פסקי דין על אברהם שריר | פסקי דין על א.צ ברנוביץ ובניו 1985 | פסקי דין על אריה ברנוביץ |

4266/02 א     19/10/2006




א 4266/02 אברהם שריר נ' א.צ ברנוביץ ובניו 1985 בע"מ, אריה ברנוביץ




1
בתי המשפט

א 004266/02
בית משפט השלום הרצליה
19/10/2006
תאריך:
כב' השופט צבי דותן

בפני
:

אברהם שריר

בעניין:
התובע
עו"ד אבנר מנוסביץ

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . א.צ ברנוביץ ובניו 1985 בע"מ

2 . אריה ברנוביץ
הנתבעים
עו"ד שושי לונדנר

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
ההשתשלות העובדתית, וטענות התובע
1. 1. התובע, עורך דין במקצועו, עוסק במתן שירותים משפטיים ועסקים פרטיים. הנתבעת 1 היא חברה קבלנית לבנין, המצויה כיום בפירוק (להלן "הנתבעת"). הנתבע 2 היה מנהלה של הנתבעת 1 ובעל מניות בה. בשנת 1993 התקשרה הנתבעת בעיסקה עם בעלים של מגרש בהרצליה, בקשר לבניית מגדל מגורים במרכז העיר. בעיסקה זו, הנתבעת נטלה על עצמה לטפל בשינוי התב"ע הקיימת החלה על המקרקעין, באופן שבסיום הטיפול, יאשרו כל הרשויות המוסמכות את שינוי התב"ע, וניתן יהיה לבנות על המקרקעין עפ"י התב"ע החדשה כ-9,000 מ"ר של שטחים עיקריים. הוסכם כי "תקופת הטיפול" של הנתבעת בשינוי התב"ע הנ"ל היא 24 חודשים, היינו, עד 20/5/95, וניתנה אופציה להארכת המועד בשנה נוספת. בד בבד נחתם מסמך נוסף, לפיו, אם תצליח הנתבעת לסיים טיפולה ולקבל אישור לתב"ע החדשה, במועד שנקבע, ולא לאחר מכן, כי אז תינתן לנתבעת זכות סירוב ראשונה להתקשר עם בעלי המגרש בעיסקת קומבינציה בחלוקה של - 67% לנתבעת, ו- 33% לבעלי המגרש.

2. 2. הטיפול בשינוי התב"ע ואישור התב"ע החדשה ככל הנראה לא התקדם די הצורך, באופן שיעמוד ביעד הזמן שנקבע, ועל כן התקשרה הנתבעת ביום 29/9/94 בהסכם עם התובע, אשר הציג עצמו, בתוקף היותו בעבר שר בממשלות ישראל, כבעל קשרים ענפים וכמי שיכול להפעיל את קשריו ולדאוג ל"קיצור ההליכים" בעיריה ובועדות התכנון.

במקביל, וללא קשר לאמור לעיל, התובע עניין את הנתבעת באותה עת באפשרות של כניסתה כשותפה בפרוייקט בניה במיאמי, ארה"ב, פרוייקט שניזום ע"י קבלן ממיאמי בשם דב דונבסקי.

3. 3. ביום 29/9/94 נעשה ההסכם בין הצדדים. להלן נוסח ההסכם:
"לכבוד 29/9/94
אברהם שריר

הנדון: טיפול פרוייקט הרצליה מגדל שלמה רוזנפלד
ופרוייקט מיאמי לה בולברד
בהמשך לשיחות שניהלנו בנדון הננו מתחייבים לשלם לך שכ"ט בגין הטיפול ב-2 הפרוייקטים בסך של 75,000$ (שבעים וחמש אלף דולר) בתנאים הבאים. לסך הנ"ל יצורף מע"מ כחוק.
1. 1. תוך חודשיים יועבר החומר מהועדה המקומית הרצליה לועדה המחוזית.
עם אישור הועדה המקומית להוצאת היתר ע"ש חב' ברנוביץ ישולם הסך במלואו תוך 14 יום.
באותו זמן ינהל מר שריר משא ומתן עם מר דב דונבסקי לעסקת שותפות במיאמי וכמו כן ידאג לפגישה בארץ לניהול המשא ומתן.
בכבוד רב
(-) א. ברנוביץ".

עפ"י ההסכם הנ"ל, הוקצבו לתובע חודשיים ימים ל"העברת החומר" מהועדה המקומית לועדה המחוזית, אולם התובע ביקש וקיבל הארכת מועד, באופן שהתקופה המוסכמת היא שלשה חודשים, והדבר הוסף, ביום 17/11/94, בתחתית המסמך.

4. 4. התובע טוען כי אכן עמד במועד שנקבע (שלשה חודשים), וכי ביום 6/12/94 קיבלה הועדה המקומית הרצליה, החלטה לפיה היא ממליצה בפני
הועדה המחוזית על הכנת התוכנית ועל הפקדתה. התובע המציא לנתבעת את החלטת הועדה המקומית, בציינו כי עמד בטווח הזמנים שנקבע בהסכם. כן כתב לנתבעת כי יש לתאם את המשך הפעילות בועדה המחוזית על מנת להביא לגמר את קבלת הרישוי לבניית הפרוייקט. לטענתו, הנתבעים ביקשו ממנו להמשיך את הטיפול בפרוייקט גם בשלב הועדה המחוזית ולסייע בהשגת כל היתרי הבניה הנדרשים. התובע המשיך לדבריו לפעול במסירות ובנאמנות גם בשלב הועדה המחוזית, אף ללא הסכם שכ"ט כתוב לגבי טיפול זה, וזאת לדבריו לאור ההבנות בינו לבין הנתבע 2 ומתוך ידיעה ואמונה כי לא יקופח ושכרו הראוי ישולם לו במלואו. הטיפול בשלב הועדה המחוזית נמשך מעל ומעבר למצופה, מאחר שהפרוייקט נתקל בקשיים שונים והתנגדויות. פעילותו של התובע כללה, למשל, מכתב מיום 2/7/95 אל יו"ר הועדה המחוזית (נספח ה' לכתב התביעה) שבו הוא מסביר את יתרונות התוכנית, ומבקש כי האישור יינתן בהקדם. ביום 31/7/95 החליטה הועדה המחוזית על הפקדת התוכנית1[1]. הוגשו התנגדויות שונות, וההליכים נמשכו זמן רב. רק ביום 21/2/01 נתקבלה החלטת ועדת המשנה של הועדה המקומית הרצליה לתת היתר בניה, וביום 6/3/02 ניתן ההיתר.
במהלך התקופה, שילמה הנתבעת לתובע סך השווה ל- 50,000 דולר ע"ח המגיע לו לפי ההסכם, אולם היתרה לא שולמה.

5. 5. בתביעה זו דורש התובע את היתרה המגיעה לו לפי ההסכם - סך 25,000 דולר, וכן דורש הוא סך נוסף של 50,000 דולר כשכר ראוי עבור טיפולו בכל השלבים מול הועדה המחוזית ועד לקבלת היתר בניה.
התביעה הוגשה גם נגד הנתבע 2 אישית, בנימוק שחתם אישית על ההסכם, על נייר חלק, ללא "לוגו" של החברה, ללא ציון שם החברה, וללא חותמת החברה.

טענות ההגנה
6. 6. הנתבעים הגישו כתב הגנה ארוך, ובו שלל טענות כרימון. הטענות העיקריות בכתב ההגנה (המתוקן) הן -
כי התובע הבטיח שלאור קשריו במסדרונות השלטון, ידאג שהנתבעת תצליח להשלים את הליכי הרישוי בזריזות, אולם הבטחתו זו התבררה בהמשך הדרך כהבטחת שווא.
כי הנתבעת היא שביצעה בעצמה את כל ההליכים והפעולות הנדרשות לאישור התב"ע החדשה, וקבלת היתר הבניה, והיא זו שהסירה בכוחות עצמה את כל העיכובים הבירוקרטיים, בעוד שהתובע לא פעל כל פעולה ממשית, ותרומתו לקידום ההליכים היתה שולית וזניחה.
כי לא זו בלבד שהתובע לא הצליח לזרז ולקצר את ההליכים, נהפוך הוא, ההליכים נמשכו יותר משבע שנים, היינו, מעבר למקובל ולסביר.
כי לגבי פרוייקט הרצליה, טיפולו של התובע לפי ההסכם כלל לא רק "העברת החומר" מהועדה המקומית לועדה המחוזית, אלא גם קבלת אישור הועדה המקומית והוצאת היתר בניה ע"ש הנתבעת, והוסכם כי התשלום ייעשה 14 ימים לאחר קבלת היתר הבניה. אף התובע עצמו הבין כך, ועל כן, לאחר קבלת החלטת הועדה המקומית מיום 6/12/94, עדיין לא דרש כל תשלום.
כי התשלום בסך השווה ל-50,000 דולר ששולם לתובע, שולם לו בשל כך שהפעיל לחץ בלתי פוסק על הנתבעים להקדים לו התשלום, ועל אף שטרם התגבשה באותה עת זכותו לתשלום, ומתוך אמונה שהתשלום הוא על חשבון ועבור תוצאות שהתובע ישיג במהרה.
כי מעולם לא הובטח לתובע כל תשלום מעבר לסכום הנקוב בהסכם שבכתב, וזוהי טענה דמיונית שאין לה כל קשר למציאות.
כי התובע לא נתבקש לטפל בשלבי הועדה המחוזית מעבר להסכם שבכתב, שכן, הטיפול בשלבי הועדה המחוזית היה כלול בהסכם מלכתחילה.
כי התובע לא עשה כל טיפול של ממש ולא תרם מאומה בשלבי הועדה המחוזית.
כי ההסכם, ככל שהוא נוגע לפרוייקט הרצליה, הוא הסכם אשר נוגד את תקנת הציבור, ועל כן - בטל. זאת מאחר שמדובר בנבחר ציבור לשעבר, האמור לקבל תמורה על מנת שיפעיל קשריו במסדרונות השלטון ויגרום לזירוז וקיצור הליכים בירוקרטיים.
כי התשלום בסך 75,000 דולר נקבע בהסכם עבור שני הפרוייקטים, הן פרוייקט הרצליה, והן פרוייקט מיאמי, והוסכם כי מחצית מהסכום היא עבור הרצליה, ומחצית מהסכום היא עבור מיאמי.
כי לגבי פרוייקט מיאמי, שירותי התובע היו שירותי תיווך, פשוטם כמשמעם, ועל כן, אין מגיע לו כל תשלום בגין פרוייקט זה, הואיל ולא נקשרה כל עיסקה ופרוייקט מיאמי לא יצא אל הפועל.
כי אין כל חבות אישית מוטלת על הנתבע 2, ולא היה מקום להגשת התביעה האישית נגדו.

7. 7. במקביל, הגישה הנתבעת תביעה-שכנגד, בה דורשת היא לחייב את התובע בהשבת חלק מן הסך 50,000 דולר ששולם לו, אותו חלק ששולם לטענתה בגין פרוייקט מיאמי, שכאמור, לא יצא לפועל בסופו של דבר.

בעיצומו של שלב ההוכחות, נמחקה התביעה-שכנגד, זאת לאחר שהתובעת שכנגד לא שילמה, לאחר מספר התראות, את המחצית השניה של האגרה.

8. 8. הנתבעת 1 היא חברה בפירוק (צו הפירוק נכנס לתוקף ביום 6/12/04), ועל כן, לפי סעיף 267 לפקודת החברות {נוסח חדש} לא ניתן להמשיך בניהול התובענה נגדה, ללא אישור ביהמ"ש המחוזי, אישור שלא נתבקש, ולא ניתן. לפיכך, לא אתן

פסק דין
בענינה של הנתבעת 1, אלא בענינו של הנתבע 2 בלבד.

ההסכם - בגין פרוייקט הרצליה בלבד, או גם בגין פרוייקט מיאמי?
9. 9. התביעה היא לתשלום שכרו של התובע בגין פרוייקט הרצליה, ובגינו בלבד. התובע אינו מזכיר בכתב התביעה את פרוייקט מיאמי. ענין זה עלה לראשונה בכתב ההגנה, שם נטען כי ההסכם בין הצדדים נוגע לא רק לפרוייקט נשוא התביעה, אלא גם לפרוייקט נוסף, במיאמי, וכי הסכום הכולל עליו הוסכם, 75,000 דולר, מתייחס לשני הפרוייקטים, בחלקים שווים ביניהם.
התובע בתצהיר עדותו הראשית כפר בטענה זו וטען חד משמעית כי כל שכר הטרחה שהובטח התייחס אך ורק לטיפולו בפרוייקט הרצליה (תצהיר התובע, סעיף 30). גם בחקירתו הנגדית, עמד על כך התובע בתוקף:
"ש. כשדנתם בנושא שכ"ט דנתם בשני פרוייקטים, גם בפרוייקט הרצליה וגם מיאמי.
ת. לחלוטין בצורה מודגשת ביותר - לא".
(עמ' 20 ש' 17-18).

וגם בהמשך, העיד התובע כי גם לו יצאה עיסקת מיאמי אל הפועל, לא היה מגיע לו שכר מהנתבעת בגינה, שכן השכר שנקבע היה רק, ואך ורק, עבור הטיפול בפרוייקט הרצליה (עמ' 26 ש' 18-27).

10. 10. והנה, בניגוד לעמדה זו, טוען התובע בסיכומיו, בסעיף 39, כי -
"קרי ניתן להסיק במפורש כי בעבור שכ"ט של 75,000$, על התובע לדאוג לאישור הועדה המקומית לבקשה לשינוי התב"ע ולהעבירה לידי הועדה המחוזית, בד בבד לניהול משא ומתן ותיאום פגישה בין מי מהנתבעים 1-2 ו/או מי מטעמם למר דב דונבסקי".

וכן בהמשך סיכומיו, בסעיף 40.4 -
"דהיינו, התובע ביצע גם ביצע באופן מושלם את שתי המטלות בגינן הוסכם כי יהא זכאי לשכ"ט בסך 75,000$, שכן הועדה המקומית אישרה את שינוי התב"ע ואף המליצה בפני
הועדה המחוזית להכין ולהפקיד את התוכנית, והן ניהל התובע מו"מ ויצר פגישה בין קבוצת ברנוביץ וקבוצת היזמים במיאמי כחמש שנים".
(ההדגשות שלי - צ' ד').

סבורני כי האמור בסיכומי התובע הוא לא פחות מאשר הודאת בעל דין בטענת הנתבעים (שהוכחשה מכל וכל ע"י התובע בתצהירו ובחקירתו), כי הסכום המוסכם, 75,000 דולר, הוא לא עבור פרוייקט הרצליה בלבד, אלא עבור שני הפרוייקטים, הרצליה ומיאמי.

ונראה לי, כי לא היתה לתובע כל ברירה אלא להודות בכך (גם אם רק בסיכומיו), שהרי ההסכם שבכתב קובע ברורות: "הננו מתחייבים לשלם לך שכ"ט בגין הטיפול ב-2 הפרוייקטים ... ".
התובע אף העיד כי ההסכם משקף במדויק את שהוסכם: "דובר במפורש ובמדויק וצמוד לחלוטין ומאה אחוז למה שכתוב בהסכם שכ"ט, שכאמור, לא נוסח על ידי" (עמ' 24 ש' 5-6).

ואם דרושה ראיה נוספת לדבר, הרי זו תימצא לנו בשתי החשבוניות שהוציא התובע בגין התשלומים (50,000$) שקיבל, אשר מן הכיתוב המופיע בהן, בכתב ידו של התובע, עולה בבירור כי גם הוא הבין שהתשלום ניתן לו הן עבור פרוייקט הרצליה, הן עבור פרוייקט מיאמי.

מכל מקום, אין צורך בראיות והוכחות, כאשר התובע מאשר את הדבר מפורשות, בבחינת הודאת בעל דין, בסיכומיו.

מהי החלוקה בין שני הפרוייקטים?
11. 11. עתה נשאלת השאלה - אם הסכום הכולל (75,000$) הוא עבור שני הפרוייקטים - מהי החלוקה ביניהם?
הנתבע 2 העיד (בתצהירו, סעיף 9) כי הוסכם בין הצדדים על חלוקה שווה, היינו 37,500$ עבור פרוייקט הרצליה, ו- 37,500$ עבור פרוייקט מיאמי.
תמיכה לכך ישנה בעדותו של מר בן ארי, שהיה באותה עת מנכ"ל משותף בנתבעת 1. לפי עדותו: "בדיונים בהנהלה בחברה דובר שמשלמים 75 אלף דולר, שחצי מזה זה פרוייקט הרצליה, מגדל שלמה, וחצי זה פרוייקט מיאמי, דה בולבר. זה מה שדובר בישיבה אצלנו, זה היה לפחות שלש ישיבות" (עמ' 32 ש' 23-26). "זה עלה לדיון בהנהלה. למיטב זכרוני אריה ומוטי הם אלה שהעלו את הענין של 37 וחצי אלף דולר בהנהלה" (עמ' 40 ש' 1-3).
עדות זו לא נסתרה, בכל דרך שהיא. לתובע כלל אין גירסה בסוגיה זו, שהרי עמדתו לכל אורך הדרך (ממנה חזר בו רק בסיכומיו) היתה, שהתשלום כולו היה בעבור פרוייקט הרצליה בלבד. בסיכומיו (סעיף 47) טוען התובע רק זאת בלבד, שאין לקבל את גירסת הנתבעים, משום שאינה נתמכת בהסכם שבכתב. אני סבור שיש ויש לקבל את גירסת הנתבעים בענין החלוקה השווה של הסכום המוסכם, בין שני הפרוייקטים. ראשית, נשמעו בפני
י בענין זה עדויותיהם הן של הנתבע 2 והן של מר בן ארי, ולא הובאה כל ראיה לסתור או כל עדות נוגדת. שנית, ההסכם שבכתב בהחלט אינו סותר את הגירסה הזאת. נאמר בו רק כי הסך 75,000$ הוא עבור שני הפרוייקטים. לא נאמר - לפי איזו חלוקה ביניהם. בנקודה זו יש מקום לשמיעת עדויות על אשר סוכם מעבר לכתוב. ועדויות כאמור הובאו, בנקודה זו, רק מעם הנתבעים.
מסקנתי היא, אם כן, כי הסך 75,000$ סוכם עבור שני הפרוייקטים, בחלוקה שווה ביניהם, היינו סך 37,500$ עבור פרוייקט הרצליה, וסך 37,500$ עבור פרוייקט מיאמי.

אין בפני
י תביעה בענין פרוייקט מיאמי
12. 12. דא עקא, גם לו קיבלתי את כל ומלוא טענותיו של התובע בענין פרוייקט מיאמי, לא היה בידי ליתן

פסק דין
לגבי הסכום המגיע לו לטענתו עבור פרוייקט מיאמי, וזאת מן הטעם הפשוט שהתובע לא תבע ואינו תובע זאת. התובע בתביעתו דורש אך ורק תשלום המגיע לו בגין פרוייקט הרצליה. הוא אינו תובע כל תשלום בגין פרוייקט מיאמי. הוא מדגיש בתצהירו (סעיף 30) כי שכה"ט סוכם אך ורק בגין פרוייקט הרצליה, וכן בהמשך התצהיר (סעיף 33) כי מאז שנת 1995 לא עלתה עיסקת מיאמי לדיון ולו פעם אחת, ונזכרה שוב לראשונה רק משהעלתה זאת הנתבעת, בתביעה שכנגד בתיק זה (תיקון: הנתבעת העלתה זאת, במפורש ובהרחבה, גם בכתב ההגנה). גם בעדותו בביהמ"ש העיד, בהדגשה, כי לא סוכם על שכ"ט בגין פרוייקט מיאמי (עמ' 20 ש' 17-18) וכי גם אילו יצאה עיסקה זו מן הכח אל הפועל, לא היה מגיע לו שכ"ט בגינה (עמ' 26 ש' 18-19). אולם העיקר הוא, שבכתב התביעה אין כל טענה או דרישה לתשלום בגין פרוייקט מיאמי, וכתב התביעה לא תוקן. במצב דברים זה, אין בידי כאמור לפסוק לתובע כל סכום (סכום שלא נתבע כלל) בגין פרוייקט מיאמי, וזאת מבלי צורך לחוות דעתי לענין זה לגופו.

13. 13. נותרת אפוא רק עיסקת הרצליה, אשר רק עליה נסבה התביעה שבפני
י. הראיתי לעיל, כי הסך המוסכם בגין פרוייקט הרצליה היה 37,500$. די בכך כדי לדחות את התביעה, שהרי אין חולק שהתובע קיבל סכום זה במלואו, ואף יותר מסכום זה (קיבל 50,000$).

14. 14. בענין השאלה מדוע שולם לתובע סך 50,000$ על אף שלטענת הנתבעים לא הגיע לו סכום זה, משיב הנתבע 2 בתצהירו (סע' 11, 12) כי התובע השקיע את מרצו במסע לחץ ושתדלנות אצל הנתבעת דווקא, בבקשות להקדים לו תשלומים על חשבון, על אף שטרם התגבשה זכותו לקבל תשלום כלשהו עפ"י ההסכם. לטענתו (שם) התובע הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנתבעת להקדים לו תשלומים, וזאת תוך שהוא מציג מצג כי הנה, הנה קרובות התוצאות המיוחלות, והנתבעת הסכימה לשלם, מתוך אמונה במצגיו, ומתוך רצון להפחית הלחץ שהופעל על ידו. ובחקירתו בנקודה זו העיד הנתבע 2: "הוא הפעיל לחץ בלתי רגיל לקבל את הכסף. הוא לחץ, הפעיל את אחי, הפעיל את כל המדינה כדי שאני אשחרר לו כסף" (עמ' 57 ש' 27 עד עמ' 58 ש' 1). תמיכה מסוימת בגירסה זו מוצאים אנו, אולי, בעדות התובע. כאשר נשאל התובע מדוע המשכת לעבוד, אם לא קיבלת את מלוא הסכום המגיע לך לדעתך, היתה תשובתו: " ... היו לי מאות שיחות טלפוניות, במיוחד עם אחיו, מוטי ברנוביץ" (עמ' 21 ש' 19). והרי התובע נתבקש לקצר הליכים בעיריה, בועדות התכנון וכד'. מה לו לקיים מאות שיחות טלפון עם מר ברנוביץ, אם לא כדי ללחוץ בענין התשלום המגיע לו? אציין כי התובע בתצהירו אינו משמיע כל גירסה בענין הטענה שהתשלום ששולם לו שולם בשל לחץ שהפעיל על הנתבעים. אני מקבל אפוא את גירסת הנתבעים בענין זה, שהיתה מהימנה בעיניי, ואף נתמכה במידת מה בעדות התובע עצמו.

15. 15. מכל מקום, אין זה מאד חשוב במקרה זה להכריע בשאלה מדוע שולם לתובע הסכום ששולם. החשוב הוא, שהתביעה שבפני
י היא, כפי שקבעתי, על סך 37,500$, אולם הסכום ששולם לתובע גבוה מסכום זה, ועל כן אין מגיע לו כל תשלום נוסף שהוא.

16. 16. אזכיר גם, כי לא מונחת בפני
י תביעה שכנגד להשבת סכום ששולם - לפי הטענה - ביתר, שכן, התביעה שכנגד נמחקה. כמו כן, ובניגוד לטענת הנתבע 2 בסיכומיו, אין כל טענת קיזוז2[2] בכתב ההגנה (המתוקן), ועל כן אינני נזקק ואיני רשאי להיזקק לטענה כאמור. אעיר, כי אין מדובר בטענת קיזוז (שהרי אין לתובע כל חיוב כספי כלפי הנתבעת, ועל כן אין כלל חיובים הניתנים לקיזוז), אלא מדובר בהשבת סכום ששולם - לפי הטענה - ביתר, והדרך היחידה לכך היא תביעה שכנגד, ולא טענת קיזוז (שלא נטענה, ובצדק), אולם התביעה שכנגד נמחקה, כאמור.

17. 17. סיכום כל האמור לעיל הוא, שדין התביעה להידחות.
מה כללה התחייבותו של התובע בענין פרוייקט הרצליה?
18. 18. למעלה מן הצורך אציין כי אף לו סברתי כי הסכום המגיע לתובע עבור פרוייקט הרצליה בלבד הוא 75,000$ (ופני הדברים אינם כך, כפי הודאתו בסיכומיו), גם אז הייתי סבור כי אין מגיע לו תשלום נוסף, מעבר לסך 50,000 דולר שקיבל. בענין זה, אינני מקבל את טענת התובע כאילו כל ההתחייבות שנטל על עצמו בהסכם (בענין פרוייקט הרצליה) היתה רק להשיג בתוך שלשה חודשים את החלטת הועדה המקומית הממליצה לאשר את התוכנית, ולהעביר החלטה זו לועדה המחוזית. טענה זו פשוט מתעלמת מן האמור מפורשות בהסכם (שהתובע העיד כי הוא משקף במפורש ובמדויק את מה שסוכם: עמ' 24 ש' 5) "הקובע, בין היתר: "עם אישור הועדה המקומית להוצאת היתר ע"ש חב' ברנוביץ, ישולם הסך במלואו תוך 14 יום" (פרו' עמ' 19, ש' 11). הביטוי "אישור הועדה המקומית להוצאת היתר בניה" משמעותו בעיניי היא קבלת החלטה בועדה המקומית, המחליטה לאשר את הבקשה להיתר בניה (להבדיל מהאקט של הוצאת היתר הבניה עצמו). במקרה דנן ניתן לראות בהיתר הבניה כי החלטת הועדה המקומית לאשר את הבקשה להיתר בניה נתקבלה ביום 21/2/01. זהו לדעתי המועד של "אישור הועדה המקומית להוצאת היתר ע"ש חב' ברנוביץ". עולה אפוא מן ההסכם בבירור, כי פעילותו של התובע היתה אמורה להיעשות לא רק באותם שלשה חודשים ראשונים, עד לקבלת החלטת הועדה המקומית מיום 6/12/94, אלא עד לקבלת החלטת הועדה המקומית, המחליטה לאשר את הבקשה של הנתבעת להיתר בניה.

19. 19. מאחר שהדבר נאמר מפורשות בהסכם, אין צורך בתימוכין נוספים לכך, אך בכל זאת אזכיר את מכתבו של התובע מיום 22/12/94, שם הוא כותב לנתבעים
(א) כי עמד בלוח הזמנים שנקבע בהסכם (שלשה חודשים), (ב) כי יש להיפגש על מנת לתאם המשך הפעילות בועדה המחוזית (אין זכר לתשלום) ולהביא לגמר את קבלת הרישוי לבניית הפרוייקט.
ממכתב זה של התובע אני למד (א) שהתובע עצמו הבין, אז, כי פעילותו לפי ההסכם, תמורת הסך 75,000$ עליו הוסכם, כוללת גם פעילות מול הועדה המחוזית, וזאת עד "לגמר קבלת הרישוי" משמע - עד היתר בניה (או, למען הדיוק לפי נוסח ההסכם, עד החלטת הועדה לאשר את הבקשה להיתר), (ב) כי הוא לא הזכיר ולא ביקש כל תשלום באותה עת, ואין זה סביר שכך היה נוהג, אילו סבר שבהשגת החלטת הועדה מיום 6/12/94 סיים את תפקידו.

20. 20. כל עיקרה ומהותה של התחייבות התובע היתה לקצר הליכים ולדאוג לכך שהחלטת הועדה המקומית להוצאת היתר ע"ש הנתבעת, תינתן בכל ההקדם האפשרי. הדבר אמנם לא נאמר בהסכם (שבו נקבע מועד מוגדר וקצר רק לשלב הראשון), אך כך העיד הנתבע 2 (בתצהירו, סע' 5, סע' 7(א)) ועדותו זו נראית בעיניי הגיונית ביותר. הרי הנתבעת, חברה קבלנית מן הותיקות בארץ, אינה זקוקה לשירותיו של התובע כדי לטפל בהליכים שיגרתיים מול העיריה וועדות התכנון עד לקבלת היתר. אם היא נזקקה לשירותיו, הרי זה רק מפני שהבטיח לה כי יפעיל את קשריו לשם הסרת "עיכובים בירוקרטיים" ו"קיצור הליכים" באופן שההליכים יסתיימו במהרה (יחסית). רק זה הערך המוסף ששירותיו של התובע עשויים היו להניב מבחינת הנתבעת, ורק עבור כך התחייבה לשלם לו סכום נכבד.

התובע לא הצליח לקצר ולזרז את ההליכים, כפי שנטל על עצמו
21. 21. בפועל, הוכח כי פעילותו של התובע לא היתה פעילות רבה, וכי היא לא השיגה את התוצאה המבוקשת: זירוז וקיצור ההליכים. התובע עצמו בתצהירו מתאר את פעילותו רק בלשון כללית ביותר: "התחלתי לפעול במרץ", "המשכתי לפעול במסירות ובנאמנות", "השקעתי שעות עבודה רבות ופעלתי ללא לאות", "סייעתי לכל בקשה שהופנתה מצידה". המקום היחיד בו מופיע פירוט כלשהו של פעילותו הוא סעיף 16. מן האמור שם ומחקירתו הנגדית עולה כי פעילותו כללה: שיחת טלפון (אחת) עם ראש העיר (פרו' עמ' 17, ש' 10); פגישה (אחת) עם ראש העיר (עמ' 17 ש' 17); מכתב (אחד) שכתב אל יו"ר הועדה המחוזית (נספח ה' לכתב התביעה). פעילות נוספת היתה פנייתו אל האדריכל מאירי על מנת לקבל ממנו מידע על הפרוייקט (עמ' 44 ש' 11-12), וכן, בנוסף, האדריכל שלח אל התובע נוסח של מסמך שהתובע נתבקש להשיגו מהעיריה (עמ' 14 ש' 13-14, עמ' 24 ש' 22-23) (התובע אינו אומר כי עשה זאת, או כי הצליח להשיג את המבוקש). פעילות נוספת: לטענתו הועברה אליו התנגדות שהגיש בעל הקיוסק המצוי כדייר מוגן במתחם, והוא נתבקש לטפל בענין (עמ' 25 ש' 21-24, עמ' 27 ש' 25 עד עמ' 28 ש' 3). התובע אינו אומר (גם לא בתצהירו, סעיף 16.4) כי טיפל בענין, מעבר לשיחה (אחת) עם ראש העיר, והנתבע 2 העיד כי הוא אינו חושב שהתובע טיפל בענין זה (עמ' 62 ש' 13) (גם התובע כפי הנראה אינו חושב כי טיפל בכך, אחרת היה מציין זאת בתצהירו). אמנם התובע טוען, באופן כללי וסתמי, כי דיבר פעמים רבות עם ראש העיר ומהנדס העיר וגורמים רבים נוספים (עמ' 17 ש' 22-25) וקיים לטענתו מאות (!) שיחות ופגישות, כולל אינספור שיחות לחוץ לארץ (עמ' 22 ש' 13-14) (לשם מה נחוצות שיחות לחו"ל כדי לזרז את הליכי התכנון והרישוי בישראל?), אולם אין כל הוכחה לכך. הפעולות הקונקרטיות היחידות שהוכחו הן אלה שציינתי לעיל.

22. 22. מנגד, הנתבע 2 העיד (בתצהירו, סעיף 10, סעיף 13) כי הנתבעת לבדה היא שנשאה בעול קידום ההליכים והסרת העיכובים הבירוקרטיים, וכי נוכחותו של התובע בכל הפעולות והמאמצים הללו לא ניכרה כלל, ולא היתה לה כל השפעה על קידום ההליכים. עדות נוספת בענין זה היא עדות האדריכל דן מאירי, שהיה אדריכל הפרוייקט, ואשר העיד כי במהלך כל שנות פעילותו בפרוייקט לא נעזר בשום צורה ואופן בתובע (תצהירו, סעיף 5). אדרבה, התובע הוא שנעזר בו, כאשר פנה אליו וקיבל ממנו אינפורמציה על הפרוייקט (עמ' 44 ש' 9-18). לפי עדותו, לא נעשה דבר ע"י התובע מבחינה תכנונית, הוא לא היה זקוק לכל עזרה תכנונית מהתובע, ולא קיבל ממנו הנחיות. התובע רק ביקש, וקיבל, ממנו אינפורמציה (עמ' 47 ש' 4-8). עדות נוספת היא עדותה של עו"ד ישראלה פנדר, שייצגה את הנתבעת בקשר לפרוייקט הרצליה מראשיתו ועד סופו (מינוי כונס נכסים בשנת 2004). היא העידה כי טיפלה בכל הקשור לפרוייקט טיפול רב מאד (סעיף 4 לתצהירה), ובין היתר השתתפה בישיבות בעיריה ואצל ראש העיר, אולם לא ראתה את התובע ולו פעם אחת בפגישות אלה, וזכרו גם לא עלה באף אחד מהמסמכים. כאן אזכיר כי הן לתצהירה והן לתצהיר האדריכל מאירי צורפו מסמכים, וגם בהם אין כל איזכור לתובע.
אל מול כל העדויות הללו עומדת עדותו היחידה של התובע, שהיא עדות יחידה של בעל דין ללא כל סיוע, אודות פעילותו הרבה והענפה בקידום הליכי התכנון והרישוי של הפרוייקט.

23. 23. אולם מעבר לכך ומה שחשוב יותר הוא "מבחן התוצאה". כפי שכבר ציינתי, שירותיו של התובע נשכרו למטרת קיצור ההליכים וקבלת היתר הבניה בכל ההקדם. אין כל ספק כי במבחן זה לא עמד התובע. הוא עצמו אומר בתצהירו (סעיף 16) כי שלב הטיפול בועדה המחוזית נמשך מעל ומעבר למצופה. אכן, מיום שנחתם ההסכם עם התובע (29/9/94) ועד היום שבו נתקבלה החלטת ועדת המשנה של הועדה המקומית להוציא היתר בניה (21/2/01) חלפו כשש וחצי שנים, ואין כל ספק כי לא לשם כך שכרה הנתבעת את שירותיו הטובים של התובע.

24. 24. לסיכום, גם לו קבעתי כי הסך 75,000$ היה עבור הטיפול בפרוייקט הרצליה בלבד, הרי לאור מיעוט הפעילות המוכחת, ובעיקר לאור העובדה שהתובע לא הצליח "לקצר הליכים", נהפוך הוא, ההליכים, לפי עדותו הוא, נמשכו מעל ומעבר למצופה, הרי המשמעות היא למעשה שהתובע לא הצליח "לספק את הסחורה" עליה התחייב. לפיכך, אם הסכום הכולל עבור השגת התוצאה המובטחת היה 75,000$, אין מגיע לו סכום גבוה מכפי ששולם בפועל, 50,000$. כל זאת הערתי למעלה מן הצורך, שכן, כמוסבר לעיל, אני סבור כי פרוייקט הרצליה, לו עמד התובע בכל מטלותיו והתחייבויותיו, היה מזכה אותו בסך 37,500$ בלבד.

25. 25. דרישתו של התובע לשכר ראוי בעבור פעילות שמעבר להסכם נדחית כמובן, לאחר שקבעתי כי כל הפעילות עד להחלטת הועדה המקומית להוציא היתר (החלטה מיום 21/2/01) הינה פעילות הכלולה בהסכם שבכתב, ואיננה פעילות בנוסף או מעבר להסכם. גם לולא קבעתי כך, לא הייתי מקבל תביעתו לשכר ראוי, לאור מסקנתי בדבר מיעוט פעילותו המוכחת, והעובדה שלא עמד במטלה העיקרית שהוטלה עליו - קיצור וזירוז ההליכים.

26. 26. ובאשר לפרוייקט מיאמי, אין צורך להיזקק כלל לשאלה מה כלל ההסכם ומה לא כלל; מה ביצע התובע ומה לא ביצע; האם מגיע לו שכר בהתחשב בכך שהעיסקה לא יצאה לפועל, או לא מגיע. שכן, כאמור לעיל, כלל לא מונחת בפני
י תביעה בענין פרוייקט מיאמי. התביעה גם לא תוקנה בשום שלב. התביעה המונחת בפני
י היא רק לחייב את הנתבעים בגין פרוייקט הרצליה בלבד.

סיכום
27. 27. סיכומו של דבר, אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 2, ומחייב את התובע בתשלום הוצאות המשפט של הנתבע 2, וכן, בנוסף, בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 15,000₪ בצירוף מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על ההוצאות - מיום הוצאתן, ועל שכ"ט עו"ד - מהיום, ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ז בתשרי, תשס"ז (19 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשגר עותק

פסק דין
זה לצדדים באמצעות הדואר.

צבי דותן
, שופט
1[1] כך אני למד ממכתב הנתבעת אל בעלי המגרש מיום 6/9/95, המצורף כנספח לתצהיר עו"ד ישראלה פנדר.
2[2] להבדיל מתביעה שכנגד. ר' כתב ההגנה המתוקן, בעמ' 11, ובעמ' 14. וכן ר' כתב התביעה שכנגד.








א בית משפט שלום 4266/02 אברהם שריר נ' א.צ ברנוביץ ובניו 1985 בע"מ, אריה ברנוביץ (פורסם ב-ֽ 19/10/2006)