פסקי דין על דביר אברהם | פסקי דין על דוידוביץ ראובן | פסקי דין על שרון יעקב

112694/01 א     15/10/2006




א 112694/01 דביר אברהם, דוידוביץ ראובן נ' שרון יעקב




1
בתי המשפט
א 112694/01
בית משפט השלום תל אביב-יפו
15/10/2006
תאריך:
כב' השופט שינמן יעקב

בפני
:

1. דביר אברהם

2. דוידוביץ ראובן

ע"י ב"כ עוה"ד עדי ברקאי

בעניין:
התובעים/הנתבעים שכנגד
- נ ג ד -
שרון יעקב

ע"י ב"כ עוה"ד חיים סודקביץ
הנתבע/התובע שכנגד
פסק דין
רקע
1. עד לשנת 1994, היו התובעים והנתבע שותפים בחלקים שווים, כל אחד בשליש, בעסקי עמילות מכס, שינוע ותובלה בינלאומית.
הצדדים ניהלו את עסקיהם במסגרת חברות שונות, שפעלו כולן במסגרת עסקית אחת (החברות כולן תקראנה להלן: "החברה").

2. בסוף שנת 1994, נקלעו החברה והעסקים המשותפים למשבר כספי ולחובות גבוהים, בהיקף של למעלה ממיליון ₪;
בנסיבות אלו החליטו הצדדים, כי אין ביכולתם לפרנס ולשלם שכר לשלושת המנהלים; לפיכך הוסכם ביניהם, כי על אחד מהם לפרוש מהעסקים המשותפים, על-מנת ששני הנותרים ימשיכו בניהול העסקים, יחזירו את החברה לפסי רווחיות ויביאו להשבת החובות שצברה החברה במלואם או בחלקם.
הצדדים החליטו על הפרדת "חבילת השותפויות" שביניהם, וביום 30.12.94 נחתם בין הצדדים הסכם, לפיו יפרוש הנתבע מן החברה.
בהסכם נקבעו הסדרי הפרישה בצד הזכויות והחובות המוטלות על כל אחד מן הצדדים (להלן: "הסכם הפרישה" או "ההסכם").

3. הסכם הפרישה, הינו הסכם קצר וברור, ולמרות זאת הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה -מי הפר את ההסכם ועל מי מהם להשיב למשנהו כספים, עקב הפרתו של הסכם זה.
התובעים מטבע הדברים סבורים, כי הנתבע הפר מחויבותו והם זכאים להשתתפותו בהפסדים שנוצרו בחברה, ולפיכך הגישו את תביעתם; ואילו מנגד, הנתבע סבור, כי לא רק שאינו חב בכספים הנתבעים, אלא שהתובעים הם אלו שהפרו את ההסכם והם חייבים להשיב לו, כספים ששילם לחברה, לאחר פרישתו, ולפיכך הגיש כנגדם תביעה שכנגד.

4. שורש המחלוקת בין הצדדים כאמור, הינו פרשנותו של הסכם הפרישה ולמעשה, המחלוקת מתמקדת במספר סעיפים, אשר מפאת חשיבותם יצוטטו להלן, לפי מספריהם בהסכם הפרישה:

"3 : שרון יעביר את כל מניותיו בחברות המנויות במבוא לדבידוביץ ולדביר בחלקים שווים ללא תמורה באופן מיידי.
6 : חובות העסקים מוערכים על ידי הצדדים בסכום של 1,100,000 ₪ נכון ליום חתימת הסכם זה והצדדים אחראים לסכום הנ"ל בחלקים שווים ביניהם, דהיינו 1/3 לכ"א.
8 : הבטוחות שמשאיר שרון בעסקים יעמדו להבטחת פרעון חלקו בחובות הנ"ל, אך שרון זכאי לקבוע את דרך ההשקעה של הבטוחות הנ"ל.
9 : בתום 3 שנים מהיום, לאחר עריכת מאזן העסקים, יקבע אם נותר חוב בעסקים הנובע מהאמור בס' 6 ומה שיעורו. היה ונותר חוב כזה, יהא שרון חייב לפרוע את 1/3 החוב, והבטוחות השייכות לו יוכלו לשמש כאמצעי לפירעון. היה ויוותר עודף בטוחות על החוב בו נושא שרון יוחזר/ישוחרר החלק העודף של שרון. בכל מקרה, לא יהיה שרון חייב לשלם יותר מ- 1/3 החובות הנקוב בס' 6 לעיל.
11 : עם חתימת הסכם זה יוחזרו לשרון כל הערבויות האישיות שהעמיד לטובת העסקים (יבוטלו חתימותיו כערב לטובת העסקים) (הערה שלי - י.ש. - מכאן ואילך רשום המשפט הבא בכתב יד בלתי ברור:) למעט הבטוחות שעל פי ס' 7 לעיל וכן תשוחרר דירתו מהשעבוד לטובת בנק אוצר החייל"
טענות הצדדים
5. לטענת התובעים, במסגרת הסכם הפרישה, הסכימו הצדדים לשאת בחוב החברה שעמד על 1,100,000 ₪, בחלקים שווים, דהיינו כל אחד היה צריך לשאת בסך של 366,667 ₪, והנתבע השתתף רק בתשלום חלק מהחוב.

לצורך מילוי חלקו העמיד הנתבע בטחונות, ששוויים ביום חתימת הסכם הפרישה, היה בסך של 250,000 ₪. הנתבע שילם חלקו בחוב על ידי כך שהמיר את הביטחונות שהעמיד כאמור, והעביר ביום 19.7.95, לקופת החברה, סך של 214,000 ₪.
במהלך 1995, העסקים נקלעו לחדלות פירעון, למעט חברה אחת, אשר במהלך שנת 1997 חדלה מכל פעילות עסקית.

התובעים לטענתם, שילמו בגין חובות העסקים יותר מכפי חלקם, כמוסכם בהסכם הפרישה, ועל-פי החישוב שעשו, הנתבע נותר חב בגין חלקו בחוב, סך של 175,507 ₪, אותו עליו להשיב להם, שכן הוא התעשר שלא כדין והפר את מחויבותו, ולכן הוגשה התובענה דנא.

6. הנתבע, אינו כופר בהסכם הפרישה ובחבותו על פי ההסכם, אלא שלטענתו בהסכם זה נקבע, כי הוא חייב להשתתף בתשלום החובות לאותו היום, בכפוף לכך ורק לאחר שיוצגו לו המאזנים העסקיים, בתום 3 שנים מיום החתימה על ההסכם, ורק אם יוכח לו על פי מאזנים אלו, כי לא ירד היקף החובות מזה שנקבע בהסכם, ישלם 1/3 מהחוב, ובכל מקרה לא יותר מ- 1/3 מהחוב כשיעורו ביום הפרישה, דהיינו מסך של 1,100,000 ₪.

לטענת הנתבע, התובעים לא ערכו ולא הציגו מאזן, ומכאן שלא התקיים התנאי המקדמי והבסיס לחיובו בכלל.
התובעים עשו כטוב בעיניהם בספרי החברה, בכספים ובתקבולים שהתקבלו אצלה, ולא בכדי נמנעו מהצגת המאזן.
הנתבע לטענתו, ברוב תמימותו נענה לבקשת התובעים, בטרם חלפו שלוש השנים ולפני שהוצג לו המאזן, הסכים להמיר את הבטוחות שהעמיד, בהפקדה כספית לחברה.
משלא הוגשו המאזנים, והתובעים לא הוכיחו את החובות בתום שלוש שנים, הם חייבים להשיב לו את הסכום שמומש והופקד בחברה, ולכן הגיש תביעה שכנגד.

התובעים המשיכו בניהול העסקים ופעלו בהם שלא כדין, ואף העבירו ללא הסכמתו של הנתבע ובניגוד להסכם הפרישה, את לקוחות החברה לחברה מתחרה.

המאזנים שהוצגו על-ידי התובעים במהלך הדיון, אינם נכונים ליום הקובע, ועיון בהם מגלה, כי רו"ח החברה גם הוא מסתייג מתוכנם, וכי נכללו בהם הוצאות שעל פניהם ברור, כי אינם שייכים לחברה, ולא נכללו בהם הכנסות, שהיה על התובעים לכלול אותם, ולפיכך אין במאזנים אלה שהוגשו על-ידי התובעים, שלא כדין ובאיחור, כדי לענות על דרישות הסכם הפרישה להצגת מאזנים.

העדים
7. מטעם התובעים העידו התובע 2 - מר דוידוביץ ראובן
והתובע 1 - מר אברהם דביר; מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו - מר שרון יעקב
; כל העדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם, בדיון שהתקיים ביום 29.03.06, ולפיכך כל הפנייה לפרוטוקול, משמעה הפנייה לפרוטוקול הדיון מאותו היום.

דיון
8. כאמור, לטענת התובעים, לאחר פרישתו של הנתבע, קרסו העסקים באמצע שנת 1995 והפסיקו פעילותם, למעט חברת "א.ר.י. תובלת אחזקה וניהול 92' בע"מ" שהמשיכה ופעלה כשנתיים נוספות, עד שגם היא קרסה ושבקה חיים, בשנת 1997.
התובעים שהחלו לנהל את החברה בעצמם, קיבלו תביעות ודרישות לתשלום חובותיה של החברה, ובעיקר מקום בו היו ערבים, והם נאלצו להתמודד עם דרישות אלו, כאשר הדרישה המרכזית הגיעה מצד בנק אוצר החייל, שם נוהלו מרבית חשבונות הבנק של החברה.
בעקבות דרישות אלו של הנושים, לתשלום החובות של החברה, העביר התובע 2 לקופת החברה לטענתו, בחודשים הראשונים של שנת 1997, סך של 429,000 ₪ (ראה ת/7- ת/10) ואילו התובע 1 העביר לטענתו, בחודשים הראשונים של שנת 1995, סך של 376,000 ₪ (ראה ת/11- ת/15).
השקעות אלו של הכספים שנעשו על ידי התובעים, נעשו בתקופה בה כבר לא היה הנתבע שותף לניהול עסקי החברה ולמעשה בתקופה בה כבר העביר מניותיו.
לטענת התובעים, השקעות אלו הינם בגין חובות העבר, והם הוכחה ברורה לכך, כי הם שילמו את חלקם, דהיינו את ה- 2/3 מאותו חוב של 1,100,000 ₪, ואף למעלה מכך ולכן על הנתבע לשלם את חלקו הוא.

אין חולק, כי השקעות אלו של הכספים על ידי התובעים, שולמו הרבה לפני המועדים שנקבעו בס' 9 להסכם, ובלאו הכי בטרם נערך מאזן עסקי, הקובע אם נותר חוב בעסקים, הנובע מהחוב נכון ליום חתימת ההסכם ומה שיעורו.

הנתבע שהיה צריך לשלם את חלקו בחוב רק בתום שלוש שנים ולאחר הצגת המאזן, חרג גם הוא מהוראות ההסכם, ומטעמים כאלו ואחרים, שיובהרו בהמשך פסק הדין, הקדים והעביר לקופת החברה, סך של 214,000 ₪, שמקורם היה במימוש הביטחונות שהיו בבנק, בהתאם לס' 7+8 להסכם, כבר לאחר כשבעה חודשים מאז החתימה על הסכם הפרישה ומבלי שהוצג לו מאזן.
שווים של בטחונות אלו היה 250,000 ₪, כפי שנקבע בס' 7 להסכם הפרישה, אך עקב "שבירתם" מוקדם מהמועד הפירעון שלהם, והצורך בתשלום עמלות וקנסות שבירה, התקבל בפועל בחברה, הסכום המופחת של 214,000 ₪.
9. מהעדויות שנשמעו בפני
י, ומהוראות הסכם הפרישה, עולה באופן ברור, כי החל ממועד חתימת ההסכם, למעט תקופת חפיפה קצרה, העביר הנתבע בעלותו במניות החברה לתובעים, ופרש מניהולה השוטף, שכן סמכות זו של ניהול בלעדי של החברה על ידי התובעים, נקבעה בס' 4 להסכם ולפי הוראות ההסכם יכלו התובעים לעשות לניהולה של החברה ככל העולה על רוחם, לפי מיטב יכולתם ולפי שיקול דעתם.
כך נקבע בס' 4 וכך אומר העד דוידוביץ במפורש, בפרוטוקול הדיון: "לא הייתה הגבלה, יכולנו לעשות מה שאנו רוצים" (עמ' 6, ש' 22).

יש לזכור, כי הצדדים הסכימו, בהתאם לס' 6 להסכם הפרישה, כי סך כל החוב של החברה, ליום חתימת הסכם הפרישה, עמד על 1,100,000 ₪, והתובעים היו אמורים, כאשר לקחו את "מושכות" ניהול החברה לידיהם, להקטין חוב זה, כדי לגרום לכל אחד מהצדדים, עקב ערבות אישית שחתמו או בטחונות אישיים שהעמידו, להפסיד סכום נמוך יותר מאשר 1/3 מסכום החוב הנ"ל; אך כאמור בכל מקרה סוכם, כי הנתבע שפרש מן החברה, לא יהא "חייב לשלם יותר מ- 1/3 החובות הנקוב בס' 6 הנ"ל" (ס' 9 להסכם הפרישה).

הנתבע, עם חתימת ההסכם, העביר את כל הסמכויות שבחברה לידי התובעים, וזאת בצד העברת כל מניותיו בחברה ללא תמורה לתובעים; לנתבע לא הייתה מאותו מועד כל אפשרות טכנית, או מעשית, להשפיע על החלטות החברה, והדבר היחידי ש"קיבל" עם חתימת הסכם הפרישה היה, הביטחון שחובותיו לא יעלו על 1/3 מהסכום שצוין בס' 6 להסכם הפרישה ותקוותו הייתה, כי התובעים יקטינו את חלקו כאמור, מתוך ההכנסות שיתקבלו בחברה מהמשך פעילותה, ותחת שרביט ניהולם של התובעים, ייפרעו החובות הישנים במלואם או בחלקם.
בחלוף 3 שנים, על פי הסדר זה וכלשון הסכם הפרישה - "בתום", דהיינו בסיום שלוש שנים, היה על התובעים להציג ולפרט, אילו מבין החובות של החברה, אשר היו במועד חתימת הסכם הפרישה נפרעו, ואילו טרם נפרעו, ורק בגין חובות אלו, היה הנתבע צריך להשתתף בחלקו היחסי.
יש לשים לב, כי הצדדים עצמם השתמשו בהסכם במונח - "מאזן העסקים" ולא במונחים כמו: מאזן לצורך מס או מאזן מבוקר ערוך ע"י רואה חשבון, שאלו מושגים ברורים יותר.
בשימוש במונח זה ברוח ההסכם, כוונת הצדדים הייתה, כי יוצג דו"ח לגבי אילו מחובות החברה נפרעו ואילו לא, ואולי אילו הוצאות הוצאו לצורך פירעון חובות אלו.

כך או כך, לא הוצג מאזן מהסוג הראשון ולא מהסוג השני, ולכן פטור אני לדון ולהכריע בשאלה, מה היא המשמעות הנכונה של המונח בהסכם, ולכן כנראה גם הצדדים עצמם לא עוררו שאלה זו.

הוכחת גובה החוב העדכני של הנתבע, הייתה צריכה להיעשות כאמור בדרך של עריכת מאזן עסקים, אשר: "ייקבע אם נותר חוב בעסקים הנובע מהאמור בס' 6 ומה שיעורו" (ס' 9 להסכם הפרישה).

בנסיבות אלו, לא רק שלשון הסכם הפרישה קובע עקרון זה, אלא שלא היה כל הגיון כלכלי ולא הייתה כל סבירות, כי הנתבע יסכים להתחייב לשלם את חובות החברה גם ביחס לחובות חדשים, שכן אז לא היה ברור מדוע, לאור מחויבות שכזו, צריך לוותר הנתבע על זכויותיו ושליטתו החלקית בחברה.

מהאמור לעיל עולה, כי המחלוקת שבין הצדדים, עניינה ראשית, בפרשנות ובמשמעות שיש ליתן להוראות הסכם הפרישה.

תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה, על-מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'; הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490).

מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה - המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעיתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי, ולעיתים, במקרים בהם הנתונים שבפני
ו אינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים; במקרה זה, לא ישאל עצמו מה הייתה כוונת הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים, וכך למשל יש לבדוק את היקף החוב רק בחלוף שלוש שנים, כאשר ולאחר שהתובעים עושים את המירב, להקטנת חובות העבר, או שמא רשאים הם לבדוק את היקף החוב ובלאו הכי את החבות של כל אחד מהם, במועדים מוקדמים יותר וללא הצגת מאזן עסקים.

במחלוקת פרשנית שכזו, ראשית ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם (א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה, שם, בעמ' 407).

לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה. וכך הסביר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265, בעמ' 299-300 (להלן: "הלכת אפרופים"):
"השלב הראשון (גזירת אומד הדעת הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה."

עוד נאמר בעניין זה, כי:
"נקודת המוצא לכל פרשנות - בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית - היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" - בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע - שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו..." (ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282, 304).

לשון הסכם הפרישה, הינה ברורה וחד משמעית. בסעיף 9 להסכם עשו הצדדים שימוש במילים ברורות וחד משמעיות כמו:
"בתום 3 שנים..., לאחר... יקבע אם נותר חוב... היה ונותר חוב כזה, יהא שרון חייב לפרוע את 1/3 החוב, ... היה ויוותר עודף בטוחות על החוב בו נושא שרון...".

שימוש במילה "בתום" ו"לאחר" מבהירים את כוונת הצדדים, כי ההתחשבנות תעשה רק בתום ולאחר שיחלפו השלוש שנים ורק אז, ולאחר שהתובעים ימשיכו לנהל את העסקים ויעשו כמיטב יכולתם "להחזיר חובות ככל האפשר" (ס' 4 להסכם), ניתן יהיה לקבוע את גובה החוב ואת חלקו של כל אחד מהצדדים בתשלום החוב.

כאמור, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה, אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. בהלכת אפרופים, אשר עסקה בבדיקת התכלית הסובייקטיבית של החוזה, קבעו בדעת רוב, השופטים ד' לוין וא' ברק (כתוארו אז), כי אין להגביל את השופט אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי רשאי הוא להתייחס למכלול נתונים פנימיים וחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבות חיצוניות לחוזה, להנחות היסוד שלו, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוי לשונו.

כאשר ניתן לחשוף את כוונתם המשותפת "האמיתית" של הצדדים, הלא היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה, תועדף כוונה זו על פני התכלית האובייקטיבית.

ברם, מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים; התכלית האובייקטיבית מוסקת, מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית.

הלכת אפרופים אושרה לאחרונה בהרכב מורחב של תשעה שופטים בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (בקשה לדיון נוסף על ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך ע' 660; הבקשה נדחתה). ששה שופטים חזרו ואישרו את הלכת אפרופים (כב' הנשיא א. ברק, כב' השופטת ד. ביניש, כב' השופט א. ריבלין, כב' השופטת א. פרוקצ'יה, כב' השופט א. לוי וכב' השופט ס. ג'ובראן).

קריאת לשון הסכם הפרישה ועיון בנסיבות החיצוניות, כמו עדויות הצדדים עצמם מעלים, כי הצדדים הסכימו, שהנתבע יהיה חב בסכום החובות ליום הסכם הפרישה, בהפחתת הסכומים ששולמו ע"י התובעים במשך שלוש שנים, בהם יפעילו את החברה ללא הנתבע וכי הנתבע לא יהיה אחראי לחובות שנוצרו או התגבשו לאחר פרישתו.
כאמור לא רק שזו לשון החוזה, אלא שגם העד דוידוביץ בעדותו, מודה במפורש, כי הנתבע אינו אחראי לחוב חדש, אלא רק לחובות שהיו ביום 31.12.94 (עמ' 7 ש' 28).
לאור האמור, אני קובע כי הנתבע, בהתאם להוראות ההסכם ובהתאם למוסכם בין הצדדים, חב ב- 1/3 מחובות החברה נכון ליום 31.12.94, ככל שאלו לא יקטנו ולא ייפרעו על ידי התובעים, במהלך ניהול עסקי החברה בשלושת השנים הבאות, ורק אז ייבחן מה גובה יתרת החוב העדכנית, לה אחראי הנתבע.
התובעים כשלו בנטל המוטל עליהם להוכיח, כי אכן חובות אלו נותרו שרירים וקיימים, שכן כלל לא ברור, אילו חובות הרכיבו ונכללו בסך של 1,100,000 ₪ ובלאו הכי לא הוכיחו, איזה מחובות אלו נותרו שרירים וקיימים בכלל, ובפרט בתום 3 שנים מאז חתימת הסכם הפרישה.
10. כאמור, במהלך שנת 1995, הסכים הנתבע להקדים ולהעביר לחברה, לפירעון חובו, סך של 214,000 ₪, וזאת על ידי מימוש הביטחונות בסך 250,000 ₪ שהעמיד לטובת החברה, במסגרת הסכם הפרישה.

ניסיונות הנתבע לטעון, כי הקדים והעביר את הכספים בשנת 1995 על חשבון חובו, ועשה זאת "ברוב תמימותו", לאחר ש"נענה לבקשת התובעים" (ס' 8 לכתב ההגנה המתוקן), שהפילו אותו בפח, אינם מקובלים עליי.

הנתבע, שהעביר את הכסף בחודש יולי 95', כשבעה חודשים לאחר חתימת הסכם הפרישה, גם כשידע על עסקת כסליו (עליה יורחב בהמשך), בשנת 1996 (ס' 36 לסיכומי הנתבע), לא פנה בטרוניה לתובעים, כי הונו אותו והעלימו ממנו עובדה זו, כשהסכים להקדים פירעון חלקו בחוב החברה.

בעצם העברת הכספים לחשבון הבנק בשנת 1995, נתן הנתבע הסכמה מפורשת או משתמעת, לכך שהוא מסכים לחוב, וכי חלקו בחוב עומד בסכום זה שהעביר בפועל, תוך הסכמה, כי עקב הקדמתו והעלויות הכרוכות בכך, הוא ייחשב כסכום השווה ל - 250,000 ₪, בהתחשבנות שבין הצדדים.

לא הייתה על הנתבע כל חובה, להפקיד כספים אלו והוא ידע היטב, כי על פי הוראות ההסכם ניתן יהיה לדרוש ממנו, לפי גרסתו, את מימוש הביטחונות רק בתום 3 שנים, שכן בס' 9 להסכם הפרישה, נקבעה דרך המימוש של הביטחונות בתום 3 השנים ונקבעו הוראות מפורשות, מה יקרה לגבי אותם הביטחונות העודפים, שלא יהיה בהם צורך, לשם מימוש חובו לשלם 1/3.

משנתן הנתבע הסכמתו לחרוג מהוראות ההסכם, אין לו אלא להלין על עצמו, ואינו זכאי לבקש לבחון האם סכום זה אכן מהווה 1/3 מסכום החובות, בתום שלושת השנים, או כי לא היה חייב לשלמו, בטרם הוצג לו המאזן.

ס' 9 להסכם הפשרה, אינו קובע, על מי מהצדדים מוטלת החובה לערוך את אותו מאזן עסקים. נכון שההיגיון והסבירות, מטים את הכף לטובת פרשנות המטילה חובה זו על התובעים, אשר נשארו בחברה וניהלו אותה, אך יש לזכור, כי בדרישת הנתבע להשבת סכומים אלו, הינו נמצא במעמד של תובע שכנגד, שחובת ההוכחה חלה עליו, ממש כמו שהיא חלה על התובעים, בעת שאלו תובעים את תביעתם מהנתבע ושלצורך כך היו צריכים להציג מאזן ולהוכיח את החוב הנכון והמעודכן.

הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכל לפי העניין. והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות.
כלל המוציא מחברו עליו הראיה הוא - כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובעים נושאים בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתם, ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו ושל התביעה שכנגד שהגיש.

כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה (ראה: י.קדמי, על הראיות, עמ' 1508).

נטל ההוכחה, ניתן להרימו, באמצעות הצגת ראיות שונות, או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת התובעים הינה הגרסה העדיפה או כי, הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתם, הינן ראיות עדיפות.
הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז):
"נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע".
"נטל השכנוע מוטל על המערער.. היה עליו להוכיח, ע"פ מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי - נטייה של מאזן הסבירות לטובתו - כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו".
הנטל להוכיח את חובו של השני, חלה גם בתביעה העיקרית, וגם בתביעה שכנגד, בה תבע הנתבע השבה.
שני הצדדים לא הרימו נטל זה, והנתבע גם מכוח הסכמה שנתן, לתשלום הסכום שהעביר לקופת החברה בשנת 1995, מושתק ומנוע מלטעון, כי לא היה חייב לעשות כן ומשעשה כן הוא זכאי להחזר הסכומים ששילם.
איש לא הכריח את הנתבע לשלם סכום זה ואיש לא הפילו בפח (ס' 8 לכתב הגנתו), ומשעשה כן, חרג בהסכמה מהוראות ההסכם, ונתן הסכמתו לתשלום סכום זה, המהווה הסכמה מצידו, כי היקף החוב עומד על סך השווה לפי 3 מהסכום שהושקע על ידו.

מאידך, התובעים היו צריכים להוכיח ולפרט, באמצעות מאזנים וראיות ברורות וחד משמעיות, כי היקף החובות עלה על מכפלת פי 3 מהסכום שהופקד על ידי הנתבע, ובחובה זו לא עמדו התובעים.

11. די היה באמור, כדי להגיע למסקנה, כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות, אלא שאני סבור, כי יש מקום להדגיש ולהאיר, כי גם מטעמים אחרים שבדין, תוצאות וגורל התובענה היו זהים.
במהלך שמיעת הראיות, לא רק שהתברר כי היקף החובות של החברה אינו ברור, ובלאו הכי לא ברור אלו מהחובות שהיו במועד הסכם הפרישה נפרעו ואלו לא, אלא שהתברר גם, כי התקבלו כספים בחברה או שהיו אמורים להתקבל כספים בחברה, שלא הוכח ולא ברור כיצד הם שויכו לחובות העבר ואם בכלל.

כמו כן, במהלך שמיעת הראיות התברר, כי הנתבע עצמו שילם לחברה או עבור החברה במסגרת תובענות שהוגשו כנגדו, כספים שלא נלקחו כלל בחשבון לזכותו, בבדיקת תשלום חלקו בחוב.
מאזני החברה התגלו כמאזנים שלא ניתן לסמוך עליהם, ולא ניתן להשתית עליהם את תובענת התובעים; כך אומר במפורש רואה החשבון של החברה, שקובע בהסתייגות, כי הדו"ח הכספי אינו משקף בהכרח את המצב הכספי של החברה; הערה כזו כתב רואה החשבון רק לאחר שהתובעים הגישו, ביחד עם הגשת תצהירי העדות הראשית בתיק זה, מאזנים לשנת 97' ו- 96' (ראה הערות רו"ח ומוצגים ת/23, ות/18 - ת/21).
לא רק הסתייגותו של רואה החשבון מעוררת תמיהות וספקות לגבי האפשרות לסמוך על אותם המאזנים, אלא שעיון בהם מעלה, כי שולמו באמצעות החברה, חשבונות ורכישות פרטיות של התובעים, ולא ברור אם אלו מהם חויבו מנגד בכרטיס החובה (חו"ז) שלהם בחברה (לדוגמה: חיוב מכשיר פלאפון, תשלומי משכנתא פרטיים, הוצאות פרסום מכירת רכב פרטי, תשלום לחברות ביטוח בגין פוליסות שייתכן ואינן קשורות לחברה, תשלום קופות חולים של בני משפחת התובעים וכדומה).

ממאזנים אלו, גם אם הייתי מחליט לקבלם כראיה, לא ניתן להבין אלו מהחובות המופיעים בהם, נצברו לאחר חתימת הסכם הפרישה, אלו כספים התקבלו בגין חובות העבר ואלו בגין חובות חדשים.

התובעים הוכיחו, כי הם העבירו כספים, כמו הנתבע, לבנקים, אך לא הוכיחו אלו חובות שולמו באמצעות כספים אלו, והאם החובות שנוצרו בבנקים במועד בו העבירו השותפים את חלקם, היו חובות כאמור, בגין חובות העבר, או שמא בגין חובות חדשים שנצברו.

התובעים מתהדרים בסיכומיהם, כי התובע 2 העביר לקופת החברה 429,000 ₪ ומפנים למוצגים ת/7 - ת/10, אלא שעיון במוצגים אלו מלמד, כי מדובר בהעברות כספים שבוצעה במחצית השנייה של שנת 97', בחלוף כשלוש שנים מאז חתימת הסכם הפרישה; לא רק שלא ברור אלו חובות שולמו באמצעות הכספים שהתקבלו ממר דוידוביץ', אלא שלא ברור מדוע התובעים בסיכומיהם מציינים דווקא את החודשים מאי עד יוני 95', כמועד בו השקיעו התובעים את כספיהם בחברה ולא מציינים, כי יותר ממחצית הסכום הושקע על ידם בשנת 97', ולא בשנת 95' כמצוין בסעיף 18 לסיכומיהם.

כאמור התובעים ניסו לטעון לחלופין במפורש או במשתמע, כי הנתבע אחראי לחובות שנצברו בחברה, בין אם אלו נצברו לפני הסכם הפרישה ובין אם אלה נצברו אחרי הסכם הפרישה. טענה זו של התובעים אינה מתיישבת כאמור עם נוסח ההסכם, ואינה עולה בקנה אחד עם היגיון הדברים, שכן הצדדים קבעו ש"...עם חתימת הסכם זה, יוחזרו לשרון כל הערבויות האישיות שהעמיד לטובת העסקים..." (ראה סעיף 11 להסכם הפרישה).
התובעים שידעו באותו מועד, כי היקף החובות עומד על מליון ומאה אלף ₪, וחלקו של הנתבע מגיע ל- 366,667 ₪, מדוע זה הסתפקו רק בבטוחות של 250,000 ₪ והסכימו לשחרר לו את שאר הבטוחות? הסכמה זו מצביעה על כך, כי גם התובעים ציפו, שהיקף החובות רק יפחת ולא יעלה, והסכמה זו להחזר יתרת הביטחונות לנתבע, המופיעה בסעיף 11 להסכם, נותנת ביטוי מפורש לאותה הבנה שהייתה בין הצדדים. לא רק שהבנה זו עומדת בסתירה לטיעוני התובעים אלא מעבר לכך עולה, כי התובעים גם לא קיימו את חלקם בסעיף 11 להסכם הפרישה, ובעקבות כך שהתובעים לא ביטלו את ערבותו של הנתבע לבנק הבינלאומי, הוגשה כנגד הנתבע (וגם כנגד התובעים והחברות) תביעה, על ידי הבנק הבינלאומי הראשון, לתשלום יתרת החוב; והנתבע שילם מכיסו את חלקו היחסי בחוב על-פי ערבות שהייתה אמורה להיות מבוטלת בהתאם להסכם הפרישה (ראה נספח ג' ו-ד' לתצהיר הנתבע).

התובעים לא רק שלא פטרו את הנתבע מערבותו לבנק הבינלאומי הראשון, כמתחייב מהוראות ההסכם, אלא שלא עשו זאת במועד, גם בקשר לערבותו לבנק אוצר החייל (למרות שהדבר נכתב מפורשות בכתב יד בסעיף 11 להסכם הפרישה), ועשו זאת באיחור, דבר שגרם לתובע עיכובים במכירת דירתו ונגרם לו נזק בהיקף של 5,000 דולר (ראה סעיף 16 לתצהיר הנתבע בעניין זה שלא נסתר).

גם לעניין עסקת העברת הלקוחות לחברת "כסליו" עולה, כי התובעים פעלו בניגוד להסכם הפרישה או לרוח ההסכם, שכן ההסכם קבע בסעיף 10 שבו, כי "אם תיווצר אפשרות למצוא קונה לעסקים או חלקם תקבע הדרך בה תבוצע המכירה באופן המועיל ביותר לחסכון במיסים ולהקלת החובות במידה המקסימלית";
התובעים לא יידעו את הנתבע על המהלך העסקי שביצעו, ודעתי כדעת התובעים, כי הם לא היו צריכים הסכמה שכזו מצד הנתבע, אך מאידך חובת "קיום החוזה בתום לב ובדרך מקובלת" חייבה אותם ליידע את הנתבע על ביצוע מהלך פעולה קרדינלית ומהותית שכזו, ובייחוד היו צרכים לדווח לו, על התגמולים שהתקבלו בגינה, לאור הצהרתם של התובעים בע"פ ובהסכם, כי בכוונתם לנהל את החברות במשך 3 שנים ועל-ידי כך להקטין את היקף חובות העבר.
עסקת כסליו לא הוזכרה במילה ולא בחצי מילה, לא בכתב התביעה ולא בתצהירי העדות הראשית, וגם בכך יש טעם לפגם, שכן היה מקום לפרט ולהבהיר, כיצד עסקה זו בוצעה, מדוע בוצעה וכיצד אם בכלל היא קשורה לחובות העבר; התגמולים שהתקבלו מעסקת כסליו, גם הם אינם ברורים וחד משמעיים, שכן הסתבר, כי עסקת כסליו גם היא במחלוקת והתבררה בבוררות, ומתוך מסמכים וראיות שהוגשו לבית המשפט עולה, כי החברה קיבלה מכסליו סכום של כ - 500,000 ₪ בגין עמלות, ולא ברור ולא הוכח, אם סכומים אלו הופחתו בחשבונות הבנק של החברה ואם לאו.

גם אם היה מקום לחייב את הנתבע בחלקו בחובות החברה, הרי שהיה מקום לעשות כן לאחר שיערוך הסכום שהפקיד בחברה בשנת 95', למועד בו היה חב בסכום זה בסוף שנת 97', ולהוסיף לסכומים אלו את הסכומים ששילם הנתבע מכיסו לסוכן הצרפתי ולבנק הבינלאומי הראשון, וזאת לאחר קיזוז הסכומים שהתקבלו מחייבי החברה ומכסליו, במלואם או בחלקם, לכיסוי חובות העבר.

סוף דבר
12. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי התובעים והנתבע בתביעה שכנגד, לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת תביעתם.
לאור התוצאה האמורה בנסיבותיו של תיק זה, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום כ"ג בתשרי, תשס"ז (15 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים.
יעקב שינמן, שופט
קלדנית: איריס.ס.








א בית משפט שלום 112694/01 דביר אברהם, דוידוביץ ראובן נ' שרון יעקב (פורסם ב-ֽ 15/10/2006)