פסקי דין על יגאל עמיר

498/95 פח     27/03/1996




פח 498/95 מדינת ישראל נ' יגאל עמיר




(פ"מ תשנ"ו(2), 3)

בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו

תיק פלילי חמור מס' 498/95

השופטים: כבוד השופט א' א' לוי
,
כבוד השופט ס' רוטלוי
,
כבוד השופט ע' מודריק
המאשימה: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד פ' גיא
, פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי)
נ ג ד
הנאשם: יגאל עמיר
ע"י ב"כ עו"ד פליישמן
, עו"ד גולדברג
, עו"ד שחר
הכרעת דין
השופט א' א' לוי
: 1. האישום

כתב האישום בתיק זה הוא מן החמורים שהוגשו לבית משפט בישראל, ולהלן אביא את תמציתן של העובדות שנטענו בו:

בשלהי שנת 1993 חתמו ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית על הסכם, הידוע בשם "אוסלו א'", על פי טענת המאשימה זהו המועד שבו החל לנבוט בלבו של הנאשם זרע הפורענות, שהוביל אותו בסופו של דבר להתנקש במר יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. על פי הנטען, הוא החליט לסכל את יישומו של ההסכם על ידי פגיעה במנהיגים שהובילו את מהלכי השלום, כשהוא מתמקד בעיקר במי שהיה אותה שעה שר החוץ ובראש הממשלה.

על פי גירסת המאשימה, החליט הנאשם לרצוח את יצחק רבין, משום שראה בו סכנה מוחשית עקב היותו מי שמנווט את מדיניות הממשלה, ולפיכך, הוא פנה לאחיו, חגי עמיר, ולאחר - דרור עדני, והציע להם להצטרף לקשר, והשניים הסכימו לכך.

הנאשם העלה לפני חבריו כמה דרכי פעולה אפשריות כדי להגשים את יעדו. בין היתר, דובר על מילכוד מכוניתו של רבין, הזרמה של ניטרוגליצרין לביתו באמצעות צינור המים של הבניין, ירי לעבר הבית, ולצורך זה נסעו הנאשם ואחיו לבדוק את הזירה את הדרכים למילוט. רעיונות ביעותים מסוג אחר היו הצבתה של מכונית תופת בדרך נסיעתו של ראש הממשלה, או ירי לעברו באמצעות טיל "לאו" או כלי נשק מאולתרים. בסופו של דבר נפסלו כל ההצעות משום שבידי הנאשם וחבריו לא היו אמצעים מתאימים לממשן, וכן עקב חששם שהם עצמם ייפגעו או ייתפסו.

פרק אחר של כתב האישום עסק בניסיונות שעשה הנאשם, החל מחודש ינואר 1995, לרצוח את ראש הממשלה, באמצעות ירי מאקדחו מסוג ברטה 9 מ"מ, שאותו החזיק ברישיון. המדובר בשלושה אירועים פומביים, שבהם נטל או אמור היה ליטול חלק ראש הממשלה המנוח ואלה הם: בתאריך 22.1.95, במוסד "יד ושם" בירושלים. בתאריך 22.4.95, במלון "נוף ירושלים", בבירה. בתאריך 11.9.95, כשנחתך מחלף כפר שמריהו.

מטבע הדברים, עוסק כתב האישום בעיקרו באירועיו של מוצאי שבת, י"א בחשון תשנ"ו - 4.11.95, באותו יום התקיימה עצרת המונים בתל אביב, בכיכר שנקראה עד אז על שם מלכי ישראל. לטענת המאשימה, החליט הנאשם באותו לילה לבצע את זממו ולהמית את ראש הממשלה, ואף הודיע על כוונתו זו לאחיו חגי. זה האחרון ניסה להניאו מכך הואיל וסבר שסיכויו לשרוד ולהישאר בחיים - קלושים. הוא אף הציע דרך חלופית, היינו, ירי באמצעות רובה צלפים לעבר הקורבן. אך הנאשם דבר במטרה ששם לנגד עיניו. על כן נטל את אקדחו וטען במחסנית כדורים שחלקם היו מסוג "הולופוינט". את הנשק נשא על גופו, כשזה דרוך ונצור ומוסתר מתחת לחולצתו. הוא הגיע למקום העצרת, שם הסיר את הכיפה מעל ראשו כדי שלא לעורר תשומת לב, והמתין לקורבנו באזור שבו חנו כלי הרכב של ראש הממשלה ואחרים.

לאחר המתנה שנמשכה כ-40 דקות, ובסביבות השעה 21:45, פסע ראש הממשלה מלווה בשני מאבטחים לכיוון רכבו, ואז התקרב אליו הנאשם מאחור וירה בו שלושה כדורים, ששניים מהם פגעו וחדרו לגופו של הקורבן ואילו הקליע השלישי פגע בידו השמאלית של המאבטח, יורם רובין, שניסה לגונן על רבין בגופו. ראש הממשלה הובהל לבית חולים, אך המאמצים להצילו עלו בתוהו, והוא נפטר בשעה 23:30 לערך כתוצאה מנזקים חבלתיים, שעל פי טענת המאשימה נגרמו בעטיו של ירי הנאשם לעברו.

2. ניהול המשפט:
השתדלנו לעשות את המיטב כדי לאפשר לנאשם להתגונן כיאות. הוא התייצב לפנינו עם שני סניגורים שבחר, ואלה נסיבות שבדרך כלל מונעות משופטים התערבות, כי בצדק יקשה השואל מה צורך ראה בית המשפט להתערב בתחום בו לא נתבקשה הכרעתו. עד מהרה התברר לנו שהנאשם אינו זוכה להגנה ראויה ולא ראינו מנוס מלמנות לו סניגורים נוספים, ששכרם ישולם מאוצר המדינה. עשינו זאת רק לאחר שקיבלנו את הסכמתם של הנאשם ועו"ד גולדברג
.

לנגד עינינו עמדה מטרה אחת - לקיים משפט הוגן, כפי שאנו מצווים על פי שיטת המשפט הנהוגה בישראל, היינו, בנוסף לעשיית הצדק, שהיא העיקר, צריך בית המשפט להקפיד גם על זכויות הנאשם, ויהיה המעשה אשר יוחס לו אשר יהיה. לאור השקפתנו זו, קטענו את רצף המשפט כדי לאפשר לעורכי הדין הנוספים שמונו ללמוד את חומר החקירה, וכן התרנו להם לשוב ולקרוא לעדי תביעה לחקירה נגדית משלימה, אף שאלה כבר נחקרו בידי עו"ד גולדברג
והנאשם.

לבסוף ראיתי צורך להבהיר עוד עניין - המעשה שיוחס לנאשם הוא כה חריג בחומרתו, עד שסברנו שראוי לבחון את מצבו הנפשי כדי לסלק כל ספק ביחס לכשרותו לעמוד לדין. כמו כן סברנו שצעד זה יועיל לברר טענה אפשרית של הנאשם שתתבסס על סעיף 300א של חוק העונשין, תשל"ז-1977, שהוסף בתיקון מס' 44 של החוק (ראה ס"ח 1537, מיום י"א באב תשנ"ה 7.8.95, עמ' 391). כך קרה בפועל.

את ההליך האחרון יזם בית המשפט, וסברנו שאנו חייבים לעשות זאת משום שעד אז התנהלה הגנתו של הנאשם בדרך לא דרך, ובלבנו ניקר חשש שאם לא ייבדק גם התחום הזה, לא נעשה מלאכתנו שלמה.

לסיכום, אכן נראה לנו שהלכנו לקראת הנאשם דרך ארוכה, ועשינו זאת לא רק מכיוון שהיינו מצווים לנהוג כך, אלא גם מכוח השקפתנו שקיומו של משפט הוגן, גם למי שמואשם ברצח ראש הממשלה, הוא מבחנה הגדול של החברה בישראל, וכמובן, גם של שיטת המשפט הנהוגה בה.

3. בדיקתו של הנאשם בוצעה בידי ארבעה בעלי מקצוע שמומחיותם אינה מוטלת בספק: ד"ר מרגולין - פסיכיאטר מחוז ת"א, ד"ר בר-אל, פסיכיאטר מחוזי ירושלים, ד"ר זאבו - פסיכיאטר מחוז דרום, וד"ר גבריאל וייל, פסיכולוג קליני בכיר. הצוות ביצע את מלאכתו נאמנה ולא חסך מאמץ כדי לעמוד על מצבו הנפשי של הנאשם. על כך הם ראויים לתודה ולהערכה. הם עיינו בפרוטוקול הדיון, בהודעות שנרשמו מפיו, וכן צפו בקלטות החקירה. בנוסף לכך נפגשו עם הנאשם כמה פעמים, ואחר כך גם עם בני משפחתו. לבסוף, הופנה הנאשם לבצע מבחנים פסיכודיאגנוסטיים (מצאיו של ד"ר גבריאל וייל לחוות הדעת הפסיכיאטרית).

עינינו הרואות, שמדובר בעבודה מקיפה ויסודית, על כן לא מצא בית המשפט מקום לדחות הדיון כדי לערוך בדיקה נוספת מטעם ההגנה. בהחלטתנו מיום ט"ז באדר תשנ"ו (7.3.96) הבהרנו, שדינו של הצוות שבדק את הנאשם כדין עדים מומחים מטעם בית המשפט, ולא למותר להזכיר שעד אז לא טרחה ההגנה כלל לעתור לבדיקה כזו, אף שעמד לרשותה זמן ניכר.

לנוכח תוצאות הבדיקה, לא סברתי שיש מקום לצטט מתוכה אלא את המסקנות וקטע נוסף אחד, שיש בו כדי להבהיר את מניעיו של הנאשם וכוונתו. תחת הכותרת "גיבוש ההחלטה" נרשם כך:

"הרעיון לבצע את המעשה בו מואשם הנבדק החל לקרום אצלו עור וגידים לראשונה בעת שראה את מר רבין בחתונתה של בתו של הרב הראשי לישראל, הרב לאו, אשר נישאה לאחד מחבריו. אז ראה לראשונה את ראש הממשלה המנוח כשהוא 'בשר ודם', כדבריו, וחשב לעצמו כי 'יום אחד אצטער אם לא אהרוג אותו'. הוא חשב על רעיון זה בדעה צלולה, לדבריו, והדגיש בפני
נו כי הכל היה רצוני ונשלט על ידו".

להלן מסקנות הבדיקה -

(א) הנאשם אינו לוקה במחלת נפש וגם בעבר הוא לא סבל ממחלת נפש.
(ב) הנאשם אינו לוקה בהפרעות אישיות וגם בעבר לא סבל מהפרעות אישיות.

(ג) לנאשם יש קווים נרקיסיסטיים וסכיזואידים באישיותו. רמתו השכלית מאוד גבוהה. הוא נוטה לראות את העולם בצבעי שחור-לבן ומאמין בכל לבו בצידקת דרכו ובנכונות השקפותיו.
(ד) את המעשה המיוחס לו בכתב האישום הוא הגה ותכנן במשך תקופה ארוכה עובר לביצועו. המעשה נעשה בצורה הגיונית ובהתאם להשקפת עולמו, ללא כל סימן לקיומה של מחלת נפש או הפרעה נפשית.
(ה) הנאשם מבין היטב את מהות האישומים המיוחסים לו, מבין את הליכי המשפט ויכול להשתתף בהגנתו. הוא מסוגל לעמוד לדין ויכול לשאת בעונש.

לנוכח מסקנות אלו של הרופאים נשמט הבסיס מתחת לאחת מטענות ההגנה האפשריות, והכוונה לכך שמצבו הנפשי של הנאשם שולל את קיומה של אחריות פלילית, כאמור בסעיף 34ח של חוק העונשין ("אי שפיות הדעת"). עתה לא נותר אלא לפנות לראיות ולסוגיות הנוספות הטעונות הכרעה במשפט זה.

4. תשובת הנאשם לכתב האישום:
כתב האישום הוקרא לנאשם ביום כ"ו בכסלו תשנ"ו (19.12.95). לבקשתם של סניגוריו דאז דחינו את הדיון ליום ב' בשבט תשנ"ו (23.1.96) כדי לשמוע את תשובת שולחם לעובדות. מטעמים שונים, שאותם פירט עו"ד עופרי, ששימש באותה עת כאחד הסניגורים (ראה עמ' 24 של פרוטוקול הדיון), נתבקש בית המשפט לקבל את תגובת הנאשם מפיו-שלו, וכך עשינו. להלן אביא את תוכן דבריו של הנאשם, ולעתים אעשה זאת בלשונו שלו.

א) באשר לטענה בדבר ההחלטה לגרום למותו של ראש הממשלה, טען הנאשם, שהוא לא התכוון לרצוח אותו כ"אדם", אלא מה שהגדיר - "להזיז אותו מהדרך, לא היה איכפת לי אם היה מתפטר באותו ערב, אין לי דבר אישי אליו". באשר למניע הוסיף הנאשם והסביר "פעלתי על פי 'דין רודף'. לפי דין רודף הכלל הוא שזה לא אקט של ענישה... על פי דין רודף אחד הכלים הוא לעשות את המקסימום לפני שאתה עושה את הפעולה הקיצונית. המטרה שלי לא היתה לרצוח אותו כבן אדם, אין לי שום תוצאה מזה שהוא מת, אם היה משותק ולא פועל כראש ממשלה זה אותו דבר מבחינתי" (עמ' 24).

בקטע זה של תשובת הנאשם הוא טען שלא היו לו שותפים לקשר, לפחות לא "באופן רציני" (ראה עמ' 25). דברים דומים נרשמו מפיו גם בעמ' 27, היינו:

"הכוונה היתה להוריד את יצחק רבין בתפקודו כראש ממשלה. אני עושה הבחנה בין מה שאני אומר לבין המילה רצח. אני אומר שאם יכולתי לשתק אותו, די היה בכך. מה שאמרתי שהתכוונתי לעצור את רבין, אין לי מטרה ברבין עצמו, אלא לעצור את פעילותו הפוליטית... כוונתי היתה לירות בו בצורה כזאת שתמנע ממנו את המשך פעילותו כראש ממשלה, או שיתוק. אם אין ברירה אז למוות" (ההדגשה שלי - א' א' לוי
).

בעמ' 27 הוסיף הנאשם באותו עניין:

"הכוונה לא היתה לגרום למותו בכוונה תחילה. אחרת הייתי יורה בו בראש. כיוונתי לו את הכדור הראשון לעמוד השדרה... ראיתי לאן אני יורה. כיוונתי לעמוד השדרה, ראיתי את הפס בחליפה שלו, ולשם כיוונתי".

בהמשך הדברים אישר הנאשם שאת הכדורים שבהם עשה שימוש, שינה אחיו חגי, כפי שנטען בסעיף 5 של כתב האישום.

ב) באשר לעובדות שנטענו בסעיף 2 של כתב האישום, בדבר רעיונות שעלו במוחם של הקושרים טען הנאשם שאלה היו רעיונות סרק, שלבסוף ביטל אותם בגלל החשש שייפגעו אנשים נוספים. הנאשם אישר ששוחח על כל אלה עם אחיו חגי ועם דרור עדני, אך הכחיש שהשניים היו שותפים לפשע.

ג) באשר לאמור בסעיף 3 בדבר ניסיונות לרצוח את ראש הממשלה, גם את העובדות הללו אישר הנאשם, אך לטענתו לא התכוון כלל לרצוח, כיוון שידע שלא יהיה מסוגל לעשות זאת.

ד) על אירועיו של ליל ה-4.11.95 אישר הנאשם למעשה את העובדות שיוחסו לו בכל הנוגע לנסיעתו לכיכר, ההמתנה בשטח החניה והניסיון שלא למשוך תשומת לב בעת שארב לקורבנו. הנאשם אישר שכאשר ירד ראש הממשלה עם המאבטחים הוא ניגש אליו מאחור, ולטענתו ירה את הכדור הראשון לכיוון עמוד השדרה. לאחר זאת קפצו עליו המאבטחים, ועל כן שתי היריות הבאות נורו מבלי שראה את גבו של רבין. כמו כן טען הנאשם, שהוא לא ידע כלל שאחד הכדורים פגע במאבטח. מכל מקום, לא היתה לו כוונה לפגוע באיש זולת ראש הממשלה. גם בקטע זה של תגובתו חזר הנאשם להבהיר את כוונתו, ובלשונו -

"יריתי את שני הכדורים ליתן בטחון שאני פוגע בו. לא רציתי שום סיכוי שהוא ישאר פעיל בתור ראש ממשלה. לכן הכדור הראשון לא היה מספיק בשבילי כי ייתכן שלא פגעתי בעמוד השדרה, לכן יריתי כדי להיות בטוח שאני פוגע".

ה) בסוף דבריו הוסיף הנאשם - "אני לא מתחרט על מעשי" (עמ' 28).

5. פרשת התביעה - כללי:
עינינו הרואות, שהנאשם הודה במרביתן של העובדות שיוחסו לו, ולמאשימה לא נותר אלא להפריך את טענתו שלא התכוון להמית את ראש הממשלה, אלא ל"שתקו" בלבד, כדי שלא יוכל לשמש בתפקידו. כאן ראוי להעיר, כי גם אם היתה מתקבלת טענה זו ספק אם היה בה כדי למלט את הנאשם מהרשעה בעבירת "רצח", אף כי סעיף ההרשעה היה משתנה, מסעיף 330(א)(2) לסעיף 300(א)(3) של חוק העונשין.

הראיות שהציגה המאשימה לבית המשפט היו רבות ומגוונות. ניתן למיינן לשלושה פרקים - עדותם של עדי ראייה, אמרות שנרשמו מפיו של הנאשם במהלך חקירתו, ולבסוף - עדותו של הנאשם בבית המשפט. אבחן את הדברים על פי סדר זה, ואקדים ואומר, כי כל אחד מסוגי הראיות, ומקל וחומר שכולם יחד, מובילים למסקנה ברורה, היינו, שעתירתה של המאשימה להרשעתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו, נשענת על בסיס מוצק.

6. עדי הראייה:

ישראל גבאי
העד הוא איש משטרה (יס"מ ירקון) ונמנה עם הכוח שהיה אמור ללוות את ראש הממשלה ברדתו מבמת העצרת ועד שיעזוב את המקום ברכבו. הוא ניצב ליד דלתה הפתוחה של מכוניתו של רבין כשלפתע נשמעו היריות. העד שלף את נשקו, דרך אותו ורץ לעבר ערימת האנשים שסככו על ראש הממשלה. אז הבחין בנאשם הניצב על רגליו כשהוא אוחז באקדח, וכשידו מושטת קדימה בזווית של 45 מעלות הנוטה כלפי מטה. רק בשלב זה קפצו עליו שוטרים, וביניהם קצין החבלה (העד יצחק ימין), שנטל ממנו את הנשק. העד שמע את הנאשם מודה שהוא ירה בראש הממשלה, וביקש מהשוטרים המקיפים אותו ש"לא להכנס ללחץ" (עמ' 114). גבאי מצא בהמשך שני תרמילים שאותם מסר לידיו של איש הזיהוי הפלילי שמואל ברגר. בחקירתו הנגדית חזר העד ואישר, שבעת שהבחין בנאשם לראשונה, הוא ניצב עדיין על רגליו כשידו אוחזת בנשק, ומאותו שלב לא נשמעו עוד יריות. ובמילים אחרות, הירי של הנאשם הסתיים לפני שהשוטרים לכדו אותו.

7. מפקח ימין יצחק:
העד משרת כסגן קצין חבלה במרחב ירקון ונכח בזירת האירועים. בשלב מסוים הבחין באנשים מצטופפים ליד כלי הרכב של המשטרה, והחליט לרדת ולהרחיק את המתקהלים. בעת שירד במדרגות הנראות בתמונות ת/15 שמע שלוש יריות, לטענתו בקצב "די אחיד", וסבר שמדובר בפיגוע חבלני. כך תיאר העד את המשך האירועים:

"רצתי מהר, ראיתי בחור עם חולצה כחולה שהחזיק בידו אקדח שחור, קפצתי עליו (מצביע על הנאשם) מהרגע ששמעתי את היריות עד שראיתי את הנאשם עברו שניות... הייתי בטוח שהמדובר במחבל והכוונה הייתה לצמצם טווח לסגור את האירוע... נתתי מכה בידו. עמד עם אקדח ביד, היד היתה מושטת. קפצתי, נתתי מכה, תפסתי, נדמה לי בשיער, השכבת אותו על הריצפה ואז הצטרפו אנשים אחרים, האקדח היה איתי" (ראה עמ' 82).

את מצב האקדח שבו אחז הנאשם ואת המשך הפעילות, תיאר העד כך:

"האקדח היה במצב כזה כאשר הפטיש משוך לאחור, המחסנית בפני
ם. אני לוקח את היד הימנית של הנאשם מסובב אותה לאחור חוטף את האקדח מהיד, ידעתי שהנשק ירה והפטיש דרוך לאחור... האקדח היה תפוס אצלי ביד, מישהו ניסה מהחברה לבקש את האקדח וסרבתי... אני מחזיק את האקדח כשהבוהן על הפטיש... כשהוא משוך לאחור... אחרי שהנאשם הובא לקיר זזתי הצידה פניתי לממ"ר שאמר תראה את האקדח, הראיתי את האקדח ביד שלי... עוד לא בדקתי אותו, הוא לא פרוק. זזתי הצידה לקיר הוצאתי מחסנית בדקתי את הנשק, את הכדור שהיה בקנה חלצתי אותו והוא נפל ולא ראיתי אותו.

כשהגעתי הנאשם היה במצב עמידה, היו באזור אנשים נוספים אבל כשאני קפצתי על הבן אדם הוא במצב עמידה... כדי לעקם את האקדח עקמתי את היד מאחור וחטפתי את האקדח. הוא לא הושיט את האקדח לידי. הוא לא הושיט לי שום דבר" (עמ' 82 אילך).

במהלך חקירתו הנגדית של העד מטעם הנאשם, טען זה האחרון: "קפצו עלי אנשים ואז נורו שתי יריות. אני זוכר שתפסו אותי וסובבו לי את היד. אבל היו הרבה אנשים בבת אחת עלי. אני בטח שאמרתי לעצמי שמיד אחרי היריות אני עוזב את האקדח כדי שלא ירו. עזבתי את האקדח ושמעתי את הצליל שהאקדח מכה בריצפה".

על כל אלה השיב העד ימין בביטחון, שהוא תפס את האקדח מידו של הנאשם.
8. העד רונן עמרם:
העד הוא שוטר המשרת ביס"מ מרחב איילון. בליל ה-4.11.95 היה חלק מכוח האבטחה באזור המדרגות הנראות בת/15 והגדרות שפנו אל הקהל. בעת הירי לעבר ראש הממשלה ניצב העד עם גבו אל המדרגות ובמרחק של כ-10 מ' מהן, וכך תיאר את האירועים (ראה עמ' 90):

"... שמעתי יריה, זה לא נשמע כמו יריה אלא פיצוץ שהיה שניה ועוד שני ניפוצים.. חשבתי אולי זרקו נפץ. הסתובבתי אחורה אחרי כמה שניות כשהבנתי שזה לא נפץ. אני רואה ערימה של אנשים על הנאשם... לקחנו אותו לקיר, שם הנאשם אמר לי, ביקש שאתיר את האזיקים שלו, שהם מכאיבים לו. אמרתי שאני עושה את העבודה שלי ושלא יפריע לי. הוא אמר אתה תעשה את העבודה שלך אני את העבודה שלי כבר עשיתי".

העד הוסיף וסיפר שהוא עצמו היה נרגש ונסער, ומנגד - "הנאשם דיבר איתי רגיל, הוא דיבר בקרירות... 'אתה תעשה את העבודה שלך אני את שלי כבר עשיתי'".

9. יורם רובין:
העד שימש כמאבטחו של ראש הממשלה המנוח, ונלווה אליו ברדתו במדרגות לאחר סיום העצרת. וכך תיאר את האירועים (עמ' 97):

"בשלב הזה הייתי מאחורי הגב של ראש הממשלה, משיקולים של טקטיקה עברתי חצי ימינה... כאשר יצחק התחיל ללכת לכיוון הקהל שעמד על אבן גבירול, מצד ימין עמד הקהל אני חשבתי שהמטרה היתה ללכת ללחוץ ידיים מאחורי הגידור. בשלב הזה באופן פתאומי הוא נמלך בדעתו ופנינו שמאלה לכיוון רכב השרד שחנה בחניה מול המדרגות...

אנחנו כעיקרון היינו אמורים להכנס מהדלת הימנית שרחוקה מאיתנו, לא הגענו לשלב הזה בכלל. ברגע שהתחלנו לפנות שמאלה והיינו מול הדלת שמאחרי הנהג, שמעתי ירייה מכיוון אחור ומשמאל בזוית של 45 מעלות ממני, בשלב הזה לא היה לי ספק שזה ירי, היתה יריה, חיבקתי את יצחק, סוככתי עליו. בשלב הזה שנינו התחלנו ליפול למטה ואני קיבלתי מכה חזקה זרם חשמלי שעבר באזור הכתף. בתנועה למטה אני שומע עוד יריה, השלישית, ונשכבנו שנינו על הארץ אני עליו...

היה מרווח בין הראשונה לשניה, וזה איפשר לי את הקטע להכנס בין היורה לראש הממשלה. כאשר שתי היריות השניה והשלישית היו בקצב מהיר אחת אחרי השניה... דיברתי עם יצחק. תפסתי אותו מהכתפיים, אמרתי לו אתה נשמע רק לי לא לאף אחד אחר, זה היה בצעקה 'דיר באלק רק לי אתה שומע', חזרתי כמה פעמים על כך, ויש קטע שלא זכור לי ואני מוצא אותנו אחד על השני ברכב...".

לא נעלמה מעיניי העובדה, שמפיו של רובין נמסרה במהלך חקירתו במשטרה גירסה מעט שונה ביחס לשלב שבו נורו שתי היריות האחרונות. כוונתי לאמור בהודעה נ/3 ממנו עולה, לכאורה, שהיריות נורו כשהעד והמנוח היו כבר מוטלים על הכביש.

את העניין הזה הסביר רובין (בעמ' 159) לאמור, "העדות נ/3 נלקחה ממני שעה אחרי האירוע תחת תרופות להרגעת כאבים וכל הקשור בזה". אין לי ספק, שיש בהסבר זה כדי ליישב את הסתירה.

לשאלות הסניגור בחקירה הנגדית השיב העד (ראה עמ' 98) שהוא לא ראה את הנאשם בשום שלב של האירועים. עם זאת, הוא שמע את הצעקה "כדורי סרק". בהמשך השיב העד על שאלת הסניגור, בדבר האפשרות ששתי היריות האחרונות נורו לאחר שאנשים אחזו בנאשם, וכך ענה רובין:

"ריכוז הירי היה לאותו מקום. בשלישית אני לא יודע. בשניה אני בטוח שאף אחד לא נגע ביורה עדיין".

במהלך עדותו של רובין אמר הנאשם דברים בעלי משמעות ואביא אותם כלשונם:

"כשהתחלתי ללכת התכוונתי לירות בו (ברבין - א' א' לוי
) בראש. תמיד הייתי בטוח שאני צריך להרוג את רבין, כי לא האמנתי שיהיה מקום שאוכל לדחוף את היד מהצד. כך היה גם במקרה הזה שהתכוונתי כהתחלתי לירות לו בראש ואז ראיתי שנוצר מרווח יריתי בו בגב".

טענת הנאשם היא, איפוא, שאמנם התכוון להמית את המנוח אף כי חשש שנוכחות המאבטחים תפריע לו לפצוע אותו "בלבד". אך כשנוצרה ההזדמנות הוא הסתלק מהכוונה להמית את הקורבן, וירה בו בגבו כדי "לשתקו".
10. עדי ראייה נוספים:
מטעם ההגנה העידו כמה עדי ראייה, שמפי חלקם נשמעה גירסה שונה מעט מאלה שהובאו עד כה, בעיקר בשאלה מי לכד את הנאשם ומי תפס את הנשק שממנו ירה לעבר ראש הממשלה.

עדים אלה אישרו שקול הירי נשמע עמום ועוצמתו פחותה מירי רגיל של אקדח, ואולי פשר העניין מצוי בהסבר שנשמע מפיו של אחד העדים, לאמור, שהדבר נבע משינוי שנעשה בתחמושת. עם זאת ברור, שבלחץ האירועים וההמולה שהיו באזור העצרת ובגין הירי, נוצרו הבדלים בין עדויותיהם של העדים השונים. כך, למשל, לא שמעו הכל את שלוש היריות. על אף קירבתם למקום נפילתו של ראש הממשלה, לא כולם ראו את היורה (ראה למשל עדותו של "ע" וכן ההודעה נ/10), בעיקר משום שעד אשר הבינו את המתרחש הספיקו אחרים לקפוץ לעברו וללכוד אותו.

העד, שכונה בפרוטוקול הדיון "א", ניצב במרחק של כמטר וחצי בלבד מראש הממשלה כאשר נשמעה ירייה. הוא פנה לשמאל וראה את הנאשם מחזיק אקדח בידו הימנית. אז נורתה ירייה נוספת והעד ראה את רשף הירי. "א" זינק לעבר הנאשם, אחז בצווארו והצמידו לקרקע, ורק אז הוא נכבל באזיקים בידי אנשי משטרה. העד היה משוכנע, שלאחר שהפיל את הנאשם לא הוסיף זה להחזיק באקדח. העד היה אף בטוח שהאקדח נפל (ראה ההודעה נ/12). מכל מקום, לאחר שהעד זינק לעבר הנאשם לא נשמעו עוד יריות (עמ' 215 לפרוטוקול). יש בכך כדי לאשר את מה שחזר ונשמע במהלך המשפט, היינו, שהנאשם לא נלכד אלא לאחר שסיים לירות את שלושת הכדורים.

העד מכונה "ע" טען (ראה ההודעה נ/10 וכן עמ' 211), שדווקא הוא היה זה שמצא את נשקו של הנאשם מוטל על הכביש, הוא מסר אותו לקצין החבלה (ככל הנראה הכוונה לצד ימין). מאידך גיסא, מתקבל רושם שונה מעדותו של השוטר אבי יהב, ששמע את הירי וראה גם את הרשף של אחד הכדורים, ולטענתו ניצב הנאשם אותה שעה כשהאקדח בידו. בפעם הבאה שהעד ראה את האקדח היה הנשק בידו של אחד השוטרים.

שוטר נוסף שהעיד לפנינו היה אברהם כהן, שתיעד בכתב, כבר בליל האירוע, את אשר ראו עיניו (הדו"ח נ/16), ומפיו נרשמה הודעה ביום המחרת (נ/15). עד זה טען, כי לאחר ששמע את היריות הוא ראה את הנאשם אוחז באקדח, והסיק מכך שהוא היורה. יותר מכך, העד זינק יחד עם אחרים לעבר הנאשם, ובעת שהובילו לעבר הקיר של "גן העיר", אישר הנאשם באוזניו שהוא היה זה שירה וכיוון את האש לעבר רבין, וכן שהכדורים שבהם עשה שימוש היו כדורים חיים.

מאידך גיסא, טען אברהם כהן בבית המשפט, שהיה זה סגנו של קצין החבלה שנטל את האקדח מידו של הנאשם, וכדברים אלה היתה נסיגה ממה שנרשם מפיו במוצגים נ/15 ונ/16. באותם מסמכים אמר כהן, כי בעת שהשוטרים קפצו על הנאשם נשמט האקדח מידו ואחד משוטרי היס"מ אסף אותו.

העד היה ער לפער שבין הגירסאות, וטען כי האירועים התרחשו כפי גירסתו בבית המשפט, ואם נרשמו מפיו דברים שונים היה זה משום "להט האירוע והמעשה עצמו... אני מסרתי והתברר בדיעבד שדברי לא מדוייקים" (כלשון העד בעמ' 235).

לאור עדותם של "ע" ו-"א" ייתכן שהיו כמה אנשים שלכדו את הנאשם בו זמנית, ומכאן ה"סתירות" כביכול שבעדותם. ראוי להדגיש שוב, שעניין זה אינו פוגם במהימנות העדים, אלא מלמד דווקא על כך שהם נמנעו מלתאם את גירסותיהם. יותר מכך, כפי שכבר הדגשתי, כל אלה בטלים בשישים לנוכח העובדה, שגם הנאשם לא חלק עליה, שהוא הספיק לירות את כל שלוש היריות לפני שנלכד; על כן, לשאלה, אם הוא הפיל את האקדח מיוזמתו או שזה ניטל ממנו בידי אחרים, שוב אין משקל של ממש. מאידך גיסא, ברור הוא, שבשטח נשמעו צעקות, שביחס אליהן היו כמה גירסאות - "כדורי סרק", "פיקות", "זה לא אמיתי" - ויש מי ששמע את הנאשם אומר זאת (עד ההגנה אבי יהב, בעמ' 217); ויש יותר מאשר רגליים לסברה, שטענה זו נכונה, ושהנאשם עשה זאת כדי למנוע מאלה שעמדו ללכוד אותו לירות לעברו.

על העדויות שהובאו בסעיף זה, ביססה ההגנה אחת מטענותיה, לאמור, שקיים ספק ביחס לשאלה, אם היה זה הנאשם שירה את היריות הקטלניות לעבר ראש הממשלה המנוח. כוונת הדברים היתה לרמוז על אפשרות שבזירה נורתה אש ממקור נוסף. דא עקא, שעל אף שלעתים עולה המציאות על כל דמיון, נראה לי שאת הטענה הזו מוטב היה שלא להעלות כלל הואיל ומדובר בטענת סרק המופרכת על פניה. מסקנה זו מבוססת על כמה עובדות, אותן אפרט בהמשך, ואלה עיקריהן:

(א) האפשרות, שהעלתה הסניגוריה, לא נטענה מעולם מצד הנאשם עצמו, לא בחקירתו ולא בעדותו בבית המשפט, וכפי שיובהר - לא במקרה נהג כך.
(ב) הנאשם סיפר, שהוא היה זה שטען את מחסנית האקדח בליל האירוע, ולפני שיצא לזירה הזין אותה בכדורים חיים.
(ג) התרמילים היחידים שנמצאו בזירה היו שלושת התרמילים שנורו מאקדחו של הנאשם. עדים שראו את הירי מסרו, שהבחינו ברשף היוצא מאקדח זה.
(ד) הקליעים שהוצאו מגופתו של ראש הממשלה המנוח, זוהו אף הם כקליעים שנורו מאקדחו של הנאשם.
(ה) הירי שפגע במנוח היה מטווח קרוב ביותר, 25-40 ס"מ, ואולי טווח מגע. בקירבה כזו ניצב הנאשם בלבד, בנוסף למאבטחיו של ראש הממשלה.

11. אמרות הנאשם בחקירתו:
כאמור, בקבוצת הראיות השנייה נכללות אמרות שנרשמו מפיו של הנאשם במהלך החקירה ובשיחות הרבות שהיו לו עם אנשי משטרה. כאן המקום להדגיש, כי חקירתו של הנאשם תועדה בצילום ובהקלטה ולחלק מהן אתייחס בהמשך, ועל כן יש לפנינו ראיות כמעט ממקור ראשון. אלה אינן מותירות ספק, שבמהלך חקירתו של הנאשם, אף שהיתה ממושכת, הוא מסר את גירסתו מרצון טוב וחופשי.

מתוך צפייה בקלטות החקירה מתקבל הרושם שדעתו של הנאשם היתה זחוחה, הוא נראה שלו ורגוע, הפגין ביטחון עצמי, ונראה שגם ניחן באינטליגנציה לא מבוטלת. מקלטות אלה אינך יכול שלא להתרשם, שמדובר במי שרקם את המזימה להתנקש בראש הממשלה בקור רוח ובנפש חפצה; הוא הכין את עצמו היטב, הן במובן הנפשי והן מבחינת הכלים הדרושים לכך כדי להשיג את יעדו.

לנוכח כל אלה לא חשש הנאשם להצהיר בבית המשפט, שהחוקרים נהגו עמו בהגינות וביושר, ושהוא מסר את הדברים מרצון טוב וחופשי, והדברים נאמרו גם כאשר נשמעה מפיו של אחד מבאי כוחו האפשרות, שיבחר לנהל משפט זוטא בשאלת קבילותן של האמרות. וכך נרשם מפיו של הנאשם בישיבה מיום ז' בשבט תשנ"ו (28.1.96) (בעמ' 45):

"זה לא נכון שהוצאו מפי דברים שלא מרצוני. לא התכוונתי שייצגו אותי עורכי דין. לא מעניין אותי מאסר עולם או לא. עשיתי את המעשה בלב שלם. התקשורת פירשה את הדברים איך שהיא רוצה, נעשה ממני רוצח פליליסט שכל הזמן הולך ורוצח אנשים, רציתי להגדיר כמה נקודות. לגבי עדי התביעה הם לא סותרים את מה שאמרתי, אני לא מבין למה צריך להביא אותם. כנראה שלא הבינו אותי. אני רוצה שיגידו את האמת בעולם. לא עשיתי את המעשה בגלל שאני עבריין, אלא מבחינה אידיאולוגית".

12. מפקח יוסף גרשון:
העד הוא איש משטרה המשרת במרחב ירקון. הוא סיפר (ראה עמ' 34), שבשעות הערב של ה-4.11.95 שימש כמפקד של כוח עתודה שהיה אחראי, בין היתר, על הליווי של יצחק רבין ושמעון פרס. העד הוביל את שר החוץ ברדתו מהבמה עד לרכבו, כשלפתע נשמעו שלוש יריות. הדבר הבא שבו הבחין העד היה, שרכבו של ראש הממשלה עוזב את השטח במהירות, ועל כן רץ לכיוון המדרגות המובילות למפלס העליון, שם ראה התקהלות של אנשי משטרה, וביניהם ניצב הנאשם כששוטרים כובלים אותו. הנאשם הובל לכיוון "גן העיר", וכבר אז שמעו אמירות, שמהן הבין העד שמדובר בחשוד בירי.

הנאשם הוסע מהמקום ברכב משטרתי, כשהוא יושב במושב האחורי וראשו רכון לפנים, בעוד שגרשון ישב במושב הקדמי של הרכב. במהלך הנסיעה שמע גרשון את הפרטים הראשונים מפיו של הנאשם; בין היתר, סיפר שהוא סטודנט, מיד שאל אם הרג את רבין. בשלב זה לא ידע העד מה עלה בגורלו של ראש הממשלה, ועל אף זאת השיב לנאשם "כן, הרגת אותו". העד הבחין שהתשובה גרמה לנאשם שביעות רצון, והוא הוסיף "מי שאחראי על מות יהודים מגיע לו למות".

בהמשך הנסיעה שינה גרשון את גירסתו ואמר לנאשם שראש הממשלה רק נפצע ומצבו שפיר, ועל כך הגיב הנאשם בפליאה, ואמר שזה לא ייתכן הואיל והוא כיוון את האקדח לגבו של קורבנו. עוד הוסיף ואמר, שהוא מקווה מאוד שרבין נפגע ומת וכי צריך להרוג אותו. כדי לסלק כל ספק שמא יוסף גרשון בדה דברים מלבו, באה הבהרת של הנאשם עצמו בישיבה מיום ז' בשבט תשנ"ו (28.1.96) (בעמ' 62) לאמר -

"באוטו, במכונית, בדרך למקום אחד השוטרים אמר לי שלא קרה כלום. שמעתי צעקות של כדורי סרק, וכשהוא אמר שהוא לא נפצע הייתי בהלם. פחדתי, וכשהוא אמר לי, שלא תחשבו שבגלל שהוא מת, שמחתי. שמחתי שהצלחתי והתבדיתי במה שחשבתי".

13. סנ"צ מוטי נפתלי:
העד משמש כקצין אח"ק במרחב ירקון. בליל האירוע שהה בחפ"ק המשטרה בכיכר שבה התקיימה העצרת. כשנשמעו היריות חיפש העד את הנשק הואיל ושמע שנתפס אקדח. הוא נטל אותו מידיו של מי שתפס אותו, קצין החברה מפקח יצחק ימין.

לאחר שהנאשם הוסע מהמקום למרחב ירקון, שוחח עימו העד וחקר אותו כדי ללמוד מפיו פרטים ראשוניים. העד תיאר את הנאשם כמי שהיה אותה שעה מאוד רגוע ושלם עם עצמו. וכך סיפר סנ"צ נפתלי:

"הוא סיפר לי את תמצית הסיפור שלו, שהגיע מהרצליה, הוא קרא לזה קונצרט לעצרת הזו, כדי לחסל את ראש הממשלה, הוא לקח אקדח שהיה ברשותו, ודרך אותו ונסע עם כדור בקנה מהרצליה, טרח להגיד את מספר האוטובוס. הגיע לעצרת הסתובב בקהל... הגיע לאזור המדרגות דיבר עם המאבטחים, חיכה לראש הממשלה שירד. ירד מר פרס, הוא עמד וראה את מר פרס יורד. הוא טען... שיכל לירות בו אך הוא היה מטרה משנית... הוא חיכה וירד בראש הממשלה והוא ירה בו שלושה כדורים ואז עצרו אותו השוטרים".

חקירתו של הנאשם בידי עד זה, כמו יתר החקירה, תועדה בהקלטה (ת/19) ובצילום. העד סיפר שבמהלך רישומה של העדות הכתובה (ת/17) נודע לו מפיו של מפקד המרחב, שראש הממשלה נפטר. כאשר גילה לנאשם ניכרה בזה האחרון תחושה של שביעות רצון, כשל מי שחש שהצליח במשימה שנטל על עצמו. וכך תיאר העד את ההתרחשות (עמ' 49 לפרוטוקול):

"הזהרתי אותו בגרימת מות ראש הממשלה, הוא עוד לא זז מכסאו ואמרתי לו בזה שהיום סמוך לשעה 21:30 ירית לעבר ראש הממשלה באמצעות אקדח שהיה ברשותך וגרמת למותו, זרקתי לו זאת. התגובה שלו היתה 'הוא מת', אמרתי 'כן', הוא עשה תנועה של הקלה ואמר 'עשיתי את שלי'".

העד תיאר את התרשמותו מהנאשם כמי שהיה שקט, שלו, ליווה את דבריו בחיוך; הוא אף התבטא באמירה שראש הממשלה הוצא להורג, והוסיף שכל מה שעשה היה למען עם ישראל. עניין נוסף שהדגיש העד היה שבמהלך גביית העדות ביקש הנאשם לאכול עוגיות והוסיף "נשתה לחיים", העניין עורר את זעמו של החוקר (ראה עמ' 50).

במהלך חקירתו טען הנאשם, כי שעונו אבד לו בזירה, אך במקום השעון הזה נמצא שעון אחר וכן משקפי ראייה. ממצאים אלה ואחרים העלו חשד שהנאשם הגיע לעצרת מחופש, או שהיו לו שותפים למעשה, אך בסופו של דבר לא ניתן היה לגלות את זהות בעליהם של פריטים אלה.

כאמור, חקירתו של הנאשם בידי מוטי נפתלי תועדה בצילום ובהקלטה. ולהלן אביא חלק מהדברים שנאמרו במהלכה.

14. התמליל ת/19 (תמליל קלטת מיום 4.11.95):
בפתח חקירתו אישר הנאשם שהגיע לעצרת כשהוא מזוין באקדח, במטרה לירות בראש הממשלה, אך "לאו דווקא להרוג, אלא לשתק אותו מבחינה בריאותית רק שלא ימשיך בסיפורים" (ראה עמ' 1 של התמליל). בעמ' 3 לתמליל טען הנאשם, כי פעל ממניעים דתיים, היינו "דין רודף" ו"דין מוסר". בעמ' 4 הסביר את כוונתו, היינו, שדין זה חל על "מי שמוסר את ישראל ביד הגויים... אז הוא חייב מיתה תראה את המתייוונים, גם הם המתייוונים הרגו יהודים...".

בעמ' 5 נשאל הנאשם מתי החליט לבצע את זממו והשיב, שהיה זה לאחר הבחירות האחרונות ובעקבות הסכם אוסלו. על פי השקפתו (עמ' 6) לא היה עוד טעם להפגין ולצעוק וסבר שהוא צריך לנקוט דרך פעילה יותר. לשאלת החוקר (עמ' 6) כמה כדורים ירה לעבר המנוח, השיב הנאשם - "שלושה". החוקר תהה אם הנאשם מצטער או מתחרט על המעשה שביצע, והוא השיב בשלילה (ראה עמ' 10).

15. ההודעה ת/17 (מיום 4.11.95, שעה 23:40):
הנאשם סיפר לחוקר שהבחין בשמעון פרס יורד מהבמה, אך נמנע מלירות בו כי -

"הוא מטרה משנית, בינתיים. ולאחר מכן ירד רבין מלווה באנשי אבטחה, התקרבתי אליו לפני שנכנס למכונית ויריתי בו 3 כדורים באזור הגב. אז קפצו עלי אנשי בטחון, עזבתי את האקדח כי לא היתה לי כל מטרה להרוג איש בטחון".

בהמשך (עמ' 2) נשאל הנאשם, אם כאשר יצא מביתו ידע לאן הוא נוסע ולאיזו מטרה, ועל כך השיב הנאשם: "כן, יצאתי במטרה להרוג את רבין, לא להרוג, לשתק מבחינה פוליטית... באמצעות האקדח שהיה ברשותי".

הנאשם הוסיף וסיפר, שבעת שהגיע לעצרת היה אקדחו דרוך. הוא הוסיף ואישר, שהיו בעבר כמה אירועים שאליהם הגיע כדי לפגוע בראש הממשלה, אך לבסוף לא יצא הדבר אל הפועל (חנוכת מחלף כפר שמריהו ומוסד "יד ושם" בירושלים). החוקר ניסה לתהות שוב על המניע, והנאשם השיב:
"מהתחלת הסכם אוסלו א'. הרעיון לעשות, שמישהו צריך לעשות את זה אבל לא שאני יעשה, ולאט לאט המצב התדרדר וראיתי שאין מי שעושה, והחלטתי לעשות את זה אני לפני שמשוגע יעשה והרושם וההשפעה שזה יעורר לא תפסיק את תהליך השלום במרכאות... עשיתי את זה למען השם, למען העם ולמען הארץ ואני מקווה שזה יעזור".

החוקר המשיך והקשה, היינו, שמדובר באדם מבוגר (רבין), שלזכותו ניתן למנות הישגים לא מעטים, אם היה נכון לפגוע בו ואם לא ראוי שהנאשם יביע חרטה או צער על המעשה. על כל אלה השיב הנאשם:

"חס ושלום. יהודי שרצח 14 יהודים שהיו על סיפון האוניה אלטלנה, יהודי שכל קידומו בצה"ל היה בעקבות יחוסו המפלגתי למרות שברח מקרב שיירת הדמים, למרות שהתמוטט במלחמת ששת הימים ולא תפקד, כך כל זה לא משנה כי המטרה שלי לא היתה לנקום. יש אלוהים שינקום. המטרה שלי היתה למנוע את ההתדרדרות במורל שאיננו יכול להחלץ מזה רבין בעצמו, שיביא אותנו לגירסה שניה של מלחמת יום כיפור וכן עקב רדיפת כל דבר שקדוש ליהדות וכן בעקבות האלימות שבפקודתו נעשתה בהפגנות של האנשים הכי חלוצים במדינת ישראל
, לשטיפת המוח הכללית באמצעות התקשורת והצהרות מסוג זה שבגינה הוא הוצא להורג".

16. תת-ניצב אבי כהן:
העד משמש כסגן ראש אגף החקירות במטה הארצי. בליל האירוע, בסביבות השעה 22:40 שהה במטה מרחב ירקון שם שוחח עם הנאשם. העד רשם בדו"ח שערך (ת/21), שהנאשם השיב בצורה עניינית ומסר פרטים מלאים. הוא נשאל מדוע בחר דווקא באותו יום לבצע את הרצח והשיב, שמאז הסכם אוסלו א', שכלל הסכמה לשחרור האסירים הפלסטיניים בשלה אצלו ההחלטה שיש לרצוח את ראש הממשלה ושר החוץ. הנאשם הוסיף וסיפר, שלאחר שהתגבשה אצלו אותה החלטה, החל לפקוד מקומות שבהם היה אמור ראש הממשלה לבקר, כדי לבחור את הזמן המתאים לביצוע הרצח, ומנה בין מקומות אלה את מוסד "יד ושם" ומחלף "כפר שמריהו".

במהלך השבוע שקדם לעצרת, ולנוכח הפרסומים הנרחבים עליה, החליט הנאשם לנסות להוציא את זממו לפועל. הוא תיאר את תנועותיו באותו יום משעה שיצא מביתו ועד שהגיע לרחבת החניה, בה חנה רכבו של ראש הממשלה. כשהבחין ברבין מתקרב, הוא ניגש, ירה שלושה כדורים מטווח קצר, ואז התנפלו עליו שוטרים ועצרו אותו. הנאשם הוסיף ואמר לעד: "לא עשיתי זאת בשביל כבוד, צריך היה לעשות זאת, אני יודע שיגנו אותי".

העד אבי כהן נקרא להעיד גם בבית המשפט ועמד על דעתו שהיה זה הנאשם שהשתמש במילה "לרצוח", כפי שמופיע בדו"ח ת/21. הוא הוסיף וסיפר שאת הדברים רשם מפיו של הנאשם תוך כדי שיחה, והביע ביטחון שהנאשם השתמש במילה זו לא אחרת. כאן ראוי להדגיש, שבמהלך חקירתו של העד על ידי הנאשם (ראה עמ' 54), זה האחרון שוב לא היה בטוח שהוא לא אמר את המילה "לרצוח", אך טען ש"יכול להיות שהיתה פליטת פה".
17. רב פקד אברהם אביב:
העד משמש כסגן קצין אח"ק במרחב ירקון. בליל ה-4.11.95 הגיע למרחב שם כבר עסקו אחרים בחקירתו של הנאשם. אביב שמע את אחד השוטרים שואל את הנאשם, אם פעל לבדו, ותשובתו היתה שהוא אכן פעל לבד והוסיף (כגירסת העד, ראה עמ' 55):

"הוא אמר שהוא בדעה צלולה ומבלי לשתף איש גמלה בליבו ההחלטה לחסל את ראש הממשלה, הוא הוסיף והסביר לאיש השב"כ שהגיע לקו 247, לבדו מתוך מגמה להוציא החלטתו לפועל".

העד תיעד את הדברים ששמע בדו"ח ת/22. לאחר חקירתו הנגדית של העד בידי הסניגור, אמר הנאשם מיוזמתו (ראה עמ' 55):

"אין לי שאלות לעד. אני מאשר שאמרתי את הדברים ששמעתי כעת את העד מעיד עליהם".

לא למותר להדגיש, שבין אותם דברים שהנאשם אינו מכחיש עוד, היו אלה שבהם הבהיר שבליבו גמלה ההחלטה לחסל את ראש הממשלה.

18. רב פקד אבי ששון:
העד משמש כראש לשכת סיור ומבצעים במרחב ירקון. גם הוא שוחח עם הנאשם בליל האירוע, בסמוך לשעה 10:00, לאחר שהובא למרחב ירקון, ועל כך ערך את הדו"ח ת/40. במסמך זה נרשם, שהנאשם נשאל מדוע ביצע את המעשה "ואם הוא חושב שהוא נורמלי". את תשובתו של הנאשם אצטט מתוך הדו"ח:

"אני מרגיש עכשיו שלם ועשיתי את אשר הרבה היו רוצים לעשות, הגיע הזמן שהעם יתעורר".

באשר למצבו הנפשי טען הנאשם - "אני נורמלי לחלוטין ואני לא רוצה שיחשבו שאני משוגע, אחרת אני לא אשיג את מטרתי".

19. יורם בן הרוש:
העד חקר את הנאשם בשעות הבוקר של יום 6.11.95 ורשם מפיו את ההודעה ת/1 (התמליל ת/2א'). חשיבותה של הודעה זו בכך, שבזמן שחלף מאז ליל האירוע היה יכול הנאשם לארגן את מחשבותיו, לגבש את גירסתו ואף לשנותה, מתוך ציפיה למשפטו. אך עד מהרה התברר שהוא ממשיך להיות עקבי, לאמר, לאחר שראה את רבין הולך לעבר מכוניתו -

"נגשתי ויריתי בגבו 3 כדורים. הכדור השלישי, השוטרים קפצו עלי וכנראה הוא פגע במאבטח בטעות".

הוא הוסיף וטען, שבמהלך השבת לא הקדיש מחשבה למה שהוא עתיד לעשות, זולת זאת -

"אני אמרתי שאני אגיע לארוע ואם תהיה לי הזדמנות אני אהרוג אותו. כרגיל, זה כמו בפעמים הקודמות. אני לא רציתי להתפס מבלי להרוג אותו ולכן רק כשהייתי בטוח שאני יכול להרוג הייתי פועל".

על שלבי ההכנה ניתן ללמד מדבריו הבאים של הנאשם -

"אני ארזתי כמה דברים לאוניברסיטה. לקחתי את האקדח שלי מעל השולחן. דרכתי אותו כאשר לפני כן מיינתי את הכדורים במחסנית ובדקתי שאין מעצור, שקשקתי באקדח עם המחסנית בפני
ם עד שנגמר הכדורים ואז רק ידעתי שאין מעצור. החזרתי את הכדורים ודרכתי את האקדח אחרי מיון הכדורים. אני שמתי הולופוינט רגיל ועוד הולופוינט, בערך 10 כדורים, דרכתי את האקדח והלכתי".

לשאלת החוקר הוסיף הנאשם והשיב:

"אני התפללתי ערבית רגיל בבית הכנסת ליד הבית ובתפילה ביקשתי שאני אצליח להרוג את ראש הממשלה בלבד ואצא מזה בשלום. שלום הכוונה מבחינת פגיעות בגוף שלי. ידעתי שאני אשב בכלא".

האם השילוב של כדורי ה"הולופוינט" היה מקרי - על כך השיב הנאשם (בעמ' 7) בשלילה, היינו: "שתהיה חדירה יותר טובה", והוסיף והסביר, שהיו "קודחים חור בראש הקליע ומכניסים גולת ברזל".

הנאשם סיפר שהבחין בשמעון פרס יורד ראשון מהבמה, אך נמנע מלפגוע בו והמתין לרבין ש"ירד במהירות במדרגות לכיוון המכונית עם שני מאבטחים משני הצדדים שלו. אחרי שהוא עבר את העציץ שמתי כמה פסיעות במהירות תוך כדי הוצאת האקדח ויריתי בגבו של רבין מטווח של פחות מ-40 ס"מ, לא רציתי לפגוע באלה שעמדו לידו".

בעמ' 4 של ההודעה הוסיף הנאשם:

"הוצאתי את האקדח ומתחתי את היד קדימה עד שהיתה במרחק של 40 ס"מ וכיוונתי למרכז גבו, יריתי 3 יריות. אחת אחרי השניה כאשר ביריה השלישית דחפו אותי השוטרים תוך כדי יריה וכנראה פגעתי במאבטח למרות שלא זכור לי שפגעתי".

החוקר שאל את הנאשם אם היתה לו כוונה לירות גם בשמעון פרס ותשובת הנאשם היתה "לא. סתם השתעשעתי במחשבה שאפשר לעשות את זה כיוון שהוא יותר הרסני בכוונתו מרבין. אך כיוון שהוא משני בלבד בינתיים חיכיתי לרבין". החוקר לא הירפה ושאל את הנאשם, אם היה יורה גם בפרס וגם ברבין לו ירדו יחד מהבמה, ועל כך השיב הנאשם בחיוב ונימק: "כי שניהם המובילים בכל ההתדרדרות האחרונה בבטחון של מדינת ישראל
".

ביחס לאירוע בכפר שמריהו אישר הנאשם, שהגיע בשעות הבוקר לאזור המחלף החדש כדי לבדוק את הזירה. לצורך זה גם ערך תרשים וחזר לביתו לאחר שנאמר לו שהטקס מתחיל בשעה 12:00. שב הנאשם לאזור המחלף והתברר לו שראש הממשלה כבר עזב את המקום. בסוף אותה הודעה (ראה עמ' 9) נרשם מפיו של הנאשם כך:

"אני רוצה להגיד לך שאני לא מתחרט וגם עכשיו הייתי עושה את זה למען השם ולמען העם ולמען הארץ, רק אני מצטער על המשפחה שסובלת, שתי המשפחות שלי ושל רבין...".

20. ההודעה ת/3 (מיום 9.11.95):
בהודעה זו חזר הנאשם על עיקרי גירסתו לפני השוטר ניסים דאודי, ואישר - "אני מודה ברצח של יצחק רבין". על שלב הירי סיפר:

"ואז פסעתי בין המאבטחים מאחורי רבין, הגעתי מטר ממנו הכוונה מגבו, תוך כדי שליפת האקדח שהיה מוחזק בין המכנסיים לגוף, יריתי במרכז הגב 3 כדורים כשבכדור השלישי הדפו אותי השוטרים, אז עזבתי את האקדח ואז השתלטו עלי".

בהמשך תיאר הנאשם את הניסיונות הקודמים לפגוע בראש הממשלה. לשאלת החוקר, אם גם אז המטרה היתה לרצוח את הקורבן, השיב הנאשם בחיוב. החוקר שאל את הנאשם אם על פי הדרך שבה הוא מבין את ההלכה היהודית, היתה לו גושפנקא לרצוח את ראש הממשלה (עמ' 8), על כך השיב - "היתה חובה בגלל שרבין נכנס לגדר דין רודף מוסר". החוקר ביקש לדעת מי נתן את הגושפנקא הזאת והנאשם השיב: "ידע עצמי ואנשי דת".

מהדו"ח שערך החוקר על גבייתה של הודעה זו עולה שגם חגי, אחיו של הנאשם, ודרור עדני ידעו על הניסיונות לפגוע ברבין במקרים קודמים. כמו כן סיפר הנאשם, שהיה זה אחיו שהכין משתיק קול לתת מקלע "עוזי" שהיה ברשותו של דרור עדני, ואף נעשה בו ניסוי ירי, אך מכשיר זה, כמו אמצעי החבלה הנוספים שנמצאו בביתו של הנאשם, נועדו להגנה על יישובים בשטחים כשצה"ל יפנה אותם ו"יפקיר" אותם (כלשון הנאשם) בעקבות תהליך השלום.

21. המזכר ת/54 - פקד אריה סילברמן:
למעלה מחודשיים לאחר האירוע, ולמען הדיוק ביום 11.1.96, פגש קצין המשטרה אריה סילברמן את הנאשם, ובין היתר, שוחח עימו על המשפט שכבר החל. שיחה זו תועדה בכתובים (ת/54). עולה ממנה, כי לא זו בלבד שהנאשם לא הכחיש את המעשה שיוחס לו, אלא שאף הביע את רצונו "להודות בעבירה מאחר והוא שלם לחלוטין עם הדבר שעשה, הוא שלם עם העובדה שרצח את רבין, למרות שהוא מבין שרצח פוליטי אינו פתרון" (כלשון הדו"ח).

באותו מסמך נאמר עוד, כי הנאשם סיפר לסילברמן שהוא תכנן את המעשה במשך שנתיים, "עשה אותו בדעה צלולה ומתוך כוונה והשלמה", וכן שהוא מקווה "שכאשר יבינו את מניעיו יתכן ולא יהיה מדובר ברצח אלא בהריגה..." (ראה ת/54).

חשיבותה של ראיה זו בכך, שהיא מתעדת התבטאות של הנאשם, שהיתה זמן רב לאחר האירועים של יום 4.11.95, ואין לך כמו דברים אלה כדי להצביע על כוונתו מן הפן של המחשבה הפלילית.

22. התמונה המצטיירת מהאמרות שנרשמו מפיו של הנאשם היא, שאלו סותרות ומפריכות את מה שרמז בתחילת החקירה במהלך המשפט, כאילו לא היתה לו כוונה לגרום למותו של ראש הממשלה.

דעתי היא, שאין עוד ספק, שמטרתו היתה אחת, ברורה ונחרצת - להביא לשינוי במדיניות הממשלה על ידי המתת העומד בראשה. הטענה בדבר הרצון לגרום ל"שיתוקו" של הקורבן, היא איפוא טענת סרק, שלא באה לעולם אלא כדי לבסס קו הגנה לצורכי החקירה והמשפט. ניסיון זה נועד מראש לכישלון, שכן אינו נשען על עובדות אמת. כדי לסלק כל ספק בסוגיה זו, אביא להלן ארבע התבטאויות נוספות של הנאשם, שיהיה בהן כדי להבהיר את הכוונה הפלילית:

(א) במהלך החקירה, נתפס מכתב, שהנאשם התכוון לשגר לחברתו מרגלית הרשפי (ראה ת/10), וכך כתב לה:

"חשבתי על כל מה שקורה לפני שעשיתי, אני לא מתחרט על שום דבר אם הייתי יכול לעשות את זה שנית הייתי עושה זאת... אמרתי להם שאת יודעת בדיעבד על ידי ושם ועל כפר שמריהו, כך שאת יכולה להיות רגועה".

(ב) מכתב נוסף ששיגר הנאשם למרגלית הרשפי (המוצג ת/11), נושא את התאריך 19.11.95: "אני עדיין מנותק מעיתונים וחדשות אבל אי אלו חדשות מגיעות לאזני, נראה לי שפרס קצת מפיק לקחים, אבל זה עדיין לא מספיק", ואת מכתבו זה סיים במילים: "בהצלחה בחוץ ולהתראות בחיים הבאים".

(ג) בתאריך 6.11.95 הובא הנאשם לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כאשר ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו. ולהלן תגובתו (ראה מוצג ת/20):

"אני לא רוצה עורך דין. חלק מהדברים שמיחסים לי זה נכון. האקדח שנמצא בבית שלי הוא עם רשיון. כל הכדורים נקנו ברשיון. נסיון לרצח של המאבטח - חס וחלילה. כשקפצו עלי השוטרים הסיטו את היד והמאבטח נפגע, אני לא התכוונתי לפגוע באף מאבטח... לא עשיתי את הדבר בשביל לעצור את תהליך השלום, כי אין כזה מושג תהליך השלום. זה תהליך מלחמה... זה רק מזעזע את דעת הקהל. האנשים אדישים לזה שמורכבת פה מדינה פלשתינאית וצבא של מחבלים שניתן להם נשק שלא לצרכי שלום, ומי שמשלה את עצמו שהמחבלים ישמרו עלינו - טועה.

לפי ההלכה, ברגע שיהודי מוסר את העם שלו והארץ שלו בידי האוייב חייבים להרוג אותו. אף אחד לא לימד אותי את ההלכה הזו. כל החיים שלי אני לומד גמרא ויש לי את כל הנתונים... יש ציווי יותר חשוב מ'לא תרצח' זה 'הצלת נפש'. בזה אתה מציל, גם כשאתה הורג במלחמה זה אקט שלילי אך המטרה היא נעלה ולכן מותר לעשות את זה (ההדגשה שלי - א' א' לוי
".

(ד) ביום 20.11.95 הובא הנאשם פעם נוספת לבית משפט השלום בתל אביב, וכך נרשם מפיו (ראה פרוטוקול הדיון - ת/41):

"אם באשמה של נסיון לרצח מדובר בנסיונות קודמים המיוחסים לי, אני לא כופר בזה. אני מודה בכך שהיו כמה נסיונות קודמים שלי לבצע רצח בראש הממשלה המנוח. ראיתי בעתונים שהרוצח לא פעל לבד. פיסית פעלתי לבד, אך מה שלחץ על ההדק זה לא רק האצבע שלי. זה האצבע של כל העם הזה שבמשך 2000 שנה מתגעגע לארץ הזו וחולם על הארץ הזו".

23. מסקנות ביניים מהאמרות:
על פי השקפתי, לו היו מונחות לפנינו הודאות הנאשם בלבד, ניתן היה לבסס עליהן את הרשעתו, ובלבד שיש בראיות המאשימה כדי לענות גם על דרישת ה"דבר מה הנוסף".

ביחס לזו האחרונה אמר בית המשפט העליון ע"פ 476/79, המ' 658/80 בולוס נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(1) 785, בעמ' 814, ש"הלכת הדבר מה נוסף נולדה מתוך החשש מפני הודאות כוזבות, אשר אינן נובעות דווקא מלחצים, שהופעלו על הנחקר, או הבטחות, שניתנו לו, אלא מסיבות, הנובעות משיקוליו של הנחקר, ממצבו הנפשי או מסיבות חיצוניות, שאינן קשורות לפעולותיהם של החוקרים - סיבות שבעטיין ייטה לייחס לעצמו עבירה, אותה לא ביצע כלל".

באותו עניין ראויים לציון גם דבריו של כבוד השופט ברק (כתוארו אז) ע"פ 715/78, 774 לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לג(3) 228, בעמ' 234, הסבור, כי מן הראוי לבחון את משקלה של ההוראה על פי שני מבחנים, פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי ("המשקל העצמי") בודק את ההודאה על פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון: הגיונה הפנימי או היעדרו; סבירות הפרטים המובאים בה; סדר הצגתם, ומבחנים דומים, המעוגנים בשכל הישר ובניסיון החיים. המבחן החיצוני (הוא מבחן ה"דבר מה נוסף") בוחן את אמיתותה של ההודאה לפי סימני לוואי חיצוניים.

באשר למקרה הנדון לפנינו, הציעה התביעה לבית המשפט שפע של ראיות היכולות לשמש "דבר מה", ונזכיר שתיים מהן - קלטת השיחזור שביצע הנאשם בזירה (המוצג ת/24), אך חשובה ממנה פי כמה ראיה אחרת, חריגה ונדירה שאותרה באקראי, והכוונה לקלטת (ת/43) שצולמה בשעת האירועים על ידי העד רוני קמפלר.

קמפלר ניצב על מרפסת "גן העיר" המשקיפה לכיוון האזור שממנו היו אמורים לרדת האישים, שנטלו חלק בעצרת. הוא טען, שניקר בו חשש שמאן דהוא ינסה לבצע התנקשות, ומשום מה חשד בנאשם, שניצב ליד האדנית הנראית במרכז התמונה מס' 2 תב/15. כאן ראוי להבהיר, שלמעשה אין ספק שהאיש שבו התרכז קמפלר היה הנאשם, והדבר אינו מתבסס רק על התרשמותי שי, אלא בעיקר על הדברים שאמר הנאשם בהודעה ת/45, לאחר שצפה בקלטת, מהם עולה כי הוא זיהה את עצמו ואת הבגדים שלבש, ועל דברים דומים חזר גם בעדותו בבית המשפט (ראה עמ' 189).

חשיבותה של הקלטת ת/43 היא בכך, שזו מאשרת את גירסתם של המאשימה ושל עדי התביעה במלואה. הנאשם נראה ממתין לבואו של המנוח, ולא התפתה לבצע את זממו כששר החוץ חלף לידו, ללמדך עד כמה היה נחרץ בדעתו לפגוע בראש הממשלה ולא באחר. כשירד ראש הממשלה במדרגות ועשה את הדרך לרכבו, נראה הנאשם עוקף את השומרים ותוך כדי הליכה שלף את אקדחו והושיט את ידו קדימה לעבר קורבנו. מיד לאחר זאת נשמעה הירייה הראשונה ובעקבותיה שתי יריות נוספות.

סיכום הדיון לשלב זה של הכרעת הדין מוביל למסקנה, שאין עוד חשש להסתמך על הודייתו של הנאשם ולבסס עליה לפחות ממצאים של עובדה, אך לזו יש תרומה גם בתחום אחר - הגדרת ה"כוונה הפלילית". בטרם אבחן עניין זה, אפנה לעדות הנאשם בבית המשפט, ויש בזו כדי לשפוך אור נוסף על האירועים ולסייע בבית המשפט בפסיקתו.

24. עדות הנאשם בבית המשפט:
הנאשם הגדיר את עצמו כמי שברגע שהכרתו והרגש שלו מגיעים למסקנה מסוימת, אין לו עוד עכבות לבצע את המעשה או להשיג את המטרה שאליה חתר. נראה, שחשוב היה לו להדגיש, שאת המתתו של ראש הממשלה לא ביצע מתוך תאוות נקם או רצח, הואיל וחשש שתודבק תווית פלילית למעשה שביצע. מנקודת השקפתו יכול היה להיות פיתרון אחר בלבד שניתן היה להרחיק את המנוח מהנהגת המדינה, הואיל ועל פי השקפתו של הנאשם, במעשיו של המנוח כרוכה סכנה קיומית למדינת ישראל
.

הנאשם העיד, כי הגיע למסקנה, שרוב הציבור במדינת ישראל
אינו מבין את מהות ההסכמים שעליהם חתמה הממשלה. על כן החליט לצאת לפעולות מחאה ובכללן הפגנות. שם נתקל באלימות של שוטרים ובתקשורת עויינת, וגם אלה תרמו לסברתו, שצריך לקום ולעשות מעשה חריג כדי לזעזע את תודעת הציבור, ובלשונו (עמ' 174):

"בזמן ההפגנות הגדולות ראיתי את האלימות בהפגנות הבנתי ששום דבר לא יעזור וצריך לעשות דבר קיצוני מאוד שיגרום לאנשים לפתוח את העיניים ולהתחיל לראות מה קורה בשטח, לקרא בעצמם את ההסכמים ולהתחיל להבין את הכתוב. בשלב הזה הבנתי שהפתרון זה להוריד אחד מהמנהיגים, להוריד מכסא המלוכה, לשתק, להרוג... לשתק ואם אין ברירה אז להרוג. אמרתי שלא אעשה את זה לפני שאעשה את כל הדברים האחרים, הכל היה במחשבות, הכל רק מחשבות, עדיין לא הגעתי לשלב החלטה, ידעתי שזה הפתרון, התפללתי שתקרה תאונה שלבד יפול...".

בעמ' 175:

"במשך השנתיים החלטתי שאני עושה פעולות מסביב ורק אם אין ברירה לחלוטין אעשה את הפעולה הקיצונית הזו, אני יודע שזה פסול לכאורה. אני יודע שזה קיצוני וצריך לעשות הכל לפני כן...

... הגעתי להחלטה שחל עליו דין רודף, שאומר שאם אין ברירה לחלוטין ועשית הכל... מותר לך לעשות הכל אפילו פגיעה בגופו גם הרג".

הנאשם טען שלא היה זקוק לעצתם של אנשי דת כדי להגיע למסקנה, שחל "דין רודף" על המנוח, הואיל וכל חייו התעמק בהלכה והוא מכיר את נתיבותיה. בשלב זה עשה הסניגור מאמץ כדי לשמוע מפיו של שולחו, שהשקפתם של הרבנים היתה מסויגת, לאמור, שאמנם חל על רבין "דין רודף", וחרף זאת אסור להרחיק לכת עד כדי המתתו. אך נראה, כי נעלמו מעיניו של הסניגור דברים שאמר הנאשם בהודעה ת/3 (עמ' 8), שם הבהיר כי דעתם של הרבנים היתה חד משמעית, והוא לא טרח לציין שאלה סייגו את פסיקתם בכך ש"הרודף" לא יומת. גם הנאשם התקשה לאשר את הגירסה שהציע לו סניגורו, אף כי לבסוף עשה זאת, והקושי שעימו צריך היה להתמודד מתמצה בהשקפה שהוא אינו זקוק לעצתו של איש, גם לא של רבנים, כדי לדעת כיצד לנהוג, היינו:

"לגבי דין רודף הוא כתוב בהלכה. אני לא צריך רבנים כדי לדעת זאת. הרבנים לא אמרו לי דבר, אדם שמע רב אומר שבאמת יצחק רבין נכנס לדין רודף. אני לא צריך רב כדי לדעת את זה. זה תפקיד של אלוף פיקוד, אני יודע את ההלכה בעניין דין רודף (עמ' 177)".

להשקפת הסניגור, תשובותיו של הנאשם בסוגיה זו משתלבות עם דברים שאמר הפסיכולוג הקליני, ד"ר גבריאל וייל, שבדק את הנאשם (המסמך מצורף לחוות הדעת הפסיכיאטרית ת/52). באותו מסמך נאמר, שאובחן אצל הנאשם חוסר גמישות קוגניטיבית ההופך את העולם שלו לחד-ממדי ביותר ולכן קשה לו לבחון חלופות.

"קיים קושי רב לשנות תבנית מחשבתית, לכן נוטה לפעול רק בכיוון אחד כשהעולם מחולק בצורה ברורה וחד משמעית. השיפוט ניזון מתפיסותיו הערכיות והפוליטיות עם מימד של טוטליות סוחפת, בלי פיקפוק ובלי סימני שאלה" (עמ' 2 של חוות הדעת של ד"ר וייל).

על ממצא זה של המומחה, מחד גיסא, ועל דבריו של הנאשם, מאידך גיסא, ביססה ההגנה את הטענה, שהוא אינו נושא באחריות פלילית, לפחות לא על פי הכוונה הנדרשת בעבירת "רצח", הואיל והיה נעדר כושר ויכולת לבחור בין דרכי התנהגות שונות, חלופיות, וכן נשללה ממנו היכולת להימנע מעשיית המעשה האסור.

טענה זו היא טענת סרק שאין לה על מה שתסמוך. ד"ר וייל, שנקרא להיחקר על חוות דעתו, הבהיר, כי בדק את הנאשם במטרה לעמוד על אישיותו תוך התייחסות לשאלות הקשורות לשיפוט, היינו, הבנת המעשה האסור בשעת ביצועו ויכולתו להימנע מעשייתו. מסקנתו אינה מותירה ספק ביחס לכושרו השכלי של הנאשם ויכולתו. להלן אביא מעט מדבריו בבית המשפט כדי שהתמונה תהיה ברורה.

העד הסביר (בעמ' 239), שכאשר סבור הנאשם שיש דבר שנכון לעשותו, מנקודת השקפתו, כמעט שלא מעניין אותו מה יאמרו אחרים. הוא נשאל, אם ניתן לומר שכושר השיפוט של הנאשם במובן מסוים היה פגום, ועל כך השיב:

"בהחלט לא. העובדה שיש לו קו מחשבה משלו, בצורה עיקשת וחד מימדית לא פגעה כהוא זה ביכולת שלו להכיר בנורמות הקיימות, ולכן השיפוט שלו מלא. אין לו הפרעות חשיבה, זו בחירה שלו".

ובעמ' 243:
"אין לו מספיק בקרה. אבל מצד שני הוא תמיד יודע, כי ההגנות שלו מספיק חזקות, מה מותר ומה אסור ומה בסדר ומה לא בסדר בעיני הערכים המקובלים, הוא יודע ומבין".

ובעמ' 247, לשאלה, אם יכולתו של הנאשם לסגת מביצוע רעיון שהגה, היתה פגומה, השיב ד"ר וייל:
"אני בהחלט חושב... שהוא היה טרוד וחשב שוב ושוב על איך הוא יכול להציל את המצב בעיניו. אבל עם כל זה שהוא היה טרוד ברעיון הזה, מאחר והוא לפי דעתי לא חולה נפש, והשיפוט שלו היה תקין, תמיד היה יכול שלא לבצע את הרעיון הזה... ודאי שיש קושי, אך יש כושר להפסיק כי המגע עם המציאות תקין".

לא זו בלבד שגירסת ההגנה אינה עולה בקנה אחד עם מסקנותיו של ד"ר וייל, אלא שהיא גם מתעלמת מדברים מפורשים שאמר הנאשם במהלך חקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט. הוא תיאר את תהליך גיבוש ההחלטה לפגוע במנוח כתהליך שנמשך כמה שנים. הוא לא זנח דרכי פעולה חלופיות, אדרבא, הוא האריך בתיאורן והכוונה להפגנות, לגיבוש קבוצה של תומכים מקרב תלמידי האוניברסיטה, להתנחלות יזומה באתרים שונים ביהודה ושומרון, ועוד.

במשך הזמן הגיע למסקנה, שפעולות אלה לא ישיגו את מטרתן והתהליך המדיני יימשך. רק בשלב זה החליט לפנות לדרכי פעולה אחרות, כמו פגיעה בראש הממשלה המנוח או באישיות בכירה אחרת, וקדמו לאירוע הנוכחי שלושה נסיונות שנכשלו. לגירסתו הוא תר אחר דרך לשתק את הקורבן וקבע לעצמו, שרק אם גם עניין זה לא ישיג את יעדו, הוא יפנה לדרך האחרונה של המתת הקורבן.

כדי להמחיש דברים אלה אין טוב יותר מציטוט דברים שאמר הנאשם בעדותו -

"הדרך היחידה שתפסיק את הפעילות ההרסנית היא על ידי הורדתו. מבחינתי הורדתו יכולה להתבצע בהרבה אפשרויות, ניסיתי אותן, והגעתי למסקנה שהדרך היחידה היא על ידי הורדתו, פציעתו שלא יוכל לתפקד כראש ממשלה. וגם גם זה לא ניתן לעשות ואין אפשרות בידי לשתק אותו עד כדי כך שיפסיק לתפקד, אז גם המוות" (עמ' 178).

"ארגנתי שבת בחברון ל-550 איש, לאחר מכן שמחת תורה בנצרים ל-50 איש. המטרה היתה לעורר, להביא לידיעת הציבור מה שבאמת קורה בשטח... מבחינתי אלה היו הפעולות האחרונות שרציתי לבדוק אם עדיין אפקטיבי הפעולות האלה ואם אין ברירה אצטרך ללכת לשלב הסופי" (עמ' 184).

"מבחינה הלכתית.... דין רודף צריך ללכת עד הסוף. אתה לא עושה זאת בשביל הרוח. אני אשקול דעות אחרות ולפי זה אחליט" (עמ' 178).

וכדי להסיר כל ספק, נשאל הנאשם (עמ' 177) בידי סניגורו, אם לדעתו המצב הוא כזה "שלמעשה אין חלופה", ועל כך השיב "יש הרבה חלופות וניסיתי אותן".

העולה מכך הוא, שהנאשם אינו נמנה עם אלה שאינם נושאים באחריות פלילית משם היעדר "רצייה" או משום שלא יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. אדרבא, לפנינו נאשם שפעל לאורך זמן בדרכים חלופיות כדי להביא לתוצאה המקווה מבחינתו. רק משנכשל בכך החליט לפנות לדרך אלימה יותר. עד כמה היה נחרץ בדעתו לבצע את זממו תלמד התשובה הבאה (עמ' 179) -

"הפחד שלי היה שאנסה ואכשל, זה היה הפחד הגדול, סתם על ריק לזרוק את החיים. לכן החלטתי שמבחינתי אין דבר כזה להכשל. אני עושה את זה רק אם אני בטוח שאני מצליח. אני לא מוכן לקחת את האפשרות של כשלון... אם אכשל אכנס לכלא 20 שנה בלי שעשיתי דבר, לא נכשלתי חס וחלילה".

25. בתארו את אירועיו של יום 4.11.95 סיפר הנאשם, כי בטרם יצא מביתו התפלל שיצליח "להוריד" את רבין ו"לצאת מזה חי" (עמ' 199). כנשאל, אם בחקירתו במשטרה אמר כי תפילתו כללה משאלה שיצליח להרוג את ראש הממשלה, השיב הנאשם בחיוב והוסיף שהיה ער למחיר שיידרש לשלם. הנאשם טען, שלא הכניס את אחיו לסוד העניין, הואיל וההחלטה גמלה בלבו רק לאחר שראה את התמונות מהעצרת שהוקרנו בטלוויזיה. אז החליט לנסוע לשם "כי זה דבר שנגזר משמים אגיע למקום כמו שנאמר אעשה עצמי כלי לשליחותו" (עמ' 185).

ביחס לתחמושת טען הנאשם שבחלק מהכדורים ביצע חגי שינויים, אך הוא עשה זאת לפני שנים וללא קשר לאירוע. מאידך גיסא ברור, ששילובם של הכדורים במחסנית אקדחו של הנאשם לא היה מקרי. ובלשונו (עמ' 186) -

"את אותם כדורים שאחי קדח את הקליע שמתי בסוף. כיוון שלא ידעתי איך יהיה המקרה הכנתי את עצמי לכל האפשרויות, לא ידעתי אם תהיה לי אפשרות, אני תכננתי שאגיע לטווח 0 ויש לי אפשרות אני שולף אקדח ויורה, וזאת כדי לא לפגוע באחר, ודבר שני בשביל להיות בטוח שאצליח".

ובעמ' 188 הוסיף באותו עניין:
"את הכדורים הכנתי בבית, לא ידעתי מה יקרה שאגיע, הכנתי כדור ראשון הולופוינט, כי הסבירות שהגב שלו יהיה חשוף היתה נמוכה, הולופוינט כדי לפגוע בראש.. שמתי לאחר מכן כדור רגיל, לאפשרות שאם יש לי אפשרות לירות מהגב או כיוון שהגב יכול להיות שיש שכפ"צ כדור הולופוינט לא חודר שכפ"צ. כדור רגיל גם הסבירות נמוכה שיחדור. את זה נתתי להשגחה..." (ראה גם עמ' 189).

הנאשם סיפר עוד, כי המתין ברחבת החניה במשך 20 דקות לבואו של ראש הממשלה. כל אותה עת מה שהטריד אותו היה "מאיפה יהיה אפשר לעשות את זה מאיפה הוא ירד, לעשות את דין רודף" (עמ' 187). מה שברור לחלוטין הוא, שהנאשם החליט לפגוע בראש ובראשונה ברבין, הואיל וכשחלף שר החוץ במרחק של שלושה מטרים בלבד ממנו, הוא לא התפתה להתנקש בו (ראה גם תשובתו בחקירה הנגדית, בעמ' 193 ובעמ' 201). כשירד ראש הממשלה והחל עושה דרכו למכונית, הלך הנאשם לעברו מתוך כוונה לירות בראשו (עמ' 189). אך אז התברר לו שהוא יכול לאגפו מאחור, וכשעשה זאת מצא את גבו של הקורבן חשוף. לטענתו, כיוון את האש למרכז הגב, "לפס החליפה", כדי לפגוע בעמוד השידרה. הנאשם טען שירה מטווח של 40-50 ס"מ, והסביר שעשה זאת "כדי לא לפגוע באף אחד אחר, וגם בשביל לא לפספס" (עמ' 189).

לטענת הנאשם, הוא ביקש לירות שני כדורים בלבד, אך לבסוף ירה שלושה; כל הירי היה רצוני ולא כתוצאה ממאבק עם שוטרים שניסו ללכוד אותו. כוונתו הראשונה של הנאשם היתה, כאמור, לירות כדור הולופוינט לראשו של הקורבן. אין צורך להכביר מילים על התוצאה האפשרית של ירי כזה, ומה באמת התכוון הנאשם להשיג באומרו - "להרוג אצלי זה לבצע דין רודף" (עמ' 194). יותר מכך. לנאשם היה נהיר שירי בגבו של אדם עלול לגרום לתוצאה חמורה משיתוק ("ידעתי שיכול להיות שהוא ימות כתוצאה מזה", בעמ' 195). כדי לסלק כל ספק שהדבר לא נעשה משום חולשת הדעת או דחף רגעי לאו בר כיבוש, הוסיף הנאשם (עמ' 190):

"לא פעלתי משום תחושת בטן, מצווה לא עושים מתוך תחושת בטן. אלא מתוך מחשבה".

על השאלה, אם חשש שמטורף כלשהו יקדים אותו ויהרוג את ראש הממשלה, השיב הנאשם בחיוב. הנאשם אישר את גירסת עדי התביעה, שלפיה היה מופתע ומאוכזב כשנאמר לו שמצבו של ראש הממשלה שפיר, אך בהגיעו למרחב ירקון הואשם בגרימת מותו של המנוח ואז הוקל לו.

26. עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין - היסוד הנפשי:
בטרם אמשיך בהכרעת הדין, ראיתי מקום לחזור לעניין אחד שעליו רמזתי בתחילת הדרך. כזכור, הבעתי את הדעה, שהעובדות שבהן הודה הנאשם בעת שהשיב לכתב האישום, די היה בהן כדי לבסס את הרשעתו בעבירת "רצח", אף כי לא לפי סעיף 300(א)(2) של חוק העונשין, אלא סעיף 300(א)(3). עתה כשהמסגרת העובדתית ברורה בחלק הארי שלה, אשלים את הדברים.

הסעיף האמור עוסק במי ש"גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה". הואיל והנאשם הודה שהתכוון לירות במנוח כדי לפצוע אותו ולשתקו, והואיל וכפי שיובהר להלן, אין כל ספק, שהמנוח מצא את מותו מיריות שהנאשם ירה לעברו, כל שנותר לתביעה להוכיח הוא, שהתקיימה בנאשם גם המחשבה הפלילית מסוג "במזיד".

הגדרתו של מושג זה (וכן "זדון") מצויה בשילוב שבין הסעיפים 90א ו-20(א) רישא של חוק העונשין, כפי שאלה מצאו ביטוי בתיקונים לחוק משנת תשנ"ה-1995 (תיקונים מס' 39 ו-43). כדי שתתהווה "המחשבה הפלילית" בעבירת רצח לפי החלופה השלישית של סעיף 300(א), צריך שתתקיים בנאשם "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה" (כלשון סעיף 20(א)). באשר ל"אפשרות הגרימה של תוצאות המעשה" קבע המחוקק שדי גם ב"פזיזות", וזו מתקיימות בכל אחד משני המקרים:

אדישות - היינו התייחסות הנאשם בשוויון נפש לאפשרות שמעשיו יגרמו למותו של הקורבן; קלות דעת - שמשמעה נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת מותו של הקורבן, אף כי מקננת בלבו של הנאשם תקווה להצליח למנוע תוצאה זו.

הנאשם בחר להשיב בעצמו על עובדות כתב האישום, איך לך טוב מזה כדי ללמוד על הלך רוחו. וכך אמר -

"הכוונה היתה להוריד את יצחק רבין בתפקודו כראש ממשלה. אני עושה הבחנה בין מה שאני אומר לבין המילה רצח. אני אומר שאם יכולתי לשתק אותו, די היה בכך. מה שאמרתי שהתכוונתי לעצור את רבין, אין לי מטרה ברבין עצמו, אלא לעצור את פעילותו הפוליטית... כוונתי היתה לירות בו בצורה כזאת שתמנע ממנו את המשך פעילותו כראש ממשלה, או שיתוק. אם אין ברירה אז למות" (ההדגשה שלי - א' א' לוי
).

משמעות דבריו אלה של הנאשם, על פי הפירוש המקל, היא שהתכוון לגרום "רק" לפציעתו של ראש הממשלה ואולי לשיתוקו כדי למנוע ממנו מלהמשיך ולכהן בתפקידו. הוא היה גם מודע לאפשרות שירי כזה עלול לגרום למותו של הקורבן, שהרי לולא זה היה המצב, מה טעם ראה להוסיף ומיוזמתו את המילים - אם אין ברירה אז למות. ואם נותר ספק בעניין זה טרח הנאשם לסלקו בתשובה לשאלה, אם היה ער לתוצאות נוספות של ירי לגב הקורבן (ראה עמ' 195): "ידעתי שיכול להיות שהוא ימות כתוצאה מזה".

העולה מכך הוא, שנתקיימה בנאשם אחת מצורותיה של ה"פזיזות" הנזכרת בסעיף 90א של חוק העונשין. ממילא התקיימה בנאשם אותה "מחשבה פלילית" המייחדת את סעיף 300(א)(3). עתירתה של המאשימה היא כמובן מרחיקת לכת יותר, היינו, שהנאשם גרם בכוונה תחילה למותו של המנוח. בכך אעסוק להלן.

27. עדותם של עדי הראייה מפריכות את גירסת הנאשם בעניין מרכזי אחד, היינו, ששתי היריות האחרונות נורו בעת שכבר נוצר מגע פיסי בינו לשוטרים שלכדו אותו, כאשר לטענתו כבר לא נתן את דעתו לגב של המנוח הואיל ומבטו הוסט לכיוון אחר.

בעניין זה עדיפה בעיניי גירסתם של עדי התביעה, ובעיקר של ישראל גבאי ויצחק ימין. מהן ברור שאיש לא הספיק ללכוד את הנאשם לפני שסיים לירות את כל שלושת הכדורים. זאת ועוד. ספק רב אם הנאשם שמט את האקדח מידו, וקרוב לוודאי שהיה זה העד ימין שנטל אותו ממנו; אם נראה כלי הנשק על הכביש, ייתכן שהוא נשמט במהלך המאמץ להשתלט על הנאשם.

עד כמה צריך לנהוג זהירות ביחס לגירסה שנשמעה מפיו של הנאשם בבית המשפט, תלמד העובדה שנרשמו מפיו גם דבריו אחרים, שאותם הספיק, ככל הנראה, לשכוח. מהם עלה שלפחות שתיים מבין היריות היו רצוניות וכוונו לקורבן. וכך נרשם מפיו בעת שהשיב לכתב האישום -

"יריתי את שני הכדורים ליתר בטחון שאני אפגע בו. לא רציתי שום סיכוי שהוא ישאר פעיל בתור ראש ממשלה. לכן הכדור הראשון לא היה מספיק בשבילי כי יתכן שלא פגעתי בעמוד השדרה, לכן יריתי כדי להיות בטוח שאני פוגע".

גם עדותו של יורם רובין מובילה לאותה מסקנה. עד זה חש בפציעתו כאשר כבר סוכך על ראש הממשלה ושניהם החלו ליפול ארצה. מכאן המסקנה, שגם כאשר המנוח לא ניצב עוד על רגליו, לא הירפה הנאשם מקורבנו והסיט את קנה האקדח לעברו כשהוא ממשיך בירי. גם מכך יש ללמד עד כמה היה נחוץ בדעתו לפגוע במנוח, ובמספר כדורים רב ככל האפשר, בטרם יילכד.
28. ברוך גלטשטיין:
סוגיה נוספת שבה נתבקשה הכרעתנו היתה הטווח שממנו נורה המנוח. בעניין זה נקרא להעיד מר ברוך גלטשטיין, המשרת במחלקת לזיהוי פלילי במטה הארצי של משטרת ישראל. הוא מסר בעדותו (עמ' 74) שבמהלך הירי נפלטים מהקנה חלקיקים, שמקורם באבק השריפה. את אלה ניתן למצוא על בגדיו של הקורבן, בשולי חור הירי, ועימם גם חלקיקים של המתכת או המתכות שמהן עשוי הקליע. מטבע הדברים, ככל שמרחק הירי גדול יותר, הריכוז של אותם חלקיקים הולך וקטן והפיזור רב. מאידך גיסא, בטווח מגע וכתוצאה מפליטת הגזים מהקנה, מוצאים סימני קריעה בבגד ופיוח רב.

העד בדק את בגדיו של ראש הממשלה המנוח ומצא, שאחד מהקליעים חדר סמוך לחלק האמצעי של גב המעיל, קרוב לתפר מצידו הימני. סביב החור נמצאה כמות קטנה של פיוח וכן כמות ניכרת של עופרת ושרידי אבק שריפה. מסקנתו היתה, שהקליע נורה מטווח קטן מ-25 ס"מ ואפשר שהקליע נורה מטווח קרוב למגע. באשר לקליע השני - הוא חדר בחלקו השמאלי-תחתון של המעיל, שם נמצא קרע בגודל של כ-6 ס"מ וכן כמות גדולה מאוד של פיוח ועופרת וכמות קטנה מאוד של שרידי אבק שריפה. לנוכח ממצאים אלה הביע העד את דעתו, שהקליע השני נורה מטווח מגע ממש.

במהלך עדותו (עמ' 148) הוסיף העד והסביר, שלמסקנותיו הגיע גם לנוכח ניסוי ירי שערך באמצעות אקדח ותחמושת זהים, כשהירי נעשה מטווחים שונים, ממגע ממש ועד לטווח שבו לא נותרים שרידי ירי.

29. ברנרד שכטר:
עניין נוסף, שצריך לייחס לו משקל מכריע, הוא סוג התחמושת שבה עשה הנאשם שימוש.

מפיו-שלו למדנו, שקדיחת קליע הכדור כדי לשלב בו גולת מתכת נועדה להבטיח חדירה טובה יותר. הנאשם לא הותיר דבר ליד המקרה ושילב במחסנית, לסירוגין, כדורים רגילים והולופוינט. זאת כדי להשיג אפקט כפול - חדירה טובה יותר לגופו של הקורבן (ועל פי עדותו - הירי היה מתוכן לראשו!). מאידך גיסא נועדו הכדורים ה"רגילים" לשמש מענה לאפשרות שראש הממשלה ילבש אפוד מגן.

בסוגיה זו, של טיב התחמושת והתוצאות שהיא גורמת בבואה במגע עם גוף הקורבן, היו לפנינו עדויות של שלושה מומחים. הראשון שאת עדותו אביא הוא סנ"צ ברנרד שכטר. העד עובד במעבדה לנשק במחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. אליו הועברו נשקו של הנאשם, תחמושת שנמצאה במחסנית, תרמילים שנמצאו בשטח, ושני הקליעים שהוצאו מגופתו של המנוח. את ממצאיו סיכם העד בחוות הדעת ת/31, וממנה עולה כך:

(א) האקדח (ברטה מס' d98231y) נמצא תקין, והדבר נבדק גם באמצעות ירי. אקדח זה (ת/27) הוצג במהלך הדיון לנאשם, ובעקבות זאת הצהיר - "האקדח שהוצג לי עתה הוא שלי והחזקתי בו בליל הארוע הנדון בתיק זה" (ראה עמ' 80).
(ב) שלושת התרמילים שנמצאו בזירה נורו מאקדח הברטה ת/27.
(ג) הקליעים שהוצאו מגופתו של המנוח (ת/32 א' ו-ב') נורו מהאקדח ת/27.
(ד) באשר לתחמושת - בין הכדורים שנמצאו במחסנית, היו גם כאלה שקצה הקליע בהם חלול וכדורית מתכת נעוצה בתוכו.

ברנרד שכטר נקרא להעיד בבית המשפט וסיפר, שארבעה כדורים מן הסוג של "קצה קליע חלול" שלתוכו הוחדרה כדורית מתכת, נמצאו במחסנית הנשק. העד תיאר את מאפייניו של כדור זה, היינו, שאף שטווח חדירתו קטן יותר, הנזק שהוא גורם גדול יותר, מאחר שראש הקליע מתנפח כשהוא חודר למטרה.

שני הקליעים שהוצאו מגופו של ראש הממשלה (ת/32 א'-ב'), נמסרו לידיו של שכטר לבדיקה. הוא חזר ואישר שהם מן הסוג וינצ'סטר סילברטיפ עם ראש חלול. העד הוסיף ואמר (ראה עמ' 65), שהמיוחד בכדורים אלה הוא, שמעטפתם אינה עשויה רק פליז אלא גם אלומיניום. על כן, כשהקליע חודר למטרה, הוא מתנפח ומעביר את כל האנרגיה האצורה בו לגופו של הקורבן.

באשר לסדר הכדורים במחסנית האקדח, השיב העד (ראה עמ' 66), שהכדור הראשון היה כדור רגיל ללא שיפורים, כשהשני היה עם כדורית וכך גם השלישי, ואילו הרביעי היה רגיל. על כל אלה הגיב הנאשם, מיוזמתו, באומרו: "סידרתי את הקליעים, הראשון הולופוינט, שני רגיל ושלישי הולופוינט". שכטר הביע את דעתו (עמ' 66), שאם היה לובש המנוח אפוד מגן, לא היו הכדורים שנורו לעברו חודרים לגופו.

כשנקרא העד לחקירה נגדית משלימה הוא נשאל על ידי הסניגור (ראה עמ' 145) כמה שאלות, שלאחר זמן הפכו להיות אחד ממרכיבי הגנתו של הנאשם. כוונתי למסקנתו של שכטר, כי שלושת התרמילים שנמצאו בזירה והקליעים שהוצאו מגופתו של המנוח, נורו מהאקדח ת/27 שהיה בידי הנאשם.

בעניין זה הסביר העד, שהזהות בין האקדח לתרמילים נקבעת על פי סימנים הנותרים על התרמיל, בבואו במגע עם כמה חלקים של האקדח - הנוקר, השן החולצת, השן הפולטת ואיזור בית הבליעה. מאידך גיסא, הסימנים הנותרים על הקליע הם אלה שנגרמים בעת תנועת הקליע בתוך הקנה.

עו"ד שחר
, שביקש להטיל ספק במסקנות הבדיקה, הציג לפני העד את השאלה, אם ניתן לייצר באמצעים מיכניים (מחרטה משוכללת) שני קנים שיותירו סימנים זהים על פני הקליע. תשובת העד היתה שלילית. הוא הסביר, שדבר זה אינו מתרחש גם כאשר כלי נשק מיוצרים בייצור סידרתי. מקל וחומר, אין ניתן להגיע לתוצאה כזו בחריטה ידנית או אפילו ממוחשבת של שני קנים בנפרד.

30. ד"ר יורם קלוגר:
העד משמש כמנהל יחידת הטראומה במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי, לשם הובהל ראש הממשלה לאחר שנורה. אותה שעה היה הפצוע ללא לחץ דם, ללא דופק ועם נשימות אגונליות. הרופאים מצאו ששני קליעים פגעו בו. האחד נכנס בין השכמה הימנית לעמוד השדרה, חדר דרך הריאה (נתקע באזור הפיטמה הימנית), בעוד שהשני חדר דרך המותן השמאלית, עבר דרך הסרעפת ובדרכו ריטש את הטחול, ולבסוף עבר גם לאורך הריאה השמאלית. לאור כל אלה, הביע העד את דעתו ביחס לסדר פגיעתם של הקליעים, היינו:

"הראשון נורה כשראש הממשלה עמד, הקליע חדר בזוית ישרה לעור וזהו הכדור הראשון מצד ימין. כאשר ראש הממשלה כרע קדימה, קרוב לוודאי נורה הכדור השני. קיימת זוית בין כניסת הכדור למסלולו, מכאן אנו משערים שהכדור השני נורה כאשר ראש הממשלה היה בכריעה קדימה. הוא חדר דרך המותן השמאלית מאחור..." (עמ' 100).

כשנקרא העד לחזור לדוכן העדים (ראה עמ' 128 ואילך), הוא חזר ונשאל בסוגיית סדר פגיעתם של שני הקליעים במנוח, תוך הצגתם של דברים אחרים שנשמעו מפיו של עד תביעה אחר (ד"ר יהודה היס). ד"ר קלוגר נותר איתן בדעתו, שהקליע שחר לשכמה הימנית היה הראשון, הואיל וזווית חדירתו היתה ישרה, בעוד שזווית חדירתו של הקליע האחר היתה כ-45 מעלות. העד הוסיף ואמר, שכדי שסדר פגיעתם של הקליעים יהיה הפוך, על זווית הפגיעה של שניהם להיות זהה, או שהתרחש מצב בלתי סביר, היינו, שלאחר פגיעתו של הקליע הראשון, ולאחר שהקורבן התמוטט ארצה, הוא חזר והזדקף בכוחות עצמו או בסיועם של אחרים, ואז פגע בו הקליע השני. לא למותר להדגיש, כי גירסה תמוהה זו לא נרמזה בעדות כלשהי, גם לא של הנאשם.

על מידת הסכנה שהיתה טמונה בכל אחד מהכדורים, השיב העד:

"אין ספק שכל אחת מהיריות יכולה להיות קטלנית. היריה הראשונה היתה קטלנית כי היא גרמה לחזה אויר בלחץ, אנחנו יודעים מההמשך שראש הממשלה נפטר כתוצאה מתסחיף אויר... הקליע השמאלי פגיעתו בריאה גרם לנזק קטן יותר מאשר הקליע הימני. הוא עבר מסלול ארוך יותר וקליעים מהסוג שנורה נוטים לאבד מהאנרגיה שלהם ככל שהם מתקדמים בריקמה.

הכדורים היו מסוג הולופוינט, זיהינו אותם במהלך הטיפול, הוצאנו אותם, זה כדור שנועד להגדיל את הקוטר שלו בערך פי שניים ואת פני השטח שלו בעור פי ארבעה, ועל ידי כך להגדיל את הנזק הריקמתי שנוצר" (עמ' 100). (העד מצביע על הקליעים ת/32 א' ו-ב' כקליעים שהוצאו מגופו של הקורבן).

ד"ר קלוגר נשאל על משמעותו של ירי לגב הקורבן והשיב, שירי כזה כרוך בתמותה גבוהה מאוד עקב ריכוזם של איברים חיוניים. ואם כך המצב בכדור רגיל, מקל וחומר בכדור מסוג הולופוינט.

במהלך עדותו נתבקש העד להתייחס לטענת הנאשם, שירה לעבר ראש הממשלה כדי ל"פצוע" אותו ול"שתקו". על כך השיב, שבדרך כלל אי אפשר לכוון את הירי כדי שיגרום שיתוק בלבד ושלא תהיה כרוכה בו סכנת חיים. יותר מכך, מי שלא מפעם בו הרצון לגרום למוות, רק טבעי שיכוון את האש לעבר רגליו של קורבנו ולא לראשו וגבו. לא למותר להדגיש את מה שברור ונהיר לכל, שלאחר שהכדור נורה, שוב אין ליורה שליטה על מסלול תנועת הקליע בגופו של הקורבן (עמ' 101, 131).

לכן מצאתי את עצמי תוהה כיצד סבר הנאשם, שעל אף כל אלה היה יכול לגרום ל"שיתוק" בלבד, ואולי האמת פשוטה יותר, היינו, שאין ממש בגירסה זו?

העד נשאל עוד, אם מותו של המנוח היה נגרם לו היה נפגע מקליע אחד בלבד, והשיב, שדי היה בקליע הראשון לבדו כדי לגרום את המוות, הואיל ופגיעה בכלי דם, בריאה ובריקמת ריאה, בנוכחות אוויר בחזה, קרוב לוודאי שכל אלה יגרמו לתסחיף, שיוביל למותו של הקורבן. ראוי להזכיר שוב, שהנאשם לא הסתפק בירי של כדור בודד לעבר המנוח, אלא ירה שלושה. באמצעות העד הוגש סיכום המחלה העוסק בפציעתו של רובין (ראה ת/47). וממנו עולה, כי רובין נפצע מקליע שחדר לאמה השמאלית, ולאחר תנועה ביד הוא יצר שני פצעי ירייה נוספים בזרוע.

31. ד"ר יהודה היס:
העד משמש כמנהלו של המכון לרפואה משפטית באבו-כביר. הוא בדק את גופת המנוח בליל האירוע במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי ובאותו לילה בוצעה הנתיחה. מסקנותיה של הבדיקה סוכמו בחוות הדעת ת/36. גם ממנה עולה המסקנה, שהמנוח נפגע משני קליעים שחדרו לגופו -

(א) קליע שחדר בגב מימין - ביחס לקליע זה הביע ד"ר היס את חוות דעתו, שהוא נורה מטווח של למעלה ממטר אחד, כאשר תנועת הקליע היתה מאחור קדימה ומעט מלמטה למעלה.

(ב) הקליע השני חדר במותן משמאל. גם כאן הביע העד את דעתו, כי הירי היה ממרחק גדול מ-1 מטר, ותנועתו היתה מאחור קדימה ומלמטה למעלה, ומעט משמאל לימין.

עובדה ראויה לציון היא, שמסקנתו של ד"ר היס ביחס לטווח הירי גדולה אף מזו שהנאשם נקב בה. העד הסביר, שמסקנתו התבססה על כך שלא מצא סימני אבק שריפה, פיח ו/או פעולת אש בפצעי הכניסה שגרמו הקליעים בגופו של המנוח. הוא הוסיף, שהבדיקה שביצע לגילוי סימני ירי היתה בעין בלתי מזוינת.

אמנם, על פי גירסתו, ירי מטווח מגע גם כשהוא נעשה דרך פריטי לבוש, משאיר בדרך כלל סימני ירי על עור הגוף. במקום שיש מחלוקת או ספק, ממליץ הרופא המשפטי לבצע שני הליכים משלימים - בדיקת בגדיו של הקורבן במעבדת סימנים של מז"פ, וניסוי ירי בסוג זהה של נשק ותחמושת (ראה עמ' 152).

כזכור, כך נהגו החוקרים במקרה הנוכחי. בדיקה נוספת על פי אותם כללים שהזכיר ד"ר היס נערכה על ידי רפ"ק גלטשטיין. מכאן דעתי, שיש להעדיף בסוגיית טווח הירי את מסקנתו של זה האחרון, בעיקר משום שהוא לא הסתפק בבדיקה ויזואלית ובדיקתו היתה מעמיקה יותר תוך שימוש במיכשור מתאים. בדיקה זו העלתה, שהכדור הראשון שפגע במנוח נורה מטווח הקטן מ-25 ס"מ, בעוד שניתן לומר, בסבירות גבוהה, שהשני נורה מטווח מגע או קרוב למגע.

עניין נוסף שבו לא תאמה עדותו של ד"ר היס לעדותו של מומחה אחר (ד"ר קלוגר) הוא סדר פגיעתם של הקליעים במנוח. ד"ר היס לא יכול היה לקבוע איזה משני הקליעים פגע ראשון. עם זאת טען, שלאור ממצאיה של הנתיחה הוא אינו יכול לאשר שהיתה סטייה של הקנה במהלך הירי, הואיל ושני הקליעים נורו בקו ישר (ראה עמ' 73).

עם זאת, ולאחר שהוצגו לד"ר היס נתונים נוספים, כאלה שלא היו לפניו בעת עריכת חוות הדעת, מתברר שהפער בינו לד"ר קלוגר אינו רב, אם בכלל. כוונת הדברים לכך, שכאשר הוצג לעד נתון, שלמעשה אינו שנוי במחלוקת, היינו, שאחד הקליעים חדר לגופו של המנוח בזווית של 90 מעלות והאחר בזווית של 45 מעלות, גם הוא מצטרף לדעה שהקליע הראשון שמניתי היה זה שחדר לגב בצד ימין, ואילו האחר מתאים לפצע כניסת הקליע במותן. והרי לדברים אלה יש השלכה ישירה לעניין סדר פגיעתם של הקליעים, הואיל ולו נשאר המנוח עומד, גם הקליע השני היה חודר בזווית ישרה. עובדה היא שזה אינו המצב.

כך או כך, הסמכות להכריע בין שתי דעות חולקות של עדים, גם אם הם מומחים, מסורה לבית המשפט (ע"פ 224/88 איזראלוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(2) 661, והוא עושה זאת, בין היתר, לאור ראיות נוספות שהובאו לפניו. כך אנהג גם במקרה הנוכחי. כוונתי לכך, שניצבת לפניי עדותו שליורם רובין, שאין סיבה לפקפק במהימנותה, וממנה עולה כי שתי היריות האחרונות נורו כאשר הוא וראש הממשלה המנוח החלו ליפול ארצה. כאמור, במצב זה לא ייתכן כלל שזווית הפגיעה של אחד משני קליעים אלה בגופו של המנוח תהיה של 90 מעלות. זווית כזו יכול היה ליצור רק קליע שנורה בעת שהמנוח ניצב על רגליו, או אם אדם כלשהו העמיד את המנוח על רגליו לאחר שנפגע בקליע הראשון, וכאמור, איש מהעדים שהופיעו לפנינו, ובכללם הנאשם, לא תיאר תרחיש כזה.

מכאן המסקנה, שלאחר שהמנוח נפגע מהכדור הראשון שחדר לשכמה הימנית, לא הירפה ממנו הנאשם והוסיף לעקוב אחר קורבנו בעת שהתמוטט ולשם כיוון את האש, ובדרך זו נפגע רובין (מהכדור השני) ולאחריו המנוח, במותן שמאל (מהכדור השלישי).

גם ד"ר היס נתבקש להסביר את משמעות השימוש בתחמושת מן הסוג שנורה לעבר ראש הממשלה וכך השיב (ראה עמ' 68) -

"מדובר בקליעים מסוג קצה חלול, סילברפוינט שמכוסים רק בחלקם בקצה הקדמי שלהם על ידי מעטה מתכתי, יש בהם חלל בקדמת הקליע, והמעטה המתכתי המכסה את קדמת הקליע מופיע עם חריצים. שני הממצאים האלה מאפשרים לקליע כשהוא פוגע במטרה להתרחב בצורת פטריה ולהגדיל באופן ניכר את קוטרו והם מאפשרים לאבד אנרגיה קינטית בכמות גדולה יותר לתוך הרקמות הסובבות אותו...
... קליע מסוג קצה חלול נוהג לחדור למטרה ולהשאר בתוכה ולגרום באופן יחסי לנזק גדול יותר, לנזק שהיה נגרם לאותה מטרה בסוג קליע בעל קוטר דומה אך שאין לו תכונה של הקליע מסוג הקצה החלול".

באשר לנזקים הנובעים מירי לגבו של אדם, השיב ד"ר היס (ראה עמ' 70):

"כל קליע ולא משנה מה סוגו שעובר דרך החלק העליון האמצעי בגו התחתון של הגב, זאת אומרת כל חלק בגוף שהוא בין הצוואר לגפיים התחתונות, עשוי להיות כשלעצמו קטלני מכיוון שלאורך הגב ועמוד השידרה וגם בחלק העליון של בית החזה נמצאים כלי דם מרכזיים וגדולים, וכל פגיעה בכלי דם כזה יכולה להיות קטלנית, מה עוד שפגיעה באבר חיוני כמו הלב או פגיעה בריאות מבלי לפגוע בכלי דם מרכזיים כשלעצמה יכולה להיות קטלנית. לכן מבחינת התפיסה הרפואית-משפטית כל חדירת גוף זר ולא משנה מה תהיה עוצמתו או גודלו לתוך הרקמות הפנימיות בחלל הבטן ו/או בחלל בית החזה, יכולה להיות קטלנית".

32. בטרם אגש לעסוק בשאלות המשפטיות הנוספות העומדות על הפרק במשפט זה, ראיתי צורך להשיב על שתי סוגיות עובדתיות שעלו במהלך סיכומיו של עו"ד שחר
, ושעל אחת מהן כבר רמזתי (ראה סעיף 10 של הכרעת הדין).

הראשונה היתה הטענה, שהתביעה לא הוכיחה ובמידה הנדרשת, שהממצאים שנתפסו בזירה ובנתיחת הגופה (הקליעים) היו גם אלה שהגיעו לבדיקה במעבדת מז"פ.

טענה זו, כמו רבות אחרות במשפט זה, לא היה לה על מה שתסמוך. להלן אפרט את "שרשרת הובלתם" של המוצגים כפי שהביאו עדי התביעה.

א. העד ישראל גבאי מצא שני תרמילים בזירה וערך על כך את התרשים ת/48. תרמיל שלישי נמצא על ידי העד רונן עמרם (עמ' 90). התרמילים נמסרו לידיו של קצין המעבדה לזיהוי פלילי שמואל ברגר, אשר העבירם לפקד אריה משה, שסימן אותם בכתב ידו (עמ' 61, וכן הדו"ח ת/30). באמצעות אריה משה הגישה באת כוח המאשימה את האקדח והמחסנית (ת/27), התרמילים והקליעים (ת/29), והשקית שבה נארזו כל המוצגים (ת/28), וכן ראה דו"חות שערך איש מעבדה נוסף, סמ"ר אסף אלג'ם (ת/55, ת/56).

ב. שני הקליעים ת/32 א' ו-ב', שהוצאו מגופתו של המנוח, הונחו בשני מיכלים מיוחדים (ראה עמ' 3 של חוות הדעת ת/36), והם זוהו על ידי ד"ר היס וד"ר קלוגר (ראה עדותו של זה האחרון בעמ' 100).

ג. השלב הבא היה כאשר התייצב העד אבנר גבאי במכון לרפואה משפטית וקיבל לידיו את שני המיכלים שבהם נארזו הקליעים (ראה הדו"ח ת/49). אבנר גבאי עצמו ערך את מכתב הלוואי המופנה למעבדת מז"פ, ובו ביקש שתיבדק השאלה, אם שני הקליעים (ת/32) נורו מאקדח הברטה שנתפס מידיו של הנאשם בזירה.

ד. באשר לאיש שמסר את אקדח הברטה d98231y של הנאשם למעבדת מז"פ, יש לכאורה שני דו"חות סותרים, האחד של אבנר גבאי (ראה ת/53), והאחר של העד אסף אלג'ם (ראה דו"ח ת/56 וכן עדותו בעמ' 169).

עם זאת נראה שמדובר בשיבוש גרידא, הואיל ובסופו של דבר אין ספק שאקדחו של הנאשם הגיע לידיו של ברנרד שכטר, והוא קיבל גם את שני הקליעים שהוצאו מגופת המנוח, בצירוף שלושת התרמילים שנמצאו בזירה.

ה. כאמור, בדיקתו של שכטר העלתה, כי התרמילים והקליעים נורו מאקדח הברטה של הנאשם (ראה חוות הדעת של שכטר - ת/31), והעד שלל את האפשרות ששני קנים של כלי נשק שונים ישאירו "סימני זיהוי" דומים על הקליע והתרמיל.

נראה לי, שהאמור עד כה מסלק כל ספק בדבר טעות שנפלה, כביכול, בתהליך העברתם של המוצגים לבדיקה. בכך יש למעשה חלק מהמענה לסוגיה העובדתית הנוספת, שהעלה עו"ד שחר
, ובכך אעסוק בסעיף הבא.

33. בפיו של הסניגור היתה טענה, שאף הנאשם לא העז להעלותה במהלך חקירתו ועדותו בבית המשפט, היינו, שקיים ספק אם היה זה הנאשם שגרם למותו של ראש הממשלה, וייתכן שהמוות נגרם כתוצאה מאש שנורתה ממקור עלום אחר. כוונת הדברים היתה לרמוז על קשר שנועד לפגוע בראש הממשלה ולהפנות אצבע מאשימה למי שלא חטא. על פי אותו קו מחשבה, הנאשם נמנה עם אלה שמוכנים לקחת עצמם את ה"תהילה" המפוקפקת של חיסול ראש הממשלה המנוח, אף אם הם לא ביצעו זאת. על כן עתר עו"ד שחר
לדחות את התוודותו של הנאשם כבלתי אמינה.

הסניגור הצביע על כמה עניינים, שעל פי דעתו היו צריכים לעורר חשד, אם לא למעלה מזה, היינו - קול הירי היה עמום וחלש מזה המקובל בירי מאקדח, בזירה נמצאו שעון ומשקפיים שבעליהם לא אותרו, במחסנית האקדח נמצאו יותר כדורים מאלו שהיו צריכים להיוותר בה על פי המספר שנלמד מפיו של הנאשם ולאחר שמביאים בחשבון את מספר הכדורים שנורו. עו"ד שחר
הוסיף ורמז, שהצעקות שנשמעו בזירה בדבר ירי "סרק", ייתכן שמקורם במי שירה את הירי הקטלני או במי שידע את זהות היורה האלמוני, והוא גם ידע שבדרך כלשהי הוחלפה התחמושת בנשקו של הנאשם לתחמושת סרק.

זו כמובן גירסה מרחיקת לכת. הפגם הראשון שבה היא העובדה שהנאשם לא טען אותה כלל, אדרבא, מפיו למדנו שהוא היה זה שהזין את המחסנית בכדורים חיים, ומאז ועד לירי לא הוציא את האקדח מחזקתו. יותר מכך, מצפייה בקלטת שצילם העד קמפלר ברור לחלוטין שהיחיד שנראה יורה לעבר ראש הממשלה היה הנאשם. יש לזכור, שהירי היה מטווח קצר ביותר, ולו מקורו היה באדם אחר ולא בנאשם, קשה להניח שזה האחרון או אחד מעדי התביעה שעמדו בסמוך לא היו מבחינים בו.

הפגם המהותי ביותר בתיאוריה שהציג הסניגור, היא העובדה, שלא היתה בפיו תשובה הולמת לממצאיה של מעבדת הנשק. כוונתי לכך, שהעד שכטר זיהה את התרמילים שנמצאו בזירה ואת הקליעים שהוצאו מגופת המנוח, בתור כאלה שנורו מאקדחו של הנאשם, ועל כן, גם אם נורתה אש ממקור נוסף, את מותו של המנוח גרם הירי של הנאשם ולא אחר.

מכאן המסקנה הנוספת, שללא חוות דעת של מומחה, שתפריך את מסקנותיו של העד שכטר, מוטב היה להימנע מהעלאתן של אפשרויות, שלא זו בלבד שאין להן ולו ראשית ראיה, אלא שהן מופרכות על פניהן.

34. הדיון המשפטי - ה"כוונה תחילה" בעבירת רצח
סעיף 301 לחוק העונשין מגדיר את "הכוונה תחילה" שהיא מיסודות עבירת הרצח על פי סעיף 300(א)(2). זו כוללת - הכנה, היעדר קינטור ו"החלטה להמית".

"העדר קינטור" -
לא יכול להיות ספק שהוכח "העדר התגרות בתכוף למעשה", שהרי לא קדם לירי ולו גם דו שיח בין הנאשם לבין קורבנו, ולכך מסכימה גם ההגנה.

יסוד ה"הכנה" -
ההלכה, שיצאה מבית מדרשו של בית המשפט העליון, קובעת, שיסוד ה"הכנה" הוא יסוד פיסי טהור, ולעתים די בהוכחתה של הכנה כזו המתבצעת גם במהלך העבירה גופה (ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד לט(4) 253, בעמ' 259.

על השקפה זו חולק, ומזה שנים רבות, פרופ' ש'ז' פלר, היינו, שאין התביעה יוצאת ידי חובתה במשפט שבו העבירה היא "רצח", אם הוכיחה רק זאת, שהנאשם ידע בשעת מעשה שהוא הורג את הקורבן ואף רצה בכך, ולו גם בהיעדר קינטור, אך נמנעה מלהראות שהנאשם חשב ושקל במובן הרציונלי את כדאיות הביצוע, אפשרויותיו ותוצאותיו. ההכנה המונחת ביסוד ה"כוונה תחילה", להשקפתו של פרופ' פלר, היא יסוד נפשי, הכנה פנימית מבחינה שכלית, רגשית ורצונית, לקראת קבלת ההחלטה הסופית לבצע את העבירה. מבחינה רציונלית חייב תהליך גמילת הכוונה תחילה להיות קודם לביצוע גופו (ראה פרופ' פלר, "ה'הכנה' כיסוד הכוונה תחילה" הפרקליט כו (תש"ל) 51).

דברים דומים הביע פרופ' פלר לאחרונה במאמר נוסף פרי עטו - "הכנה כמידה של כוונה תחילה - גילגול איטי אך הכרחי" (משפטים כו (תשנ"ו) חוברת 2, 379). המחבר הצביע על כך, שיסוד ההכנה שולב כאחד ממרכיביה של הכוונה תחילה, שהיא לכל הדעות "קטיגוריה סובייקטיבית במהותה ועל טהרתה, כך שההכנה כמידה המייחדת אותה, אינה יכולה להיות, אף היא, אלא קטיגוריה סובייקטיבית במהותה" (בעמ' 387). יותר מכך, יש יותר מאשר בסיס לטענה כי המילים "לאחר שהכין עצמו להמית אותו", שבסעיף 301, אינו יכולות להשתלב עם הכנה "פיסית", אלא הן מצביעות על דרישה של הרהורי לב, ריכוז המחשבות וגיבוש הרעיון סביב למימוש היעד הקטלני" (שם בעמ' 387).

העובדות שהוכחו בתיק הנוכחי מצביעות על כך, שבנאשם התקיימה דרישת ה"הכנה" כפירושה בפסיקתו של בית המשפט העליון, והן ממלאות גם אחר דרישותיה של הגישה האחרת הרואה בהכנה כחלק מן ההלך הנפשי.

הנאשם הצטייד באקדח וטען אותו בתחמושת משולבת. די באלה כדי לענות על הפן ה"פיסי". אך בענייננו נתקיים גם ההלך של "הכין עצמו" במובן האחר, היינו לאחר שקלא וטריא, עם עצמו ועם אחרים, תהליך שנמשך חודשים רבים בדבר הדרכים לחלץ את העם ממה שנראה לו כמבוך ללא מוצא, בחר בהמתתו של קורבנו. זו כמובן אינה החלטה ספונטנית, אלא פרי של הכנה עצמית ממושכת.

35. ה"החלטה להמית"
השאלה הקשה מכולן היא זו העוסקת ב"החלטה להמית". זהו יסוד נפשי טהור שבתוכו גלומים החזות מראש של אפשרות התרחשות התוצאה המזיקה, ורצונו של הנאשם בתוצאה זו (ראה ע"פ 29/79 סלמאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד(2) 118; ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(2) 45, בעמ' 49; ע"פ 392/91 שץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד מז(2) 299. בעמ' 307).

לכך יפים גם דבריו של כבוד הנשיא שמגר בע"פ 402/87, 411 מדינת ישראל
נ' גנדי וערעור שכנגד, פ"ד מב (3) 383. בעמ' 394, היינו, ההחלטה להמית היא -

"יסוד נפשי פנימי, המונח ביסודה של הכוונה הפלילית והכרוך בצורה הדוקה בחזות מראש של התוצאות המזיקות של המעשה ובצורך להגיע לאותן תוצאות".

מכאן ברור שאי איכפתיות או אדישות אין בהן די להוכחתה של ההחלטה דנן. על נטל ההוכחה המוטל על שכמה של התביעה, אמר בית המשפט העליון בע"פ 29/79 הנ"ל (בעמ' 128):

"הנטל המוטל על התביעה, להוכיח עובדות המתייחסות למצבו הנפשי של העבריין, מעורר בדרך הטבע, קשיים מעשיים רבים, ולשם התגברות על קשיים אלה משתמש המשפט ב'הנחת הכוונה' - הנחה הנובעת מנסיון החיים הכללי המלמד, כי אדם הנוקט בקו התנהגות מסויים, מעשה או מחדל, הרי הוא מתכוון בדרך כלל לתוצאות שכרגיל נובעות מהתנהגות כזאת".
"עם זאת... בחזקה טמונה סכנה. שהרי כל תוצאה באשר היא, מתרחשת במהלך הטבעי של נסיבות לכן טבעית היא, אולם אין פירושו של דבר כי היא בהכרח מכוונת או שנצפתה. הסכנה היא ערעור הבסיס הסובייקטיבי של המחשבה הפלילית. לפיכך יש להתייחס לחזקה בזהירות מרובה ולהחילה רק במקרים, שבהם יש למסקנה המוסקת באמצעותה אחיזה בחומר הראיות" - (דברים מתוך ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מב (3) 358. השופט ד' לוין, בעמ' 366, המצטט מספרם של המלומדים לוי ולדרמן, עיקרים באחריות פלילית).

כבוד השופט ד' לוין הציע בע"פ 290/87 הנ"ל מבחני עזר, שבאמצעותם ניתן ללמוד על הלך רוחו של הנאשם: הכלי ששימש לביצוע המעשה, צורת הביצוע וטיב הפגיעה ריבוי הפגיעות, ומקום הפגיעה.

פנייה למשפט העברי מלמדת, שמבחנים דומים אומצו לפני שנים הרבה גם שם. להלן אביא דוגמאות לכך מתוך "משנה תורה" לרמב"ם (נזיקין, הלכות רוצח ושמירת הנפש [א]):

"המכה את חברו באבן או בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו. אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי, שנאמר באבן יד אשר ימית בה הכהו או בכלי עץ אשר ימית בו הכהו (במדבר, ל"ה, יז-יח) עד שיהיה בו כדי להמית. ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על ירכו". (שם, ג, א).
"הואיל ונאמר אשר ימות (במדבר ל"ה, יז), מכאן שאומדין מקום המכה, וכשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה, כך אומדין כח ההכאה..." (שם, ג, ב).

"כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור, שנאמר ואם בכלי ברזל הכהו וימות, רוצח הוא (במדבר, ל"ה, טז), ואפילו במחט, הוא שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד סכין וכיוצא בהן. אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה, אומדין אותה כדרך שאומדין העץ או האבן" (שם, ג, ד).
ולעניין הדרישה להוכיח כי הנאשם רצה במות הקרבן (שם, ג, ו) -
"ומנין שמשערים בכל אלו, שנאמרו או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה (במדבר, ל"ה, כא). אף על פי שנאמר בידו, הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה", (היינו, מתוך שנאה וכוונה להמית - א' א' לוי
).

לבסוף, אביא את דבריו של כבוד הנשיא שמגר לעניין "מקום הפגיעה", בע"פ 418/77 ברדריאן ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב (3) 3, בעמ' 10:

"שליפת סכין 'בננה'... ותקיעת הסכין כאמור פעמיים בזו אחר זו לתוך גופו של אחר, כאשר הדקירות מתמקדות באיזור החזה והראש ולפחות אחת... מכוונת לאיזור הלב, יש בה להצביע על כך כי בשעת מעשה קיננה בליבו של העבריין כוונת קטילה ממש".

וכל שאוכל להוסיף על דברים אלה הוא, שאם כך הדין ביחס לדקירות, מקל וחומר, שכך צריך לנהוג ביחס ליריות המכוונות לעבר בית החזה של אדם, וממרחק כה קצר כמו במקרה הנוכחי.

36. על "דין רודף"
בטרם אסכם את נושא ה"כוונה תחילה", סברתי שראוי להפנות לעניין נוסף שיש לו זיקה הדוקה לסוגיה זו. הכוונה לאותו מושג שחזר ונשמע מפיו של הנאשם - "דין רודף".

הכלל במשפט העברי הוא, שאפילו רוצח שהרג בזדון, אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבוא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר, לה, יב). אך לעתים נקלע אדם לנסיבות חריגות, למשל, כאשר הוא רואה אדם רודף אחר חברו להורגו והעד חוכך בדעתו כיצד לנהוג, אם למנוע מהרודף לבצע את זממו או להניחו לנפשו, שהרי גם נאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית, ט, ו).

לפיכך, מונים במצוות "לא תעשה" גם את זו - שלא לחוס על הרודף, אלא הורגין אותו הריגה קודם שיגיע לנרדף ויהרגנו או יגלה ערוותו. ובמילים אחרות: כאשר אדם רודף אחר אחר להורגו, הכל מצווים להציל את הנרדף, ש"כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של הרודף" (משנה תורה לרמב"ם, נזיקין, הלכות רוצח ושמירת הנפש, א' ו ).

ועוד נאמר (שם, א', ז') -

"כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו, אע"פ שלא קיבל עליו התראה, כיוון שעדיין הוא רודף, הרי זה נהרג. ואם יכול להצילו באבר מאברי הרודף, כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו, עושין. ואם אינן יכולים לכוון ולהצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף, הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג, שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עיניך".

את הדברים הללו משלימה הוראה נוספת (א', י"ג), היינו -

"כל היכול להציל באבר מאבריו ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו".

העולה מכך הוא, שעל פי הדין האמור, מותר אמנם לפגוע בנפשו של הרודף כדי להציל את הנרדף, אך הפנייה לפגיעה בנפשו של הרודף אסור לה שתהיה הצעד הראשון, אלא האמצעי האחרון. ובאשר למקרה הנוכחי - ראשית, בהנחה שנמצא רב כלשהו שפסק, כי יש תחולה ל"דין רודף" בימינו, אני מרשה לעצמי, בכל הענווה והצניעות, להרהר אחר פסיקה זו, הואיל ואין סנהדרין נוהגת בימינו. שנית, אף אם היה מי שנתפס לרעיון המעוות ומעורר החלחלה, שעל ראש ממשלת ישראל המנוח חל "דין רודף", אין ההלכה מתירה לפגוע בו, שלא להעלות כלל על הדעת אפשרות להמיתו. שהרי במדינת ישראל
קיימים הליכים דמוקרטיים, שמכוחם ניתן להחליף שלטון (הצבעת אי אמון בכנסת או בחירות).

אך נראה, שנפשו של הנאשם קצה בהליכים דמוקרטיים, ואולי היו אלה זרים לו מלכתחילה. הוא לא היה מוכן להמתין עד שיווצרו התנאים להחלפת שלטון והדרך אצה לו משום שעל פי תפיסתו עד למועד קיומן של הבחירות יווצרו בשטח עובדות בלתי הפיכות. לפיכך, החליט ליטול את הדין לידיו, וביצועו של "דין רודף" על פי השקפתו כלל גם את ההיתר להמית את ראש הממשלה (ראה ההודעה ת/3).

הנאשם, באמירה אופיינית, העיד על עצמו כמי ש"תמיד הייתי בטוח שאני צריך להרוג את רבין" (עמ' 96). הוא ביקש להקדים אחרים שהיו עלולים להרהר באותו מעשה. הוא גם לא הכחיש שההחלטה להמית את המנוח גמלה בלבו זמן רב לפני שהוצאה לפועל. ועל כן, מסקנתי היא, שפנייתו לרב כלשהו, אם במישרין או בעקיפין, כדי לוודא שעל הקורבן חל "דין רודף", לא נועדה אלא לתת הכשר למעשה שהנאשם כבר החליט לבצעו. מכאן המסקנה הנוספת, שהניסיון לתת לרצח רבין גושפנקא הלכתית, הוא דבר שלא במקומו ומהווה ניצול ציני ובוטה של ההלכה למטרות זרות ליהדות.

37. לסיכום נושא ה"החלטה להמית", שבנסיבותיו של תיק זה היה המרכיב המרכזי מבין שלושת היסודות של הכוונה הפלילית בעבירת רצח על פי הגדרתה בסעיף 301, דעתי היא, שגם אם נתעלם מאמרותיו של הנאשם בעת חקירתו, שמהן משתמעת כוונה ברורה לגרום למותו של ראש הממשלה, יש בממצאים הנוספים כדי ללמד שזו היתה כוונתו היחידה ולא אחרת זולתה. להלן אמנה חלק מאותם ממצאים:

א) הנאשם הגיע לזירה חמוש באקדח דרוך, כשהוא טעון בתחמושת משולבת של כדורים רגילים והולופוינט. על פי גירסתו שלו הוא התכוון לירות בראשו של קורבנו. שילוב זה לא נעשה בהיסח דעת, אלא מתוך היכרות עם מאפייניה של התחמושת ותוצאות פגיעתה בקורבן. אותם מאפיינים הוסברו בעדותם של מומחים, היינו, שעטיפת הקליע מתרחבת ועימה גדל הנזק לרקמות הגוף והאיברים הניצבים במסלול תנועתו של הקליע.

ב) הנאשם ארב לקורבנו כשהיה נהיר לו מסלול תנועתו, היינו, מהמדרגות היורדות מהבמה אל עבר המכונית. עד כמה הקדיש מחשבה ותכנון למזימה מלמדים דברים שנשמעו מפיו, לאמור, שהחליט לירות בראש הממשלה כשהוא עושה דרכו למכונית, כדי שקליעים שיעברו דרך גופו של הקורבן יפגעו ברכב ולא באנשים נוספים.

ג) הנאשם לא התפתה לירות בשמעון פרס שחלף לידו, והמתין לקורבן שבחר מראש - יצחק רבין.
ד) טווח הירי היה קצר ביותר, עד כדי מגע של ממש.
ה) הנאשם לא הירפה מהמנוח, גם כשהחל צונח ארצה, והוסיף לירות לעברו.

לעתים קרובות ניצב בית המשפט בפני
קושי ללמוד על כוונתו של נאשם מפיו שלו, ואת זו צריך להסיק מתוך ראיות אחרות שבאות לפני בית המשפט. במקרה הנוכחי המצב שונה. גם ללא אימרותיו של הנאשם יש בעדותם של עדי הראייה והעדים המומחים כדי לסלק כל ספק, שכוונתו של הנאשם היתה אחת- לגרום למותו של ראש הממשלה.

אם תוסיף לכל אלה את האימרות הרבות שנשמעו מפיו במהלך חקירתו וגם בבית המשפט, אינך יכול שלא לקבוע כי זהו מקרה מובהק שבו הצליחה המאשימה להוכיח, ומעבר לכל ספק (ולא "ספק סביר" בלבד!) שבנאשם התקיימו כל מרכיביה של הכוונה הפלילית על פי סעיף 300(א)(2) בשילוב עם סעיף 301 של חוק העונשין.

38. פציעתו של יורם רובין
בכתב האישום יוחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 334 בשילוב עם סעיף 335 של חוק העונשין, היינו, פציעה בנסיבות מחמירות. רובין נפצע מקליע שנורה מאקדחו של הנאשם. מותר להניח, שזה האחרון לא התכוון לפגוע בו, הואיל והאש כוונה לראש הממשלה. עם זאת, ברור מדברי הנאשם, שהקדיש מחשבה לאפשרות שאחרים עלולים להיפגע מהירי והיה ער לסכנה זו, אך סבר שיצליח למנוע זאת.

דא עקא, שלעניין זה אין חשיבות, הואיל ולצורך סעיף 334 די בקיומו של יסוד נפשי מסוג של "פזיזות", שמשמעותו במקרה הנוכחי - נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות שאחרים ייפגעו, גם אם לנאשם היתה תקווה להצליח למנוע זאת. סיכון כזה היה קיים בנסיבות האירוע בשל הקהל הרב שהצטופף במקום והעובדה הנוספת, שהיתה ידועה גם לנאשם, שאת ראש הממשלה מלווים מאבטחים שינסו לסוכך עליו כדי למנוע פגיעה בו.

את כל אלה משלימה הוראתו של סעיף 20(ג)(2) של חוק העונשין הקובע כך -
"אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות".

בכך די כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו גם בחלק זה של הפרשה.

39. העתירה ל"עונש מופחת"
עניין אחרון, שבו נדרשה הכרעתנו, מקומו בדרך כלל בשלב הטיעונים לעונש. אך הואיל והצדדים בחרו לעסוק בו בסיכומיהם לעניין ההרשעה, סברתי שראוי ללכת בעקבותיהם ולהבהיר אם לנאשם עומדת הזכות לעתור ל"עונש מופחת", כהגדרתו בשילוב שבין סעיפים 35ע ו-300א של חוק העונשין. החלטתי ללכת בדרך זו בעיקר משום שאת עמדתי בסוגיית מצבו הנפשי של הנאשם, על פי חוות הדעת הפסיכיאטרית והמבחנים הפסיכולוגיים, כבר הבהרתי. מהם עולה, כי לא נוצרו התנאים להפעלתו של ה"עונש המופחת" במקרה הנוכחי.

סעיף 35א לחוק העונשין מתיר לבית המשפט שלא להטיל על נאשם עונש חובה הקובע בצידה של עבירה, אם זו נעברה בנסיבות מקלות מיוחדות. אולם, הוראה זו אינה חלה על עבירת "רצח", אלא באותם מקרים שבהם עוסק סעיף 300א של החוק.

מטרת תיקונו של החוק בתשנ"ה היתה להוציא מגדר עבירת רצח מעשי המתה שנעשו במצבים הקרובים אך אינם חופפים בנסיבותיהם למצבי "אי שפיות הדעת", "הגנה עצמית", "צורך" ו"כורח", או שנעשו במצבי מצוקה קשים אחרים. וכך נאמר בדברי ההסבר (ראה הצעת החוק 2403, מיום כ"ט באייר תשנ"ה - 29.5.95, בעמ' 426):

"השינוי המוצע מבטא תפיסה חברתית לפיה אדם הפועל במצבי לחץ המפורטים... אף כי עליו לתת את הדין למעשה המתת אדם שעשה, אין הוא עומד מהבחינה המוסרית בדרגה אחת עם רוצח. במצבים אלה מחייבת תחושת הצדק להפחית מאחריותו של האשם למעשהו ולאפשר לבית המשפט לגזור את דינו במידה התואמת את נסיבות עניינו".

להלן שניים מהמקרים שבהם עוסק סעיף 300א:
א) "הפרעה נפשית" או "ליקוי שכלי"
נאשם המובא לדין וסובל מהפרעה נפשית חמורה או מליקוי בכושרו השכלי, רשאי בית המשפט לגזור לו עונש מופחת, אף אם נקבע לעבירה עונש חובה, ובלבד שמדובר בהפרעה או בליקוי שהגבילו במידה ניכרת את הנאשם מלהבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה.

ב) מעשה החורג מתחום הסבירות
סעיף 300א(ב) עוסק באפשרות נוספת לגזירתו של עונש מופחת, והפעם למי שחרג מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב.

שלוש ההגנות האמורות עוסקות בצורך מיידי להדוף תקיפה או סכנה הנשקפת לנאשם או לזולתו, אולם לכך יש סייג חמור, זה הקבוע בסעיף 34טז, היינו, שהגנות אלו לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה.

הכל מסכימים, כי חלופה אחרונה זו (סעיף 300א(ב)) וחלופה נוספת שאותה לא פירטתי (סעיף 300א(ג)), אינן ישימות למקרה הנדון בתיק זה. על כן נותרה על הפרק החלופה הראשונה של הסעיף, שהתנאים להפעלתה ברורים לחלוטין, היינו:

א) אצל הנאשם אובחנו הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי.

ב) אותה "הפרעה נפשית" או "ליקוי שכלי" אמנם אינם מגיעים עד כדי "אי שפיות הדעת", שבה עוסק סעיף 34ח של החוק, אך היה בהם כדי להגביל את יכולתו של הנאשם, ובמידה ניכרת, בשני תחומים:
"(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה".

חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה במשפט, לא זו בלבד ששוללת היא מהנאשם את ההגנה הקבועה בסעיף 34ח של חוק העונשין, אלא גם מוציא אותו מכלל אלה שניתן להחיל עליהם את הוראותיו של סעיף 300א(א). הנאשם שלפנינו הבין היטב את אשר הוא עושה, ידע את הפסול שבמעשהו, ולו רק רצה יכול היה להימנע מעשייתו. אך הוא לא נהג כך, ולא משום "הפרעה" או "ליקוי", אלא ממניע אחר, היינו, שבמחשבה תחילה ובקור רוח מדהים החליט שהמתתו של ראש הממשלה המנוח היא הדרך האחרונה להפסיק את התהליך המדיני שלא היה לרוחו, והוא צעד בנתיב זה עד לסופו.

40. לאור כל האמור, אני מציע לחבריי הנכבדים להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו - עבירת רצח, על פי סעיף 300(א)(2) של חוק העונשין, ועבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 334 בשילוב עם סעיף 335 של אותו חוק.

השופטת סביונה רוטלוי: אני מסכימה.
השופט ד"ר עודד מודריק: ממצאיו ומסקנותיו של אב בית הדין, השופט א' א' לוי
, מקובלים עליי במלואם, ואני מסכים לפסק דינו.

למעלה מן הצריך הייתי מוסיף אך את זאת. אין ספק, שהנאשם איווה לו למטרה להגות את ראש הממשלה המנוח מן המסילה. רצונו זה נשמע מפיו חזור ושנה. הוא גם העיד, כי עיקר חששו היה מפני "כישלון" במשימה, וכי ידע שאין כל אפשרות להבטיח בירייה פגיעה כה מדויקת שתגרום רק לשיתוקו של הקורבן. לפיכך מתבקש ש"הבטחת מילוי המשימה" אפשרית רק בירייה שתכליתה להרוג. ואכן, הנאשם שהיה נחוש בדעתו וברצונו ל"הצליח" במשימתו, ירה בראש הממשלה בדרך ובאופן שנועדו להגשים את תכלית רצונו, היינו, לקום על ראש הממשלה ולרוצחו נפש.

לאור כל האמור, אנו מחליטים, פה אחד, להרשיע את הנאשם, יגאל בן שלמה עמיר, בביצוען של העבירות שיוחסו לו - עבירת רצח, על פי סעיף 300(א)(2) של חוק העונשין, תשל"ז-1977, ופציעה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 334 בשילוב עם סעיף 335 של אותו חוק.
גזר דין
השופט א' א' לוי
:
1. "וגדול מאד, מאד הכאב!
היה איש - וראו: איננו עוד.
ושירת חייו באמצע נפסקה;
עוד שיר מזמור אחד היה לו.
והנה אבד המזמור לעד,
אבל לעד!" (אחרי מותי/ ח' נ' ביאליק).

בחרנו לפתוח במילותיו של המשורר הלאומי, כי יש בהן כדי להדגיש את העיקר במשפט זה - אובדנו של מנהיג, שנגרם בעטיו של מי ששם עצמו לשופט הארץ. בכדורים ששיגר לעבר קורבנו טרף את חייו של ראש הממשלה המנוח, ופצע את אחד ממאבטחיו - יורם רובין.

2. כתב האישום הנוכחי הוא מן החמורים שהוגשו לבית משפט בישראל. ההחלטה לרצוח את ראש הממשלה, שהתקבלה בשיקול קר ובדעה צלולה, אינה עוד עבריינות "רגילה", שגם בה אין להקל ראש, אלא כזו שהתבצעה, כך לפחות על פי גירסת הנאשם, על רקע פוליטי, שעד כה סברנו לתומנו שהיא נחלתם של אחרים אך לא נחלתנו.

כל תיק העוסק באובדן חיי אדם, מותיר בלבו של השופט משקע וצלקת עמוקים. כל תיק כזה מקצר את ימיו של הדיין. כך בדרך כלל ובמקרה הנוכחי - על אחת כמה וכמה. גם ברגעים אלה, כאשר אנו משמיעים את גזר הדין, מלווה אותנו תחושה קשה, ולא נפריז אם נאמר שהלב דואב והעין דומעת.

אנו חשים צער עמוק על שהומת אדם, מנהיגם של מדינה ועם שנשא בעולו של השירות הציבורי במשך עשרות שנים, תחילה כחייל, ואחר כך כמדינאי. לאורך דרכו ארבו לו סכנות רבות, ומכולן הצליח לחמוק, עד אשר בהיותו בשיא פעילותו השיגוהו כדורים שנורו מכיוון בלתי צפוי, לא זר ואויב, אלא של אחד מתוכנו.

גלי הזעזוע שפקדו אותנו, פרצו גבולות וימים, וגם המשורר ייבגני יבטושנקו חש צורך לשפוך את מר שיחו -

לכדורים אין לאום.
האם יש סוף לרציחות בעולם.
תמה דרכו של חייל ותיק
בעופרת מוכרת, משלו,
אין לאום לרשע
ואין סגנון גם הוא רשע....
... תני לנו תקוה המאה ה-21
המאה העשרים - מי את?
את תא הגזים של תקוותינו
והוא מונח שם, בודד לחלוטין,
עייף עד מוות מהאחר ומעמו שלו.
יצחק רבין
החייל הותיק שלא ידע לשיר,
וגופת שיר מוטלת על שפתיו.

("החייל הותיק שלא ידע לשיר" - פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות", ביום י"ז בחשון תשנ"ו - 10.11.95).

3. הלב דואב והעין דומעת, גם משום שאנו כעם ספגנו סטירה מצלצלת על לחי חשופה, כשהתברר שהעבריינות גם לחיינו הפוליטיים, כשממניעים, לכאורה אידיאולוגיים, קופד פתיל חייו של אדם. והרי ההיסטוריה מלמדת שכל אידיאולוגיה המקדשת את הרצח כאמצעי, סופה הרצח הופך להיות כל האידיאולוגיה, כולה. ושוב ניצבת לפנינו הוכחה, שפיחות הערכים בקרבנו הפך לנגע, עד שגם חשיבותם של החיים וקדושתם, שהיו ערך נשגב וכזה שאינו שנוי במחלוקת, שוב אינם כתמול-שלשום; גם בהם גס לבם של אחדים מתוכנו.

כשעלו הרהורים בדבר אפשרות של התנקשות בחייו של מנהיג בישראל, ביטלנוה כבלתי סבירה, הואיל והאמנו לתומנו שבתחום זה אין אנו ככל העמים. לפתע באה אשליה זו לקיצה והתמונה של ראש הממשלה המנוח מתמוטט, לאחר שכדוריו של מתנקש השיגוהו, אינה משה מאז מנגד עינינו. אותם כדורים פצעו אנושות אומה שלמה ומיליונים רבים, שזמן רב ביקשו להאמין שזהו חלום ביעותים ושזו אינה מציאות, אך בכל פעם שפקחו את עיניהם שבו וראו את גודל הזוועה. גם הזמן שחלף מאז לא היה בו כדי להפחית מעוצמת הכאב.

4. הציווי לנהוג כבוד במנהיג, הוא מדאורייתא - "אלהים אל תקלל, ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כ"ז) ולא למותר להדגיש שהכתוב ראה לנכון לעסוק בפסוק אחד ב"אלהים" ו"נשיא".

חשובה מכך העובדה, שהחיים קודשו עוד בערש לידתנו כעם, כשצווינו במעמד חורב - "לא תרצח". ציווי זה צריך לפעם בלבו של כל בן תרבות. מקל וחומר בלבו של יהודי שקיבל על עצמו, ומרצון, לקיים תרי"ג מצוות. מידת החשיבות הנודעת לציווי זה גרמה לחכמינו להוסיף לו נדבך אחר נדבך, כדי לבצע את מעמדו ולתת לו משנה תוקף:
א) "כל מי ששופך דמים כאילו ממעט בצלם ודמות אלקים" (שבת, ל"ג).
ב) "מקדש ראשון חרב בעון שפיכות דמים" (יומא, ט' פ"ה).
ג) "שפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה להסתלק מישראל" (יומא ט', פ"ה).
ד) "הקב"ה מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים" (חגיגה, ט"ו).
ה) ולבסוף נביא מדבריו של הרמב"ם במשנה תורה, ספר הנזיקין, הלכות רוצח ושמירת נפש, ד' ט'):
"שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן כדי השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים; שאלו עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום. אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימין שקולין כנגד עוון זה, ולא יצליהו מן הדין...".

העולה מכך הוא, שמעשיו של הנאשם, ובמיוחד הניסיון המגוחך לטעון כי קיימת הבחנה בין פגיעה ברבין כראש ממשלה לבין פגיעה בו כאדם, הוא ניסיון גס, פרי מחשבה מעוותת, שנועד להכשיר את הרצח כציווי דתי או כשליחות מוסרית. אין לך חילול השם גדול יותר ממעשה זה, הואיל והנאשם ניסה למצוא בתורה פנים שאין בה כדי להצדיק את המעשה הנורא.

5. הנאשם הניצב לפנינו ודומיו הם חלום הביעותים של כל שוחר דמוקרטיה, ולא חשוב כלל המחנה שאליו הוא משתייך. עם זאת, ראינו צורך להדגיש, שהמשפט שהתנהל לפנינו לא היה "משפט פוליטי" אלא פלילי רגיל. לפיכך, ההילה שהנאשם ביקש להתעטף בה, כמי שהקריב את עצמו על מזבח אמונתו, היא כוזבת.

לא תפיסת עולמו של הנאשם בדבר קדושתה של ארץ עמדה למבחן, גם לא השאלה אם נכונים היו מהלכיה של ממשלת ישראל מאז חתימת "הסכמי אוסלו". השאלה האחת והיחידה שבה נתבקשה הכרעתנו, וכך עשינו, היתה, אם הנאשם ביצע עבירת "רצח" כהגדרתה בחוק העונשין, תשל"ז-1977. על שאלה זו השבנו בחיוב.

כל רצח הוא מעשה נתעב, אך זה הנדון לפנינו נתעב שבעתיים, הואיל ולא זו בלבד שהנאשם לא הביע חרטה או צער, אלא ביקש להראות כמי ששלם עם המעשה שביצע. מי שמקפד פתיל חייו של אחר בדם קר ובשלוות נפש שכזו, רק מעיד על עצמו לאלו תהומות של דלות ערכים התדרדר, והוא אינו ראוי ליחס כלשהו זולת חמלה על שאיבד צלם אנוש.

העובדה, שצמחו בקרבנו גידולי פרא שכאלה, מחייבת לבדוק אלו חלקים במערכת החינוך בישראל כשלו, כשלא הצליחו להנחיל ולבסס את עקרונות הדמוקרטיה בקרב חלק מהדור הצעיר. מעשיו של הנאשם אינם רק כישלונו האישי ולא עימו לבדו אנו באים היום חשבון, אלא עם כל מי שבדרך ישירה או עקיפה, במפורש או מכללא, נתנו לו להבין שמותר לגדוע חיי אדם על מזבח ה"מולך" של אידיאולוגיה כלשהי.

ועוד עניין שסברנו שיש להדגיש - החברה בישראל, על כל רבדיה, חטאה שוב ושוב בשנאת חינם ומיעטה באהבת אחים. במשטר דמוקרטי מותר, ולעתים אף רצוי, לחלוק על השקפת השלטון ועל קו מדיני שאותו נקט. אך הכל צריכים לשנן, השכם והערב, שעם החפץ חיים אינו מחליף את הנהגתו בכדוריו של מתנקש והדרך האחת לעשות זאת היא - בחירות חופשיות ודמוקרטיות, או הצבעת אי אמון בכנסת. כל עוד לא נפלה החלטה ברוח זו, הממשלה שנבחרה היא היחידה הממונה על ענייני המדינה והכל סרים למרותה.

אנו, כשופטים, לא רואים את עצמנו כמוכיחים בשער. אם נטלנו לעצמנו חירות להתבטא בעניינים שבדרך כלל אנו מתרחקים מהם כמפני אש, עשינו זאת משום שאנו מצווים לתרום את חלקנו לביעור הנגע ולהרתעת הרבים, מתוך תקווה שמעשה מן הסוג הזה לא יישנה, חלילה. בעניין אחרון זה, לבנו מלא חרדה שמא מוראותיו של יום י"א בחשוון תשנ"ו (4.11.95), נשכחו מלב. הימים הם ימי הכרעה וכבר עולה באוזנינו קול צחצוח החרבות הפוליטיות, ואנו תוהים מה עוד צריך להתרחש לאחר האסון הנורא שפקד אותנו, כדי שהכל ישננו את הלקח הנדרש.

הוויכוח המתנהל בתוכנו הוא קשה ונוקב משום שהוא עוסק בשאלות יסודיות וקיומיות למדינת ישראל
, לא רק בדורנו אלא גם ובעיקר לדורות הבאים. ועם זאת, לכל יש מכנה משותף אחד - דאגה אמיתית וכנה לשלום המדינה מחד גיסא, ולשלום עם שכנינו, מאידך גיסא. אם הוויכוח הזה יש לנהל כפי שנהוג במשטר דמוקרטי, בתקיפות אך גם מתוך כבוד הדדי וסובלנות. זו האחרונה מבחנה העליון הוא דווקא בשעה שנשמעות דעות לא אהודות מפיו של מיעוט. זאת ועוד. התפלגות בעם לא תתבטל ולא תתאחה במלל בלבד, אלא במעשים, ובראש ובראשונה של מנהיגי הציבור, מכל גווניה של הקשת הפוליטית, המצווים לשנן לעצמם השכם והערב - "חכמים היזהרו בדבריכם".

6. "תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה, וחלילה וחס שנהיה נוטרים ונוקמים בבואנו חשבון שיקולי העונש. משום כך, בבוא בית המשפט לגזור את העונש, שומה עליו להיות מתוך ולהימלך בדעתו, להסיר כעס מליבו, שמא רגש הנקמה 'תהיה גורמת להעלם הדרך הנכון והטוב מעליו' (שו"ת הרשב"א, ח"ה, רלח [א])... אך אין בית המשפט רשאי להתעלם, בבואו לגזור את דינו של עבריין בפשע חמור כגון זה שבפני
נו, מהשיקול של תגמול, הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת העונש. לא מעשה נקמה יש כאן, אלא הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מפאת חומרתו חותר תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית".

דברים אלה נאמרו מפיו של כבוד השופט אלון (כתוארו אז) בדבריו המאלפים בע"פ 156/80 בנימין נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה (4) 744, בעמ' 746. ועל הלכה זו חזר המשנה לנשיא בע"פ 490/89 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה (4) 93. בעת שנדון עניינו של אב שהורשע בגילוי עריות. כל שנוכל לומר לסיכום סוגיה זו הוא את מה שברור לעיני כל, היינו, שחומרתו של המקרה הנדון לפנינו אינה נופלת מזו שנדונה בע"פ 490/89, ועל כן סברנו שיש למצות את הדין עם הנאשם, עד תום.

7. השאלה הנוספת, שבה היינו צריכים להכריע, היא, כיצד עתיד הנאשם לשאת בעונשו. במילים אחרות, האם עליו לשאת בעונשי המאסר שיש בדעתנו להשית עליו במצטבר או באופן חופף.

באת כוח המאשימה סבורה שעל פי ההלכה הפסוקה ונסיבותיו של המקרה הנוכחי, ראוי להחמיר עם הנאשם, בעוד שסניגורו, עו"ד פליישמן
, עותר להסתפק בגזירתו של עונש אחד, ולחלופין, שהעונשים יהיו חופפים.

בסוגיה זו התבטא כבוד הנשיא שמגר בע"פ 44/89, 35 לוגסי ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו (1) 235, בעמ' 256:

"לכאורה, מאסר עולם כפשוטו, אינו יכול להצטבר. אולם מאחר שבית המשפט מודע לכך שהתפתח נוהג לקצוב גם עונשי המאסר של אלה שהוטל עליהם עונש מאסר חובה, אינני רואה, בדרך כלל, מניעה משפטית לכך שייגזר עונש נפרד בשל מספר עבירות רצח, אם בית המשפט יורה על כך במפורש".

הנאשם התכוון להמית את ראש הממשלה המנוח, והוא גם ידע, כי מיריותיו עלולים להיפגע אחרים. אנו מאמינים לגירסתו שהוא לא התכוון לפגוע ביורם רובין, אך הלחיצה החוזרת על ההדק, תוך הכרת הסכנה הצפויה מירי כזה גם למי שלא היה יעדו, מלמדת שהנאשם היה נחרץ בהחלטתו להשיג את מטרתו, אף במחיר פגיעה באחרים. התנהגות מן הסוג הזה היא דוגמה מובהקת לנסיבות המחייבות יישומה של ההלכה שנפסקה בע"פ 44/89, 35 הנ"ל, וכך יש בדעתנו לעשות.

8. פתחתי בדברים לזיכרו של ראש הממשלה המנוח וגם אסיים בהם. הצער על מותו הוא רב; נחמה פורתא היא, שלא זו בלבד שהרצח לא השיג את מטרתו, אלא שאף קרב לרגע את הלבבות, ואין לך ראיה טובה יותר לכך, מאשר ההמונים מכל שכבות הציבור, שזימרו חרישית בלילות חשוון תשנ"ו -

"... איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות
וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך". (נתן יונתן - מתוך "האיש ההוא").

לנגד עינינו ניצבת התמונה כשיצחק רבין מתמוטט, וככל הנראה מנסה להבין את אשר התרחש, וייתכן שהיה היחיד שהבין כבר אז כי לא זו בלבד שכדוריו של המתנקש השיגוהו, אלא ששעתו קרבה. לעולם לא נדע מה חשב ואם נשא תפילה. על כן אנו מבקשים להיות לו לפה, וסברנו שאין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר במילותיה של המשוררת לאה גולדברג -

"... כי קטנו המלים מהביע השאול
כי למוות אין ניב שפתיים
ואני שאינני יודע לשאול
כבד פה אנכי שבעתיים...
ואני לא ידעתי, הלי האשם,
הבגדתי המעלתי -
לא רשע אנכי, לא חכם אף לא תם,
ועל כן שאלות לא שאלתי...
ועל כן לא דרשתי נקם ושילם
ולא אח לי ולא מלאך לי
והגעתי אליך בודד ושלם
ואתה אם תוכל פתח לי...".

(לאה גולדברג/ "כנגד ארבעה בנים - שאינו יודע לשאול", מוקדם ומאוחר - מבחר שירים, בהוצאת ספריית הפועלים).
השופטת ס' רוטלוי
: ראוי למצות את הדין עד תומו עם נאשם זה לגבי שתי העבירות ואת הגיגיי ומחשבותיי, מעבר לנחוץ בגזר הדין, אשמור להזדמנות אחרת.

דברי הסופר הפילוסוף אלברט קאמי (האדם המורד, הוצאת עם עובד), עמ' 204 מבטאים בתמצית את השקפתי כי:

"כאשר אדם מבקש להיות אלוהים, הוא נוטל לעצמו את הזכות לקצוב חיים ומוות לזולתו. כתעשיין של גויות ותת אנשים, הריהו תת אדם ולא אלוהים, הריהו משרתו השפל של המוות".
השופט ד"ר ע' מודריק
: במוצאי שבת י"א בחשון התשנ"ו (4.11.95), נרצח ראש הממשלה. הרוצח ארב לו מאחור והכהו אל החומש בירי אקדח. יצחק רבין נפל, ידיו לא אסורות ורגליו לא לנחושתיים הוגשו. רצח שפל בידי רוצח נקלה, בין העם היהודי לפי דתו, בן בליעל לפי הוויתו.

אין לך רצח שאינו שפל ונקלה. איש אינו בר רשות לקפח את חיי זולתו, אפילו הנרצח קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. אין לך רצח שאינו נושא עימו טרגדיה אנושית, אישית ומשפחתית. דמי הנרצח זועקים למרומים וקולם מפלח לבבות.

מותו של יצחק רבין הוא אסון למשפחתו ופגיעה קשה ברעיו ובחוגו הקרוב. הצער הפרטי הזה אינו קל יותר אך גם אינו כבד יותר מכל צער אחר על דאבדין. ואם היינו מעידים לביטויים של כאב וצער שחרגו מן המעגל המשפחתי או המעגל הקרוב והקיפו את המוני בית ישראל, אין זאת אלא שהכל הכירו את ראש הממשלה, על עברו המפואר ותרומת שירותו לתקומת המדינה, ביצורה והתפתחותה. אלפי הרבבה שהלכו אחר הארון או קוננו וספדו ברחובות ובכיכרות ביטאו בכך את תחושתם כלפי יצחק רבין כאדם, כפרט, על מכלול תכונותיו ופועלו.

אולם מעבר לאסון האישי, מעבר לצער, הכאב, ואפילו הזעם על הרצחו של אדם, מצביא ומדינאי רב עלילה, מצוי דבר נוסף שהוא מהותי ומייחד; שלוש יריות האקדח שנורו מאקדחו של הנאשם כוונו אל יצחק רבין כמשל, כמי שמחזיק בידיו את שרביט ההנהגה של מדינת ישראל
במתכונתה ובצלם משטרה הנוהג.

היריות הללו, כשם שנתכוונו לרוצחו נפש, הן גם כוונו להמיט חורבן על המדינה כולה. מגמת פני הרוצח היתה להשמיט את הבסיס מתחת לפני המשטר במדינת ישראל
, לזרוע שיטנה ושנאה ולגרום לפירוד לבבות. לדידו לו תהי יד איש באחיו והוא במעשיו ראש ודוגמה לכך. קמצא מזה ובר קמצא מזה עד שתחרב ירושלים. על כן כמדומה, באו הנרות באלפיהם לא רק לשם עילוי הנשמה וזיכרה, אלא גם כדי להאיר את חשכת הצלמוות שהרצח הזה ביקש להשרות.
בשל כל אחד מן ההיבטים הללו, זווית ההשקפה האישית וזווית ההשקפה הלאומית, ראוי שיגזר לנאשם העונש המירבי שהמחוקק הניח בידי בית המשפט.

אולם גם מבינות לסורגים, מתוככי חומות הכלא יבלוט לעולמים, ממצחו של הנאשם אות קין של עוכר עמו, מפר הברית שבעט בציווי הבסיסי הכלל אנושי - לא תרצח!

הענשת הרוצח הוא צד אחד של העניין. מצידו האחר ניצבים סיכול מגמתו של הרצח ומניעת תכליתו.

"לשבר ולבכות על גבי שברי; זה חלקי האיום, גורלי,
יד אחים טובה לא תושט אלי; להגן מפני על שלי,
יד אחים טובה לשוא בלילות; משווע אליך ניבי,
כמו על הר הזיתים אעפיל לעלות; וקברות מעברי נתיבי" (שירת רחל,
(דביר, תשכ"ו)).

הושטת יד אחים היא צו המקום והזמן. היא נחוצה להגן על שלנו, אם יש עוד בנו מי שמעלה במחשבתו את איבוד עמו לדעת. שלנו הם ערכי היסוד של מדינת ישראל
הם בבת עינה וככזו יש לנצור אותם ולשמרם מכל משמר. הכל מצווים בדבר וכך יהיה. נצח ישראל לא ישקר.

לפיכך, אנו מחליטים, פה אחד, לגזור לנאשם את העונשים הבאים:
א) בגין עבירת הרצח שבה הורשע - מאסר עולם.
ב) בגין העבירה של פציעה בנסיבות מחמירות - 6 שנות מאסר.

הנאשם יישא בעונשים אלה במצטבר.

הודע היום, ז' בניסן תשנ"ו (27.3.96) בנוכחות הנאשם, סניגוריו, עורכי הדין פליישמן, גולדברג ושחר, ובאת כוח המאשימה, עו"ד גיא.









פח בית משפט מחוזי 498/95 מדינת ישראל נ' יגאל עמיר, [ פס"מ: תשנ"ו 2 3 ] (פורסם ב-ֽ 27/03/1996)