פסקי דין על אשר (בן דוד) ויזגן

861/05 פח     27/09/2006




פח 861/05 מדינת ישראל נ' אשר (בן דוד) ויזגן





מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד חיים הדיה

בעניין:
המאשימה

נ ג ד
אשר (בן דוד) ויזגן

ע"י ב"כ עו"ד אשר אוחיון
הנאשם
גזר דין

1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות הבאות: רצח, עבירה לפי סעיף
300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") בצירוף סעיף 301(א) לחוק; נסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305 לחוק; וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק בצירוף סעיף 334 לחוק. הכל, על-פי האמור בכתב האישום.

2. מהלך הדברים מתואר בהרחבה בהכרעת הדין, ולהלן יובאו עיקרי העובדות הצריכות לענין. הנאשם, תושב הישוב שבות רחל, החליט לרצוח חמישה פועלים ערבים שעבדו עימו במפעל האלומיניום "אורטל", הנמצא באזור התעשיה בישוב שילה, על-מנת לסכל את תוכנית ההתנתקות, עליה החליטה ממשלת ישראל, ולעצור את ביצועה. ביום 17.8.05, בסיום יום העבודה במפעל, הסיע הנאשם ברכבו ארבעה פועלים ערבים. כאשר הגיע הרכב למחסום המצוי בישוב שילה, לקח הנאשם את נשקו של השומר המוצב במקום, מסוג רובה סער m-16, וירה בפועלים שישבו ברכב. כאשר הנאשם הבחין שאיש מבין הפועלים אינו זז, הוא פנה בריצה לעבר המפעל וירה בפועל נוסף שהיה במקום. כתוצאה ממעשי הירי נהרגו שלושה מבין הפועלים שישבו ברכב, ופועל אחד נפצע. כמו כן, נהרג הפועל שנורה בשטח המפעל.

טענת ההגנה היחידה שהיתה בפיו של הנאשם התייחסה להגנת הצורך, הקבועה בסעיף 34יא לחוק העונשין. הנאשם טען, כי מעשהו נועד למנוע אסון אשר עתיד להתרחש על עם ישראל מידי שמים בשל מסירת חלקי ארץ לנוכרים, תוך גירוש יהודים מארצם. כפי שקבענו בהכרעת הדין, המדובר בטענת הגנה שאומצה על-ידי הנאשם רק בשלב הבאת הראיות, במהלך עדותו. בזמן אמת, בסמוך לאירוע, אמר הנאשם כי ביצע את מעשה הרצח כדי למנוע את ההתנתקות ולנקום בערבים. הנאשם היה בדעה, כי תוכנית ההתנתקות היא תוכנית גרועה, פרי גחמה של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, אשר נועדה לסייע לו לחלץ עצמו מהליך פלילי. הנאשם חפץ לסכל את ביצוע התוכנית וחשב כי אם יבצע רצח של מספר ערבים, תושבי שטחים, המתגוררים בישובים שונים, יתעורר גל טרור במספר מוקדים, אשר יסיט את פעילות כוחות הבטחון מאזור ההתנתקות לאזור יהודה ושומרון, כך שלא ניתן יהיה להמשיך בהוצאת תוכנית ההתנתקות אל הפועל. כמו כן, ביקש הנאשם לנקום את מותם של קורבנות האינתיפאדה, אשר אחדים מהם הכיר באופן אישי.

מסקנתנו היתה, כי המדובר במעשה רצח מתוכנן, המבטא אידיאולוגיה פרטית של הנאשם, כי עצירת תוכנית ההתנתקות חשובה יותר מחייהם של חמישה פועלים ערבים וניתן לרצוח אותם כאמצעי להשגת מטרה זו. עוד הוספנו, כי "גם אם הנאשם סבר, ואנו איננו מאמינים לו שכך סבר, שמעשיו יהיו רצויים בעיני האל, אין הם רצויים בעיני אדם. נהפוך הוא. מעשה הרצח הוא תוצאה של ליקוי מאורות וכשל ערכי. המדובר במעשה רצח אכזרי של חפים מפשע, אשר נפלו קורבן להלך מחשבתו המעוות של הנאשם".

3. בטיעוניו לעונש ביקש ב"כ המאשימה, עו"ד הדיה, כי בית המשפט יטיל על הנאשם ארבעה עונשי מאסר עולם מצטברים וכן עונש מאסר מצטבר נוסף, בגין העבירות של נסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות, לתקופה המקסימלית הקבועה בחוק. ב"כ המאשימה טען, כי על אף העובדה שבית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה אחת של רצח, כאמור בכתב האישום, הלכה למעשה קבע בית המשפט, כי העובדות שתוארו בכתב האישום הוכחו במלואן, ועל פי עובדות אלה מדובר במעשה רצח של ארבעה אנשים. זוהי העבירה במהותה - רצח שגבה ארבעה קורבנות בנפש. ב"כ המאשימה הוסיף וטען, כי אין בענייננו תחולה לסיפא של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - "חוק סדר הדין הפלילי"), אשר אוסר על ענישה "יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה", שכן אין המדובר באותו מעשה, הן על-פי המבחן הצורני והן על-פי המבחן הנורמטיבי, כפי שנקבע בפסיקה. ב"כ המאשימה הזכיר, כי קולותיהם של הקורבנות ושל משפחותיהם לא נשמעו, ואולם על בית המשפט להיות להם לפה. לפיכך, בנוסף לעונשי המאסר בפועל, ביקש ב"כ המאשימה כי בית המשפט יפסוק גם פיצויים לעזבונות הנרצחים, אשר ייטיבו אך במעט את הנזק הרב שגרם הנאשם.

4. ב"כ הנאשם, עו"ד אוחיון, טען כי העובדה שהנאשם הורשע בעבירה אחת של רצח מהווה מחסום בפני
האפשרות להטיל עליו מספר עונשים של מאסר עולם, באופן מצטבר, כמספר הקורבנות שקטל. לדבריו, לו ידע כי המאשימה תבקש להרשיע את הנאשם ביותר מעבירה אחת של רצח, היה עורך את הגנתו באופן אחר ונמנע מלהגיע להסכמות דיוניות בדבר הגשת ראיות ומסמכים. עוד הוסיף ב"כ הנאשם, כי אין לגזור על הנאשם עונש נוסף במצטבר בגין העבירה של נסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות, ויש לחפוף את העונש בגין עבירות אלה לעונש מאסר העולם בגין עבירת הרצח. ב"כ הנאשם הוסיף, כי אין מקום בנסיבות הענין להטלת "עונש" נוסף של פיצויים למשפחות הקורבנות, וכי המאשימה אינה נוהגת לבקש הטלת פיצויים במקרים דומים.

עד כאן טענות הצדדים.

5. הנאשם הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שבית המשפט קבע כי כל העובדות המנויות בכתב האישום, המקימות את העבירות הנ"ל, הוכחו. אכן, על-פי לשונה של הכרעת הדין הורשע הנאשם בעבירה אחת של רצח, כפי שנכתב בפרק "הוראות החיקוק" שבכתב האישום, ואולם הקובע הוא כתב האישום בכללותו, ולא סעיף האישום בהוראות החיקוק, כשהוא לעצמו. מבחינה מהותית נמצא, כי הנאשם רצח ארבעה אנשים, ואין בעובדה כי הורשע בעבירה אחת של רצח כדי לשנות מציאות קשה זו. איננו מקבלים את הטענה, כי הנאשם היה עורך את הגנתו אחרת, לו הואשם בארבע עבירות רצח, ולא בעבירה אחת. טענת הסניגור בענין זה היתה סתמית, והלכה למעשה לא היתה מחלוקת, כי הנאשם גרם למותם של כל הקורבנות. כמו כן, אך מובן הוא, כי הגנת הצורך, שהעלה הנאשם, חובקת את כל מעשיו, בין אם המדובר בעבירת רצח אחת או בארבע עבירות.

בית המשפט העליון נדרש לאחרונה לשאלה, האם ניתן להטיל עונש החורג מן העונש המקסימלי על נאשם שהורשע בעבירה אחת של מעשים מגונים, כאשר מתוך עובדות כתב האישום עולה, כי הנאשם ביצע עבירות רבות של מעשים מגונים. בית המשפט קבע, כי הדגש איננו על הוראות החיקוק, אלא על תיאור העובדות, ויש לפרש את הכתוב ב"הוראות החיקוק" של כתב האישום לאור החלק הראשון של כתב האישום, חלק ה"עובדות". "יש בחלק העובדתי בכתב האישום כדי להבהיר ולהאיר את החלק בו מפורטים סעיפי האישום" (רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל
, תק-על 2006(1) 2229). בהמשך, קבע בית המשפט, מפי כב' השופטת נאור, כי יש לראות את המבקש כמי שהורשע במספר עבירות של מעשים מגונים. "...לאור עובדות כתב האישום - ולחלק זה, כפי שבואר, יש ליתן את מירב המשקל - לא יהיה זה נכון להעמיס על לשון היחיד בה נקטה התביעה אך בסופו, בחירה מכוונת שיש בה לגדר את אשמת המבקש, לצמצם את הרשעתו ולקבוע תקרה לעונשו. אף אני סבורה - לאור קיצוניותן של עובדות כתב האישום שלפנינו - כי הפרשנות שיש ליתן לאזכור סעיף העבירה ולנקיטה בלשון יחיד היא כהפניה גרידא, ל'קטגוריה' אליה יש לשייך את מעשי המבקש, כפי שתוארו בפירוט בחלק העובדתי. משהורשע המבקש, לאור הודאתו בעובדות כתב האישום, ב'מה שכתוב בכתב האישום', הרי שבית המשפט המחוזי לא חרג מסמכותו בגוזרו את העונש כפי שגזר". דברים אלה יפים גם לענייננו, ומבחינה מהותית יש לראות את הנאשם כמי שהורשע ברציחתם של ארבעה קורבנות.

6. אשר לעונש שייגזר על הנאשם, יש להביא בחשבון את הוראת סעיף 186 הנ"ל לחוק סדר הדין הפלילי המורה, כי לא ניתן לענוש יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. הביטוי "אותו מעשה" נדון בפסיקה לא אחת. ההלכה היא, כי אין המדובר אך במעשה הפיזי של ביצוע העבירה, אלא ב"מושג נורמטיבי" הנבחן "על-פי מכלול שיקולים ונסיבות הסובבים את האירוע" (ע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח(4) 461, בעמ' 467 ו-469).

שלושה מבחני עזר משמשים את בית המשפט בבואו להחליט, אם המדובר ב"אותו מעשה" לענין גזירת העונש.

המבחן הראשון הוא המבחן הצורני-עובדתי: האם ניתן להפריד את המעשים ולראותם כמעשי עבירות העומדים כל אחד בפני
עצמו, למרות ביצועם ברצף (ע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מד(1) 843, 849). בענייננו, ניתן להפריד, מבלי שיהיה בכך משום מלאכותיות, בין מעשי הקטילה, שהרי מדובר ברצף של יריות, שניתן היה להפסיקו, במיוחד בכל הנוגע למעבר מירי בנוסעי המכונית לירי בשטח המפעל. "המערער יכול היה בכל עת להפסיק את לחיצתו על ההדק, ובכך למנוע קורבנות נוספים. לעובדה כי המערער ירה מנשקו כשהוא במצב אוטומטי, ולא ביריות בודדות, אין משמעות, ואין בה כדי לשנות מהמסקנה כי מדובר באוסף של אירועים נפרדים" (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(5) 289, 303).

המבחן השני הוא המבחן המהותי-המוסרי, הבוחן את האינטרס של קורבן העבירה, את חשיבות הערך הנפגע, את ריבוי הנפגעים ושיקולים מוסריים וערכיים (ע"פ 1742/91 הנ"ל, בעמ' 303; ע"פ 6141/01 גבארין חליל נ' מדינת ישראל
, פ"ד נט(1) 653, 660-661). כאשר מדובר, כמו בענייננו, בעבירות של רצח ושל נסיון לרצח, שהסבו קורבנות רבים, המבחן המהותי-המוסרי הוא המבחן המכריע. מבחן זה מצדיק, ככלל, הטלת עונשים מצטברים, על-מנת לתת ביטוי הולם לערך היסוד של קדושת החיים, לבטא את שאט הנפש אל מול רצח הרבים, ולבטא מדיניות הרתעה ראויה. בעבירות המכוונות לפגוע בחיי רבים, בין אם ריבוי הקורבנות נבע מרצף מעשי פגיעה נפרדים ורצופים, ובין אם קטל הרבים נגרם ממעשה פיזי אחד - "פירוש המושג 'אותו מעשה' ייסוב לא אך את העושה אלא - ואולי אף בראש ובראשונה - את הנפגע" (ע"פ 9804/02 הנ"ל, בעמ' 473). "גזירת עונשי מאסר חופפים על כמה מעשי רצח - אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד - יש בה מכללא משום מזעור של הזוועה בגרם המוות הזדוני והמכוון כנגד שורה של אנשים" (ע"פ 6141/01 הנ"ל, בעמ' 663, מפי כב' השופט ג'ובראן).

כך הם פני הדברים בענייננו. לכל אחד מן הקורבנות יש זהות ושם: מוחמד עלי חסן מנצור; בסאם מוסא אחמד טואפשה; אוסאמה מוסא אחמד טואפשה; חליל מוחמד ראוף אלולויל. אלו הם הקורבנות המיידיים של מעשי הנאשם, ויש לענוש אותו על רציחתו של כל אחד ואחד מהם.

המבחן השלישי והאחרון הוא המבחן ההרתעתי. מבחן זה נגזר מן המבחן השני ובוחן את מידת הפגיעה בהרתעת הכלל, אם בגין ריבוי עבירות יושת עונש זהה לזה המוטל בעטיה של עבירה אחת. "אדם שהשליך רימון רסס אל בין קבוצת אנשים במטרה לרצוח את הרבים ועלה בידו כך לקפח חיים של אנשים עוד ועוד, הנאמר עליו כי ב'אותו מעשה' רצח את הקורבנות, וכנדרש מכך ייגזר עליו עונש כמו קיפח חייו של אדם אחד? אם זה לכאורה פירוש החוק ראוי לנו שנתחיל לחשוב מבראשית על מוסר ועל צדק, על יחיד ועל חברה, על חוק ועל סדר, על פירוש חוק ועל הבנת החיים" (ע"פ 9804/02 הנ"ל, בעמ' 478). הטלתו של מאסר עולם אחד על הנאשם, כמוה כשליחת מסר אל עבר רוצחים בכוח, כי רצח הרבים הוא כרצח האחד; ולא היא.

העולה מן המקובץ, כי על-פי שלושת המבחנים שנקבעו בפסיקה, העונש הראוי למעשי הרצח של הנאשם הוא עונש מצטבר של ארבעה מאסרי עולם, וכך אנו מורים.

7. ב"כ המאשימה עתר להטלת עונש מאסר בפועל לתקופה נוספת, במצטבר, בגין העבירות של נסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות.

אכן, כוונתו המקורית של הנאשם היתה לרצוח חמישה אנשים, ואך בנס לא עלה בידו להגשים את כל תוכניתו ואחד הפועלים אשר ישב ברכב נפצע וניצל. במצב דברים זה, יש לגזור על הנאשם עונש נוסף במצטבר בגין העבירות של נסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות. על-פי הוראות סעיף 186 הנ"ל, בגין שתי עבירות אלה ניתן להטיל על הנאשם עונש אחד, ואולם מכל הנימוקים שנמנו לעיל, יש לקבוע כי עונש זה יצטבר לעונשי מאסר העולם (ראה: פ"ח (ירושלים) 873/05 מדינת ישראל
נ' עבד אל מועז דיב ג'ועבה, מיום 10.7.06).

8. ב"כ המאשימה הוסיף וביקש, כי נחייב את הנאשם לפצות את משפחות הקורבנות לפי סעיף 77 לחוק העונשין.

אין כל מניעה בהוראות חוק העונשין לקבוע חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק בנוסף להטלת עונש של מאסר עולם. כפי שנקבע בימים אלה ב-ע"פ 7033/04 יחזקאל יאיר נ' מדינת ישראל
(פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 11.9.06, מפי כב' השופט ג'ובראן): "הגם שנכון הוא הדבר, כי בעבר מיעט בית המשפט לחייב נאשמים ברצח לשלם פיצוי למשפחות הנרצחים, הרי שבעת האחרונה עדים אנו לשינוי מסויים שחל בפרשנות הניתנת לסעיף 77 לחוק העונשין. כך, החל בית המשפט לעודד את השימוש בהוראת החוק האמורה לאור העליה שחלה במעמדם של נפגעי עבירה ומתוך הכרה בזכותם לקבלת פיצוי על הנזקים השונים - הרכושיים, הגופניים והנפשיים - שנגרמו להם (ראו, למשל, רע"פ 2976/01 הנ"ל, פסקה 40 לפסק דינו של השופט חשין). דברים אלה ודאי נכונים ככל שמדובר בעבירה החמורה מכל של נטילת חיי אדם". אין צורך בדמיון רב כדי לשער את גודל הפגיעה שפגע הנאשם במשפחות קורבנותיו. בקביעת הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק למשפחות יש כדי לרפא, אף כי במידה קטנה, את כאבן. "... כאשר מדובר בעבירות חמורות, ברור כי ערך הנזק והסבל הטיפוסיים גבוהים בהרבה מתקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77(א)" (ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(3) 721, 732).
9. על יסוד כל האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:

(א) בגין עבירת הרצח - ארבעה עונשי מאסר עולם, שירוצו במצטבר, החל מיום מעצרו (17.8.05);
(ב) בגין העבירות של נסיון לרצח וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות - 12 שנות מאסר, אשר ירוצו במצטבר לעונשי מאסר העולם;
(ג) הנאשם יפצה את משפחותיהם של ארבעת הנרצחים בסכום של 228,000₪ לכל אחת מהן, ואת ראוחי מוחמד סעיד כסאב, אשר נפצע מן היריות - בסכום של 100,000 ₪.
זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתן היום ה' בתשרי תשס"ז (27 בספטמבר 2006) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם וסניגורו.
אהרן פרקש
, שופט

אורית אפעל-גבאי
, שופטת

משה רביד
, שופט

194
בתי המשפט

פ"ח 861/05
בית המשפט המחוזי בירושלים
כבוד השופט משה רביד
- אב"ד
כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי

כבוד השופט אהרן פרקש

לפני:









פח בית משפט מחוזי 861/05 מדינת ישראל נ' אשר (בן דוד) ויזגן (פורסם ב-ֽ 27/09/2006)