המונח "אישור עקרוני לפרויקט" והשיב כך:
"אישור עקרוני משמעותו שהוועדה נענית לבקשה לקבל את הצעתו לגבי השימושים בקרקע הזאת בקווים כללים היא מקבלת את הצעתו. האישור המשני של הבנייה ושל התכנון הם הכל דברים משניים שבאים בעקבות ההחלטה. אם קרקע למשל ייעודה הוא לשטח ירוק ואין בה לעשות שום דבר הפיכתה לשטח בנייה זהו ההישג הראשון" (פר' עמ' 17, ש' 7-11).

בהמשך דבריו הבהיר עו"ד

קורפו, כי המונח "אישור עקרוני" אינו מופיע בחוק, אך הכוונה היא למונח "אישור להפקדה" (שם, ש' 16-21). לטענתו, החלטת הול"ל מיום 11.4.94, בה אושרה התוכנית בכפוף לתנאים המנויים בה, והאישור הסופי שניתן בסוף יוני 1994, מהווים "אישור עקרוני" כמשמעותו בהסכם השני. כאשר הופנה לנאמר בתצהירו מיום 23.3.01, שניתן במסגרת המרצת הפתיחה, שם עשה שימוש במילה "רישיון" השיב עו"ד

קורפו, כי הכוונה למילה "אישור" וממילא ניתן להבין זאת מתוך הסכם שכר הטרחה (פר' עמ' 18, ש' 3-9), וכן כי אין הכוונה לרישיון לבנייה, אלא "רישיון" במובן של אישור לשינוי ייעוד הקרקע לבניה (שם, ש' 16-20; ובחקירה חוזרת – פר' עמ' 33, ש' 10-24). עו"ד

ברוכין אישר, כי ה"אישור העקרוני" משמעותו ההחלטה העקרונית בדבר שינוי ייעוד הקרקע (פר' עמ' 44, ש' 3 ואילך), וכלשונו שם, ש' 23-25:

"...זאת הנקודה הקריטית של כל הפרויקט השאר הולך לבד בקצב המתכננים. אני לא אומר שאין אחרי זה הרבה עבודה. מבחינת תכנון יש הרבה עבודה. מתכנן צריך לעבוד הרבה אבל מבחינה משפטית אין הרבה עבודה לאחר מכן".

עו"ד

קורפו תיאר בתצהירו את הפעולות שביצע במהלך השנים לצורך השגת "האישור העקרוני", לרבות פגישות עם אישי מפתח ברשויות ואנשי מקצוע בעלי השפעה, כגון יו"ר הול"ל, מר אלי סוויסה; מתכנן מחוז ירושלים, מר אורי בן אשר; וחבר הול"ל, מר נקמן. הקושי שבטיפול בהשגת האישור העקרוני נבע בין היתר מהתנגדות רחבה לתוכנית מצד גורמי התכנון. עו"ד

קורפו העיד על כך: "מתכנן המחוז הקודם מר כהן אמר למהנדס שהגיש תוכניות שהוא יצמיח שערות על כף ידו אם יקבלו רישיון בנייה. במצב כזה התחלנו את העבודה והיינו צריכים להפוך את הקערה על פיה" (פר' עמ' 19, ש' 14-16; ראה גם עדותו של עו"ד

ברוכין בעניין זה – פר' עמ' 43, ש' 23-27).

עדותם של עו"ד

קורפו ועו"ד

ברוכין בנקודה זו נאמנה עליי והיא לא נסתרה. אף סורוצקין מאשר בתצהירו, כי החליט להעביר את הטיפול בנושא לאחר שזה היה בטיפולו של עו"ד

זאב טפרברג המנוח, "שטיפל בחברה ובעמותה שנים רבות וניסה לקדם את הת.ב.ע. על המקרקעין" (סעיף 6-7 לתצהיר סורוצקין). כן נשמעו עדויות באשר לקשיים שהערימו גורמי התכנון על שינוי ייעוד הקרקע בשטח הפרויקט. העובדה שעו"ד

טפרברג המנוח לא גבה שכר טרחה עבור עבודתו, כטענת סורוצקין, אין בה כדי ללמד כי גם לתובעים לא מגיע שכר טרחה בגין עבודתם, שכן ייתכן שאף עו"ד

טפרברג ז"ל התנה את שכר טרחתו בהצלחה בקידום התב"ע ומשנכשל – אין הוא זכאי לקבלת שכר טרחה.
זאת ועוד. אף ממכתב הפסקת העבודה מיום 9.6.94 ששלח סורוצקין לתובעים (ת/34), ניתן ללמוד על כוונת הצדדים באשר לפרשנותו של ה"אישור העקרוני". סורוצקין מתחיל את מכתבו במשפט "עם אישור הת.ב.ע. של פרוייקט המגורים..." ובהמשך הוא מציין: "בהתאם להסכם הנ"ל (ההסכם השני – א.פ.) – אנו מתחייבים כי ישולם לכם סך של 20,000$ מיד עם חתימת הסכם עם יזם או קבלן, אשר יקבלו את הפרויקט.." ומסייג זאת באומרו: "...זאת, למרות שעד כה – למעט מספר מצומצם של פגישות – לא קיבלנו שירותיים משפטים מכם". מכאן ניתן ללמוד כי אף סורוצקין הבין, כי משמעותו של ה"אישור העקרוני" הוא אישור התב"ע לפני הפקדתה, כפי שאושרה בהחלטת הול"ל מיום 11.4.94, ולפיכך הוא "מסכים" לשלם את יתרת הסכום. לטעמי, הסתייגותו בהמשך המכתב, לא באה אלא כדי להדוף את דרישת התובעים לתשלום "1.5% משווי הפרויקט", ומכל מקום את המכתב הוא מסיים באמרה: "אנו מודים לכם על שירותיכם עד כה ומקווים כי נוכל להעזר בכם בעתיד", המדברת בעד עצמה.
גם ממכתבו של סורצקין לתובעים מיום 6.7.94 (ת/105) משתמעת הודאה בפרשנות האמורה: "... לעניות דעתנו וכפי שהבינונו אנו הסכם זה – השלב בו פנינו אליכם להפסקת השירותים הוא השלב בו היה מגיע לכם עד לסך 25,000$, ולא יותר מכך" (ההדגשה הראשונה שלי – א.פ.). כן ראה הודאתו של סורוצקין – פר' עמ' 93, ש' 8 : "... נכון שהם השיגו אישור עקרוני, אבל עם זה אי אפשר היה לעשות שום דבר...".

על פי המסקנה הפרשנית אליה הגעתי, אין כל משמעות לעדויות שהביאו הנתבעים, לפיהן "לא היה כל סיכוי ולו הקלוש ביותר לקבל רישיון לפרויקט עד 7.1.95 (מועד סיום ההסכם השני – א.פ.)" (סעיף 37 לסיכומי הנתבעים). אם אכן היתה מתקבלת פרשנותם של הנתבעים למונח "אישור עקרוני", כי אז היה מקום לקבל הטענה כי התובעים לא הצליחו בהשגת אותו "אישור עקרוני", טענה אשר נתמכה בעדויות אלו. ואולם, משהגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את פרשנותם של התובעים לעניין זה, סבורני כי התובעים הוכיחו כי הצליחו להשיג את אותו "אישור עקרוני", היינו שינוי התב"ע באופן שישונה ייעודו החקלאי של הקרקע לקרקע לבנייה.

אכן, היה על התובעים, ועל אחת כמה וכמה שהינם עורכי דין, המנסחים של הסכמי שכר הטרחה, לנסח באורח מדויק יותר את הטיפול שהינם נוטלים על עצמם תמורת הסך של 25,000 דולר, כך שייאמר כי הינם זכאים לשכר-טרחה זה תמורת שינוי הייעוד של הקרקע, אולם בנסיבות העניין, על יסוד הדברים שהובאו לעיל והודאתו של סורוצקין עצמו במכתביו, כמפורט לעיל, יש לאמץ הפרשנות כי הנתבעים חייבים לשלם לתובעים את היתרה שלא שולמה בסך 20,000 דולר.

"1.5% + מע"מ משווי הדירה"
31. טענת התובעים בעניין זה היא, כי על פי ההסכם השני התחייבו הנתבעים לשלם לתובעים בגין הטיפול המשפטי הכולל בפרויקט, ובפרט מכירת הדירות, סכום בשיעור של 1.5% משווי הפרויקט לבניה, בתוספת מע"מ. זאת הם למדים מסעיף 3 לפרק "תנאי התשלום" בו הוסכם כי: "כל הטיפול המשפטי חוזי בניה קבלנות ופרוייקטים אחרים בשטח הנ"ל יהיו בטיפול המשרד", בצירוף סעיף 7 לפרק "הערות כלליות" בו נאמר: "סה"כ שכ"ט בגין טיפול משפטי ממכירת דירה ודירה יהיה בסך 1.5% + מע"מ משווי הדירה אשר ישולם ע"י המוכר אם הקונה לא ישלם". עוד הוסכם (בסעיף 9) כי תוקף ההסכם השני הינו שנתיים מיום חתימתו, היינו עד לתאריך 8.1.95, וכי יוארך בשנתיים נוספות אם הטיפול יימצא בשלב מתקדם. לטענת התובעים, בעוד הם מילאו את התחייבויותיהם על פי ההסכם השני והיו נכונים להמשיך בטיפול להשגת רישיון הבניה, הנתבעים הם שהפרו את ההסכם השני הפרה יסודית, באמצעות מכתב הפסקת העבודה. בעקבות הפרת הנתבעים את ההסכם נוהל משא-ומתן עם מר יהושע קלמן, מנכ"ל מרכז כלל דאז, והושגה פשרה באשר לשיעור שכר הטרחה, וגם היא הופרה על ידי הנתבעים, אשר התכחשו לה (ת/45).
להערכת התובעים, שווי הבניה בפרויקט נאמד בסך של 50,000,000 דולר ולפי הערכה זו הם זכאים, לטענתם, לשכר טרחה בסך של 750,000 דולר בתוספת מע"מ, אותו היו צפויים לקבל אלמלא הפרו הנתבעים את ההסכם השני, ולחלופין, זכאים הם לסך של 570,000 דולר בתוספת מע"מ וזאת על פי הערכתו של המהנדס חצור מטעם הנתבעים כי שווי הפרויקט נאמד בסך של 38,000,000 דולר.
לחלופין, על פי הסכם הפשרה שהושג לטענתם עם מר קלמן, זכאים התובעים למחצית מהסכומים האמורים שכן הוסכם כי יקבלו 0.75% משווי הפרויקט בתוספת מע"מ.
32. לכך משיבים הנתבעים, כי התובעים לא עמדו בהתחייבותם לקבל רישיון בנייה לפרויקט, וזאת למרות שחלפו למעלה מחמש שנים ממועד ההתקשרות בין הצדדים, ולפיכך אינם זכאים לתשלום שכר טרחה עבור עבודה שלא בוצעה. לטענתם, התובעים לא השקיעו "אלפי שעות עבודה בפרויקט", כנטען בכתב התביעה, אלא לכל היותר עשרות בודדות של שעות. לחלופין נטען, כי התובעים לא ביצעו כל עבודה הקשורה בבנייה ובמכירת יחידות בפרויקט לרבות חוזים עם קבלנים, יועצים, רוכשי דירות וכו', וגם משום כך הם אינם זכאים לשכר טרחה על עבודה שלא ביצעו.
עוד טוענים הנתבעים, כי שירותיהם של התובעים, כעורכי דין, הינם בבחינת "שירות אישי" כמשמעותו בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"), אשר על פי חוק אינו ניתן לאכיפה, ועל פי הפסיקה זכאים היו הנתבעים להפסיק את שירותיהם של התובעים. לשיטתם, פסיקת פיצויי ציפייה אשר יעמידו את התובעים במקום בו היו אלמלא הופסקו שירותיהם, כפי דרישתם בכתב התביעה, תהווה, למעשה, אכיפת שירות אישי, שהינה אסורה על פי דין. לפיכך, על פי ההלכה התובעים זכאים אך ורק ל"שכר ראוי" עבור השירות שכבר ניתן, ומכיוון שלא נעשה דבר בנוגע לחוזי הפרויקט, אין הם זכאים לדבר.

33. הבסיס הנורמטיבי.
ההתקשרות בין התובעים לבין הנתבעים היא במהותה חוזה קבלנות, המוגדר בסעיף 1 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 כ"חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". ואולם, חוזה קבלנות בין עורך-דין (התובעים) לבין הלקוח (הנתבעים) הינו חוזה מיוחד, כיוון ששירותיו של עורך-דין עבור לקוחו הינם שירותים אישיים המבוססים על יחסי אמון בין עורך הדין ללקוחו (רע"א 15/05 עו"ד

בלטר נ' יגאלי, תק-על 2005(3) 2445 (2005)), ולפיכך הדין מקל על האפשרות הקיימת למזמין (הלקוח) להפסיק את החוזה. הלכה היא, שכל עוד לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא לתוך הסכם שכר הטרחה בין עורך-הדין ללקוח תנאי מכללא, לפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך-הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך-הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו (הלכת ביניש-עדיאל, 124).

34. אין חולק, כי עבודתם של התובעים הופסקה כתוצאה מדרישת הנתבעים במכתב הפסקת העבודה ששלחו. ההסכם השני אינו קובע את גובה שכר הטרחה להם יהיו זכאים התובעים, אם בכלל, עקב הפסקתו מצד הנתבעים. כל שהוסכם הוא, כי מדובר בהסכם המותנה בהצלחה להשגת המטרה לשמה נשכרו שירותיהם של התובעים. עו"ד

קורפו העיד על כך, כי "אם אין בניה אין אחוזים" ללא תלות במספר שעות העבודה שהושקעו על ידי התובעים (פר' עמ' 25, ש' 14-16), ובהמשך:

"היינו זכאים לעשרים אלף עבור שינוי הייעוד לאזור בנייה ובנוסף לכך היינו זכאים לקבל אחוז וחצי מביצוע המכירות של כל הנכסים שנבנו בפרויקט בעת ביצוע המכירות.
ש. ובתנאי שנמכרו.
ת. בוודאי. גם אם יתנו במתנה זה נחשב למכירה".

35. התובעים טוענים, כי מכתב הפסקת העבודה מהווה הפרה יסודית של ההסכם השני, אשר מזכה אותם בפיצויי קיום, היינו בפיצוי מלא שיעמידם במקום בו היו אלמלא ההפרה. אלא שכאמור, מכיוון שמדובר ב"חוזה מיוחד" המבוסס על יחסי אמון, ניתנת לנתבעים הזכות לסיימו באורח חד-צדדי, ומשעשו כן אין בסיס לקבלת תביעת התובעים על מלוא שכר הטרחה אותו הפסידו כתוצאה מהפסקת עבודתם (הלכת ביניש-עדיאל, 13(א), (ג); ע"א 2578/04 וקנין נ' כהן, טרם פורסם,

פסק דין
מיום 14.3.06, פסקה 6). כשם שלא ניתן לאכוף חוזה למתן שירות אישי, אין לפסוק פיצויי ציפייה מלאים בגין הפרתו.

מהי, אם כן, תרופתם של התובעים?
זכותם של הנתבעים להפסיק באורח חד-צדדי את שירותיהם של התובעים כפופה לעקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים). עמד על כך פרופ' א. זמיר בספרו חוזה קבלנות (פרוש לחוקי החוזים, בעריכת ג. טדסקי, תשנ"ה-1994), בעמ' 405 :

"אף השימוש בזכות לסיים באורח חד-צדדי חוזי קבלנות המבוססים על יחסי אמון קרובים חייבת להיעשות בדרך מקובלת ובתום-לב. שימוש אופורטוניסטי בזכות זו, תוך התעלמות מהאינטרסים של הצד האחר או כדי לנסות ולנצל את פגיעותו לשם שיפור תנאי החוזה, ייחשב כחוסר תום-לב בקיום החוזה ויזכה את הצד השני בתגובות מגוונות".

ראה גם: ת"א (מחוזי – חי') 1631/00 הרשקוביץ צבי נ' פריצקר יזמות בע"מ, תק-מח 2004(1), 2253 (2004), להלן: "עניין הרשקוביץ".
הלכה היא, כי עצם העמידה על זכות חוזית אין בה, כשלעצמה, משום חוסר תום לב, אך יתכנו נסיבות מהן ניתן יהיה להסיק קיומו של חוסר תום לב (ראה והשווה: ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד מה(4) 817, 824-823 (1991); ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793, 812 (1982)). הדברים אמורים ביתר שאת, לגבי זכותו של לקוח להפסיק את שירותיו של עורך-דינו, אשר אינה זכות מפורשת בהסכם שכר הטרחה, אלא זכות מכללא הנקראת לתוכו.
התובעים טוענים, כי בהפסקת ההתקשרות באמצעות מכתב הפסקת העבודה ששלח סורוצקין יש ניצול של זכות שלא בתום לב. התובעים נתמכים ב

פסק דין
בעניין הרשקוביץ הנ"ל, הדן בעניין דומה, בו הגיע כב' השופט י' דר לכלל מסקנה, כי:

"שלא כמו במקרה הנדון בע"א 136/92 (הלכת ביניש-עדיאל – א.פ.) ובתרחישים המקובלים בהפסקת התקשרות בחוזה קבלנות, כאשר בטלה העילה לקיומו של החוזה, הרי כאן המשיך המיזם להתקיים, ולא בטל הצורך בביצוע העבודה המשפטית שאותה עשה התובע.
זאת ועוד, הפסקת ההתקשרות לא נעשתה כדי לחסוך כספים לשותפות או לפריצקר (הנתבעות – א.פ.), שכן העסקתו של התובע ושל יתר עורכי הדין לא היתה כרוכה בהוצאות לשותפות.
הנתבעות החליטו, ביזמתו של פריצקר, כי את יתרת השכר שזכאי התובע לקבל עבור עבודה שביצע, ואשר אמור היה לבצע, יקבל עורך דין אחר..." (פסקה 8.7 לפסק הדין).

לאחר התלבטות, החלטתי לדחות את טענת התובעים בעניין זה.
הלכת ביניש-עדיאל מבוססת על העובדה, שהפרויקט שם הפך בלתי כדאי מבחינה כלכלית ליזם ונקבע, כי בנסיבות אלו פרישתו מהפרויקט נעשתה בתום לב. ואכן, עובדות העניין שלפנינו, כמו גם עובדותיו של עניין הרשקוביץ, שונות. מכתב הפסקת העבודה ששלח סורוצקין לא בא על רקע ביטולו של הפרויקט נשוא כתב התביעה, ולא משום שהתייתר הצורך בביצוע העבודה המשפטית אותה היו אמורים התובעים לבצע. לטענת הנתבעים בסיכומיהם, משלוח המכתב בא על רקע כישלונם של התובעים בהשגת המטרה לשמה נשכרו שירותיהם. התובעים כשלו בהשגת "רישיון לפרויקט" כפי הגדרתו על ידי הנתבעים (ראה גם מכתבו של סורוצקין לתובעים – ת/45). ואולם, ממכתב הפסקת העבודה עצמו ניתן ללמוד מה היתה הסיבה העיקרית להפסקת ההסכם השני: לאחר שקיימו הנתבעים מגעים עם יזמים וקבלנים לצורך הבנייה בפרויקט, נתברר להם, כי אלו דורשים "שולחן נקי", כלומר "אי מחויבות כלשהי כלפי יועצים משפטיים כלשהם" (סעיף 1 ל-ת/34). הדרישה ברורה ומקובלת בתחום הנדל"ן. החברות הקבלניות, אשר ממילא שוכרות את שירותיהם של עורכי-דינם, מתנות את העסקה להקמת המבנים בפרויקט, בכך שהעסקה תלווה על ידי עורכי דינם, תחת שכירת שירותיהם של עורכי דינם של היזמים (הנתבעים כאן), אשר תגדיל את העלויות שלהן בפרויקט. אינני סבור, כי יש בכך משום מניע נסתר, או מניע פסול. הפסקת ההתקשרות נעשתה על מנת לחסוך בעלויות. המדיניות המשפטית שעמדה בבסיסה של הלכת ביניש-עדיאל וההיגיון המסחרי והכלכלי מובילים למסקנה, כי אין בהפסקת ההתקשרות בענייננו משום חוסר תום לב, המזכה את התובעים בפיצוי בגין מלוא שכר הטרחה שנמנע מהם.

36. חזרנו, איפוא, לנקודת המוצא של הלכת ביניש-עדיאל. הנתבעים היו זכאים להפסיק את שירותיהם של התובעים, ובתנאי שיובטח שכר ראוי "עבור השירות שכבר ניתן" (בלשון עבר). בעניין זה טוענים הנתבעים, כי התובעים אינם זכאים לשכר טרחה כלשהו, וקל וחומר לא בשיעור של 1.5% ממכירת הדירות בפרויקט, וזאת משום שהשירות – לא ניתן. לא זו בלבד שהתובעים לא הצליחו בהשגת המטרה של השגת רישיון לפרויקט, הם אף לא ביצעו כל עבודה הקשורה בחוזי הבניה והקבלנות שכן עבודתם הופסקה זמן רב לפני שניתנו היתרי בניה לפרויקט, וכמובן לפני שנבנו המבנים בפרויקט.
טענה זו בדין יסודה. כאמור, טענת הנתבעים כי התובעים לא הצליחו להשיג אישור עקרוני לפרויקט – נדחתה. התובעים בישרו לנתבעים על החלטת הול"ל בדבר שינוי ייעוד הקרקע ואף הודיעו "אנו עומדים לרשותכם בהמשך המאמץ לקידום הפרויקט וביצועו המהיר" (ראה ת/19). אלמלא מכתב הפסקת העבודה, היו התובעים ממשיכים בליווי הפרויקט ובקידומו (פר' עמ' 34, ש' 19 – עמ' 35 ש' 6). אינני רואה מדוע לא היו עושים כן, ואף הנתבעים לא טענו כי התובעים הביעו סירוב לכך. כמו כן, התובעים העידו, כי השקיעו שעות רבות בקידום הפרויקט, קיימו פגישות עם הנתבעים, עם אדריכלי הפרויקט, עם מתכנן מחוז ירושלים וכו' (ראה סעיף 4 לתצהיר אורי בן אשר; סעיף 4 לתצהיר האדריכל יזרעאלי), ועוד העידו כי עמדו לרשותו של סורוצקין בכל עניין בו נזקק לעצתם המשפטית. סורוצקין והנתבעים קיבלו מעמד של לקוחות מיוחדים, משום ששיעור שכר הטרחה לו ציפו התובעים לקבל מהפרויקט היה גבוה במיוחד (פר' עמ' 19, ש' 28-29; עמ' 20, ש' 2-5; עמ' 41, 13-14; עמ' 41, ש' 24 ואילך). עם זאת, עבור עבודתם והמאמצים הרבים שהשקיעו עד להשגת האישור העקרוני זכאים הם לקבל שכר טרחה בסך של 25,000 דולר, כפי שהוסכם בהסכם השני. ודוק. את הסכמי שכר הטרחה כולם, לרבות ההסכם השני, ניסחו התובעים (ראה עדותו של עו"ד

ברוכין פר' עמ' 39, 1-2). האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה, ובכלל זה, האחריות לנסח את הסכם שכר הטרחה באופן ברור גם במקרה בו יופסק השירות, מוטלת על עורך הדין (ראה: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ ואח'
נ' יצחק יחיאל עו"ד

, פ"ד נח(5) 20 (2004)), וכל ספק בפרשנותו של הסכם שכר הטרחה יפעל לרעתו של מנסחו (ע"א 224/76 חברת נופש ערד בע"מ נ' הסוכנות היהודית, פ"ד לא(1), 449, עמ' 458 (1976)). לשונו וניסוחו של ההסכם השני מעידים באופן ברור, כי שני חלקי שכר הטרחה הופרדו: החלק הראשון – עניינו בסך של 25,000 דולר לגביו הוסכם כי ישולם עם קבלת ה"אישור העקרוני"; החלק השני – עניינו בסך של 1.5% משווי כל דירה, אשר ישולם בגין "הטיפול המשפטי חוזי בניה קבלנות...". בנסיבות אלו, אין לי אלא לקבוע, כי התשלום של 25,000 דולר, בתוספת מע"מ, הינו התשלום אותו ראו התובעים כ"שכר ראוי" עבור העבודה שהשקיעו עד לקבלת ה"אישור העקרוני".

המסקנה היא, כי עם קבלת מכתב הפסקת העבודה, אשר הודיע על רצונם של הנתבעים בהפסקת שירותיהם של התובעים, אין הנתבעים חייבים להבטיח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן, מעבר לסך של 25,000 דולר עליו הוסכם בהסכם השני.

ודוק. אלמלא הוסכם בין הצדדים על הפרדת השלבים של הטיפול המשפטי בפרויקט, ואלמלא היו התובעים זכאים לקבל הסך של 25,000 דולר תמורת שירותיהם, אין ספק כי היו זכאים לקבל מן הנתבעים "שכר ראוי" עבור השירות ש"כבר ניתן", כפי שנקבע בהלכת ביניש-עדיאל. את שיעורו של ה"שכר הראוי" צריך לכמת בהתאם לנסיבות העניין ולחוות דעת מומחים בנושא, והוא היה תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם כגון: היקף העיסקה בה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הוותק ומעמדו של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא (הלכת ביניש-עדיאל, 125-126). כמו כן, יש להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר-טרחה בתחום הנדון – במידה וקיימת שיטה כזו (ע"א 2871/00 ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, תק-על 2003(3), 1580 (2003)). ואכן, בתחום הנדל"ן מקובל ונהוג לקבוע את שכר-טרחת עורך-הדין כנגזרת באחוזים ממכירת המבנים בפרויקט (ראה, למשל: ע"א 9282/02 הנ"ל). ואולם, בענייננו, כאמור, ההפרדה שנעשתה בהסכם השני מעידה שהתובעים החליטו על קביעת שכר-טרחה בשיטה שונה במקצת מהשיטה המקובלת, באופן שהוסכם כי שכר הטרחה ישולם על פי שלבי התקדמות הפרויקט, ומשעשו כן הם אינם זכאים לסכום גבוה ממה שהוסכם עליו בהסכם.

לאור המסקנה אליה הגעתי, אינני מוצא מקום להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין מספר שעות העבודה שהושקעו על ידי התובעים בהשגת האישור העקרוני. טענותיהם וחקירותיהם של בעלי הדין התארכו בנקודה זו שלא לצורך, משום שממילא התובעים הודו, כי "אם אין בניה אין אחוזים", ללא תלות במספר שעות העבודה, וכי ה"שכר הראוי" המגיע להם עבור מאמציהם עד לשלב האישור העקרוני הינו שכר טרחה בסך 25,000 דולר, סכום שהם עצמם דרשו בהסכם השני.
כמו כן, אין מקום להכריע במחלוקת לעניין פרשנותו הנכונה של סעיף 7 להסכם השני. הסעיף קובע, כי עבור הטיפול המשפטי ממכירת דירה ודירה יהיו התובעים זכאים לשכר טרחה בשיעור של 1.5% משווי הדירה, והתובעים מבקשים לפרשו באופן המזכה אותם בסך של 1.5% משווי הפרויקט בכללותו, לרבות מבני ציבור וכיו"ב. למעלה מן הצורך אציין, כי פרשנותם של התובעים בעניין זה משוללת כל בסיס ולשונו של הסעיף מדברת בעד עצמה.
37. אשר לטענת התובעים בדבר המשך טיפול ומתן שירותים לנתבעים לאחר הפסקת שירותיהם, מקובלת עליי טענת הנתבעים כי המדובר ב"שינוי חזית", שכן הטענה לא נטענה כלל בכתב התביעה. מכל מקום, הטענה לא הוכחה במידה שתזכה את התובעים ב"שכר ראוי" בגין שירותים אלו. כך, מתצהירו של עו"ד

קורפו עולה, כי המשך היחסים בין התובעים לנתבעים והטיפול בענייני הפרויקט בשנים 95-96 נעשה על רקע משא ומתן לפשרה שנערך ביניהם לעניין שכר טרחתם. לא ניתן ללמוד מהם, ועו"ד

קורפו גם לא טוען בתצהירו, כי המשך ההתקשרות מהווה מתן שירות משפטי לנתבעים בגינו הוא זכאי לשכר ראוי. הנתבעים המשיכו לעדכן את התובעים בטיוטות ההסכמים שנערכו בין הנתבעים לבין מרכז כלל, רק משום שעל רקע המשא והמתן שנערך, היה צריך להיכלל בהסכם סעיף הנוגע לשכר טרחתם של התובעים ותו לא (ראה סעיפים 25-26 לתצהירו של עו"ד

קורפו וכן ת/40 – ת/43).

הסכם הפשרה
38. משהגענו עד כה, יש לבחון את טענתם החלופית של התובעים לעניין הסכם הפשרה שהושג לטענתם עם מר קלמן. לטענת התובעים, לאחר משלוח מכתב הפסקת העבודה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו ישולם לתובעים שכר-טרחה בשיעור של 0.75% מכלל המכירות והעסקאות בפרויקט, בתוספת מע"מ, וגם הסכם זה הופר על ידי הנתבעים, ולפיכך זכאים הם לתשלום שכר טרחה בשיעור האמור.

הנתבעים טוענים, כי הטענה בדבר קיומו של הסכם הפשרה לא נטענה בכתב התביעה והיא מהווה "שינוי חזית". דין טענה זו להידחות. התובעים ציינו בכתב התביעה במפורש את השתלשלות העניינים באשר לכריתתו, לטענתם, של הסכם הפשרה (ראה: סעיפים 18(ח)-(ט) לכתב התביעה).

עוד טוענים הנתבעים, כי המוצגים עליהם נסמכים התובעים, מצביעים על משא ומתן שנערך והצעות לפשרה שהוצעו, אך הם אינם מוכיחים כי בסופו של ההליך הבשיל המשא והמתן לכדי כריתת הסכם פשרה כלשהו. לטענתם, יש לזקוף לחובת התובעים, כי לא הביאו את מר קלמן לעדות בעניין זה.

39. מעדותו של עו"ד

קורפו מצטיירת התמונה הבאה: לאחר שהנתבעים הודיעו לתובעים על הפסקת עבודתם, ניהלו הנתבעים משא ומתן לקראת חתימה על הסכם קומבינציה עם חברת מרכז כלל ירושלים בע"מ, חברת בת של שיכון עובדים, שהקימה בשלב מאוחר יותר את חברת אור ים בינוי ופיתוח בע"מ (להלן: "מרכז כלל" ו-"אור ים" בהתאמה). כיוון שהתובעים סירבו לתת לנתבעים אישור על הפסקת הייצוג (המתחייב מכלל 27 לכללי האתיקה) כרכו הנתבעים את עניין שכר הטרחה לתובעים במשא ומתן עם מרכז כלל ואף התובעים שולבו במשא ומתן שנוהל עם מנכ"ל מרכז כלל, מר קלמן. בפגישה שנערכה במשרד התובעים ביום 18.7.94 הושג הסכם פשרה בין הצדדים (ראה תרשומת שנערכה על ידי עו"ד

ברוכין – ת/103). הצדדים נועדו בשנית במשרדי שיכון עובדים בתל אביב, והוסכם כי הנתבעים ישלמו לתובעים שכר טרחה בשיעור 0.75% מתוך כלל העסקאות בפרויקט (ראה גם ת/37 – תרשומת שערך עו"ד

קורפו ביום 18.10.94 בעניין זה וכן ת/39 – מכתבו של מר קלמן לתובעים). בעקבות הסכם זה, הוחלפו בין התובעים והנתבעים טיוטות של הסכם הקומבינציה בין הנתבעים לבין חברת כלל, על מנת לשלב את הסכמת הצדדים בהסכם (ת/40 – ת/42, ת/104).

אם נבחן את התרשומות שנערכו על ידי התובעים נמצא, כי כולן מדברות על הצעות לפשרה בלבד. בתרשומת שערך עו"ד

ברוכין בכתב ידו (ת/103) נרשם "חיליק (חצור – א.פ.) הציע...", מה גם שבתרשומת זו נרשם 0.4% ולא 0.75% כטענת התובעים. ובהמשך שם תחת הכותרת "תרשומת" נאמר כי סוכם: "1. ברוכין וקורפו ישקלו את הצעתו של מנהל כלל... 2. אנו (ברוכין וקורפו) הבטחנו לתת תשובה... על מהות ההצעה..." (ההדגשות לא במקור – א.פ.). בתרשומת שערך עו"ד

קורפו (ת/37) נכתב "רישום מהצעת יהושע קלמן...". במהלך המשא והמתן בין הצדדים נשלח למר קלמן, לבקשתו, העתק מהסכם שכר הטרחה השני. בתשובה השיב מר קלמן (ת/39):

"...בנוסף לכך עלי לסכם עוד הדברים, כפי שאמרתי לך בשיחתנו, עם הרב מ. סורוצקין והאגודות. שוחחתי עימו בענין ונראה לי ששיעור העמלה יוסכם, אך נושא ה- 20,000$ בעייתי. אשוב ואתקשר אליך לכשיתגבשו יותר הדברים" (ההדגשות שלי – א.פ.).

מכל אלה יש להסיק, כי אף שנוהל משא ומתן לפשרה, והוצעו הצעות כאלה ואחרות באשר לשכר טרחתם של התובעים, אלו לא התגבשו לכדי הסכם מחייב.
אף אם תמצי לומר, כי התגבש הסכם פשרה בין הצדדים בעל פה, אך לא ניתן לו ביטוי בכתב, הרי שאין כל עדות, שאינה עדותם של התובעים, שתתמוך בגרסתם כי התגבש הסכם כאמור (ראה עדותו של סורוצקין – פר' עמ' 100, ש' 24 – עמ' 102, ש' 14). עדותו של מר קלמן היתה יכולה לשפוך אור על מידת גיבושו של הסכם הפשרה. התובעים נמנעו מהבאתו למתן עדות, ויש לזקוף זאת לחובתם (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658-659 (1991); ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס, תק-על 2006(1), 991 (2006)). המסקנה הינה, איפוא, כי לא התגבש הסכם פשרה בין התובעים לנתבעים לתשלום שכר-טרחת עורך-דין מעבר לסכום של 25,000 דולר הנקוב בהסכמים שביניהם.

שירותים משפטיים נוספים
40. בנוסף לתביעה העיקרית לשכר-הטרחה בגין פרויקט "טלז סטון", תבעו התובעים בכתב התביעה שכר טרחה בגין "שירותים משפטיים נוספים" שהעניקו לנתבעים או למי מהם במרוצת השנים, אשר לא נכללו בהסכמי שכר הטרחה הראשון והשני. לגבי חלק מהשירותים המשפטיים הנוספים הוסכם על שכר טרחה, אשר לא שולם, ולגבי האחרים לא הוסכם על שכר טרחה ובגינם נתבע "שכר-ראוי".

41. נדון תחילה בשאלת התיישנות השירותים המשפטיים הנוספים.
לטענת הנתבעים, מרוץ ההתיישנות לגבי השירותים המשפטיים הנוספים החל ביום בו ניתנו השירותים. מכיוון שהמדובר בשירותים אשר, אף לגישת התובעים, ניתנו בין השנים 1989 – 1993, וחלפו למעלה משבע שנים מאז שניתנו, הרי שעילת התביעה בגינם התיישנה.
התובעים משיבים לכך, כי מועד מתן השירותים הנוספים אינו רלבנטי לצורך התיישנות משום שעילת התביעה לגביהם נולדה רק לאחר הפרת ההסכם השני, היינו רק עם קבלת מכתב הפסקת העבודה, ורק ממועד זה נתגבשה להם עילה לתבוע שכר ראוי בגינם. נטען, כי התובעים לא נקטו באמצעי גביה כלשהם בשל רצונם שלא להעכיר את מערכת היחסים עם הנתבעים נוכח טיפולם המתמשך בפרויקט "טלז סטון".

42. כאמור לעיל, יש לדחות את טענת התובעים בעניין זה ככל שהיא מבוססת על פסק הדין בעניין שמשון, שהרי ברי כי שירותים אלו אינם מהווים "חטיבה אחת" והם אינם חלק מרצף הפעולות להשגת רישיון הבניה לפרויקט. מקובלת עלי טענת הנתבעים כי עילת התביעה בגין השירותים המשפטיים הנוספים, אשר לגביהם לא נחתם הסכם שכר-טרחה, אינה עילה חוזית, אלא עילה בגין "שכר-ראוי". המועד בו נולדה עילת התביעה והחל מרוץ ההתיישנות הוא מועד מתן השירותים, המועד בו היו זכאים התובעים לדרוש את כספם. בהעדר הסכם שכר-טרחה לגבי שירותים אלו, ובהעדר הסכמה על מועד מדויק לתשלום, יש לבצעו תוך זמן סביר ממתן השירות (ראה: סעיף 41 לחוק החוזים). לפיכך, נבחן להלן את השירותים המשפטיים הנוספים להם טענו התובעים. השירותים המשפטיים לגביהם נחתם הסכם שכר-טרחה ייבחנו על בסיס עילה חוזית (האם הופר ההסכם, ואם כן – מועד ההפרה הוא המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות), ואילו לגבי השירותים המשפטיים לגביהם לא נחתם הסכם שכר-טרחה, תחילת מרוץ ההתיישנות הוא ביום מתן השירות או זמן סביר לאחריו.
למעלה מן הצורך נוסיף, כי גם אם נקבל את הטענה המבוססת על פסק הדין בעניין שמשון, היינו כי המועד בו נולדה עילת התביעה לגבי השירותים המשפטיים הנוספים הינו מועד מכתב הפסקת העבודה, הרי שספק רב בעיני אם ניתן לראות בהליך המרצת הפתיחה כתובענה שעילתה זהה לעילת התובענה הראשונה, גם אם על פי פרשנותו הרחבה של מונח זה, כאמור לעיל. כמפורט לעיל, האפשרות לקיים הליך בוררות בין הצדדים התייחס אך ורק למחלוקת בעניין הסכמי שכר הטרחה הראשון והשני. כך עולה מההתכתבויות בין הצדדים. שאלת זכאותם של התובעים לשכר-טרחה בגין שירותים משפטיים נוספים מעולם לא עלתה כשאלה שהיתה אמורה להידון במסגרת הבוררות, אף לא במסגרת המרצת הפתיחה, לפיכך, התובעים לא היו מנועים מהגשת תביעה כספית בגין השירותים הנוספים בפרק הזמן בו נדונה המרצת הפתיחה, ועל כן תקופה זו לא מהווה "אותה עילה" כהגדרתה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.
43. טיילת האנדרטאות של מדינות ארה"ב – השירותים המשפטיים והאחרים בעניין זה ניתנו במהלך השנים 89'-92' (סעיף 15(א) לסיכומי התובעים; סעיפים 7-8 לתצהיר עו"ד

ברוכין), כ-11 שנים ויותר לפני הגשת תובענה זו. בגין טיפול זה לא נחתם הסכם שכר–טרחה כלשהו, ולפיכך יש לקבוע כי עילת התביעה בגינו התיישנה.

44. טיפול בעיזבון המנוח למשן ז"ל – מר למשן ז"ל, היה יהודי אמיד מפורטוגל אשר התעתד להוריש את עזבונו, הנאמד במיליוני דולרים, למדינת ישראל. סורוצקין ביקש לנצל את כוונתו של מר למשן למטרת העברת חלק מכספי העיזבון לקופת הנתבעת 3 וביקש מהתובעים לפעול אצל האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים, על מנת שיכיר בתרומתו של סורוצקין להעברת עיזבון למשן לרשות המדינה ויזכה אותו בעמלה ראויה בשל כך (ת/24, ת/25). התובעים הסכימו, ובין הצדדים נחתם הסכם שכר-טרחה ביום 21.12.92 (ת/26). על פי ההסכם מונו התובעים כבאי כוחם של הנתבעים, בעניין הטיפול בנושא הצוואה של מר למשן, אשר יכלול בין השאר: עריכת הסכם עם המדינה ומימוש ההתחייבות בבוא העת. הוסכם (סעיף 3 להסכם) כי בגין הטיפול הכולל יקבלו התובעים את התמורה של 6% מהסכומים שיגיעו לנתבעים, בצירוף מע"מ כחוק. עוד הוסכם (בסעיף 4 להסכם), כי התמורה בגין האמור תשולם לתובעים "רק עם קבלת כל הסכום המגיע לידי הנתבעים בגין העיזבון", ובמידה ויועברו נכסים לידי הנתבעים, אזי תוקפו של הסעיף יחול בעת מימוש הנכסים לכסף נזיל ו/או בעת שיוערכו על ידי שמאי. התובעים החלו לפעול למימוש התחייבויותיהם (סעיפים 20-21 לתצהיר עו"ד

קורפו), ובנובמבר 93' קיבלו אישור עקרוני ממשרד האפוטרופוס הכללי לקבלת 10% מכספים שיתקבלו מהעיזבון לטובת הנתבעים (ת/28). אף לאחר קבלת האישור המשיכו התובעים בהתכתבות עם משרד האפוטרופוס הכללי על מנת לשכנעם להגדיל את אחוז העמלה שיקבלו הנתבעים מהעיזבון (ת/30).

מר למשן נפטר באפריל 96', ולאחר פטירתו המשיכו התובעים לעדכן את משרד האפוטרופוס הכללי בניסיונות לאתר את צוואתו (ת/31-ת/32). בסופו של יום, ועל אף מאמצי הצדדים, הטיפול בעניין זה לא הביא לכל תוצאה, והמדינה והנתבעים לא זכו לקבל כספים מתוך העיזבון, ככל הנראה משום שצוואתו של מר למשן לא אותרה (פר' עמ' 28, ש' 17-18).

ולענייננו. זכאותם של התובעים לקבלת שכר טרחה בגין שירות משפטי זה נגזרת מהסכם שכר-הטרחה שנחתם בין הצדדים (ת/26). נוסחו של סעיף 4 להסכם, כפי שהובא לעיל, מלמד כי הנתבעים לא הפרו את ההסכם, שכן התחייבו לשלם את התמורה בגין הטיפול בעיזבון למשן ז"ל "רק עם קבלת כל הסכום המגיע לידי הנתבעים בגין העיזבון", ומשלא התקבל סכום כלשהו, אין התובעים זכאים לתשלום כלשהו.
בתצהירו טען עו"ד

ברוכין, כי ניהל משא-ומתן עם סורוצקין בקשר להסכם שכר-הטרחה ובמהלכו הבהיר לו, כי אלמלא טיפלו התובעים בפרויקט "טלז סטון", היו גובים מהנתבעים מקדמה בסך 3,000 דולר בתוספת מע"מ בגין הטיפול בעניין למשן ז"ל (סעיף 11 לתצהיר עו"ד

ברוכין). "הבהרה" זו לא באה לידי ביטוי בהסכם עצמו, וכפי שראינו ניסוחו אינו מזכה את התובעים בשכר-טרחה. גם אם נתעלם מההסכם (שלא הופר) ונבקש לבחון האם זכאים התובעים לקבלת שכר-ראוי, נמצא, כי תביעתם של התובעים בעניין זה התיישנה, שהרי הטיפול בעניין עיזבון למשן ז"ל בוצע בשנים 92'-93, ולכל המאוחר בשנת 96', כ-8 שנים עובר למועד הגשת תובענה זו.

45. טיפול בהכרזה על קרית "טלז סטון" כמועצה מקומית – הטיפול בעניין זה כלל פנייה בכתב לשר הפנים דאז, מר אריה דרעי, מיום 11.1.91 (ת/50). לאחר שהתברר כי שר הפנים מגלה נטייה ברורה להתנגד לבקשה, נערכו התובעים לקראת הכנת עתירה לבג"צ (ת/52). לאחר שפנייה נוספת של הנתבעים, באמצעות עו"ד

ר' יאראק נדחתה (ת/53), הכין עו"ד

ברוכין עתירה לבג"צ בחודש דצמבר 92' (ת/54) (ראה סעיפים 5-6 לתצהירו של עו"ד

ברוכין). סורוצקין ביקש וקיבל עותק מהעתירה והורה לתובעים שלא להגישה, בנימוק שהינו מבקש לפנות שוב לשר הפנים בניסיון לשכנעו, מבלי הצורך בהגשת העתירה. התברר, כי עלה בידו של סורוצקין לשכנע את שר הפנים בצדקת טענותיו, וזאת לאחר שהציג בפני
ו את העתירה שהוכנה.
לטענת התובעים, סורוצקין התחייב, בשמו ובשם הנתבעים, לשלם להם סך של 5,000 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ, עבור עתירה זו (סעיף 6(א) לתצהירו של עו"ד

ברוכין), והם שלחו דרישות תשלום ותזכורות בתאריכים 15.9.92, 27.10.92, 10.1.93 ו-26.3.93 (ת/55, ת/57).
הנתבעים מכחישים כי קיבלו שירותים משפטיים בנושא זה (ראה סעיף 34(א) לתצהירו של סורוצקין) וטוענים כי שילמו לעו"ד

יאראק עבור שירותיו בעניין זה. ממילא, מכחישים הם כי הוסכם על שכר טרחה כלשהו.
גם אם נקבל את גרסת התובעים, יש לדחות תביעתם בשל התיישנותה, משום שחלפו מעבר לשבע שנים מיום מתן השירות (91'-92'), ואף מיום שעבר הזמן הסביר לתשלום בגינו.

46. חוות דעת משפטיות בענייני תכנון ובניה, קניין, מיסוי מקרקעין, חוזים ותאגידים – שירותים אלו ניתנו בשנים 90'-93' (ת/69-ת/75), 11 שנים ויותר לפני הגשת תובענה זו, ולפיכך התיישנו. כך גם הטיפול בניסוח התחייבות כללית של הנתבעת 3, שירות שניתן בשנת 89' (ת/49), ולפיכך עילת התביעה בגינו התיישנה.

47. טיפול בתיקים פליליים נגד סורוצקין – הטיפול בעניין זה ניתן בין השנים 89'-93 (סעיף 18 לסיכומי התובעים; סעיפים 13-22 לתצהיר עו"ד

ברוכין; ת/79-ת/92), ולפיכך עילת התביעה בגינו התיישנה.

48. טיפול בסכסוכים אזרחיים של סורוצקין – ניתן בשנת 1991 (סעיפים 23-25 לתצהיר עו"ד

ברוכין; ת/93-ת/95), ולפיכך עילת התביעה בגינו התיישנה.

49. טיפול בענייני מקורביו של סורוצקין – לרבות הטיפול בעניינו של מר אלטוסקי אברהם בוצע בשנת 93', ונשלחו בגינו מספר מכתבי דרישה לתשלום שכר-טרחה בסך 1,000 דולר בתוספת מע"מ (ת/100), וכן מכתב להוצאת הספרים "שם" גם הוא משנת 93'. אף עילות התביעה בגין שירותים אלו התיישנו.
טענת קיזוז
50. לטענת הנתבעים, סירובם של התובעים להשתחרר מייצוג במשך כשנתיים וחצי, ממועד מכתב הפסקת העבודה ועד לביטולו של כלל 27 לכללי האתיקה בבג"צ 4330/93 הנ"ל, והתניית ההשתחררות מייצוג בתשלום שכר-טרחה בשיעור גבוה מהסביר (למעלה ממיליון וחצי דולר), גרם לנתבעים "לעיכוב אדיר בפרויקט ולנזקים אדירים המסתכמים בכשני מליון דולר..." (סעיף 63 לסיכומי הנתבעים). סכום זה מורכב, לטענתם, מעיכוב של כשנתיים וחצי באישור התב"ע ולדחיית מועד הבנייה; מריבית על חובות הנתבעים; מדחייה במכירת דירות בפרויקט והפסדי ריבית על רווח; ומירידת ערך השוק לדירות בכ-10% (סעיף 21ד' לכתב התביעה). סכום זה ביקשו הנתבעים לקזז מכל סכום שייפסק לחובתם.
התובעים לא השיבו לטענה זו. עם זאת, ראיתי לנכון לדחות טענה זו.

51. זכות הקיזוז היא אמצעי לפירעון חובות בדרך של "סעד עצמי". זוהי טענת הגנה מפני תביעה. במישור הדיוני, על הנתבע המעוניין להתגונן בטענת קיזוז, להצביע על מקור בדין המהותי המקנה לו זכות זו ולהעלותה בכתב טענותיו כטענת הגנה בפני
התביעה (תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) (ע"א 2703/98 אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' שפיגלר, פ"ד נה(1) 369, 383 (1999)).
טענת קיזוז נטענה על ידי הנתבעים בכתב ההגנה, אך הנתבעים לא הצביעו על מקור בדין המהותי המקנה להם זכות קיזוז, ואף לא הוכיחו טענה זו במידה הראויה – לא את מקור זכותם הנטענת, ולא את גובה הנזק אותו הם מבקשים לקזז. יתר על כן. טענת הנתבעים כי סירובם של התובעים להשתחרר מייצוג הוא שגרם ל"עיכוב האדיר" בבניית הפרויקט, לא הוכחה, באשר הנתבעים עצמם מודים, כי אף לאחר קבלת האישור העקרוני לפרויקט נדרשה עבודה אדריכלית ותכנונית לא מעטה עד לקבלת התב"ע המתוקנת והיתרי הבנייה, ומשום שהנתבעים עצמם הסכימו תחילה לפנות להליכי בוררות לפתרון המחלוקות הכספיות בעניין שיעור שכר-הטרחה, ורק מאוחר יותר, עם פרסומו של בג"צ 4330/93 הנ"ל, חזרו בהם מכוונתם המקורית.
על יסוד האמור לעיל, נדחית טענת הקיזוז של הנתבעים.

התוצאה
52. על יסוד המפורט לעיל, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, כפי שנתבע בכתב התביעה, סך של 104,364 ₪ (שהינם 20,000 דולר בתוספת מע"מ, לפי השער היציג ביום הגשת התביעה), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
יתר עילות התביעה נדחות.

53. לאור דחייתה של מרבית התביעה כנגד הנתבעים, יישאו הנתבעים בהוצאות התובעים וכן בשכר-טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

54. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"א באלול תשס"ו (4 בספטמבר 2006), בהעדר הצדדים.

אהרן פרקש
, שופט









א בית משפט מחוזי 6428/04 חיים קורפו, עו"ד,אהרן ברוכין, עו"ד נ' משה סורוצקין ואח' (פורסם ב-ֽ 04/09/2006)