פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל בע"מ | פסקי דין על יוסף נחום | פסקי דין על נפתלי לוי |

3965/02 א     25/08/2006




א 3965/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יוסף נחום, נפתלי לוי






בתי המשפט

א 003965/02
בית משפט השלום ירושלים
25/8/2006

בפני
כב' השופט נֹעם סולברג
בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בעניין:
התובע
ע"י ב"כ עו"ד יוסף כהן

-נגד-
הנתבעת

הנתבעים

1. אורית חרירי (לוי) (ניתן

פסק דין
ביום 13.10.02)
2. יוסף נחום

3. נפתלי לוי

ע"י ב"כ עו"ד מרדכי מלכה
פסק דין
1. הנתבעת 1 (להלן - הנתבעת) הנה לקוחה של התובע (להלן - הבנק). הנתבעים 2 ו-3 (להלן - הנתבעים), בעלה ואביה של הנתבעת, הם ערבים להלוואה שנתן הבנק לנתבעת.
הנתבעת ניהלה חשבון עו"ש מספר 264881, קיבלה אשראי ונוצר לה חוב כלפי הבנק. הנתבעת נפגעה בתאונת דרכים. במכתב מיום 16.7.98 (נספח ב' לתצהיר מנהל הבנק) התחייבה הנתבעת "להפקיד את כספי הפיצויים שאקבל עקב תאונת הדרכים שארעה לי בסניפכם... אני נותנת בזה התחייבות בלתי חוזרת לעו"ד עמוס גבעון לפרוע את ההלוואה ישירות מכספי הפיצויים". עו"ד גבעון התחייב באותו מכתב מצדו "לפעול לפי ההוראה הבלתי חוזרת" של הנתבעת. על סמך התחייבותה איפשר הבנק לנתבעת לחרוג ממסגרת האשראי. פעם ופעמייים גם נתן הבנק לנתבעת הלוואות. הראשונה - בסך של 175,000 ₪ - סולקה במלואה. על השנייה - בסך של 115,000 ₪ - נטושה המחלוקת בתובענה דנן.

2. מתוך כלל חובהּ של הנתבעת כלפי הבנק, שהגיע לסך של כ-650,000 ₪, שולמו כפרעון שלושה תשלומים. האחד, בסך של 175,000 ₪, להחזר ההלוואה הראשונה ולסילוקה המלא, שולם באמצעות בא-כוחה של הנתבעת ביום 10.5.01. השני, בסך של 223,000 ₪, שולם ביום 14.5.01 על-ידי החייבת עצמה. סכום הכסף הועבר לחשבון העו"ש כדי 'לכסות' על יתרת החוב שהיתה בו. השלישי, ביום 7.10.01, בסך 83,000 ₪ - סכום שהתקבל ממכירת המכונית שעבור רכישתה נלקחה ההלוואה השנייה - שולם על-ידי החייבת לשם פרעון חלקי של ההלוואה השנייה.

3. ההלוואה השנייה ניתנה לנתבעת ביום 26.7.99 בחשבון תמורה מספר 315-002859 לפרעון ב-12 תשלומים. הנתבעים ערבו כלפי הבנק על-פי כתב ערבות להבטחת החזר ההלוואה. לטענת הבנק לא נפרעה ההלוואה וייתרת החובה הבלתי מסולקת בחשבון ההלוואה הגיעה ביום 20.3.02, בעת הגשת התביעה, לסך של 97,667.36 ₪, כולל ריבית עד ליום 31.3.02.
בקשת רשות להתגונן שהגישה הנתבעת נמחקה וביום 13.10.02 ניתן

פסק דין
נגדה. הנתבעת חוייבה בתשלום סך של 191,834.26 ₪ בצירוף ריבית. הסכום הפסוק מורכב מייתרת החובה הנ"ל בחשבון ההלוואה ומייתרת החובה בסך של 94,166.90 בחשבון העו"ש.
בקשת הנתבעים - אשר נתבעו לשלם לבנק את ייתרת חובהּ של הנתבעת בחשבון ההלוואה - ליתן להם רשות להתגונן, נתקבלה. 3 טענות טענו להגנתם:

(א) חובה של הנתבעת נפרע עוד ביום 14.5.01 כשהפקידה סך של 233,000 ₪ ונתנה הוראה למנהל הבנק לפרוע מסכום זה קודם כל את סכום ההלוואה;
(ב) הבנק לא מילא את חובתו להודיע לנתבעים במכתב בדואר רשום בתוך 90 יום מהמועד שנועד לפרעון ההלוואה כי הנתבעת לא עומדת בהחזר תשלומי ההלוואה;
(ג) עובר לחתימתם על כתב הערבות לא גילה הבנק לנתבעים גילוי נאות לגבי חשבון הבנק של הנתבעת.

4. אין עוררין על כך שביום 14.5.01, בשעה שהפקידה סך של 233,000 ₪, שוחחה הנתבעת עם מנהל הבנק. לדבריה, נתנה לו הוראה "כי מסכום זה יפרע קודם כל כספי ההלוואה נשוא התביעה" (סעיף 1 לתצהירה). ברי כי אם אכן ניתנה הוראה שכזו, חייב היה הבנק לכבדהּ, ההלוואה הייתה מסולקת וייתרת חובהּ של הנתבעת הייתה בחשבון העו"ש בלבד. או אז היו הנתבעים פטורים מחיובם כלפי הבנק, כי ערבותם ניתנה להלוואה בלבד ולא לכלל חובותיה של הנתבעת. אלא שהמנהל מכחיש את טענתה של הנתבעת: "הנתבעת 1 מעולם לא נתנה לי הוראה, וממילא לא הבטחתי לפרוע מהסך של 233,000 ₪ קודם את ההלוואה שהיתה לה בבנק, והנתבעת 1 הפקידה הסכום לחשבון העו"ש כפי שהיה מוסכם בינה לבין הבנק" (סעיף 3 לתצהירו). לטענת הבנק, רק בדיעבד טענה הנתבעת את טענתהּ הנ"ל, לאחר שתקופה ארוכה לא טענה כל מאומה על הפקדת סכום הכסף בחשבון העו"ש. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הוסיף מנהל הבנק וציין כי הנתבעת התקשרה אליו לאחר מעשה להודות לו ולהתנצל בפני
ו על האחור בהחזר ההלוואה. לדבריו, "אם אני הטעיתי אותה, אני לא מצפה שהיא תתקשר אליי ותודה לי" (עמוד 17 לפרוטוקול).
5. הנני סבור כי יש להעדיף את עמדת הבנק. טענתה של הנתבעת על כך שנתנה למנהל הבנק הוראה מפורשת להפקיד את סכום הכסף בחשבון ההלוואה, לא הוּכחה במידה הנדרשת ואף נסתרה. זו טוענת - 'הוריתי', וזה טוען - 'לא הורתה'; ברם, בטופס ההפקדה (ת/5), בחתימת ידה של הנתבעת, אין ולוּ רמז להוראתה הנטענת. בטופס מצויין במפורש מספר חשבון העו"ש אשר אליו יופקדו הכספים, ולא חשבון ההלוואה.
יתר על כן, דומה כי מסמך "הסדר לפרעון חובי לבנק" מיום 12.2.02 (ת/4), מאת הנתבעת ובחתימתה, שולל את האפשרות כי הבנק נהג בניגוד להוראתה. חזותו של המסמך מעידה עליו כי אין מדובר במסמך סטנדרטי אלא במסמך שנעשה במיוחד לצורך הסדר חובהּ של הנתבעת דנן. סעיף 1 למסמך מפרט את יתרות החוב בחשבון העו"ש ובחשבון פיגורי ההלוואה; בסעיף 3 מצהירה הנתבעת "הנני מאשרת בזה את נכונות חובי לבנק כמצויין בסעיפים 1 ו-2 לעיל, וכי אין לי ולא תהיינה לי כל טענות שהן לגביו". דברים אלה מפיה של הנתבעת, כתשעה חודשים לאחר הפקדת הסך של 233,000 ש"ח, תומכים בטענת הבנק שלפיה רק לאחר הגשת התובענה טענה הנתבעת לראשונה כי נתנה הוראה להפקיד את סכום הכסף לחשבון ההלוואה.

6. אינני מקבל את טענת הנתבעים, כי הבנק צריך היה להבין מעצמו ולהפקיד את הסכום לחשבון ההלוואה, גם בלי הוראה מפורשת לעשות כן. אמנם, מספר ימים קודם לכן, הופקד סכום כסף על-ידי בא כוחה של הנתבעת לחשבון ההלוואה הראשונה. הנתבעים טוענים כי על הבנק היה ללמוד מכך על כוונת הנתבעת להפקיד את כספי הפיצויים תחילה לשם פרעון ההלוואות ורק לאחר מכן לחשבון העו"ש. אינני סבור כך. ההלוואה הראשונה ניתנה על סמך הבטחת הנתבעת ובא כוחה (במכתב נספח ב' לתצהיר מנהל הבנק) כי כספי הפיצויים ישמשו לפרעונה, תוך מתן התחייבות בלתי חוזרת לשם כך. התחייבות בא כוחה של הנתבעת לפעול בהתאם, כפי שהעיד מנהל הבנק (עמוד 17), היא גופה היתה הבטוחה להלוואה זו. אין להסיק מכך כי גם סכומי כסף שהופקדו לאחר מכן אמורים היו לפרוע דווקא חוב מסוג הלוואה ולא את חוב חשבון העו"ש.

7. הנתבעים טוענים עוד, כי היה על הבנק להפקיד את סכום הכסף לחשבון ההלוואה גם ללא הוראה מפורשת מצדה של הנתבעת, מכח חובת הנאמנות הכללית וחובת תום הלב המוגברת המוטלת על הבנקים כלפי לקוחותיהם. הנתבעים טוענים כי הבנק ידע שטובתם-שלהם כערבים וטובתה של הנתבעת היא כי תחילה תיפרע ההלוואה ורק לאחר מכן יסולק החוב בחשבון העו"ש. הבנק לא עשה כן כי רצה להגן על האינטרסים שלו-עצמו; החוב בחשבון העו"ש הוא חוב ללא כל בטוחה, לעומת ההלוואה שהיא מובטחת. על רקע הבדל זה, וכדי שלא להיות נושה של חוב בלתי מובטח, ברור מדוע הזדרז הבנק להפקיד את סכום הכסף בחשבון העו"ש. לטענתם, אילו שם הבנק לנגד עיניו את טובת לקוחותיו, היה דואג תחילה לסילוק החוב בחשבון ההלוואה, גם כדי לפטור את הערבים מערבותם, וגם מפני ששיעור הריבית על הפיגור בתשלום החזר ההלוואה גבוה משיעור הריבית על ייתרת החובה בחשבון העו"ש.

8. אכן, במקרים שבהם היתרון שבהפקדת סכום כסף לחשבון מסויים על פני הפקדתו בחשבון אחר ניכר וברור, על הבנק כנושה להסיק מסקנה בדבר כוונתו של החייב כי התשלום ייזקף לחוב זה ולא לאחר (ראו ע"א 7948/96 בנק הפועלים נ' מוסכי צומת גהה, פ"ד נה(1) 865, 893 (1998)). ברם, לא כך הוא כאשר מדובר באינטרס מוצדק וראוי של הבנק.
בענייננו, כפי שעולה מעדותו של מנהל הבנק, האשראי המיוחד והחריג שניתן מאת הבנק לנתבעת, ובכלל זה ההלוואות שניתנו לה, הנו ביטוי של רצון טוב ויחסי אמון אשר שררו בין מנהל הבנק לבין הנתבעת ובני משפחתה. מנהל הבנק נטל על עצמו סיכון מעבר למקובל, מתוך רצון לעזור לנתבעת במצוקה אשר אליה נקלעה בעקבות התאונה, ומתוך הערכה ואמון שאכן ברגע שייתקבלו כספים מחברת הביטוח הם יופקדו לאלתר בחשבון העו"ש. על-פי הלך-מחשבה זה פעל מנהל הבנק בעת שהגיע לידיו הסכום של 223,000 ₪, והוא הפקידוֹ בחשבון העו"ש. במקרה זה, לא רק שאין הבנק צריך להיות 'אדיש' לשאלה להיכן יופקד הכסף; לגיטימי, הגיוני ואף מוצדק כי הבנק יביע את עמדתו ויגשים את האינטרס הצודק שלו. גישה נוגדת מצדם של הנתבעים, שכאמור אינם זרים לנתבעת אלא הם בעלה ואביה, הנה חסרת תום לב ולא ראוי לגמול רעה תחת הטובה שעשה הבנק עם הנתבעת.

9. טענת הנתבעים כי בשם טובת הלקוח היה על הבנק לדאוג תחילה לסילוק החוב בחשבון ההלוואה, שהוא חוב 'קשה' יותר עבור הלקוח ובטוח יותר לבנק, משום שהחוב בחשבון העו"ש הוא חוב 'קל' יותר ללקוח, מותירה טעם מר של חוסר תום לב; היא מתבססת על ההנחה כי בדעתה של החייבת אשר נמצאת בהליכי פשיטת רגל (ובעלה באיחוד תיקים), להתחמק מפרעון חובה בחשבון העו"ש, ולנצל באופן ציני את האשראי המופרז שניתן לה על-ידי הבנק, כאמור, מתוך אמון ורצון להושיט יד תומכת. הבנק, הנושה, בשוקלו את צעדיו, רשאי לראות חוב אחד כחוב בטוח יותר מן החוב האחר, ולשקול איזה מן החובות הוא מעדיף שייפרע ראשון; הלקוח, הוא החייב, אינו רשאי לעשות כן. לגביו חלה חובת הפרעון על כל חוב שיש לו. אין בדברים אלה כדי לשלול מזכותו של הלקוח, מראש, לבחור לאיזה חשבון הוא חפץ להפקיד את כספו, ואת חובתו של הבנק להישמע להוראותיו; אולם לאחר מעשה, משלא ניתנה הוראה מפורשת כזו, מותירה הטענה האמורה טעם מר.

10. גם תוכן הוראותיו של חוזה ההלוואה שולל את טענת הנתבעים כי ברירת המחדל הנה הפקדה לחשבון ההלוואה. בסעיף 5(ב) למסמך הבקשה לקבלת הלוואה (נספח ב' לכתב התביעה) נאמר: "אנו מורים בזה לבנק לחייב את חשבון העו"ש במועד הפרעון של כל תשלום או כל סכום שיגיע מאיתנו לבנק לפי כתב זה... בסכום שיהיה דרוש לשם סילוק אותו תשלום ומתחייבים בזה לגרום לכך כי תעמוד לזכותנו, באותה עת, יתרה מספקת בחשבון העו"ש לביצוע החיובים כאמור". בסעיף 5(ב)(2)(א) לבקשה לקבלת הלוואה מצהיר הלווה ב'רחל בתך הקטנה' כי "חיוב חשבון העו"ש בתשלום על-פי הוראתנו והרשאתנו כאמור לא יחשב כפרעון אלא אם יהיו בחשבון העו"ש כספים ביתרת זכות לכיסוי אותו התשלום במלואו". בהמשך מצהיר הלווה כי אם חיוב חשבון העו"ש בסכום הפרעון יותיר בו יתרה שלילית, יהיה הבנק רשאי, על-פי בחירתו, לבטל את החיוב האמור ולהתייחס אליו כאילו לא שולם הפרעון לחשבון התמורה של ההלוואה במועדו, או להותיר את החיוב על כנו, והיתרה השלילית שבחשבון העו"ש תשא ריבית ככל יתרה שלילית בחשבון העו"ש. נמצא, כי חוזה ההלוואה עצמו קובע סדר קדימויות בפרעון, שונה מזה שטוענים לו הנתבעים: מלכתחילה, הבנק לא יחייב את חשבון העו"ש לטובת ההלוואה אלא במקרה שבו יש בו יתרת זכות. על-פי החוזה, אין העדפה לפרעון ההלוואה על פני שמירה על יתרת זכות בחשבון העו"ש.

11. נמצא כי בהבדלי הגרסאות שבין הנתבעת לבין מנהל הבנק האם נתנה הנתבעת הוראה להפקיד את סכום הכסף בחשבון ההלוואה, אם לאו, יש להעדיף את גרסת מנהל הבנק. כזאת החלטתי לא רק על סמך התרשמות מן העדויות וממהימנות העדים, אלא גם ובעיקר בהתבסס על התימוכין הראייתיים הנ"ל בעמדת הבנק.

12. טענת ההגנה השנייה של הנתבעים הנה כאמור שלא קיבלו הודעה על כך שהנתבעת לא עומדת בהחזר תשלומי ההלוואה. אילו ידעו על כך, היו מאלצים אותה למכור את מכוניתה בשלב קודם כשערכה היה 'מכסה' את החוב כולו. המכונית נמכרה תמורת 83,000 ₪, ואילו שנה קודם לכן היה שוויה 107,120 ₪. מכאן טענתם החלופית, כי יש לחשב את סכום החוב אשר לו הם ערבים כאילו הסכום שהופקד בשעתו לא היה 83,000 ₪ אלא 107,120 ₪.
טענת ההגנה השלישית של הנתבעים הנה כאמור שהבנק לא מילא אחר חובת הגילוי המוטלת עליו ולא יידע אותם על אודות מצבה הכלכלי של הנתבעת בטרם נטלו על עצמם לערוב לה.

13. הבנק טוען כי הנתבעים, שהם כאמור בעלה ואביה של הנתבעת, לבד מכך שידעו היטב את מצבה הכלכלי ואת מצב חובותיה בכל עת מתוקף קרבתם אליה ושותפותם בענייניה, הרי שהם עצמם ביקשו ארכות למועדי הפרעון עד לקבלת כספים מחברת הביטוח. מנהל הבנק הודיעם על מצבה הכלכלי של הנתבעת, וגם עובר לחתימתם על כתב הערבות הוּדע להם כי ההלוואה מחליפה חוב קודם שלא נפרע.

14. טענות הנתבעים אינן יכולות להתקבל באשר היו מעורבים בענייניה הכלכליים של הנתבעת וידעו את מצב חשבונותיה. אין להעלות על הדעת שבעלה ואביה של הנתבעת לא ידעו על מצבה. זו לא דרכו של עולם. טענת הבעל כי היה מאלץ את הנתבעת למכור את מכוניתה שנה קודם למועד שנמכרה אילו ידע על מצבה הכלכלי אינה יכולה להישמע מפיו בכלל, ולאור מכתבה של הנתבעת (ת/3) אל מנהל הבנק, בפרט. במכתב זה הודיעה הנתבעת כי "מזה כשלושה חודשים הרכב שלי מפורסם למכירה גם בעיתונים וגם שלט על הרכב ולצערי עדיין לא נמצא הקונה הפוטנציאלי. אני עושה כמיטב יכולתי למכור את הרכב... אבקש בכל לשון של בקשה אם אפשר לתת לי עוד חודש למכירת הרכב". אינני מאמין כי בעלה לא ידע על כך, על האורכה שניתנה ועל כל האמור במכתב. טענת האב כי לא ידע על מצבה הכלכלי של הנתבעת אינה יכולה לעמוד ולוּ מן הטעם שבגלל מצבה התגוררה אצלו בביתו. מנהל הבנק העיד כי הנתבעים התלוו אל הנתבעת בבואה לחתום על קבלת ההלוואה השנייה (עמוד 12 לפרוטוקול) וכי הנתבע 2 שוחח עמו בעניין חובותיה של הנתבעת והבטיח כי ייפרעו בהקדם, לכשיגיעו כספי הפיצויים (עמוד 13). כך עולה גם מעדויותיהם של הנתבעים עצמם. הנתבע 2 העיד על מעורבותו בחשבונותיה של הנתבעת "עד כמה שיכולתי" (עמוד 4) ועל הארכות שניתנו עד לקבלת כספים מחברת הביטוח (שם). הנתבע 3 העיד על קבלת מכתב מאת הבנק ועל כך שהעבירוֹ אל הנתבעת (עמוד 1), על כך שפעמיים היה בבנק (שם), ש"היה חוב של מאה אלף" (עמוד 2) וש"חיכינו שהיא תקבל את הכסף מהביטוח" (עמוד 3).
15. במעמד החתימה על כתב הערבות חתמו הנתבעים על "דף מידע לערב" (ת/1) ועל "פרטי החיוב הנערב" (ת/2). הנתבעים אישרו בחתימתם כי קראו את דף המידע לערב, על הפרטים והנתונים הכלולים בו. באופן מפורש צויין בדף המידע, כי "החוב שאתה עומד לערוב לפרעונו מחליף חיוב קיים" וכי "החייב אינו מקיים התחייבות בקשר לחוב הקיים/אינו עומד בפרעון תשלום/ים למרות שחלף המועד לפרעונו/נם".
הבנק גם הודיע לנתבעים בכתב באופן פורמלי על כך שהנתבעת אינה מקיימת את חיוביה (נספחים ו' - יא' לתצהיר מנהל הבנק). הכחשותיהם המהוססות של הנתבעים בעל-פה כנגד מסמכים בכתב, לא יכולות לעמוד להם.

16. סוף דבר. בהסתמך על יחסי אמון עם הנתבעת ומשפחתה, בהתחשב עם מצבה לאחר תאונת הדרכים שעברה, לאור סכומי הכסף שעתידה הייתה לקבל מאת חברת הביטוח, נתן מנהל הבנק לנתבעת אשראי חריג באופן מיוחד, הן בחשבון העו"ש והן בהענקת הלוואות.
שלא כטענתה, בשעה שהפקידה סך של 223,000 ₪, אינני סבור שהנתבעת הורתה למנהל הבנק להפקיד את הכסף בחשבון ההלוואה דוקא. אכן, על-פי חוזה ההלוואה ועל יסוד שאר הטעמים שפורטו לעיל, ראוי היה לפרוע תחילה את החוב בחשבון העו"ש שלגביו לא היתה לבנק בטוחה ממשית. כדין נהג אפוא הבנק בהפקדת הכסף בחשבון העו"ש. משלא נפרעה ההלוואה, נהג הבנק כדין בדרישתו מאת הנתבעים - על יסוד ערבותם - לפֹרעה. בדרך התנהלותו של הבנק כלפי הנתבעים לא נפל פגם. בהיותם בני משפחה של הנתבעת מדרגה ראשונה, בוודאי ידעו הנתבעים על מצבה הכלכלי ועל קשייה בהחזר חובותיה. לבד מן השכל הישר שמורה כך, העיד על כך מנהל הבנק וניתן היה להסיק זאת גם מדבריהם-שלהם. הם גם התלוו אל הנתבעת בלכתה לבנק ונטלו חלק במגעים עמו. מכל מקום, עובר לחתימת כתב הערבות וכן גם בחלוף מועדי הפרעון וכשניתנו ארכות, מסר הבנק הודעות מתאימות לנתבעים על מצב הדברים בחשבונה של הנתבעת. נסיונם של הנתבעים לעת הזאת להשתחרר מערבותם, נדון לכשלון.

17. אני מקבל אפוא את התביעה. הנתבעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, ישלמו לבנק סך של 97,667.36 ₪, בצרוף ריבית בשיעור של 18.6% לשנה, או כל שיעור ריבית אשר נהוג אצל הבנק מזמן לזמן המחושבת בסוף כל רבעון, או בסוף כל תקופה אחרת, ומתווספת לקרן, כנהוג אצל הבנק, מיום 1.4.02 ועד לתשלום המלא בפועל.

הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט, וכן ישלמו לבנק שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצרוף מע"מ.

ניתן היום, א' באלול תשס"ו (25 באוגוסט 2006), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

נֹעם סולברג
, שופט








א בית משפט שלום 3965/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יוסף נחום, נפתלי לוי (פורסם ב-ֽ 25/08/2006)