פסקי דין על גבע מרדכי | פסקי דין על גבע מרדכי | פסקי דין על עו"ד מריו אלברטו רובינשטיין | פסקי דין על רובינשטיין גולדפישר קלרי |

55565/03 א     26/09/2006




א 55565/03 גבע מרדכי, גבע מרדכי נ' עו"ד מריו אלברטו רובינשטיין, רובינשטיין גולדפישר קלרי




1
בתי המשפט

א 055565/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
26/09/2006
תאריך:
כב' השופט צבי כספי

בפני
:

1 . גבע מרדכי
2 . גבע אורית
בעניין:
תובעים
נ ג ד
1 . עו"ד מריו אלברטו רובינשטיין

2 . רובינשטיין גולדפישר קלרי
נתבעים
פסק דין
הנתבע מס' 1, עו"ד מריו אלברטו רובינטשיין (להלן: "מריו"), היה לעת הרלבנטית לתביעה עורך דין במקצועו ונשוי לנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") כפי המפורט בסעיפים 9 ו 10 לתצהיר הנתבעת.
התובעים מייחסים לנתבעת, כפי שייראה להלן, שיתוף פעולה עם מריו, במישרין או בעקיפין, במעשה הגזל שעשה מריו בכספיהם.
לצורך האמור לעיל יש משמעות לסטטוס המשפחתי של הנתבעת בזמנים שונים אולם התובעים כשלו מלהוכיח עובדות ראשוניות אלה, והנתבעת מצידה לא ספקה, בכוונה או שלא בכוונה, פרטים מלאים עליהם.
הדברים אמורים לכך שהנתבעת מציינת את מועד נישואיה לשנת 1974, בלא לציין מתי ובלא להמציא עותק של תעודת נישואין (סעיף 9 הנ"ל) והוא במובן מסוים מועד "נוח" לענייניה, כפי שיובהר להלן, שכן המשטר הרכושי החל על זוגות שנשאו לאחר המועד הנ"ל הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1963 (להלן: "חוק יחסי הממון") ולא חלים עליהם עוד קביעות הדין הפסוק בעניין "חזקת שיתוף הנכסים" [ סעיף 19 לחוק הנ"ל; רע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ. ח'אלד אבו רומי ואח', פד"י נו6 עמ' 175 (להלן: "פס"ד אבו רומי") ].
בנוסף מתייחסים הדברים האמורים לעיל לכך שגם מעמדה של הנתבעת היום כגרושה אינו חד משמעי, או נכון יותר לומר הוא שעמדת הנתבעת לעניין זה לא נסתרה למרות שהראייה המכרעת המצביעה על מעמדה זה, תעודת הגירושין או תעודת זהות, לא הוגשה לבית המשפט ונראה שהתובעים אינם מפקפקים במעמדה הנ"ל תוך הסתמכות על עדותה של הנתבעת בסעיף 4 לתצהירה שם היא טוענת כי התגרשה ממריו "..כפי שיפורט להלן" אולם אין בהמשך תצהירה כל פרוט נוסף למעט צירוף עותק של הסכם הגירושין בינה לבין מריו (נספח ז' לתצהיר הנתבעת, סעיפים 21 עד 23 לתצהיר; להלן: "הסכם הגירושין") בלא הוספת החותם הסופי המקיים את הסכם הגירושין.
מכל מקום, לאור עמדת התובעים, שלא מצאו לנכון לחקור יותר במעמדה המשפחתי של הנתבעת ומועדיו (ראה לדוגמה סעיפים 7.3 ו 7.4 לסיכומי טענותיהם), הרי שלצורך הדיון ולמתן פסק הדין יש לראות את הנתבעת כמי שהתגרשה ממריו בשנת 2004 או לאחריה כאשר נישואיה היו בשנת 1974 על כל הנובע מכך, כאמור לעיל ולהלן.
מריו מעל בכספים שמסרו לו התובעים בנאמנות, ואין צורך לפרט את הדברים מעבר לכך הואיל ונגד מריו ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה [ וראה, אם יש צורך בכך ואם אכן מדובר בראיה קבילה בנסיבות העניין, תצהירו של מריו שהוגש בצמוד לתצהיר העדות של התובע מס' 1 (להלן: "התובע") ]; הנתבעת אינה מכחישה את העובדה שכספי התובעים שנמסרו למריו בנאמנות אכן נגזלו על ידיו; למעשה, בניסיונם להרחיק את הנתבעת מאחריותה הנטענת להחזרת כספי התובעים סימנו באי כח הנתבעת ואישרו את נתיב ההפקדות וההוצאות של הכספים שנלקחו על ידי מריו מהתובעים, כפי המפורט בסעיפים 16, 17 לסיכומי טענותיהם כאשר דרכי גילגול הכספים שניתנו בידי מריו (סכום של -.295,560 ₪, להלן: "סכום התביעה") מגובים גם במסמכי בנקים, בין אלו שנספחו לתצהירו של התובע (נספחים ה', ו', יא' ו יב') ובין אלו שהוגשו כמוצגים במהלך הדיונים, מוצגים במ/1, במ/2.
עניינו של

פסק דין
זה הוא בחלק התובענה המופנה כלפי הנתבעת, כמי ששיתפה עצמה, ולו בדיעבד, במעשה הגזל של מריו או כמי שעשתה שימוש בכספי הגזילה לצורך רכישת דירה משותפת לה ולמריו, דירה אשר במועד רכישתה בסמוך למועד מעשה הגזל, נרשמה על שמה של הנתבעת לבדה ועל פי הסכם הגירושין, נותרה בבעלותה (סעיף 18 לתצהירה של הנתבעת, כפי ש"תוקן" על ידיה בעדותה ביום 31.5.05 בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 16 ועד סוף העמוד נספח ז' לתצהיר הנתבעת וסעיף 25 לתצהירה; להלן: "הדירה"; ראה גם נסח הרישום נספח י' לתצהיר התובע).
מקובל עלי, לצורך הדיון, ולאור התוצאה אליה אני מגיע איני רואה צורך לפרט מעל האמור, כי עיקוב אחר דרכו של סכום התביעה מרגע הפקדתו בידי מריו מצביע על כך שלא נעשה שימוש ישיר באותם כספים של התובעים לצורך רכישת הדירה; עוד מקובל עלי כי במצב הדברים היום על פי פסיקת בית המשפט העליון, אין לתובעים זכות תביעה נגד הנתבעת לתשלום חובו של מריו בגין כספי הגזלה כחלק מחוב שהיא חייבת בו במסגרת הלכת "שיתוף הנכסים", הכוללת, ככל הנראה גם "שיתוף בחובות", בין משום שעל הצדדים חל חוק יחסי הממון המוציא את תחולתה של הוראת השיתוף בנכסים, לפי "פס"ד אבו רומי" הנ"ל, ובין משום שטרם הוכרה בדין זכותו של צד ג' לעילת תביעה חיצונית כנגד בן זוגו של חייב כמי שחב כלפי אותו צד ג' יחד עם החייב במסגרת "שיתוף החובות" הנ"ל [ ע"א 3002/93 יעקב בן צבי נ. מיכל סיטין ואח', פד"י מט3 עמ' 5; ע"א 3929/02 רויטל לוין כרם נ. גד שילר עו"ד הנאמן בפשיטת רגל של גדעון לוין ואח' פד"י נח5 עמ' 364, פסק דינה של כב'

השופטת חיות וכן ראה גם בעמ 1681/04 פלונית נ. פלוני, "פדאור" (לא פורסם)
04(19) 92 ].
אין באמור לעיל כדי למנוע מהתובעים לקבל את כספיהם מהנתבעת.
עילת התביעה הראויה, לטעמי, נעוצה, בנסיבות המקרה, בהוראות חוק הנאמנות, תשל"ט - 1979 (להלן: "חוק הנאמנות") יחד עם הוראות הדין הנוגעות לעשיית עושר ולא במשפט, כפי שיובהר להלן.
כאמור, לא ניתן לקבוע שהדירה נרכשה, ולו בחלקה, מכספיהם של התובעים; יחד עם זאת, מקובל גם על הנתבעת, כי לפחות סכום של -.320,000 $ ששימשו לרכישת הדירה, היו מכספים משותפים לה ולמריו, בין שהיו אלה כספים שבאו ממימוש דירתם הקודמת ובין שמדובר בכספים שקבלו כהלוואה מובטחת משכנתא מבנק (סעיף 13 לתצהיר הנתבעת).
ככל שמדובר על כן בחלקו של מריו באותם כספים, בהפרדה נטענת על ידי הנתבעת, ובטרם הסכם הגירושין, ניתן לקבוע שחלקו של מריו במימון הדירה לא נפל מסכום של -.160,000 $, סכום העולה בשיעור ניכר על סכום הכספים שנטל מריו מהנתבעים, הוא סכום התביעה.
ניתן למצוא את זכותם של התובעים בחלק הדירה התואם את סכום התביעה, או לחילופין את זכותם לקבל מהנתבעת את סכום התביעה באחת משתי הקונסטרוקציות הבאות.
לפי סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות:
"פירותיהם ותמוריהם של נכסי הנאמנות יהיו אף הם לנכסי הנאמנות".
מכאן, שככל שניתן לראות בכספי מריו שמהם נרכש חלקו בדירה (להלן אתייחס לכך, לצורך הנוחיות, כרכישת הדירה) כספי נאמנות, הרי שהדירה מהווה תחליף של אותם כספים וככזו מהווה היא "נכס נאמנות"; כך בספרו של המלומד שלמה כרם, "נאמנות" מה' 4 סעיף 122 עמ' 280:
"...יצא הסכום שמשך הנאמן שלא כדין, מרשותו, ותמורתו רכש נכס כלשהו - הנכס שרכש הוא תמור לנכס הנאמנות, ועל -כן אף הוא בגדר נכס נאמנות" [ ראה גם פרידמן, "דיני עשיית עושר ולא במשפט", מה' שניה כרך ב' סעיף 28.4 בעמ' 1064, 1065 ].
בראיה זו של הדירה כנכס נאמנות, פעולתו של מריו במתן חלקו בדירה לנתבעת או ברכישת הדירה בכספי הנאמנות עבור הנתבעת היא פעולה המנוגדת להוראות סעיף 13(א) לחוק הנאמנות, והיא פעולה בטלה מאחר ונעשתה לטובת בת זוגו של מריו - הנאמן, כפי הוראות ס"ק (ה) לאותו סעיף והוא גם אם הענקת הדירה, או חלק הדירה, או תמורת הדירה, לנתבעת הייתה בעודה תמת לב [ כרם, שם סעיף 272 בעמ' 572, 573 ].
מבנה זה של הדברים טעון הסבר והבהרה בשני עניינים:
ראשית, לעצם הגדרת הביטוי "כספי הנאמנות"; כבר נכתב לעיל כי מקובל עלי שלא ניתן לקבוע שמריו השתמש לצורך רכישת הדירה באותם כספים שקבל מאת התובעים אלא בכספו שבא לו ממקורות אחרים; אין בכך כדי מניעה מלראות את אותם כספים ככספי הנאמנות שהתגלגלו כתמור או תחלוף בדירה; כך, כרם, בסעיף 122 שם, בעמ' 284, 285, דברים שמהראוי, לטעמי, להביאם במלואם:
"...ומה יהיה הדין אם לא ניתן להצביע בבירור, על ידי עקיבה, על גלגולם של כספי נאמנות? האם פירושו של דבר שאין הם קיימים?
הרי אם עשה הנאמן שימוש בנכסי הנאמנות, נתרבו נכסיו, ומדוע אפוא לא נייחס את הגידול בנכסיו של הנאמן לשימוש שעשה בנכסי הנאמנות וכך נייחס מעמד של נכס נאמנות לפחות לנכסים שנוספו לו לאחר ששלח את ידו בנכסי הנאמנות? מבחינת תורת התמור - כפי שהוא עולה מסעיף 3(א) לחוק הנאמנות - לכאורה אין מניעה לראות בנכסים שנוספו לנאמן לאחר ששלח את ידו בנכסי הנאמנות משום תמור לנכסי הנאמנות, ועל כן אין גם מניעה לראות בהם נכס נאמנות...".
הדברים נראים בעיני הגיוניים והוגנים כאחד; אם נטל הנאמן מכספי הנאמנות, הגדיל בכך את הונו; לאחר מכן רכש נכס בכספים שלא היו כספי הנאמנות תוך שהוא עושה שימוש בכספי הנאמנות לצרכים אחרים, מן הסתם לא יכול היה להפנות כספים לצורך רכישת הנכס אלא מאחר שעמדו לרשותו כספים פנויים עקב כך שיכול היה להשתמש בכספי הנאמנות לצרכים אחרים; מה על כן משנה באילו כספים ממש השתמש כל עוד שימשו לו כספי הנאמנות מנוף כלכלי לצורך רכישת אותו נכס שבו ניתן למצוא תחלוף לכספים שהושקעו בו?
למען הסדר מהראוי לציין שגם המלומד פרידמן מתייחס לעניין זה לו הוא קורא תיאורית "גידול הנכסים" ולכאורה נראה שהיא אינה מקובלת עליו (שם, סעיפים 28.48, 28.49 בעמ' 1127 עד 1130), אולם זאת לטעמי, רק לכאורה, ולמעשה אין הוא שולל את זכות התביעה במקרה זה.
הדיון בקטעים הנ"ל בספרו נסב על הזכות לקבלת הסעד של צו עקיבה במקרה ממין זה הנדון, ולעמדתו, לא ניתן לקבל סעד כזה בנתונים כאלה, בדין האנגלי; אך בישראל זכאי יהיה התובע, במקרים ממין זה הנדון לסעד אישי כלפי הנתבע (קרי הנתבעת דכאן) על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט ואין צורך להיזקק לתביעה קניינית או מעין קניינית שבסופה יימצא צו עקיבה (שם, טקסט להערת שוליים מס' 291).
דבר נוסף; פרידמן מעלה בספרו שאלה באשר לאפשרות מתן צו עקיבה לגבי כספים ששמשו לרכישת נכס מקרקעין, בהיות צו מעין זה נוגד, לטעמו, את הוראות סעיפים 160, 161 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (שם, סעיפים 28.6 עד 28.8 עמ' 1067 עד 1069).
נראה בבירור מהאמור שם שהבעיה אינה מתעוררת, לדעת המחבר, במקרה שבו מדובר בעקיבה על נכסי נאמנות שכן עקיבה כזו היא בגדר זכות על פי דין קרי, על פי חוק הנאמנות; יתר על כן, נראה לי כי לאחר פסק הדין בעניין "אהרונוב" [ ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ. מזל אהרונוב, פד"י נג4 עמ' 199 ], אין עוד מניעה להכרה בעקיבה אחר כספים שבהם נרכש נכס מקרקעין.
דרך אחרת לראיית הדברים שאינה שונה משמעותית, מתייחסת להוראות סעיפים 14 ו 15 לחוק הנאמנות.
לפי סעיף 14 לחוק:
"פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית המשפט לבטלה, ועל הצד השלישי יחולו אחריות וחובות כשל נאמן; ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות".
יכול אני להניח שהנתבעת, שהיא לצורך העניין "הצד השלישי", לא ידעה ולא היה עליה לדעת על הפרת חובת הנאמנות של מריו.
מאידך, נראה לי שמתן הכספים לנתבעת, או עבור הנתבעת, רישום חלק הדירה שהיה אמור להירשם על שם מריו ונרשם לטובת הנתבעת, נעשה ללא תמורה.
יצוין, על מריו והנתבעת לא חלה "חזקת השיתוף בנכסים", כפי שצוין לעיל; לכאורה היה כל אחד מהם יכול ורשאי להיות בעלים של חלקים בדירה, כפי שהיה המצב בדירת המגורים הקודמת אותה מכרו לקראת רכישת הדירה (ראה נספח ב' לתצהירה של הנתבעת; סעיף 4 לחוק יחסי הממון).
מסירת הזכויות בדירה לנתבעת, תוך ויתורו של מריו על חלקו בה, בעודם נשואים, הייתה ללא תמורה.
לעניין זה העלתה הנתבעת טענה לפיה היא נתנה למריו הלוואה בסך של -.70,000 $, אשר הושקעו על ידיו בהשקעה בלתי ברורה, יחד עם שותפים עלומים, ולא הוחזרה לנתבעת הגם שהיא לא הגישה תביעה נגד אותם שותפים להחזרת אותה הלוואה (ראה חקירתה הנגדית של הנתבעת בעמ' 6 ו 7 לפרוטוקול).
אותה הלוואה שלא הוחזרה הייתה הסיבה לרישום הדירה על שמה בלבד.
לכאורה, נוצרה תמורה יש מאין במערכת היחסים שבין מריו והנתבעת, שהיו נשואים 29 שנים, ולפתע פתאום מלווה הנתבעת למריו כספים משל היה גורם זר לה לחלוטין.
אלה הם דברים שלא ניתן לקבלם ולכך מספר סיבות מצטברות ונפרדות.
ראשית, לא בא זכרה של אותה הלוואה והפיכתה לתמורה בגין רישום חלק הדירה על שם הנתבעת בתצהיר עדותה הראשית וסיפור משמעותי זה לא בא לעולם אלא במסגרת החקירה הנגדית.
גירסה זו של הנתבעת היא בגדר של "גירסה כבושה" או "עדות כבושה" ומשקלה אפסי [ ע"פ 7033/04 יחזקאל יאיר נ. מדינת ישראל (טרם פורסם), ראה אתר "נבו"].
שנית, גירסה זו לא רק שהיא כבושה, היא גם גירסה סותרת לדברים שנרשמו מפי הנתבעת בסעיף 18 לתצהירה, כמו גם בסעיף 19.3 לכתב הגנתה, לפיהם היא לא הייתה מודעת כלל לכך שהדירה נרשמה על שמה בלבד והייתה זו יוזמתו של מריו שפעל עבורה כבן זוגה ועורך דינה.
שלישית, בנוסף ומצטבר, עדותה בעניין זה היא עדות יחידה של בעל דין ואין לה סיוע ובנסיבות האמורות ודאי הוא שאין כל סיבה והנמקה לקבלה כמות שהיא ללא סיוע [סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א 1971; קדמי, "על הראיות" חלק ג' עמ' 1238 ואילך ].
מכאן, ש"הפעולה" הנדונה, היינו השימוש שנעשה בכספי התובעים על ידי מריו, לטובת הנתבעת, היא פעולה הניתנת לביטול על ידי בית המשפט, כפי סעיף 14 הנ"ל ולא ראיתי סיבה (וגם לא הובא טיעון הולם) להימנע מביטול כאמור.
גם בעניין זה יש להרחיב מעט; המלומד כרם, בספרו הנ"ל, כותב בתחילת הדיון בסעיף 14 הנ"ל, שאין הוא חל על פעולה שביצע הנאמן עם עצמו או קרובו ופעולה כזו נידונה על פי סעיף 13 שלעיל (שם, סעיף 276, עמ' 581 טקסט לה"ש מס'1).
נראה שגישה זו, כפשוטה, אינה מדויקת, לא פרשנית ולא מעשית; סעיף 13 הוא סעיף מחמיר יותר מאשר סעיף 14 באשר לתוצאות מעילה באמון שבוצעה על ידי הנאמן, ומכל מקום, אם יש הקבלה בין הוראות סעיף 14 להוראות סעיף 13 בחלקים מסוימים או אם יש מצבים שאינם נזכרים בסעיף 13 ומתאימים לסעיף 14, אין סיבה מדוע לא יחולו חומרות סעיף 14, הנוגע לצד ג' כלשהו, שאינו קשור עם הנאמן, גם על צד ג' הקרוב לנאמן, מקל וחומר, שאחרת עשוי להיווצר מצב אבסורדי לפיו, במקרה כלשהו, שבו הייתה נפסלה פעולה של נאמן עם צד ג', לפי סעיף 14, היא תאושר דווקא כאשר נעשתה עם קרובו של הנאמן או אפילו לטובת עצמו, אך מסיבה כלשהי אינה נכנסת לגדר סעיף 13 או לא ניתן להפעיל כנגדה את הוראות אותו סעיף.
נראה שבדברים הנ"ל התכוון המלומד כרם לכך שפועלו הטבעי של סעיף 14 הוא כלפי זרים, שאינם קרובים של הנאמן, בעוד שלגבי האחרונים חל סעיף 13 ולא לכך שהחובות והחומרות של סעיף 14 אינן חלות ביחסי הנאמן וקרוביו.
גישה זו עולה בהמשך הדברים בסעיף הנ"ל בספר הנ"ל, בעמ' 582 שם כותב המחבר את הדברים הבאים, שאכן יש בהם כדי להסביר את דבריו בראשית הדיון כדלקמן:
"סעיף 14 חל על פעולה עם אדם שלישי, שנעשתה בהפרת חובה ואשר אינה נכללת בגדר האיסורים שפורטו בסעיף 13 לחוק", ובכך אכן מעמיד המחבר המלומד, בכל הכבוד, את סעיף 14 במקומו הנכון.
עניין נוסף: ניתן היה לטעון, אולי, אך לא נטען, כי הפעולה הרלבנטית לעניין, בין מריו לנתבעת, נעשתה רק בשלב מאוחר יותר, בעת שנכרת ביניהם הסכם הגירושין, ועל כן יש לראות את הנתבעת כמי שמסרה תמורה למריו, לצרכיי האמור לעיל, מכך שנעשו בין הצדדים האיזונים הדרושים לפי חוק יחסי הממון כל צד קבל את חלקו בתמורת ויתורים כאלה או אחרים לצד השני (ראה גם סעיף 32.4 להסכם הגירושין).
גם לו תבוא טענה כזו, אין בה כדי לסייע לנתבעת הואיל והסכם הגירושין נכרת ביום 23.4.04 בעוד שהתביעה הנוכחית הוגשה ביום 10.9.03 ודיון ראשון בעניינה בבקשת התובעת למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" היה ביום 21.1.04 ובאותו השלב ידעה כבר הנתבעת היטב על מעשיו של מריו; בכך מופעלות הוראותיו של סעיף 14 גם מבחינה זו.
בין שניתן לראות בנתבעת "נאמן" לפי הוראות סעיף 14 ומכאן, את מה שקבלה ממריו כרווח אסור שעליה להחזירו, לפי הוראות סעיף 15 לחוק הנאמנות (ראה כרם שם, סעיף 289, עמ' 609 לעניין הגדרת ה"רווח" שצומח לנאמן במעשה אסור) בין שניתן לראותה כמי שמחזיקה בידיה טובת הנאה שצמחה במעשה הגזל ויש עליה עקיבה, דין התביעה להתקבל.
עניין אחד בטרם סיום נוגע לטענת הנתבעת לפיה בדרישת הסעדים או בעילות התביעה הרחיבו התובעים את טענותיהם מעל האמור בכתב התביעה ועל כן אין על בית המשפט להתייחס להם.
לכך שתי תשובות: ראשית, ככל שמדובר בטיעון משפטי, להבדיל מעובדות המקרה, ככל שאלה נטענו, אין בכך דבר שהנתבעת מבססת את טענותיה לזכות על מצב משפטי שלא נטען מלכתחילה, כל עוד אין שינוי בגדר עובדות המקרה שהוכחו, בין הנטען לראשונה ובין הנטען בשלב זה של הדיון (רע"א 7669/96 עירית נהריה נ. נתן קזם, פד"י נב2 עמ' 214 בעמ' 220).
שנית, הסעד שנתבע בכתב התביעה הוא סעד כספי, והוא זה שנדרש גם בסיכומי הטענות; העובדה שלביסוס הטעון לזכות לסעד זה מצאו התובעים לנכון לחפש את דרכם בנתיביהם של "צווי עקיבה" אינה שוללת את אופיו של הסעד המבוקש כסעד כספי; ואולם, גם אם יש שוני מסוים בין הסעד שהתבקש מלכתחילה ובין זה שנדרש בסיכומי התביעה, אין בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה או אי מתן הסעד; כאמור, עילות התביעה ועובדותיה היו ידועות והראיות להן נשמעו ואין הבדל, אולי, אלא בבסיס המשפטי; אכן כלל הוא שאין בית המשפט פוסק סעד שלא התבקש (זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" מה' 7 פיסקה 178 עמ' 162-163).
יחד עם זאת, חריג לכלל זה כאשר הסעד הנוסף, נובע ישירות מהסעד שהתבקש בכתב התביעה, בין שתוקנה התביעה ובין אם לא [ בש"א 1203/92 (ע"א 2199/91) סימנטוב נפיסי נ. ויקטוריה נפיסי, "דינים" עליון כה 893; ע"א 1694/92 חברת אול שרותים נ. גבריאל מושיץ ואח' פד"י מט2 עמ' 397]. עשוי הוא גם שבית המשפט יתן סעד שלא התבקש "... אם כל העובדות, הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ, ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים" [ ע"א 253/84 ישראל ספיר ואח' נ. פנינה ספיר, פד"י מב3 עמ' 14 בעמ' 18].
כך או כך, יכול אני, אם יש צורך בכך, גם לראות את התביעה כמתוקנת, וזאת תוך שאני עושה שימוש, אם כי לטעמי אין צורך בכך, בהוראות תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 [ 5640/90 ע"א הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. מוחמד אבו רביע אללה ואח', "דינים" עליון, לז, 690; ע"א 672/88 רמי לב נ. פקיד השומה חיפה, פד"י מו5 עמ' 410; רע"א 5485/99 יעיש פינטו ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד3, עמ' 337; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ. שרה רייז, פד"י נח3 עמ' 934 ].
מכל האמור לעיל אני מקבל על כן את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את סכום התביעה כהגדרתו לעיל, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום ועד התשלום
בפועל וכן את הוצאות המשפט, בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום
בפועל ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של -.40,000 ₪ ומע"מ בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תעביר העתק

פסק דין
זה לב"כ הצדדים בדואר.
ניתן בלשכתי, היום ד' בתשרי, תשס"ז (26 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.
צ. כספי, שופט









א בית משפט שלום 55565/03 גבע מרדכי, גבע מרדכי נ' עו"ד מריו אלברטו רובינשטיין, רובינשטיין גולדפישר קלרי (פורסם ב-ֽ 26/09/2006)