פסקי דין על אשר (בן דוד) ויזגן

861/05 פח     11/09/2006




פח 861/05 מדינת ישראל נ' אשר (בן דוד) ויזגן





מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד חיים הדיה
בעניין:
המאשימה

נ ג ד
אשר (בן דוד) ויזגן

ע"י ב"כ עו"ד אשר אוחיון
הנאשם
הכרעת דין
השופטת א' אפעל-גבאי:

1. כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו את ביצוען של העבירות הבאות: רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") בצירוף סעיף 301(א) לחוק; נסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305 לחוק; וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק בצירוף סעיף 334 לחוק.

כתב האישום
2. הנאשם, יליד 1965, התגורר עובר למעצרו עם משפחתו בישוב שבות רחל.

על-פי האמור בכתב האישום, החליט הנאשם לרצוח חמישה פועלים ערבים שעבדו עימו במפעל האלומיניום "אורטל" הנמצא באזור התעשיה בישוב שילה (להלן: "המפעל"), על-מנת לסכל באופן זה את תוכנית ההתנתקות, עליה החליטה ממשלת ישראל, ולעצור את ביצועה.

ביום 14.8.05, בסיום יום העבודה במפעל, הסיע הנאשם ברכבו ארבעה פועלים ערבים. במחסום המצוי בכניסה לישוב שילה עצר הנאשם את הרכב ופנה לעמדת השומר שהיה מוצב במקום, בנימין בן פנינה. השומר סבר, כי הנאשם הגיע אליו על-מנת לקחת את תעודות הזהות של הפועלים, שהופקדו בעמדת השומר מידי יום, עם הגיעם של הפועלים לעבודה. כאשר נכנס הנאשם לעמדת השמירה הוא לקח את נשקו של השומר מסוג רובה סער m-16, כשמחסנית בתוכו ומחסנית נוספת מוצמדת אליו. הנאשם יצא מן העמדה, כיוון את הנשק למרכז גופם ולפלג גופם העליון של הפועלים שישבו ברכב וירה לעבר כל אחד מהם כ-5-6 כדורים. כאשר הנאשם ראה כי איש מבין הפועלים אינו זז, פנה בריצה לעבר המפעל על-מנת לפגוע בפועל נוסף שנותר לעבוד במקום. הנאשם ירה לעבר אותו פועל ואף החליף מחסנית, לאחר שנוכח כי המחסנית שהיתה בנשק התרוקנה. הפועל הנוסף נפצע ונפל ארצה. לאחר מכן הסגיר הנאשם עצמו לידי קצין הבטחון שהגיע למקום.

הנאשם גרם למותם של ארבעה פועלים ולפציעתו של פועל אחד, אשר טופל בבית חולים ושוחרר לביתו. ואלה שמות האנשים שהנאשם מואשם ברציחתם: מוחמד עלי חסן מנצור, יליד 1952, מהכפר קליל; בסאם מוסא אחמד טואפשה, יליד
1979, מהכפר סינג'יל; אחיו, אוסאמה מוסא אחמד טואפשה, יליד 1972, מהכפר סינג'יל. כל אלה ישבו ברכב ונורו על ידי הנאשם; חליל מוחמד ראוף אלולויל, יליד 1964, מקלקיליה (נתונים אחרונים אלה אינם מוזכרים בכתב האישום ומופיעים בתעודת הפטירה - ת/15). חליל נותר במפעל ונורה על ידי הנאשם בשלב השני של האירוע. ראוחי מוחמד סעיד כסאב, יליד 1961, מהכפר קריות, אשר ישב ברכב, נפצע.

תשובת הנאשם לכתב האישום
3. הלכה למעשה לא חלק הנאשם על עובדות כתב האישום.

תשובתו לאישום באמצעות בא כוחו, עו"ד אשר אוחיון
, היתה כי גרם למותם של חפים מפשע כדי למנוע באופן זה גזירות ואסונות קשים אשר יוטלו על עם ישראל מידי שמיים כתוצאה ממימוש תוכנית ההתנתקות. ביתר פרוט טען הנאשם, כי תוכנית ההתנתקות, שמשמעותה, לפי טעמו, מסירת חלקי ארץ לנוכרים תוך גירוש יהודים מארצם, היוותה הרמת יד על שמיים וגרמה לחרון אף קשה. תוצאתו הוודאית של חרון אף זה היא המטת אסונות קשים על עם ישראל מידי אלוהים. על-פי הטענה, "המעשה נעשה מתוך מחשבה שהכאב הרב הכרוך בפגיעה בחפים מפשע וחוסר הצדק בפגיעה בחפים מפשע הוא קטן יותר מאשר הפגיעה הצפויה לכלל עם ישראל וחוסר הצדק שכרוך בפגיעה בכל עם ישראל" (עמ' 5, שורות
20-22).

בתשובתו הוסיף ב"כ הנאשם, כי הנאשם חי בתחושת אסון, חלם חלומות בנושא זה, היה נתון בלחץ של מחשבות וקולות פנימיים ש"חזרו וקראו לו שלא לחשוב רק על עצמו ועל משפחתו, אלא על העם כולו ולעשות מעשה של הקרבה עצמית כדי למנוע את האסון לכלל עם ישראל" (עמ' 4, שורות 17-18 - עמ' 5, שורות 1-2). המדובר במחשבות אובססיביות וקולות פנימיים, אשר רדפו את הנאשם וקראו לו לעשות מעשה.

תשובת הנאשם לכתב האישום לא היתה ברורה, ובמיוחד לא היה ברור מה התיוג המשפטי המדוייק של טענות ההגנה שבפיו. אי הבהירות לא הוסרה במהלך שמיעת הראיות. כך, לא היה ברור מה היה היעד בחקירת עדי המאשימה, ובמיוחד אנשי המשטרה שהעידו מטעמה. נוסיף, כי ב"כ הנאשם לא סייע בהסרת הערפל מעל תיזת ההגנה עד לשלב הסיכומים.

לכתחילה, נראה היה, כי הנאשם מבקש לפסוע במסלול הגנת אי השפיות הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין, והוא אף ערך חוות דעת מטעמו בענין זה (חוות דעתו של ד"ר ג'רר שמואל כהן-אדד, ללא תאריך, הוגשה לבית המשפט ביום 7.5.06), בה נקבע כי הנאשם לא היה שפוי בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ואולם, בהודעה שהוגשה לבית המשפט ביום 9.5.06 הודיע עו"ד אוחיון, כי הוא מוותר על הגשת חוות הדעת. רק ביום 15.5.06, במועד שנקבע לשמיעת הסיכומים, אמר הסניגור באופן מפורש, לראשונה, כי הנאשם טוען להגנת הצורך הקבועה בסעיף 34יא לחוק העונשין, וכי המעשה נעשה על-מנת למנוע אסון. כתוצאה מכך, וכדי לאפשר למאשימה לערוך את תשובתה לטענה, נדחתה שמיעת הסיכומים למועד אחר (סיכומי המאשימה נשמעו ביום 9.7.06 וסיכומי ההגנה ביום 17.7.06).

הראיות
4. כפי שכבר צויין, העובדות המנויות בכתב האישום אינן שנויות במחלוקת. ב"כ הצדדים הסכימו על הגשת תיק מוצגים, הכולל את הודעות הנאשם, לרבות דוח שחזור האירוע; הודעות השומר (בנימין (בני) בן-פנינה); הודעת אשת הנאשם; הודעות של עדים נוספים; זכ"דים ודוחות פעולה; הודעות פטירה; גיליונות סיכום מחלה ועוד. מטעם המאשימה העידו קצין החקירות מאיר אביטל והחוקרים משה מדיוני וקובי סבג. כן העיד הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר משה קליאן, אשר ערך חוות דעת בעניינו של הנאשם ביום 31.8.05 (ת/18). הפסיכיאטר המחוזי מצא, כי הנאשם איננו חולה נפש וכי הוא מסוגל לעמוד לדין. עוד נקבע בחוות הדעת, כי הנאשם יודע ומבין מהם המעשים המיוחסים לו ומסוגל להביא את גירסתו לאירועים. עד נוסף מטעם המאשימה היה אנדרי מקסימובסקי, אשר עבד עם הנאשם במפעל.

עד ההגנה המרכזי היה הנאשם. הנאשם אמר, כי הוא איננו זוכר את פרטי האירוע, והוסיף: "אני גם לא רוצה לחזור לזה" (עמ' 91 שורה 8), ואולם הוא שיתף את בית המשפט באופן מפורט בגורמים ובסיבות שהביאו אותו, לטענתו, לבצע את המעשה בגינו הואשם. כמו כן, להגנת הנאשם, העיד הרב אלחנן בן-נון, המשמש כרב הישוב שילה הסמוך לישוב שבות רחל, בו התגורר הנאשם. הרב בן-נון תיאר בעדותו את האוירה ששררה בישובים אלה לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות - אוירה קשה, הרגשת מצוקה וחיפוש דרכים לשנות את רוע הגזירה. הרב תיאר שיחה בענין זה במכולת בישוב שבות רחל, אשר הנאשם נטל בה חלק, ואמר: "אתם רואים, מי שלא עושה את מה שצריך, מקבל עונש" (עמ' 109, שורות 18-19). עד הגנה נוסף היה צוריאל עמיאור, אשר התגורר בשכנות לנאשם ומשפחתו. גם עד זה התייחס בעדותו להלכי הרוח ששררו בישוב לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות וכן לדבריו של הנאשם בנושא זה. לדברי העד, הנאשם היה מאז ומתמיד איש עבודה ומשפחה ולא אדם מוביל בתחום האידיאולוגי, ואולם כשבועיים לפני תחילת ההתנתקות שמע אותו אומר, כי "עם ישראל יצא שוב פעם לגלות אם המצב הזה יימשך" (עמ' 116 שורה 19).

גירסת הנאשם
5. כפי שצויין לעיל, טענת ההגנה היחידה בפיו של הנאשם היא, כי מעשיו חוסים תחת הגנת הצורך הקבועה בסעיף 34יא לחוק העונשין. על-פי הטענה, נועד המעשה הנורא שעשה להביא לעצירת תוכנית ההתנתקות ולהצלת עם ישראל מן הגזירות אשר עתידות לפקוד אותו מידי שמיים כתוצאה מחילול השם הכרוך במסירת חבלי ארץ לשלטון זר. דא עקא - ויש לומר זאת כבר עתה - עיון בהודעותיו של הנאשם במשטרה, כמו גם בהודעות אשר הוגשו בהסכמה בדבר אמרותיו של הנאשם לאחר המעשה, מעלה כי לא הונחה על-ידי ההגנה התשתית הראייתית הנדרשת לשם העלאת טענת הצורך. במילים אחרות, באמרותיו השונות לא טען הנאשם, עד למועד מסירת תשובתו לאישום, כי עשה את המעשה כדי להציל את עם ישראל מעונש שיוטל עליו משמיים בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות. גירסתו של הנאשם בהודעותיו ובפני
מי שפגש בו לאחר מעשה הרצח היתה, כי המעשה נועד לשתי תכליות: האחת, למנוע את ביצוע תוכנית ההתנתקות, שהנאשם ראה בה תוכנית גרועה, אנטי-דמוקרטית, שנועדה להציל את ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, מפני הסתבכות בפלילים; השניה, לנקום בערבים את מות קורבנות האינתיפאדה. על-פי חומר הראיות, עצירת ההתנתקות היוותה תכלית לעצמה ולא התלוותה אליה המטרה של הצלת עם ישראל מחרון אף השם, אשר הועלתה - לראשונה - בתשובת הנאשם לכתב האישום ולאחר מכן בעדותו בבית המשפט. על-פי הגירסה בבית המשפט, עצירת ההתנתקות היתה אך "יעד ביניים" או שלב הכרחי במניעת התוצאה הבלתי נמנעת של הטלת עונשים על עם ישראל, בעוד שבהזדמנויות קודמות, בסמוך למעשה, הציג הנאשם את מניעת ההתנתקות כתכלית הסופית של המעשה. להלן נפרט את ההתפתחות שחלה בגירסת הנאשם.

6. בהודעתו אשר נגבתה ביום הרצח (ת/1) אמר הנאשם, כי המניע לביצוע הרצח היה "המסקנה המוחלטת בעיני ששרון מבצע את ההתנתקות מגוש קטיף בגלל הסתבכות אישית שלו ומשפחתו בפלילים" (עמ' 7 שורות 27-28, עמ' 8 שורה 1). הנאשם הוסיף, כי בחר להמית את חבריו לעבודה, שכן "זה היה הכי קל לביצוע במטרה להישאר בחיים" (עמ' 6, שורות 25-26). נימוק נוסף בבחירת הקורבנות היה העובדה שאותם פועלים התגוררו בישובים שונים באזור יהודה ושומרון, כך שמותם יעורר מספר מוקדי אלימות ומתח. בלשונו של הנאשם: "הרגשתי שהכל נפל לי כפרי בשל, ואז הצבא יצטרך לרכז כוחות בארבעה אזורים וכל הכוחות האלה לא יהיו בהתנתקות, ואני מקווה שהצלחתי לעצור את ההתנתקות. אני מאמין שיתחיל עכשיו טרור מצד הפלסטינים בכל הארץ... אני מאמין שהפעולה שלי והתגובות הפלסטיניות יאלצו את צה"ל לחזור לדרך הלחימה, ואם תהיה לחימה לא תהיה התנתקות תחת אש, ובעזרת השם שרון יפול וזהו" (עמ' 7, שורות 3-13). הנאשם הסביר, כי עיתוי המעשה נבחר בשל כך שאשתו וילדיו התארחו באותם ימים בבית הוריו של הנאשם בירושלים ולא היו בבית, והוא סבר שהם יימצאו בידיים טובות לאחר ביצוע הרצח. הנאשם הוסיף ותיאר כיצד תיכנן את מעשה הרצח, הלך לביתו לקראת סוף יום העבודה והצטייד בסכין על-מנת לאיים בו על השומר במקרה הצורך, וכיצד הוציא את תוכניתו אל הפועל, לרבות הריצה חזרה למפעל כדי להרוג את חליל, אשר נוהג לחכות במפעל ולנסוע עם שאר העובדים לאריאל.

לגביית ההודעה ת/1 קדם תשאול שתועד בקלטת וידאו. באותה שיחה אמר הנאשם, כי תוכנית הרצח היתה "קרה לחלוטין. בלי שום רגש. אין רגש" (עמ' 17 לתמליל ת/1א), וכי יכול היה להרוג עוד חמישה עשר פועלים אם היה צורך בכך. הנאשם אמר גם, כי היה שמח לו העבודה במפעל היתה עבודה עברית, ללא פועלים ערבים. בהמשך אמר, כי הוא מקווה שכולם נהרגו (עמ' 20). בכל הנוגע לסיבה או למניע לרצח, אמר: "לא חשבתי על כלום, חשבתי על לעצור את ההתנתקות, זה המחשבה היחידה" (עמ' 61); "כאב על המדינה, כואב הלב... ההורים שלנו באו אחרי אלפיים שנה ממרוקו, בשביל מה, בשביל להיקבר פה? בשביל שטרוריסטים ככה יקבלו את הכל? למה?..." (עמ' 63); "אני מת על החיילים... אבל יש גבול. בן אדם [אריאל שרון] גנב את המדינה. בגלל שהוא גם מפחד... מפחד להיכנס לבית סוהר אחרי זה... אז בא אשר ויזגן הקטן, העני, מוכיח לו..." (עמ' 67 וראה גם עמ' 71 - "בן אדם בא וגנב את המדינה בלי בחירות"); "אחרי כל הקורבנות האלה [קורבנות האינתיפאדה] אתה עוד תיתן להם פרס? זה הקטע!" (עמ' 69); "חופשי יש פה נקמה, יש פה יסוד של נקמה" (עמ' 2 לחלקו השני של התמליל).

גם בשיחזור הרצח על-ידי הנאשם, אמר הנאשם דברים דומים. הרצח נועד "קודם כל לנקום על ה... כמה וכמה אנשים שאני מכיר שנרצחו באינתיפאדה. גם לעצור את ההתנתקות. זה הסיבה הראשונה. על הדרך גם נקמה, כן... הכל היה מתוכנן, קר, התוכנית פעלה בדיוק כמו שתיכננתי אותה. אני מקווה רק שכולם ייהרגו" (ת/21, עמ' 13-15).

בהקשר זה ניתן להפנות גם לדו"חות ולזכ"דים שנערכו על-ידי חוקרי המשטרה, המתעדים שיחות עם הנאשם, בהן חזר הנאשם על כך שמטרת המעשה היתה שיבוש תהליך ההתנתקות ונקמה על קורבנות האינתיפאדה (ראה ת/26 שנערך
על-ידי העד משה מדיוני; ת/29 שנערך על-ידי העד קובי סבג).

7. גם בהודעות, שהוגשו בהסכמה, בדבר אמרות של הנאשם בסמוך לאחר מעשה, ממש בזמן אמת, מצוטט הנאשם כמי שאמר שהרצח נועד למנוע את ההתנתקות ולנקום בערבים.

כך, לקצב משה יזדי אמר הנאשם: "אני לא יכולתי לראות בטלויזיה ילדים קטנים בוכים שמפנים אותם מהבית שלהם. אני אעשה הכל למנוע את ההתנתקות. הם קרעו לי את הלב, החלטתי לעשות מעשה לעצור את ההתנתקות" (ת/10, עמ' 1 שורה 26 - עמ' 2 שורה 1); לדני לוי, קצין יחידת הסיור שעצר אותו, אמר הנאשם כי רצח את חבריו לעבודה מתוך אידיאולוגיה, "בשביל שההתנתקות תיפסק" (ת/5, עמ' 2, שורה 9); ליהודה גרוסמן, סייר במשטרת בנימין, שהשתתף במעצרו של הנאשם, אמר הנאשם: "אני תכננתי את זה כבר כמה ימים. מה שאומרים בתקשורת השב"כ והמשטרה מפגע בודד ושהם מאוד מפחדים מזה, זה אני, אני" (ת/30, עמ' 3 שורות 14-16). הנאשם הוסיף, כי עשה את המעשה כדי למנוע את ההתנתקות וכדי שילדיו יוכלו להיות גאים בו.

גם לפסיכיאטר המחוזי, שבדק את הנאשם על-פי החלטת בית המשפט מיום 18.8.05 אמר הנאשם, כי החליט לבצע את הרצח מתוך שתי סיבות: לעצור את ההתנתקות ונקמה. וכך אמר: "בדעה צלולה תכננתי את זה שלושה חודשים. כאב לב מצטבר ומצטבר, זה חילחל אלי, וכל ההרוגים שבאינתיפאדה. לא שיתפתי אף אחד כי פחדתי שהשב"כ יעלה עלי. הייתי בן אדם הכי רגיל שיכול להיות, אף פעם לא רבתי עם אף אחד בישוב" (ת/18).

עדותו של הנאשם בבית המשפט
8. אלמלא שינה הנאשם טעמו והוסיף לגירסתו, במסגרת עדותו בבית המשפט, נדבך חדש, ניתן היה לסיים את הכרעת הדין בשלב זה ולהרשיע את הנאשם בעבירות בהן הואשם. עדותו של הנאשם בבית המשפט וטענת הצורך שנסמכה עליה מחייבים להמשיך בדיון.

בבית המשפט אמר הנאשם, לראשונה, כי ביקש לעצור את ההתנתקות כדי להציל את עם ישראל מחרון האף שיתרגש עליו אם תתבצע התוכנית. ואלה דבריו: "...היה לי חשש גדול, ולא כזה אישי אלא מתוך מקורות התורה, שיהיה חרון אף על מה שעלול לקרות בעקבותיו, ואז האסונות עלולים להתרחש, ואני מאמין שהם יתרחשו לעם ישראל. לא יכולתי להשלים עם זה" (עמ' 76, שורות 6-9). ובהמשך, כאשר נשאל מה היתה המטרה של עצירת ההתנתקות, אמר: "להציל את עם ישראל מהחרון אף שעשוי להתרגש אם ניישם את ההתנתקות. הזמן הלך ואזל ומועד ההתנתקות התקרב, יום אחד פתאום עולה אבי דיכטר בראיון בעיתון ובטלויזיה ואמר שרק מפגע יהודי בודד יכול לעצור את ההתנתקות... המחשבות החלו לקנן בי שאולי צריך לעשות משהו, שזה באמת רעיון, זוהי דרך למנוע את ההתנתקות" (עמ' 77, שורות 9-12 ו-19-20).

בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם לפשר השינוי בגירסתו, ואולם לא היה בפיו הסבר מדוע נושא חרון האף והצלת עם ישראל עלה לראשונה רק בעדות בבית המשפט (עמ' 83). זאת, למרות שהנאשם הביא את משנתו הסדורה בעת שנחקר במשטרה ושטח את טענותיו בפני
החוקרים במשך שעות רבות.

עניין נוסף שיש להזכיר בהקשר זה הוא נושא ה"סימנים" שקיבל הנאשם "שכאילו משמיים הכל מסתדר, שהקדוש ברוך הוא מכוון אותך שאתה האיש שאין אף אחד אחר שעושה את זה" (עמ' 79, שורות 17-18). ואלה הסימנים: ביום הרצח התברר לנאשם שהנהג אשר בדרך כלל מסיע את הפועלים הערבים חולה, והוא יצטרך להסיעם לאחר יום העבודה; אשת הנאשם לא היתה בבית, ולכן יכול היה להגיע לביתו לפני תום יום העבודה ולהצטייד בסכין באין מפריע; השומר שהיה בשער - בני - הוא בחור חלש וניתן להתגבר עליו בקלות וכאשר הגיע הנאשם לשער שמע ברדיו קולות של יהודים בוכים. בכל אלה ראה הנאשם, על-פי דבריו בבית המשפט, סימנים משמיים לכך שאלוהים מכוון אותו לבצע את תוכניתו. עניין זה, היינו, קבלת "סימנים" משמיים, עלה לראשונה בעדות בבית המשפט במסגרת ההסבר המאוחר שנתן הנאשם למעשהו - בדבר הצלת עם ישראל מחרון אף האל. במהלך חקירתו במשטרה התייחס הנאשם לכל אותן נסיבות שאיפשרו לו להוציא לפועל את תוכניתו, אך לא צבע אותן בצבעים אלוהיים כ"סימנים" משמיים.

כפי שכבר צויין, הזכיר הנאשם בחקירותיו במשטרה שתי מטרות למעשה הרצח - עצירת ההתנתקות ונקמה. בעדותו בבית המשפט ניסה להרחיק עצמו מנושא הנקמה וטען, כי הדבר הוכנס לפיו על ידי חוקרי המשטרה. "הוא [החוקר] לא הרפה: נקמה, נקמה, נקמה, בסוף אמרתי לו: אתה יודע מה, אז על הדרך יצא גם נקמה" (עמ' 96, שורות 24-26). אשר להלך מחשבתו של הנאשם בעת המעשה, אמר: "התרוצץ לי בראש הנושא של ההתנתקות, מה שהתרוצץ לי בראש היה להציל חיים, לא לנקום" (עמ' 97).

9. חזרנו ועיינו בדבריו של הנאשם בעדותו בבית המשפט, בהודעותיו ובתמליל השיחזור. מסקנתנו היא, כי הנאשם שינה את גירסתו ופיתח אותה כך שבפני
בית המשפט, במהלך העדות, תונח גירסה שניתן יהיה לבסס עליה בשלב הסיכומים את טענת הצורך, כפי שאכן נעשה. כפי שכבר צויין, הנאשם שיתף את חוקריו במשטרה בתוכניתו, מניעיו ופרטי הביצוע, וזאת יותר מפעם אחת. איננו מקבלים את הטענה, כי הנאשם ביקש לשתוק ולהימנע מלפרוש בפני
החוקרים את גירסתו. אכן, עד שלב מסויים אמר הנאשם, כי הוא מבקש להיות עם עצמו, אך לאחר מכן, ובמשך זמן רב, מסר הנאשם גירסה מפורטת וברורה. גירסה זו הבשילה לכלל הודעה (ת/1) והשתתפות בשיחזור (ת/21). הנאשם אמר, שהוא אף מוכן לשתף את כל עם ישראל בדברים ולהופיע בשידור חי בטלויזיה (ת/1א, עמ' 68).

הנאשם התייחס באמרותיו באופן מדוייק למניעים ולמטרות שהביאוהו למעשה הרצח. דבריו בענין זה הובאו לעיל באופן מפורט. הנאשם לא אמר ולו פעם אחת, כי ביצע את מעשה הרצח כדי למנוע באופן זה אסון או עונש משמיים. כאמור, זוהי תוספת מאוחרת שנועדה לשמש בסיס לטענת ההגנה בדבר צורך.

מאותו טעם ביקש הנאשם בעדותו בבית המשפט להרחיק עצמו מנושא הנקמה. עניין זה אינו משרת את הגנת הצורך, ולכן ביקש הנאשם להתנער ממנו. איננו מקבלים את הטענה, כי חוקרי המשטרה שמו בפיו של הנאשם את נושא הנקמה. אכן, הנושא איננו מוזכר על ידו בתחילת דבריו, אך בשלב מסויים העלה הנאשם את נושא הנקמה ואחר כך חזר על כך מספר פעמים, לרבות בשיחזור (ת/21, עמ'
13).

סיכום ביניים
10. המסקנה המצטיירת מן המקובץ היא, כי בלבו של הנאשם גמלה החלטה לעצור את ביצוע תוכנית ההתנתקות באמצעות רצח ערבים, אשר יעורר - כך קיווה - גלי אלימות וטרור ביהודה ושומרון, במוקדים שונים, ויחייב את צה"ל להפנות כוחות צבא לאזורים אלה ולהפסיק לעסוק ביישום תוכנית ההתנתקות. הנאשם החזיק בדעה שתוכנית ההתנתקות היא תוכנית גרועה ובלתי צודקת, בגדר גחמה של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, אשר לא נועדה אלא כדי לחלץ אותו מהסתבכות בפלילים. הנאשם ביקש באופן זה גם לנקום את מותם של קורבנות האינתיפאדה, אשר אחדים מהם הכיר באופן אישי.

נראה, כי הנאשם סבר שהמחיר של הקרבת חיי פועלים ערבים חפים מפשע, חבריו לעבודה, איננו גבוה מידי. הוא אמר לא אחת, כי הוא מקווה שעלה בידו להורגם וכי הוא אינו מתחרט על המעשה "לא מרחם על שום ערבי" (ת/1א, עמ' 104). הנאשם היה מוכן להופיע בטלויזיה בשידור חי ולומר את דברו, כדי "שהמסר יעבור לכל עם ישראל" (ת/1א, עמ' 68). הוא גם קיווה כי אנשים נוספים ילכו בדרכו. "הלוואי ויהיו עוד אנשים שירימו את הכפפה" (ת/1א, עמ' 67).

המדובר, אפוא, במעשה רצח מתוכנן, שתכליתו עצירת ההתנתקות ונקמה בערבים. הנאשם העיד על עצמו, כי לא השתייך לתנועה אידיאולוגית או למפלגה כלשהי, ואולם במעשיו ביטא את האידיאולוגיה הפרטית שלו - עצירת ההתנתקות חשובה יותר מחייהם של חמישה פועלים ערבים, וניתן לרצוח אותם כאמצעי להשגת מטרה זו. חשוב לציין, כי הנאשם החליט להמית אחרים ולא את עצמו, שכן רצה שלילדיו יהיה אב, שיוכלו להתגאות בו, אפילו ישב בבית סוהר.

הגנת הצורך
11. הסניגור המלומד הכביר מילים בסיכומיו בדבר תחולת הגנת הצורך על ענייננו. טענתו היא, כי על-פי מקורותיו האמוניים של עם ישראל תביא תוכנית ההתנתקות, שמשמעותה מסירת חלקי ארץ לנוכרים, להטלת גזירות קשות על עם ישראל מידי שמיים. השתת העונש היא ודאית, אך המועד והדרך נתונים בידי שמיים. על-פי הטענה ביקש הנאשם להציל את עם ישראל מאותם אסונות צפויים באמצעות מעשה הרצח. ביצוע הרצח בתנאי הגנת הצורך שולל את פליליות המעשה, ולכן יש לזכות את הנאשם.

כאמור, איננו נותנים אמון בגירסה המונחת בבסיס טענת הצורך. המדובר בגירסה מאוחרת ומוזמנת ולא בגירסה אותנטית. עם זאת, ראינו מקום לייחס מספר מילים לדיון בשאלת תחולת הגנת הצורך, אשר התלבנה בטיעוני הצדדים.

12. סעיף 34יא לחוק העונשין קובע, כי:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".

על-פי הוראת סעיף 34יא, נאשם לא יישא באחריות פלילית למעשה עבירה, אם התקיימו חמישה תנאים: המעשה היה "דרוש באופן מיידי"; "להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו"; "מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה"; "הנובעת ממצב דברים נתון"; "ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו". עוד נזכיר בהקשר זה את החריג לתחולת הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34טז לחוק העונשין, כי הגנת הצורך (והגנות נוספות) לא תחול "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה".

13. הגנת הצורך מבוססת, בין היתר, על התפיסה בדבר העדפת הרע במיעוטו. ההגנה נותנת מענה לסיטואציה שבה אינטרס מוגן של אדם נתון בסכנה, אשר אפשר למנוע את התממשותה רק על-ידי פגיעה באינטרס מוגן של אדם אחר. "הרעיון העומד בבסיס ההגנה הוא, שכאשר ניתן לפעול לצמצום הנזק באופן ממשי - כלומר: להתממשות הפגיעה הקלה יותר, שהיא הרע במיעוטו - מוצדק... לעשות כן, ולפיכך המעשה הוא גם חוקי מבחינה משפטית" (מ' קרמניצר ור' שגב "הפעלת כוח בחקירות שירות הבטחון הכללי - הרע במיעוטו?" משפט וממשל ד' (תשנ"ח) 667, בעמ' 694).

קביעת הגנה הנותנת לגיטימיות להעדפת ערך מוגן אחד על פני משנהו מעלה חשש להיווצרות מצב של אנרכיה, שבו כל פרט יחליט מהו הרע במיעוטו על-פי תפיסותיו המוסריות והערכיות וינהג בהתאם להחלטתו. לפיכך, יש להגביל את הגנת הצורך ולהצדיק מעשה שנעשה בחסות ההגנה רק כאשר הוא מבטא העדפה ערכית המוסכמת על הכל. המעשה החוסה תחת הגנת הצורך "הולם את אמות המידה של התנהגות סבירה בתנאים דומים של רוב הציבור... כל אדם מן השורה שהיה נקלע לאותו מצב, לא היה מתנהג אחרת" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין
תשמ"ז-1987, בעמ' 390). (דבריו של פרופ' פלר נאמרו ביחס לנוסח קודם של חוק העונשין, ואולם הם יפים גם לאחר התיקונים שנעשו בחוק).

במאמרם, קובעים קרמניצר ושגב כי על הגנת הצורך חלות שתי מגבלות. האחת, "שיש להצדיק מעשה במסגרת ההגנה רק כאשר הוא מבטא תפיסה חברתית מוסכמת של הרע במיעוטו, או, במקרה של מחלוקת בתוך החברה הרלבנטית, כאשר המעשה תואם את התפיסה המוסמכת שהתקבלה בהתאם לעקרונות של שיטת המשפט הרלבנטית" (שם, בעמ' 700) (ההדגשות במקור). מגבלה זו הכרחית כדי למנוע מצב שבו שימוש בהגנה יחליף את מנגנון ההכרעה הדמוקרטי ויאפשר לכל אחד להחליט, בכל סיטואציה, אילו ערכים עדיפים בעיניו בהתאם לקנה המידה שלו. המגבלה השניה היא, כי "ההגנה רלבנטית רק כאשר מדובר במצב חירום, שבו אין אפשרות לפנות למוסדות המוסמכים, כדי שיכריעו בשאלה מהי הבחירה החברתית המוסמכת, לפי העקרונות שהחברה מבוססת עליהם, ויפעלו בעצמם בהתאם לבחירה זו" (שם, בעמ' 701). היינו, עשיית דין עצמי איננה יכולה להיות מוצדקת כאשר מוסדות החברה פועלים ומתפקדים.

סיכומה של נקודה זו. הגנת הצורך מבטאת הסכמה חברתית בדבר העדפה ערכית ואיננה כלי לפתרון מחלוקות חברתיות ואידיאולוגיות בדרך של עשיית דין עצמית. פרופ' אנקר בספרו הכרח וצורך בדיני עונשין (תשל"ז), המתייחס אף הוא לנוסח קודם של חוק העונשין, ראה את הנולד והתריע בפני
הסכנה הצפויה מגיוס הגנת הצורך לשם הצדקת ביצוע עבירה מטעמים אידיאולוגיים:

"טול למשל מקרה של רצח פוליטי של ראש ממשלה על רקע התנגדות למדיניות של הסדרים עם מדינות ערב השכנות, או היפוכו, פעולת חבלה של טרוריסטים ערביים. בשני המקרים יכולים הנאשמים לטעון שמעשיהם נעשו כדי למנוע נזק רציני (השמדת המדינה בדוגמה הראשונה, דיכוי זכויות העם הפלשתינאי בשנייה) שאין למנעו בדרך אחרת. מובן מאליו שיש תשובות לטענות אלו... טיעון זה הופך את המשפט להתדיינות פוליטית כשבית משפט אינו הפורום המתאים לדיון כזה" (בעמ' 111).

14. מכאן לענייננו. גם לו קיבלנו את טענת הנאשם והאמנו לו, כי ביקש במעשה הרצח למנוע רעה גדולה יותר שתבוא מידי שמים על עם ישראל, לא ניתן לראות במעשה כחוסה תחת הגנת הצורך. הגנת הצורך לא נועדה להוות מנגנון ליישוב סתירה אפשרית, ברמת הפרט, בין החלטת ממשלה מחייבת לבין ציווי דתי או דעה פוליטית אחרת. גם אם הנאשם היה בדעה כי יש לסכל את ביצוע תוכנית ההתנתקות כדי למנוע אסון משמיים, בידיו היו הכלים הדמוקרטיים להביע את מחאתו ולפעול לשינוי התוכנית. הוא בחר שלא למצות אפיק זה וצפה במהלכים מן הצד. בסופו של יום, נותרה התוכנית על כנה. הנאשם החליט, כי רצח פועלים ערבים ישבש את המשך ביצוע ההתנתקות ויביא לביטול התוכנית. הוא תכנן את הרצח וביצע אותו.

במצב דברים זה, ביצוע מעשה הרצח על-ידי הנאשם אינו יכול להיות מוגן בהגנת הצורך. המדובר במעשה קיצוני, שאין - ולא יכולה להיות - לגביו הסכמה חברתית. בהקשר זה נציין, כי אף עד ההגנה, הרב אלחנן בן-נון, הדגיש שלא הייתה קריאה מצד רבנים לעבור על החוק במסגרת המאבק בתוכנית ההתנתקות. ואלה דבריו: "בשום פנים ואופן לא קראנו למעשים שהם מנוגדים באופן ברור ומוחלט לחוק, בוודאי שלא למעשה חמור כמו רצח" (עמ' 110, שורות 13-14). גם הנאשם אישר, כי לא קיבל כל לגיטימציה מגורם דתי חיצוני כלשהו למעשה, וכי המדובר בתכנון פרטי שלו. הנאשם אמר, כי המקור היחיד למעשה היה "האמונה הדתית שלי, הרצון להציל את עם ישראל" (עמ' 85, שורה 20, וראה גם דברי ב"כ בסיכומיו בעמ' 148, שורות 11-12). גם אם הנאשם סבר, ואנו איננו מאמינים לו שכך סבר, שמעשיו יהיו רצויים בעיני האל, אין הם רצויים בעיני אדם. נהפוך הוא. מעשה הרצח הוא תוצאה של ליקוי מאורות וכשל ערכי. המדובר במעשה רצח אכזרי של חפים מפשע, אשר נפלו קורבן להלך מחשבתו המעוות של הנאשם.

לנוכח האמור לעיל, לא ראינו מקום להוסיף ולהעמיק בבדיקה פרטנית של חמשת היסודות המקימים את הגנת הצורך. למעלה מן הנדרש נציין, כי רשימת הערכים המוגנים בסעיף 34יא לחוק ("להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו") מתייחסת לאינטרסים ספציפיים עליהם נועד מעשה הנאשם להגן, ולא לאינטרס של כלל הציבור. "יש בכך כדי למנוע סכנה של שימוש בהגנה זו לצרכים פוליטיים, וגם כדי להישמר משימוש מופרז בהגנה... יושם לב כי האינטרס של בטחון המדינה אינו מוזכר בחוק החדש... הכללת בטחון המדינה ברשימת האינטרסים המוגנים בהגנת הצורך היתה פותחת פתח לסכנה של עשיית שימוש פוליטי בעיקרו בהגנה. הדאגה לשמירה על בטחון המדינה אינה, בדרך כלל, תפקידם של אנשים פרטיים. זה תפקידם של הרשויות המופקדות על כך" (א' אנקר ור' קנאי "הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מספר 37 לחוק העונשין" פלילים ג', 5, בעמ' 28-29). כמו כן, מעשהו של הנאשם אינו מקיים את הדרישה הקבועה בסיפא של סעיף 34יא לחוק, כי בנסיבות העניין לא הייתה לנאשם דרך אחרת לסיכול הסכנה, אלא הדרך שננקטה. עוד נוסיף, כי מעשה הרצח אינו עומד בעליל בדרישת הסבירות הקבועה בחריג לסייג, כאמור בסעיף 34טז לחוק.

15. לצערנו, הנאשם לא היה היחיד אשר בחר לבטא את מחאתו נגד תוכנית ההתנתקות באמצעות ביצוע עבירות. בית המשפט העליון התייחס לנושא זה במספר החלטות שניתנו בתקופת ביצוע ההתנתקות בדבר מעצרם עד תום ההליכים של מי שחצו את הקווים במעשים אשר סיכנו את בטחון הציבור. "גם בתקופה זו, כאשר החברה מפולגת ומקוטבת על רקע מחלוקות אידיאולוגיות לגיטימיות, חובת הציות לחוק עומדת מעל כל המחלוקות, היא חלה על כולם באופן שווה ובמסגרתה ניתן להביע עמדה או מחאה. לא ניתן לחצות קווים אדומים תוך נשיאת דגל של השקפת עולם, תהא אשר תהא, או תוך רצון להביא לשינוי במדיניות מטעמים של אמונה או מצפון" (בש"פ 5426/05 נדב טייכמן נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(2) 3465; וראה גם: בש"פ 6844/05 מדינת ישראל
נ' פלונית, תק-על 2005(3) 493).

מצב דברים זה של ריבוי דעות ומחלוקות אידיאולוגיות לא אפיין אך את תקופת ההתנתקות, אלא הוא מסימני המציאות הישראלית בכלל. בית המשפט העליון אמר בענין זה את הדברים הבאים:

"שתיים הן הסכנות האורבות למדינה. הסכנה האחת היא זו שמחוץ (דוגמת מלחמה), אשר אף עלולה לפגוע בהמשך קיומה של המדינה. הסכנה האחרת היא מבית, העלולה לערער את מבנה המשטר ולפגוע באופיו... במשטר דמוקרטי, כבישראל, מתאפיינת הדמוקרטיה בראש ובראשונה בהסדרים מבניים המהווים מסגרת מוסדית לקבלת הכרעות מדיניות וחברתיות (בין היתר, שלטון נציגים, הנבחרים בבחירות חופשיות המתקיימות בתדירות קבועה)" (ע"פ 6696/96 כהנא בנימין נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(1) 535, 557).

מעשיו של הנאשם מדגימים את הסכנה מבית האורבת למדינת ישראל
.

סיכום

16. לא מצאנו ממש בטענה, כי ביצוע העבירות נעשה בתנאי הגנת הצורך, ואנו דוחים אותה.
על יסוד כל האמור לעיל, אציע לחברי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו: רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 301(א) לחוק; נסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305 לחוק; וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק בצירוף סעיף 334 לחוק.
השופט א' פרקש:
אני מסכים. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להוסיף דברים אלו. ב"כ הנאשם התמקד בסיכומיו בטענה, כי יש הצדקה למעשיו של הנאשם כיוון שעשאם על מנת להגן על עם ישראל מפני חרון-אף השם, אם יימסרו חלקים מארץ-ישראל לזרים, ולשם כך הפנה למקורות תורתיים והלכתיים שונים. אמנם הנאשם לא טען להתקיימותם של התנאים הקבועים במשפט העברי בכל הנוגע ל"הגנת הצורך", אלא ביקש למצוא פטור מאחריות למעשיו בהוראות חוק העונשין, אולם כיוון שהתנאים ל"הגנת הצורך" במשפט הישראלי נידונו במסגרת הכרעת הדין של חברתי, השופטת א' אפעל-גבאי, מצאתי לנכון להביא את עמדת המשפט העברי בסוגיה זו (תודתי נתונה לד"ר יובל סיני והרב ד"ר משה בארי מהמרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) במכללה האקדמית נתניה).
הקדמה
הגנת הצורך קיימת במשפט העברי, והיא מוסדרת בעיקר בהלכות "רודף" (להרחבה בעניין דין רודף ראו: א' אנקר הכרח וצורך בדיני עונשין, רמת גן תשל"ז, עמ' 234-288; א"צ בן זמרה "שפיכות דמים מתוך צורך במשפט העברי ובמשפט הישראלי", שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 152-117; א' ורהפטיג "הגנה עצמית בעבירות רצח וחבלה", סיני פא (תשל"ז), עמ' מח-עח; י.ד. פרימר הגדרת דיו רודף, אור המזרח (תשמ"ג) קי-קיא, 325-337; י.ד. פרימר בירור כוונת רודף, שם (תשמ"ד) קיד-קטו, 309-327; י.ד. פרימר הרודף ללא אשמה, שם, קכ-קכא, 94-112).
באופן כללי, כאשר שני ערכים עומדים זה כנגד לזה, יש להכריע איזה מהם גובר. כך למשל נפסק שמותר לאדם להציל חיים על ידי שימוש והפסדת ממון חבירו (בבלי בבא קמא ס ע"ב, על פי הסבר הפוסקים, שמותר להציל אפילו את עצמו בממון חבירו, אך זה מותנה בכך שהוא עומד להשיב את הממון. יצויין כי ישנה דיעה יחידאית, דעת רש"י, שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, והשווה לענין הוראותיו של חוק לא תעמוד על דם רעך, ה'תשנ"ח - 1998, ס"ח 1670).
השאלה שיש להעמיד לדיון היא, האם "הגנת הצורך" קיימת אף במעשה הריגה?
ככלל, קיים האיסור בדבר "לא תרצח" שבעשרת הדיברות (שמות פכ, יב; דברים פו, טז), איסור שהינו אוניברסלי וחל על כל האומות ועל כל היחידים. ההלכה אינה מתירה בשום אופן הריגת אדם לשום צורך, ו"אין דוחין נפש מפני נפש" (משנה אהלות ז, ו). לאמור, אין פיקוח נפש דוחה שפיכות דמים, אפילו בעת שאדם מסכן במישרין את חיי הזולת. אם הסיכון אינו נובע מהפעלת רצונו - אין היתר להורגו. היסוד לאיסור זה הוא, כי אין נפש אחת חשובה מזולתה ועל כן אין להעדיף אותה על פני זולתה, כסברת רבא בעניין מי שנדרש על ידי השליט להרוג את זולתו כתנאי להצלת עצמו, שצווה עליו שיהרגו אותו השלטונות ואל יהרוג את זולתו, שכן מי אומר שדמך שלך סמוק יותר מדמו של אותו אדם, שמא דמו של אותו אדם סמוק משלך (בבלי סנהדרין עד ע"א).
יש מקרה אחד בלבד שבו מופקע הכלל של "אין דוחין נפש מפני נפש" וניתן להרוג אדם, וזאת כאשר הנפש הנדחית מסכנת במכוון את הזולת, במישרין או בעקיפין. הלכה זו ידועה כהלכת "דין רודף".
להלן ראוי לעמוד על התנאים לחלות ההגנה של דין רודף ולבחון האם מתקיימים תנאים אלו אף בנידון דידן. לצורך כך ניתן אף להיעזר בספרות שנכתבה בעקבות הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (לעניין זה ראו במיוחד את מאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן, "שלטון יהודי אינו יכול להיות 'רודף'", תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 48-40. כן ראו chaim povarsky, "the law of the pursuer and the assassination of prime minister rabin",18 dine israel (1995-1996) p. 7-59.).

א. דין רודף - הגדרות כלליות
1. באילו מקרים חל דין רודף?
במקרים מספר מתירה ההלכה הריגת אדם כאשר יש בכך להציל אחר (כמה מן המקורות המובאים להלן מובאים אצל נ' רקובר סדנאות במשפט העברי, ירושלים תשמ"ז, קובץ רביעי, עמ' 147 - 161).
במשנה נאמר: "אלו הן שמצילין אותן בנפשן. הרודף אחר חבירו להרגו אחר הזכר ואחר הנערה המאורסה אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת.. אין מצילין אותן בנפשן" (משנה סנהדרין, ח, ז). ומבאר את הדברים ר"ע מברטנורא: "והמחלל את השבת: אף על פי ששניהם כופרים בעיקר" (בתלמוד הבבלי, סנהדרין, עג ע"א, מצויין המקור להלכה המופיעה במשנה: "מנין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך").
מקור זה הינו הבסיס ל"דין רודף", המאפשר המתת אדם במטרה למנוע מות אחר.
מן המשנה עולה שניתן להמית אדם העומד לעבור עבירה חמורה, רק אם עבירתו פוגעת באחר, כגון, שהולך להמית אדם אחר. אך אין להמית אדם העומד לבצע מעשה עבירה חמור, אם המעשה אינו פוגע באדם אחר (ראו: משנה אהלות, ז, ו). הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים, מגדיר זאת: "ודין זה, כלומר הריגת מי שזומם לבצע עברה בטרם יעשנה, אינו מותר בשום פנים כי אם בשני מינים הללו והם רודף אחר חברו להרגו ורודף אחר ערות אדם לגלותה, מפני שזה עול שאי אפשר לתקנו, אם נעשה, אבל שאר העברות שיש בהן מיתת בית דין כגון עבודה זרה ושבת, אין בהם עול לזולת, ואינם אלא השקפות ולפיכך אינו נהרג על היזמה כי אם עד שיעשה" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק מ. עמ' שס"ו; וראו: נ' רקובר מטרה המקדשת את האמצעים, ירושלים תש"ס, עמ' 145, הדן במקרים שבהם לא ניתן לעבור על איסור קל כדי להימנע מאיסור חמור).
מכאן עולה שיש להבחין בין הצלת אדם בנפשו של אדם אחר שבאופן כללי אסורה, לבין הצלת אדם בנפשו של אדם שהוא הגורם למותו, שהיא מותרת. וכן נאמר בירושלמי : "בכל מתרפין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (ירושלמי עבודה זרה, פרק ב דף מ' טור ד'). דהיינו שאין להתיר המתת האחר אם לא הוא הגורם הישיר למיתת ההורג (וראו: נ"צ פרידמן "דין רודף למחבלים", שנה בשנה, תשל"ב, עמ' 143 - 148, המצביע על כך שתוקפו של דין רודף אינו מותנה בקיומה של הסנהדרין וחל אף כיום. אך כל זאת בתנאי שמדובר במעשה המסכן את הנרדף או מעשה עריות).
אף בענייננו ראוי להדגיש, כי דין רודף אינו חל על עבירות שאינן שפיכות דמים וגילוי עריות.
פרופ' אנקר בספרו עוסק בשאלה מהו היסוד העיוני לדין "רודף": "האם הוא מדין עונש לרודף או מדין הצלה לנרדף? בלשון אחרת, האם מספיק להריגת הרודף שבכך אנו מצילין את הנרדף, או שמא מה שמצדיק את הריגת הרודף הוא זה, שאם ניתן לו לבצע את מעשהו המתוכנן הוא יעבור עבירה שדינה מיתה ולכן עדיף להקדים את עונשו ובכך למנוע את העבירה?" (אנקר, שם, 213 - 214). הדברים מובאים אף במאמרו הנ"ל של ורהפטיג). פרופ' אנקר מכריע, בהתבסס על דעת רבים מגדולי ישראל, כי למעשה דין הרודף מבוסס על צירוף שני היסודות גם יחד. מותר להרוג את הרודף שברדיפתו הוא מבצע עבירה חמורה שדינה מיתה והריגתו תציל את הנרדף ממזימתו. בהעדר אחד מיסודות אלה לא חל דין רודף (שם, עמ' 217, והסיק זאת מדברי הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג, פרק מ. והשווה לדברי הרב גרשון חנוך פישמן בספרו שמחת החג, סימן יז).
כבר בשלב זה ניתן לומר בבירור, כי בענייננו לא ניתן בשום אופן להתיר את מעשה הריגת הפועלים הפלשתינאים מ"דין רודף", שכן אין חולק שהם לא ביצעו כל עבירה ולא סיכנו כלל את הנאשם. בעניין זה ראו להלן כי נראה שאף כמה מהתנאים הבסיסיים של דין רודף אינם מתקיימים בנידון דידן.

2. הניתן לראות במעשה של שלטון חוקי משום "רודף"?
במאמרו האמור הראה פרופ' שוחטמן, כי מעולם לא נידון שלטון כ"רודף". מעולם לא הוחל דין "רודף" בספרות ההלכה על שלטון יהודי נבחר, וכמו כן ברור שבאפשרותו של שלטון נבחר לנהל מדיניות העשויה להיות מסוכנת, כגון יציאה למלחמות רשות, ואין לראות בפעולות אלו של השלטון משום "רודף" (שוחטמן, שם, עמ' 45-42).
יתירה מזו טוען פרופ' שוחטמן: גם אם סבור מאן דהוא, כי מדובר בסכנה וודאית לציבור בעתיד כתוצאה ממדיניות הממשלה, מכל מקום אין בכך כדי להפוך את השלטון ל"רודף" ולהתיר את דמו, באשר אין ליחיד כל סמכות בעניין זה (שוחטמן, שם, עמ' 47. ראיה לכך הביא פרופ' שוחטמן מדברי הרב וייס בשו"ת מנחת יצחק, חלק ה, סוף סי' קמח, שכתב שאין לעשות מעשה בקשר להצלת נפשות של הרבים, בלא להביא את העניין בפני
בית דין להכרעתו. בהקשר זה יש להביא אף את דבריו של מהרש"ל (ים של שלמה לבבא קמא פג, סי' ט), ביחס לשימוש בכוח כדי להפריד מאיסורים - "...אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה. ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה, והוא אדם חשוב ומופלג, אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיני, דאם כן לא שבקת חי לכל בריה, וכל אדם ריק ילך ויכה חברו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב ,שראוי להיות דבריו נשמעים". הנושא של בטחון המדינה ואזרחיה אינו מסור בידי היחיד אלא בידי הרשויות המופקדות על כך: הצבא, המשטרה ויתר זרועות הבטחון, ורק הן רשאיות להחליט על דרכי הטיפול בסכנות כאלה ואחרות הנשקפות לכלל הציבור. ממילא, אין בידי היחיד לנקוט בפעולות שמטרתן לסכל סכנות עתידיות לציבור, באשר נושא זה הוא בסמכותן הבלעדית של הרשויות המוסמכות. דברים אלו רלוונטיים כמובן אף בנידון דידן.
אף דבריו של פרופ' שוחטמן בסיום דבריו יפים והולמים אף את הנידון בפני
נו. וכך הוא כותב: "השימוש ב"דין רודף" בהקשר שלנו, לא נועד למעשה, להציל חייהם של אנשים, כי אם לשמש צידוק הלכתי למעשה רצח, כאמצעי לגיטימי במסגרתו של מאבק דתי ואידיאולוגי, ויש כאן איפוא סילוף גמור של המשמעות ההלכתית של "דין רודף"" (שם, עמ' 48).
אין ספק שבשל הטעמים האמורים אין להחיל את דין רודף בענייננו, הרחוק מרחק מזרח ממערב מההגדרות המרכזיות של "דין רודף" ההלכתי הקלאסי.

ב. האם התקיימו בענייננו התנאים לתחולת דין רודף?
ראוי להוסיף כי לא זו בלבד שהנאשם שלפנינו אינו עומד בהגדרות הבסיסיות ביותר של דין רודף, כאמור לעיל, אלא שאף אם היו ההגדרות האמורות מתקיימות בענייננו, הרי שדין רודף לא היה חל בשל אי-עמידה בתנאים שונים לתחולת דין רודף.
1. הריגת הרודף מותרת רק כאשר אין דרך שבה הנזקים לרודף פחותים
הרמב"ם עוסק באופן שבו ניתן להמית את הרודף (על פי דברי התלמוד בבלי, סנהדרין מט ע"א). ומדבריו רואים את הזהירות הרבה שיש לנקוט בה:
"ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ז).

כלומר שהמתת הרודף מותרת רק כאשר כלו כל הקיצין. כל עוד קיימת אפשרות כלשהי להציל את הנרדף מבלי להמית את הרודף, אין להמית אותו (ראה גם: א"צ בן זמרה, שם, 130-137). אם נבקש ליישם עקרון זה בנאשם דנן נגיע לכלל מסקנה, שאין ולא היה כל היתר להרוג את הפועלים, וזאת אף בשל העובדה שישנן בוודאי אפשרויות אחרות להיאבק במדיניות הממשלה מבלי להרוג את אותם פועלים חפים מפשע.
2. התראת הרודף
ד"ר ורהפטיג במאמרו כותב: "אין הרודף צריך התראה כשאר חייבי עונשין, אבל צריך הוא אזהרה..." (ורהפטיג, שם, עמ' נט).
בספרות ההלכתית יש הגדרות ברורות של התראת החוטא קודם שניתן יהיה להורגו. הגדרות אלו אינן חלות על הרודף, אך יש להתרות בו התראה מסוימת קודם שניתן יהיה להורגו, שכן באמצעות התראה או אזהרה מתבררת כוונת הרודף- אם להרוג בזדון הוא רודף, אם לאו (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש, א, ז).
3. המתת אדם הרודף ללא כוונה (באונס)
יש לעמוד על השאלה, האם מותר להמית רודף דווקא במקום שהוא מודע להיותו רודף המסכן את הנרדף, או שמא מותר להמית רודף למרות שהוא כלל אינו מודע לכך שהוא מסכן את הנרדף. שאלה זו חשובה במיוחד במקרה שלפנינו, שהנהרגים כלל לא התכוונו להוות איום.
פרופ' אנקר עסק (כאמור לעיל פרק א) בשאלה מהו היסוד העיוני לדין "רודף". שאלה זו העסיקה רבים מן הפוסקים (ראו: שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינה, חו"מ סי' נט-ס; צפנת פענח על הרמב"ם, איסורי ביאה, א, ג, ועוד). לשאלה זו יש נפקות: האם ניתן להרוג רודף אשר רודף לא במתכוון אלא באונס? אם הריגת הרודף מבוססת על ענישתו, אין מקום להמית הורג באונס. ואולם אם הריגתו היא הצלת הנרדף, הצלת הנרדף תותר גם כאשר הרודף עושה זאת באונס.
במשנה נאמר שאשה המתקשה ללדת, מותר להמית את עוברה אם בכך האשה תינצל, אך אם יצא ראשו, אין להמיתו: שאין דוחין נפש מפני נפש (משנה אהלות, ז, ו).
הרמב"ם פוסק כדברי המשנה, אך הוא מוסיף ומבאר שההיתר להרוג את העובר הנמצא במעי אימו נובע מכך שהוא מוגדר כרודף ומותר להורגו (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש, א, ט).
דברי הרמב"ם מוקשים מן התלמוד הבבלי בסנהדרין עב ע"ב. בתלמוד נאמר שעובר הנמצא במעי אימו, ומסכן אותה, מותר להורגו. ואולם אם ראשו יצא ממעי אימו, הוא אינו מוגדר עוד כעובר אלא כאדם ואין להמיתו. התלמוד מתקשה בשאלה מדוע אי אפשר להורגו, והרי הוא רודף, שהרי השארתו בחיים תגרום למותה של אימו? תשובת התלמוד היא שבמקרה זה נראה הדבר שמשמים רודפים אחר האם להורגה, ואין העובר "אשם" בכך.
ממקור זה עולה, שכאשר אדם רודף באונס, הוא אינו מוגדר כרודף ואין היתר להורגו, שכן משמים רודפים אחריו. ההיתר להורגו הוא רק אם הוא רודף במזיד. לאור זאת דברי הרמב"ם דורשים הסבר כיוון שלדעתו ההיתר להמית את העובר מבוסס על דיני רודף.
בשאלה זו עסקו כמה מן הפוסקים. הרב שמעון אפרתי, עסק בשאלות שהתעוררו בשנות השואה במלחמת העולם השנייה (שו"ת מגיא ההריגה, סימן א). הוא התבקש לפסוק במקרה של יהודים ששהו בבונקר והתלבטו האם מותר להם להרוג ילד שבכיו סיכן את כל יושבי הבונקר. מדברי הרמב"ם הוא הסיק ש"דין רודף" חל גם ברודף באונס. התלמוד הבבלי אשר פסק שאין דוחין נפש מפני נפש, עסק רק במקרה שהעובר יצא כבר ודרכו של עולם היא שעובר מסכן את נפש אימו. על כן אין דוחים את נפשו מפני נפשה. אך במקרה אחר של רודף באונס, חלים עליו דיני רודף ומותר להמיתו.
במנחת חינוך נפסק באופן דומה: "אם הוא אונס מכל מקום ניתן להצילו בנפשו וכל ישראל הרואה ויכול להציל את חבירו בנפשו מחויב להציל ולהרוג אותו אף שאינו חייב מיתה על ההריגה..." (מנחת חנוך, מצוה רצו). הרב ישראלי במאמרו מציג זאת כמחלוקת ראשונים, וסובר שהראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם, סובר שאין דין 'רודף' חל על מי שעומד להרוג באונס (הרב ש' ישראלי "פעולות תגמול לאור ההלכה", בצומת התורה והמדינה, ג, (תשנ"א), עמ' 253 - 289).
עמדתו של הרב אפרתי בהסבר הרמב"ם באה לידי ביטוי במקורות הלכתיים נוספים (ראו: צ' קפלן, "ספינה שחישבה להישבר", סיני, סז (תש"ל), עמ' לח-מב, וכן עולה אף בשו"ת ביכורי שלמה, השמטות לחלק יו"ד סימן י'; הרב א"י אונטרמן "בענין פיקוח נפש של עובר", נועם, כרך ו, עמ' א, י; שבט מיהודה עמ' כח; שו"ת משפטי עוזיאל, חו"מ סי' מו, ועוד).
עמדה שונה מציג פרופ' אנקר. כאמור לעיל פרופ' אנקר בספרו מגיע למסקנה המשלבת בין שני היסודות. וכך הוא כותב:

"ולכן נראה לנו שאין זה נכון להציג את שאלת מהו היסוד העיוני לדין רודף בצורה אלטרנטיבית דהיינו שההיתר להרוג את הרודף מבוסס או על הצלת הנרדף או על ענישת הרודף. דין רודף מבוסס על צירוף שני היסודות גם יחד. מותר להרוג את הרודף כשברדיפתו הוא מבצע עבירה חמורה שדינה מיתה, והריגתו תציל את הנרדף ממזימתו" (אנקר, שם, עמ' 217).

מסקנה זו מובאת אף בספרו של הרב גרשון חנוך פישמן: "ומה שנראה לי בזה הוא דאפילו נימא דחיוב מיתה דרודף הוא מטעם הצלת הנרדף אבל מכל מקום מוכרחים גם כן לומר דעונש גם כן איכא בדבר..." (ח' פישמן, שמחת החג, סי' יז). פרופ' אנקר מראה שזוהי אף עמדת הרמב"ם, שסבור שתנאי לדין רודף הוא שתהיה לרודף כוונה פלילית.
לסיכום: על פי חלק מהפוסקים "דין רודף" חל אף על אדם שהוא רודף באונס. אדם שהשארתו בחיים תגרום למותם של אחרים. ואולם יש הסבורים כי "דין רודף" חל רק כאשר הרודף מבצע במכוון עבירה ברדיפתו, עבירה חמורה שדינה מיתה. נמצא, לפי השיטה האחרונה, שלא ניתן להחיל על הפועלים הפלשתינאים את דין הרודף, אף מן הטעם שהם לא ביצעו כל עבירה ואין בהתנהגותם כל "אשם".
4. הריגת אדם שאינו גורם ישירות למוות
מן הסקירה עולה כי האפשרות להרוג אדם על מנת להציל אחר מוגבלת למקרים שבהם פוגעים ב'רודף' עצמו. האם ניתן להרוג אדם חף מפשע שאיננו הגורם לסכנה?
הרב ישראלי דן בשאלה האם מותר על פי המשפט העברי להרוג אחרים בפעולת תגמול (הרב ישראלי, שם). מקרה שעורר שאלה זו היה המקרה של כפר קיביה, כפר שממנו יצאו חוליות שפגעו ביישוב היהודי, בשנות החמישים של המאה ה-20, ותושבים יהודיים וכוחות צה"ל נקטו בפעולת תגמול ופגעו אף בנשים וילדים.
עיקר מאמרו של הרב ישראלי דן בשאלה האם חוליות המחבלים נחשבות כשליחות של תושבי הכפר, גם אלו שלא השתתפו בהם בפועל, אם במתן מחסה, ואם במתן לגיטימציה לפעולות נגד הישוב היהודי. סוגיה זו אינה נוגעת לענייננו.
במאמרו הוא עוסק בשאלה נוספת, האם ניתן להרוג אף נשים וילדים. בתחילה הוא מציג את המחלוקת שצויינה לעיל, שלפי דברי הרמב"ם רודף באונס מוגדר אף הוא רודף. ואולם לאחר מכן הוא כותב: "אליבא דאמת נראה, שאעפ"י שרודף באונס דין רודף עליו לרמב"ם, כל ששני הדברים מצטרפים יחד שהוא רודף ע"י גרם ובאונס אין תורת רודף עליו לדברי הכל" (שם, עמ' 273). לדבריו, מוסכם על הכל שכאשר הרדיפה היא באונס, וכן איננה נעשית ישירות אלא שגורמת בעקיפין לנזק, אין להרוג את הרודף.
יישומו של עקרון זה מתבטא אף בדבריו של פרופ' אליאב שוחטמן במאמרו (שם) הדן ברצח של מנהיג ציבור במטרה לשמור על שטחי ארץ ישראל בבעלות יהודית. וכך הוא כותב:
"זכות ההגנה העצמית - המכונה "דין רודף" - אינה אמורה בו... למתנקש עצמו לא נשקפה כל סכנה אישית מצידו של רה"מ המנוח, ורה"מ לא זמם להרוג איש. הסכנה האפשרית היתה זו שנשקפה, לדעת המתנקש, לאחיזתו של עם ישראל בארצו, כתוצאה מן המדיניות שאותה הוביל רה"מ. מדיניות זו היה בה אמנם, לכאורה, עבירה דתית, אבל בכך לא היה כדי לעשותו "רודף"".

פרופ' שוחטמן ממשיך ומתווה את העקרונות של "דין רודף":

"הסכנה שבה מדובר אינה נובעת מאיום ישיר ומיידי ... אכן, בהחלט ייתכן, שכתוצאה מאבדן אחיזתו של עם ישראל בחלקים מארצו, יועמדו חייהם של יהודים בסכנה, אבל אין בתוצאה אפשרית זו כדי לעשות את השלטון ל"רודף", שהרי מדובר כאן בהערכות עתידיות'".

פרופ' שוחטמן מחדד את הדברים בטענה, שכל החלטה ממשלתית יכולה להשפיע על גורל חיי אדם, כמו קיצוץ בתקציבי ביטחון או תחבורה, ואין ספק שאין בכך כדי להחיל עליהם דיני רודף.
יישום העקרונות הנזכרים בדברי הרב ישראלי ופרופ' שוחטמן בענייננו מובילנו לכלל מסקנה ברורה, שהריגת הפועלים הפלשתינאים אינה יכולה בשום אופן להיכלל תחת הכותרת של הגנת הצורך של "דין רודף".
5. האם יש מקום להקל כאשר הרודף אינו יהודי?
הרב ישראלי דוחה אף טענה שעשויים לטעון, שחומרת הדין של המתת רודף קיימת כאשר הרודף יהודי, אך כאשר הוא אינו יהודי, ניתן להמיתו. הוא דוחה זאת מכל וכל וכותב: "אלא שיש לטוען לטעון שגם אם אין עליהם גדר רודף, מכל מקום יהא מותר להציל נפשות ישראל בנפשותם, כיון שלגבי נוכרי אין החומר של שפיכות דמים עד כדי ייהרג ואל יעבור... נראה שאין הדבר כן... ויוצא מזה שלהתרפא ע"י שפיכות דמים של נכרי אסור ואפילו במקום פקוח נפש" (שם, עמ' 273 - 276). אמנם למסקנה התיר הרב ישראלי את פעולת התגמול, אך זאת מכיוון שמדובר היה במלחמה של ממש, ולפי הגדרתו זוהי מלחמת מצווה, ובמלחמה שכזו, מותרת הנקיטה בפעולות תגמול.
לסיכומם של דברים סבור הרב ישראלי, שאין להתיר הריגת אדם שגורם באונס ובעקיפין למותו של אחר, בין אם הוא יהודי ובין אם אינו יהודי.

ג. מעשה קנאות - הניתן להקיש ממעשה פנחס לנידון דידן ?
הנאשם מבקש להסתייע ממעשה הקנאות של פנחס (במדבר כה, ו-יד), ועל יסוד המשנה הקובעת כהלכה (סנהדרין ט, ו), ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". אך דומה כי לא ניתן להסתייע ממעשה פנחס. לא זו בלבד שפנחס פעל במסגרת מעשה קונקרטי של עבירה מינית שביצע נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, אלא שלפי ההלכה התלמודית ברור שהקנאי פועל על דעת עצמו ולא מטעם החוק: "אמר רב חסדא: הבא לימלך אין מורין לו", ולדברי רב חסדא מצטרפים אמוראים נוספים המרחיבים את היריעה, וסוברים שלא זו בלבד שבית הדין אינם מורין לקנאי לפגוע אם בא להיוועץ עמם, אלא שאם "נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא" (סנהדרין פב ע"א). ויפה הטעים זאת פרופ' אנקר (שם, עמ' 227), שהיתר זה לקנאי להרוג את זמרי וכמוהו אינו נראה להיות היתר מלא מטעם החוק, שהרי זמרי לא עבר במעשהו שום עבירה שהיה חייב בגינה עונש מיתה. נראה כי במונחים שלנו היינו קוראים לזה אקט פוליטי אשר הצדקתו אינו באה במסגרת החוק כי אם במישור לבר-חוקי בגלל דחיפות הענין וחשיבותו הציבורית. אך יהיה ההסבר לדין מיוחד זה אשר יהיה, ברור מדברי התלמוד שהקנאי פועל על דעת עצמו ולא מטעם החוק, ואף ההורגו בפעולת הגנה עצמית- פטור.
יתירה מזו: נראה כי לא ניתן ללמוד ממעשה הקנאות דבר לענייננו. פרטי דינו של הקנאי מבוארים בידי הטור:

"הבא על הגויה מי שמקנא לשם יכול להרגו אבל אם בא לבית דין לישאל אין מורין לו להרגו אבל אם הוא בעצמו יקנא לבו בחטאים וירצה להרגו הרשות בידו ודוקא בשעת מעשה ובפרהסיא אבל בצנעא או שפירש הבועל אין המקנא רשאי להרגו" (טור חושן משפט סימן תכה).

במקרה זה המתת החוטא אינה נובעת מן הצורך להציל אחר, אלא מתוך קנאה לקב"ה ובראותו אדם שחוטא בחטא חמור, ולפיכך לא מענישים את המקנא ההורג. אך כאמור, אופן זה מותר רק כאשר הנהרג חוטא בעבירה חמורה, ומעשה הקנאות מיידי, ותנאים אלו אינם מתקיימים כמובן בנאשם שלפנינו.
ד. המחיר הלגיטימי להחזקת שטחי ארץ ישראל
האם מותר להעביר שטחים לבעלות של אינם יהודים, כדי למנוע פיקוח נפש? שאלה זו מורכבת ומהותית. יש בה אלמנטים ערכיים, ושיקול דעת נרחב, פסיקה הלכתית ופסיקה מטא-הלכתית. יש המצדדים לכאן ולכאן. יש הסוברים שחובה להחזיק בכל שטחי ארץ ישראל גם במחיר של פיקוח נפש, ויש הסבורים שבמחיר של פיקוח נפש, מותר לוותר על שטחים משטחי ארץ ישראל. רבים מן המאמרים מוצגים בספרו של פרופ' אליאב שוחטמן, ויעמידה ליעקב לחק, ירושלים תשנ"ה. אין בכוונתי להכניס ראשי לשאלה זו. מכל מקום ראוי לשוב ולהדגיש, כפי שהראנו לעיל, כי אין לשאלה זו שייכות לעניין תחולת דין רודף.
ה. מסקנות
1. האיסור הבסיסי של "לא תרצח", אשר נמצא, כאמור, בעשרת הדיברות, ומהווה גם חלק משבע מיצוות בני נוח (לפי מנין הרמב"ם, מלכים ט', א') משקף את המינימום של הנורמות המשפטיות של כלל האנושות - היהודית ושאינה יהודית כאחת.
2. ככלל, ההלכה אינה מתירה בשום אופן הריגת אדם לשום צורך, ו"אין דוחין נפש מפני נפש". לאמור, אין פיקוח נפש דוחה שפיכות דמים, אפילו בעת שאדם מסכן במישרין את חיי הזולת. אם הסיכון אינו נובע מהפעלת רצונו - אין היתר להורגו.
3. העיקרון של "הגנת הצורך" קיים במשפט העברי. כאשר עקרון זה מאפשר הריגה, הוא מותר אך ורק באופן שמכונה "דין רודף".
4. מותר להרוג אדם רק אם פעולה זו מונעת הריגת אחר, או ביצוע של מעשה עבירת עריות באדם אחר. דין רודף אינו חל על עבירות שאינן שפיכות דמים וגלוי עריות, וסכנה אפשרית שנשקפת לאחיזתו של עם ישראל בארצו אינה בכלל העבירות שחל עליהם דין רודף.
5. לא ניתן בשום אופן להתיר את מעשה הריגת הפועלים מדין רודף, שכן אין חולק שהם לא ביצעו כל עבירה ולא סיכנו כלל את הנאשם.
6. אין לראות בפעולה של שלטון נבחר כ"רודף". גם אם סבור מאן דהוא כי מדובר בסכנה וודאית לציבור בעתיד כתוצאה ממדיניות הממשלה, מכל מקום אין בכך כדי להפוך את השלטון ל"רודף" ולהתיר את דמו, באשר אין ליחיד כל סמכות בעניין זה. הנושא של בטחון המדינה ואזרחיה אינו מסור בידי היחיד אלא בידי הרשויות המופקדות על כך, ורק הן רשאיות להחליט על דרכי הטיפול בסכנות כאלה ואחרות הנשקפות לכלל הציבור.
7. השימוש ב"דין רודף" בהקשר שלנו, לא נועד למעשה, להציל חייהם של אנשים, כי אם לשמש צידוק הלכתי למעשה רצח, כאמצעי לגיטימי במסגרתו של מאבק דתי ואידיאולוגי, ויש כאן סילוף גמור של המשמעות ההלכתית של "דין רודף".
8. לא זו בלבד שהנאשם אינו עומד בהגדרות הבסיסיות ביותר של דין רודף, כאמור לעיל, אלא שאף אם היו ההגדרות האמורות מתקיימות בענייננו, הרי שדין רודף לא היה חל בשל אי-עמידה בתנאים שונים לתחולת דין רודף.
9. הריגתו של רודף מותרת רק אם אין דרך אחרת למנוע מן הרודף את ההריגה. כל עוד יש אפשרות כלשהי להציל את הנרדף מבלי להמית את הרודף, אין להמית אותו. אם נבקש ליישם עקרון זה בעניינו של הנאשם נגיע לכלל מסקנה, שאין כל היתר להרוג את הפועלים אף בשל העובדה שישנן בוודאי אפשרויות אחרות להיאבק במדיניות הממשלה מבלי להרוג את אותם פועלים חפים מפשע.
10. הריגתו של רודף מותרת רק לאחר שמתרים בו, אם כי אין צורך בכל ההגדרות ההלכתיות של התראה, והתראה לא ניתנה על ידי הנאשם.
11. חלק מהפוסקים סבורים ש"דין רודף" חל גם כאשר הרודף אינו מודע לכך שהוא רודף, או שהוא עושה זאת באונס. פוסקים אחרים סבורים שחלות "דין רודף" תתקיים רק כאשר הרודף עושה במודע מעשה עבירה. לפי השיטה האחרונה לא ניתן להחיל על הפועלים הפלשתינאים את דין הרודף אף מן הטעם שהם לא ביצעו כל עבירה ואין בהתנהגותם כל "אשם".
12. "דין רודף" חל רק כאשר הרודף הוא זה אשר גורם באופן ישיר למות הנרדף, שלא כבנידון דידן.
13. אין מקום להבחין בין מקרה שבו הרודף יהודי, לבין מקרה שהרודף אינו יהודי.
14. לא ניתן להקיש ממעשה הקנאות של פנחס לענייננו.
15. לשאלת קדושת הארץ והאיסור למסור חלקים ממנה- אין שייכות לעניין תחולת דין רודף.

הנה כי כן, גם על פי המשפט העברי לא עומדת לנאשם הגנה כלשהי למעשה שביצע, ויש להרשיעו כפי שהואשם.

השופט רביד:
אני מסכים לפסק דינה הממצה של חברתי השופטת אפעל גבאי ולהערותיו של חברי השופט אהרן פרקש
על עמדת המשפט העברי בסוגיה של הגנת הצורך.

על יסוד כל האמור לעיל, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות הבאות: רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 301(א) לחוק; ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305 לחוק; וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק בצירוף סעיף 334 לחוק.
ניתנה היום י"ח באלול תשס"ו (11 בספטמבר 2006), במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם וסניגורו.
אהרן פרקש
, שופט

אורית אפעל-גבאי
, שופטת

משה רביד
, שופט
156
בתי המשפט
פ"ח 861/05
בבית המשפט המחוזי בירושלים
11/09/2006

כבוד השופט משה רביד
- אב"ד
כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי

כבוד השופט אהרן פרקש

לפני:









פח בית משפט מחוזי 861/05 מדינת ישראל נ' אשר (בן דוד) ויזגן (פורסם ב-ֽ 11/09/2006)