פסקי דין על אהוד אנג'ל | פסקי דין על אלי סלח | פסקי דין על צחיאל |

3299/03 א     13/09/2006




א 3299/03 אהוד אנג'ל נ' אלי סלח, צחיאל בע"מ




1
בתי המשפט
א 003299/03
בית משפט השלום עפולה
13/09/2006
תאריך:
כב' השופטת ג'אדה בסול

בפני
:

אהוד אנג'ל

בעניין:
התובע
עו"ד ר. מטלון

ע"י ב"כ
נ ג ד
1. אלי סלח

2. צחיאל בע"מ
הנתבעים
עו"ד צחורי אורי

ע"י ב"כ
ובעניין: 1. אלי סלח

2. צחיאל בע"מ
המודיעים

נ ג ד

אהוד אנג'ל
הצד השלישי
פסק דין
נתבעת מס' 2, חברת צחיאל בע"מ
, הינה חברה בע"מ העוסקת בין היתר במתן שרותי אחסון ושמירת סירות בחוף "הולידיי אין" שעל שפת הכנרת ושלשירותיה נזקק התובע שבמועדים הרלוונטיים לתביעה היתה בבעלותו סירה מדגם קרוול 240 ושהיתה מאוחסנת דרך קבע בחניון הסירות של הנתבעת בכינרת כאמור, תמורת תשלום הסך של 1800 דולר ארה"ב לעונה.
אותם שירותי חניה ואחסון כללו שירותים של הורדה והעלאה של הסירה לים.

ביום העצמאות 7.5.03 הורדה סירת התובע למים והוחזרה למזח שליד מלון הולידי אין ועגנה בסמוך לשם.
לטענת התובע, עובדי הנתבעת, שהם היחידים המוסמכים להוריד את הסירות לים ולהעלותן לחוף, לא העלו את הסירה מהמזח שליד מלון הולידיי אין והסירה המשיכה לעגון במקום.

בלילה שבין 7/5/03 ו - 8/5/03, בעוד הסירה עוגנת במזח הנ"ל, התחוללה סערה בים שגרמה לסירה נזק לאחר שהיא התנפצה אל הסלעים שבמזח והתפרקה, כתוצאה מאותה סערה, אף הרציף הצף אליו היתה קשורה אותה סירה יחד עם סירות נוספות, נתלש ממקומו וניזוק.

בסופו של יום התברר, כי הנזק שנגרם לסירה, איננו בר תיקון והיא הוכרזה כאובדן כללי.

תביעה זו הוגשה נגד הנתבעת 2 ונגד הנתבע 1, מנהלה של הנתבעת 2, בטענה כי הם בגדר "שומרי שכר" וככאלה הם אחראים לנזק שנגרם לסירה ועליהם חלה החובה לפצות את התובע בגין נזק זה.

לטענת התובע, על הנתבעים כשומרי שכר מוטלת החובה להחנות את הסירה, לשמור עליה ולטפל בה ומאחר והם יכלו למנוע את קרות הנזק, הרי שהם אחראים כלפי התובע ועליהם לפצותו על נזקו.
התביעה הוגשה הן לפיצוי התובע על הנזק שנגרם לסירה והן להחזר החלק היחסי של דמי האחסון שהוא שילם לנתבעים.
על פי טענת התובע, תמורת החניה לעונה הוא שילם סך של 1500 דולר ארה"ב והחלק היחסי שהוא זכאי לקבל חזרה הינו סך בשקלים חדשים השווה ל - 715 דולר ארה"ב.

סכום התביעה עומד על סך 77,898 ₪.

ההגנה:
באשר לתמורת שרותי החניה, טוענים הנתבעים כי לתקופה שבין 4/03 ועד 3/04 סוכם על תשלום סך של 1,250$ ארה"ב מתוכם שילם התובע סך של 1,000$ ארה"ב בלבד.

לטענת הנתבעים, הם מרימים את הסירה מהמים ומאחסנים אותה רק לאחר שהם מקבלים בקשה מפורשת מהלקוח ואין בעצם קשירת הסירה למזח משום הטלת חובה עליהם להרים את הסירה ולאחסנה.

על פי טענת הנתבעים, ביום העצמאות 7/5/03, השתמש מר משה ממן, נציגו של התובע בסירה, קשר אותה למזח וביקש מפורשות שלא להרים את הספינה מהמים מאחר והיה בכוונתו להפליג בה בשעות הלילה וביום המחרת, מר ממן שהה בשעות הערב באחד הפאבים בקרבת מקום כשהסירה קשורה למזח, לקראת חצות החלו משבים מזרחיים חזקים שאינם אופייניים לעונה ולא היתה כל התרעה באשר לסערה כל שהיא הצפויה באותה עת.

הנתבע 1 המתגורר בקרבת החוף, החל לאחר שחש ברוחות המתחזקות, יחד עם צוות עובדיו בהכנות לצורך הרמת הסירות שהיו במזח ובכללן סירת התובע, שש סירות במספר, הרוח התחזקה תוך מספר דקות, הנתבע ניסה לחזק את קשירת הסירות למזח עם חבלים עד להרמתן מהמים אך בטרם הספיקו הנתבע ועובדיו להרים את הסירות, הגלים התחזקו, הרימו את הרציף הצף הבנוי ממצופים מעלה ומטה, הסירה נשוא התביעה היתה קשורה בקשירת "ברווז" ללא קשירת אבטחה, היא השתחררה ונסחפה אל כיוון הסלעים, ניסיונות הנתבע ועובדיו לתפוס את הסירה לאחר שהקשר השתחרר לא צלחו, והסירה התנפצה אל הסלעים.

לטענת הנתבעים, התובע חתום על טופס "בקשת רשות לחניה ארעית לסירה" (להלן: ההסכם) המהווה את הבסיס להתקשרות בין הצדדים כאשר לפי הסכם זה אין תחולה להוראות חוק השומרים על ההתקשרות בין הצדדים ומכאן, על פי טענת הנתבעים, אין מדובר בשומרי חינם או בשומרי שכר אלא במתן שרותי חנייה בלבד.
לטענת הנתבעים, באותו הסכם נכללה הצהרת התובע בסעיף 4 א' להסכם ושלפיה:

"הננו מצהירים בזה כי אנחנו בלבד נהיה אחראיים .... לכל נזק שיגרם לסירה...".

ובסעיף 5 א' להסכם:

"... אינכם אחראים באיזה אופן שהוא בגין מעשה או מחדל הקשורים לסירה בין בים ובין ביבשה, לרבות נזק לסירה עצמה...".

על סמך הצהרות אלו בהסכם, טוענים הנתבעים כי הם הופטרו מכל אחריות לנזק העלול להיגרם לסירה.

בנוסף על פי הוראות אותו הסכם, (סעיף 4 ג') התחייב התובע לבטח את הסירה על חשבונו מפני נזקים לרבות נזקי רכוש ולכלול את הנתבעים כמבוטחים באותה פוליסה.
בין הצדדים אין חולק כי התובע לא ביטח את הסירה בביטוח נזקי רכוש מקיף.

כטענה חלופית טוענים הנתבעים, כי לא נתן לייחס אליהם אחריות מאחר ועשו את כל הניתן לעשות, תוך סיכון רכוש ונפש להצלת הסירה אך ללא הועיל, אך את חמש הסירות הנוספות שהיו קשורות לרציף הם כן הצליחו להציל.
עוד טוענים הנתבעים במסגרת הטענה החלופית, כי שמירתם על הסירה, המוכחשת, הינה הטפל למטרה העיקרית של החניית הסירה בחוף שבניהולם, כי מדובר בנזק כתוצאה מכוח עליון, סערה בלתי צפויה שלא ניתן היה לחזותה מראש וכי הנתבע ועובדיו עשו את כל שניתן לעשות לשם מניעת הנזק.
הנתבעים מייחסים לתובע או מי מטעמו, אשם תורם מכריע לקרות האירוע משלא אבטחו את קשירת הסירה באופן שתמנע השתחררות החבל בקלות, הורו על השארת הסירה קשורה לרציף בלילה ונמנעו מלבטח את הסירה מפני נזקי רכוש.

באשר להסכם עליו מסתמכים הנתבעים, התובע מכחיש מכל וכל את חתימתו או חתימת מי מטעמו עליו ואודות קיומו נודע לו, כפי טענתו, רק עם הגשת כתב ההגנה בתיק.

על פי הנטען, הסיכום בדבר השימוש בשרותי החניית הסירה, הושג בעל פה ולחיצת יד בין נציגו של התובע, מר ממן לבין הנתבע 1 וזאת משך שבע שנים ללא חתימה על מסמך כל שהוא.

עוד טוען התובע בכתב התשובה באשר לנוהלי הורדת הסירה לים והעלאתה, כי היה נהוג שמי שמעוניין להפליג בסירה בשעות הלילה, היה מבקש מפורשות מעובדי הנתבעת האחראים על ההעלאה וההורדה של הסירה כי לא יעלו אותה לחוף ואילו בשאר המקרים, לאחר שימוש בסירה, המשתמש קושר את הסירה למזח על מנת שהעובדים יעלו אותה לחוף ויאחסנו אותה.
לטענת התובע, ביום האירוע, מר ממן כלל לא ביקש מעובדי הנתבעים שלא להעלות את הסירה אלא כי הוא הודיע שבכוונתו להפליג עם הסירה בבוקר יום המחרת.

באשר לשאלת גובה הנזק שנגרם, הצדדים אינם חלוקים וחוות הדעת השמאית הוגשה לתיק בהסכמה.

לפניי העידו מר משה ממן מטעם התובע ואילו מטעם הנתבעים העידו הנתבע מס' 1 מר סלח וכן עובד שלו בשם עובד דאדו.

מהעדויות עולה ששירותי החניה ניתנו ע"י הנתבעים עוד משנת 1997 עד לאותו יום בו התרחש האירוע נשוא התביעה.

מתברר עוד מהעדויות, שהתובע כלל לא היה מעורב בהזמנת שרותי החניה אצל הנתבעים וכי אותו מר ממן שהיה נציגו טיפל עבורו בעניינים הקשורים בסירה.

לפי דברי מר ממן, הוא לא שימש רק כנציגו של התובע במקום אלא אף היה לו חלק בזכויות בסירה לאחר שהוא נשא בחלק מעלות רכישתה אך הסירה נרשמה על שם התובע בלבד.

עוד מציין מר ממן, כי בעצה אחת עם התובע ובשל עלויות הביטוח הגבוהות, הם נמנעו מלבטח את הסירה בביטוח רכוש מקיף והסתפקו בביטוח מפני נזקי צד ג'.
ההסכם הכתוב:
בכתב ההגנה נטען ע"י הנתבעים כי התובע, מר אנג'ל חתום על ההסכם ומתן שרותי חניה ארעיים, טענה שהוכחשה ע"י התובע בכתב התשובה.
בתצהירו טוען מר סלח כי בשנת 1997 פנה אליו מר ממן נציגו של התובע ביחד עם חבר בשם שלומי וכי אחד מביניהם חתם על אותו הסכם.
מר סלח לא זכר לציין מי מבין השניים חתום על המסמך ולא נשמע מפיו כל הסבר מה היה מעמדו של אותו שלומי ומדוע קיימת האפשרות שהוא חתום על אותו מסמך.
מר ממן, נציגו של התובע הכחיש בתצהירו את חתימתו על גבי ההסכם ובחקירתו הנגדית הוא טען כי ההסכם עם הנתבע להחניית הסירה, הושג עוד בשנת 1997 בלחיצת יד ובלא שייחתם הסכם כלשהוא בכתב.
מר ממן אף טען כי את ההסכם לראשונה הוא ראה עם קבלת כתב ההגנה.

הנתבע מציין בחקירתו כי את התובע אישית הוא מעולם לא פגש וכי הקשר שהיה לו, היה מול מר ממן.
אנו נמצאים אם כן במצב בו גם לגרסתו של מר סלח, לא ידוע ולא ברור מי חתום על גבי אותו מסמך המסייג את תחולת הוראות חוק השומרים ומסדיר את תנאי החניה במקום כפי שהם נטענים על ידו.

גם עיון באותו הסכם מעלה שאין כלולים בו פרטים אודות "מגיש הבקשה" על אף העובדה שבהסכם מצוינים הפרטים שיש לרשום אותם של המתקשר עם הנתבעים, אך פרטים אלו אינם בנמצא וכל שנרשם באשר לשמות הינו תוספת בכתב יד בחלק העליון של אותו הסכם שם נרשם "מורשי הורדה שלומי, מושיקו, אודי" ומתחת לאותו כיתוב קיימים רישומים "המשך 99", "המשך 2000", "המשך 2001", עם חתימה כל שהיא ליד כל תוספת.
החתימה הנ"ל היא של סאלח ולא ברור מדוע אין חתימה כל שהיא מטעם התובע בתצהירו של הנתבע אין כל התייחסות לנקודה זו ומלבד הצהרה בסעיף 2 לתצהירו כי בשנת 97 פנו אליו מר משה ממן ואותו שלומי ואחד מהם חתם על המסמך, אין בתצהירו של ממן כל התייחסות אחרת להסכם הנטען.

שוני נוסף קיים בין גרסת מר סלח אודות גובה הסכום שהיה על התובע לשלם תמורת השימוש בשרותי החניון לעומת הרשום בהסכם עליו מסתמך מר סלח.

מר סלח איננו מתייחס בתצהירו כיצד ובאילו תנאים אותו הסכם היה מחודש מידי שנה בשנה, מי היה פונה, מי היה חותם ובנוסף, על גבי ההסכם קיימת תרשומת אודות המשך לשנים 99, 2000 ו - 2001 קרי, ההסכם הוא משנת 98 ולא משנת 97, ובנוסף אין התייחסות לחידוש לשנים 2002 ו - 2003 השנה בה התרחש האירוע נשוא הדיון.
נקודה נוספת חשובה היא עריכת ביטוח לסירה, הרי שעל פי אותו הסכם התחייב התובע על פי הטענה לבטח את הסירה ולכלול את הנתבעים כמבוטחים נוספים, אך הנתבע איננו מציין בתצהירו כלל כי הוא קיבל מידי שנה העתק פוליסה או וידא קיומה של פוליסה, מצב שבעיניי נראה מוזר, ויש בו כדי לתמוך דווקא בגרסת התובע אודות העדר הסכם כתוב.

אמנם מר ממן בהצהרתו לשמאי שערך את חוות הדעת מציין כי הסירה אוחסנה במעגן "על פי הסכם שנתי" אך בהצהרה זו אין כדי להוות הודאה בחתימה על המסמך שמר סלח טוען לו.

לא ברור מעדותו של מר סלח אם משך השנים הוכנסו שינויים בהסכם שלטענתו מישהו מטעם התובע חתום עליו, כגון גובה דמי החניה, כיצד הדברים סוכמו, האם העניין הועלה על הכתב וכיצד.
יצויין בנוסף, שלאור ההפטר הניתן על פי ההסכם לנתבעים מאחריות לנזקים ובאם אכן הוא נחתם ע"י התובע או מי מטעמו, סביר להניח שהיה מקום לניהול שיחה כלשהיא לפני החתימה ובתצהירו של מר סאלח אין כל התייחסות לנקודה זו.

על גבי ההסכם, כאמור, מופיעה תרשומת אודות המשך החוזה לשנים 99, 2000 ו - 2001 עם חתימה אחת, שככל הנראה איננה של התובע או מי מטעמו, או לפחות לא כך נטען ע"י מר סלח, ולמר סלח אין התייחסות בתצהירו ובעדותו, מדוע גם עם חידוש החוזה לא הופיעה חתימה של מי מטעם התובע.

מכל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי כלל לא הוכח כי אכן בין הצדדים נחתם ההסכם הנטען ע"י הנתבעים ושתנאיו של ההסכם הנטען אכן חלים על ההתקשרות בין הצדדים.

האם הנתבעים הם שומרי שכר?
סעיף 1 לחוק השומרים תשכ"ז - 1967 מגדיר שמירה כהחזקתו של הנכס שלא מכח בעלות.

סעיף 2(ב) לחוק הנ"ל קובע את אחריותו של שומר שכר וקובע:

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

הנתבעים מחזיקים חניון סירות בתשלום הכולל מתן שרותים של עגינה, הורדת הסירות למים והעלאתן וכן החזקתם כאשר קיימים אמצעי הגנה מפני גניבה כגון מצלמות, אזעקה וכיו"ב כפי עדותו של מר סלח.
גם את הורדת הסירות למים והעלאתן מבצעים עובדי הנתבעים בלבד.

ממכלול שרותים אלו הניתנים ע"י הנתבעים עולה אם אכן, שהם משמשים גם כשומרים, כמחזיקים בסירה, ומכאן שניתן לראות בהם כ"שומרי שכר", אם כי שומרי שכר ששמירתם טפלה למטרה העיקרית.

במצב דברים זה, ולאור הוראות חוק השומרים, הרי שהנתבעים יכולים להעלות את ההגנה בדבר העדר רשלנות מצדם ואף הועלתה הטענה בדבר אשם תורם מכריע של נציג התובע.

על פי טענת מר ממן בתצהירו, הרי שבאותו יום 7.5.03 הוא הפליג בסירה יחד עם חברים ובשעות אחה"צ היא הוחזרה למעגן ולטענתו ביקש מעובדי הנתבעת להוריד את הסירה למחרת בבוקר מאחר והתכוון להפליג בה למחרת היום.

לעומת גרסה זו של מר ממן, טוען מר דאדו כי מר ממן ביקש מפורשות שלא להעלות את הספינה מהמים מאחר והתכוון להפליג בערב וביום המחרת.
טענה זו אף הועלתה ע"י מר סלח בתצהירו (ר' סעיף 3 לתצהיר סלח).

אין חולק שמר ממן בילה באותו ערב בפאב בשם פפאיה הנמצא בקרבת המעגן כאשר לפי טענת מר ממן, אותו פאב נמצא במרחק 15 ק"מ מהמעגן ואילו לטענת מר סלח מדובר במרחק של 2 ק"מ בלבד.

בחקירתו הנגדית אישר מר ממן שבמרחק אווירי (או ימי - ג.ב.) המרחק בין מעגן הסירות לפאב הוא של 3-2 ק"מ, כאשר לטענתו המרחק היבשתי הוא של כ - 15-10 ק"מ הואיל ומדובר בדרך מפותלת.

מר סלח טען בתצהירו כי באותו יום - 7.5.03 בשעות אחה"צ הוא פגש את מר ממן וחבריו נכנסים לפאב, שאל אותו לשלומו ומה תכניותיו וכפי טענת מר סלח, מר ממן סיפר לו כי בכוונתו להפליג בערב עם הסירה ולכן הוא ביקש להשאירה במעגן ולא להעלותה.
כפי תצהירו של מר סלח, בהכירו את מר ממן משך שנים, הרי שממן וחברו שלומי הפליגו בעבר לאותו פאב בלילה פעמים רבות קודם לאותו יום.

מר דאדו, העובד של מר סלח ציין בתצהירו כי מר ממן ביקש מפורשות שלא להעלות את הסירה מהמים.

גרסתם זו של מר סלח ושל מר דאדו לא הופרכה ומחקירתו של מר ממן הרי באותו יום היו עמו חברים בהפלגה, לרבות אותו שלומי כלל לא זומנו לעדות ושיתכן והיה בעדותם כדי לשפוך אור על השתלשלות העניינים עם הגעת הסירה למעגן ומה נמסר או לא נמסר למר דאדו, וכיצד היה נהוג לטפל בהעלאת והורדת הסירות למים.
הרי שלפי גרסת מר ממן, היה מקובל שעם הגעת הסירה למעגן, עובדי הנתבעים היו מעלים אותה לחוף ללא צורך בבקשה מפורשת, ולשיטתו הרי שביום האירוע הוא ביקש ממר דאדו להוריד את הסירה למחרת בבוקר למים מאחר והתכוון להפליג בה, משמע שעל מר דאדו היה להעלות את הספינה מהמים לחוף בתום השיט של 7.5.03 אחה"צ.
עדותו של שלומי או של חבר אחר שהשתתף בשיט היה בה כדי להבהיר מה אכן התרחש באותו יום והימנעותו של התובע מלזמן עד זה, פועלת לרעתו.

ההתייחסות המפורשת לאותו שלומי הינה בשל כך שגם על פי עדותו של ממן, אותו שלומי היה מעורה בהתקשרות עם הנתבעים וכן היה מורשה להוריד את הסירה למים ומכאן חשיבותה של עדותו ובהעדרה, נזקף העניין לחובת התובע.

גרסתם של מר סלח ושל מר דאדו לא הופרכה ועת נמנע התובע מלזמן עד רלוונטי, פועלת החזקה הידועה בדבר הימנעות מזימון עד רלוונטי ויש בכך כדי להוסיף למשקל שניתן ליחס לגרסתם זו של סלח ודאדו ויש בכך כדי להוכיח כי אכן, הסירה הושארה במים לבקשתו המפורשת של מר ממן.

הנתבעים טענו כי באותו ערב היו מספר סירות במעגן, כי מצב זה איננו בגדר חריג וכי עת החלו לנשב הרוחות, הוחל בהעלאת הסירות מהמים וכולן חולצו למעט סירת התובע אשר היתה קשורה בקשר רופף, דבר שגרם לניתוקה בשל שחרור הקשר.

על פי התעודה שהוצגה מטעם השרותים המטראולוגיים, רוח מזרחית לא היתה צפויה באותו יום ועת הבחין מר סלח במשבי הרוח, הוא הזעיק את עובדיו והם החלו בעבודות החילוץ.

לטענת הנתבעים, כאמור, את סירת התובע לא ניתן היה להציל על אף המאמצים שנעשו כולל סיכון שלומם וחייהם של עובדי הנתבעים, בשל כך שמר ממן כאמור קשר את הסירה בקשר רופף "קשר ברווז" ולא הקשר המתחייב שהינו קשר בטוח יותר ומכאן שיש ליחס למר ממן אשר תורם מכריע בהתרחשות האירוע.

מר דאדו העיד כי הוא הגיע למקום 20 דקות לאחר שהוזעק ולאחר שסירת התובע כבר התנפצה.

עת נשאל מר דאדו כיצד הוא יודע באיזה סוג קשר הסירה היתה קשורה, הוא השיב כי ניתן היה לראות זאת בין היתר משאריות החבלים שנותרו במקום.

מר סלח אף הוא ציין כי סירת התובע היתה קשורה בקשר לא מאובטח ואף הדגים במהלך עדותו מהו "קשר ברווז".

בעניין זה אמינה עליי יותר גרסתם של מר סלח ושל דאדו.

גרסתו של מר ממן בעניין זה וכן באשר לבקשתו להשאיר את הסירה במים או להורידה ביום המחרת, עושה רושם, נועדה על מנת להרחיק מעצמו אחריות לאירוע.

בתצהירו מכחיש מר ממן כי ביקש להוריד את הסירה ביום המחרת, הצהרה הנוגדת את הצהרתו בפני
השמאי לפיה הוא ביקש שהסירה תורם למים ביום המחרת, בעיניי יש בהבדלים אלה בגרסאות וכן הניסיון להראות כי הפאב בו הוא שהה מרוחק מהמקום, משום שיקול בעל משמעות בבחינת גרסתו של ממן אודות נסיבות האירוע.

יחד עם זאת, לא ניתן לפטור את הנתבעים מאחריותם לוודא כי הסירה נקשרה בקשר מאובטח ועת נשאל דאדו בחקירתו הנגדית אודות עניין זה תשובתו היתה כי הוא בד"כ בודק שהסירה קשורה בקשר מאובטח אך במקרה דנן, מר ממן הגיע לקראת סוף יום העבודה!

מכאן, ניתן לקבוע, שלו היו עובדי הנתבע מוודאים עם הגעת הסירה למקום, כי היא נקשרה בקשר מאובטח, יתכן והיה בכך כי למנוע את קרות הנזק, או לצמצם את אפשרויות התרחשותו.
במצב דברים זה, ניתן לקבוע כי הן הנתבעים והן מר ממן "תרמו" להתרחשות אירוע הנזק ומכאן חבותם של הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקיו, לאחר ניכוי אשמו התורם של נציגו, מר ממן.
אני קובעת את מידת אשמם של הנתבעים להתרחשות האירוע ב - 60%.

באשר להחזר דמי העגינה, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת ממנה ניתן ללמוד כי התובע שילם את מלוא דמי החנייה וכי הוא זכאי להחזר בגין התקופה שלא נוצלה ומכאן שדין התביעה בחלק זה, להדחות.

ההודעה לצד ג':
הנתבעים יחד עם הגנתם שלחו הודעה לצד שלישי נגד התובע המסתמכים על אותו "הסכם" שלפיו על פי הנטען התחייב התובע לשפות את הנתבעים בגין כל נזק שייגרם לסירה במידה ותוגש נגדם תביעה עקב כך וכן בשל התחייבות התובע כפי הנטען, לבטח את הסירה בביטוח נזקי רכוש מקיף ולכלול את הנתבעים כמבוטחים נוספים התחייבות שלא קויימה על ידו.

משקבעתי כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי אכן מדובר בהסכם שהוראותיו מחייבות את הצדדים, הרי שגם הבסיס להודעה לצג ג' קרס, ומכאן שדין ההודעה להדחות.

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת חלקית כך שעל הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 46,316 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - 16.12.03 ועד לתשלום המלא בפועל.

ההודעה לצד ג' נדחית.

הנתבעים ישאו בהוצאות הליך זה על סך 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ + מע"מ להיום.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן, ניתן יהיה לנקוט הליכי הוצל"פ לגבייתם.

ניתן היום כ' באלול, תשס"ו (13 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ג'אדה בסול
, שופטת
003299/03א 115 זוהר בוחבוט








א בית משפט שלום 3299/03 אהוד אנג'ל נ' אלי סלח, צחיאל בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/09/2006)