פסקי דין על רינה נעים | פסקי דין על שושן נעים | פסקי דין על פרקליט המדינה | פסקי דין על יזהר קינר ואח' |

4190/05 בג"צ     12/09/2006




בג"צ 4190/05 רינה נעים,שושן נעים נ' פרקליט המדינה,יזהר קינר ואח'




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 4190/05

בפני
:
כבוד השופטת ד' ביניש


כבוד השופטת מ' נאור


כבוד השופטת א' חיות


העותרים:
1. רינה נעים


2. שושן נעים



נ ג ד

המשיבים:
1. פרקליט המדינה


2. יזהר קינר

3. יגאל בן עמי
משיבים פורמאליים:
4. יורשי המנוחה שרה שוורץ ז"ל

5. המפקח הכללי של משטרת ישראל

6. ראש עיריית נס-ציונה

עתירה למתן צו על-תנאי

תאריך הישיבה:
ד' בטבת התשס"ו (4.1.2006)

בשם העותרים:
עו"ד קובי סודרי


בשם המשיבים 1 ו-5:
עו"ד הרן רייכמן

בשם המשיבים 3 ו-6:
עו"ד יצחק ברוש


פסק-דין

השופטת ד' ביניש
:
העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטתם של פרקליט המדינה
ושל המשנה לפרקליט המדינה
שלא להעמיד לדין פלילי את המשיבים 2 ו-3, והשאלה הטעונה הכרעה היא האם מקימה העתירה עילה להתערבותנו בשיקול דעתם.

עיקרי העובדות והשתלשלות העניינים בתיק

1. העותרים בעתירה שלפנינו הנם הוריו של תומר נעים ז"ל (להלן: המנוח), אשר מצא את מותו הטרגי ביום 11.11.02. ביום זה, סמוך לשעה 13:00, הבחין שוטר תנועה במנוח בפינת הרחובות ז'בוטינסקי והרצל בראשון לציון, כשהוא רכוב על אופנוע כבד (600 סמ"ק) אשר לוחית הזיהוי שלו מכוסה. השוטר קרא למנוח מספר פעמים במערכת הכריזה לעצור, אולם הלה לא שעה לו והמשיך בנסיעה כשהוא מתעלם גם מרמזור אדום. בעקבות זאת דיווח השוטר במכשיר הקשר כי המנוח נמלט ממנו וביקש מהמשיבים 2 ו-3 לבחון אפשרות של ביצוע חסימה בכביש. המשיבים 2 ו-3 שמעו את הדיווח בקשר, ורצו לכיוון הכביש. המשיב 2 (להלן: המשיב), אשר היה אז מפקד נקודת המשטרה בנס ציונה, הורה למשיב 3, פקח עירוני שישב באותה עת בנקודת המשטרה, להביא את הניידת המשטרתית על-מנת לחסום את הכביש. לאחר שנשמע דיווח נוסף בקשר, לפיו המנוח נמצא בטווח של שניות מהם, החליט המשיב לחסום מידית את הדרך באמצעות עצירת התנועה בכביש. המשיבים 2 ו-3 עצרו את המכוניות שהגיעו למקום, והשוטרת שרה שוורץ (להלן: המנוחה), אשר הייתה אף היא באותה עת בנקודת המשטרה בנס ציונה, התמקמה במרחק של כעשרה מטרים משם. לאחר זמן קצר הגיע המנוח כשהוא רכוב על אופנועו, ותמרן בין טורי המכוניות. בשלב זה השליך לעברו המשיב לוח עץ בגודל של כ-50x80 סנטימטרים. המנוח פנה בחטף שמאלה, המשיך לנסוע מטרים ספורים בצד שמאל של הכביש, איבד שליטה על אופנועו, והתנגש חזיתית במנוחה. השניים עפו באוויר ונהרגו במקום.

2. בעקבות האירוע נפתחה במחלקה לחקירות שוטרים חקירה פלילית נגד המשיב, בחשד כי המוות נגרם בעבירה. ביום 16.4.03 הוחלט על סגירת התיק נגדו בשל חוסר בראיות מספיקות להעמדתו לדין פלילי. ביום 16.7.03 הגישו העותרים ערר לפרקליט המדינה
נגד ההחלטה לסגור את התיק, וביום 17.3.04 נשלח אליהם מכתב המודיע להם כי התיק יוחזר למחלקה לחקירות שוטרים לשם ביצוע השלמת חקירה. לאחר קבלת ממצאי השלמת החקירה, ביום 28.3.05, החליט המשנה לפרקליט המדינה
, עורך-הדין שי ניצן, שלא לשנות מהחלטת המחלקה לחקירות שוטרים לסגור את התיק נגד המשיב ונגד המשיב 3. הנימוק המרכזי לדחיית הערר בכל הנוגע לעבירת ההריגה, התמקד בקביעה של העדר ראיות לקשר סיבתי-עובדתי בין זריקת לוח העץ לבין אירוע התאונה הקטלנית. הנימוק באשר לעבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) התמקד בקיומו של הקושי בהוכחת היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, וכך נקבע בהחלטה שנוסחה נשלח אל העותרים:

"עיון יסודי, חוזר ונשנה, בחומר הראיות הקיים בתיק, לרבות בחינה יסודית של מכלול החומר שהועבר אלינו על ידכם העלה, כי אין ראיות מספיקות לצורך הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי בין מעשה זריקת לוח העץ על ידי הנילון לאירוע התאונה שהתרחש לאחריו...
אשר לאפשרות העמדת הנילון לדין באשמת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה על הוראת סעיף 332 לחוק העונשין, נראה, כי גם סעיף זה לא ניתן יהא להוכחה. הוראת סעיף 332 דורשת התקיימות כוונה מיוחדת לפגוע, וכוונה שכזו לא ניתן יהיה לכאורה להוכיח. נוכח כל האמור, אין מנוס מדחיית הערר ככל שמדובר בהעמדת הנילון לדין פלילי".

עם זאת, נוכח חומרת המקרה, המליץ המשנה לפרקליט המדינה
על העמדת המשיב לדין משמעתי בגין התרשלות בתפקיד.

3. ביום 2.5.05 הגישו העותרים עתירתם זו כנגד החלטת המשנה לפרקליט המדינה
. בעתירתם ביקשו העותרים כי יינתן צו-על-תנאי המורה לפרקליט המדינה
לנמק מדוע לא יוגש כתב אישום נגד המשיבים 3-2 בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק ובעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק; מדוע לא יורה על פיטוריו של המשיב מהמשטרה ועל פיטוריו של המשיב 3 מהעירייה; ומדוע לא יעמיד לטובת העותרים את כל חומר הראיות שנאסף במסגרת חקירות המשטרה בעניין. כן ביקשו העותרים כי יינתן צו ביניים המורה לפרקליט המדינה
שלא להעמיד את המשיב לדין משמעתי עד להכרעה בעתירה. בעתירתם טענו העותרים כי החלטת המשנה לפרקליט המדינה
לוקה בעיוות מהותי, בחוסר סבירות קיצוני ובסתירה לאינטרס הציבורי, באופן המצדיק את התערבות בית המשפט.

ביום 4.1.06 נשמעו טענות הצדדים לפנינו. לאחר שהוברר במהלך הדיון כי הטעם המרכזי לסגירת תיק ההריגה הינו העדר הוכחה לקשר הסיבתי לגרימת המוות, ובהמלצת בית המשפט, צמצמו העותרים את עתירתם לסעד של העמדת המשיב לדין פלילי בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק. ביחס לסעיף חוק זה הופנתה תשומת ליבו של פרקליט המדינה
לכך שחלה התפתחות בהלכה ביחס ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירה זו, והוא התבקש לבחון מחדש את עמדתו ולהגיש הודעה מעודכנת מטעמו בתוך 30 ימים. כן התבקש לציין בהודעתו אם מוכן הוא שבית המשפט ידון בעתירה כאילו ניתן בה צו-על-תנאי. לבסוף קבע בית המשפט כי לא יתקיים דיון נוסף בפני
ההרכב וכי אם לא תשונה עמדת הפרקליטות יינתן פסק-הדין על-פי החומר הכתוב.

ביום 17.1.06 הוגשה מטעם פרקליטות המדינה הודעה מעדכנת בה צוין כי הוחלט, לאחר התייעצות עם פרקליט המדינה
, שלא לשנות מההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי. כן צוין בהודעה כי נוכח נסיבות המקרה אין פרקליט המדינה
רואה עילה למתן צו-על-תנאי. ביום 30.1.06 הגיש בא-כוח העותרים את תגובתו להודעה המעדכנת מטעם פרקליט המדינה
, וביום 6.4.06 החלטנו להוציא צו-על-תנאי המכוון אל פרקליט המדינה
והמורה לו להתייצב וליתן טעם מדוע לא יורה על העמדת המשיב לדין פלילי בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק. ביום 30.4.06 הוגש מטעם פרקליט המדינה
כתב תשובה לצו-על-תנאי, בו פורטה עמדת הפרקליטות לפיה דין העתירה להידחות.

טענות הצדדים

נימוקי ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי באו לידי ביטוי בהחלטה עצמה, ועל אלה נוספו הנימוקים שפורטו בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט מטעם פרקליטות המדינה.

טענות המשיבים

4. הנימוק המרכזי לדחיית עררם של העותרים ביחס להעמדת המשיב לדין לפי סעיף 332 לחוק התמקד בקיומו של הקושי בהוכחת היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בכתב התשובה אשר הוגש לבית המשפט צוין, בין היתר, כי העמדה לפיה לא ניתן יהיה להוכיח בהליך פלילי את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה – כוונה לסכן חיי אדם – נותרת בעינה גם לנוכח הפסיקה בע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: עניין אלקורעאן), הקובעת כי בעבירה זו ניתן להסתפק בהלכת הצפיות כתחליף לכוונה. זאת, מאחר שלפי הטענה לא ניתן יהיה להוכיח בהליך פלילי כי המשיב אכן צפה, ברמת הסתברות גבוהה של קירבה לוודאות, כי זריקת לוח העץ תוביל לסיכון חייו של המנוח. זאת, בהתחשב בלהט האירועים ובשל האינטנסיביות בפעולתו של המשיב.

5. נימוק נוסף אשר פורט בתגובת פרקליטות המדינה לעתירה מתייחס לאיזון האינטרסים שבין האינטרס הציבורי בהעמדה לדין מצד אחד, לבין האינטרסים התומכים באי העמדה לדין מצד אחר. בבואן להפעיל איזון זה, כך נטען, על רשויות התביעה לשוות לנגד עיניהן את הנזק אשר נגרם לאדם שכנגדו מופעלת הסנקציה הפלילית, ולהימנע מהעמדה לדין מקום בו הפגיעה הנגרמת מכך הינה בלתי מידתית. מאחר ובענייננו מדובר בעבירה חמורה, אשר העונש המירבי בגינה הנו עשרים שנות מאסר, נטען כי העמדת המשיב לדין פלילי בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה תהווה, בנסיבות העניין, "צעד בלתי מידתי ובלתי הולם". עמדה זו ביססה פרקליטות המדינה על שלושה שיקולים מרכזיים: הראשון, הנו אופייה של הפעולה כפעולה אינסטינקטיבית, אשר בוצעה מתוך מניע חיובי של רצון לשמור על שלום הציבור ועל ביטחונו. לפי הטענה, בניגוד למקרים ה"קלאסיים" בהם מועמדים חשודים לדין בגין עבירות לפי סעיף 332 לחוק, בהם ניתן לזהות הן מימד של תכנון מוקדם לביצוע העבירה והן "כוונה רעה" בבסיס המעשים, הרי שבענייננו מדובר בפעולה אינסטינקטיבית שבוצעה מתוך מניע חיובי. בנסיבות אלה, כך נטען, אופייה של הפעולה שולל את ההצדקה להעמדה לדין בעבירה לפי סעיף 332 לחוק. השיקול השני אשר פורט בהקשר זה הנו כי יש לראות את פעולת המשיב כפעולה מבצעית, באופן המשליך על שאלת העמדתו לדין פלילי. על-פי הנטען, עניינו של המשיב מקביל במידה רבה לעניינם של חיילים המבצעים פעילות מבצעית, מאחר וביצע את המעשה במהלך פעילות שמטרתה הייתה אכיפת החוק והסדר. על כן, גם אם שגה המשיב בהפעלת שיקול דעתו במהלך הפעולה, הרי שאין להעמידו בגינה לדין פלילי בעבירה שעונשה עשרים שנות מאסר. השיקול השלישי אשר נשקל בהקשר זה עניינו בקיומה של חלופה להעמדת המשיב לדין פלילי – והיא העמדתו לדין משמעתי, כפי שהומלץ על-ידי המשנה לפרקליט המדינה
.

6. פרקליטות המדינה ביססה את טיעוניה לפנינו גם על ההיקף המצומצם של התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק בעניינים מעין אלה, ועמדה על כך שהתערבות זו שמורה למקרים בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני". בענייננו, כך נטען, ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי הנה החלטה מושכלת וראויה, אשר ניתנה לאחר בחינה מעמיקה של מכלול הנתונים והשיקולים הרלוונטיים, ומצויה במתחם הסבירות המסור לרשויות התביעה ולפרקליט המדינה
, בהפעילם את שיקול דעתם לעניין העמדה לדין.

טענות העותרים

7. נגד נימוקי ההחלטה העלו העותרים מספר טענות מרכזיות. באשר לקביעה כי לא התקיים אצל המשיב היסוד הנפשי הנדרש ביחס לעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, טענו העותרים כי במספר הודעות ציין המשיב כי במעשה זריקת לוח העץ לעבר המנוח, התכוון "לעצור" את המנוח. הם הוסיפו וציינו כי בהחלטה להעמיד את המשיב לדין משמעתי צוין כי ההחלטה נבעה מחומרת המקרה שהתבטאה בכך שהמשיב זרק לוח עץ לעבר נוסע אופנוע, "דבר שעלול היה לסכנו". לפי הטענה, טיב המעשה – השלכת לוח עץ על ידי העפתו בתנופה ומטווח קרוב לעבר רוכב אופנוע נוסע, וכן זהות העושה – קצין משטרה מנוסה ובעל ניסיון מבצעי עשיר, מלמדים על התקיימות היסוד הנפשי הנדרש. בהתחשב בכל אלה, טענו העותרים כי התקיים אצל המשיב בעת המעשה היסוד הנפשי של כוונה לסכן את המנוח. העותרים הוסיפו וטענו כי ממילא מתקיימת בעניינו גם הלכת הצפיות.

8. באשר לקביעה כי לא ראוי להעמיד את המשיב לדין פלילי נוכח אופייה האינסטינקטיבי והאימפולסיבי של הפעולה, טענו העותרים כי עובדת היותה של פעולה אימפולסיבית אינה מהווה סייג לאחריות פלילית, כל עוד לא נטען שהפעולה בוצעה בהעדר שליטה. כן טענו כי נימוק אימפולסיביות הפעולה והעדר התכנון שגוי עובדתית. זאת, מאחר ולטענתם, למשיב היה די זמן לשקילת דרכי פעולה אלטרנטיביות, והוא בחר באופן מודע בביצוע פעולת זריקת לוח העץ לעבר המנוח. העותרים חלקו גם על הקביעה כי מאחר ופעולת המשיב הנה פעולה מבצעית, שיקול הדעת המוטעה שהפעיל במסגרתה אינו מהווה עילה להעמדה לדין פלילי. לטענתם, בענייננו, לא מדובר בטעות שבשיקול דעת או ברשלנות קלה, אלא בחריגה התנהגותית חמורה. העותרים ציינו כי המעשה כולו בוצע בחריגה מסמכות, שכן לפי נהלי המשטרה לא היה מוצדק לקיים מרדף וחסימת כביש ביחס למנוח; על המשיב היה לברר באמצעות הקשר מהי עילת המרדף, הבירור היה מונע את המשך המרדף והחסימה; אף אופן ביצוע החסימה נעשה בניגוד לנהלים.

באשר לקביעה כי העמדת המשיב לדין משמעתי מהווה חלופה ראויה, טענו העותרים כי נוכח חומרת העבירה והצורך ההרתעתי, אין בכוחה של הסנקציה המשמעתית כדי להקטין באופן משמעותי את העניין הציבורי בהעמדה לדין.

דיון

התערבות בשיקול הדעת של פרקליט המדינה


9. המסגרת הנורמטיבית והשיקולים אותם ישקול בית המשפט הגבוה לצדק בביקורת על החלטות פרקליט המדינה
בסוגיות של העמדה לדין, פורטו בהרחבה בפסק-הדין שניתן בבג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485 (להלן: עניין גנור). בית משפט זה חזר והדגיש כי היועץ המשפטי לממשלה, ולעניין זה, כמובן, גם פרקליט המדינה
, הוא בעל הסמכות הנושא באחריות, ואילו סמכותו של בית המשפט הינה סמכות של ביקורת, במסגרתה הוא בוחן אם פעל פרקליט המדינה
כדין בקבלו את החלטתו (ראו, למשל: בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199 (להלן: בג"ץ התנועה למען איכות השלטון), בעמ' 208); בג"ץ 10243/03 גלעד ארדן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(2) 306, 316-317; בג"ץ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, 429; בג"ץ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5) 573, 582). בבג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659 (להלן: עניין מעריב) הדגיש השופט מ' חשין כי:

"האחריות בנושא הגשתו – או אי הגשתו – של כתב אישום, על שכמן של רשויות התביעה נופלת היא; על שכמן ועל שכמן בלבד; והנושא באחריות מחזיק אף בסמכות, אלא אם חרג ביתר מסמכותו." (בעמ' 666 לפסק-הדין)

ובהמשך:
"בידיה של התביעה כוח אדיר ושיקול דעת רחב-מני-רחב להגשת אישומים לבית המשפט." (בעמ' 667 לפסק-הדין)

10. שיקול הדעת הרחב המסור לעומד בראש התביעה, אינו חסין, כמובן, מפני ביקורת שיפוטית. אולם, מידת ההתערבות השיפוטית בשיקול דעתו של פרקליט המדינה
בסוגיות של העמדה לדין הינה מצומצמת ביותר, ושמורה למקרים בהם גלוי וברור כי נפל "משגה היורד לשורשו של עניין, או שנתגלה עיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו" (בג"ץ 372/88 פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3) 154, 155). בעניין גנור הדגיש הנשיא א' ברק כי ליועץ המשפטי לממשלה שיקול דעת נרחב בהחלטה אם להעמיד חשוד לדין, אם לאו. עם זאת, נקבע כי לא מוקנית ליועץ המשפטי לממשלה כל חסינות מיוחדת מפני התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק, וכי לשם פסילת שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה יש להצביע על כך שחוסר הסבירות שדבק בו הוא מהותי. בבג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 859, 871-872 (להלן: עניין אישה) קבע השופט חשין כי המפתחות שיפתחו את שערי בית המשפט הגבוה לצדק ויביאו להתערבותו בהחלטות של רשויות התביעה שלא לפתוח בהליכים פליליים, הינם אלה: החלטה שנתקבלה שלא ביושר או שלא בתום לב; החלטה שנתקבלה ממניעים נפסדים ולא טהורים; החלטה שנתקבלה בסתירה ברורה לאינטרס הציבור; החלטה שנתקבלה בחוסר סבירות קיצוני או מהותי; החלטה שהיא בלתי סבירה בעליל; החלטה שנתקבלה בעיוות מהותי; או החלטה הנגועה במשגה היורד לשורשו של עניין. נוסיף ונאמר עוד, כי החלטה החורגת בבירור ממתחם הסבירות כיוון שבאופן בולט לא ניתן בה משקל לשיקולים רלוונטיים; או שהמשקל שניתן לכל אחד מהשיקולים הינו מעוות עד כדי גיבוש מסקנה החורגת ממתחם שיקול הדעת המסור לראש התביעה הכללית, ומטעם זה עשויה להצדיק התערבות בשיקול הדעת גם כאשר ההחלטה ניתנה בתום-לב.

11. הכלל האמור, בדבר היקף ההתערבות המצומצם בשיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה
המופקדים על אכיפת החוק ועל העמדה לדין, נובע מחלוקת הסמכויות בין הרשויות ומאופייה של הסמכות המסורה להם. סמכות זו מעוגנת בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע כי:

"העמדה לדין וסגירת תיק
62. (א) ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור".

על-פי סעיף זה, שיקול דעתו של תובע המקבל לידיו חומר חקירה כדי שישקול העמדה לדין הינו רחב. על התובע לבחון הן את חומר הראיות על-מנת לברר את שאלת קיומה של תשתית לכאורית מספקת להעמדה לדין; והן את השאלה אם יש בחקירה עניין לציבור המצדיק העמדה לדין, גם בהתקיים התנאי של ראיות לכאורה. הביטוי "עניין לציבור" בהקשר זה אינו אלא המונח המקצועי שמבטא את "מבט העל" - המבט הרחב שיש לממונה על התביעה ביחס למדיניות התביעה המצויה בתחום אחריותו.

12. בפרשה שלפנינו בחנה הפרקליטות את העמדתו לדין פלילי של המשיב במספר שלבים. תחילה נבדקה האפשרות כי יש בחומר הראיות כדי להצביע על כך שהמשיב גרם ברשלנות, ואולי אף בפזיזות, למותם של המנוחים. כאמור, לאחר בחינת הראיות הגיעה פרקליטות המדינה למסקנה כי אין ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי-העובדתי בין פעולתו של המשיב לבין מותם של המנוחים. זאת, מאחר ולשיטת הפרקליטות, על-פי עדויות שהיו בתיק החקירה עלה ספק בשאלה האם אמנם פגע לוח העץ במנוח עובר לתאונה. כידוע, הלכה מושרשת היא כי הביקורת השיפוטית של בית המשפט בכל הנוגע למסקנות העובדתיות של בחינת הראיות על-ידי פרקליט המדינה
בבואו לשקול העמדה לדין היא המצומצמת ביותר. בבג"ץ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 1, 10 (להלן: עניין שאקי) צוין כי נטיית בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה המתייחסת לחומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו עמדתו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל (וראו גם בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 24; בג"ץ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 368). בבג"ץ מעריב הנ"ל אף צוין כי:

"אם על דרך הכלל לא ימהר בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים בהם חרגה בְּיֶתֶר ממיתחם שיקול הדעת אשר ניתן לה". (בעמ' 666 לפסק-הדין).

על דברים אלה חזר בית משפט זה לאחרונה, בבג"ץ התנועה למען איכות השלטון, ואף הדגיש כי גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי לממשלה להחליט להימנע מהגשתו אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על-פי החומר שברשותו מועטים הם. מטעם זה, לא ראינו בעת הדיון להוציא צו-על-תנאי בכל הנוגע להחלטת פרקליטות המדינה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי בקשר לגרימת מותם של המנוחים. כאמור, נוכח הממצא העובדתי של הפרקליטות בהקשר זה, אף העותרים הסכימו לצמצם את עתירתם ולוותר על טענות שעניינן הקשר הסיבתי לגרימת המוות. עם זאת, נוכח הנסיבות יוצאות הדופן של האירוע, וההתפתחות הפסיקתית באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 332 לחוק, ראינו ליתן צו-על-תנאי בעניין זה ולהעביר תחת שבט ביקורתנו את החלטת הפרקליטות שלא להעמיד לדין את המשיב בעבירה אחרונה זו.

עמדת פרקליטות המדינה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי בגין העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה מושתתת על שני נדבכים: ראשית, לטענת הפרקליטות אין ראיות מספיקות להתקיימות היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה; ושנית, לפי הטענה, במקרה דנן אין אינטרס ציבורי מספיק בהעמדת המשיב לדין פלילי בעבירה מיוחדת זו. נדון בנימוקים אלה לפי סדרם.


היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 332 לחוק

13. הנימוק הראשון אותו ציינה הפרקליטות כמניע להימנעותה מהעמדת המשיב לדין פלילי בעבירה לפי סעיף 332 לחוק, היה הקושי הקיים, לדעתה, להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו. בטרם נבחן נימוק זה לגופו בנסיבות הפרשה שלפנינו, נביא תחילה את נוסחו של סעיף 332(3) לחוק, ונעמוד על פרשנותו הראויה, כפי שנקבעה על ידי בית משפט זה לאחרונה, בעניין אלקורעאן הנ"ל. וכך קובע סעיף 332(3) לחוק:

"סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה
332. העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים:
...

(3) יורה או זורק דבר אל אדם שעל נתיב התחבורה או כלי התחבורה או אל חפץ שעליהם או גורם שהדבר יגע בהם".

התכלית שביסוד סעיף 332 לחוק העונשין הינה ההגנה והשמירה על חייהם ועל בטיחותם של המשתמשים בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה והבטחת התנועה בדרך (ראו ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 163 (להלן: עניין מחמיד); עניין אלקורעאן, בפסקה 11). מתכלית זו נגזרת גם פרשנותו הראויה של הסעיף. היסוד העובדתי הנדרש בעבירה הינו זריקת דבר אל אדם או כלי תחבורה שעל נתיב התחבורה. בענייננו אין כל מחלוקת בדבר התקיימות היסוד העובדתי האמור של העבירה. באשר ליסוד הנפשי של העבירה, הרי שנדרשת "כוונה לפגוע". ויודגש, העבירה לפי סעיף 332(3) לחוק אינה עבירת תוצאה, אלא עבירת התנהגות, בלא שנדרשת פגיעה ממשית. על כן, העבירה מסתפקת בשאיפה של העושה כי תתממש פגיעה בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או בבטיחותם, מבלי שתידרש פגיעה בפועל. בעניין אלקורעאן נקבע בהקשר זה, כי לשם הוכחת היסוד הנפשי האמור אין הכרח להוכיח כי העושה התכוון להשיג את היעד האסור, וכי היסוד הנפשי מתקיים גם מקום בו מבצע העבירה צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות המטרה האסורה, אפילו לא רצה בה. את קביעתו זו ביסס בית המשפט על השקילות המוסרית המתקיימת בין מי שביקש לפגוע או לסכן את בטיחותו של נוסע נתיב תחבורה או נתיב תחבורה, לבין מי שראה מראש את השגתו של יעד כזה כאפשרות קרובה לוודאי (שם, בפסק-דינו של הנשיא ברק, פסקאות 10-11). מובן, כי הצפיות הנדרשת כתחליף ל"כוונה" שהיא חלק מיסודות העבירה הינה, כפי שנקבע בפסיקתנו ואף בפסק-הדין הנ"ל, צפיות בדרגה של קרבה לוודאות באשר להתממשות היעד המבוקש. בעניין אלקורעאן הנ"ל ציין הנשיא ברק כי:

"כלל הצפיות "מגלם את הגישה הערכית, לפיה במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ולמרות שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מהמעשה" (פרשת ביטון, פסקה 21)".

(וראו: רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 750; רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן (טרם פורסם)).

14. בענייננו, בהחלטתו של המשנה לפרקליט המדינה
בערר צוין, כי לא ניתן להעמיד את המשיב לדין פלילי באשמת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, מאחר שהוראת סעיף 332 דורשת התקיימות כוונה מיוחדת לפגוע, וכוונה שכזו לא ניתן יהיה לכאורה להוכיח, שכן המשיב פעל מתוך מניע חיובי של אכיפת החוק והגנה על המשתמשים בדרך. לאחר מתן פסק הדין בעניין אלקורעאן, קיימו פרקליט המדינה
והמשנה לפרקליט המדינה
דיון פנימי נוסף בפרקליטות, והחליטו כי אין בקביעה בדבר תחולת "הלכת הצפיות" על העבירה הנדונה כדי לשנות מהחלטתם. בתשובתו לעתירה ציין פרקליט המדינה
בהקשר זה כי אמנם אין הוא חולק על תחולתה של הלכת הצפיות על סעיף 332 לחוק, אולם הוא סבור כי לא ניתן יהיה להוכיח בהליך פלילי כי המשיב אכן צפה, ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כי זריקת לוח העץ תוביל לסיכון חייו של המנוח. זאת, בין היתר, בהתחשב בלהט האירועים ובשל האינטנסיביות שבפעולתו.

15. הנה כי כן, עמדת פרקליט המדינה
הינה כי קיים קושי בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 332 לחוק, הן מאחר וביסוד פעולתו של המשיב היה מניע חיובי של אכיפת החוק, והן מאחר ולא שוכנע כי המשיב אכן צפה ברמת הוודאות הנדרשת את הסיכון שייווצר כתוצאה מפעולתו. עמדה זו אינה נקייה מקשיים. על-פני הדברים, קיומו של מניע חיובי ואף פעולה בלהט הרגע אינם שוללים בהכרח קיומה של צפיות ברמה של קירבה לוודאות לסיכון חיי אדם בעת ביצוע המעשה. כך במיוחד בהתחשב בעובדה שבמקרה שלפנינו ציין המשיב בחקירתו כי התכוון "לעצור" את המנוח באמצעות לוח-עץ, אף שידע שהמנוח נוהג באופנוע במהירות גבוהה. עם זאת, היישום הקונקרטי של הלכת הצפיות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, נתון, כמובן, לשיקול דעת הפרקליטות. השאלה שהיה עליה לבחון בהקשר זה איננה אם השלכת לוח העץ סיכנה בפועל את המנוחים או מי מהנוסעים בכביש, אלא האם בעת ביצוע המעשה צפה המשיב, במידה הקרובה לוודאות, את התוצאות האפשריות והמסוכנות של פעולתו. בנסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה בו עסקינן, ובהתחשב בכך שהמשיב היה בעת האירוע שוטר במילוי תפקידו, הרי שהוכחת קיומה של הצפיות הקונקרטית לסיכון חיי אדם ברמה של הסתברות קרובה לוודאות אינה ברורה ופשוטה, ועל כן אין ניתן לומר שגישת הפרקליטות בהקשר זה נגועה בטעות יסודית, או שהינה חורגת ממתחם הסבירות באופן כה קיצוני המצדיק התערבות בשיקול הדעת. נשוב ונדגיש כאן את שאמרנו לעיל, והוא שמידת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות פרקליט המדינה
בכל הנוגע למסקנות העובדתיות של בחינת הראיות לצורך העמדה לדין הינה מצומצמת ביותר, ושמורה אך ורק לאותם מקרים נדירים בהם עמדתו של פרקליט המדינה
בדבר משקל הראיות הינה בלתי סבירה בעליל. כאמור לעיל, בית המשפט אינו "יועץ משפטי על", ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של פרקליט המדינה
ולהחליט מה היה עושה הוא במקומו, כל עוד ההחלטה בדבר אי העמדה לדין אפשרית מבחינת סבירותה. כלל זה נכון הוא ותקף גם באותם המקרים בהם מוצא בית המשפט כי הוא עצמו עשוי היה לקבל החלטה אחרת במסגרת מתחם הסבירות.

אינטרס הציבור בהעמדת המשיב לדין פלילי לפי סעיף 332(3) לחוק

16. אל הקושי שראתה הפרקליטות מבחינת הוכחת היסוד הנפשי של המשיב הנדרש בעבירה לפי סעיף 332 לחוק הצטרפו נימוקים נוספים, הקשורים לעניין הציבורי שבהעמדתו לדין פלילי בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של האירוע. ניכר, כי גם הפרקליטות סברה כי התנהגותו של המשיב היא חמורה, אלא שלטעמה העמדתו לדין פלילי בגין ביצוע עבירה שהעונש המירבי הקבוע בצידה הנו 20 שנות מאסר, תהווה צעד "בלתי מידתי ובלתי הולם" ביחס לנסיבותיו המיוחדות של המקרה – ובהן העובדה כי מדובר בשוטר אשר פעל במסגרת מילוי תפקידו, בתגובה למידע קונקרטי שהגיע אליו בדבר רוכב אופנוע המסכן את התנועה, כאשר לוחית הזיהוי של אופנועו מוסתרת והוא לא נענה לקריאת שוטר לעצור ואף חצה רמזור אדום.

כאמור לעיל, בשיקולי העמדה לדין על התובע לאזן בין מכלול של שיקולים מלבד בחינת קיומן של ראיות לכאורה (ראו: עניין גנור הנ"ל). שיקולים אלה נכללים במסגרתו של המונח הטכני "עניין לציבור". על משמעותו של מונח זה עמד בית משפט זה בהרחבה בעניין גנור, שם נקבע כי מדובר בהכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי מגן עליהם, לעומת הנזק שייגרם להם. החלטה סבירה בשאלת ה"עניין לציבור" בסוגיית ההעמדה לדין הינה החלטה המתחשבת בכל הגורמים הרלוונטיים, והמעניקה להם אותו משקל שיש בו כדי לגרום לכך כי התועלת שתצמח מההחלטה לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי בא להגן עליהם עולה על הנזק שייגרם להם. בעניין גנור הדגיש בית המשפט כי סבירותה של החלטה בנוגע להעמדה או לאי העמדה לדין נקבעת על פי המשקל הפנימי הראוי שניתן לשיקולים העיקריים המעצבים אותה. עוד נפסק, כי נקודת המוצא הינה כי משנקבע מעשה אסור כעבירה פלילית, הרי ככלל יש עניין לציבור בהגשת אישום כנגד החשוד בעבירה על החוק. עם זאת, הודגש, כי שיקולים שונים, וביניהם חומרת המעשה, נסיבותיהם האישיות של החשוד ושל קרבן העבירה, וכן שיקולים מוסדיים של התביעה ובית המשפט, עשויים להכריע את הכף לטובת המסקנה כי בנסיבותיו של מקרה נתון, עניין הציבור הוא שלא יוגש אישום פלילי.

17. בטרם נבחן את השיקולים אשר עמדו ביסוד החלטתו של פרקליט המדינה
שלא להעמיד את המשיב לדין מן הטעם של העדר עניין לציבור, נזכיר כי התערבות בית המשפט בהחלטת פרקליט המדינה
שלא להעמיד חשוד לדין פלילי מהטעם שאין עניין ציבורי בדבר, לא תיעשה בקלות וכדבר שבשגרה. אינטרס הציבור מטבעו הינו בעל היבט רחב, המאפשר קבלת גישות שונות ואף מנוגדות, שכל אחת מהן לגיטימית. לפיכך, ההתערבות בהחלטתו של פרקליט המדינה
אפשרית רק מקום בו השיקולים המובאים על ידו לביסוס מסקנתו בדבר העדר עניין לציבור או המשקל הניתן להם הינם בבירור מוטעים (ראו עניין שאקי, בעמ' 15 לפסק-הדין). נזכיר עוד, כי גם בהקשר זה משנחה דעתו של בית המשפט כי מי שמופקד על התביעה שקל את כל השיקולים הרלוונטיים והגיע להכרעה המצויה במתחם שיקול הדעת המסור לו, לא ישים בית המשפט את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתו של הגורם המופקד על אכיפת החוק, גם אילו הוא עצמו היה מכריע אחרת באותו עניין. בענייננו, השתית פרקליט המדינה
את הנמקתו בדבר העדר העניין הציבורי בהעמדת המשיב לדין פלילי על שלושה אדנים: המניע החיובי שבבסיס מעשיו של המשיב; היות פעולתו של המשיב פעולה מבצעית על-פי טיבה; וקיום חלופה של העמדת המשיב לדין משמעתי. נעמוד על טיבם של שיקולים אלה ועל המשקל אשר ניתן להם בהחלטת פרקליט המדינה
, בהתאם למתווה שהותווה בפסיקתנו.

אופי הפעולה

18. השיקול הראשון אשר נשקל על-ידי פרקליטות המדינה במסגרת בחינת האינטרס הציבורי בהעמדת המשיב לדין פלילי הנו אופי פעולתו של המשיב כפעולה אינסטינקטיבית שנעשתה מתוך "דחף טבעי", ואשר המניע שעמד בבסיסה היה מניע חיובי של רצון לשמור על שלום הציבור. החלטתו של פרקליט המדינה
מבוססת על התפיסה לפיה העבירה לפי סעיף 332 לחוק נועדה להגן על דרכי התחבורה והמשתמשים בהן מפני מעשי חבלה והתנכלות העלולים לסכן את בטיחותם. עיון בפסיקותיו של בית משפט זה בנוגע לסעיף 332 לחוק מלמד כי ההעמדה לדין בעבירה הנדונה נעשית בדרך כלל בגין זריקת אבנים על המשתמשים בדרך, ואף, במקרים המתאימים, בגין נהיגה פרועה ושלוחת רסן המשבשת את התנועה בכבישים, מתוך צפיית האפשרות כי הדבר עלול לסכן את בטיחותם ברמה קרובה לוודאות. לעניין תכליתו של סעיף 332 לחוק נאמר בפסיקתנו כי:

"מתוך הקשר הדברים, כפי שהוא נלמד מהתבוננות בסעיף כולו, ניכר כי הסעיף כיוון עצמו לפעולות חבלה היוצרות מגע עם הרכב או עם נתיב התחבורה, ואשר יוצרות בעצם המעשה פוטנציאל לסיכון חיי אדם, כגון שפיכת שמנים או חומרים מסוכנים אחרים על הכביש אשר עלולים לגרום להחלקה, הצבת מכשולים, הסרת תמרורי אזהרה, זריקת חפץ לעבר הרכב או לעבר אדם המצוי על נתיב התחבורה וכדומה" (עניין מחמיד, בעמ' 167 לפסק הדין).

19. עניינו של המשיב שונה הוא, שכן תכלית השלכת לוח-העץ הייתה לאכוף את שלטון החוק במסגרת מילוי תפקידו ולהגן על בטיחותם של המשתמשים בדרך מפני נהיגתו הפרועה של המנוח. אכן, במניע החיובי האמור אין כדי לאיין את חומרת מעשיו של המשיב, נוכח העובדה שהיה בהתנהגותו כדי לסכן חיי אדם, וזאת תוך הפרת נוהלי המשטרה והנחיות
יה לעניין הצבת מחסומים בכביש. עם זאת, במסגרת שיקול הדעת המסור לו רשאי היה פרקליט המדינה
להביא בחשבון את ההקשר הכללי שבו בוצעה העבירה ואת מטרת פעולתו של מבצעה. מבחינת האינטרס הציבורי בהעמדה לדין, קיים הבדל בין מי שזורק אבנים על מכוניות נוסעות או נוהג בפראות כדי למלט עצמו מכוחות המשטרה הדולקים אחריו, לבין מי שפעל במסגרת תפקידו למען הבטחת ביטחונם של המשתמשים בדרך. פרקליט המדינה
רשאי היה להביא בגדר שיקוליו הבדל זה, אף אם פעולתו של המשיב עלולה הייתה להביא דווקא לתוצאות ההפוכות מהגנה על המשתמשים בדרך, וגם כאשר מתקיים בה יסוד חמור של התרשלות.

פעולה מבצעית

20. שיקול משמעותי נוסף אשר נטען כי נשקל על-ידי פרקליטות המדינה בעת בחינת האינטרס הציבורי בהעמדת המשיב לדין פלילי לפי סעיף 332 לחוק, התמקד באופייה של פעולתו כפעולה מבצעית. בתשובתו לעתירה ציין פרקליט המדינה
כי, ככלל, לא יועמד חייל לדין פלילי בגין הפעלת שיקול דעת מוטעה במהלך פעילות מבצעית, אף אם נגרמה עקב כך תוצאה קטלנית. בכך נסמך הוא על קביעותיו של בית המשפט העליון בבג"ץ אישה הנ"ל, בו נקבע כי מאפייניה הייחודיים של הפעילות המבצעית משמשים, לעיתים, כשיקולים השוללים קיום אינטרס ציבורי בנקיטת הליכים פליליים, אף במקום בו עשויה להתקיים אחריות פלילית. מדיניות זו מושתתת על החשש כי הנקיטה בהליך פלילי בגין טעות בשיקול-דעת או בגין רשלנות קלה במהלך מבצע, תביא דווקא לפגיעה בצבא. בענייננו, סבר פרקליט המדינה
כי פעולת המשיב בוצעה כחלק ממילוי תפקידו המבצעי כשוטר, במהלך פעילות שמטרתה הייתה אכיפת החוק והסדר ומניעת סכנה לשלום הציבור והמשתמשים בדרך. על כן, בעת בחינת השיקולים השונים המעצבים את האינטרס הציבורי שבהעמדת המשיב לדין פלילי, ראה פרקליט המדינה
לייחס משקל רב לאופייה המבצעי של הפעילות, כנימוק להעדר אינטרס ציבורי בהעמדת המשיב לדין פלילי.

העובדה שמעשה פסול לפי דיני העונשין בוצע במסגרת פעילות מבצעית - צבאית או משטרתית – אין בה כדי לאיין באופן גורף את האינטרס הציבורי בהעמדה לדין,ועל התובע לבחון בכל מקרה על-פי נסיבותיו את מידת הסטייה מההתנהגות הנורמטיבית ואת הקשר בין המעשה הפסול לקיום החובה המבצעית. מחד גיסא, רשאי התובע להביא בחשבון את הצורך בהרתעתם של אנשי מרות, אשר בסמכותם להפעיל כוח, מפני עשיית שימוש מופרז או שימוש לרעה בכוח המסור בידיהם. מאידך גיסא, רשאי התובע לשקול גם את הצורך לפעול באופן מידתי, כך שלא יהיה בהחלטות התביעה כדי להרתיע אנשי מרות מלמלא את תפקידם באכיפת החוק. בפרשה שלפנינו, סברה פרקליטות המדינה כי העמדת המשיב לדין בעבירה לפי סעיף 332 לחוק איננה מידתית, נוכח הנסיבות בהן פעל המשיב, ובהתחשב בחומרתה הרבה של העבירה. במצב דברים זה, ובהעדר ראיות המצביעות לכאורה על קשר סיבתי בין התנהגות המשיב לבין מותם של המנוחים, הגיעה פרקליטות המדינה למסקנה כי נקודת האיזון ההולמת הינה בהעמדת המשיב לדין משמעתי. החלטה זו אינה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, עד כדי הקמת עילה להתערבותו של בית משפט זה.

חלופה

21. לבסוף, סבר פרקליט המדינה
, במסגרת איזון השיקולים בבחינת העניין הציבורי שבהעמדת המשיב לדין פלילי, כי יש לתת משקל של ממש להמלצה להעמיד את המשיב לדין משמעתי. כפי שנקבע זה מכבר בפסיקתנו, השיקול בדבר קיומה של חלופה בדמות הסנקציה המשמעתית הינו שיקול הראוי ואף צריך להישקל במסגרת בחינת קיומו של עניין לציבור בהעמדה לדין. המופקדים על התביעה הכללית, אשר אמונים על מדיניות ההעמדה לדין בבית הדין למשמעת או בבית המשפט בעניין פלילי, ואשר מיישמים מדיניות זו הלכה למעשה מדי יום ביומו, רואים לנגד עיניהם את התמונה הכוללת של אכיפת החוק, תוך שקילת החלופות השונות האפשריות בעניין זה. בנסיבות עניינו של המשיב סברה הפרקליטות כי העמדתו לדין משמעתי מהווה חלופה אפשרית בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, ואף בכך לא מצאתי להתערב.

סוף דבר

22. הפרשה שנחשפה כאן היא אכן קשה ותוצאותיה טרגיות. ניתן להבין לליבם של העותרים, שאינם מוצאים מנוח לנפשם עקב האסון שפקד אותם. בהליך שלפנינו איננו באים לחרוץ את דינו של המשיב, אשר עניינו עתיד להיבחן בהליכים שיתקיימו לפני בית הדין למשמעת. יש להניח, כי במסגרת הליך זה תישקלנה גם חומרת התנהגותו, מידת הסיכון הטבועה בה, וכל יתר הנסיבות הקשורות לפעולה שביצע. נוכח כל האמור לעיל, לא נמצאה לנו עילה להתערבות בהחלטתם של פרקליט המדינה
והמשנה לפרקליט המדינה
.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופטת מ' נאור
:
אני מסכימה.

ש ו פ ט ת


השופטת א' חיות
:
אני מסכימה.

ש ו פ ט ת


לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש
.

ניתן היום, י"ט באלול התשס"ו (12.9.2006).



ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת




_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05041900_n10.doc /צש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









בג"צ בית המשפט העליון 4190/05 רינה נעים,שושן נעים נ' פרקליט המדינה,יזהר קינר ואח' (פורסם ב-ֽ 12/09/2006)